חינוך קטן בענייני צום

ביום כיפורים, בתשעה באב ובשאר תעניות

חינוך לצום ביום כיפור

א. במשנה במסכת יומא (פב, א) נאמר: "התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתיים, בשביל שיהיו רגילין במצוות". אין חיוב למנוע מקטנים לאכול ביום הכיפורים, אבל מחנכים אותם להתענות שנתיים-שלוש לפני שמגיעים לבת או בר מצוה, וכפי שמבואר בגמרא שמחנכים את הקטנים "לשעות", דהיינו: "היה רגיל לאכול בשתי שעות, מאכילין אותו לאכול אותו בשלוש שעות, היה רגיל לאכול בשלוש שעות מאכילין אותו בארבע שעות" [גמרא שם].

בסוגיית הגמרא נחלקו אמוראים מהו גיל החיוב לחנך קטנים להתענות ביום הכיפורים: "אמר רב הונא, בן שמונה [בריא] ובן תשע [כחוש] מחנכים אותו לשעות, בן עשר [בריא] ובן אחת עשרה [כחוש] משלימים [את התענית] מדרבנן, בן שתים עשרה משלימים [את התענית] מדאורייתא בתינוקת. ורב נחמן אמר, בן תשע [בריא] בן עשר [כחוש] מחנכים אותן לשעות, בן אחת עשרה [בריא] בן שתים עשרה [כחוש] משלימים מדרבנן, בן שלוש עשרה משלימים מדאורייתא בתינוק. ורבי יוחנן אמר, השלמה דרבנן ליכא [חכמים לא חייבו לחנך להשלים את כל התענית אלא רק להתענות לשעות], בן עשר [בריא] בן אחת עשרה [כחוש] מחנכין אותן לשעות, בן שתים עשרה משלימים מדאורייתא". 

להלכה, נפסק בשו"ע (סימן תרטז סע' ב) "קטן [הבריא] בן תשע שנים שלימות ובן עשר שנים [כחוש] שלימות, מחנכין אותן לשעות. כיצד, היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום, מאכילין אותו בשלוש, היה רגיל לאכול בשלוש, מאכילין אותו בארבע, לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות (והוא הדין לקטנה הבריאה). בן אחת עשרה בין זכר בין נקבה, מתענין ומשלימין מדברי סופרים כדי לחנכם במצוות". 

מבואר בדברי השו"ע שיש חיוב מדרבנן לחנך קטן בריא מגיל תשע, וקטן כחוש מגיל עשר, להתענות "שעות" ביום הכיפורים. וכפי שכתב החיי אדם (כלל סו סע' יא) "מבן תשע שנים שלמות מחנכים לשעות, שיתענה שעה אחת יותר ממה שרגיל לאכול בכל יום, ולפי כח הבן מחנכים אותו יותר לשעות".

ומגיל אחד עשרה, לדעת השו"ע יש חיוב מדרבנן להשלים את התענית [וכתב המשנה ברורה (ס"ק יא) כי בחיוב קטנים בגיל אחד עשרה אין הבדל בין בריא לכחוש "דלענין השלמה אין לחלק בזה, אם לא שהנער הוא חולה ויכול לבוא לידי סכנה"]. אולם הרמ"א כתב: "ויש אומרים שאינם [קטן וקטנה בני אחד עשרה] צריכים להשלים מדרבנן כלל, ויש לסמוך עלייהו בנער שהוא כחוש ואינו חזק להתענות". 

ואכן הב"ח כתב: "ליישב את מנהגינו שנתפשט בכל מקום, שאין מדקדקים בתינוק אפילו כשהוא בריא אם אינו מתענה כשהוא עומד בשנת שתים עשרה, דמאחר שכולם לומדים [תורה המתשת כוחו של אדם] דינו כחולה, והלכך אינו משלים אלא כשהוא עומד בשנת שלוש עשרה", וסיים הב"ח: "עוד מצאתי כתוב וז"ל, מסתברא דבזמן הזה מסתמא חשיבי חולים, כיון דלא בקיאים אימת, ספק נפשות להקל". וכן פסקו המג"א (ס"ק ב) והמשנה ברורה (ס"ק ט) "ומה שאין מדקדקין בזמן הזה להתענות שום תינוק בשנת י"ב [דהיינו מגיל אחד עשרה], משום דבזמן הזה ירדה חולשה לעולם, ומן הסתם כל קטן אינו נחשב כבריא לזה, אלא אם כן ידוע שהוא בריא וחזק לסבול. ומדברי האליה רבה משמע דאפילו בשנת שלוש עשרה [דהיינו מגיל שתים עשרה] אין נוהגים להתענות כל זמן שלא השלים שנת השלוש עשרה".

יחד עם זאת, כאשר ההורים מחנכים קטנים להתענות ביום הכיפורים, חובתם להשגיח על בריאות ילדיהם הקטנים, וכמו שכתב הרמ"ע מפאנו (סימן קיא) "מיהו ישראל קדושים הם ומאן דעביד עובדא כרב הונא ורב נחמן [מי שנוהג כדעת רב הונא ורב נחמן לחנך את בנו לתענית שעות] וקים ליה בבריה דמצי לצעוריה נפשיה [ויודע בבנו שמסוגל להתענות] ויהיב דעתיה עלויה כוליה יומא [ומשגיח על בנו במשך כל היום] שלא יבוא לידי סכנה, עליו הכתוב אומר (ישעיה מ, לא) וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ, ובהשגחה מתמדת ושלא יהא צדיק הרבה כדאמרן". 

