חילול שבת לרפואת נכרי או מחלל שבת בפרהסיא

חילול שבת לרפואת נכרי או מחלל שבת בפרהסיא

ובדיני היתר חילול שבת מחמת חשש "איבה"

א. במסכת יומא (פה, א) דנו גדולי התנאים מדוע פיקוח נפש דוחה שבת, שני הטעמים העיקריים הם: האחד – "רבי שמעון בן מנסיא אומר, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת (שם, טז), אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". והשני – "אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הואי התם הוה אמינא, דידי עדיפא מדידהו, וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה) – ולא שימות בהם". במבט ראשון היה נראה כי הנפקא מינה בין שני הטעמים היא, חילול שבת לצורך הצלת נכרי. אם הטעם הוא "חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה", ברור שאין זה מתייחס למקרה של נכרי. מה שאין כן הטעם משום הלימוד מהפסוק "וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם", יכול להתייחס גם לנכרי, כפי שנראה מדברי הגמרא (בבא קמא לח, א) שדרשו פסוק זה על נכרי: "מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם, הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול". 

אמנם הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות, ח"ג סימן סט) ביאר כי גם "לפי גמרא דילן דקאי וָחַי בָּהֶם גם על בן נח, ודאי אי אפשר לחלל את השבת בכדי להצילו. והטעם, כי להציל יהודי מחוייב מהכתוב (דברים כב, כ) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, אתה מחוייב בהשבת גופו, וכל יהודי ערב בעד חברו ומחויב במצוַת וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. מה שאין כן נכרי, אין מצוה להשיב לנכרי אבידת גופו".

הפוסקים דנו, האם כאשר הימנעות מחילול שבת להצלת הנכרי, עלולה לגרום לאיבה של הנכרים כלפי היהודים, זו סיבה להתיר את חילול השבת.

יילוד נכרית ביום חול ובשבת

ב. במשנה במסכת עבודה זרה (פ"ב מ"א) נאמר: "בת ישראל לא תיילד את הנכרית, מפני שמיילדת בן לעבודה זרה". בסוגיית הגמרא (שם כו, א) הובאה הברייתא: "יהודית מיילדת עובדת כוכבים בשכר, אבל לא בחנם", וביאר רב יוסף: "בשכר שרי משום איבה". ופירש רש"י: "ומתניתין בחנם קמיירי, דמצי לאישתמוטי ולמימר צריכה אני לשכר מזונותי". כלומר, הברייתא התירה ליילד נכרית בשכר, מחשש שתעורר שנאת אומות העולם לישראל, כי יאמרו שנשות ישראל אינן מסייעות לנשות הנכרים ללדת. והאיסור האמור במשנה ליילד נכרית הוא בחינם, כי באופן זה אין חשש איבה, היות והישראלית יכולה "להשתמט" מיילוד הנכרית, על ידי שתאמר שהיא זקוקה לממון לפרנסתה ולכן היא לא מוכנה ליילד בחנם. מכאן למד רב יוסף, להתיר ליילד נכרית בשבת בשכר: "אולודי עובדת כוכבים בשבתא בשכר, שרי משום איבה". כלומר, מאחר והנכריות רואות שמחללים שבת ליילד יהודיות בשכר, יש להתיר ליילד גם את הנכריות תוך כדי חילול שבת, מחשש "איבה" – שהנכרים ישנאו את היהודים כי הם נמנעים מליילד את נשותיהם. 

על כך השיב לו אביי: "יכולה למימר לה, דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן". אביי סבר כי חשש איבה לא מתיר חילול שבת לצורך יילוד נכרית, היות והישראלית יכולה "להשתמט" מהנכרים ולומר להם "דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו" – על נשותינו ששומרות את השבת, מותר לנו לחללה עבורן כדי ליילדן, מה שאין כן "דידכו דלא מינטרי שבתא" – הנשים הנכריות אינן שומרות שבת, ולכן אסור לנו לחלל את השבת ליילדן.

מרן השלחן ערוך פסק (יו"ד סי' קנד סע' ב) להלכה כדעת אביי: "ישראלית לא תיילד לעובדת כוכבים, אלא אם כן היא ידועה למיילדת, שאז מותרת, ודווקא בשכר ובחול". וכתב הט"ז (ס"ק ד) "ובשבת ליכא איבה, דיכולה לומר נשי דידן דמינטרי שבתא מחללין עלייהו שבת, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללין בשבילייכו". וכן נפסק בשלחן ערוך בהלכות שבת (או"ח סי' של סע' ב; ובמשנה ברורה שם ס"ק ח).

חשש איבה – מתיר איסור דאורייתא או דרבנן

ג. התוספות (עבודה זרה שם ד"ה סבר) הקשו: "היכי שרינן משום איבה מילתא דאית ביה איסורא דאורייתא, דאמרינן בפרק שמונה שרצים (שבת קז, ב) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל [עקר את] העובר שבמעיה חייב, משום עוקר דבר מגידולו, דהוא תולדה דגוזז". ותירצו שההיתר ליילד את העובר של הבהמה הוא משום שלא מדובר על עשיית מלאכה האסורה מהתורה, אלא מלאכה שאיסורה מדרבנן: "יש לומר דהכא ביושבת על המשבר שכבר נעקר לצאת [ולכן אין איסור מדאורייתא של עקירת דבר מגידולו, והאיסור מדרבנן]. אי נמי כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו". כלומר, מדובר שהעובר כבר גדל במעי אמו כל צרכו, ולכן אין ביילודו איסור דאורייתא של עקירת דבר מגידולו. ומפורש איפוא בדברי התוספות, כי חשש איבה באמת מתיר רק איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא. 

