בדברי המשנה במסכת ראש השנה (פ"ג מ"ה) מבואר שקטנים פטורים מחיוב מצות תקיעת שופר: "חרש, שוטה וקטן, אין מוציאים את הרבים ידי חובתן. זה הכלל, כל שאינו מחוייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתם". וכפי שפסק הרמב"ם בהלכות שופר (פ"ב ה"א) "הכל חייבים לשמוע קול שופר, כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל נשים ועבדים וקטנים פטורים", ובשו"ע (או"ח סי' תקפט סע' ב) "חרש שוטה וקטן פטורים מתקיעת שופר".
ויש לברר האם יש חיוב לחנכם במצוה זו, ולהביאם לבית הכנסת לקיים את מצות שמיעת קול השופר.
א. בסוגיית הגמרא בתחילת מסכת ערכין (ב, ב) נתבארו מקומות רבים בש"ס שבהם נאמר "הכל חייבים" – מה בא לרבות לשון זה, ובהם: "הכל חייבים בתקיעת שופר לאיתויי מאי, לאיתויי קטן שהגיע לחינוך, דתנן (ראש השנה פ"ד מ"ח) אין מעכבים את התינוקות מלתקוע ביום טוב". ומפורש איפוא, שגם קטנים חייבים בתקיעת שופר מדין חינוך, ולכן אין למנוע מקטנים לתקוע בשופר בראש השנה.
עוד נתבאר בסוגיא: "הכל חייבים בסוכה לאיתויי מאי, לאיתויי קטן שאינו צריך לאמו. הכל חייבים בלולב לאיתויי מאי, לאיתויי קטן היודע לנענע. הכל חייבים בציצית לאיתויי מאי, לאיתויי קטן היודע להתעטף. הכל חייבים בתפילין לאיתויי מאי, לאיתויי קטן היודע לשמור תפילין".
והנה הרמב"ם והשו"ע הביאו להלכה את החיוב לחנך קטן במצוות:
- בהלכות סוכה כתב הרמב"ם (פ"ו ה"א) "נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש, חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרמ סע' ב) "קטן שאינו צריך לאמו, שהוא כבן חמש, כבן שש, חייב בסוכה מדברי סופרים, כדי לחנכו במצות".
- בהלכות לולב כתב הרמב"ם (פ"ז הי"ט) "כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת הלולב, וכל הפטור משופר וסוכה פטור מלולב. קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצות". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תרנז סע' א) "קטן היודע לנענע לולב כדינו אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות".
- בהלכות ציצית כתב הרמב"ם (פ"ג ה"ט) "נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה. ומדברי סופרים, שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' יז סע' ג) "קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו".
- בהלכות תפילין כתב הרמב"ם (פ"ד הי"ג) "קטן שיודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצות". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' סי' לז) "קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ושלא יפיח בהם, חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו".
- בהלכות קריאת שמע כתב הרמב"ם (פ"ד ה"א) "נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע. ומלמדים את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכים לפניה ולאחריה, כדי לחנכם במצות". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' ע סע' ב).
- בהלכות ברכת המזון כתב הרמב"ם (פ"ה ה"א) "נשים ועבדים חייבים בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבים מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חייבים מן התורה, לפיכך אין מוציאים את הגדולים ידי חובתן. אבל הקטנים חייבים בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכם במצות". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' קפו סע' ב) "קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו".
בעקבות דברי הרמב"ם הנ"ל, תמה האדר"ת (הובא בספר הדרת קודש סימן יט) "אמאי לא כתב הרמב"ם שמצוה לחנך את הקטנים במצות שופר, וכפי שכתב במצוות אחרות".
ותמיהה זו היא גם על מרן השו"ע מדוע לא נכתב בהלכות שופר שיש חיוב לחנך קטן לקיום מצות שופר, ולכאורה הרמב"ם ומרן השו"ע היו צריכים לכתוב "קטנים פטורים מתקיעת שופר, אבל יש להביאם לבית הכנסת לשמוע קול שופר כדי לחנכם במצות", כשם שכתבו בכל המקומות שהובאו לעיל, שיש חיוב לחנך קטן לקיים מצוות ציצית, תפילין, קריאת שמע, ברכת המזון, סוכה ולולב.
