חיוב קטנים במצוות ליל הסדר

מתוך ספר רץ כצבי

חיוב קטנים במצוות ליל הסדר

שיעור זה זכיתי למסור בחודש ניסן תשס"ג, בסמוך למחנה ההשמדה חלמנו בפולין, במסגרת נסיעה בלתי נשכחת עם בני רפי נ"י בקבוצה גדולה של תלמידי ישיבות לבקר במחוזות עברו המפואר של עם ישראל בפולין וברוסיה, להשתטח על קברי גדולי ישראל ולהיות במחנות המוות בהם נעקדו על קידוש ה' רבבות אלפי אחינו בני ישראל הי"ד.

במקום נורא זה, עליו חופף הוד נאדר של קידוש שם שמים, מסרתי את השיעור העוסק בחיוב קטנים במצוות ליל הסדר. שיעור שבחלקו האחרון [המובא להלן אות ו] עוסק במהותו של ליל הסדר כלילה הגדול שבו נמסרים יסודות האמונה במסורת מאב לבנו, באמצעות סיפור יציאת מצרים, ומתוך כך נובע חיובם של הקטנים ליטול חלק במעמד הנחלת האמונה בבורא.

כדברי פתיחה לשיעור, הזכרתי את דברי הפוסקים שדנו בחיוב קטנים במצות קידוש ה', נידון מתאים ומשלים לנושא השיעור – האמונה בהקב"ה שיסודה ביציאת מצרים המחייבת בקידוש שם שמים. חלק זה של השיעור יובא להלן [ענף ב]. בחלקו הראשון של השיעור [ענף א] שנמסר בשעתו גם בלוס אנג'לס, ביררנו את גדר חיובם של הקטנים במצוות ליל הסדר: שתיית ארבע כוסות וסיפור יציאת מצרים.

א. בגמרא בפסחים (קח, ב) מובא: "תנו רבנן הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות, אמר ר' יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו".

עוד מובא בהמשך סוגיית הגמרא שם: "תנו רבנן חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך. במה משמחם, ביין. רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים בראוי להם ביין, ונשים במאי, תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין".

כשנתבונן בפסקיו של הרמב"ם בסוגיות אלו, יש להעיר מספר הערות.

בהלכות יום טוב (פרק ו הלכה יז-יח) כתב: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו, שנאמר ושמחת בחגך וגו', יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים וכו', והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין".

ותמה הבית יוסף (או"ח סוף סימן תקכט) מהו המקור לדברי הרמב"ם "הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות", שכן בסוגיית הגמרא הובא רק כיצד משמחים את האנשים והנשים, ואילו כיצד משמחים את הקטנים לא נאמר. וז"ל הבית יוסף: "ומה שכתב הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, לא מצאתיו מפורש, דאע"ג דתניא בפרק ערבי פסחים (קט, א) אמרו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזים לתינוקות בערב פסח, הא מפרש התם טעמא כדי שלא יישנו וישאלו, ואם כן היכא דלא שייך האי טעמא מנא לן, וצ"ע".

גם בחומש תורה תמימה (דברים טז, יד בהערה סו) עמד על פליאה זו בדברי הרמב"ם וכתב: "וברמב"ם (פרק ו מיו"ט) כתב עוד דלקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, ובגמרא לא נזכר זה, ונושאי כליו לא הראו מקור לדברים אלו. אבל הוא בירושלמי פסחים (פרק י הלכה א) קטנים בראוי להם כגון אגוזים ולוזים". וקצת תימה על הבית יוסף שלא ציין מקור למש"כ הרמב"ם את דברי הירושלמי. [וכן יש להעיר על התורה תמימה שלא הביא שכבר קדמו הבית יוסף בקושיה זו].

עוד פסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ג) את דברי הגמרא בפסחים: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו". ודברי הרמב"ם טעונים ביאור. ראשית כל, יש לדעת מדוע שינה הרמב"ם מלשון הגמרא "כדי שלא ישנו וישאלו", ובמקום זה כתב "כדי שיראו הבנים וישאלו", והדגשה זו ש"ויראו" וישאלו, מצריכה ליבון וביאור.

עוד יש להבין, לפי דברי הרמב"ם בהלכות יום טוב הנ"ל, שבכל יום טוב יש חיוב לשמח קטנים, וקיום דין זה הוא בחלוקת קליות ואגוזים ומגדנות, כדבריו "הקטנים כיצד [משמחם] נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות", כיצד מתקיים שינוי כאשר האב מחלק בליל הסדר קליות ואגוזים לקטנים [כדברי הרמב"ם: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה וכו' וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים"] – והרי אין בחלוקת הקליות והאגוזים כל שינוי, שכן הקטנים רגילים לקבלם בכל יום טוב.

[ואין לומר שהשינוי בליל הסדר משאר ימים טובים הוא שבכל יום טוב כתב הרמב"ם "נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות", ואילו בחלוקה בליל הסדר לא הזכיר הרמב"ם "מגדנות", וזהו השינוי שיעורר את הקטנים לשאול. משום דברי המדרש שמביא המשך חכמה על הפסוק (בראשית כד, נג) "ומגדנות נתן לאחיה ולאמה ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו", וז"ל: "אבל אמה ואחיה לא היו אוכלים משום שאבלים היו על בתואל וכו', לכן להם נתן מגדנות דהיינו קליות ואגוזים כמו שכתוב במדרש (ב"ר פרשה ס) ויוצא העבד, רבנן אמרי קליות ואגוזים, וקליות היו חביבין מכל". ומפורש, שקליות ואגוזים הם בכלל מגדנות. ולפי זה צריך לומר שדברי הרמב"ם שמחלקים לקטנים "קליות ואגוזין ומגדנות", "ומגדנות" הוא הרחבת הדברים, ולא מין חדש].

