במצוות ובאיסורים רבים, אנו מוצאים 'שיעור' בקיום המצוה או בעבירה על האיסור. כגון שיעור 'כזית' במצות אכילת מצה ובחיוב על אכילת מאכלות אסורות, שיעור 'ככותבת' באכילה ביום הכיפורים, ועוד. ויש לברר:
- האם מצוה לחנך קטנים לקיים מצוות, זה רק בשיעורי התורה כהלכתן, ולכן קטן שלא יכול לאכול שיעור 'כזית', אין מצוה לחנכו לאכול פחות מכזית. או שיש מצוה לחנך קטן גם לקיים מצוות ב'חצי שיעור', דהיינו בכל מה שהקטן יכול לאכול, אפילו פחות משיעור כזית.
- האם גדולים מוזהרים לחנך קטנים שלא יעברו על איסורים רק בשיעורי התורה המחייבים עונש, או שחייבים לחנכם שלא יעברו אפילו על 'חצי שיעור' איסור.
קיום מצוות בחצי שיעור
א. במסכת יומא (עד, א) חלקו רבי יוחנן וריש לקיש מה דינו של האוכל 'חצי שיעור' ממאכלות אסורות: "רבי יוחנן אמר, אסור מן התורה. ריש לקיש אמר, מותר מן התורה". להלכה נפסק ברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פ"א הי"ג) ובשו"ע (יו"ד סי' פ סע' ו), כדעת רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מהתורה.
הפוסקים דנו האם גם במצוות עשה נאמר דין 'חצי שיעור'. כגון, חולה שאינו יכול לאכול כזית מצה או לשתות מלוא לוגמיו מיין לארבע כוסות בליל הסדר – האם חייב לקיים את המצוה בפחות משיעור. וכפי שהמנחת חינוך (מצוה ו אות א) כבר הסתפק "אם אין לו שיעור כזית, אם מצוה לאכול פחות משיעור אם הוא חייב מהתורה, כמו לאו דחצי שיעור אסור מהתורה, כן הכי נמי חצי שיעור מצוה איכא. או דילמא לאו מצוה היא כלל, ואינו דומה לחצי שיעור גבי איסורים". ומצאנו מחלוקת להלכה בדין זה:
- לא מקיים כלל מצוה – בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן יח) נשאל האם מחוייב לאכול פחות מכזית מצה בפסח, והשיב: "שאין כאן חיוב כלל, דאכילה בכזית משמע". והביא ראיה מההלכה שאם נשבע שלא לאכול מצה כל השנה, אסור לאכול מצה בפסח "ולפי מה דקיימא לן לענין שבועה שלא אוכל בכזית משמע, קשה אם כן יאכל פחות מכזית. אלא ודאי פשוט, כיון שאינו אוכל כשיעור לאו מצה הוא כלל". גם במשנה למלך (הלכות חמץ ומצה הלכה ז) ציין כי "האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום". וכדבריהם פסק הפרי מגדים (או"ח סי' תפט משבצות זהב ס"ק א) "אם אין לו רק חצי זית מצה אין מחויב לאכול".
- מקיים קצת מצוה – מהרי"ט אלגאזי (הלכות בכורות פ"ח ס"ק פא) כתב: "אם אין לו כי אם פחות מכזית מצה בליל פסח, חייב לאוכלו, כיון דמקיים מקצת מצוה. והוא הדין בפדיון הבן דשיעורו מפורש בתורה חמשה סלעים, דאם נתן חצי חמש, מקיים מקצת מצוה". וכן הסיק החיד"א (ברכי יוסף או"ח סי' תפב ס"ק ד) שלמרות דברי השבות יעקב שאין מצוה בחצי שיעור "נראה לי דקצת מצוה איכא, וזכר לדבר מדקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, והוא הדין דאיכא קצת מצוה בחצי שיעור, ולא יהא אלא לזכר המצוה צריך לאוכלו".
בשו"ת בית יהודה (סימן נח) הסתפק, מה הדין כאשר "שנים שהיו בבית האסורים או במדבר, ולא נמצא אלא כזית מצה בצמצום – מי קודם", והכריע "דהכל תלוי בכל דאלים גבר". השערי תשובה (או"ח סי' תפב ס"ק ב) הביא את דבריו ודן על פי האמור לעיל "דעל כל פנים קצת מצוה איכא בחצי שיעור, דלפי זה יש לומר שיהיה כל אחד עומד בשלו לקיים קצת מצוה על כל פנים, ואין רשאי האחד לוותר לחברו שהוא יקיים כל המצוות ואיהו גופיה לא יקיים כלל". למעשה הכריע השערי תשובה שיטילו ביניהם גורל. ובשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סימן יד אות ד) כתב: "היו שני בני אדם בספינה וכיוצא, ואין להם רק כזית אחד. הרב בית יהודה כתב דמאן דאלים גבר. והרב עיקרי הד"ט כתב דכיון דגם בחצי שיעור איכא מצוה, מסתברא דיחלקו הכזית בין שניהם, דטפי עדיף שיעשו השנים מצוה שלא מן המובחר ממה שיעשה האחד לבדו מצוה מן המובחר. ומרן החבי"ף כתב דאם יאכל כל הכזית אחד מהם יקיים המצוה כדינה אבל אם יחלקו לשנים אין גם אחד מקיים מצוה שלמה ולכן מוטב שיקיים האחד מצוה כדינה ומאן דאלים גבר".
ובהמשך כתב: "אחר זמן השגתי ספר חדש דברי מרדכי לגאון מופלא מרבני אשכנז, והעלה הלכה ברורה במצה ומרור וכיוצא כל משהו נחשב לו מקצת ממצות ה' ברה, ועל כן מי שאי אפשר לו לאכול כזית שלם חייב לאכול כל מה שביכולתו".