בהקשר זה סיפר רבי משה הכהן כלפון בשו"ת שואל ונשאל (ח"ד או"ח סימן כז) על עצמו: "מידי דברי ראיתי להרמ"ע מפאנו שהזהיר מאד לשית עין פקוחה גם ביום הכפורים על תינוק המשלים דחמירא סכנתא. ולא אכחד דזְכוּרָני דבדידי הוה עובדא, כמדומה לי שנה ראשונה שהתעניתי ביום הכפורים, שקרוב לזמן תפלת המנחה צמאתי מאד, ולשוני כמעט דבק לחכי בצמא, והייתי מצטער מאד וכמעט התעלפתי. ובטורח רב הוליכוני לביתי, כמדומני בלא תפילת מנחה ונעילה. והייתי בבית מצפה לתשועת ה' עד צאת יום הכפורים. ולולא חסדיו ב"ה כמעט נסתכנתי. ואם היו המשגיחים על זה בבית הכנסת יודעים מדברי הרמ"ע הנזכרים ורוב ההזהרה שהזהיר, היו מתירים לי לשתות לפחות פחות פחות מכשיעור, כי בלי ספק לא חל עלי אז רק חיוב חינוך ולא חיוב גמור מדאורייתא. ויש פנים לפי רוב הצער והמצב הרשום כעת אצלי לנגדי, דיש לחוש לסכנה ולהתיר. גם דהחיוב דאורייתא דוחי בהם אמר רחמנא. אך מן השמים ריחמו עלי ולא נתנוני לשחת, ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. וכתבתי זה לזכרון לכל מורי ההוראה ולאבות ולראשי העדה וראשי בתי הכנסיות להשגיח בעין חודרת ופקוחה על כל דברי הרמ"ע הנזכרים, וכאמור".

[ידידי רבי יוסף בונדי, סיפר לי כי בקהילות בגרמיה היה מנהג, שהבנים היו צמים את שלוש הצומות קודם הבר מצוה, ואם אחד מהם היה יום הכיפורים, לא היו צמים את כל הצום בגלל הקושי לצום יממה שלמה, ובמקום זה הוי צמים צום אחר קודם הבר מצוה. ואילו בנות נהגו לצום רק חצי יום ביום הכיפור].

ב. חינוך הקטנים לתענית "שעות" ביום הכיפורים מוטל על האב, ויש אומרים גם על האם, כדברי הפוסקים שהביא המשנה ברורה (ס"ק ה) "מצות חינוך לא שייך אלא באב ולא באחר, ולכמה פוסקים גם באם ליכא חיובא דחינוך (אם לא למצוה בעלמא). מיהו יש פוסקים שכתבו דאיכא חיוב חינוך גם באם".

וחידש המגן אברהם (ס"ק ב) שגם אחרים שאינם מחוייבים בחינוך הקטן, אינם רשאים להאכיל את הקטנים ב"שעות" שמחוייבים להתענות "דהוי כמאכילו נבילות בידים, דהאכילה בעצמה אסור, אלא כשאוכל אין צריך להפרישו". כוונת המג"א להלכה המפורשת בשו"ע (או"ח סי' שמג סע' א) "קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא). ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים". לכל אדם, ולא רק להורים המחוייבים בחינוך ילדיהם, אסור להאכיל קטנים בידים גם דברים האסורים מדרבנן. ועל פי זה הסיק המג"א שגם מי שאינו חייב בחינוך הקטן, אסור להאכיל את הקטן בשעות שעליו להתענות ביום הכיפורים.

אולם בשער הציון (סי' תרטז ס"ק ט) תמה על המג"א: "ולעניות דעתי אין דברי המגן אברהם מוכרחים, דלא שייך לומר כן אלא באיסור גמור בין דאורייתא ובין דרבנן, כגון בבן י"א וי"ב, דמדרבנן על כל פנים צריך להתענות ולהשלים. ולא כן הכא שאין בזה איסור כלל לקטן, ואדרבה הלוא מחוייב להאכילו לאחר שלוש שעות על כל פנים. ומוכח דאין שייך על אכילתו שם אסור, רק הוא מצוה על אביו לחנכו במצוות, ובמקום שאין מצות חינוך כגון באחרים, אפשר דגם בספי לה ליכא איסורא". כלומר, לדעת המשנה ברורה יש חילוק בין אוכל אסור [בין מדאורייתא ובין מדרבנן] שאסור גם לאחרים "לספות" [להאכיל] את הקטן, ובין זמן שצריך לחנך את הקטן לא לאכול ביום הכיפורים. ומאחר והחיוב לחנך את הקטן בזמן זה מוטל רק על האב [ולדעת חלק מהפוסקים גם על האם] ולא על אחרים, מותר להם להאכיל את הקטן באותן ה"שעות".

ג. אמנם על עיקר דין חינוך קטנים לתענית "שעות" ביום הכיפורים, שאל רבי יצחק זילברשטיין (קב ונקי ח"ב סי' רט) את חמיו הגרי"ש אלישיב: "בחינוך איכא כלל שיוכל לקיים את כל המצוה בשלימות. לאור זאת צריך ביאור מה שמבואר בשו"ע שמחנכים קטן לשעות, ולכאורה כיון שאינו יכול לצום כל היום, הרי חסר במצוה, ואין בזה מצות חינוך". 

ביאור הדברים, בספרנו רץ כצבי – ירח איתנים (סימן כד) הבאנו את מחלוקת הראשונים האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה, כגון שאוכל בסוכה פסולה או נוטל לולב שאינו כשר.

במסכת סוכה (ב, ב) מסופר על הילני המלכה שהושיבה את בניה בסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה ולא מיחו בה חכמים, ורצה רבי יהודה להביא מכך ראיה לשיטתו שסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה כשרה. וכתב הריטב"א (שם) "מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות [צריך] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול. דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה". לדעת הריטב"א, חובה לחנך את הקטן לקיים מצוה כהלכתה, כגדול. 

אך כפי שהזכיר הריטב"א, היו "חכמים [ראשונים] טועים בזה". וביאר רבי בצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים בשו"ת משנת יעבץ (סימן ע) את כוונת הריטב"א למש"כ רש"י בחגיגה (ו, א) "הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל". והיינו שלפי רש"י "עיקר חובת חינוך הוא לא "לקיים" המצוות בקטנותו אלא שיתרגל במעשה המצוה, כדי שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל, ולכן לשיטתו, גם כשאינו מקיים מצוה בהכשר גמור, מכל מקום הוא מתרגל לעשות מצוות". 

