חיוב שמחה ביום כיפור

א. האם יש חיוב שמחה ביום הכיפורים כבשאר הימים טובים

בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים מצאנו משמעויות סותרות לכאורה, האם יש חיוב שמחה ביום הכיפורים, כשם שיש חיוב שמחה בכל יום טוב. מחד גיסא, נראה שאין, כמפורש לכאורה במסכת סופרים (1א) "ואין מזכירים בו לא מועד ולא שמחה, שאין שמחה בלא אכילה". כלומר, חיוב השמחה מתקיים באכילה, ולכן ביום הכיפורים שנאסר בו לאכול, אין חיוב שמחה. וכן מבואר בפירוש הספורנו (1ב) "בעשור לחדש הוא יום הכיפורים להתוודות ולהתאונן גבר על חטאיו. ואינו יום שמחה ותענוג, אבל הוא יום עינוי כאומרו וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". וכן נראה בספר היראים (1ג) שכתב: "ויום הכיפורים אע"פ שהוא בכלל המועדים, אינו בכלל שמחה, דהא כתיב ביה (ויקרא טז, לא) וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" [אמנם על טענה זו יש להשיב, כפי שביאר המשנת יעבץ (5ד) שאין סתירה בין חיוב השמחה ביום הכיפורים לחובת העינוי ביום זה, על פי המבואר בדברי הרמב"ם (שביתת עשור פ"א ה"ד), שמצות עינוי ביום הכיפורים היא לא דין "תענית", אלא מצות "שביתה" – לשבות בו מאכילה ושתיה. ולכן "יום הכיפורים שפיר הוא יום שמחה, משום שמצותו הוא לא יום תענית אלא יום שביתה מאכילה ושתיה, כשם שהוא יום שביתה ממלאכה. וזה לא סתירה ליום שמחה, וכיון שכן שוב יום הכיפורים הוא יום שמחה"].

מאידך גיסא, ממקורות רבים אחרים נראה, כי יש חיוב שמחה ביום הכיפורים:

• יום כיפור מבטל אבלות – בשאילתות דרב אחאי גאון (1ד) כתב, כי יום הכיפורים מפסיק את ימי האבלות, משום שהוא נחשב כ"רגל" [יום טוב] המפסיק את ימי האבלות מחמת השמחה שיש ביום זה, וכפי שביאר הנצי"ב (העמק שאלה שם). מפורש איפוא, כי ביום כיפור יש דין שמחה, אמנם עדיין לא נתבאר כיצד מתקיים חיוב השמחה במעשה, שהרי מחמת התענית אי אפשר לאכול ולשתות, וצ"ע.

• נישואין ביום הכיפורים – במסכת מועד קטן (2א) מפורשת ההלכה שאין נושאים נשים במועד "לפי שאין מערבים שמחה בשמחה". וכתב בספר המנהיג (2ב) כי מחמת חיוב השמחה ביום הכיפורים כבכל המועדים, אסור לישא ביום זה נשים מדין "ושמחת בחגך ולא באשתך – שאין מערבים שמחה בשמחה".

• אמירת מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון ביום הכיפורים – הטור (2ג) הביא את תשובת מר שר שלום לומר בנוסח התפילה ביום כיפור "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון". אך לדעת רב האי גאון (הובא שם) לא נוהגים לומר ביום הכיפורים "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", וכנהוג היום, כפי שנפסק בשלחן ערוך שם [אמנם גם לשיטה זו, יתכן שיש חיוב שמחה ביום הכיפורים, ומה שאין אומרים "מועדים לשמחה" הוא מהטעם המבואר בדברי הלבוש (2ד) "ראש השנה ויום הכיפורים לא מקרו מועד, משום דמועד הוא לשון ועד, שישראל מתוועדים ביחד במקום אשר יבחר השי"ת, וזה לא היה כי אם שלוש פעמים בשנה בג' רגלים ולא בראש השנה ויום הכיפורים"].
• הלל ביום הכיפורים – במסכת ערכין (3א) מפורש שאין אומרים הלל ביום הכיפורים: "אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה לפניו". ובספר משנת יעבץ (3ב) הביא ראיה שיש ביום הכיפורים מצות שמחה מהתורה, מדברי הרמב"ן (ספר המצוות, שורש א) שכתב: "דאמירת הלל ביום טוב היא מהתורה, וזה בכלל מצות שמחה". ולפי דברי הגמרא בערכין משמע "דבלאו הכי היה מצוה לומר הלל בראש השנה וביום הכיפורים כמו בשאר המועדות". ואם כן "לדעת הרמב"ן הנ"ל הרי אמירת הלל ביום טוב היא מהתורה בכלל מצות שמחה, ומוכח שגם בראש השנה ויום הכיפורים יש מצות שמחה".