חינוך לקיום חצי שיעור מצות עשה
ב. המהרי"ל דיסקין (פסקים סימן ד) הוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פ"ו ה"י) "קטן שיכול לאכול פת מחנכים אותו במצוות ומאכילים אותו כזית מצה", שגדול אינו חייב לקיים חצי שיעור מצוה, שהרי אמרו במסכת חגיגה (ו, א) "כל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא, קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן, כל היכא דגדול פטור מדאורייתא, מדרבנן קטן נמי פטור". ואם החיוב לחנך קטן במצות אכילת מצה הוא רק בשיעור כזית ולא בפחות משיעור זה, משמע שגם גדול אינו חייב באכילת מצה בפחות משיעור כזית.
אולם בסוף דבריו חידש המהרי"ל דיסקין לחלק בין חיובו של גדול בחצי שיעור במצוה, לחיובו של קטן במצוה, כי למעשה יש סברא לומר שאין לחנך את הקטן לקיום מצוה בחצי שיעור: "ואולי יש לומר, דחיישינן דחינוך זה אתי לקלקלו, שלא יאכל גם בגדלותו כי אם חצי זית. לכן שב ואל תעשה עדיף". גם אם גדול מקיים מצוה בחצי שיעור, יש סברא לומר שלא כדאי לחנך קטן לקיים מצוות בחצי שיעור, כדי שלא יתרגל לקיים את המצוות בגדלותו בפחות משיעור.
- • •
ונראה לדון בשאלה האם חובה לחנך לקיום 'חצי שיעור' במצוות, על פי הבנת גדר דין 'חצי שיעור' ודיני מצות חינוך, כפי שיבואר.
הטעם לאיסור 'חצי שיעור' – גדר שמא יאכל איסור שלם או איסור בעצם אכילת חצי שיעור
ג. במסכת יומא (עד, א) מובא טעמו של רבי יוחנן שאסר חצי שיעור מהתורה: "כיון דחזי לאצטרופי, איסורא קא אכיל". ובפשטות הכוונה היא, שהאיסור נובע מסברא – מחשש שלאחר אכילת חצי שיעור יאכל עוד חצי שיעור, שיצטרף להשלמת החיוב של אכילת שיעור שלם. ומחשש זה אסרה התורה אפילו אכילה של חצי שיעור. אולם בהמשך הסוגיא, נתבאר כי איסור חצי שיעור נלמד מהפסוק (ויקרא ג, יז) כָּל חֵלֶב לֹא תֹאכֵלו", ופירש רש"י (יומא שם ד"ה תלמוד) "כתיב כָּל אחֵלֶב, כלומר אפילו כל שהוא", ומשמע שהאיסור נלמד מפסוק ולא מהסברא "דחזי לאצטרופי".
ואכן התוספות (שם ד"ה כיון) הקשו מדוע רבי יוחנן נימק את האיסור מסברא "דחזי לאצטרופי", ולא למד זאת מהפסוק, ותירצו: "ויש לומר דלהכי איצטריך ליה לרבי יוחנן לפרושי האי טעמא, משום דאי מקרא דכל חלב הוה אמינא עיקר קרא לכוי איצטריך, וחצי שיעור מדרבנן ואסמכוה אקרא. אבל השתא דקאמר טעמא דחזי לאצטרופי סברא הוא מהאי טעמא דדרשה גמורה היא לחצי שיעור". ומבואר שעיקר טעם האיסור באכילת חצי שיעור הוא הלימוד מהפסוק, והסברא "דחזי לאצטרופי" מלמדת שהפסוק נאמר לשאר דינים ולא רק לגבי חלב.
אולם הר"ן (יומא שם) כתב להיפך: "אע"ג דהתם ביומא מריבויא דכל חלב מייתינן חצי שיעור, הא ודאי ההוא ריבויא לא כתיב אלא גבי חלב, ואפילו הכי ילפינן מיניה לכל איסורים, משום דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזיא לאצטרופי". לפי הר"ן, עיקר טעם איסור חצי שיעור הוא מסברא, והפסוק רק לימד שסברא זו נאמרה בכל איסורי התורה ולא רק באיסור חלב.
בביאור יסוד מחלוקתם כתב רבי בצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים, בספרו משנת יעבץ (או"ח סימן יד אות ג) "לדעת הר"ן דעיקר טעמא דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי לשיעור שלם, אם כן מסתבר לומר דיסוד איסור חצי שיעור, דאותו שֵׁם איסור שיש בשיעור שלם יש גם בחצי שיעור, שהרי כל האיסור שיש בחצי שיעור הוא משום דחזי לאצטרופי לשיעור שלם, אם כן אותו שֵׁם איסור שיש בשלם יש בחצי שיעור". אולם לדעת התוספות "דיסוד איסור חצי שיעור הוא מקרא דכָּל חֵלֶב, אם כן שפיר אפשר לומר דמהאי קרא למדים דחצי שיעור הוא חלות שֵׁם איסור בפני עצמו".
והנה מפשטות סוגיות הש"ס נראה כי החיוב לחנך קטנים לקיים מצוות הוא מדרבנן:
- במסכת חגיגה (ד, א) בנדון החיוב במצות "ראיה" – עליה לרגל לראות את פני ה', נאמר: "קטן שהגיע לחינוך דרבנן היא, וקרא אסמכתא בעלמא".
- במשנה במסכת יומא (פ"ח מ"ד) מובא: "התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכים אותם לפני שנה ולפני שנתים, בשביל שיהיו רגילים במצות". ובסוגיא (שם פב, א) נחלקו אמוראים מהו גיל החיוב לחנך קטנים להתענות ביום הכיפורים, אך לדעת כולם קטנים "משלימים [את התענית] מדרבנן".
- במסכת סוכה (ב, ב) מובא: "קטן שאינו צריך לאמו, מדרבנן הוא דמיחייב" – לחנכו בישיבה בסוכה. ופירש רש"י: "מדרבנן, שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות".