עוד יש לברר את השינוי שבדברי הרמב"ם מלשון הגמרא, שבגמרא מובא ש"מחלקין להם קליות ואגוזין בערב פסח וכו', אמרו עליו על רבי עקיבא [ויש גירסא: רבי טרפון] שהיה מחלק קליות ואגוזין בערב פסח", ואילו פשטות דברי הרמב"ם מורה שחלוקת הקליות והאגוזים היא בליל הסדר, כדבריו: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו… וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים". וכפי גירסת הגמרא מובא גם ברי"ף (כג, ב בדפי הרי"ף) "תניא אמרו עליו על רבי טרפון שהיה מחלק קליות ואגוזים בערבי פסחים לתינוקות כדי שישאלו".

ברם יתכן שגירסת הרמב"ם היתה כרבנו חננאל (פסחים קט, א) והרא"ש (פרק י סוף סימן כא), שלא גרסו בגמרא את התיבות "ערב פסח", וז"ל רבנו חננאל: "רבי יהודה היה מחלק לתינוקות קליות ואגוזים כדי שישאלו וכן היה רבי טרפון עושה". וכן גירסת הרא"ש: "א"ר יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין אלא מחלק להם קליות ואגוזים כדי שישאלו". ומעתה יתכן שכך גם היתה גירסת הרמב"ם בגמרא, ולכן קבע את זמן חלוקת האגוזים בליל פסח. ועדיין צ"ע בזה.

סתירה בדעת השו"ע – האם לכתחילה יש לתת לקטנים ד' כוסות

ב. עתה נדון בדברי השו"ע בסוגיה זו.

בדברי הרמב"ם מובא, כפי שראינו, ענין חלוקת קליות ואגוזים. ומצד שני לא מוזכר כלל שיש חובה לתת לפני הקטנים ארבעה כוסות של יין, ושיטתו מבוארת היטב שפסק כדעת רבי יהודה שאמר "מה תועלת לתינוקות ביין אלא נותן להם קליות ואגוזים", ולכן פסק הרמב"ם שיש לחלק קליות ואגוזים ואין חיוב ד' כוסות לקטנים.

אולם בדברי השו"ע יש להקשות סתירה, מצד אחד פסק (סימן תעב סע' טו) וז"ל: "תינוקות שהגיעו לחינוך, מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו", ומזה מבואר שפסק כדעת תנא קמא ש"הכל חייבים בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות". ואילו מצד שני (שם סעיף טז) פסק השו"ע: "מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים כדי שיראו שינוי וישאלו", דלכאורה זהו כדעת רבי יהודה שסובר שאין תועלת בנתינת יין לקטנים אלא נותן להם קליות ואגוזים.

ואכן המשנה ברורה (שם ס"ק מו) דייק את לשון השו"ע "מצוה ליתן לתינוקות", שזו "מצוה, אבל אינו מעכב". ובשער הציון (אות ס) ציין שכן מבאר החק יעקב, וטעמו: "מפני שלהרבה פוסקים לא נתקנו ארבע כוסות לקטנים וכר' יהודה, עיין רי"ץ גיאות ורמב"ם ורשב"ץ ומהר"ם חלאווה". ונראה שבדברים אלו רצה ליישב את דעת השו"ע, שסובר כדעת הפוסקים שהכריעו להלכה כדברי רבי יהודה, וכמפורש בדבריו בסעיף טז, ולכן מה שכתב בסעיף טו דין נתינת יין לקטנים הוא מצוה לכתחילה ולא חיוב. ומכל מקום הכרעה זו עדיין צריכה ביאור, אם ההלכה כרבי יהודה, מדוע יש לנהוג לכתחילה כדעת תנא קמא ולתת לקטנים ארבע כוסות.

תמיהות בדעת הרמב"ם – מדוע אין חיוב ד' כוסות בקטנים

ג. והנה שיטת רבנו דוד (חידושים על מסכת פסחים, שם), המהר"ם חלאווה (פסחים שם) והר"ן שם (כג, ב בדפי הרי"ף ד"ה מה) היא, שמחלוקת תנא קמא ורבי יהודה היא בתינוקות שהגיעו לגיל חינוך, שסובר רבי יהודה שפטורים, וכמו שהסביר הר"ן את טעמו: "מה תועלת לתינוקות ביין, כלומר דבכי הא לא שייך לחנכם במצוות דכיון שאין נהנין ושמחין בו אינו להם דרך חירות".

ובפשטות, כן מבואר בדעת הרמב"ם שלא הזכיר כלל חיוב ד' כוסות בקטנים, שגם קטנים שהגיעו לגיל חינוך פטורים מד' כוסות, שאם לא כן היה הרמב"ם צריך לפרש שקטנים שהגיעו לחינוך חייבים, ומוכח שלדעתו גם קטנים שהגיעו לגיל חינוך, אין חיוב לחנכם לשתיית ארבע כוסות. והיינו משום שפסק כדעת רבי יהודה.

ויש להקשות, מדוע שונה דין שתיית ארבע כוסות ממצות אכילת מצה, שכתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ו הלכה י) "הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים, קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה", ואילו במצות ד' כוסות לא הזכיר הרמב"ם דין חינוך, הלוא דבר הוא. ובפרט צ"ע במה שונה מצות שתיית ארבע כוסות מכל המצוות שמחנכים בהם את הקטנים.

והגם שמצות שתיית ארבע כוסות היא מדרבנן, דעת הרמב"ם שגם במצוות מדרבנן יש חיוב חינוך, כדבריו בהלכות מגילה (פרק א הלכה א) ש"מחנכין הקטנים לקרותה" [וכן נפסק לדינא בדברי המשנה ברורה (או"ח סימן שמג ס"ק ג) בשם "כל הפוסקים" ש"שיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וכו' בין במצות עשה של תורה בין בשל דברי סופרים"] – ושוב יקשה מדוע לא כתב הרמב"ם גם במצות ארבע כוסות שיש לחנך בהם את הקטנים לשתותן.