וכן פסק להלכה המשנה ברורה (סימן של ס"ק ח) בדיני לידה בשבת – שההיתר לחלל שבת לרפואת נכרי הוא רק במלאכות האסורות מדרבנן ולא מלאכות האסורות מהתורה: "ודע דהרופאים בזמנינו אפילו היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל, דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים [ועוברים על איסור תחומין מדאורייתא], וכותבים [מרשם רפואי] ושוחקים סממנים בעצמם [ועוברים על איסור טוחן מדאורייתא], ואין להם על מה שיסמוכו. דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין הנכרים, איסור דאורייתא בוודאי אסור לכולי עלמא, ומחללי שבת גמורים הם במזיד, השם ישמרנו". דברים נחרצים אלו, לכאורה לא מותירים ספק בכך שאין היתר לחלל שבת באיסור דאורייתא עבור הצלת נכרי, גם כאשר יש חשש 'איבה', ורופא שיודע זאת ואינו מקפיד על כך הוא "מחלל שבת במזיד".

וכן נראה ממה שכתב בשו"ת דברי חיים (או"ח ח"ב סימן כה) במענה לשאלה "אם מותר לרופא ישראל לחלל שבת לאינו יהודי", כי "פשוט באחרונים בדבר שבות מותר, כן כתב בכנסת הגדולה (סי' של ס"ק א) ובתוספת שבת (שם ס"ק ה) והפרי מגדים (שם באשל אברהם ס"ק ה) הניח בצ"ע. אבל ודאי פשטא דסוגיא נראה דבדרבנן עושין משום איבה, אך בדאורייתא לא מצינו שמחללים רק משום פיקוח נפש ברי [ודאי] לישראל. אבל משום חשש שנאת האינו יהודי, לא מחללינן שבת באיסור דאורייתא".

היתר חילול שבת לרפואת נכרי – תקנת "ועד ארבע ארצות" 

ד. אולם הדברי חיים כתב בסוף: "ולכן בוודאי יש להחמיר, אך המנהג ברופאים שמקילים. ושמעתי שהוא מתקנות ארבע ארצות להתיר להם, אבל לא ראיתי זה בספר". שמועה זו, כי חברי "ועד ארבע ארצות" [הקהילות היהודיות במזרח אירופה – פולין, רייסן, ווהלין וליטא], תיקנו תקנה קבועה להתיר לרופאים לחלל שבת גם באיסור דאורייתא, הובאה גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תתסד) "האחרונים התירו לרופא יהודי לטפל בנכרים בשבת במלאכות דאורייתא משום איבה. והיינו אם יודע שעל ידי אי טיפולו בנכרי ימות הנכרי, ועלולים להגיע לידי פיקוח נפש, אם לא נטפל בחולים נכרים. ומקובל שזהו מתקנת ארבע ארצות, שהתירו לרופא לחלל שבת גם לגויים. והמשנה ברורה לא הביא היתר זה, ואדרבה בסימן ש"ל (ס"ק ח) סותם שאסור. ונראה שתלוי לפי המקום והשעה, והמשנה ברורה דקדק ולא רצה להביא בזה היתר". 

עם כל זאת, בדבריהם לא הוסבר טעם התקנה. ואדרבה, בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן עט) כתב "שלכאורה לא מובן איזה תקנה שייך בזה". וביותר תמה בשו"ת חלקת יעקב (ח"א סימן קמא) "ואני בעניי לא אוכל להבין, כשיש דין מבורר שאסור לחלל שבת עבור עכו"ם, איך אפשר לתקנת ארבע ארצות להתיר, והלא אין כח לרבנן לעקור דבר מהתורה רק בשב ואל תעשה, ולא בקום עשה", וצ"ע.

חשש איבה – היתר מדין פיקוח נפש 

ה. בתשובותיו של החתם סופר, נתבארו היסודות להתיר לרופא לחלל שבת לרפואת חולים נכרים, מדין פיקוח נפש.

בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן קצד) נשאל, האם מותר לרופא יהודי לנסוע בעגלה בשבת לצורך פיקוח נפש של חולים יהודים ונכרים. בתחילת דבריו, רצה החתם סופר לומר שאין להתיר את חילול השבת בנימוק של "איבה", כשם שנפסק בשו"ע [לעיל אות א] שאין ליילד נכרית בשבת בנימוק של "איבה". אולם בהמשך דבריו חידש החתם סופר: "דכל הדברים לא נאמרו היכא דליכא אלא איבה בעלמא, שיכול להתנצל ולומר אנן דמנטרי שבתא מחללין עליה שבתא אתון דלא מנטרי שבתא לא מחללין עליכו שבתא כנ"ל [כלומר, אין להתיר לחלל שבת מחשש איבה, רק כאשר אפשר להסביר לנכרים שמותר לנו לחלל שבת רק עבור מי ששומר עליה, והם יקבלו את ההסבר]. אבל לא היכא דאיכא למיחש לסכנתא, שאנחנו דרים ביניהם ויוסיפו שנאה ותחרות ויאמרו כי דמו של עובד כוכבים קל בעינינו, ולא יקבלו תירוץ דמנטרא שבתא. ועוד, ברוב המקומות הרופאים הם נכרים ויותר בעיניהם דמן של ישראל. ואולי בש"ס נמי לא אמרו אלא בימיהם, שלא היה שכיחי תערובות ישראל וגוים, וכמו שכתב תוספות (עבודה זרה טו, א ד"ה אימור) חילוק זה לחלק בין ימיהם לימינו. וכן כתב הרא"ש (שם פ"א סימן א) לענין לשאת ולתת עמהם דנשתנה הענין עתה". ומבואר בדבריו כי תוספות לא התירו לעשות בשבת מלאכה דאורייתא מטעם איבה, רק במצב של "איבה בעלמא" שהיה בזמנם – שלא נשקפה סכנת חיים ליהודים כתוצאה מהימנעות מהטיפול בחולים הנכרים. אולם בזמנינו "נשתנה הענין" – וקיים חשש ברור של סכנה לחיי יהודים "שאנחנו דרים ביניהם ויוסיפו שנאה ותחרות ויאמרו כי דמו של עובד כוכבים קל בעינינו". ומה גם שהדבר עלול להביא לכך שהרופאים הנכרים "ינקמו" על העדר הטיפול הרפואי בחולים הנכרים, ו"יתירו את דמם" של החולים היהודים, ולא יעניקו להם טיפול מציל חיים. לפיכך, בזמנינו החשש "איבה" הוא סכנת פיקוח נפש ליהודים, ולכן מותר כמובן לחלל שבת.

