חינוך קטן בדיני קריעה ואבלות

מתוך ספר רץ כצבי

חינוך קטן בדיני קריעה ואבלות

א. במסכת מועד קטן (יד, ב) מובא: "ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש". ופירש רש"י: "ומקרעין לקטן את בגדיו מפני עגמת נפש, שיבכו הרואים וירבו בכבוד המת, ולא מפני שהוא אבל". ומבואר בדבריו כי דיני אבלות אינם נוהגים בקטן, והסיבה שקורעים את בגדיו על פטירת קרוביו, אינה נובעת מהחיוב לחנך את הקטן בדיני אבלות אלא משום "כבוד המת", כדי שהקריעה בבגדיו תגדיל את "עגמת הנפש" של הרואים, ותגרום לבכי על הנפטר – וזהו "כבודו של מת". ומשמעות הדברים שאין חיוב לחנך קטן בדיני אבלות.

וכן מבואר בדברי הטור (יו"ד סי' שמ סע' כז) "קטן שמת לו מת מקרעין לו מפני עגמת נפש, פירוש כדי להרבות בהספד". וכתב הב"ח: "כן כתב הרמב"ן בספר תורת האדם [לא נמצא בספר תורת אדם שלפנינו]. וכתב הא שלא מפני עגמת נפש לא, דאם כן נמצא אבלות נוהגת בקטן". וכן כתב המרדכי (מועד קטן, אות תתע) "ותניא מקרעין לקטן מפני עגמת נפש, מכאן יש להוכיח שאין אבלות בקטן".

רש"י, הרמב"ן והמרדכי דייקו מכך שהטעם המפורש בגמרא שחיוב הקריעה לקטן נובע "מפני עגמת נפש" ולא משום חיוב החינוך, שהרי אם אכן היה חיוב לחנכו בדיני אבלות, היה חייב בקריעה מטעם זה ולא מפני "עגמת נפש".

ויש לתמוה על דבריהם, מדוע שונים דיני אבלות משאר המצוות, ואין חיוב לחנך קטן בדיני אבלות ככל המצוות שחייבים לחנך בהם את קטן, וצ"ע.

חיוב קריעה לקטן

ב. בניגוד לדעת רש"י, הרמב"ן והמרדכי, שקטן אינו חייב בקריעה מדין חינוך לאבלות, הרי"ץ גאות (הובא בטור, שם) כתב: "ואם הגיע לחינוך קורעין לו, כדרך שמחנכין אותו לשאר מצות". וביאר הבית יוסף: "והענין לומר דאפילו היכא דמת לו מת דליכא למיחש ביה לעגמת נפש, אם הגיע לחינוך מקרעין לו". הרי"ץ גאות פירש את דברי הגמרא "מקרעין לקטן מפני עגמת נפש" – שהכוונה לקטן שלא הגיע לגיל חינוך, אבל קטן שהגיע לגיל חינוך חייב לקרוע על מת מדין חינוך לאבלות. ובשל כך הקטן חייב בקריעה גם במקום שהקריעה לא תביא לידי עגמת נפש – מדין חינוך.

וכן מבואר בדברי הרדב"ז שהקשה על מה שכתב הרמב"ם (הלכות אבל פ"ח ה"ד) "קורעין לקטן מפני עגמת נפש": "ואם תאמר מאי איריא משום עגמת נפש, תיפוק לי משום דצריך לחנכו במצוות". ומחמת קושיא זו פירש הרדב"ז שהרמב"ם סבר כדעת הרי"ץ גאות: "ויש לומר דאיירי בתינוק שלא הגיע לחינוך, ואפילו הכי קורעין לו מפני עגמת נפש".

והקשה המנחת חינוך (מצוה רסד אות ט) "מאי חידוש איכא דקורעין לקטן שהגיע לחינוך, כיון דחייב בכל המצות וחייבים לחנכו, ולמה מביאין זה בשם רי"ץ גאות". כלומר, מה חידש הרי"ץ גאות שיש חיוב קריעה לקטן שהגיע לגיל חינוך, והרי זהו דבר פשוט שיש חיוב לחנך קטן בדיני אבלות כשם שחייבים לחנכו בכל מצוות התורה. ותירץ המנחת חינוך: "דאפשר בכהאי גוונא לא שייך חינוך כיון דעתה אינו חייב בקריעה, ואם כן המקרע בגדיו של קטן בחנם עובר על בל תשחית. אם כן אפשר דאין מקרעין לו במקום דלא שייך עגמת נפש, כי במקום דשייך עגמת נפש להרבות בכבוד אין זה בל תשחית. אבל היכי דלא שייך זה, אפשר דהוי בל תשחית. אך הרי"ץ גאות דעתו כיון דהוא למצוה דחינוך אין זה השחתה כלל ומותר ומצוה איכא". קריעת בגד ללא כל צורך, אסורה מדין 'בל תשחית'. ולכן כאשר קורעים את הבגדים "מפני עגמת נפש", זה נחשב כצורך ואין איסור 'בל תשחית'. ולכן היה מקום לומר שאם הקריעה לא גורמת לעגמת נפש, יש איסור 'בל תשחית' בקריעת בגדי הקטן. וזהו חידושו של הרי"ץ גאות – שבגלל החיוב לחנך את הקטן בדיני קריעה, יש צורך בקריעה ועל כן אין בה השחתה, ואדרבה, יש בזה מצוה – לחנך את הקטן בדיני קריעה.

ג. נמצאנו למדים, כי נחלקו הראשונים האם קטן שהגיע לגיל חינוך חייב בקריעה מדין חינוך, או מפני עגמת נפש.

• לדעת רש"י, הרמב"ן והמרדכי אין חיוב לחנך קטן בדיני אבלות, וחייב לקרוע מדיני "כבוד המת" מפני עגמת נפש.

• לדעת הרי"ץ גאות והרמב"ם [על פי הבנת הרדב"ז] קטן שהגיע לגיל חינוך, חייב בקריעה מדין חינוך, וכשלא הגיע לגיל חינוך, חייב בקריעה מדיני "כבוד המת" מפני עגמת נפש.

ונפקא מינה:

• כאשר אין בקריעה עגמת נפש – לדעת רש"י, הרמב"ן והמרדכי אין חיוב קריעה. ברם לדעת הרי"ץ גאות והרמב"ם, אע"פ שאין עגמת נפש, אולם הקטן חייב בקריעה מדין חינוך, ועל כן חייב לקרוע אפילו כשאינו גורם בקריעתו לעגמת נפש.