ביאור דעת השו"ע: לקטנים שהגיעו לגיל חינוך נותנים ד' כוסות

ולמי שלא הגיע לגיל חינוך מחלקים קליות ואגוזים

ד. אמנם דעת הרשב"ם בסוגיא (פסחים שם) היא, שמחלוקת תנא קמא ורבי יהודה היא בקטן שלא הגיע לחינוך, שתנא קמא מחייבו בארבע כוסות מטעם "שאף הם היו באותו הנס", ואילו רבי יהודה סבור שאין תועלת לתינוקות שלא הגיעו לחינוך ביין. ואילו קטן שהגיע לגיל חינוך חייב בארבע כוסות גם לדעת רבי יהודה.

ונראה שלפי הרשב"ם מבוארת שיטת השו"ע, שמצד אחד פסק שיש ליתן ארבע כוסות לפני קטנים שהגיעו לחינוך, ומצד שני פסק שיש לחלק לקטנים קליות ואגוזים, ושאלנו שלכאורה רישא כתנא קמא וסיפא כרבי יהודה. אולם לפי הרשב"ם שפיר כתב בשו"ע כדעת רבי יהודה, מאחר ומחלוקת תנא קמא ורבי יהודה היא בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל בהגיע לחינוך לכו"ע יש לחנכו בד' כוסות – לכן פסק בהתחלה שיש ליתן ארבע כוסות לפני קטנים שהגיעו לחינוך. וכאמור, לזה מודה גם רבי יהודה. ואחר כך פסק השו"ע את ההלכה בקטנים שלא הגיעו לגיל חינוך, כדעת רבי יהודה שיש לחלק לקטנים אלו קליות ואגוזים.

לפי דעת הרשב"ם יישב בספר מנהג ישראל תורה (ח"ג עמ' רסז) מדוע אין העולם נזהרים בזמנינו לקיים למעשה את ההלכה שנפסקה בשלחן ערוך לחלק לתינוקות קליות ואגוזים. וכבר נשאל בזה בשו"ת בית אבי (ח"ג סימן כו) והשיב: "ומצינו הרבה מנהגים נשתקעו בלי טעם, אבל מנהגי ישראל תורה הוא ובפרט מנהגים שנזכרו בגמרא".

וכתב בספר מנהג ישראל תורה, שאמנם לפי דעת הראשונים [הר"ן וסיעתו] שמחלוקת תנא קמא ורבי יהודה היא בתינוקות שהגיעו לחינוך, בוודאי במה שנוהגים להכין כוסות יין לפני הקטנים [אפילו רק קטנים שהגיעו לגיל חינוך] יש הכרח שאין הלכה כרבי יהודה אלא כתנא קמא, ולכן אין צריך לחלק קליות ואגוזים, ולפיכך קשה הסתירה בשו"ע שפסק מתחילה כדעת תנא קמא, ואחר כך כדעת רבי יהודה. אולם לפי הרשב"ם שמחלוקת תנא קמא ורבי יהודה היא בקטנים שלא הגיעו לגיל חינוך, הנוהגים להכין כוסות לקטנים שלא הגיעו לגיל חינוך סוברים כתנא קמא, ואלו הנוהגים להכין רק לקטנים שהגיעו לגיל חינוך, סוברים כרבי יהודה [שמודה בדין זה], ואילו לקטנים שלא הגיעו לחינוך מחלקים קליות ואגוזים. וכמו שנתבאר לעיל יש לומר שדעת השו"ע בזה כהרשב"ם.

אולם במנהגי מהרי"ל (הלכות ההגדה יד, א) כתב שמסוגיא דתלמודא משמע שצריך להכין כוסות אפילו לתינוקות שלא הגיעו לחינוך. ולפי זה, בדרכו של הרשב"ם שתנא קמא ורבי יהודה נחלקו בדין קטנים שלא הגיעו לחינוך, יוצא שהמנהג להכין כוסות גם לקטנים שלא הגיעו לגיל חינוך הוא כדעת תנא קמא. ואם כן רק לדעת רבי יהודה צריך לחלק קליות ואגוזים לקטנים שלא הגיעו לחינוך, ואילו לדעת תנא קמא אין כל צורך בזה. נמצא שמנהגינו שלא לחלק קליות ואגוזים לקטנים נובע מכך שאנו מפרשים את מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה בדרכו של הרשב"ם, ופוסקים כדעת המהרי"ל שהכריע כתנא קמא. ע"כ תוכן דברי ספר מנהג ישראל תורה.

[ויתכן שהרשב"ם שמפרש את מחלוקת ת"ק ור"י בקטנים שלא הגיעו לחינוך, דייק כן מלשון הגמרא "תינוקות" ולא נאמר "קטנים", כפי הרגילות בכל מקום].

* * *

בליל פסח יש חיוב מחודש של שמחה מלבד חיוב השמחה מדין יום טוב

ה. ונראה בביאור שיטתו של הרמב"ם על פי יסוד המבואר בכמה מספרי האחרונים, שבליל פסח יש חיוב שמחה, למרות שבכל יום טוב חיוב השמחה הוא רק ביום, וזהו דין מחודש מדרבנן.

דהנה בגמרא (פסחים עא, א) איתא: "והיית אך שמח וכו' מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין שמחה לפניו". ומבואר שאין חיוב שמחה בליל הראשון של החג. וכתב החזון איש (חידושים על הרמב"ם פ"ב מהלכות חגיגה הי"ג) שמיעוט הגמרא לליל ראשון של חג אינו אלא בחג הסוכות מפני שאין שמחה לפניו "אבל בליל ראשון של פסח שמקיים באמת מצות שמחה באכילת פסח דלא גרע פסח מבכור ומעשר, ולמה נמעט ליל פסח משום שאין שמחה לפניו, הלא איכא שמחה השתא בלילו".