החתם סופר הביא ראיה לדבריו, על השינוי בחשש משום איבה, מפסק הרמ"א (או"ח סי' שלד סע' כו) בנדון כיבוי דליקה בשבת: "כל הדינים הנזכרים בדיני הדליקה הני מילי בימיהם, אבל בזמן הזה שאנו שרויים בין עובדי כוכבים והיא חשש סכנת נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים שמותר לכבות דליקה בשבת, משום דיש בה סכנת נפשות, והזריז הרי זה משובח. ומכל מקום הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות, אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של גוי, וכן נוהגים". ומכאן למד החתם סופר: "וגדולה מזה התירו כיבוי דליקה אפילו יוצאת מבית נכרי שאין סכנה לישראל מחמת יציאת האש, מכל מקום אם לא יסייע לכבות יבוא לידי סכנה". כלומר, ההיתר לכבות דליקה בביתו של נכרי, הוא לא בגלל הסכנה מהאש הבוערת, אלא בגלל הסכנה שתיגרם ליהודים אם לא יסייע לכיבוי הדליקה. ולכן גם ליהודי מותר לכבות את הדליקה בשבת.

חשש איבה – היתר עשיית מלאכות מהתורה כדין הצלה מפני הבאים על עסקי ממון

ו. בתשובה נוספת (יו"ד סימן קלא) כתב החתם סופר, כי מחשש איבה בזמנינו, מותר לעבור גם על איסור דאורייתא ביילוד נכריה בשבת: "ואמנם לחתוך הטבור שהוא מלאכה דאורייתא, תצוה לנכריה הבריאה העומדת על צדה לחתוך. ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות, יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא. אף על גב דמלשון המגן אברהם משמע דוקא כיבוי, דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה [ולכן] הותר, דלא מלאכה גמורה [אלא איסור דרבנן]. מיהו עיין עירובין (מד, ב) במתניתין, ומה שכתב עליו שלטי גיבורים (שם) יראה להדיא אפילו מלאכה דאוריתא הותר אם אי אפשר בלעדה". 

במשנה בעירובין מובא: "כל היוצאים להציל חוזרים למקומם". ובגמרא עבודה זרה (מה, א) מבואר כי "נכרים שצרו על עיירות ישראל, בעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש, יוצאים עליהם בכלי זיינם ומחללים עליהם את השבת". וכתב השלטי הגבורים (על הרי"ף, שם) "מכאן התירו לכבות הדליקה בשבת, מפני שאנו דרים בין העכו"ם, וכשיש דליקה באים ושוללים והורגים. ולא גרע מעיר הסמוכה לספר, שמחללים עליה את השבת". ב"עיר הסמוכה לספר", מותר לחלל שבת במלאכה דאורייתא כדי לסייע בהגנה מנכרים שצרו עליה, מחשש פיקוח נפש. ולמד מכך השלטי הגיבורים, שהוא הדין כאשר פרצה דליקה בשבת במקום שדרים בו נכרים, מותר לכבות את הדליקה גם במלאכה דאורייתא, מחשש פיקוח נפש. וכן נפסק בשלחן ערוך "יש מי שאומר שבזמן הזה אפילו באו [נכרים] על עסקי ממון מחללים, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות, ומכל מקום הכל לפי הענין". 

וכן כתב המשנה ברורה (ס"ק יז) "ודע דהיום כשבאו מהאומות שחוץ לגבולינו לשלול שלל ולבוז בז, בודאי מחוייבים אנו לצאת בכלי זיין אפילו על עסקי ממון וכדינא דמלכותא, וכן מבואר ברוקח ואגודה, דהיכא דאיכא חשש שמא יכעסו יושבי הארץ עלינו מחללים". וזה איפוא המקור שהביא החתם סופר, שאם יש חשש "שמא יכעסו עלינו יושבי הארץ" הנכרים שאנו לא מחללים שבת להצלתם, מותר לחלל שבת ברפואתם גם במלאכות דאורייתא.

על פי האמור, כתב בשו"ת מגדנות אליהו (סימן קלד) כי תקנת ועד ד' ארצות להתיר לרופאים לחלל שבת לרפואת נכרים במלאכות דאורייתא, מבוססת על פסק השלחן ערוך אם נכרים באים על עסקי ממון בזמן הזה: "יש לומר דמהאי טעמא תקנו ד' ארצות שמותר לרופאים לחלל שבת גם בדאורייתא דאם לא כן יכעסו עלינו יושבי הארץ ואיכא חשש פיקוח נפש ליהודים".

ומעתה יש לדון האם המשנה ברורה [אות ג] שכתב כי "הרופאים בזמנינו אפילו היותר כשרים", שאינם נזהרים ועוברים על איסור דאורייתא לצורך רפואת נכרי, הם "מחללי שבת גמורים" – חלק על החתם סופר שהתיר לרופאים לחלל שבת במלאכה דאורייתא כאשר יש חשש איבה כתוצאה מהימנעות בטיפול חולים נכרים.