במחלוקת זו – האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה – נחלקו הפוסקים שהביא המשנ"ב (סי' תרנח ס"ק כח) בנדון קטן שנטל לולב "שאול" ביו"ט ראשון של סוכות, שגדול אינו יוצא בו ידי חובה: "הקטן לא יצא בנטילה כזה [של לולב שאול], דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך. ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול, דהא גם בזה מתחנך הבן למצות, וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן". 

הרי לנו מחלוקת הפוסקים האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה, כגון שאוכל בסוכה פסולה או נוטל לולב שאינו כשר. ולשיטתם של הסוברים שמצות חינוך מתקיימת רק כשהקטן מקיים את המצוה בשלמות, כגדול, שאל רבי יצחק זילברשטיין, מה הענין לחנך את הקטן להתענות "שעות" ביום הכיפורים, והרי כל זמן שאינו מתענה כל היום חסר בקיום מצות העינוי ביום הכיפורים בשלמות, ואם כן גם אינו מקיים בזה מצות חינוך. 

הגרי"ש אלישיב השיב לחתנו: "עינוי של יום כיפור הוי מצוה של כל רגע ורגע שמחוייבים במצוה זו, ואם כן  שעה זו מחנכים אותו להתענות, ומה שלא יתענה כל היום, לא שייך לרגע שני". קיום מצות "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" ביום הכיפורים אינו רק לצום במשך כל היום, אלא בכל רגע ורגע של הצום מקיים מצוה. ולכן כשמחנך קטן לצום אפילו רגע אחד, מתקיימת מצות חינוך אפילו לשיטת המחייבים שהקטן יקיים מצוה כתיקונה – כי רגע של תענית הוא קיום מצוה בשלמות, כגדול.

[בשולי הדברים כתב הרב זילברשטיין: "אמנם בשו"ת בנין ציון (ח"א סימן לד) יצא לחדש דחולה שיש בו סכנה שאכל באמצע היום כפורים בהיתר, ביטל מצות ועיניתם, כיון דשעה אחת לא התענה. ויש הוכחות שלא כדבריו, אלא כל רגע מצוה היא ולא שייך חדא לחברתה"].

לסיכום: בשו"ע נפסק שיש חיוב מדרבנן לחנך קטן "בריא" מגיל תשע, וקטן "כחוש" מגיל עשר, להתענות "שעות" ביום הכיפורים, דהיינו להתענות שעה אחת יותר ממה שרגיל לאכול בכל יום. ומגיל אחד עשרה, לדעת השו"ע יש חיוב מדרבנן להשלים את התענית, בין "בריא" ובין "כחוש".

אולם הרמ"א כתב שקטן וקטנה בני אחד עשרה אינם צריכים להשלים את התענית, וכאשר הם "כחושים" יש להקל בזה. וכתבו הב"ח, המג"א והמשנה ברורה בזמנינו "שירדה חולשה בעולם", לא מקפידים לחנך קטנים מגיל אחד עשרה להתענות "ומן הסתם כל קטן אינו נחשב כבריא לזה, אלא אם כן ידוע שהוא בריא וחזק לסבול". 

ומדברי האליה רבה משמע שאפילו מגיל שתים עשרה אין נוהגים להתענות כל זמן שלא השלים שנת השלוש עשרה.

וכאשר מחנכים את הקטנים להתענות ביום הכיפורים, חובת ההורים להשגיח מאד על בריאותם.

חינוך בתענית תשעה באב

ד. כתב בספר שבלי הלקט (סדר תענית סימן רעג) "דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב (פסחים נד, ב). וכתב אחי רבי בנימין זצ"ל, מסתברא דתינוקות אין מענין אותן כדרך שמענין אותן ביום הכיפורים, ואפילו אותן שהגיעו לחינוך. ויש להקל עליהן קצת מפני שהיא בחזקת ימי הקיץ". ומשמע מדבריו שמעיקר הדין היה מקום לחייב לחנך קטנים להתענות בתשעה באב כשם שחייבים להתענות ביום הכיפורים, אלא שלמעשה יש להקל ולא חייב לחנכם להתענות, כי תשעה באב חל בימות הקיץ החמים, ויש לחשוש שהקטנים יסתכנו אם יתענו.

אולם מהר"ם חביב כתב בספרו תוספת יום הכפורים (יומא פב, א) "עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב, משמע דווקא הני, אבל תינוקות לא. שאין מחנכים את התינוקות אלא בתענית יום הכפורים ולא בתענית תשעה באב". והוסיף: "וכן נראה מדברי הפוסקים שלא הזכירו חינוך התינוקות בתשעה באב. ואפשר דזה רמז התנא [במשנה ביומא, לעיל אות א] באומרו "התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים", כלומר דמחנכים אותם דווקא יום הכפורים, אבל בתשעה באב לא". ודבריו הובאו בפרי מגדים (סימן תרטז מש"ז ס"ק א) שכתב "אי"ה בהלכות תשעה באב ותענית (סימן תקנ אשל אברהם אות ב) יבואר דאין מחנכים רק ביום הכיפורים".

ואמנם גם הרמ"א העתיק להלכה בהלכות תשעה באב (סימן תקנ ס"א) את דברי הגמרא בפסחים "מעוברות ומניקות שמצטערות הרבה, אין להתענות. ואפילו אינן מצטערות, אינן מחוייבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר. ודווקא בג' צומות, אבל בתשעה באב מחוייבות להשלים" – ולא הזכיר שקטנים חייבים להתענות מדין חינוך. 