ובמקום אחר ציין החזון איש (מסכת פסחים, סימן קכד, הערות על דף עא, א) שיש ראיה לכך שחיוב שמחה בליל יו"ט ראשון פסח, מדברי הרשב"ם בפסחים. וראיה זו מבוארת גם בהגדה של פסח שם דרך, בדברי הגרש"ז ברוידא שהביא את מש"כ הרשב"ם בפירוש הגמרא (פסחים קח, ב) "שתאן בבת אחת", וז"ל: "ידי יין יצא – משום שמחת יו"ט". ותמהו האחרונים שהרי בגמרא (המובאת לעיל) נלמד שנתמעט ליל ראשון משמחה. וכתב הגרש"ז: "ונראה לומר דדין שמחה דד' כוסות הוי דין חדש מדרבנן בחיוב שמחת ליל פסח. ומובן לפי זה מה שכתבו התוס' (קח, ב ד"ה ידי יין) שאם לא שתה ד' כוסות לא יצא ידי שמחה, ואע"פ שבכל יו"ט לא מצינו דין שמחה דוקא בד' כוסות. אלא נראה כדאמרן, דרבנן דהוסיפו דין שמחה חדש תקנו שדין שמחה זו יהיה דוקא בד' כוסות".

וכעין דברים אלו כתב בספר גן שושנים (חלק א סימן יח) בשם הגרי"ד סולובייצ'יק: "דחיוב ד' כוסות דפסח הוא מצוה מיוחדת של שמחה בליל פסח". והוסיף שהדברים כבר נאמרו על ידי אחד מרבותינו הראשונים (ספר המכתם, ריש פרק ערבי פסחים) שכתב: "ולא יפחתו לו מארבע כוסות לארבע כוסות שתקנו חכמים לעשות בליל זה ולשמוח בהן כנגד ארבע לשונות של גאולה".

[ובספר הזכרון פחד יצחק (על רבי יצחק הוטנר) בחלק חידושי הלכות (סימן יג) מבואר באופן אחר, שבליל יום טוב ראשון "נהי דמצות שמחה אינה נוהגת אז, מכל מקום חובת התעסקות של ענייני שמחה יש כאן". וכתב לפי זה, שאם יודע שלמחר ביום לא יוכל להשיג בשר ויין, הרי הוא מחוייב בהשתדלות להשיג בשר ויין בלילה הקודם כדי שיהיה לו למחר].

לאור יסוד זה, שיש בליל פסח חיוב שמחה וקיום דין השמחה הוא בשתיית ד' כוסות, ביאר בספר גן שושנים את מהלך הסוגיה בפסחים, במה נחלקו תנא קמא ורבי יהודה. וכפי שהבאנו בתחילת דברינו [לעיל אות א], שתנא קמא מחייב קטנים בד' כוסות, ואמר לו רבי יהודה "וכי מה תועלת יש לקטנים ביין אלא מחלק להם קליות ואגוזים". ולא מובן מה הצד השוה בין חלוקת קליות ואגוזים לבין שתיית ד' כוסות, שעונה רבי יהודה לתנא קמא "אלא מחלק להם". אכן לפי המבואר יש לומר שמכיוון ובמצות ד' כוסות יש קיום מיוחד של מצות שמחה בליל פסח, מובן שזהו מה שהשיב רבי יהודה שלקטנים אין תועלת ביין להגיע על ידו לקיום מצות השמחה, ורק על ידי חלוקת אגוזים וקליות יש לקטנים שמחה ולא על ידי יין.

והדברים מפורשים במש"כ הר"ן (פסחים כג, ב בדפי הרי"ף) וז"ל: "מה תועלת לתינוקות ביין, כלומר, דבכי הא לא שייך לחנכם במצות, דכיון שאין נהנין ושמחים בו אינו להם דרך חירות". ומשמע שצריך שיהיו שמחים בליל פסח.

ולפי זה מתורצת תמיהת הבית יוסף מה המקור לדברי הרמב"ם בהלכות יום טוב (פרק ו הלכה יז-יח) שהוסיף לענין חיוב שמחה בקטנים שמחלק להם קליות ואגוזים. ולפי האמור מקורו של הרמב"ם מהדין ודברים שבין תנא קמא ורבי יהודה, שלתנא קמא מתקיים דין שמחה גם לתינוקות על ידי שתיית הד' כוסות, ואילו לפי רבי יהודה מתקיים דין השמחה על ידי חלוקת קליות ואגוזים. נמצא מפורש בדברי רבי יהודה, וכך קבע הרמב"ם להלכה, שקיום דין שמחה של קטנים בליל יום טוב ראשון של פסח הוא על ידי שמשמחם בחלוקת קליות ואגוזים.

ואף שעצם קיום ד' כוסות הוא משום מצות סיפור יציאת מצרים, כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז הלכה ו-ז; כפי שיבואר להלן אות ח), אולם חכמים תיקנו שתתקיים המצוה באופן של שמחה ושיצטרף קיום ד' הכוסות של סיפור יציאת מצרים עם קיום מצות שמחה.

ומעתה מיושב מדוע שינה הרמב"ם מלשון הגמרא ש"מחלקין להם קליות ואגוזים בערב פסח", וכתב שחלוקת הקליות והאגוזים היא בליל הסדר. שהרי דין חלוקת הקליות הוא מדין השמחה שפשוט וברור שהוא מחיובי ליל הסדר ולא מחיובי ערב פסח.

בליל הסדר – הדגשה מיוחדת על ענין החינוך

ו. אולם נראה לומר, שחיובם של הקטנים במצוות ליל הסדר, אינו רק חיוב המוטל על האב, אלא חיובם של הקטנים.