• שיעור הקריעה – הפרישה (שם) חידש כי הרי"ץ גאות "רצה לומר דמחנכים אותו כדין קריעה בגדולים, מה שאין כן לטעמא דעגמת נפש דבקריעה כל דהו באיזה אופן שיהיה סגי". בשלחן ערוך יורה דעה הוקדש סימן שלם לדיני קריעה, ונשנו בו פרטים רבים, ובכללם שיעור הקריעה שחייבים לקרוע על המת: "על כל המתים קורע עליו טפח בבגד העליון ודיו, ועל אביו ואמו קורע על בגדיו, אפילו הוא לבוש עשרה, עד שמגלה לבו, ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא, וגוערים בו וכל זמן שאותו הבגד עליו אומרים לו קרע אפילו לאחר שלשים". וביאר הפרישה, כי לדעת הרי"ץ גיאת שקטן חייב לקרוע מדין חינוך, צריך לקרוע בשיעור הקריעה המתחייב על פי ההלכה בגדול. אולם לדעת הראשונים שהקריעה אינה מדין חינוך אלא "מפני עגמת נפש", די בקריעה כל שהיא המעוררת לבכי, ואין חיוב לקרוע בשיעור שקורע גדול.

ואמנם גם לפי הרי"ץ גיאת, בקטן שלא הגיע לגיל חינוך, שאינו חייב בקריעה מדין חינוך אלא "מפני עגמת נפש", אינו חייב לקרוע באותו שיעור שקורע הגדול, וכפי שכתב רבי עקיבא אייגר בגליון השו"ע (סי' שמ ס"ק טו) "בפרישה כתב דבקטן ממש קורעין לו קצת מפני עגמת נפש, ובקטן שהגיע לחינוך קורעין לו כדין קריעה טפח". והב"ח דייק זאת מלשון הגמרא "מקרעין לקטן מפני עגמת נפש", ולא נאמר "קורעין לקטן", כדבריו: "לפענ"ד נראה דמקרעין לו מפני עגמת נפש, משמע שאין מדקדקין לקרוע בדין קריעה, שהרי אין קורעין לו אלא מפני עגמת נפש, אפילו לא הגיע לחינוך. וזהו שאמרו מקרעין לו, ולא אמר קורעין לו דהוא משמע קורעין בדין קריעה, אבל בהגיע לחינוך קורעין בדין קריעה".

להלכה: החכמת אדם (כלל קנב סע' יז) פסק כדברי הרי"ץ גיאת: "קטן אפילו לא הגיע לחינוך שמת לו מת, מקרעין לו מפני עגמת נפש. פירוש, כדי להרבות בהספד. ומכל מקום כיון שאינו אלא מחמת עגמת נפש סגי בקריעה כל שהוא. אבל אם הגיע לחינוך, אפילו מת לו מת דלא שייך משום עגמת נפש, קורעין לו כדין קריעה כדרך שמחנכים אותו בשאר מצוות".

והוסיף החכמת אדם: "ונראה לי דזה שייך דווקא אם האב חי, שעל האב מוטל מצות חינוך, אבל לא על אחרים". וכן מבואר בדברי המנחת חינוך [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ב] "נ"ל דווקא אביו דחייב בחינוך, אבל אותם שאין חייבים לחנך, אסור להם לקרוע לקטן, דהם עוברים על לאו דהשחתה, או מדרבנן על כל פנים".

אולם החיד"א כתב בספרו שיורי ברכה (שמ, טז) שמאחר "ומרן השו"ע (יו"ד סי' שצו) פסק כדעת הרא"ש שאין דין חינוך לקטן לענין אבילות, לפיכך הוא הדין לקריעה, אין בו דין חינוך". וכן פסק הגר"ע יוסף בחזון עובדיה (ח"א עמ' רנו), ודקדק כן מלשון השו"ע (יו"ד סי' שמ סעיף כז) שהשמיט את מה שהביא בבית יוסף בשם הרי"ץ גיאת "והיינו משום דס"ל דלית הלכתא כהרי"ץ גיאת, כיון דקיימא לן כמהר"ם והרא"ש והטור שאין אבלות לקטן".

אך רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' רכד) דחה דיוק זה מהרמב"ם והשו"ע.

• • •

חינוך קטן בדיני אבלות לקטן

ד. הב"ח (יו"ד סי' שפד ס"ק ג) כתב: "אָבֶל שיש לו בנים קטנים אין לו לבטלם מלימודם כי אין אבלות לקטן, כן כתבו הגהות מיימוני והמרדכי. ומשמע דבשאר אבלות, כגון נעילת הסנדל ועטיפת הראש וכיוצא, מצוה לחנכם, כמו שמחנכים אותם ביום כפור ותשעה באב. והכי משמע בדברי רי"ץ גיאת שהביא הטור [לעיל אות ב] בדין קריעה לקטן דמחנכים אותם, אלא דאין לבטלם מדברי תורה, כיון דמדינא אין אבלות לקטן" [אולם למעשה מסיים הב"ח: "מיהו לא נהגו אבלות כלל לקטן, כדלקמן סימן שצ"ו"].

וגם הדרישה (ס"ק יב) הוכיח מדברי הרי"ץ גאות "שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבלות". כלומר, מדיני קריעה למד הדרישה לכל דיני אבלות, שחייבים לחנך בהם קטנים. וכדברי ופסק הט"ז (ס"ק טו).

ברם הש"ך חלק על הדרישה והט"ז, וכתב בנקודות הכסף (שם) "ולפענ"ד דווקא בקריעה אמרינן הכי, דהא כתב הרא"ש סוף פרק אלו מגלחין (מועד קטן פ"ג סימן צו) מחלוקת רבו מהר"ם וסברתו אם נעשה בן י"ג שנה בתוך שבעת ימי אבלות אם צריך לנהוג שבעת ימי אבלות. אלמא דבעודו קטן פשיטא דאין צריך לנהוג אבלות, וכן משמע בטור (יו"ד סי' שצו סע' ג)".