ב. ביום הכיפורים נאסרו פעולות שיש בהן צער ואינן מכלל חמשת העינויים

לדעת רבותינו הראשונים שנקטו כי יש חיוב שמחה ביום הכיפורים, נמצא כי החיוב להתענות הוא רק בחמשת העינויים שנקבעו בתורה – אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. אולם פעולות אחרות העלולות לגרום צער, נאסרו – משום שהן סותרות את חיוב השמחה, וכפי שכתב בשו"ת מהרש"ג (3ד)  בתשובתו על דברי שו"ת פנים מאירות (הובא בשערי תשובה; 3ג) שהחמיר לאסור לבישת נעליים נוחות שלא מרגישים בהן עינוי: "פשוט אצלי, דמי שהולך ביום הכיפורים בעינוי של נעילת הסנדל במקום קר כדי שיצטער יותר בהליכתו, אינו מקבל שום שכר, ורק נחשב לשוטה ופתי. ועוד נראה לי, דמי שעושה פעולה שיצטער ביום הכיפורים אפילו באחד מה' עינויים על אופן שהתורה התירה, והוא בא להחמיר כדי שיצטער, יהיה לו עונש משום ביזוי יום טוב".

הנה כי כן, מכל המבואר לעיל נראה כי יש דין שמחה ביום הכיפורים – הבא לידי ביטוי בהפסקת דיני אבלות ובאיסור נישואין. וצריך עיון, ראשית כל, האם הדברים עומדים בסתירה לדברי המסכת סופרים שאין חיוב שמחה ביום הכיפורים מחמת שנאסר בו לאכול.  עוד יש להבין לשיטת רבותינו הראשונים שיש חיוב שמחה ביום כיפור, כיצד יש לקיימו למעשה – שהרי אי אפשר לקיימו באכילה ובשתיה כבכל יום טוב.

ג. יום שמחה – מפני שהוא יום סליחה וכפרה ומכבדו במלבושים נאים

ביאור הדברים נראה בהקדם מנהג האשכנזים בחוץ לארץ לשאת כפיים רק בימים טובים, ובכללם יום הכיפורים, המובא בדברי הרמ"א (4א). והקשה בשו"ת בנין שלמה (4ב) "למה נושאים כפיהם, והא אינו נוהג בהם מצות שמחה".

הלבוש (4ג) תירץ קושיא זו: "ביום כיפור נושאים בו כפיהם, אע"פ שאין בו שמחת אכילה ושתיה, מכל מקום הוא יום שמחה, מפני שהוא יום סליחה וכפרה וקדוש ה' מכובד במלבושים נאים". ומבואר בדבריו כי השמחה ביום כיפור היא מפני שיום זה, ראשית כל, הוא יום סליחה וכפרה, והדרך לקיום חיוב השמחה במעשה היא "במלבושים נאים". ודבריו הובאו במשנה ברורה (4ה) "וביום הכיפורים גם כן נושאין כפים, שיש בו שמחת מחילה וסליחה".

היסוד לכך מפורש במשנה ובגמרא בסוף מסכת תענית (4ו) שיום כיפורים נקרא "יום טוב" מחמת שהוא יום סליחה ומחילה. וכן מבואר בדברי הכל בו (4ד) על פי דברי המשנה והגמרא בתענית: "יום הכיפורים נקרא יום שמחה, כמו שאמרו ביום חתונתו זו מתן תורה שנתחתן הקב"ה עם ישראל".

וממה שכתב הלבוש, שיום הכיפורים "מכובד במלבושים נאים" יש ללמוד כי הקיום של השמחה במעשה ביום הכיפורים הוא במלבושים נאים, כמפורש בדברי הגמרא במסכת שבת (5א) בדרשת רב המנונא "לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד (ישעיה נח, יג) – זה יום הכיפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה".