ויסוד לדברים במש"כ שו"ע הרב בהלכות פסח (סימן תעב סע' כה) שכתב: "ואף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצוות להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר אם כבר הגיעו לחינוך (דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות, כגון שהן יודעין מענין קדושת יו"ט ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון, וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני. וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון שאומרים על כוס ג' וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת שאומרים על כוס ד') ואף הקטנות שהגיעו לחינוך דינם כקטנים וכן בשאר כל המצוות הנוהגות בלילה זה".

ומבואר בדבריו הדגשה יתרה בענין מצות החינוך שאנו מחוייבים בה בליל הסדר. ועוד זאת מפרש בדבריו, שגם בנות קטנות שהגיעו לגיל חינוך חייבות במצוות הנוהגות בליל הסדר. ודבר זה אומר דרשני, מה הטעם להדגשת ענין החינוך במצוות ליל הסדר יותר משאר המצוות, וגם בנות בכלל חיוב זה. [וראה להלן בסוף השיעור – במה שנתבאר בענין חיוב בנות בסיפור יציאת מצרים].

והתשובה לכך נמצאתבדברי ערוך השלחן (בסוף סימן תעב) שכתב: "ויראה לי דאע"ג דבכל מקום אין הבנות בכלל חינוך, מכל מקום בליל פסח צריך לחנכן גם כן, מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים". כלומר, בליל פסח יש חשיבות יוצאת מגדר הרגיל לענין החינוך, וכלשון מצות סיפור יציאת מצרים (שמות יג, ח) "והגדת לבנך", שמשמעותו העברת מסורת סיפור יציאת מצרים מאב לבנו.

והטעם לכך מבואר בדברי ספר החינוך (מצוה כא) שכתב בשורש מצות סיפור יציאת מצרים: "כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו, ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו זכר ליציאת מצרים לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוקה קדמון חפץ ויכול פועל כל הנמצאות הוא, ובידו לשנות כפי שיחפוץ בכל זמן מהזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם ומקיים אמונה בידיעת השי"ת וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם".

ולצורך העברת שרשרת המסורה מדור לדור, מתייחד כל אב עם ילדיו מידי שנה בליל הפסח, להשריש בלבם ולהנחילם את עיקרי האמונה בבורא, בחידוש העולם ובהשגחת השי"ת עליו בכל רגע ורגע. וענין זה מודגש בדברי שו"ע הרב, שחזר על ענין החינוך במצוות ליל הסדר יותר משאר המצוות. וטעמו כאמור, לילה זה הוא זמן נפלא שיש להקדישו לטובת קיום מצות חינוך הדורות הבאים על ברכי האמונה. ולכן גם בנות בכלל חיוב זה, וכדברי ערוך השלחן "שאף על פי שבכל מקום אין הבנות בכלל חינוך, מכל מקום בליל פסח צריך לחנכן גם כן, מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים".

ומתבאר כי בליל הסדר יש הדגשה מיוחדת על ענין החינוך – כי בלילה זה משרישים בקטנים את יסודות האמונה התלויים ביציאת מצרים.

בליל פסח יש חיוב חינוך לאמונה גם על קטנים

ז. ברם עדיין לא מובן מה המקור לחיוב זה.

ונראה על פי מה שכתב רבי אלחנן וסרמן בקובץ דברי סופרים (סימן א, מובא בקובץ שיעורים ח"ב). ותוכן דבריו, דהנה יש להקשות לשיטת הסוברים שחיוב חינוך מוטל מדרבנן על קטן שהגיע לחינוך, מכיון שקטן אינו בר מצות כלל מדאורייתא, אם כן גם מצוה זו לשמוע לדברי חכמים, אין הקטן חייב בה.

וביאר רבי אלחנן שיש שלושה חלקי תורה: [א] ציווי. [ב] דיבור [ג] רצון ה' [ללא שנאמר בו ציווי או דיבור]. ומפרש בזה את לשון הכתוב (ירמיה יט, ה) "ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל [א] אשר לא צויתי [ב] ולא דברתי [ג] ולא עלתה על לבי". ופירשו בתרגום יונתן: "דלא פקדית באורייתי, ודלא שלחית ביד עבדי נבייא, ולא רעוא קדמי". ולכן הגם שהפטור של קטן ממצוות הוא משום שכך רצון ה' לפוטרו "אבל מכיון שגזרו חכמים עליו, ואנו יודעים שהסכימה דעתם לדעת המקום ב"ה, ממילא חייב לעשות כדבריהם שכן הוא רצונו יתברך".

וביאר הגאון רבי יוסף כהן בהערות הררי קודש על ספר מקראי קודש (פסח חלק ג סימן כח הערה 2) לפי דברי רבי אלחנן את שיטת הרמב"ן (המובאת בדברי הר"ן בסוף פרק ב דמגילה) שבמצוה דרבנן שהוא מפני הנס, כללו בה חכמים כל מי שהיה באותו הנס, ואפילו קטן שאינו בר מצוות כלל ולא שייך בו חיוב. והקשה עליו הר"ן: "דאי איהו לאו בר חיובא במצוות אפילו דרבנן, כי הוי באותו הנס מאי הוה".

וביאר רבי יוסף כהן לפי דברי רבי אלחנן: "דבר זה לעשון רצון ה', כל באי עולם מצווים ועומדים מתחילת ברייתם על זה, דכל הנמצאים נבראו לעשות רצון קונם ו"כל פעל ה' למענהו". נמצא שבכל מצוה הוא חייב לעשות מצד שנצטווה בו, וגם משום שזה רצון ה'. וקטן לא נצטווה מן התורה על שום מצוה, וגם משום לעשות רצון ה' הוא פטור שכן הוא רצון ה' לפוטרו, אבל בהגיעו לגיל חינוך שחייבו אותו חכמים ואנו יודעים שהסמיכה דעתן לדעת המקום, הרי חייב לעשות כדבריהם משום שכן הוא רצונו יתברך. ולפי זה מיושבים דברי הרמב"ן, דמכיון שחייבו אותו חכמים מהטעם שאף הוא היה באותו נס, ואנו יודעים שהסכימה דעתן לדעת המקום, הרי חייב לעשות כדבריהם משום שכך הוא רצונו יתברך".