על פי זה חשבתי לומר שמאחר ומצות חינוך היא תקנת חכמים, הרי שתקנה זו היא רק באיסורים ומצוות "קיימים" ולא "מחודשים". כלומר, לפי הר"ן שהאיסור בחצי שיעור הוא "אותו שֵׁם איסור שיש בשיעור שלם", מסתבר שבכלל מצות חכמים לחנך קטן "בשֵׁם איסור השלם" יש גם חיוב לחנכו לקיים בחצי שיעור במצוות שהוא חלק מאותו "שֵׁם איסור". ברם לשיטת התוספות שחצי שיעור הוא "חלות שֵׁם איסור בפני עצמו", נראה כי באיסור שהוא "בפני עצמו" דהיינו ב"שֵׁם חדש של איסור", לא חידשו חכמים חובה לחנך קטנים.
מצות חינוך חיוב על האב או על הבן
ד. הראשונים חלקו בגדר חובת מצות חינוך – האם הקטן אינו בר חיובא כלל, וחיוב מצות חינוך הוא על האב להרגיל את בנו במצוות. או שהקטן עצמו מחוייב במצוות מדרבנן ואביו רק מסייע לו לקיים את חובתו "להתחנך".
במסכת ברכות (מח, א) מבואר שהאוכל כזית פת [שאינו מחוייב בברכת המזון אלא מדרבנן] יכול להוציא בברכת המזון את מי שאכל כדי שביעה [שמחוייב מהתורה בברכת המזון]. והקשה רש"י מדברי הגמרא (ברכות כ, ב) שקטן שהגיע לחינוך [שחייב מדרבנן] אינו יכול להוציא את הגדול שמחוייב מהתורה. ותירץ: "ההוא [קטן] אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי".
כדברי רש"י כתב הר"ן במסכת מגילה (ו, ב בדפי הרי"ף ד"ה ורבי יהודה) בשם הרמב"ן, לתרץ את השאלה מדוע קטן שמחוייב במגילה מדרבנן אינו יכול להוציא את אביו ידי חובת קריאת המגילה, והרי גם האב מחוייב רק מדרבנן: "דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אע"פ שהגיע לחינוך יוציא הגדולים ידי חובתם, משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצוות כל עיקר". וכן כתב הר"ן בקידושין (לא, א) "דקטן אינו מחוייב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא, ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמיא". ומשמע בדבריו כשיטת הראשונים, שקטן אינו מחוייב כלל במצות חינוך, והחיוב מוטל על האב. וכן מבואר בחידושי המאירי ובריטב"א במגילה (יט, ב).
אולם הר"ן במסכת מגילה (שם) ותוספות במגילה (יט, ב ד"ה ורבי יהודה) כתבו, שעל הקטן מוטל חיוב מדרבנן לקיים המצוה. וזו גם שיטת תוספות בברכות (מח, ב ד"ה עד שיאכל) שכתבו על תירוצו של רש"י [המובא לעיל] "דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן, דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו". כלומר, אם הקטן אינו בר חיובא כלל אפילו מדרבנן, אם כן היאך הוא מוציא את אביו ידי חובה כאשר אביו אכל פת בשיעור שמחוייב בברכת המזון מדרבנן. ולכן הסיקו התוספות שקטן נחשב בר חיובא מדרבנן. וכן דעת בעל המאור במסכת מגילה.
והנה רבותינו הראשונים חלקו, מהו המקור לכך שקטן נחשב גדול בגיל י"ג. בשו"ת הרא"ש (כלל טז, סימן א) מבואר שזוהי הלכה למשה מסיני: "ששאלת מנין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין, אבל פחות מכן לא. דע כי הלכה למשה מסיני הוא. והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין שהן הלכה למשה מסיני, דשיעור וקצבה לכל דבר ניתן למשה בעל פה". אולם רש"י (נזיר כט, ב ד"ה ור' יוסי) הביא לדין זה מקור מהתורה: "איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות, שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מבן י"ג. אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש, כדכתיב (בראשית לד, כה) וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וגמירי שמעון ולוי בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו, והרוצה לחשוב יצא ויחשוב". וכתב החיד"א (עין זוכר, מערכת ב, אות כא) "נראה דלרש"י אין זה בכלל שיעורין דאמור רבנן שיעורין וחציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני".
ונראה כי לשיטת רש"י, הר"ן והמאירי, שחיוב חינוך מוטל על האב, לדעת הפוסקים [לעיל אות א] שהאב נמצא ב"הלכות שיעורים" וחייב לקיים חצי שיעור מצוה, לכאורה אין סיבה שלא יהיה חייב לחנך את בנו לחיוב שכזה.
אולם לדעת הסוברים שקטן נחשב בר חיובא מדרבנן במצות חינוך, נראה כי לשיטתו של הרא"ש שהמקור לחיוב בגיל י"ג הוא מ"שיעורי" התורה הלכה למשה מסיני, מסברא נראה שהיות והקטן עדיין מתחת לגיל י"ג, זהו הרי השיעור שנחשב לגדול. ומאחר וחיוב חינוך מוטל עליו ולא על אביו, וכל המושג 'חצי שיעור' כלל לא שייך אצלו, אין לו חיוב לקיים מצוה בפחות משיעור, אלא "להתרגל" לקיים מצוה בשלמותה. וגם לשיטת רש"י שהלימוד של גיל י"ג נלמד מהפסוקים על שמעון ולוי, יתכן שהחיוב לקיים מצוות בחצי שיעור נאמר רק לגדול, אבל קטן שכל הסיבה שמוטלת עליו מצות חינוך היא כדי "שירגיל עצמו למצוה", ברור שהכוונה שיתרגל לקיים מצוות בשיעור שלם, ולא לחצי שיעור. ולכן אין חיוב שיתחנך בקיום מצוה בחצי שיעור.
חינוך במצוות דרבנן – ודין חינוך בחצי שיעור
ה. הפוסקים חלקו האם יש חיוב לחנך קטנים לקיים מצוות שחיובן מדרבנן.