כוונת הב"ח והש"ך להוכיח שאין חינוך לאבלות מדברי הטור בסימן שצ"ו שהביא את מחלוקת מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש בדינו של קטן שהגדיל בתוך שבעת ימי האבלות. לדעת המהר"ם מרוטנבורג, כאשר הקטן מגיע לגיל בר המצוה הוא חייב לנהוג בכל דיני האבלות עד לסיום שבעת ימי האבל וכלות השלושים. אולם הרא"ש כתב: "כיון שהיה קטן בשעת הקבורה, אפילו הגדיל תוך השלושים, או אפילו תוך השבעה, בטל ממנו כל דין אבלות". כלומר, הרא"ש סבר, שפטור הקטן מדיני האבלות מפקיע ממנו את חיובו מאבלות כשיגדל. ואילו מהר"ם מרוטנברג סבר שהקטן אכן פטור מדיני אבלות, אך כשהגדיל הוא מתחייב בדיני האבלות, ולכן עליו להשלים את ימי השבעה והשלושים. והוכיח הש"ך ממחלוקתם בדינו של הקטן משהגדיל, כי בימים שהיה קטן – לדברי הכל אינו חייב בדיני אבלות, ואף על פי שכבר הגיע לגיל חינוך – שלא כדברי הדרישה והט"ז שקטן שהגיע לגיל חינוך חייב בכל דיני אבלות. והבין הש"ך שלא מסתבר לומר שיש מחלוקת בין המהר"ם מרוטנבורג והרא"ש ובין הרי"ץ גיאת, ואשר על כן יש לחלק בין דיני קריעה לדיני אבלות – והרי"ץ גיאת חייב קטן רק בדיני קריעה ולא בדיני אבלות, שאין חיוב לחנך בהם קטן, כפי שמשמע מדברי המהר"ם מרוטנבורג והרא"ש.

[בשו"ת כתב סופר (יו"ד סימן קפה) תירץ את קושיית הש"ך על הדרישה והט"ז מדברי מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש, והעמיד את דבריהם באופנים שאין חיוב לחנכם "כגון היכא דליכא אב, דליכא חיוב על אחרים לחנכו, עיין במג"א או"ח סי' שמ"ג. או בקטנה דליכא חיוב חינוך כמו שכתב המג"א שם. בכהאי גוונא איכא נפקותא כשיגדל תוך השבעה, אם מחויב או לא. אבל בבן כשאיכא אב, בלאו הכי מחויב לחנכו". לדעת הכתב סופר, מחלוקת המהר"ם מרוטנבורג והרא"ש האם פטור הקטן מדיני האבלות מפקיע ממנו את חיובו מאבלות כשיגדל, או לא, היא רק באופנים שאין חיוב חינוך, כגון שאין לקטן אב, או בקטנה שאין חיוב לחנכה לדעת המג"א. אולם קטן שיש חיוב לחנכו, גם מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש מסכימים לדעת הדרישה והט"ז שיש חיוב לחנכו בדיני אבלות].

אולם עיקר דברי הש"ך עדיין טעון הסבר, מדוע יש הבדל בין דיני קריעה לדיני אבלות, ואם חיובו של הקטן בדיני קריעה נובע מהחיוב הכללי לחנכו לקיים את כל המצוות – מדוע אין לחנכו גם בדיני אבלות, וצ"ע.

להלכה: נחלקו הפוסקים האם יש חיוב לחנך קטן בדיני אבלות.

לדעת הדרישה והט"ז, יש חיוב לחנך קטנים בדיני אבלות. אך הש"ך חלק על דבריהם, ולדעתו יש חיוב לחנך לדיני קריעה ולא דיני אבלות. וכדבריו פסק החכמת אדם [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג]. וכן הביא בספר מסורת משה (יורה דעה אות שמז) בשם רבי משה פינשטיין שהורה: "אין שום חינוך באבלות, וקטנים לא מתאבלים רק קורעים בגדיהם משום עגמת נפש". וכן הכריע לדינא הגר"ע יוסף בספר חזון עובדיה (ח"ב עמ' קיג), והגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה עמ' רד) הוסיף שמ"מ מחמירים שינהג אבילות של י"ב חודש, ודוקא משבעה ושלושים פטור.

ויש לציין כי גם הב"ח שסבר כי מעיקר הדין יש חיוב לחנך קטן לדיני אבלות, כתב בסיום דבריו: "מיהו לא נהגו לנהוג אבלות כלל לקטן".

• • •

אין חיוב חינוך במה שמבטל את הקטן מלימוד תורה

ה. הדגול מרבבה ביאר את דברי הש"ך: "ונלע"ד דלא שייך כאן [בדיני אבלות] חינוך, שמתוך זה אתה מבטלו מתלמוד תורה. אבל בקריעה אין כאן ביטול תלמוד תורה". ובערוך השלחן (סי' שמ סע' לד) הביא את דבריו להלכה: "קטן שמת לו מת מקרעין לו מפני עגמת נפש כדי להרבות בהספד, ופשיטא כשהגיע לחינוך דמחנכין אותו בקריעה כמו בכל המצות. ויש מי שאומר דגם באבלות מחנכין אותו [דרישה וט"ז סקט"ו]. ואינו כן, דבזה יש ביטול תלמוד תורה, מה שאין כן בקריעה [נקודות הכסף דגול מרבבה]". בשו"ע (יו"ד סי' שפד סע' א) נפסק: "אבל כל שבעה ימים אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים משנה גמרא הלכות ואגדות". וביאר הדגול מרבבה שאין חיוב לחנך קטן בכל דיני אבלות, כדי שלא יגרם על ידי זה ביטול הקטן מלימוד התורה בימי השבעה. ולכן בדיני קריעה שאין חשש זה, שפיר הקטן חייב מדין חינוך, כשם שמצווים לחנכו בקיום כל מצוות התורה.

ועל פי דבריהם חידש בשו"ת שיבת ציון (סימן סא) שקטן העוסק באומנות ודיני האבלות לא יגרמו לביטולו מלימוד תורה, חייב בהלכות אבלות מדין חינוך: "מטעם חינוך אי אפשר לחייבו היכא דיתבטל מדברי תורה, אבל קטן העוסק באומנות יש לחייבו באבלות מדין חינוך".

ו. בספר מסורת משה (יורה דעה אות שמח) הביא בשם רבי משה פיינשטייין: "מישהו צלצל וסיפר שקטן בן עשר, מת לו אביו, ויושב שבעה, האם מותר ללמוד אתו פרק המפקיד, שזה מה שבכיתתו התחילו ללמוד. והשיב רבנו [הגרמ"פ] שבוודאי מותר ללמוד עמו, דבכלל אין אבלות לקטן, ואף שלמעשה הקטן כן יושב שבעה, הנה מה שעשו עוולה אחת, אינו היתר שיעשו עוולה שניה. ואין שום הקפדה בענין זה, לטעון שיכול ללמוד דיני אבלות לשבוע. ובכלל אין עליו שום ענין של אבלות, כי אין חינוך בדבר, ואולי יותר טוב בכלל שילך לישיבה".

הוראה זו, יסודה בדברי רבי משה באגרותיו (ח"ד יו"ד סימן ס) "אף שרשאים להנהיג לקטנים שישמרו דיני אבלות, מכל מקום בלימוד התורה מחוייבים לשולחם ללמוד, ואסור לחנכן לאבלות גם לענין איסור לימוד התורה".