ב. והנה המג"א כתב בפתיחה להלכות שופר: "במהרי"ל קורא תגר על המביאים קטנים לבית הכנסת, שמבלבלים דעת השומעים, אך הנשים יקחו אותם אצלם דהם פטורים". ונראה מדבריו שלא רק שאין חיוב להביא קטנים לבית הכנסת כדי לחנכם במצות שופר, אלא אדרבה, רצוי לא להביאם לבית הכנסת כדי שלא יפריעו לגדולים לקיים את המצוה כראוי. אולם לא נתברר האם המהרי"ל "קרא תגר" רק על הבאת קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך, שבלאו הכי אין חיוב לחנכם, ואילו קטנים שהגיעו לגיל חינוך חובה להביאם לבית הכנסת לחנכם לקיום מצות שופר [ואפילו אם יפריעו לשומעים]. או שהתכוון לומר שאין להביא לבית הכנסת גם קטנים שהגיעו לגיל חינוך, כאשר הם "מבלבלים את דעת השומעים".
ורציתי להשוות את דברי המהרי"ל לדברי השו"ע בהלכות מגילה (או"ח סי' תרפט סע' ו) "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה". וכתבו המג"א (ס"ק יא) והמשנ"ב (ס"ק יז) "ובלבד שלא יביאו הקטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים". ובביאור הלכה (שם ד"ה מנהג טוב) ביאר את דברי השו"ע: "הנה בודאי כוונת המחבר הוא דווקא על קטנים שהגיעו לחינוך, דהקטנים ביותר רק מבלבלים כמו שכתב המג"א, ואם כן מאי שייך מנהג טוב, הלא מדינא מחוייב לחנכם בקריאת המגילה או עכ"פ בשמיעה. ואולי דבזה היה יוצא אם היה קורא לפניהם בביתם, אבל כדי לפרסם הנס ביותר המנהג להביאם לבית המדרש שישמעו בציבור כדי לחנכם שגם בגדלותם ישמעו בציבור". ומבואר איפוא, שיש חיוב לחנך קטנים שהגיעו לגיל חינוך לשמוע את קריאת המגילה [ואף להביאם לבית הכנסת לשמוע את הקריאה בציבור]. ודברי המג"א והמשנ"ב שאין להביא קטנים לבית הכנסת לקריאת המגילה נאמרו על "קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים", דהיינו קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך.
ונראה שהוא הדין בנדון תקיעה בשופר, המהרי"ל "קרא תגר" רק על הבאת קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך, שבלאו הכי אין חיוב לחנכם. אולם קטנים שהגיעו לגיל חינוך ודאי חובה להביאם לבית הכנסת לחנכם לקיום מצות שופר. וכפי שגם משמע מסיום דברי המהרי"ל "אך הנשים יקחו אותם אצלם דהם פטורים" – שמדובר על קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך, ולכן מותר שיהיו עם הנשים הפטורות משמיעת קול שופר.
וכן נקט להלכה במשנה ברורה (סי' תקפז ס"ק טז) "וכתבו האחרונים דיזהרו כל העם שלא להוציא כיחם וניעם בשעת תקיעה כדי שישמעו כל הקולות מתחילתם ועד סופם. וכן לא יביאו ילדיהם אצלם, וגם כן מטעם זה. ומוטב שיהיו אצל אמותיהם בבית הכנסת של נשים, דנשים אינן מחוייבות מן הדין בתקיעת שופר. ומכל מקום נראה דקטנים שהגיעו לחינוך מצוה להביאם ולהחזיקם אצלו, ויאיים עליהם שישמעו התקיעות ולא יבלבלו להצבור".