•   •    •

חילול שבת לרפואת נכרים לנוכח המציאות בימינו

ז. בימינו, שאמצעי התקשורת מעבירים מידע בשניות ספורות, החשש לאיבה כתוצאה מהימנעות בטיפול חולים נכרים הוא ודאי. הידיעה על רופא יהודי שנמנע מלהציל חולה נכרי, עלולה להיות מופצת מקצה העולם ועד קצהו, ולגרום לסכנת חיים מיידית ליהודים, כי רופאים נכרים ישמעו זאת ובשל כך לא יטפלו בחולים יהודים. מסיבה זו, שלושת עמודי ההוראה של הדור האחרון, התירו לרופאים לחלל שבת גם במלאכות מדאורייתא לצורך ריפוי חולים נכרים:

• רבי משה פיינשטיין – כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן עט) "כשנזדמן שרופא יהודי מוכרח להיות בשבת בבית החולים, או כשהוא כבר רופא קבוע, שאף שהמשרד שלו סגור בשבת, בא דווקא אליו נכרי חולה בדבר שהוא סכנה, הוא מוכרח להזדקק לו אף בחילול שבת באיסור דאורייתא. וכל שכן כשנזדמן איזה אסון סמוך לביתו, שקוראים לרופא הסמוך יותר, מאחר דלא מתקבל במדינותינו הדיחויים שאמר אביי [כמבואר לעיל [אות ב] שאין להתיר לחלל שבת מחשש איבה, כאשר אפשר להסביר לנכרים שמותר לנו לחלל שבת רק עבור מי ששומר עליה]. ולכן הוא סכנה ממש גם בעצם לגופו ממש מקרובי החולה. וגם אם הוא אינו חושש שתהא סכנה לו בעצמו, יש לחוש לאיבה גדולה כל כך מצד אנשי המדינה וגם מהממשלה, שיש ודאי לחוש גם לענייני סכנה מתוצאות זה. ואף שהתוספות (שם ד"ה סבר; הובא לעיל אות ג)  תמהו איך אפשר להתיר משום איבה איסורא דאורייתא. כפי המצב במדינותינו בזמן הזה, איכא מצד איבה סכנה גדולה, אף במדינות שהרשות לכל אדם מישראל להתנהג בדיני התורה, שהוא על כל פנים שלא כשעל ידי זה לא ירצה להציל נפשות". 

האגרות משה סיים את דבריו: "ופלא על הגאון החפץ חיים (משנ"ב סי' של ס"ק ח) שכתב דהא הרופאים אפילו היותר כשרים נוסעים כמה פרסאות לרפאות עכו"ם ושוחקין סממנים בעצמם, מחללי שבת גמורים הם במזיד אף שיהיה איבה מזה. הא ברוסיה בעיירות הקטנות שהיה רק רופא אחד לכל הסביבה, הרי ודאי אם לא היה הולך לרפאות את העכו"ם, היה ברור שהיו הורגים אותו בטענתם שגרם מיתה לבנם ובתם. וכיון שאיכא על כל פנים ספק, הא אף בשביל ספק קטן הוא לקולא בפיקוח נפש". ומסקנתו: "בזמננו יש לחוש לסכנה כמדומני בכל מקום, וגם מצד פרסום הידיעות על ידי העיתונים תיכף מה שנעשה בכל העולם, איכא הסתה להגדיל השנאה עד לרציחה גדול על ידי זה. לכן פשוט שבזמננו יש לדון זה כסכנה ממש, ויש להתיר כשנזדמן זה".

מדבריו נראה, כי המשנה ברורה לא הסכים עם החתם סופר, והאגרות משה הכריע למעשה, כי בזמננו החשש מפני איבה הוא סכנה ממשית, ומותר לחלל שבת גם במלאכה מהתורה.

על פי האמור, ביאר האגרות משה את מה שכתב הדברי חיים [אות ד] כי ועד ארבע ארצות תיקנו להתיר לרופאים לחלל שבת באיסורי דאורייתא: "שלכאורה לא מובן איזה תקנה שייך בזה. וצריך לומר שכוונתו שאף שסובר בעצמו דאין לחוש לסכנה בשביל איבה, מכל מקום לא אמר למחות ברופאים שמקילים, מהטעם דאומדנא שלו שאין לחוש לסכנה היה רק על מקומו, שאולי היה במקומו והסביבה הרבה רופאים, ולא היה איכפת להו כל כך. אבל ידע שוודאי יש מקומות שלא מצוי רופאים, שיש שם חשש סכנה. אבל כתב שנוהגים הרופאים להקל גם במקומו ואינו מוחה בהם, כי שמע שאיכא תקנה להתיר להם בכל מקום, מטעם שלא יטעו להחמיר אף במקומות שהאיבה יביא לסכנה. וזהו טעם תקנת הארצות, ואין זה ענין תקנה, אלא מעיקר הדין, ולשון תקנה הוא על שיפרסמו זה". כלומר התקנה היתה להתיר בכל מקום לחלל שבת, כדי שלא יקרה מקרה שבמקום שמותר מעיקר הדין לחלל שבת בגלל שהאיבה תגרום לסכנה, יחמירו בטעות להימנע מכך. וכן ביאר האדמו"ר מקלויזנבורג בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן קסג) "ועד ארבע הארצות ברוב חכמתם שהכירו מצב ישראל בין האומות ותהלוכותיהם, ראו לצורך גדול להתיר, שאם ימנעו רפואה מנכרי יגרם הדבר ויתגלגל לסכנת נפשות. ולכך התירו גם במלאכה דאורייתא, דהמה קבעו שזה נוגע לפיקוח נפש. וזה כוונת אדוני אבי זקני בדברי חיים, במה שכתב בסוף התשובה הנ"ל וזה דין גמור".