המג"א (או"ח סי' שמג ס"ק ב) כתב ש"אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו, כדאיתא בסימן ק"ו סעיף א'". וכוונתו לפסק השו"ע בהלכות תפילה (שם) "וקטנים שהגיעו לחינוך, חייבים לחנכם", וחיוב תפילה הוא מדרבנן. ומוכח שיש חיוב לחנך קטנים לקיים מצוה מדרבנן. וכן פסק הפרי מגדים (או"ח סימן תרנז משבצות זהב ס"ק א) "חינוך לקטן אף במצוה דרבנן כיום טוב שני וגם לנענע בשעת הלל מחויב". מאידך, בשו"ת רמ"ע מפאנו (סימן קיא) כתב בתוך דבריו: "קיימא לן כרבנן דרבי יהודה בפ"ב דמגילה (יא, ב) דסברי אין חנוך לקטן בדרבנן".
והנה במסכת יומא (פ, א) אמר רבי יוחנן "שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני", וכתב מהרי"ץ חיות: "אע"ג דכל שיעורין הלכה למשה מסיני, היינו עניני השיעורין לשעֵר בעדשה, כזית, כגריס, כותבת, גרוגרת, כביצה. אבל חילוק השיעורים איזה לשיעור מלקות באכילת איסור, ואיזה לבל יראה ואיזה ליום הכיפורים, דבר זה מסרה תורה לחכמים, והם עשו החילוקים כפי הכרעת דעתם". ובשו"ת בנין ציון (סימן לג) כתב בתוך דבריו "שיעור טפח דשופר לאו הלכה למשה מסיני הוא אלא רבנן תקנו כן".
מאחר והחילוקים בקביעת שיעורי התורה נמסרו לחכמים, יש לומר שחיוב חינוך בשיעורי תורה הוא רק לשיטת המג"א שיש מצוה לחנך קטנים לקיום מצוות מדרבנן, ואם כן יש לחנך קטן לקיים מצוות בשיעור הראוי לה, ולא בפחות משיעור. ברם לשיטת הרמ"ע שאין חיוב לחנך קטן לקיום מצוות מדרבנן, פירוש הדבר שאין להתחשב כלל ב"שיעורים" בקיום המצוות שקבעו חכמים, ולכן יש לחנך תמיד לקיום המצוה בשלמותה ולא בחצי שיעור.
'חצי שיעור' – במצוה 'חיובית' או גם במצוה 'קיומית'
ו. רבי צבי פרומר, אב"ד קוז'יגלוב, דן בשו"ת ארץ הצבי (סימן א) מהו טעמם של הנוהגים לצאת בשבת לרשות הרבים לבושים בטלית קטן שאין בה שיעור, בניגוד לפסק הפמ"ג (או"ח סימן יג אשל אברהם ס"ק ב) "טלית שאין בה כשיעור הראוי אסור לצאת אתה לרשות הרבים בשבת דהציצית חשיבי ולא בטלי". וביאר "על דרך פלפול, דהנה הברכי יוסף [הובא לעיל אות א] חקר במי שאין לו בליל פסח כזית מצה, רק חצי זית, אם מצוה על כל פנים לאכול חצי שיעור כעין באיסורים, דחצי שיעור אסור מהתורה משום חזי לאצטרופי, ודעת איזה אחרונים דמצוה לאכול חצי שיעור. ואם כן יש לומר דהוא הדין בטלית קטן פחות מכשיעור" – שמקיים מצוה בלבישתה, לדעת הסוברים שיש מצוה גם בחצי שיעור.
אולם הארץ הצבי דחה זאת בנימוק "דיש לחלק דשאני מצוה מחייבת, שכבר חל עליו חיוב גמור לאכול מצה, אך שאין לו, אז מחוייב על כל פנים לאכול חצי שיעור. אבל ציצית דאינה מצוה מחוייבת, רק כשיש שיעור בבגד חל חיובא, אבל באין בו שיעור יש לומר דלא מצי חייל חיוב כלל". בארץ צבי חידש שקיום מצוה בחצי שיעור נאמר רק במצוה חיובית, כחלק מהחיוב במצוה. בליל ט"ו בניסן, היות וחל על כל אחד חיוב לקיים מצות אכילת כזית מצה, לכן בכל חלק מצה שאוכל מקיים "קצת מצוה". מה שאין כן במצוה קיומית, דהיינו מצוה שאין חיוב לקיימה אלא יכול לקיימה כשהתמלאו התנאים לקיומה [כגון מצות ציצית – שחייב להטיל כאשר יש לו בגד עם ארבע כנפות], כל זמן שאין 'שיעור' לקיום המצוה, אינו מקיים כלל מצוה ב'חצי שיעור'.
רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"א סימן ו) הכריע, שמעשה הקטן נחשב "מעשה מצוה" ושכרו "כמצווה ועושה", כדבריו: "כיון שהפטור [של קטן] הוא משום שאינו בן דעת, לכן כשעושה מצוה בדעת הרי אין להחשיבו שאינו בן דעת למעשה זו, שהרי המעשה סותר לזה. ונהי שלא מתחייב בשביל זה גם אלאחר כך, דהא הוא גזירת הכתוב שנדון כאינו בן דעת, אבל על קיום מצוה זה כשעשאה בדעת הוא בהכרח כבן דעת, ונדון כמחוייב שיש להיות לו שכר כמצווה ועושה". ולפי זה נראה לומר, שבעצם כל המצוות שקטן מקיים הם לא בגדר מצוות חיוביות, אלא מצוות קיומיות, כי למעשה קטן הרי אינו מחוייב במצוות, אלא כאשר הוא מקיימה הרי זה "מעשה מצוה" ושכרו "כמצווה ועושה". ובמצוה קיומית, לפי חידושו של ארץ הצבי, לא נאמר דין חצי שיעור. וממילא לפי זה קטן לא יהיה חייב לקיים מצוות בחצי שיעור, כי הקטן מקיים רק מצוות קיומיות, שלא נאמר בהם דין חצי שיעור, ובשל כך אביו לא חייב לחנכו לקיים מצוה בחצי שיעור.