אמנם הבנה זו בדברי המהרי"ל, וכן פסקו של המשנה ברורה שיש חובת חינוך לקטנים שהגיעו לגיל חינוך במצות שופר, מחזקים את התמיהה מדוע הרמב"ם והשו"ע לא כתבו שיש חיוב לחנך קטן שהגיעו לגיל חינוך במצות שופר.
- • •
חינוך קטן למצות שופר כשהקטן תוקע בעצמו
ג. הגרצ"פ פרנק תירץ בספרו הדרת קודש (סימן יט) את התמיהה, על פי דברי הרמב"ם (הלכות שופר פ"ב ה"ז) שהביא להלכה את דברי המשנה בראש השנה [לעיל אות א] "אין מעכבים את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקים עמהם עד שילמדו", וז"ל: "התינוקות שלא הגיעו לחינוך, אין מעכבים אותם מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה כדי שילמדו, ומותר לגדול להתעסק עמהן כדי ללמדן ביום טוב, בין קטן שהגיע לחינוך בין קטן שלא הגיע לחינוך, שהתקיעה אין איסורה אלא משום שבות".
מדברי המשנה רואים אנו שיש חובה לחנך קטנים לקיים מצות שופר, ולא עוד אלא כי בשל חובה זו מותר לקטן לתקוע בשופר ביום טוב, אף שאסור לתקוע משום שבות, כדברי הגרצ"פ: "והעולה מן האמור שבדין חינוך שבמצות תקיעת שופר, ישנם הלכות מיוחדות שלא נמצאו כמותן במצוות אחרות. והיינו בגלל סרך האיסור שיש בקיום המצוה, שהרי תקיעה בעצמותה ביום טוב היא שבות, ובשבת איכא גזירת שמא יעבירנו, שלכן הפקיעו חכמים את המצוה [של תקיעה בשופר בשבת]. ועל ידי חובת חינוך לקטן לא הועיל לחיובו בקיום המצוה בלבד, אלא גם גרם לו דין היתר לתקוע אפילו כל היום, אע"פ שלגדול אסור לעשות".
ועל פי זה ביאר הגרצ"פ מדוע הרמב"ם לא כתב בסמוך לדין ש"קטנים פטורים מתקיעת שופר" שיש חובה לחנכם במצוה זו, כי הרמב"ם העדיף להזכיר את חיוב החינוך במצות תקיעת שופר בהלכה העוסקת בתקיעות שהקטן תוקע בעצמו בשופר ביום טוב: "ומעתה כן הרמב"ם קבע את ההלכה כפי דאיתא בגמרא, כלומר כמו שבגמרא נאמר דין חינוך אצל דין ההיתר לקטנים לתקוע, מה שאסור לגדולים לעשות כן, גם הרמב"ם קבע את דין החינוך עם דין ההיתר שלהם".
דברי הגמרא והרמב"ם שקטן תוקע בשופר כדי להתחנך, הובאו להלכה גם בדברי הרמ"א (או"ח סי' תקצו סע' א) "ולאחר שיצאו בזה שוב אין לתקוע עוד בחינם, אבל קטן אפילו הגיע לחינוך מותר לומר לו שיתקע, ומותר לו לתקוע כל היום". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ה) "מותר לומר לו שיתקע, היינו אף להשתדל ללמדו אופן התקיעות, ואפילו אחר שאינו אביו משמע דמותר בזה, דמחנך לקטן". דין זה הובא במקום אחר במשנה ברורה (סי' תקפט ס"ק ח) שכתב: "קטן יכול לתקוע אף לכתחילה כדי שיתחנך".
אך לענ"ד תירוצו של הגרצ"פ עדיין צ"ע מלשון הרמב"ם בהלכות לולב [לעיל אות א] "כל שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת הלולב, וכל הפטור משופר וסוכה פטור מלולב. קטן היודע לנענע חייב בלולב מדברי סופרים כדי לחנכו במצות". ולכאורה יש לתמוה מדוע הרמב"ם הזכיר בהלכות לולב את החיוב בשופר ובסוכה. ואם כן אולי נוכל איפוא לדייק ממה שכלל בפתיחת דבריו את מצות שופר עם מצות לולב, ובסיום דבריו הזכיר את חובת החינוך במצות לולב בלבד, כי החיוב לחנך קטן הוא רק במצות לולב ולא במצות שופר, וצ"ע.