אולם המג"א (ס"ק ב) הביא להלכה את דברי הרמ"ע מפאנו [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות א] לאחר שכתב שביום הכיפורים ההורים צריכים להשגיח על ילדיהם הקטנים המשלימים את התענית: "אבל בשאר הצומות יאכלו תינוקות לחם ומים, אפילו קטני קטנים, להתאבל בהם עם הציבור, ודי להם בחינוך זה עד שיגדילו, או עד יהיו לששון ולשמחה במהרה בימינו". והוסיף המג"א: "ונראה לי, דווקא קטן שיש לו דעת להתאבל". וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק ה) "וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל, אף על גב שאין מחוייבין לחנכם אפילו בן שתים עשרה שנה ואפילו בתענית שעות, מכל מקום ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף לחם ומים או שאר מאכל פשוט לפי התינוק, כדי שיתאבלו עם הצבור". ומבואר בדבריהם שאמנם אין חיוב לחנך את הקטנים להתענות בתשעה באב, אבל ראוי לחנכם להתאבל על חרבן בית המקדש עם הציבור, בצמצום מזונותיהם למינימום הנדרש לקיומם.

ובשו"ע (או"ח סימן תקנט סע' ז) נפסק בנדון  ברית מילה בתשעה באב: "ואם היולדת מצויה במקום המילה, יברך על הכוס ותשתה ממנו היולדת. ואם אינה שם, יברך על הכוס ויטעים לתינוקות". וכתב המגן אברהם (ס"ק ט) שאין בהטעמת היין לתינוקות חשש "דילמא אתי למסרך" – שיבוא להתרגל לשתות יין בתשעה באב כשיגדל, משום שברית מילה בתשעה באב היא דבר שאינו קבוע, ולכן הקטן לא יתרגל ממקרה יחיד לשתות בתשעה באב. והוסיף המג"א: "ודעת הרמ"א כיון שתשעה באב הוא דרבנן, לא מחמרינן כל כך, ומוטב ליתן לתינוק גדול קצת שחייב לחנכו בברכה". וכוונתו לדברי הרמ"א בהלכות מילה (יו"ד סי' רסט סע' ד) "מברך על כוס [של מילה] בכל תעניות ונותנים לתינוקות קטנים". 

ומפורש בדברי הרמ"א והמג"א, שאין כל מניעה לתת לקטן לשתות מכוס ברית המילה בתשעה באב, היות ואין חיוב לחנך קטנים להתענות בתשעה באב, ואפילו לא להתענות "שעות".

ה. לעומתם, יש פוסקים שסברו שיש חיוב לחנך קטנים להתענות "שעות" בתשעה באב.

• רבי יעקב עמדין כתב בסידור בית יעקב (הלכות תשעה באב, ארובה א, אות ה) "התינוקות מחנכים אותן כדרך שאמרו ביום הכפורים".
• הבית הלל (יו"ד סימן רסה ס"ד) כתב בתוך דבריו כי יולדת הפטורה מתענית ביום הכיפורים "עכ"פ צריכה להתענות לשעות, כמו קטנים שהם פטורים להתענות ביום הכיפורים אעפ"כ מחנכים אותם. אף כאן גבי תשעה באב מחנכים את התינוקות לשעות ואין אוכלין עד אחר יציאת בית הכנסת, ואם כן ביולדת אף שאינה מחויבת להתענות כל היום, אעפ"כ צריכה חינוך".
• בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קל) נסתפק "בקטן שהגדיל בעשירי באב בשנה שחל תשעה באב בשבת, אם צריך להתענות". ויסוד השאלה הוא, האם חיוב התענית בתשעה באב "נדחה" הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית שהיה אמור להיות בשבת, ולכן קטן שהגדיל בעשירי באב פטור מלהתענות בו, מכיון שבתשעה באב, זמן חיוב התענית, היה קטן ולא היה מחוייב להתענות. או שזהו חיוב חדש לצום בעשירי באב, ולכן קטן שהגדיל חייב להתענות בעשירי באב, היות ובזמן חיוב התענית, בעשירי באב, הוא בר חיובא.

בתחילת דבריו כתב הדברי מלכיאל כמו הצד הראשון: "לכאורה דמי להא דפסחים (צג, א) בקטן שהגדיל בין שני פסחים, שאם הוא תשלום דראשון, איתא שם שאינו צריך להביא פסח שני. ואם כן הוא הדין בנדון דידן, שצום דעשירי הוא תשלום של תשעה באב, וכיון שהיה פטור בתשעה באב הוא פטור גם כן מלהשלים". אולם מסקנתו כמו הצד השני: "אך העיקר שצריך להתענות, כי כן היתה התקנה מתחילה, שאם יחול תשעה באב בשבת יתענו למחר, דבאמת יש סוברים שעיקר התענית הוא בעשירי". 

וכתב הדברי מלכיאל טעם נוסף מדוע צריך להתענות: "דעכ"פ חל עליו מצות חינוך במצוות בשנת השלוש עשרה [דהיינו מגיל שתים עשרה], רק שבתענית הקילו שהקטנים לא ישלימו מפני חולשת גופם, אבל עכ"פ אינו נפטר לגמרי. ואף שמצות חינוך הוא על הגדולים שיחנכו את הקטנים ולא על הקטנים בעצמם, מ"מ הרי היה צריך להתענות לשעות עכ"פ". הדברי מלכיאל מחדש, שאפילו אם נאמר שחיוב התענית בתשעה באב "נדחה" הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית שהיה אמור להיות בשבת, קטן שהגדיל בעשירי באב חייב מלהתענות בו – מכיון שבתשעה באב, זמן חיוב התענית, היה חייב להתענות, ורק הקלו עליו שאינו צריך להתענות בכל היום, אולם על כל פנים הוא חייב להתענות "שעות", ולכן צריך להשלים את חיובו ביום ראשון. וברור איפוא בדבריו, שיש לחנך קטן להתענות "שעות" בתשעה באב.

• גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן שסג) הסתפק בנדון קטן שהגדיל בתשעה באב "נדחה", וכתב סברא לחייבו בתענית "כיון דגם קודם שנתמלא ונעשה בן י"ג שנים הרי חייב משום חינוך, א"כ לא נדחה לגמרי, ומבואר ברש"י (סנהדרין מז, ב ד"ה הואיל ונדחו) דהיכא דלא נדחה לגמרי, לא שייך לומר הואיל ואידחי אידחי והכי נמי בזה". ומבואר בדברי המהרש"ם כסברת הדברי מלכיאל, שמכיון ומוטל על קטן חיוב להתענות בתשעה באב, וחיוב זה לא נדחה, עליו להשלימו ביום ראשון.  
• בספרו דעת תורה (סימן תקנ סוף ס"א) המהרש"ם הביא בשם הרב גור אריה שכתב "דין קטנים בתענית תשעה באב, נראה לי שהוא שוה לדין יום הכפורים, כדאמרינן עוברות ומניקות וכו' בתשעה באב, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים, ואיתא נמי פרק מקום שנהגו אין בין תשעה באב ליום הכיפורים, אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר". הרב גור אריה השווה בין מניקות והמעוברות לקטנים, ונקט שכשם שהמניקות והמעוברות חייבות להשלים את התענית, כך גם קטנים חייבים להשלים את תענית תשעה באב. והביא ראיה נוספת מכך שהגמרא מנתה הבדל אחד בין יום הכיפורים לתשעה באב "שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר", משמע שלשאר הדברים אין הבדל בין יום הכיפורים לתשעה באב, ואי לכך יש להשוות ביניהם גם לענין חינוך קטנים להתענות.

אמנם כבר תמה הציץ אליעזר (ח"ט סימן כז אות ב) על דברי המהרש"ם: "דאיה מצינו דין כזה בשו"ע שבתשעה באב חייב קטן שלא נמלאו לו י"ג שנה להתענות משום חיוב חינוך, דין כזה מצינו רק לגבי יום הכפורים כפסק באו"ח (סימן תרטז סעי' ב), אבל לגבי תשעה באב לא נזכר בשו"ע מחיוב כזה כלל. ואדרבא האליה רבה (בסי' תרמט ס"ק ג) מדגיש לכתוב דאין להם להתענות אלא לתינוקת בת י"ב שנה ויום אחד ותינוק בן י"ג שנה ויום אחד, וכ"כ הפרי מגדים (סי' תקנ בא"א סק"ב), ומובא בביאור הלכה (ריש סי' תקנ), וכ"כ גם החיי אדם (בסי' קלג סעי' ו) ומשנ"ב (שם ס"ק ה). עיין שם, וא"כ הרי נפל לבירא כל דבר סברת חיובו של המהרש"ם בזה". ומתוך כך הוא מסיק לנדון קטן שהגדיל בתשעה באב "נדחה", כי "דברי המהרש"ם בתשובה מרפסין איגרא, ואין לפי ענ"ד בדבריו כל בסיס לחיובא בתענית של הבר מצוה הזה שנמלאו לו י"ג שנים ויום אחד ביום התענית הנדחה".

ובשו"ת באר משה (ח"ח סי' צה אות ג) תמה על דברי הרב גור אריה: "והראיה שכתב ממעוברות ומניקות שמתענות בתשעה באב, אין צל ראיה, דהלא איירי בגדולים שחייבים מעיקר הדין, רק היה הווא אמינא שמעוברות ומניקות יפטרו, קמ"ל דקיימא לן שחייבות, ומה שייכות להן לקטנים. וראייתו השניה מפרק מקום שנהגו, עוד יותר תמוה, דבודאי הש"ס לא קאמר אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר, רק לגבי גדולים דמינייהו ועליהו קאי, אבל מקטנים מאן דכר שמיה".

לסיכום: לדעת השו"ע והרמ"א, מהר"ם חביב, המג"א, הפרי מגדים, החיי אדם והמשנה ברורה, בתשעה באב אין חיוב לחנך את הקטנים להתענות. אך הוסיף המשנה ברורה כי "הקטנים שיש להם דעת להתאבל, אף על גב שאין מחוייבין לחנכם אפילו בן שתים עשרה שנה ואפילו בתענית שעות, מכל מקום ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף לחם ומים או שאר מאכל פשוט לפי התינוק, כדי שיתאבלו עם הצבור". 

לעומתם, לדעת הבית הלל, הדברי מלכיאל, המהרש"ם הרב גור אריה ורבי יעקב עמדין, יש חיוב לחנך קטנים להתענות "שעות" בתשעה באב. 

חינוך קטן להתענות בשאר תעניות – צום גדליה, עשרה בטבת וי"ז בתמוז

ו. במסכת סופרים (פרק יח משנה ה) מובא: "וכן היה מנהג טוב בירושלים להתענות בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן אחת עשרה שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים". ומשמע כי בירושלים היה מנהג שהקטנים צמים בתעניות, אולם אין זו חובה לחנך את הקטן להתענות.  ברם הגר"א גרס בנוסח המשנה: "וכך היה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים להתענות ביום". ומשמע מהדגשת הגר"א שיש מצוה [ואולי חיוב] לחנך את הקטנים לצום, ומסתימת דברי המשנה "ביום צום", משמע שמדובר על כל התעניות.

אולם הפרי מגדים [הובא לעיל אות ד] כתב כי דין חינוך בתענית נאמר רק ביום הכיפורים ולא בשאר צומות. ועוד הבאנו [שם] את דברי הרמ"ע מפאנו, המג"א והמשנה ברורה, שכתבו שאין בצומות חיוב לחנך את הקטנים להתענות, אך "ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף לחם ומים או שאר מאכל פשוט לפי התינוק, כדי שיתאבלו עם הצבור". 