והנה בדברי הרמב"ם (5ג) מפורש כי ביום הכיפורים יש חיוב שמחה כמו בכל יום טוב, אלא שאין בו "שמחה יתירה". ובספר משנת יעבץ (5ב) הטעים את הדברים על פי מה שכתב הרמב"ם בהלכות יום טוב "אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני בניו כל אחד כראוי לו". ומשמע כי מצות שמחה ביום טוב היא לא רק בשלמי שמחה, אלא גם בשאר מיני שמחה מקיימים את מצות השמחה. וכמדוקדק בדברי הגמרא בשבת (5א) "אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה", שהרי קיום מצות שמחה מהתורה הוא בכל מיני שמחות, ובכלל זה בכסות נקיה.

על פי האמור כתב בשו"ת בצל החכמה (5ה) בנדון המהרש"ג (3ד) לאסור ללכת ביום כיפור יחף, ובפרט במקום קר "דהוי זלזול בכבוד יום טוב [שמחוייבים בו ביום כיפור] כמו שכתב המהרש"ג".

ד. קיום חיוב השמחה – בתלמוד תורה ובתפילות

דרך נוספת לקיום חיוב השמחה ביום הכיפורים במעשה, מבוארת בהקדם דברי הגמרא במסכת פסחים (6א) "תניא רבי אליעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹקֶיךָ, וכתוב אחד (במדבר כט, לה) עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם".

והנה הדרכי משה בהלכות יום טוב (6ב) הביא מדברי מהר"י וייל: "מי שמתענה ביום טוב, צריך ללמוד כל היום או לומר תחינות, כיון דהאי גברא לא מקיים חציו לה' וחציו לכם. דבהא מודה רבי יהושע לרבי אליעזר דבעינן כולו לה'". ומבואר שכאשר אינו יכול ביום טוב לקיים את ה"חציו לכם" באכילה ושתיה מחמת תעניתו, צריך לקיים את שמחת היום טוב ב"כולו לכם", על ידי תלמוד תורה או תפילות.

על פי זה ביאר בספר גבורת יצחק (6ג) כי ביום הכיפורים, מאחר ואינו יכול לקיים את חיוב השמחה ב"חציו לכם" של אכילה ושתיה, מוטלת עליו החובה לקיימו ב"כולו לכם" – בתלמוד תורה ובתפילות.

ה. קיום חיוב השמחה ביום הכיפורים בערב יום הכיפורים

רבנו יונה כתב (7א) בטעם מצות האכילה בערב יום כיפור: "בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצוה, כי יגדל וישגא מאד שכר השמחה על המצוות, כמו שנאמר (דברי הימים א כט, יז) וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ, ונאמר (דברים כח, מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. ומפני שהצום ביום הכיפורים, נתחייבו לקבוע סעודה על שמחת המצוה בערב יום הכיפורים". ונראה מדבריו, כי יש מצות שמחה ביום כיפור כמו בשאר הימים הטובים, אלא שמכיון שאי אפשר לקיים בפועל את השמחה בסעודה, נקבעה הסעודה בערב יום כיפורים – כדי לצאת בסעודה זו ידי חיוב השמחה של כל יום טוב, שיש גם ביום כיפור.

וראה ביאור הדברים בהרחבה בספר איש מתן (7ב), ובמה שכתב לפי זה, שעצם דין השמחה ביום כיפור נותר על מקומו, ולכן הוא מבטל אבלות, ואין נושאים בו נשים, כשאר המועדים. ומיושבים דברי הרמב"ם שביום הכיפורים יש חיוב שמחה כמו בכל יום טוב, אלא שאין בו "שמחה יתירה".