ולפי דברים אלו נוכל להבין את החיוב שיש בליל הפסח לחנך גם את מי שאינו מחוייב בדבר, שכן מאחר ובליל הסדר יש חיוב להשריש את יסודות האמונה "מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים", יש חיוב סיפור יציאת מצרים גם למי שאינו בר חיובא ואינו בגיל חינוך, משום שגילו חכמים שכך רצון ה', ואם כן מכיון שאנו יודעים שהסכימה דעתם לדעת המקום, הרי חייב לעשות כדבריהם משום שכן הוא רצונו יתברך.

חיוב הקטן במצוות ליל הסדר – מכח החיוב להשריש בו את עיקרי האמונה

ח. ולפי האמור נראה לומר, שמכח החיוב להשריש בו את עיקרי האמונה יש חיוב על הקטן לקיים את כל מצוות ליל הסדר, כגון חיוב ארבע כוסות, וסיפור יציאת מצרים.

דכפי שכבר הזכרנו לעיל [אות ה] מדברי הרמב"ם (בהלכות חמץ ומצה פרק ז) משמע, שמצות שתיית ארבע כוסות היא חלק ממערכת סיפור יציאת מצרים, שהרי הרמב"ם פותח את פרק זה בענין חיוב סיפור יציאת מצרים, בדבריו: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן", ובהמשך דבריו כתב: "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך לפי דעתו של בן אביו מלמדו" (הלכה ב). ולאחר מכן כתב: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצרים… לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות של יין אין פוחתין לו מהן" (הלכה ו-ז). ומבואר בדבריו שחיוב ארבע כוסות הוא חלק ממצות סיפור יציאת מצרים.

ומעתה יש לומר, שכל המצוות שבליל הסדר, גם קטן מחוייב בהם משום שיש חיוב בליל הפסח לחנך גם את מי שאינו מחוייב בדבר, וכמבואר לעיל "מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים". ולכן "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך לפי דעתו של בן אביו מלמדו", כלומר, המצוה היא גם על הקטן להשכיל ולהתחזק בעיקרי האמונה בלילה ראשון של פסח, ולכן בכל מה שיכולה דעתו להכיל, מצוה ללמדו ולהשריש בו את עיקרי האמונה. ונמצא איפוא שהוא עצמו מחוייב במצוות אלו של סיפור יציאת מצרים וארבע כוסות.

ולפי זה יובנו דברי הרמב"ם, מדוע שינה מלשון הגמרא שמחלקים קליות ואגוזים לקטנים "כדי שלא ישנו וישאלו", ובמקום זה כתב "כדי שיראו הבנים וישאלו". ונראה שרצה להשמיענו בהדגשה זו ש"ויראו" וישאלו היא, שהחיוב לא רק על האב לעורר את בנו לשאול מה השינוי כדי שיצטרך לספר לו ביציאת מצרים, אלא שיש חיוב גם על התינוק להתעורר על ידי שרואה שינוי בחלוקת האגוזים, וחיוב זה הוא כמבואר לעיל, מתוקף חיובו להשתתף במצוות ליל הסדר שמטרתם להשריש את האמונה.

וכאן יש מקום לחדש, שלפי האמור לעיל שיש בליל הסדר חיוב שמחה [מדרבנן] וקיום דין השמחה הוא בשתיית ד' כוסות, יתכן שחיוב זה גם הוא בכלל החיובים המוטלים על הקטן מתוקף חיובו להשתתף במצוות ליל הסדר שמטרתם להשריש את האמונה. שכן מאחר והם מחוייבים במצות שתיית ארבע כוסות, ובשתייה זו יש קיום לדין השמחה שמצווים בו בליל הסדר, יש לומר שחיוב השמחה הוא מחיוביו של הקטן ולא רק מחיוב האב שגם עליו מוטל לשמחו.

אלא שיתכן לחלק, על פי המבואר בספר רשימות שיעורים על מסכת סוכה (מב, ב; תוד"ה לולב וערבה) שעיקר דין שמחת יום טוב הוא שמחת הלב, ומלבד זה יש גם דין שמחה על ידי מעשה [וכגון באכילת שלמים]. ואם כן יתכן שקטנים כלל אינם שייכים בקיום דין שמחת הלב, אלא רק בקיום דין שמחה על ידי מעשים. ולכן מובן שאת קיום דין השמחה צריך האב לעשות, והיינו שפסק השו"ע (סימן תעב סע' טז) "מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים כדי שיראו שינוי וישאלו", שחיוב זה שהוא משום קיום דין השמחה, וכמו שנתבאר לעיל, יכול להתקיים רק על ידי האב. אולם כמו שנתבאר לעיל, פעולת חלוקת הקליות והאגוזים היא גם משום שיש על התינוק חיוב להתעורר על ידי שרואה שינוי בחלוקת האגוזים, וחיוב זה הוא כמבואר לעיל, מתוקף חיובו להשתתף במצוות ליל הסדר שמטרתם להשריש את האמונה.

* * *

ענף ב – חיוב קטנים במצות קידוש ה'

נידון המתאים ומשלים את נושא השיעור בענין חיובם של קטנים במצוות ליל הסדר, הנובע מהצורך להשריש את האמונה בהקב"ה – הוא חיובם של קטנים במצות קידוש השם.