מדברי רבי משה למדנו יסודות חשובים בדיני חינוך קטן באבלות: אין חיוב לחנך קטן בדיני אבלות, ולא עוד אלא שרבי משה מגדיר חינוך קטן לשבת שבעה כ"עוולה", אם כי אין איסור בכך, כדבריו "רשאים להנהיג לקטנים שישמרו דיני אבלות". אך ודאי שאין היתר להוסיף "עוולה שניה", ולבטלם מלימוד תורה בימי השבעה בגלל הרצון לחנכם בדיני אבלות. ויתכן שאף רצוי לשלוח אותם ללמוד בבית הספר או בישיבה, כדי שלא יתבטלו מלימודם.

ז. ברם יש לתמוה על ביאורו של הדגול מרבבה שאין חיוב לחנך קטן בדיני אבלות בגלל שחיוב החינוך יגרום לביטולו מלימוד התורה בימי השבעה:

ראשית, מדוע מצות תלמוד תורה של הקטן, עדיפה על המצוה לחנכו בדיני אבלות.

זאת ועוד, כאשר מחנכים קטן לקיים מצוות מבטלים אותו מלימוד התורה שיכול היה ללמוד בשעה שמקיים את המצוות. ומוכח איפוא, שמצוות חינוך דוחה לימוד תורה, ואם כן מה בכך שחינוכו של הקטן לנהוג בדיני אבלות יגרום לביטולו מלימוד תורה.

עוד יש להעיר, מביאורו של הדגול מרבבה נשמע שלדעת הסוברים שיש חיוב לחנך בנות [עי' במשנה ברורה סי' שמג ס"ק ב] – יש חיוב לחנך בנות בדיני אבלות, שהרי הטעם שחיוב החינוך יגרום לביטול תורה לא שייך בנשים הפטורות מלימוד תורה, וצ"ע.

אין חיוב לחנך קטן לאבלות – כדי לא לצער אותו

ח. החכמת אדם [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג] פסק כדעת הש"ך: "באבלות המנהג שאין מחנכין אותו", והוסיף חיזוק להכרעתו: "ועוד נראה לי דעל כרחך אין בו מצות חינוך, שהרי אפילו ביום הכפורים [קטנים] מותרים בכל חוץ מן נעילת הסנדל, ובתשעה באב לא מצינו שיהיה חייב לחנך אפילו בנעילת הסנדל. וצריך לומר דכיון דהוא דבר שיש בו משום צער לא גזרינן בתינוק. אלא דביום הכפורים כיון דלרוב פוסקים נעילת הסנדל מדאורייתא, החמירו בו. ואם כן על כל פנים בודאי מותר ברחיצה, ולא עדיף מתשעה באב דמותר גם בנעילת הסנדל. ואם כן לא שייך אלא שלא ילמוד, ובזה בוודאי לא שייך חינוך לבטל מלימודו, אף על גב דבתשעה באב אסור היינו יום אחד". ומבואר בדבריו שאין מחנכים קטן בדיני אבלות כי "בדבר יש בו צער", לא נאמרה מצות חינוך, כפי שמוכח מדיני יום הכיפורים שאין חיוב לחנך קטן באיסורי רחיצה [ובנעילת הסנדל החמירו, כי איסורו מהתורה לדעת רוב הפוסקים], ומדיני תשעה באב שאין חיוב לחנכו באיסור רחיצה ונעילת הסנדל "דכיון דהוא דבר שיש בו משום צער לא גזרינן בתינוק" – ומכאן שגם בדיני אבלות אין חיוב לחנך קטן, כיון שיש בזה צער לקטן.

בביאור דברי החכמת אדם, כתב ידידי רבי אשר וייס (מנחת אשר, ארבע צומות, סימן מב) "בביאור הסברא דאין חינוך באבלות נראה, דכיון דאבלות משום צער היא, לא תיקנו לחייב קטנים, וכמ"ש בחכמת אדם שם לגבי נעילת הסנדל. ויש בזה מוסר השכל בדרכי החינוך, דעיקר חינוך הקטנים הוא לשמחת המצוה ולשעשוע של תורה, וגם כי יזקין לא יסור הימנו, ומשום כך לא תיקנו חינוך בדבר של צער". ונראה מדבריו, שכוונת החכמת אדם שאין מחנכים קטן בדיני אבלות כדי לא לגרום לו צער כתוצאה מכך.

אין חיוב לחנך קטן לאבלות – כי אין לקטן דעת לקיים דיני אבלות שעיקרן בלב

ט. ונראה לבאר את טעמו של החכמת אדם, על פי דברי הגרי"ד סולובייצ'יק (שיעורי הרב, ענייני אבלות, סימן לט) "טעמא דליכא חינוך במצוות אבלות, משום דעיקרו הוא הקיום בלב, כמבואר במתני' דסנהדרין (מו, ב), וקטן לאו בר דעת הוא, ואינו מצטער על מתו". יסודה של מצות החינוך להרגיל את הקטן במעשה מצוה, שמתוך קיום מעשה המצוה בהיותו קטן יתרגל לקיים את המצוה כשיגדל. ולכן אין מצוה לחנך את הקטן לנהוג באבלות, כי עיקר קיום מצות האבלות אינו המעשה אלא הרגשת הלב – להצטער על פטירת אביו ואמו או קרוביו. ומאחר "וקטן לאו בר דעת ואינו מצטער על מתו", אין טעם לחנכו במצות אבלות להצטער על פטירת קרוביו.

וכפי שכתב רבי יוסף הלוי לעף, ראש ישיבת בית המדרש לתורה, סקוקי שיקגו (קובץ אור שמואל עמ' נה) קטן אף שהגיע לחינוך קיימא לן שאין לו דעת כמו גדול, וכדאמרינן במסכת חולין דקטן אין לו מחשבה וכן אין לו דעת לענין קניינים וכדומה, בוודאי אין לו ההרגש כמו גדול ואין לבו דווה עליו כמו גדול, ואינו מקויים בו "ואחריתה כיום מר" [הפסוק ממנו נלמד חיוב אבלות מדאורייתא ביום הראשון משבעת ימי האבל] כמו בגדול. וברור דמצות חינוך בקטן הוא דצריך לחנכו שיקיים מצות כמו גדול, ובגדול כהאי גוונא כשאין לבו דווה עליו אין עליו חיוב של אבלות, ומשום הכי אין מצוה לחנך קטן באבלות. ולא דמי למצוות תפילין וסוכה וכדומה שיש מצוות חינוך, משום דשם יש רק מעשה מצוה של הנחת תפילין וישיבת סוכה וצריך לחנכו שיקיים המצוה כמו גדול, משא"כ באבלות דאין כאן רק מעשה מצוה של אבלות".