חיוב שמחה ביום הכיפורים – בלב ולא במעשה

ו. עד כה נתבארו דרכים שונות לקיום מעשי של חיוב השמחה ביום כיפורים. אולם בספר ימי שמחה (7ג) כתב, כי בשונה מכל יום טוב שיש חיוב שמחה בלב – "ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב" (רמב"ם הלכות יום טוב פ"ו הי"ז) ובמעשה – "כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים" (שם הי"ח). ביום הכיפורים אין חיוב שמחה במעשה אלא רק בלב,

ואין צורך לעשות פעולות שגורמות שמחה. והדרך לשמחת הלב היא "בהתבוננות בזה שה' בחר בנו ונתן לנו תורה ומצוות, ובמעלת מהות יום הכיפורים, שזוכים בו למחילה וטהרה מהעוונות. ונפקא מינא לפי זה:

• למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, כששמח ביום הכיפורים, צריך לכוון לקיים בזה את מצות השמחה.
• לפי השיטות שקיום מצות השמחה ביום הכיפורים הוא בעשיית פעולות שגורמות שמחה, כגון בלבישת כסות נקיה, מסתבר לומר שביום הכיפורים צריך לשמח את אשתו ובני ביתו ואת העניים [וצ"ע שלא שמענו שיש דין זה]. אבל אם המצוה היא לשמוח בלב, יתכן כי חיוב זה הוא רק כשהאדם עושה פעולות שגורמות שמחה, אבל כשהוא שמח רק בלב, אינו צריך לשתף את האחרים בזה.

ולפי זה "שאר ענייני צער שאינם שייכים למחילת עוונות, כגון ששמע איזה דבר צער ואינו מעורר אותו כלל לתשובה, אסור לעשות ביום הכיפורים". ומעתה מבואר היטב, כי החיוב להיות בשמחת הלב מבטל אבלות, ומחמתו אין נושאים בו נשים, ואומרים "מועדים לשמחה", כשאר המועדים. וגם מיושבים דברי הרמב"ם שביום הכיפורים יש חיוב שמחה כמו בכל יום טוב, אלא שאין בו "שמחה יתירה".

וראה במה שהוסיף לבאר בספר רץ כצבי (9א) את הדרך לקנין שמחת הלב ביום הכיפורים, בהתבוננות במעלת יום קדוש, אשר מדוקדק בלשון הכתובים והרמב"ם, כי יש בו ענין מיוחד של "עמידה לפני ה'": "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל); "שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה" (רמב"ם, הקדמה להלכות תשובה); "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא" (שם פ"א ה"א); "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים" (שם פ"ב ה"ד). "בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו, אלא שב לפני הא-ל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו ומתוודה עליהם" (שם ה"ה). ומבואר כי הטהרה, התשובה והווידוי הם "לפני ה'". ונראה שמכח ענין זה נובעת שמחת הלב ביום הכיפורים.

ומעתה אין כל סתירה  בין דברי רבותינו הראשונים, שיש דין שמחה ביום הכיפורים, לדברי המסכת סופרים שאין חיוב שמחה ביום הכיפורים מחמת שנאסר בו לאכול. שכן כוונת המסכת סופרים היא שאין ביום הכיפורים את חיוב השמחה הנוהג בשאר הימים הטובים – במעשה, היות ונאסר בו לאכול. אולם ודאי שעדיין יש חיוב שמחה בלב – הבא לידי ביטוי בהפסקת דיני אבלות, באיסור נישואין, ובטעם הסעודה בערב יום הכיפורים. ויתכן שזו כוונת הרמב"ם שביום הכיפורים יש חיוב שמחה, אלא שאין "שמחה יתירה" – משום שאין חיוב שמחה במעשה אלא רק בלב.

ז. השמחה במוצאי יום הכיפורים – "לך אכול בשמחה לחמך"

כתב הטור (9ב): "ואוכלין ושותין בשמחה דכתיב (קהלת ט, ז) לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹקים אֶת מַעֲשֶׂיךָ". והבית יוסף ציין מקור לדבריו במדרש "שבמוצאי יום הכיפורים בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך". וכתב בדרכי משה: "ומרבים בסעודה שהוא יום טוב". וכן מבואר בספר סדר היום (9ג) "יסדר שולחנו ויאכל בשמחה ובטוב לבב", על מחילת העוונות ביום הכיפורים. ובספר עניינו של יום (9ד) ביאר כי שמחה זו היא חלק מתהליך התשובה של יום הכיפורים, ועל דרך המבואר ברבנו יונה שתחילתה בסעודה בערב יום כיפור, ואם כך, סיומה הוא בסעודה במוצאי יום קדוש, להראות השמחה על טהרת יום הכיפורים ומחילת העוונות.