• רבי שלמה זלמן אויערבך – בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מ הערה מח) הביא בשמו כי "בזמנינו שאפשר להודיע בן רגע מקצה אחד של העולם לשני, ואם לא יטפלו בנכרי, ודאי שיש סכנה גדולה בדבר", ולכן יש להתיר חילול שבת גם במלאכה דאורייתא.
• רבי עובדיה יוסף – כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סימן לח) "יש להתיר טיפול רופא ישראל בחולים נכרים בשבת, על פי הוראת החתם סופר וסיעתו, משום שיש לחוש לפיקוח נפש של חולים יהודים הנמצאים בטיפולם של רופאים נכרים. ובפרט בזמן הזה שעל ידי כלי התקשורת החדישים, ברגע אחד יכולים לדעת כל המתרחש בעולם קטן זה. כי בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מיליהם. ודלא כהגאון החסיד בעל משנה ברורה, שדן את הרופאים שלנו כמחללי שבת במזיד ח"ו. ונעלם מעיני קדשו דברי הגאון החתם סופר וסיעתו שפסקו להיתר מטעם פיקוח נפש של ישראל". גם מדבריו נראה כי המשנה ברורה לא הסכים עם החתם סופר, אלא שיש להכריע למעשה כי בזמננו החשש מפני איבה הוא סכנה ממשית, ומותר לחלל שבת גם במלאכה מהתורה.

אולם לדעת הרב יצחק זילברשטיין (תורת היולדת פרק סז הערה ג) נראה שבאמת אין מחלוקת בין המשנה ברורה והחתם סופר: "יתכן שהמשנה ברורה הכריע נגד דעתו של החתם סופר, משום שסבר שהחשש של הסכנה הוא רחוק. אכן יתכן שלא נחלק עם החתם סופר לדינא, אלא שבכל מקום ובכל זמן צריך הערכה מחודשת, אם יש באיבה חשש פיקוח נפש". לדעתו, כאשר סכנת הנפשות העלולה להיגרם מהאיבה כתוצאה מהימנעות בטיפול חולים נכרים היא ודאית, יתכן שגם המשנה ברורה היה מתיר לחלל שבת במלאכות דאורייתא, כפי שכתב בעצמו בנדון נכרים שבאו על עסקי ממון.

בספר משנת אברהם (או"ח סי' של  ס"ק ח; 1) סיכם את הדברים: "הגרש"ז אויערבך והגרי"י נויבירט (שמירת שבת כהלכתה פרק מ סע' יז), הגר"ע יוסף (יביע אומר ח"ח או"ח סי' לח), הגרא"י וולדינברג (ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ו), כתבו להתיר טיפול בעכו"ם ואפילו באיסורי תורה, אם אי אפשר להשתמט בקלות. וזה נכון אפילו אם הוא נמצא לבד עם החולה הנכרי, כגון גר הנמצא עם אביו שפתאום איבד את הכרתו והסתכן, וברור לכאורה שאין כאן משום איבה, ובכל זאת אמר לי הגרש"ז אויערבאך, שאע"פ שמעיקר דינא דגמרא אין מחללין עליו את השבת,  האידנא חייבים לחלל, בגלל הסיכון אפילו הקטן ביותר, מפני שעלולים הדברים להגיע לסכנת איבה ולפיקוח נפש של רבים".

פיקוח נפש עתידי

ח. רבי דוד שלוש, רבה הראשי של נתניה, הקשה בספרו חמדה גנוזה (ח"א סימן יד) על הפוסקים שהתירו חילול שבת משום איבה,  כי "לא אמרו סכנת נפשות שדוחה שבת אלא שהספק הוא במישרים, כגון בנפלה מפולת או בחולה המוטל לפנינו. אבל בעקיפין, שמא יחלה ישראל ולא יהיה שם רופא ישראל רק רופא גוי שלא ירצה לרפאו כנקמה על אשר עשה הרופא הישראל [שלא ריפא את הנכרי] ועל ידי זה יבוא הישראל לידי סכנה – זה לא מיקרי פיקוח נפש שדוחה שבת". 

הרב שלוש הביא ראיה לטענתו, מדברי הנודע ביהודה (מהדורה תנינא, יורה דעה סימן רי) בנדון ניתוחי מתים שחלו ונפטרו, לצרכי מחקר רפואי שיועיל למציאת תרופה בעתיד לחולים הסובלים מאותה מחלה. הנודע ביהודה קבע, שההיתר הוא רק כאשר "יש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל, וכן במסכת חולין (יא, ב) שם גבי רוצח הפיקוח נפש לפנינו. אבל בנדון דידן, אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה, ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן". והוסיף: "שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות, אם כן יהיה כל מלאכת הרפואות, שחיקת ובישול סמנים, והכנת כלי איזמל להקזה, מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק. וחלילה להתיר דבר זה". ומסקנתו הברורה: "ואם אנו ח"ו מקילים בדבר זה, אם כן ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימיים ומהותו כדי שידעו לעשות רפואות לחיים, ולכן האריכות בזה הוא ללא צורך, ואין בזה שום צד להתיר". ומכאן הסיק הרב שלוש: "הרי אף ניתוח מתים שאין זה ודאי איסור תורה, אין חשש פיקוח נפש בעקיפין [דהיינו פיקוח נפש של חולים הסובלים ממחלה זו, ועל ידי ניתוחי המתים ידעו איך לרפא אותם] דוחה אותו, כל שכן שבת דאורייתא דחמירא, שלא נסמוך על חשש זה".

מצאתי תשובה לדבריו בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן שנז), בהסבר נוסף בטעם תקנת ועד ארבע ארצות: "יסוד ההיתר הוא, שבמניעת רפואת נכרים, כשיתפרסם עלול להזיק ולהגביר השנאה ליהודים עד חשש פיקוח נפש. ורבני ארבע ארצות הרגישו חשש הסכנה בזה, וכעין שבחנוכה ביטלו עיקר המצוה להדליק בחוץ מפני סכנה בכל מקום, שמא במקום אחר עלול להביא סכנה. הכי נמי כשבא לרפואת עכו"ם אינו צריך לדון במקרה שלפנינו, אם יש סכנה במניעת הרפואה, רק הואיל ואם נאסור, עלול להביא במקום אחר לסכנה, על כן התירו אף כשאין עתה סכנה כלל, כדי שלא יגיעו אי פעם למצב של סכנה".