ומצאתי תוספת להסבר זה בדברי רבי טוביה גולדשטיין, ראש ישיבת עמק הלכה בניו יורק, בשו"ת עמק הלכה (ח"א סימן סב) שכתב: "נראה דהנה רואים דחיוב אבלות משונה משאר כל מצוות ואיסורים שבתורה, דבכל מקום אם אנו רואים שאדם עבר עבירה בשוגג מחוייבים אנו להודיע לו שעושה איסור ולהפרישו ממנו, אבל באבל חזינן דנפסק להלכה דמי שמת לו מת אין חובה שיאמרו לו זאת, ומותר להזמינו לכל מיני שמחה כיון שאינו יודע שהוא אבל. וכתבו נמי הפוסקים דמי שאשתו אבלה והיא אינה יודעת, מותר לבעלה לשמש עמה ואינו עובר על לפני עור לא תתן מכשול, ואמאי. וע"כ צ"ל דההסבר הוא דחיוב אבלות חל דוקא על האבל שהוא יודע ויש לו צער ועגמת נפש, ואז חלים עליו דיני אבלות. אבל אם הוא אינו יודע כלל, אז לא חל עליו חיוב אבלות כלל. וע"כ אם הוא עושה דברים האסורים לאבל, מכל מקום לא הוי ליה חפצא של איסור כלל, וממילא ליכא חיוב להפרישו. ולפי זה נראה לומר הכי גם גבי קטן דכיון שלא הגיע לשנת י"ג ודעתו וצערו ועגמת נפשו אינה נחשבת כלל, וממילא לגביו אינו עושה שום דבר איסור, וממילא לא שייך לחנכו, ואינו דומה לכל מצות ועבירות שבתורה".

גם בדברי העמק הלכה מבואר ייחודה של מצות אבלות המתקיימת רק כאשר האבל מודע לפטירה ויש לו צער ועגמת נפש מכך. ולכן אין חיוב לחנך קטן לדיני אבלות, כי "דעתו וצערו ועגמת נפשו אינה נחשבת כלל", וגם אם ינהג במנהגי אבלות אינו מקיים בכך מצוה.

אולם גם הסבר זה לכאורה אינו מיישב את דברי הש"ך שחילק בין דיני קריעה לדיני אבלות, כי לכאורה מאותו הטעם שאין לחנך קטן באבלות אין לחנכו גם בדיני קריעה, ומדוע הבדיל הש"ך ביניהם, וצ"ע.

חיוב חינוך רק במצוות שיעשה בגדלותו

י. המנחת חינוך (מצוה רסד אות ט) כתב: "שמעתי בשם חכם אחד שכתב דאפשר דאין חייב בחינוך אלא מצוה החיובית כגון תפילין וציצית והדומה, כי לכשיגדיל יהיה צריך לזה. על כן מחנכים אותו, כדי להרגיל אותו בגדלותו. אבל אבלות דאפשר שלא יתרמי ליה לכשיגדיל הוה אמינא דאינו חייב בחינוך". כפי שכבר הוזכר לעיל, מצות החינוך נועדה להרגיל את הקטן לקיים מצוות שיגדל. לאור זאת, ניתן לחלק ולומר שיש חיוב לחנך קטן רק למצוה שבוודאי יצטרך לקיים לכשיגדל, מה שאין כן במצות אבלות שיתכן והקטן לא יתחייב בה כשיגדל, אין חיוב לחנכו בה.

וכן הביא האגרות משה (יו"ד ח"א סימן רכד) בשם הנחל אשכול "שבמצוות הבאות על ידי מקרה לא חייבו בחינוך". במצוות שהן "מקרה" ולא דבר "קבוע", אין חיוב לחנך קטנים, וכמבואר לעיל, שחיוב החינוך הוא רק במצוות שהקטן יקיימם בוודאות כשיגדל, ולא במצוות "הבאות על ידי מקרה", שלא בטוח שיצטרך לקיימן. ולכן אין חיוב לחנך קטן לקיים מצות אבלות שאין וודאות שיצטרך לקיימה כשיגדל.

אולם המנחת חינוך דחה סברא זו והוכיח שיש חיוב חינוך גם במצוות שאין הכרח שהקטן יצטרך לקיימן כשיגדל, כדוגמת מצות נזירות: "בש"ס דנזיר (כח, ב) דאב מדיר את בנו בנזיר מטעם חינוך, אף דאין מצוה חיובית".

ובשו"ת עמק הלכה [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ח] הביא את דברי הנחל אשכול, והקשה: "לכאורה צ"ע, דהא כתב המג"א (סימן ריט סק"א) וז"ל, קטן אין צריך לברך ברכת הגומל, דלא שייך לומר "לחייבים טובות" דהא לאו בר עונשין. ואם אמר על אביו "לחייבים" זה אסור לו לעשות, ואם נאמר דידלג מלת "חייבים" אין לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות, עכ"ל. ואם נאמר דחינוך לא שייך אלא על דבר מצוה שבא בקביעות ולא במקרה, אם כן קטן פטור מלברך ברכת הגומל מטעם חינוך, משום דברכה זו באה רק על ידי מקרה ואפשר שלא יבואו כלל". המג"א נדחק להסביר שקטן אינו מברך הגומל בגלל שאינו יכול לומר את מטבע הברכה "הגומל לחייבים טובות", ולכאורה מדוע לא נקט בפשטות שהקטן אינו מחייב בברכת הגומל בגלל שאין וודאות שיתחייב בברכה זו כשיגדל. ומוכח איפוא, כי לדעת המג"א יש חיוב לחנך קטנים גם במצוות שיתכן ולא יצטרכו לקיים כשיגדלו [אולם בשם הגרי"ש אלישיב מובא (אשרי האיש, או"ח פרק מ סע' כב) כי "קטן שחלה והחלים, כשהגדיל יכול לברך הגומל על הצלתו. ולפי דבריו יש לדחות את הוכחת העמק הלכה, כי ברכת הגומל היא ברכה שהקטן יתחייב בה בוודאות כשיגדל – לברך על הנס שאירע לו, ולכן מדין חינוך אמנם היה צריך לחייב את הקטן לברך הגומל כבר בהיותו קטן, ובשל כך הוצרך המג"א לומר שהסיבה שאינו מברך היא בגלל שאינו יכול לומר את מטבע הברכה "הגומל לחייבים טובות].

ובר מן דין, גם הסברם של המנחת חינוך והנחל אשכול, לכאורה אינו מיישב את דברי הש"ך שחילק בין דיני קריעה לדיני אבלות, כי מאותו הטעם שאין לחנך קטן באבלות כי אין לחנכו במצוות שאין ודאות שיצרך לקיימן כשיגדל, אין לחנכו גם במצות קריעה, ומדוע הבדיל הש"ך ביניהם, וצ"ע.