בשו"ת ממעמקים (חלק ב סימן ד) מתאר את שאירע בגטו קובנה ביום שאספו הגרמנים ימ"ש את כל יושבי הגטו, כשלושים אלף איש, לערוך סלקציה לחיים ולמות כצאן המובל לטבח: "במעמד ההוא ניגש אלי יהודי ר' אליהו מווארשא, אשר ידע מה מצפה לו, ושאל אותי מהו נוסח הברכה שעל מקדשי ה' יתברך מוטל לברך, האם עליהם לברך "על קידוש השם" או "לקדש את השם", ואמר לי כי הוא רוצה לדעת בעצמו איך לברך, ומלבד זה הוא רוצה לקיים מצוה, אולי האחרונה בימי חייו, לעבור בין הפקודים למות וללמדם כדת מה לעשות אם תגיע שעתם האחרונה ולזכותם שיברכו את הברכה כפי הדין".

ופסק בשו"ת ממעמקים לברך את הנוסח המובא בשל"ה הקדוש (שער האותיות סוף אות א; הובא בפתחי תשובה יו"ד סימן קנז ס"ק ו) "ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו לקדש שמו ברבים", ומטעם שכתב הריב"א שכל מצוה שאפשר לקיים על ידי שליח מברכים "על" ומצוה שצריך לעשות בגופו, כקידוש השם, יש לברך לקדש. ואכן הקדוש הזה ר' אליהו הי"ד שנה ושילש את הנוסח הזה של הברכה ולימד גם ליהודים אחרים שתהא ברכה זו משוננת ומחודדת בפיהם כדי שידעו איך לברך לכשתגיע שעתם ח"ו למות מות קדושים.

דוגמא לכך סיפר הרב אברהם קריגר ממכון שם עולם בכפר הרואה, שדווקא במקום שיא הָרֶשַע, מתחת לבנין מטה הגסטאפו בלודז' היה תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן שלמדו תורה במסירות נפש, וקידשו שם שמים בחייהם במסירות וגבורה, ואחר כך כשנתפשו להריגה קידשו שם שמים גם במותם.

נדון חיובם של קטנים במצות קידוש השם, נתבאר בדברי הפוסקים שדנו האם זהו חיוב או מידת חסידות, ואין כאן המקום לדון בסוגיה סבוכה זו. [ראה בשו"ת אור גדול להגדול ממינסק, סימן א; שו"ת אמרי כהן סימן לד; הגרש"ב ורנר בספרו משפטי שמואל מהדורא תנינא סימן מב; מועדים וזמנים חלק ט בהשמטות לח"ב סימן קלז; ועוד].

רק נציין לדברי הגאון רבי יעקב קמינצקי בספרו אמת ליעקב על התורה, שכתב בביאור הכתוב (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שחיוב קטנים במצות קידוש השם מדוקדק בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ה הלכה א) "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל". וביאר רבי יעקב: "במה שכתב כל בית ישראל וכו' כיון לרבות אפילו קטנים, כדכתיב (תהלים קטו, יב) יברך את בית ישראל וגו' הקטנים עם הגדולים". וכעין זה כתב הגאון רבי שמאי קהת גרוס בספרו משא בני קהת (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"א), שמדיוק הלשון "כל בית ישראל" מרבים גם נשים שאף הם מצוות בקידוש השם, ויש לומר שנלמד מזה שגם קטנים חייבים.

אמנם כששוחחתי בענין זה עם הגאון רבי אשר וייס, אמר לי שדברי רבי יעקב אינם מסתברים דמהיכי תיתי לחייב קטן במצוות, וכמו כן הוסיף שאין לדייק מדברי הרמב"ם "כל בית ישראל", שמשמעותו לרבות קטנים, שכן לשון זה הוא לאו בדוקא קטנים, וכפי שמצאנו במקום אחר שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה ד) "ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכיפורים יתר מכל השנה", וכאן אין הכוונה לרבות קטנים, ולכן אין לדייק מלשון "כל בית ישראל", דזהו שיגרת הלשון המכוון לכל ישראל הגדולים.

אמנם רבי יעקב (שם) ביאר בטעם הדבר שקטנים מחוייבים במצות קידוש השם הגם שאינם מחוייבים בקיום מצוות, וז"ל: "והטעם נראה לי, מדלא כתוב "תקדישו את שמי", דאז יש לומר דלא דיבר הכתוב אלא עם המקדשים, אבל מכיון דכתיב ונקדשתי, שהקב"ה הוא כביכול הנפעל, אם כן גם על ידי הקטנים אפשר שייעשה הענין הזה. ואמרתי זכר לדבר, הפסוק שהביא הרמב"ם בספר המצוות שלו במצוה זו (מצוה ט) שהביא קרא דישעיה (כט, כג) כי בראותו ילדיו וגו' יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב וגו', הרי שכתב ילדיו".

וכעין דברים אלו הביא בשו"ת יחל ישראל (ח"א סימן כא) מדברי אביו, הגאון רבי משה חיים לאו הי"ד, רבה של פיוטרקוב, שכתב: "כיון דכתיב בתורה "ונקדשתי", לשון נפעל, אם כן העיקר שיצמח קידוש השם להעולם, ואם כן לא נפקא מינה היאך ועל ידי מי יתהווה הקידוש השם" והביא שכן מבואר בדברי ההגהות מיימוניות (הלכות ברכות אות ו) ד"ונקדשתי" גם קטנים במשמע, וכדמשמע ממדרש רבה איכה (א, ג) באשה ושבעת בניה שהניקתו לצעיר קודם שמסר נפשו". ועוד מוסיף שם הרב לאו: "והא דבאמת נחייב כאן קטן יותר מכל חיובי דאורייתא, יש לומר כמו בענין הנוגע לחילול השם כמו בעיר הנידחת גם הטף טעון שריפה… וממילא גם בקידוש השם מחמירינן גם כן".