ולענ"ד נראה להשיב על דברי הרב שלוש, על פי המבואר בהרחבה בספרנו לקמן (סימן ח) בנדון חילול שבת לצורך פיקוח נפש עתידי, מדברי החזון איש (הלכות אבלות סימן רח אות ז) שכתב על דברי הנודע ביהודה: "ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה לפנינו] משום חולי. ומיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה פיקוח נפש אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה, כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום, דאם כן  בטלת כל המצוות, אלא לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידיים שבהווה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות, ופעמים שמה שחשבנום להצלה מתהפך לרועץ. והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות, וגם משום צורך רבים אפשר דלא הותר אלא כשמזיק את הרבים".

החזון איש חידש כי הגדרת "פיקוח נפש לפנינו", אין פירושה לפיקוח נפש הנמצא בפנינו במציאות באופן פיזי, אלא הגדרתה "סכנה מצויה". דהיינו מצב סיכון בעתיד הנובע מנסיבות סיכון הקיימות כבר עכשיו. החזון איש הביא מקור ליסוד זה מסוגיית הגמרא במסכת עירובין המבארת כי דוד המלך יצא למלחמה בשבת נגד אויב שבא על העיר קעילה הסמוכה לספר, על עסקי ממון ולא על מנת להרוג, ואף שהפיקוח נפש לא היה "בפנינו". כי דוד המלך העריך שמצב נסיבות אלה יגרור אחריו פיקוח נפש. ומקור נוסף מהגמרא בתענית שגזר שמואל תענית בנהרדעא בעת מגיפה שהיתה במחוזא, כי החולי יכול היה להגיע ממרחק על ידי השיירות המצויות בין המקומות. ומסכם החזון איש כי "לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהווה אין להם זכר כלל". ונראה מדבריו, שאכן מדובר ב"פיקוח נפש עתידי", אולם במחלות מצויות שהסיכון קיים כבר "בהווה", הרי זה כ"פיקוח נפש" לפנינו.

וכן נראה ממה שכתב בספר נשמת אברהם (יו"ד סי' שמט סעיף א אות ה3) בשם הגרש"ז אויערבך שאמר "דכוונת החזון איש היא שאפילו אין החולה לפניך ממש, אך אם המחלה נפוצה כך שהחולה ודאי נמצא במקום אחר ואפשר לעזור לו מיד ע"י הניתוח של המת, מותר". על פי זה נראה כי גם בנדון דידן, בימינו, שנגע האנטישמיות נמצא בכל מקום בעולם, החשש מפני שפיכות דמים אם יוודע שרופא יהודי לא טיפל בחולה נכרי אינו בגדר "חששא קלה" ו"עתידות רחוקות", ועל כן זהו בגדר פיקוח נפש בהווה, הדוחה חילול שבת.

זאת ועוד, בספרנו (לקמן סימן ח) הבאנו את דברי הגרש"ז אויערבך, שכתב כי בספק פיקוח נפש של רבים, יש משקל רב יותר לסיכון שאינו מיידי אלא עתידי, להתיר לחלל משום כך את השבת. ובנדון דידן, הימנעות מרפואת נכרי, עלולה לסכן רבים, ולכן יש בכך סיבה נוספת להיתר.

•   •   •

פעולת הצלה כתוצאה מהכרח – מלאכה שאינה צריכה לגופה

ט. מלאכה שאינה צריכה לגופה, היא מלאכה שנעשית בשבת שלא לצורך גוף המלאכה אלא לצורך אחר. לדוגמא, גוף מלאכת חורש הוא חפירה לצורך יצירת חלל הבור ולא לצורך העפר היוצא מן החפירה. לפיכך, החופר בור כדי להשתמש בעפר, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאסורה מדרבנן בלבד.

המהרי"ק (סימן קלז) חידש כי עשיית מלאכה בשבת מתוך הכרח, היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ועל פי דבריו כתב בשו"ת יד שלום (סימן נז) "אם מוכרח מכח הממשלה לחלל שבת [לרפואת כל החולים, ובכללם נכרים] באיסור דאורייתא, יש לצדד להתיר על פי המהרי"ק, דכל היכא שהוא מצד ההכרח והיראה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומדרבנן אסור". ולפי זה הוסיף: "ולא יקח שכר בעד טרחת הרפואה, ואם לקח לא יהנה מהממון" – שכן הנאה מממון שנתקבל בעד הרפואה, מוכיחה שזו מלאכה שנעשית לגופה. ומבואר בדבריו, שכל מלאכה שעושה רופא המוכרח לטפל בחולה נכרי מחשש איבה, היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שאסורה מדרבנן – ונתבאר לעיל בדברי התוספות ובמשנה ברורה [אות ג] כי מלאכה דרבנן, לכולי עלמא מותרת משום איבה. ולכן רפואת הנכרי נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, האסורה רק מדרבנן, ומשום איבה התירו.

וכן מבואר בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח, סימן טו, קונטרס משיבת נפש, פרק ו אות יא) בשם ספר טהרת המים (שיורי טהרה, מערכת ש אות ז) "וכפי זה יוצא לנו המצאת עצה מחוכמת לציבור הרופאים החייבים לטפל על פי החוק העולמי המקובל אצל כולם גם בחולי עכו"ם, שבגוונא שיש הכרח להם לעשות בשבת גם מלאכות דאורייתא, אזי מדי הגישם הטיפול הרפואי לחולי עכו"ם שיש בו סכנה, יחשבו חשיבת מחשבה כנ"ל שכל כוונתם היא לא עצם רפואת העכו"ם, כי אם כדי להציל את עצמו שלא יענש חמורות על כך, וגם להציל כלל ישראל שלא יגיע להם סכנה כלל. ויצא על ידי זה, שגם כשיעשה מלאכה דאורייתא, יחשב זה מיהת כמלאכה שאינה צריכה לגופה שאין חייבים עליה. באופן שלמעשה לא יחשב זה כי אם כעובר על איסור דרבנן, שמותר לעבור זה גם אליבא דרוב הפוסקים". 