חיובי אבלות נועדו לעורר לחזור בתשובה – ולכן אין חיוב לחנך קטן באבלות

יא. בשו"ת עמק הלכה [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ח] כתב טעם נוסף מדוע אין חיוב לחנך קטן במצות אבלות: "מצאתי עוד בבית הלל (יו"ד שם) שכתב טעם אחר, דהא דקטן פטור מאבלות הוא משום שאבלות הוא מדין תשובה, משום שכל בני החבורה הקרובים ערבים זה בעד זה. ואין שייך זה בקטן משום דאינו בר עונשין".

בדברי הרמב"ם בסוף הלכות אבל (פי"ב הי"ג) מבואר שהאבלות נועדה לעורר לחזרה בתשובה: "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים, הרי זה אכזרי אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה. ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה [על פי דברי הגמרא במסכת שבת קו, א]. כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צווארו, ומשלושה ועד שבעה כאילו היא מונחת בקרן זווית, מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק. כל זה להכין עצמו, ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר (ירמיה ה, ג) הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, מכלל שצריך להקיץ ולחול". כאשר נפטר אחד מהקרובים, זהו עונש שמטרתו לגרום לאדם לפשפש במעשיו כדי לתקנם. ומאחר ותכלית דיני האבלות להקיץ את האדם מתרדמתו להתבונן בעונש שנגזר עליו ולשוב בתשובה שלמה – טעם זה אינו שייך בקטן שאינו "בר עונשין", ולכן אין חיוב לחנך קטן במצות אבלות.

ולכאורה גם לפי הסבר זה, אין הבדל בין דיני קריעה לדיני אבלות, ודברי הש"ך שחילק ביניהם צ"ע.

ענף ב

חינוך באבלות על חורבן בית המקדש

יב. בדברי השו"ע והפוסקים מבואר שיש חיוב לחנך קטנים להתאבל על חורבן בית המקדש:

• איסור כיבוס ותספורת בשבוע שחל בו תשעה באב – כפי שנפסק בשו"ע בהלכות תשעה באב (או"ח סי' תקנא סעי' יד) "אסור לגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה".

• ביטול מלימוד תורה בתשעה באב – כפי שנפסק בשו"ע בהלכות תשעה באב (או"ח סי' תקנד סעי' א) "אסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא, בהלכות ובאגדות, משום שנאמר (תהלים יט, ט) פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. ותינוקות של בית רבן בטלים בו". ואף שהט"ז (ס"ק א) כתב: "ואיסור של התינוקות בלימוד אין הטעם משום שהם שמחים, דוודאי אין להם שמחה. אלא משום המלמד ששמח בדברי תורה שלומד עמהם", ומשמע מדבריו שהאיסור ללמד תורה לקטנים בתשעה באב אינו מדין חינוכם לאבלות אלא בגלל חיוב האבלות של המלמד, המג"א (ס"ק ב) חלק על הט"ז, וכתב: "אפילו דברים הרעים אסור ללמוד עם התינוק, דעיקר שמחת התינוק במה שיודע לקרות אף על פי שאינו מבין. אבל תינוק שמבין מה שהוא אומר, מותר ללמוד עמו דברים הרעים. ולי נראה דאסור ללמוד כלל עם אחרים, כמ"ש ביו"ד סי' שפ"ד ע"ש, רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא סיפור דברים ומשבר הלב של התינוק". ומבואר בדברי המג"א, כי מדין חינוך לאבלות על החורבן חייבים לבטל את התינוקות של בית רבן מסדר לימודם הרגיל בתשעה באב, ומותר ללמדם רק את מה שמותר לגדולים ללמוד בתשעה באב.

והפמ"ג (משבצות זהב ס"ק א) הוסיף שגם לדעת הט"ז מותר ללמד קטן המבין בלימודו רק את הדברים המותרים ללמוד בתשעה באב: "ויראה דתינוק בן י"ב גדול קצת ומבין אף הט"ז מודה דאסור ללמוד בפני עצמו מה ששמחה לו, ודווקא קטן שיש לו צער בלימודו". כלומר קטן לעצמו אסור מה ששמחה לו, ואף ללמוד עמו מותר רק דברים המשברים את הלב.

• שתיית יין של הבדלה במוצאי שבת חזון – הרמ"א (או"ח סי' תקנא סעי' י) כתב: "ונוהגים להחמיר שלא לשתות יין בברכת המזון ולא בהבדלה אלא נותנים לתינוק". וכתב המגן אברהם (ס"ק לא) "משמע דמותר ליתן לתינוק בשר ויין בשבת זו, דמעיקרא לא נהגו איסור להחמיר בתינוק, ודווקא בתינוק שאינו יודע להתאבל על ירושלים". ומבואר בדברי המג"א כי תינוק "היודע להתאבל על ירושלים", חייב להתאבל על החורבן ואסור לתת לו לשתות יין בתשעת הימים.

ההבדל בין חינוך הקטן באבלות לחינוכו להתאבל על חורבן בית המקדש

יג. ומעתה מתעוררת התמיהה, מדוע אין חיוב לחנך קטן לדיני אבלות על אביו ואמו [לדעת הדרישה והט"ז], אך יש חיוב לחנכו להתאבל על חורבן בית המקדש.

קושיא זו הקשה המג"א (או"ח סי' תקנא ס"ק לח) על פסק השו"ע שאסור לספר ולכבס לקטנים בשבוע שחל בו תשעה באב: "קטנים נמי שייך בו חינוך, אי משום אבלות אי משום עגמת נפש. וצריך עיון דביורה דעה סימן שפ"ד פסק דאין אבלות לקטן". ותירץ המג"א: "ונ"ל דבאבלות דרבים מחמירים טפי". אבלות על אביו ואמו או קרוביו היא "אבלות יחיד", לעומת האבלות על חורבן בית המקדש שהיא "אבלות רבים". לחנכו בדיני אבלות יחיד – אין חיוב, אולם בדיני אבלות דרבים – יש להחמיר ולחנכו. ולכן אין מכבסים ומספרים קטנים, ולא נותנים להם לשתות יין בשבוע שחל בו תשעה באב, ומבטלים אותם מלימודם הקבוע בתשעה באב – כדי לחנכם באבלות על חורבן ירושלים.