'חצי שיעור' – רק כאשר יש לו 'חשיבות'
ז. בשו"ת חכם צבי (סימן פו) כתב: "דבכל האסורין פחות מכשיעור נמי אסור מהתורה, היינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו פחות מחצי שיעור. אבל בחמץ פחות מכזית שאינו עושה מעשה אלא מניחו בביתו ואינו מבערו כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן ביה חזי לאצטרופי". ומבואר בדבריו חידוש בדין 'חצי שיעור', על פי המבואר בגמרא בטעם האיסור משום "דחזי לאצטרופי" – החשש שלאחר אכילת חצי שיעור יאכל עוד חצי שיעור, שיצטרף להשלמת החיוב של אכילת שיעור שלם – שהוא רק כאשר באכילת ה'חצי שיעור' הוא 'אחשביה', דהיינו נותן חשיבות לחצי שיעור של האיסור, ואז מתעצם החשש שיבוא לאכול עוד חצי שיעור, שיצטרף להשלמת החיוב של אכילת שיעור שלם. אבל אם אין בחצי שיעור של איסור 'אחשביה', כגון חצי זית של חמץ שמניחו בביתו ואינו מבערו "כיון שאינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן ביה חזי לאצטרופי".
על פי חידושו של החכם צבי, כתב בספר מאה שערים (שער פד) לבאר מדוע "קטן אינו חייב במצוות כלל, דכיון שקטן הלכה למשה מסיני דאין דעתו נחשב דעת שלם עד שנעשה בן י"ג שנה, לכן לא שייך לומר אצלו אחשביה, ובמקום שלא שייך אחשביה אין איסור חצי שיעור", וממילא לאביו אין חיוב לחנכו לקיים מצוה בחצי שיעור.
'חצי שיעור' בנשים ובקטנים
ח. הפרי מגדים דן בספרו תיבת גומא (פרשת יתרו), האם נשים מוזהרות על איסור חצי שיעור: "דלא תעשה שהזמן גרמא [נשים מוזהרות] נפקא מדרב יהודה אמר רב (קידושין לה, א) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. הא חצי שיעור דהוי רק איסור תורה, מנא לן". נשים הושוו לאנשים להיות מוזהרות רק על איסורי תורה שיש בהם עונש, וזו לכאורה סיבה שלא יהיו מוזהרות על איסור חצי שיעור שאין בו עונש.
מאידך גיסא כתב הפרי מגדים, שיש לומר שהן מוזהרות על איסור חצי שיעור: "זיל בתר טעמא, דחזי לאצטרופי, והוא הדין נשים". רבי יוחנן אסר חצי שיעור מהתורה מהחשש שלאחר אכילת חצי שיעור יאכל עוד חצי שיעור, שיצטרף להשלמת החיוב על אכילת שיעור שלם, וטעם זה שייך כמובן גם בנשים.
וממילא חשבתי לומר, שאם באשה לא נאמר דין חצי שיעור כי זה איסור ללא עונש, כל שכן בקטנים שאינם נענשים, שלא נאמר דין חצי שיעור, שהרי זהו איסור ללא עונש, ולכן אין חיוב לחנך לקיום מצוה בחצי שיעור.
החיוב לחנך קטן לקיים מצוה כהלכתה
ט. רבותינו הראשונים חלקו, האם מצות חינוך מתקיימת רק כשהקטן עושה את המצוה כהלכתה, דהיינו באותו אופן שגדול יוצא בזה ידי חובה, כך גם קטן צריך לעשות את המצוה. ואם הקטן אוכל בסוכה פסולה או נוטל לולב פסול, אינו יוצא ידי קיום המצוה מדין חינוך, כשם שגדול לא יוצא בזה ידי חובה.
במסכת סוכה (ב, ב) מסופר על הילני המלכה שהושיבה את בניה בסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה ולא מיחו בה חכמים, ומכך הביא ר' יהודה ראיה לשיטתו שגם סוכה גבוהה מעשרים אמה כשרה. וכתב הריטב"א (שם) "מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות [צריך] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול. דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה".
ה"חכמים שטועים בזה", הם רש"י במסכת חגיגה (ו, א) שכתב: "הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל". לפי רש"י, תכליתה של מצות חינוך היא להרגיל את הקטנים בקיום המצוות, כדי שכשיכנסו לעול המצוות יהיה להם יותר קל לקיים את המצוות כי כבר התרגלו לכך. ולכן גם כשהקטן יושב בסוכה פסולה, ובכך ודאי שאין שום קיום מצוה, וגם אינו יודע להבדיל בין סוכה כשרה לסוכה פסולה, עם כל זאת סוף סוף הוא מתרגל לשבת בסוכה, וכשיגדל כבר יהיה מורגל לישב בסוכה – ונמצא איפוא, שמטרת החינוך הושגה.
במחלוקת זו – האם מצות חינוך מתקיימת רק כשקטן עושה את המצוה כתיקונה, נחלקו הפוסקים שהביא המשנה ברורה (סי' תרנח ס"ק כח) בנדון קטן שנוטל לולב שאול ביום טוב ראשון של סוכות: "הקטן לא יצא בנטילה כזו [של לולב שאול], דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך. ויש מאחרונים שסוברים דמצות חינוך מתקיים גם בשאול, דהא גם בזה מתחנך הבן למצוות, וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן". גדול לא יוצא בו ידי חובה בנטילת לולב שאול ביום טוב ראשון של סוכות שבו חיוב הנטילה מדאורייתא, כי לולב שאול אינו נחשב "שלו". ואף על פי כן, לדעת הראב"ן, כאשר קטן יטול לולב שאול ביו"ט ראשון, הוא יוצא ידי חובה, משום שלדעתו מקיימים את מצות החינוך אע"פ שהמצוה לא מתקיימת "בהכשר גמור". ויש החולקים על המרדכי, ולדעתם, קטן יוצא ידי חובת קיום מצוה מדין חינוך, רק כאשר אינו עושה את המצוה כתיקונה, דהיינו באופן שגם גדול יוצא בה ידי חובה, כמבואר בדברי הריטב"א.
בשו"ע (או"ח סימן תרנז סע' א) נפסק: "קטן היודע לנענע לולב כדינו אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות". וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה כדי לחנכו) "ופשוט דצריך שיהיו ארבעה מינין כשרין כמו בגדול", משמע שהכריע להלכה כשיטת הריטב"א, שחובה לחנך קטן לקיים מצוה כהלכתה.