והגר"ע יוסף כתב בספרו חזון עובדיה (תעניות עמ' סו) "הקטנים שהם בגיל פחות מבר מצוה אינם מתענים בצומות אלו, אפילו תענית שעות. ורק כשהגיעו למצוות, התינוק בן י"ג שנה ויום אחד, והתינוקת בת י"ב שנה ויום אחד, מתענים". ובהערות, כתב הגר"ע את המקורות להכרעה זו: "דווקא ביום הכיפורים שהוא מצוה מן התורה, מצוה לחנכם [להתענות], אבל תעניות אלו שאינם אלא זכר לחורבן, ואנו מצפים לבנין בית המקדש במהרה בימינו, אין מקום לחנכם.  ואע"פ שהרמ"ע מפאנו כתב שיש להאכילם לחם ומים בלבד, והוסיף על זה המג"א דהיינו דווקא כשיש בהם דעת להתאבל לא נהגו כן, וכמ"ש מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' תקמט ס"א) [ומכל מקום נראה שיש למנוע מהם ממתקים ושאר תפנוקים]. וכן כתב הרב הלכה ברורה (ס"ק ב) והשיג על הרמ"ע מפאנו הנ"ל, וכתב ולא ידעתי מנין לו לומר כן, שהדבר פשוט דשאני תענית יום הכיפורים שהוא מצוה מן התורה, משא"כ תעניות אלו שהם מדברי סופרים, וגם למעשה לא נהגו כן".

חינוך קטן לצום בתעניות שמתענים על צרות

ז. השולחן ערוך כתב בהלכות תעניות (סימן תקעו סעיף יד) "תעניות אלו שמתענים על הצרות, אין מתענים בהם לא עוברות ולא מניקות ולא קטנים". וכתב בביאור הגר"א, "וכל שכן הוא, דהא אף ביום הכפורים אין מתענין". ואכן, המגן אברהם (שם ס"ק י) תמה על דברי מרן השו"ע: "צ"ע, דהא לעולם אין מתענים קטנים". כלומר, מדוע כתב מרן שקטנים אינם מתענים בתעניות ציבור, והרי זה דבר פשוט, ומה חידש בדבריו. 

וביאר המג"א: "ואפשר דמיירי שהם בני י"ג, ואפילו הכי קרו להו קטנים כל שלא הגיעו לגבורת אנשים, וכן נוהגים שאין גוזרים על פחותים מי"ח לזכר וט"ו לנקיבה". המגן אברהם למד בדברי השו"ע, שאפילו גדולים עד גיל י"ח לזכר וט"ו לנקבה אינם מתענים, ופשיטא שגם קטן מתחת לגיל י"ג וקטנה מתחת לגיל י"ב, אינם מתענים.

החיד"א בספרו ברכי יוסף (שם ס"ק יא) הסכים עם עיקר הדין של המג"א שקטנים אינם מתענים בתעניות ציבור, אבל אינו מסכים עם ביאורו של המג"א בדברי השו"ע ש"קטנים" שהכוונה לגדולים עד גיל ט"ו או י"ח, ולכן ביאר את דברי השו"ע באופן אחר: "דקטנים ממש קאמרי, וכוונתם כלפי דביום הכיפורים בציר [פחות] מי"ב מתענה מדברי סופרים, ומבן תשע ועשר מתחילים לחנך לשעות, כדלקמן סי' תרט"ז, אמטו להכי קאמרי דבהני תעניות קטנים אין מתענין. כן נראה לי". לדעתו, החידוש בדברי מרן השו"ע שהקטנים לא מתענים בתעניות ציבור הוא, שאין ללמוד מיום הכיפורים לשאר הצומות שצריך לחנך את הקטנים להתענות "שעות", כשם שמתענים ביום הכיפורים. 

נמצא כי גם לפי החיד"א, אין חיוב לחנך קטנים לצום בתעניות שמתענית על צרות.

אולם האליה רבה (שם ס"ק ז) כתב בביאור דברי השו"ע: "ולענ"ד אפשר דמיירי לענין חינוך שיאכלו רק לחם ומים". וכוונתו לומר, שיש חיוב לחנך את הקטנים להצטמצם באכילת לחם ומים – הדברים המינימליים הדרושים לקיום הגוף.

ובמשנה ברורה (סי' תקעו ס"ק לב) הביא את שתי הדעות: "כל שהם פחותים מי"ח לזכר וט"ו לנקבה אין גוזרים הצבור עליהם תעניתים אלו כיון שאינם תעניתים קבועים [מג"א]. ויש אומרים דמה שאמרו ולא קטנים היינו דאין בהם מצות חינוך כמו ביום הכיפורים לקמן בסימן תרט"ז ס"ב. ומכל מקום נכון שיאכלו רק כדי קיום הגוף ולא להתענג באכילתם. והמג"א כתב דהמנהג שאין גוזרים תענית אלו על פחותים מי"ח לזכר וט"ו לנקבה".

חינוך קטן בתענית בכורים בערב פסח

ח. השלחן ערוך (או"ח סימן תע סעיף א) כתב: "הבכורות מתענין בערב פסח, בין בכור מאב בין בכור מאם". וברמ"א (סע' ב) הוסיף: "ונוהגים כשהאב בכור, האֵם מתענה תחת בנה הבכור כשעדיין קטן, ואם אין האב בכור, הוא מתענה בעד בנו [הקטן] עד שיגדל". 

ונשאלת השאלה, מדוע לא מחייבים את הבכור הקטן לצום מדין חינוך, אפילו תענית שעות בלבד. 

זאת ועוד, כיום שנהגו הבכורים להשתתף בסיום מסכת ולהיפטר מהתענית, כמובא במשנה ברורה (שם ס"ק י), יש לתמוה מדוע אין לחנך את הקטן להשתתף בעצמו בסעודת הסיום, כדי להיפטר מהתענית, וצ"ע.