והנה לעיל [אות ח-ט] נתבארו שני טעמים מדוע בדיני אבלות על אביו ואמו אין חיוב לחנך קטן: הראשון – כיון שיש בזה צער לקטן. השני – חייבים בחינוך קטן רק למצוות שבוודאי יצטרך לקיים לכשיגדל, ולכן במצות אבלות שיתכן והקטן לא יתחייב בה כשיגדל, אין חיוב חינוך. וכתב האגרות משה (יו"ד ח"א סימן רכד) שנפקא מינה בין טעמים אלו לביאור ההבדל בין חינוך הקטן באבלות לחינוכו להתאבל על חורבן בית המקדש: "לטעם [השני] שכתב הנחל אשכול שבמצות הבאות על ידי מקרה לא חייבו בחינוך, ודאי באבלות דתשעה באב ודיני בין המצרים שהוא דבר קבוע משנה לשנה עד ביאת הגואל, שיהפוך השי"ת לששון ולשמחה, יש לחייב לחנך התינוקות. ורק טעם כתר"ה [הטעם הראשון, שאין לחנך קטן לצער] אולי שייך גם באבלות דתשעה באב דאין יודע הקטן להצטער". אולם למעשה סיים האגרות משה: "אבל יותר מסתבר שהחיוב דתשעה באב ובין המצרים הוא העיקר לכבוד בית המקדש, ועל מה שאיננו יכולים לקיים כל המצות התלויות במקדש, שזה שייך אף לתינוקות שאין יודעים להצטער".

ההבדל בין חינוך הקטן באבלות לחינוכו להתאבל על חורבן בית המקדש מבואר לפי הטעם, שאין חיוב לחנך קטן לאבלות על אביו ואמו מכיון שאין חיוב חינוך במצוות שמקיימים "במקרה" ואין וודאות שהקטן יתחייב בהם כשיגדל, וטעם זה לא שייך במצוה להתאבל על חורבן ירושלים שהיא "דבר קבוע משנה לשנה עד ביאת הגואל", ולכן יש חיוב לחנך קטנים להתאבל על חורבן ירושלים. אולם לפי הטעם שאין חיוב לחנך קטן להתאבל על אביו ואמו מכיון שיש בזה צער, ואין מחנכים קטנים למצוות שיש בהם צער כי לקטן אין דעת להצטער, היה מקום לומר שבאמת אין חיוב לחנך את קטנים להצטער על חורבן בית המקדש מכיון שאין להם דעת להצטער. אלא שלמעשה מסקנת האגרות משה, שקיום דיני האבלות על החורבן אינו תלוי בצער על החורבן אלא יסוד חיובו "לכבוד בית המקדש ועל מה שאיננו יכולים לקיים כל המצות התלויות במקדש", וזה שייך גם בתינוקות שאינם יודעים להצטער.

[ויש להקשות על דברי השו"ע והמג"א שיש חיוב לחנך קטן להתאבל על חורבן בית המקדש, מדברי החכמת אדם [לעיל אות ח] "בתשעה באב לא מצינו שיהיה חייב לחנך אפילו בנעילת הסנדל". וכן יש להקשות מדברי הביאור הלכה (או"ח סי' תקנ סעי' א ד"ה הכל) שכתב: "תינוקת בת י"ב שנים ויום אחד ותינוק בן י"ג שנה ויום אחד חייבים להתענות ולא קודם לכן". ומבואר בדבריו שאין חיוב לחנך קטן לצום בארבע התעניות שמתענים זכר לחורבן בית המקדש, וצ"ע].

קטן אינו חייב לקרוע בראיית ירושלים בחורבנה

יד. בניגוד לדיני אבלות על חורבן ירושלים, שיש חיוב לחנך בהם את הקטנים, אין חיוב לחנכם לקרוע את בגדיהם בראיית ירושלים בחורבנה.

בשו"ע (או"ח סי' תקסא סעי' ה) פסק המחבר: "היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא תוך שלושים יום, אינו קורע קרע אחר, ואם לאחר שלושים יום חוזר וקורע". וכתב המג"א (ס"ק ו) "ומי שנולד בירושלים אפילו הגדיל אין צריך לקרוע, דבקטנותו פטור, וכשהגדיל אין צריך לקרוע דהא ראה אותן תוך שלושים יום".

ומעתה נשאלות השאלות:

• בדיני האבלות על החורבן – מדוע יש חיוב לחנך את הקטנים להתאבל על חורבן ירושלים, ואין חיוב לחנכם לקרוע את בגדיהם בראיית עיר הקודש והמקדש בחורבנם. והשאלה מתעצמת על פי דברי המג"א שהאבלות על החורבן חמורה יותר מאבלות על אביו ואמו כי זו "אבלות דרבים" – מדוע מחמת חומר האבלות על החורבן לא נתחייב לחנך קטן לקרוע בראיית ירושלים בחורבנה.

• בדיני קריעה – לדעת הרי"ץ גאות והרמב"ם [על פי הבנת הרדב"ז] שיש חיוב לחנך קטן לקרוע בגדיו על אביו ואמו, מדוע אין חיוב לחנכו לקרוע את בגדיו בראיית ירושלים בחורבנה, כפי שתמה ידידי רבי צבי שכטר, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק, בספרו בעקבי הצאן (סימן יח אות ד) "מאי שנא קריעה על ראיית מקום המקדש שקטן אינו קורע, מקריעה על אבלות, שקטן שהגיע לחינוך קורע".

• חינוך הקטן באבלות לעומת חינוכו להתאבל על חורבן ירושלים – לדעת הש"ך שאין חיוב לחנך קטן באבלות על אביו ואמו אך יש חיוב לחנכו בקריעה, מה פשר ההבדל מן הקצה אל הקצה בין דיני אבלות וקריעה על אביו ואמו לדיני אבלות וקריעה על חורבן ירושלים – כאשר בדיני אבלות על אביו ואמו חייב לחנכו בקריעה ואינו חייב לחנכו באבלות, ואילו בדיני האבלות על חורבן ירושלים חייב לחנכו באבלות אך אינו חייב לחנכו בקריעה, וצ"ע.