וכמו כן עומדת במקומה התמיהה על השו"ע שלא כתב שיש חיוב לחנך קטן שהגיעו לגיל חינוך במצות שופר, וגם לא הזכיר להלכה את דברי המשנה "אין מעכבים את התינוקות מלתקוע, אבל מתעסקים עמהם עד שילמדו", וצ"ע.
מותר לחנך קטן שיתקע בשופר אך אין חיוב לחנכו לשמוע את התקיעות
ד. בשו"ת להורות נתן (חלק יג סי' לז) תירץ את התמיהה מדוע הרמב"ם והשו"ע לא כתבו שיש חיוב לחנך קטן שהגיע לגיל חינוך במצות שופר, על פי הדיוק שיש לדייק בלשונות הסוגיא במסכת ערכין [לעיל אות א] "דבגמרא גופא איכא חילוק לשונות בין שופר לבין שאר מצוות, דגבי סוכה אמרו הכל חייבים בסוכה לאתויי קטן שאינו צריך לאמו דתנן קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה, הרי אמרו בהדיא, שקטן חייב בסוכה. וכן בלולב אמרו, קטן היודע לנענע חייב בלולב. וכן בציצית אמרו, דתניא קטן היודע להתעטף חייב בציצית. וכן בתפילין אמרו, דתניא קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין. והכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן, דתנן אין מעכבים את הקטן מלתקוע ביום טוב, דהיינו אם ירצה לתקוע אין מפרישים אותו מלתקוע, אבל לא אמרו בלשון חיוב, שמחנכים אותו לתקוע".
ואמנם גם הרמב"ם לא כתב במפורש שיש חיוב לחנך את הקטן במצות שופר, אלא כתב "התינוקות שלא הגיעו לחנוך אין מעכבין אותם מלתקוע בשבת שאינה יום טוב של ראש השנה, כדי שילמדו, ומותר לגדול להתעסק עמהם כדי ללמדם ביום טוב. הרי דלא כתב שיש חיוב לחנכם בתקיעת שופר, אלא דאף ביו"ט של ראש השנה שאז הוא הזמן של קיום המצוה, מותר לגדול להתעסק עמהם כדי ללמדם לתקוע, שהתקיעה אין איסורה אלא משום שבות, ולכן אין איסור ללמדם, אבל לא כתב שמחוייב ללמדם לתקוע. וכן הרמ"א [לעיל אות ד] כתב דקטן אפילו הגיע לחינוך מותר לומר לו שיתקע, ומותר לו לתקוע כל היום [כדי לחנכו], ולא כתב שיש חיוב לתקוע או לשמוע".
ועל כך תמה הלהורות נתן: "וזה פלא דמאי שנא שופר משאר מצוות, דבכל המצוות אמרו במשנה או בברייתא דחייבים לחנך את הקטן, ואילו בשופר אמרו דאין מעכבים אותו מלתקוע ומותר לו לומר שיתקע, אבל לא אמרו שיש חיוב לחנכם במצות תקיעה, וזה פלא".