חיוב קטן בחינוך להתענות בתענית אסתר

ט. בשלחן ערוך (או"ח סימן תרפו סע' ב) כתב: "מתענין בי"ג באדר", וטעם תענית זו מובא במשנה ברורה (ס"ק ב) "כי בימי מרדכי ואסתר נקהלו ביום י"ג באדר להלחם ולעמוד על נפשם, והיו צריכים לבקש רחמים ותחנונים שיעזרם ה' להינקם מאויביהם. ומצינו כשהיו ביום מלחמה שהיו מתענים, שכן אמרו רז"ל שמשה רבנו ע"ה ביום שנלחם עם עמלק היה מתענה. ואם כן בוודאי גם בימי מרדכי היו מתענים באותו יום, ולכן נהגו כל ישראל להתענות בי"ג באדר, ונקרא תענית אסתר, כדי לזכור שהשי"ת רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו, כמו שעשה בימים ההם".

וברמ"א הוסיף על דברי המחבר: "ותענית זה אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך, כגון מעוברות או מניקות או לחולה שאין בו סכנה. ואפילו רק כואבי עיניים, שאם מצטערים הרבה לא יתענו, ויפרעו אחר כך. אבל שאר בריאים, לא יפרשו מן הציבור". והנה מרן השו"ע והרמ"א לא הזכירו מאומה מה דינם של קטנים בתענית אסתר, האם צריך לחנכם להתענות, או לא.

ובספר תורת המועדים (פורים, עמ' פו) כתב ידידי רבי דוד יוסף, רבה של הר נוף בירושלים: "קטנים פטורים מלהתענות בתענית אסתר, ואפילו תענית שעות אינם צריכים להתענות, ואפילו אם הגיעו לחינוך, כל זמן שלא הגיעו למצוות". וציין במקורות לפסק זה, את דברי הרמ"ע מפאנו והמשנה ברורה שהובאו לעיל [אות ו] בנדון קטנים בשאר התעניות, וכתב: "ודון מינה לענין תענית אסתר במכל שכן".

ובספר מקראי קודש (הלכות פורים פרק ג סע' ו) כתב הרב משה הררי בשם הגר"מ אליהו והגר"ש ישראלי: "ילדים קטנים [בנים עד גיל שלוש עשרה שנה ובנות עד גיל שתים עשרה שנה] אינם צריכים להתענות בתענית אסתר אפילו תענית שעות [היינו כמה שעות]. ומכל מקום, אותם ילדים המבינים את ענין התענית, ראוי לחנכם שלא יאכלו ממתקים וכדומה, אלא יאכלו רק דברים המזינים כדי לקיים את גופם".

• •  •

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, נוכחנו לראות, כי ביום הכיפורים יש מצוה לחנך קטנים לצום. 

בתשעה באב, נחלקו הפוסקים אם יש חיוב לחנך קטנים לצום.

בשאר התעניות – צום גדליה, עשרה בטבת וי"ז בתמוז, אין חיוב לחנך את הקטנים לצום, אולם לדעת המג"א והמשנ"ב ראוי לחנכם שיאכלו "לקיום הגוף בלבד". והגר"ע יוסף כתב שלא נהגו כן למעשה [אך ראוי למנוע מהם ממתקים ושאר תפנוקים].

בתעניות שמתענים בגלל צרות – לדעת המג"א אין הקטנים אינם חייבים לצום, אולם האליה רבה נקט שיש לחנכם להסתפק ביום זה בלחם ומים בלבד, ויש לבאר את יסוד מחלוקתם.

עוד נתבאר שבתענית אסתר ובתענית בכורים בערב פסח, לכולי עלמא אין חיוב חינוך קטנים לצום, ונשאלת השאלה  מדוע, וצ"ב.

י. בביאור הדברים נראה לחקור בטעם הסוברים שאין מצוה לחנך קטנים להתענות בתשעה באב ובשאר התעניות זכר לחורבן בית המקדש: האם בגלל שלא מחנכים קטן לאבלות ולדברי צער, או שהטעם הוא כי מצות חינוך נועדה להרגיל את הקטן לקיים את המצוות כראוי כשיגדל. ומאחר ואנו מצפים בכל יום לביאת המשיח וקיום נבואתו של זכריה הנביא שכל הצומות יתבטלו לעתיד לבוא, כדבריו (ח, יט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת צוֹם הָרְבִיעִי [י"ז בתמוז] וְצוֹם הַחֲמִישִׁי [תשעה באב] וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי [צום גדליה] וְצוֹם הָעֲשִׂירִי [עשרה בטבת] יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" – אין צורך לחנך קטן ולהרגילו בדבר שלא יצטרך כשיגדל. 

ועל פי זה יבוארו הדברים כמין חומר.

• חינוך קטן לצום בתעניות שמתענים על הצרות – נראה שטעם המג"א והברכי יוסף שאין מחנכים קטנים להתענות בתעניות על צרות הוא משום שאין מחנכים קטנים לדברי צער. 

אולם אם הסיבה שאין מצות חינוך קטנים בתענית היא בגלל שאין לחנכו בתענית שעתידה להתבטל, סיבה זו שייכת רק בארבע תעניות שניתקנו זכר לחורבן בית המקדש, העתידות להתבטל במהרה בימינו. אך בתענית על צרות, שלא שייך טעם זה, אז ודאי ראוי לחנך את הקטן להצטער עם הציבור, וכמו שכתב האליה רבה שלפחות הקטנים יאכלו כדי קיום הגוף ולא להתענג באכילתם.

• חינוך קטן בתענית בכורים בערב פסח – לפי המבואר, מובן היטב מדוע לא מצינו חובת חינוך קטנים בתענית בכורות בערב פסח. 

הן לפי הסיבה שאין מחנכים קטנים לדברי צער. והן לפי הטעם שאין מצות חינוך קטנים בתענית בגלל שאין לחנכו בתענית שעתידה להתבטל, אשר קשור גם בטעם תענית הבכורות בערב פסח "זכר לנס שניצולו ממכת בכורות", שהרי אמרו חז"ל "כל המועדים יהיו בטלין". ועוד אמרו במסכת ברכות (יב, ב) "תניא, אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר (ירמיה טז, יד-טו) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה. אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו".