• • •

חיוב הקריעה על חורבן ירושלים מדיני אבלות – וקטן חייב בדיני אבלות

טו. רבי צבי שכטר הסביר מדוע יש חיוב לחנך קטן לקרוע בגדיו על אביו ואמו, ואין חיוב לחנכו לקרוע את בגדיו בראיית ירושלים בחורבנה, בהקדם ביאור גדר חיוב הקריעה על מת: "קיימא לן ביבמות (מג, ב) דאבלות על החורבן, "אבלות ישנה" היא [חז"ל קראו לאבלות על החורבן שהסתיימה ולאחר מכן מעוררים אותו כל שנה מחדש בשם "אבלות ישנה"]. ובאמת בכל "שמועה רחוקה" [דהיינו כאשר שמע אחר שלושים יום ממות אחדי מקרוביו, אינו צריך לנהוג "שבעה", אלא חולץ את נעלו ויושב על הקרקע שעה אחת, ומסיים את אבלותו (שו"ע יו"ד סי' תב סע' א)]. קיימא לן במועד קטן (כ, ב) דליכא קריעה, חוץ מעל אביו ואמו, מפני כבוד אביו ואמו. כלומר, בקריעה בעינן תמיד שיהא בשעת חימום [צער גדול על הפטירה]. ובשמועה רחוקה, כנראה ליכא דין חימום לחייב בקריעה. ומה שקורע על אביו ואמו אפילו בשמועה רחוקה הוא מדין אחר, ולא מדין קריעה הרגיל". חיוב קריעה הוא בשעת ה"חימום" והצער על הפטירה. ולכן ב"שמועה רחוקה" שאינו "שעת חימום" אין חיוב קריעה [והקריעה על פטירת אביו ואמו ב"שמועה רחוקה" אינה בגלל חיוב הקריעה אלא משום כבוד אביו ואמו].

לפי זה מבאר הרב שכטר, שחיוב הקריעה על ראיית ערי ירושלים אינו בגלל חיוב הקריעה, שהרי אין זה "שעת חימום", אלא הוא מדיני האבלות על חורבן בית המקדש: "ברואה את המקדש בחורבנו, דהיא אבלות ישנה וחסר לו החימום הנדרש לחייב בקריעה כמו בכל שמועה רחוקה. והא דקורע כשרואה ערי יהודה בחורבנם, מדין אחר הוא זה ולא מדין קריעה הרגיל. כלומר, אף דבעלמא קיימא לן דאבלות לחוד וקריעה לחוד, היינו דווקא בשמועה קרובה דאיכא שעת חימום, וענין חיוב הקריעה הוא להראות שיש לו הרגשת החימום. אכן ברואה את המקדש בחורבנו שהיא אבלות ישנה, אשר אין בה כל כך חימום, החיוב לקרוע הוא מדין אבלות, ואינו מדין קריעה דעלמא". כלומר, בדיני אבלות – חיוב הקריעה אינו מדיני האבלות אלא חיוב מצד עצמו לקרוע בשעת חימום, ולכן ב"שמועה רחוקה" אינו קורע כי אין זה "שעת חימום". אולם בדיני האבלות על חורבן בית המקדש – חיוב הקריעה הוא מדיני האבלות ולכן גדול קורע על ראיית ערי יהודה בחורבנם למרות שאין זה ב"שעת חימום", כי הקריעה היא מדיני האבלות על חורבן בית המקדש.

על פי זה מבאר הרב שכטר: "ממילא מובן שפיר פסק המג"א דקטן אינו קורע בראותו ערי יהודה בחורבנם ואפילו בהגיע לחינוך. דאף דאיכא חינוך בדין קריעה דעלמא, שאני קריעה דהכא שהיא מדין אבלות ולא מדין קריעה בשעת חימום, דהכא ליכא חימום כל כך, מאחר שהאבלות ישנה היא". כפי שנתבאר לעיל בשיטת של הרי"ץ גאות והרמב"ם [לפי הבנת הרדב"ז] – אין חיוב לחנך קטן בדיני קריעה על אביו ואמו, ואמנם מדיני קריעה אינו חייב לקרוע על החורבן. אולם חיוב הקריעה בראיית מקום המקדש בחורבנו, אינו מדיני קריעה אלא מדיני האבלות ומאחר ואין חיוב לחנך קטן בדיני אבלות, אין חיוב לחנכו לקרוע את בגדיו בראיית ערי יהודה בחורבנם.

וביאר הרב שכטר כי ההלכות שהבאנו לעיל [אות יב] בדיני תשעה באב: [א] איסור כיבוס ותספורת לקטנים בשבוע שחל בו תשעה באב. [ב] חיוב לבטל קטנים מלימודם הקבוע בתשעה באב. [ג] שתיית יין בתשעת הימים – אינם בתורת "אבלות" על החורבן, אלא מדין "עשיית זכר למקדש ודרישת ציון".

חיוב חינוך – למצוות שיש בהן מעשה ולא מצוות שעיקרן הרגשת הלב

טז. ונראה לענ"ד בביאור הדברים, על פי המבואר לעיל [אות ח] שיסוד מצות החינוך להרגיל את הקטן במעשה מצוה [ציצית, תפילין וכיוצא בזה], ולכן אין חיוב לחנך את הקטן במצות אבלות שעיקרה הרגשת הלב – להצטער על פטירת אביו ואמו או קרוביו, כי קטן אינו בר דעת להצטער על מתו.

בהסבר זה נבין מדוע קטן אינו חייב בדיני אבלות, אבל במצות קריעה שהיא מעשה בשעת חימום לכאורה שפיר יש לחייב את הקטן, כשם שחייבים לחנכו בכל המצוות שיש בהם מעשה.

אמנם כל זה במצות הקריעה על אביו ואמו וקרוביו, שנועדה לאחרים שיראו את הקריעה ויבכו, ועל ידי זה יגדל כבוד המת. ברם הקריעה בראיית מקום המקדש נועדה לאדם עצמו לגרום לו להצטער על חורבן, ועל כן אין חיוב לחנך את הקטן לקריעה על ראיית המקדש שהיא מצוה על הרגשת הלב, כיון שאינו בר דעת להצטער על החורבן.

גם לפי הראשונים [רש"י, הרמב"ן והמרדכי] שאין חיוב לחנך קטן בדיני אבלות, וחייב לקרוע מדיני "כבוד המת" מפני עגמת נפש, מובן מדוע אין חיוב לקרוע על ראיית מקום המקדש. הקריעה על אביו ואמו נועדה לאחרים כדי לעורר אותם לבכי ועל ידי זה ירבה כבודו של המת. אולם כאשר הקטן רואה את מקום המקדש אין סיבה לקרוע את בגדיו כדי לעורר את צערם של האחרים על החורבן, כי הם בלאו הכי מצטערים על החורבן בראותם את מקום המקדש שמם בחורבנו, ועל כן אין כל צורך בקריעה לקטן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

הזכרת יציאת מצרים בקידוש

זכירת יציאת מצרים בקידוש א. במסכת פסחים (קיז, ב) מובא: "אמר רב אחא וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא (דברים טז, ג) למען תזכור יום

קרא עוד

בדיני כריכת מצה ומרור

בדיני כריכת מצה ומרור א. בגמרא פסחים (קטו, א) מובא: "אמר רב משרשיא בריה דרב נתן הכי אמר הלל משמיה דגמרא, לא ניכרוך איניש מצה ומרור

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.