וביאר הלהורות נתן את ההבדל בין החיוב לחנך קטן לקיים מצוות סוכה ולולב, ציצית ותפילין, לבין מצות שופר שאין חיוב לחנכו, על פי קושיית הטורי אבן (חגיגה ו, א) "מה הועילו חכמים בתקנתם שתיקנו לחנך את הקטן למצוות, הלא קיימא לן דמצוות צריכות כונה, וקטן לאו בר כוונה היא, ואם כן הוי כאילו לא עשה כלום, ואין בזה מעשה כלל". וכדי לתרץ את קושייתו חידש הלהורות נתן: "דהא מבואר בגיטין (כב, ב) הכל כשרים לכתוב את הגט, ואפילו חרש שוטה וקטן, ופריך והא לאו בני דעה נינהו [ולא ידעו לכתוב לשמה, רש"י], אמר רב הונא והוא שיהיה גדול עומד על כביו, ופירש"י ואומר לו כתוב לצורך פלוני, עי"ש. הרי דאע"ג דכתיבת גט צריכה להיות לשמה, וקטן אין לו דעת, אעפ"כ מהני כתיבת הקטן כשגדול עומד על גביו, דבכהאי גוונא כאילו התכוון הקטן לשמה. וכמו כן נימא היכי דהאב מחנך את בנו ואומר לו לעשות מצוה, נמצא שהקטן עושה את המצוה על דעתו של אביו, ולכן נחשב כאילו התכוון לשם המצוה". ומבואר בדבריו, שקיום מצוות על ידי קטן מדין חינוך, נעשה רק כאשר הקטן מקיים את המצוות על דעת אביו, כדין "גדול עומד על גביו" – ואז דעת אביו מצטרפת להשלים את דעת הקטן ולהחשיב את מעשה הקטן כאילו נעשה בכוונה כראוי.
על פי יסוד זה בגדר קיום מצוות מדין חינוך, חילק הלהורות נתן בין מצוות שהקטן עושה מעשה למצוות שהקטן מקיים בשב ואל תעשה: "ומעתה נראה לומר דלא שייך חינוך אלא היכי שהקטן עושה את המעשה, והאב מכון בשבילו לשם מצוה, דאז מצרפים את המעשה הקטן עם כוונת האב, והוה ליה מצוה בכוונה. ובזה לא שייך להקשות כקושיית הטורי אבן דקטן אין לו מחשבה ואנן קיימא לן דמצוות צריכות כונה, דמצרפינן כוונת האב למעשיו של הקטן. אבל במצוה שאין בו מעשה וקיום המצוה הוא בשב ואל תעשה, לא שייך לומר שהקטן יכוון לשם מצוה, דלא מצינו דמהני גדול עומד על גביו אלא היכי שהקטן עושה מעשה, דאז מצרפינן מחשבת הקטן עם מחשבת הגדול העומד על גביו, אבל על מחשבה גרידא לא מהני גדול עומד על גביו".
ה. על פי האמור ביאר הלהורות נתן מדוע אין חיוב לחנך קטן לקיים מצות שופר, כי קיום המצוה בשמיעת קול השופר כמבואר בדברי הטור (או"ח סי' תקפ"ה) "דהטעם שמברכים לשמוע קול שופר, משום דבשמיעה תליא מילתא ולא בתקיעה, והראיה דהא התוקע לתוך הבור אפילו התוקע עצמו לא יצא כשעמד חוץ לבור. ומעתה אתי שפיר הא דבשופר לא שייך חינוך לקטן, דעד כאן לא מצינו מצות חינוך אלא במידי שיש בו מעשה, דבזה מצרפינן מעשה הקטן למחשבת הגדול המחנכו, והיינו כגון בישיבת סוכה ונטילת לולב ולבישת ציצית והנחת תפילין. אבל בשופר שאין הקטן עושה כלום, דהא השמיעה אינה בגדר מעשה, וגם אינו יכול לכוון, ומחשבת הגדול בשבילו לא מהני, כיון שאין הקטן עושה כלום. וממילא ליכא מצד הקטן לא מעשה ולא מחשבה, ואם כן ליכא בזה שום קיום מצוה, וממילא לא שייך בזה חינוך".
והנה בשעת מסירת השיעור הקשו הלומדים על דברי הלהורות נתן, מדוע יש חיוב לחנך קטנים לשמוע את קריאת המגילה [לעיל אות ב], והרי לפי דבריו במצוה המתקיימת בשמיעה אין חיוב חינוך, כי אין זה מעשה. ותירצתי, כי בקריאת מגילה המצוה היא הקריאה ולא השמיעה, ולכן ניתן לצרף את הקריאה שהיא מעשה לשמיעת הקטן, ושפיר הוא מקיים את המצוה מדין חינוך.