ובענין זה אנו נועצים תחילת הדברים בסופם, כשם שנתבאר בענין חיוב הקטנים במצוות ליל הסדר, שלמרות שאין קטנים מחוייבים במצוות "מכל מקום בליל פסח צריך לחנכן גם כן, מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים", כדברי ערוך השלחן המובאים לעיל. וכמו שנתבאר, שמכח החיוב להשריש בקטן את עיקרי האמונה יש חיוב על הקטן לקיים את כל מצוות ליל הסדר. כמו כן, גם במצות קידוש השם קטנים חייבים למרות שאינם מחוייבים בקיום המצוות, משום שתכליתה של מצות קידוש השם שיתקדש ויתעלה שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה מתקיים גם על ידי הקטן.

* * *

ענף ג – חיוב בנות בסיפור יציאת מצרים

בענין חיוב בנות בסיפור יציאת מצרים [שנתבאר לעיל אות ו] שלחתי לכבוד הגאון רבי אליה פישר, ראש כולל גור בברוקלין, ולכבוד הגאון רבי דניאל אלתר, בנו של האדמו"ר הפני מנחם מגור, את המכתב הבא:

בס"ד, יום ו' עש"ק לפרשת כי תשא, אדר א' בחודש שמרבין בו בשמחה, תשס"ג

זכיתי ובאחרונה הנני מעביר שיעורי עיון במסכת פסחים בפרק ערבי פסחים, ומצאתי בליקוטים שבספר אמרי אמת (בעמוד נג) על דברי הברייתא (בדף קטז, ב) וז"ל: "ת"ר חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו וכו'. ובקצש"ע איתא שאם אין בן אז הבת יכולה לשאול, דין זה לא הובא בשום מקום וצ"ע מאין מקורו", עכ"ל הזהב.

ולענ"ד מצאתי את המקור לכך, אמנם לא בש"ס אלא במגן אברהם. דהנה הרמ"א (סימן תעא סע' ב) כתב "וקטן שאינו יודע מה שמספרים בלילה מיציאת מצרים מותר להאכילו", וכתב המג"א (שם סק"ז ד"ה מותר להאכילו) וז"ל: "ואין חילוק בין קטן לקטנה". וכן הדגיש בבאור הגר"א (שם סק"י) בלשונו: "והתורה אמרה והגדת לבנך", וכן מחצית השקל (ד"ה ואין חלוק) כתב: "דהא כתוב (בסימן תעב סע' יד) דכל המצוות הנוהגים באותו לילה גם נשים מצוות", וכן מובא בבאר היטב (שם סק"ו).

הרי נראה דעת המג"א שבליל הסדר אין כל הבדל בין קטן לקטנה, וכל הדינים שחלים על הקטן חלים גם על קטנה, ולפיכך אם אין בן, הבת יכולה לשאול שהרי הפסוק והגדת לבנך מתיחס בין לקטן – בן – ובין לבת – לקטנה.

וכך מפורש בדברי שו"ע הרב (סימן תעב סכ"ח – המובא לעיל אות ו) שהדגיש את חיוב חינוך הקטנים "ואף קטנים וכו'", וכתב בתוך דבריו: "ואף הקטנים שהגיעו לחינוך דינם כקטנים וכן בשאר כל המצוות הנוהגות בלילה זה אין חלוק בין אנשים לנשים", עכ"ל ומבואר בדבריו שמתייחס לקטנות כקטנים, וכל דיני ליל הסדר זהים בקטן כבקטנה.

וחפצתי להבין מה כוונת האמרי אמת בדבריו וצ"ע מאין מקורו עכ"ל.

חדוה תהיה לי לקבל מענה מכב' מעלתו.

בברכה ובתודה מראש

צבי רייזמן

להלן תגובת הגאון רבי אליה פישר:

ובענין מה שכתבת לי אודות האמרי אמת שהעיר על הקיצור שו"ע וכו', אחר שעיינתי בכל ספרי הפוסקים נוכחתי בבירור, הן אמת שנשים וכן קטנות חייבות בסיפור יציאת מצרים, בכל זאת הענין שתהיה שאלה שמזה תחול תשובה הוזכר רק לגבי בן ולא בת, והנה "אם אין בן אשתו שואלתו", וגם זה פלא שלא הוזכר לפחות "שבתו שואלתו" – ודבר זה לא יזכר בשום ספר רק בקיצור שו"ע, והערת האמרי אמת, היא מופלאת בזה ששם לבו לנקודה זו כי אפשר ללמוד הלכות פסח וללמוד בקיצור שו"ע, ובכלל לא לשים לב ללשון זה.

והגאון רבי דניאל אלתר כתב:

מש"כ במכתבך בדברי האמרי אמת בליקוטים על מקור הדין שבת שואלת הקושיות בליל הסדר, כמדומה שהמקור הראשון הוא בפסקי מהרי"ל שמספר על חמיו שבתו שאלה למה מגביה את השולחן ומיד השיב עבדים היינו וכו'. ואעיר כבדרך אגב שספר אמרי אמת ליקוטים מלוקט מפי השמועה ומבוסס על "תורה שבעל פה", ובודאי אינו מדוייק כל כך, שכן לא בכל פעם השומע היה "בר הכי", ולפעמים נשתבש על ידי מעתיקי השמועה. ונקל לשער שכוונת זקני האמרי אמת זי"ע היתה לתמוה על שבפוסקים האחרונים לא הוזכר הדין במפורש למרות שכיחותו הרבה עד שנכתב בקיצור שו"ע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גרף של רעי

א. טלטול גרף של רעי – סוגיות הגמרא מקור היתר טלטול גרף של רעי, בסוגיות הגמרא במסכת שבת ובמסכת ביצה • טלטול צואה של תרנגולים

קרא עוד

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

מראית עין באיסורי אכילה

א. מראית עין ובחדרי חדרים – סוגיית הגמרא חז"ל למדו מהפסוק "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל", כי חובה להיזהר מלעשות מעשים שיביאו לידי חשד • בסוגיית

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.