כאשר קטן מקיים מצוות בחצי שיעור, ברור שאין זה קיום מצוה מושלמת. נמצא לפי זה, כי השאלה אם יש חיוב לחנך קטן לקיום מצוות בחצי שיעור, תלויה במחלוקת הנ"ל האם מצות חינוך מתקיימת רק כשהקטן עושה את המצוה כהלכתה. ולאור הכרעת הביאור הלכה שחובה לחנך קטן לקיים מצוה כהלכתה, יוצא שאין חובה לחנכו לקיים מצוה שאינה מושלמת בחצי שיעור.
האם כל מעשיו של קטן מוגדרים כ'חצי שיעור'
י. לפי שיטת הרא"ש שהמקור לחיוב בגיל י"ג הוא מ"שיעורי" התורה שמקובלים הלכה למשה מסיני, כתב בשו"ת חקרי לב (ח"ב סימן צ) להוכיח שלא מקיימים מצוה בפחות משיעור: "שהרי פשוט בכל הש"ס דקטן פחות מי"ג ליתיה בשום מצוה כי אם מבן י"ג שנים לבד. ובהגיע לחינוך, [חיובו] מדרבנן, שחייבו את האב לחנך את בנו ואין בחינוך סרך תורה כלל. ואם איתא פחות מבן יג חצי שיעור הוי, הוי ליה לחייבו מדברי תורה [כיון שחצי שיעור אסור מהתורה]. אלא ודאי דאין חצי שיעור בעשה". החקרי לב רצה לחדש כי לשיטת הרא"ש, י"ג שנים זהו ה"שיעור" שקטן נהיה גדול, ולכן כל מעשיו של קטן עד גיל זה מוגדרים כ'חצי שיעור'. ואם כן יש להוכיח שאם לקטן היה אסור חצי שיעור מהתורה, והוא הדין שקטן היה חייב מהתורה במצוות בחצי שיעור – מדוע חיובו בחינוך בהיותו קטן המוגדר כ"חצי שיעור" הוא רק מדרבנן ולא מהתורה. ומוכח איפוא, שאין חיוב מהתורה לחנך קטן לקיים מצוות בחצי שיעור.
סברא זו שמעשיו של קטן מוגדרים כ'חצי שיעור' מבוארת גם בדברי הבן איש חי בשו"ת רב פעלים (ח"א סוד ישרים סימן ב) שכתב: "אם נאמר ששיעור זה של השנים לענין חיובו במצות הוא כשאר שיעורין שהם הלכה למשה מסיני, הנה בכל השיעורין קיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה. ולפי זה גם אצל הקטן נאמר כן, דאע"פ שלא יתחייב מלקות בזמן היותו פחות מן י"ג שנה ויום אחד, עם כל זה הוא עביד איסור מן התורה כשיעבור על לא תעשה, כשאר דין חצי שיעור. ולמה אמרו קטן אוכל נבילות אין בית דין חייבין להפרישו, כמו שנפסק בשו"ע (או"ח סי' שמג סע' א), שאפילו בהגיע לחינוך יש בזה פלוגתא, דיש אומרים אביו דווקא חייב להפרישו".
אולם בהמשך דבריו, כתב הרב פעלים שסברא זו דחויה מעיקרא, כי דין 'חצי שיעור' הוא רק כאשר יש חיוב במצוה ובאיסור וחסר מהשיעור כדי להתחייב, אבל במקום שאין כלל חיוב במצוה, ודאי שאין לומר 'חצי שיעור'. קטן שלא הגיע לגיל י"ג מעולם לא היה חייב, ולפיכך אי אפשר לומר שמעשיו בקטנותו מוגדרים כחצי שיעור: "מעיקרא ענין זה של הקטן אינו דומה לחצי שיעור דאמרינן בעלמא, אלא דומה למי שיש לו מעט עיסה שאין בה שיעור דאינה חייבת בחלה כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים, ואין כאן סרך מצוה כלל, דלכולי עלמא פחות מן חמשה רבעים פטור מחלה". עיסה מתחייבת בהפרשת חלה רק כשיש בצק בשיעור "חמשה רבעים", וברור שאם יש עיסה במשקל פחות משיעור זה אין כאן בכלל חיוב במצוה. ולכן לא יעלה על הדעת לומר שיש חיוב גם בפחות משיעור זה מדין 'חצי שיעור', היות ודין 'חצי שיעור' נאמר רק במקום שיש חיוב במצוה ורק אין שיעור כדי לקיימה, ולא במקום שעדיין לא חל חיוב המצוה.
וכן כתב בספר מגדים חדשים (ברכות דף כ, ב) לדברי החקרי לב: "ולענ"ד לא זכיתי להבין התחלת הראיה, דאיך שייך לחייב קטן שאינו בר חיובא כלל. ועד כאן לא דנו רק כשחסר מהשיעור, אבל לא כשחסר בעצם החיוב".
לסיכום, השאלה האם חובה לחנך לקיום 'חצי שיעור' במצוות תלויה:
[א] בטעם לאיסור 'חצי שיעור' – האם זהו "אותו שֵׁם איסור שיש בשיעור שלם", או "חלות שֵׁם איסור בפני עצמו".
[ב] האם מצות חינוך מוטלת על האב או על הבן.
[ג] האם יש חיוב לחנך קטנים לקיים מצוות שחיובן מדרבנן.
[ד] בהגדרת קיום המצוות של קטן שהם מצוה 'קיומית' אשר לא נאמר בה דין חצי שיעור.
[ה] 'חצי שיעור' נאמר רק כאשר יש לו 'חשיבות', ובמעשה קטן שאין לו דעת אין 'אחשביה'.
[ו] באשה לא נאמר דין חצי שיעור כי זהו איסור ללא עונש, וכל שכן בקטנים שאינם נענשים.
[ז] לדעת הפוסקים שהחיוב לחנך קטן נאמר רק כשמקיים מצוה כהלכתה, אין חובה לחנכו לקיים מצוה שאינה מושלמת.