אולם עיקר דברי הלהורות נתן, שקיום מצוות על ידי קטן מדין חינוך מבוסס על דין "גדול עומד על גביו", ונעשה רק כאשר הקטן מקיים את המצוות על דעת אביו, מחודש ותמוה, ואין לסברא זו מקור בדברי הראשונים והאחרונים.
ואת תמיהת הטורי אבן מה הועילו חכמים בתקנתם לחנך קטן למצוות, והרי קטן "לאו בר כוונה" וכאילו לא עשה כלום [שעליה בנה הלהורות נתן את יסודו], ניתן לתרץ בפשטות, שאמנם מצוות צריכות כוונה, אך דין זה הוא רק לכתחילה, ובדיעבד יוצא ידי חובה גם אם לא התכוון בשעת קיום המצוה, ולכן יש תכלית גם לקיום מצוה על ידי קטן שאינו יודע לכוון.
הגיל והכוונה בקיום מצות שופר על ידי קטן
ו. ועוד אפשר לתרץ את קושיית הטורי אבן, שמצוות חינוך נועדה להרגיל את הקטן לקיים מצוות כשיגדל, ולכן העיקר הוא מעשה המצוה שעושה, שיתרגל לעשותו כשיגדל, ולא הכוונה – שאותה ידע לכוון כשיגדל, ושפיר יש תכלית לקיום מעשה מצוה על ידי הקטן להרגילו בקיום המצוה כשיגדל.
והנה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן רפא) דן מהו הגיל שחייבים לחנך את הקטן לשמוע קול שופר, וכתב: "לכאורה בשופר זמן החינוך הוא כשיכול לשמוע. ודבר זה תמוה, שלשמוע שופר אפילו תינוק יכול לשמוע, וראוי לדבריהם לקיים המצוה, ואטו נימא דמיד כשיכול לשמוע חייבים להביא ולבית הכנסת לצאת מצות שופר, ואם כן צ"ע מהו הזמן שקטן חייב לצאת מצות שופר. אמנם נראה דאף שקטן חייב במצוות כשראוי לכך, היינו כשמבין ענין מצוה שזהו מצות עשה מהתורה, אבל כשאינו מבין מהו מצוה, לא שייך עוד גדר חינוך. ואם כן צריך ליזהר בילד בן ארבע או קודם, שישמע התקיעות כדי לקיים מצות היום". ובהמשך דבריו הסתפק התשובות והנהגות האם קטן צריך לכוון לצאת ידי חובת המצוה, וכתב: "מסברא אמינא, כיון שקטן מוציא בדרבנן, ע"כ דהיינו שהוא חייב במצוה מדבריהם עם כוונה לצאת. ולכן כשמכוון להוציא אפילו גדול בדבר שבדבריהם, מוציאו, כיון שבדרבנן גם הקטן מיקרי בר חיובא עם כוונת המִצְוה".
ומתוך כך מסקנתו: "שאי אפשר לחייב קטן במצוה כמו שופר שצריך כוונה אלא כשהוא בן דעת שיודע שזהו מצוה וצריך לכוון לצאת, וזהו בגיל מאוחר. ולכן הפוסקים סתמו ולא הקדימו זמן החינוך בשופר שכלול בשמיעה והזמן שיכול לכוון לצאת שמבין, ובלאו הכי לא שייך בו חינוך למצוה". ולכאורה משמע מדבריו כי קטן צריך לכוון בשעת תקיעת השופר, ואם כן חזרה למקומה קושיית הטורי אבן, מה הועילו חכמים בתקנתם לחנך קטן למצוות, והרי קטן "לאו בר כוונה" וכאילו לא עשה כלום.
וצריך לומר שאין כוונתו לומר שהקטן צריך לכוון כמו גדול למהות המצוה, אלא עליו לכוון ששמיעת קול השופר היא קיום מצות עשה. ולפי זה גם קטן בן חמש ששומע קול שופר ומבין שמקיים בזה מצוה, חייבים לחנכו לקיים המצוה.