על פי האמור ביאר בשו"ת דברי יציב (שם) בדרך נוספת מה היתה תקנת ועד ארבע ארצות: "היתה תקנת ועד הארצות שלא ליקח ממון, וממילא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפי זה כוונת אדוני אבי זקני [הדברי חיים] במה שכתב תקנת הארצות, לא שהתירו מלאכה דאורייתא, אלא שתקנו שלא יטלו ממון, דמלבד דאיכא בזה שכר שבת, כוונתם היתה שעל ידי זה יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולפי זה רק באופן דאינם מקבלים שכר שרי". כלומר, עיקר התקנה היתה שלא ליטול ממון בעד רפואת הנכרי, ועל ידי זה הרפואה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאסורה מדרבנן, שאם לא כן, בנטילת השכר זו מלאכה שנעשית לגופה.

אמנם בתשובות והנהגות (שם) הקשה: "ועיקר סברתו דמשום איבה חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה, צריך עיון, דלכאורה לא דמי לאנסוהו עכו"ם שכפו אותו דהווה אונס שאינו רוצה כלל ועובד בכפייה, אבל כאן הלוא למעשה רוצה הוא עכשיו ברפואת העכו"ם, אף שהסיבה היא איבה, וכהאי גוונא לא נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה", וצ"ע.

אכן, באגרות משה (או"ח ח"א סימן קכא) הקשה קושיא זו על המהרי"ק, וביאר את כוונתו: "דמחשבתו היא להינצל מהפחד במה שיעשה הבישול והקצירה [זהו המקרה שבו דן המהרי"ק], והרי זה כמבשל וקוצר שלא לצורך כלל אלא לזרוק לים, שיש להחשיב אינה צריכה לגופה, דלדידיה אין כלום הצורך האחר כשאינו רוצה בצורכו". כלומר, כאשר מרפאים נכרי מחמת איבה, הסיבה העיקרית לעשיית המלאכה היא הפחד שהימנעות מרפואת הנכרי תגרום לפיקוח נפש, ולכן גם אם במעשה זה מתרפא הנכרי, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

•   •   •

רפואת מחלל שבת בפרהסיא

י. המשנה ברורה (סי' שכט ס"ק ו) כתב: "ישראל בעל עבירות לתיאבון, כל זמן שאין כופר בתורה, נראה דמחללים עליו שבת כדי להצילו. אבל אם הוא להכעיס, אסור להצילו אף בחול, וכל שכן דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה". בעקבות פסיקה זאת יש לברר, האם בזמנינו יש להתיר רפואת מחלל שבת בפרהסיא מחשש איבה.

ואמנם הגר"ע יוסף כתב בשו"ת יביע אומר (ח"י או"ח סי' נד) "שאם רופאי ישראל שומרי תורה ומצוות, ימנעו מלחלל שבת עליהם ויניחום למות, בהוודע הדבר על ידי התקשורת המשוכללת מאד כיום, יחדלו אף הרופאים הגוים והמחללי שבת לטפל בחולים דתיים, ותרבה הקנאה והשנאה והמחלוקת עד כדי סכנת נפשות של חולי ישראל הדתיים. ונמצא שבעקיפין אנו גורמים בחומרא זו סיכון נפשותיהם של חולי ישראל שבבתי החולים של הנכרים ושל מחללי השבת. לכן פשט המנהג גם אצל רופאי ישראל יראי שמים לטפל בכל חולה מסוכן שבא לרשותם בשבת, ולחלל עליו שבת" – ובכלל זה חולים מחללי שבת בפרהסיא. וכן הובא בשמו בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מ הערה מז) "בזמנינו שאפשר להודיע ברגע מקצה אחד של העולם לשני, ואם לא יטפלו בנכרי, ודאי שיש סכנה גדולה בדבר".

סברא זו הובאה גם במאמרו של רבי אביגדור נבנצל "רפואה ופיקוח נפש בשבת – מסורות מפסיקת הרש"ז אויערבך" (תחומין, כרך לו (תשע"ו) עמ' 142, אות ח) "מומר לתיאבון מחללים עליו שבת. מומר להכעיס ונכרי, מעיקר הדין לא היו מחללים עליהם שבת. אבל בזמן הזה הורה אדמו"ר הרש"ז שמחללים שבת אפילו על גוי, שאם לא נצילם יתפרסם הדבר, וגם הם ימנעו מלהציל יהודים". 

וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (שם) "גם בארץ ישראל אפילו שאין סכנה לפיקוח נפש דיהודים, שנתיר משום איבה. מכל מקום כשיתפרסם שבשבת אנו לא מטפלים בעכו"ם ובמחללי שבת והפושעים בפרהסיא יקימו סערה וינקמו בנו. ושפיר התירו משום פיקוח נפש בארץ ישראל, שאינם מנסים להבין למה אנו נמנעים, ומדמים שזוהי רשעות מצדנו, ומצוי שהם מונעים מאתנו טיפול הכי טוב, ואפילו תשלום לא מועיל על כך, ויש למנוע מצב כזה של פיקוח נפש".

בשו"ת יביע אומר (ח"ח סימן לח; הובא לעיל אות ז) הוסיף עוד נימוק: "גם לענין טיפול בחולים מחללי שבת בפרהסיא, מלבד מה שכתבו כמה אחרונים להתיר מפני שיש לתלות שהרהרו תשובה בלבם (עי' בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' קמ, ושו"ת מהרש"ג ח"א חאו"ח סי' נג, ועוד) יש להתיר מטעם הנ"ל, שאם לא כן יש לחוש מאד שגם רופאים חפשיים יסרבו לטפל בחולים דתיים, ויבואו לידי סכנה. ולפי זה ניחא גם לגבי אדם חילוני שנפצע מתוך חילול שבת ואיבד הכרתו [שאין לתלות שחזר בתשובה], שמותר לרופא דתי לטפל בו גם במלאכות דאורייתא מטעם הנ"ל".