ענף ב
איסור 'ספיה' לקטן בחצי שיעור
יא. במסכת יבמות (קיד, א) דרשו חז"ל את הפסוק (ויקרא יא, מב) "לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם" – לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים, דלא ליספו [יאכילו] ליה בידים". ומבואר שאסור "לספות" לקטן בידים מאכל אסור.
לדעת הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פי"ז הכ"ז) איסור ספיה לקטן נאמר גם בדבר שאיסורו מדרבנן, וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סימן שמג סע' א) "ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ד) "אסור לכל אדם, ואפילו התינוק אינו בר הבנה כלל". והוסיף: "ולכן אסור ליתן לתינוק דבר מאכל של איסור אפילו לשחוק בו שמא יאכלנו דהוי כמאכילו בידים".
בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן פא אות ו) דן, "האם שייך איסור ספייה במאכיל [קטן] חצי שיעור", והעלה שני צדדים מדוע אין איסור ספיה בחצי שיעור.
- הצד הראשון: "לכאורה כיון דכתיב לֹא תֹאכְלוּם – לא תאכילום, יש לומר דהוי דווקא בכזית, דכיון שעל הקטן ליכא איסור כלל, אלא דחידשה התורה איסור על המאכילו, דמי לשאר איסורים שלא מאיסורי אכילה שנסתפקו האחרונים אם יש שם דין חצי שעור". כוונתו לדברי החכם צבי (סימן פו) שכתב: "שאני איסורי אכילה דאית לן קרא דכָּל חֵלֶב לֹא תֹאכֵלו, וכדאיתא בריש פרק בתרא דיומא, וכבר תירצו התוס' שם למאי איצטריך סברא וקרא, עיין שם. ולפי זה בכל שאר איסורי תורה, כגון התולש שערה אחת בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור, אין בו איסור תורה כלל, דטעמא דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני". לדעת החכם צבי, לשיטת התוספות ביומא [אות ג] שעיקר טעם האיסור באכילת חצי שיעור הוא הלימוד מהפסוק [והסברא "דחזי לאצטרופי" מלמדת שהפסוק נאמר לא רק לגבי חלב], יש לומר כי בפסוק נאסרה רק אכילה בחצי שיעור, ולכן בשאר איסורי התורה אין לאסור חצי שיעור. אולם רש"י כתב במסכת שבת (עד, א ד"ה וכי מותר) בביאור קושיית הגמרא "וכי מותר לאפות פחות מכשיעור", וזה לשונו: "נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, בפרק בתרא דיומא". ומפורש בדבריו שחצי שיעור אסור מהתורה לא רק באיסורי אכילה אלא גם במלאכות שבת שאינן איסורי אכילה.
איסור "ספיה" – להאכיל קטן באיסור – הוא על המאכיל ולא על הקטן. וכלפי המאכיל אין זה איסור חצי שיעור באיסורי אכילה, אלא חצי שיעור באחד משאר איסורי התורה, שהוא איסור ספיה לקטן. ולכן לדעת האחרונים שנקטו כי איסור חצי שיעור נאמר רק באיסורי אכילה, אין איסור חצי שיעור באיסור ספיה לקטן, שאינו מוגדר כאיסור אכילה [לגדול שמאכיל את הקטן].
האחיעזר ציין שכבר עמד בזה המנחת חינוך (מצוה יד אות ח) שכתב: "לשיטת קצת האחרונים (הובאו כמה פעמים בחיבור זה [עיין מצוה ח אות א), ועיין חכם צבי (סימן פו) ודגול מרבבה (או"ח סימן תמב) על המג"א ס"ק י) דדווקא איסורי אכילה אסור חצי שיעור מהתורה, אבל איסורים דלאו אכילה נינהו מותר חצי שיעור", כאשר מאכיל קטנים "אין חצי שיעור אסור מהתורה, דלגבי המאכיל הוי זה כמו שאר איסורים".
- הצד השני, כתב האחיעזר: "וביותר, למה שכתב הפני יהושע בחידושיו (ביצה ז, ב ד"ה מאי טעמא) דחצי שיעור לא שייך אלא באיסורי אכילה, משום דהנאת גרונו מיהא איכא, והכא גבי לא תאכילום הרי המאכיל לא נהנה בהנאת גרונו כלום".
בשו"ת רב פעלים כתב בתוך דבריו המובאים לעיל [אות י], צד נוסף, מדוע אין איסור ספיה בחצי שיעור: "כי הא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, היינו משום דחזי לאצטרופי, וכמפורש בגמרא דיומא, והכא גבי קטן לא שייך האי טעמא, דהא בשעתא דעביד הדבר לא חזי לאצטרופי, כי עודנו קטן". הטעם לאיסור חצי שיעור הוא, החשש שלאחר אכילת חצי שיעור יאכל עוד חצי שיעור, שיצטרף להשלמת החיוב על אכילת שיעור שלם. אך טעם זה לא שייך אצל קטן, כי גם אם הקטן יאכל חצי זית נוסף, הוא לא יתחייב, היות וקטן אינו בר חיובים ועונשים.
- • •
ונראה בביאור הספק, האם יש איסור ספיה במאכיל קטן חצי שיעור, בשני אופנים:
איסור ספיה לקטן – כאילו אכל המאכיל בעצמו או איסור בגלל שהקטן אוכל איסור
יב. בספר משנת אברהם על הסמ"ג (סימן סה אות עט) חקר בגדר איסור ספיה לקטן, האם "השווה את זה אשר האכיל שרצים את הקטנים, או את זה את אשר טמא את הקטן, כמו שאכל בעצמו, או כמו שטמא את עצמו". או שגדר האיסור הוא "משום שגרם להם שיאכלו או שיטמאו".
וכתב שהנפקא מינה בחקירה זו, האם יש איסור ספיה במאכיל קטן חצי שיעור: "דאם נאמר דחשיב המאכיל כאילו אכל, יהיה אסור להאכיל לקטנים אפילו חצי שיעור, כמו בכל אוכל איסור, דחצי שיעור אסור מן התורה. אבל אם אין זה המאכיל כאוכל, אלא האיסור הוא להאכיל את הקטן, אין איסור בחצי שיעור, דלא מצינו חצי שיעור שיהיה אסור מן התורה אלא באוכל עצמו ולא לענין מאכיל".