- • •
קטן יוצא ידי חובה – רק במצוה שגדול יוצא בה ידי חובה
ז. הגרי"ש אלישיב חידש להלכה ולמעשה, שקטן אינו יוצא ידי חובת תקיעת שופר רק בתקיעה שגדול תוקע, כמובא בשמו בספר אשרי איש (הלכות ראש השנה סע' כו) "קטן שהגיע לחינוך ואינו יכול לבוא לבית הכנסת, ראוי להביא לביתו בעל תוקע שיתקע עבורו והקטן יברך בעצמו. ובכל אופן קטן אינו יוצא ידי חובת מצות שופר בתקיעה שתוקע לעצמו. שלקיום מצות חינוך צריך שישמע הקטן תקיעה שכשרה לגדול לצאת בה ידי חובה, וכיון שגדול אינו יוצא בתקיעה של קטן, הרי שזו תקיעה פסולה, כך גם לקטן בעצמו אין זו תקיעה כשרה".
הגריש"א חזר על דבריו ביתר תוקף הלכות חנוכה סע' א) גם בנדון הדלקת נר חנוכה על ידי קטן, כמובא בשמו בספר אשרי איש (הלכות חנוכה סע' א) "היות והדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום, הרי שהדלקה של קטן אינה הדלקה כשרה, וכך גם הקטן עצמו אינו יוצא בה ידי חובת חינוך, שאין זו הדלקה כשרה לקיום מצות חינוך. ובאמת שקשה לבטל את המנהג, אבל הדבר תמוה, שהרי הדלקה של קטן היא לא הדלקה כשרה שהיא כמו הדלקת שוטה, וכיון שיכול הקטן לקיים מצות חינוך בהדלקה מושלמת של גדול, איך יתכן לבוא ולומר לקטן להדליק בעצמו, שהיא הדלקה פסולה מעיקר הדין, כדי לקיים מצות מהדרין, ולהפסיד הדלקה טובה וכשרה של עיקר הדין. ובשלמא מצוות שאי אפשר על ידי אחר [במצוות שבגופו, כגון נטילת לולב ואכילה מצה, וכן ברכת המזון וקריאת שמע וקידוש וכיו"ב] על כרחך כך תיקנו חז"ל לקיים מצות חינוך במעשה של קטן, ויוצא ידי חובה בברכה של עצמו, אף שהוא מעשה שגדול לא היה יוצא ידי חובה בכזה מעשה. משא"כ בחנוכה שיכול לצאת ידי חובה בהדלקה מושלמת של גדול, איך יתכן לומר לקטן שיעשה הדלקה בעצמו, שזהו מעשה חסר. ולכן ראוי שהאבא יכוון להוציא אותו בהדלקה, וגם יש להודיע לקטן שיכוון לצאת, ואחר כך ידליק הקטן כמנהג".
לדעת הגריש"א, כאשר קטן יכול לצאת ידי חובת קיום מצוות מדין חינוך במצוות שגדול יוצא בהם ידי חובה, מוטלת החובה לחנכו לקיימן באופן שישמע תקיעות כשרות שגדול יוצא בהן ידי חובה, ולא תקיעות של קטן. וכדי לחנכו במצות הדלקת נר חנוכה, יצא ידי חובה בהדלקת גדול, ולא ידליק בעצמו. ורק במצוות שאי אפשר לקיימן על ידי אחר, כגון מצוות שבגופו, יוצא הקטן ידי חובה במעשה שעושה בעצמו.
ואם כנים הדברים, נראה לענ"ד שזו הסיבה שאין חיוב לחנך קטן בתקיעת שופר, שהרי לא מסתבר שאדם חייב במצוה שאינו רשאי לעשות בעצמו. והיות ולדעת הגריש"א קטן הרי אינו תוקע בעצמו, כי אין זו תקיעה שגדול יוצא בה ידי חובה, אין חיוב לחנכו במצוה זו. ולפי סברא זו, הוא הדין שאין חיוב לחנך קטן בהדלקת נר חנוכה.