ומאחר ולעתיד לבוא כל המועדים, ובכללם חג הפסח, יתבטלו, ונסי יציאת מצרים לא יוזכרו [לדעת בן זומא] או יהיו "טפלים" לנסים שיהיו בגאולה העתידה [לדעת בן זומא], נמצא שאין כל סיבה לחנך קטן לתענית שלא יהיו לעתיד לבוא, ולכן מרן השו"ע לא הזכיר דבר בענין חינוך קטן לתענית זו.

ולפי זה מתורץ מדוע אין לחנך את הקטן להשתתף בעצמו בסעודת הסיום, כדי להיפטר מהתענית, שהרי אינו חייב כלל בחינוך לתענית, ואם כן ברור שאין כל צורך לחנכו להשתתף בסיום שנועד לפוטרו מהתענית שהרי אינו חייב בה.

• חינוך קטן בתענית אסתר – בספרנו רץ כצבי – חנוכה ופורים (סימן כב) הבאנו את דברי מדרש משלי (פרשה ט)  "כל המועדים יהיו בטלין, וימי הפורים לא יהיו נבטלין לעולם, שנאמר (אסתר ט, כח) וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם". אך לא התבאר במדרש האם גם תענית אסתר תעמוד במקומה לעתיד לבוא.

ובאוצר הגאונים (על מסכת מגילה אות לה) הובא תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון, שבשנה מעוברת יש לצום תענית אסתר גם באדר הראשון, אפילו כשחוגגים את ימי פורים רק באדר השני. "והא דתנן קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה, אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות, הא לענין הספד ותענית, זה וזה שוין. וארבעה עשר של אדר הראשון אסורין בהספד ותענית, כשם שאסורין באדר השני, וי"ג של אדר הראשון נמי מתענין כי"ג של אדר השני". נראה מכך, שתענית אסתר איננה קשורה וצמודה לימי הפורים, שכן אפילו שפורים חוגגים רק באדר שני, מכל מקום תענית אסתר צמים גם באדר הראשון. ואם כן יכול להיות שלעתיד לבוא אמנם פורים לא יתבטל, מכל מקום תענית אסתר כן תתבטל.

מאידך, מדברי השולחן ערוך משמע שתענית אסתר קשורה היא בקשר בל יפסק לפורים, שכן כתב (או"ח סימן תקנ סע' ד) "בשבת קודם לצום מכריז ש"ץ על הצום, חוץ מט' באב וצום כיפור וצום פורים". וביאר שם הגר"א: "כיון שברצו תליא ואינן קבועין". וכוונתו לומר, ד' תעניות אינם קבועין משום שהגמרא אומרת שרק אם רצו מתענים ועל כן יש להכריז על הצום בבית הכנסת, משא"כ בתשעה באב ויום הכיפורים, ולכן אין להכריז בתשעה באב וביום כיפור. וממשיך הגר"א ומבאר: "אבל תענית אסתר קבוע הוא כמ"ש הרמב"ם דברי צומות וזעקתם וכן כתב הראב"ד". ולכאורה משמע מדברי הגר"א שתענית אסתר היא צום "קבוע", ונחשבת כיחידה אחת הקשורה לפורים, ואם כן גם לעתיד לבוא לא תתבטל כפורים.

וביארנו שיתכן ונחלקו בזה הרמב"ם והטור בסוף הלכות תעניות. הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה יט) כתב: "כל הצומות האלו עתידין ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח, ט) כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". וכתב המגיד משנה: "כל הצומות עתידין ליבטל וכו' שנאמר (זכריה ח, יט) יהיה לבית יהודה לששון וכו' והאמת והשלום אהבו". ובהשקפה ראשונה כל המתבונן בדברי המגיד משנה עומד ומתפלא, מה הוסיף המגיד משנה על לשון הרמב"ם, לכאורה הוא מעתיק חלק מלשון הרמב"ם ולא מוסיף עליו כלום, וצ"ב מה פשר דבריו.

ונראה ביאור דבריו על פי מש"כ הטור (או"ח סימן תקפ) בסוף דבריו: "ולעתיד לבוא הקב"ה עתיד להפכם לששון ולשמחה דכתיב (ירמיה לא, יב) וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם, וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן". וכאשר נדייק היטב, הרמב"ם מביא לגבי לעתיד לבוא פסוק בו נזכרים רק ד' הצומות, תשעה באב, י"ז בתמוז, עשרה בטבת וג' בתשרי, ולא נזכר בו תענית אסתר. אולם הפסוק שמביא הטור מתייחס לכל הצומות כולם, ובכללו צום תענית אסתר.

ומעתה אפשר לומר, שרצה המגיד משנה להדגיש את דברי הרמב"ם שהביא את הפסוק שמתייחס רק לד' צומות ובא למעט תענית אסתר – שלא תתבטל לעתיד לבוא, משום שהיא יחידה אחת עם ימי הפורים וכשם שימי הפורים לא יתבטלו כך גם תענית אסתר, ולהוציא מדברי הטור שכל ימי התעניות יתבטלו ובכללם תענית אסתר. 

נמצא כי השאלה, האם תענית אסתר תתבטל לעתיד לבוא, היא שורש מחלוקת הרמב"ם והטור בפסוקים שהביאו.

מעתה מובן מדוע אין חובה לחנך קטנים לצום בתענית אסתר. הן לפי הטעם שאין מחנכים קטנים לדברי צער. והן לפי הטעם שאין מצות חינוך קטנים בתענית בגלל שאין לחנכו בתענית שעתידה להתבטל, ולכן לפי הטור שגם תענית אסתר תתבטל לעתיד לבוא, אין טעם לחנך קטן לתענית שלא יהיו לעתיד לבוא.

ברם נתחדש לנו כי לדעת הרמב"ם – וכן נראה שנקט מרן השו"ע – שתענית אסתר לא תתבטל לעתיד לבוא, יצטרכו לחנך קטן לצום בתענית אסתר, וצ"ע בדין זה למעשה.