אם גדר איסור ספיה הוא שהגדול נחשב כאילו עבר בעצמו על האיסור שהאכיל בו את הקטן, הרי לגדול יש איסור חצי שיעור, ולכן אסור לו להאכיל קטן בחצי שיעור כי בכך הוא נחשב כאילו אכל בעצמו ועבר על איסור חצי שיעור. מה שאין כן, אם גדר האיסור הוא במעשה ההכשלה של הקטן, לא שייך בזה דין חצי שיעור, שנאמר רק על אכילת איסור ולא על הכשלה באכילת איסור.
ספיה לקטן – איסור 'כללי' מצד עצמו או חלק מהאיסור המסויים שמאכיל את הקטן
יג. ונלע"ד לבאר בדרך נוספת את צדדי הספק, האם יש איסור ספיה במאכיל קטן חצי שיעור בהקדם מחלוקת הראשונים, מי הוא ה"גדול" המוזהר לא להאכיל קטן באיסור – רק גדול המוזהר בעצמו באיסור, או אפילו בדבר שאינו אסור לגדול אלא רק לקטן, נאסר על הגדול להאכיל את הקטן. כגון ישראל שאינו מוזהר על טומאה למת, האם רשאי לטמא כהן קטן המוזהר באיסור זה, ורק יש איסור לכהן גדול לטמא כהן קטן. או שגם ישראל שאינו מוזהר על טומאה למת, מוזהר לא לטמא כהן קטן למת.
מסתימת לשון הרמב"ם (הלכות אבל פ"ג הי"ב) "כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו", משמע שאזהרה זו היא גם על ישראלים. אולם הטור (יו"ד סי' שעג סע' א) כתב: "כשם שהכהן מוזהר שלא לטמא כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים מליטמא". ובשו"ע (יו"ד סי' שע"ג ס"א) שינה מלשון זה וכתב: "כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות, כך מוזהרים הגדולים על הקטנים". ומשמע שבא לחלוק על הטור, ודעתו כדעת הרמב"ם, שגם ישראלים מוזהרים לא לטמא כהנים קטנים. אולם הט"ז (שם סק"א) פירש את דברי השו"ע כדעת הטור: "הגדולים על הקטנים, פירוש הכהנים הגדולים".
בביאור מחלוקתם כתב מו"ר רבי שמחה זיסל ברוידא, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (ויקרא, מילואים סימן ז) שנחלקו בהבנת גדר האיסור שלא להאכיל לקטנים איסורים – האם "זהו איסור אחד מצד עצמו והוא איסור כללי, וכעין איסור לפני עוור לא תתן מכשול [ואפשר שהוא כעין ערבות שהטילה התורה עלינו לדאוג שלא יעברו הקטנים על איסורים], וכשמאכיל קטן זהו איסור אחד בכל האיסורים כמו הלאו דלפני עור שהוא כולל לכל האיסורים. או שהאיסור להאכיל הוא חלק מעצם מין האיסור המסויים שמאכיל בו את הקטן, דכאשר אסרה התורה איסור מסויים, כללה בכלל האיסור גם לא להאכילו בידים לקטנים. ולפי צד זה, כשמאכיל שרצים לקטן עובר הגדול בלאו דשרצים וכשמאכיל דם עובר בלאו של דם וכן בכל האיסורים. וכצד השני מובא בקרית ספר בסוף הלכות מאכלות אסורות בשם רבי ישעיה מטראני וז"ל: "דאם האכיל לקטנים לוקה כאילו אכלו הוא דכתיב בשרצים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל". ולפי זה משמע שכהן המאכיל ישראל קטן בתרומה אינו בכלל איסור זה, שהרי הכהן אינו מוזהר על אכילת תרומה.
ועל פי זה ביאר הגרש"ז את מחלוקת הרמב"ם והטור: "הרמב"ם סובר כמשמעות סוגיית הגמרא, שלטמא כהן קטן מוזהרים כל ישראל ולא רק כהנים, נראה דחולק על הר"י מטראני שסובר דהמאכיל קטנים איסור עובר על האיסור שהאכילם, שכן לפי דעה זו יש לומר שרק כהנים שיש להם איסור טומאה מוזהרים לא לטמא קטנים, דכאשר הוזהרו לא להיטמא בכלל זה שלא יטמאו לקטנים, אבל ישראל שאינם באזהרה זו ודאי שאינם מוזהרים לטמא קטנים. אלא ודאי ס"ל לרמב"ם כצד הראשון, שהאכלת קטן באיסורים זהו איסור כללי בפני עצמו כלאו דלפני עוור, ולכן שפיר שייך להכליל בזה גם ישראלים שמוזהרים מלטמאות קטנים. ברם בדעת הטור יש לומר דס"ל כהר"י מטראני שהמאכיל קטנים איסור עובר על האיסור שהאכילם, ואמנם רק כהנים שיש להם איסור טומאה מוזהרים לא לטמא קטנים, דכאשר הוזהרו לא להיטמא בכלל זה שלא יטמאו לקטנים, אבל ישראל שאינם באזהרה זו ודאי שאינם מוזהרים לטמא קטנים".
ונראה כי לדעת הטור והשו"ע שרק גדול שמוזהר בעצמו על האיסור, מצווה לא להאכילו לקטן, משום שהאיסור להאכיל הוא חלק מהאיסור שמאכיל בו את הקטן, וכאשר אסרה התורה מאכל מסויים, כללה בכלל האיסור גם לא להאכילו לקטנים – מכיון שגדול מוזהר בעצמו על איסור חצי שיעור, נכלל בזה איסור לספות לקטן בחצי שיעור. אולם לדעת הרמב"ם, שגם ישראל מצווה לא לטמא כהן, כי גדר איסור ספיה הוא איסור כללי מצד עצמו, יתכן שאיסור זה הוא רק בספיית מאכל בשיעור שלם ולא בספיית חצי שיעור של מאכל איסור.