בתשובות והנהגות (שם) העלה סברא דומה להתיר רפואת מחללי שבת: "כהיום לענ"ד אולי יש מקום לכולי עלמא להקל, שאכשור דרי, ותנועת התשובה כאן הולכת ומתפשטת, ומצוי ב"ה הרבה חוזרים בתשובה, ונקוה שכל אחד יזכה לכך, ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, וכמבואר בספ"ק דכתובות שברובו עכו"ם מחללין עליו שבת. ועל כן ראוי לחלל שבת גם על מחלל שבת בפרהסיא גם מטעם שאולי בעתיד ישמור שבתות הרבה. וכשנוגע לנפש יהודי אין לנו להחמיר על חשבונו ולהניחו בסכנה. משא"כ בחילוני שהוא להכעיס או לוחם נגד הדת, שאני. אבל בסתמא אין לחוש, ותולים שאינו מאלו שדינם גרוע מעכו"ם ממש, ואולי יחזור בתשובה".

מכל מקום הוסיף הגר"ע יוסף (יביע אומר ח"ח סימן לח אות ח) "ומה טוב אם הנהלות בתי החולים בארץ ידאגו שיהיו רופאים נכרים לצורך זה, וכן אחיות נכריות, כדי שיטפלו בחולי עכו"ם, ורופאי ישראל יטפלו רק באיסור שבות דרבנן, וכאשר נוהגים בבתי החולים בירושלים, שערי צדק וביקור חולים. ונראה לי עוד לתת עצה לרופאי ישראל הדתיים והחרדים לדבר ה', שכאשר יש צורך לטפל בשבת בחולים נכרים או מחללי שבת בפרהסיא וכיוצא בזה, יעשו המלאכות דאורייתא על ידי שנים ביחד, וכדקיימא לן (שבת צב, ב) שנים שעשאוה פטורים, שאז אין בו איסור אלא מדרבנן".

אמנם יש להעיר, מאחר וההיתר לחלל שבת לרפואת חולים מסוכנים מחללי שבת הוא בגלל סכנת איבה שיתפרסם בעולם שלא מטפלים בהם, כתב רבי משה מרדכי קארפ בספרו הלכות שבת בשבת (ח"ב, פרק כט הערה 23*) "פשוט שכל זה רק לענין רופאים, אבל המתנדבים להציל, בודאי אסור להם מדינא לעסוק בפעולות התנדבות מרצונם אפילו באיסור דרבנן". וכך הן גם ה"הוראות לתורן שבת" של ארגון "הצלה – גוש דן" (סעיף 10) "עיקר עבודת ההצלה בשבת מיועדת עבור טיפול ביהודים שומרי תורה ומצוות. לפיכך אין לצאת לתאונות דרכים (בכביש גהה וכדומה), אלא אם כן יש יסוד להניח על מעורבות הולך רגל [כברחוב ז'בוטינסקי וכדומה]. בתוך העיר ובגבולותיה, שיש להניח שמדובר בשומר תורה ומצוות, יש לצאת לכל תאונת דרכים, אף כזו המוגדרת קלה".

סוף דבר 

מדברי כל הפוסקים נראה כי בימינו יש להתיר לרפא בשבת נכרים ומחללי שבתות, מחשש איבה, מהטעמים שנתבארו לעיל. וכפי שסיכם בספר פסקי תשובות (סי' שכט ס"ק ג) "כבר הסכימו גדולי הדורות, שלמעשה יש לרופאים וחברי הצלה, ליתן טיפול רפואי גם לנכרי שנקלע למצב של סכנה. כי אם נימנע מלהושיט עזרה לנכרים, עלול הדבר להדליק תבערת אש של שנאה ואיבה, ולהביא לידי סכנה גדולה ליהודים באשר הם שם. וגם לרבות שהרופאים הנכרים שישמעו מכך לא ירצו לתת שירות וטיפול לחולים יהודים, ועלולים חולי ישראל לבוא לידי סכנה. ובפרט בזמנינו, שברגע כמימרא מתפרסמים ידיעות כאלו מקצה העולם ועד קצהו. אלא שבוודאי צריך לעשות ככל האפשר למעט באיסורים, ואם יוכל להסתפק באיסורים דרבנן לא יעשה איסורים דאורייתא. וככל שיוכל, יעשה כלאחר יד או על ידי שניים שעשאוהו, ולא יקח שכר על פעולתו. ואין צריך לומר שאם כבר באו לעזרת החולה רופאים נכרים, שיש להימנע מלבוא לשם. וכן בכל אופן שאפשר להשתמט בלא שום חשש לאיבה וליבוי שנאה, יש לעשות כן.

ולענין מחללי שבת בזמנינו, נקטינן להלכה שמחללים שבת להצילם, וגם לרבות אלו הצעירים אשר פרשו מהוריהם החרדים לדבר ה', ופרקו מעליהם עול תורה ומצוות, ואפילו הגיעו לידי סכנה עקב כי חללו את השבת, כגון בתאונת דרכים. וכל שכן שמיילדים את היולדת שלהם, ומחללים שבת להצלת תינוקות והנערים שלהם, כי בזמנינו שאלפים רבים מהם חוזרים בתשובה, שייך בהם גם הטעם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", על כל פנים מספק. ורק ביהודי היודע שהוא כופר בעיקר ומפורסם כשונא דת, ובכלל זה מנהיגי ופעילי הריפורמים והקונסרווטיבים המסיתים ומדיחים נגד החרדים לדבר ה', אותם אין להציל, אלא כשיש חשש איבה העלולה להביא לידי סכנה, כי אם נתיר דמן יתירו דמינו, וכדלעיל לענין עכו"ם".