ואין להקשות, מדוע יש חיוב חינוך במצוות ציצית ותפילין, סוכה ולולב, ואילו במצוות תקיעת שופר והדלקת נר חנוכה אין חיוב חינוך, משום שיש חילוק ברור בין מצוות שהקטן יוצר את כל המעשה – כמצוות תקיעה בשופר והדלקת נר חנוכה, שהקטן עשה מעשה חדש של מצוה, ובזה אינו רשאי לחדש מעשה יצירתי של מצוה היות וגדול אינו יוצא בה ידי חובה, ובין מצוות שהקטן אינו עושה מעשה יצירתי אלא נטל לולב והניח תפילין ולבש ציצית, שאין זה מעשה חדש, ולכן שפיר הוא יכול להתחנך בזה.
האם אשה או קטן מוציאים ידי חובה קטן בתקיעת שופר
ח. הרב פרנק דן בספרו הדרת קודש (מועדים וזמנים סימן יז) "האם קטן שהגיע לחינוך יכול להוציא בתקיעת שופר קטן אחר שאף הוא הגיע לחינוך. ושורש הספק הוא, מכיון דבעינן כוונת שומע ומשמיע, וקטן לאו בן כוונה הוא, ונהי דמצד אינו בן חיובא אין כאן חסרון, משום דשניהם בני חיובא דרבנן, ואתי דרבנן ומוציא דרבנן. מכל מקום יש כאן חסרון מצד כוונת המשמיע דקטן לאו בר כוונה הוא".
והוסיף: "ובעיקר דין חינוך העיר חתני, בהא דמקרא מגילה אשה יכולה להוציא ידי חובה, יש לומר דאע"ג דאתי רבנן ומוציא דרבנן, מכל מקום להוציא קטן יש לומר שאין אשה יכולה. והיינו טעמא הואיל ויסוד דין חינוך הוא שיקיים את המצוות כשיגדיל, ולכן צריך עתה לחנכו באותו האופן שיעשה אז את המצוות, והואיל ובגדלות אין האשה מוציאה ידי חובה את האיש, גם מדין חינוך אין לעשות כן".
ובהערות על דברי הגרצ"פ כתבו: "עי' בעולת שבת או"ח סי' תרפ"ט שכתב, שאע"פ שמהסברא קטן מוציא את הקטן חברו, מכל מקום אפשר שחינוך קטן הוא דווקא שישמע מהגדול, עי"ש. ולכאורה יש לומר כוונת העולת שבת כסברא שהביא הגרצ"פ. כלומר, אע"פ שקורא לעצמו יוצא ידי חובה, משא"כ שיוציא אותו קטן אחר, יש לומר שאין זה גדר חינוך. וזה על דרך שכתבו הפוסקים שגם בקטן העושה מצוה מדין חינוך, צריך שתהא כהלכתה כמו המצוה שעושה גדול, ראה בשו"ע או"ח סי' תרנ"ח ס"ו ונו"כ שם, ובלאו הכי חסר במהות החינוך".
ומבואר בדברי הגרצ"פ, כי אשה אינה מוציאה ידי חובה קטן בתקיעת שופר, וכן קטן אינו מוציא ידי חובה קטן אחר בתקיעת שופר – היות ויסוד מצות החינוך לקיים את המצוות באופן שיוצאים בהם ידי חובה כשיגדל. ומאחר וגדול אינו יוצא ידי חובת המצוה בתקיעות שתקעו אשה או קטן, גם הקטן אינו יוצא בהם ידי חיובו מדין חינוך [וכדברי כסברת הגרי"ש אלישיב שנתבארו לעיל].
אולם בספר קובץ הלכות ראש השנה (פרק יא סע' ח) הובאו דברי רבי שמואל קמינצקי, ראש ישיבת פילדלפיה, שחידש "מסתברא שאין האשה יכולה להוציא קטן שהגיע לחינוך במצות תקיעת שופר". וזאת על פי דברי השו"ע (סי' תקפט סע' א) "כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם, ולפי זה לכאורה אי אפשר לאשה להוציא הקטן ידי חובתו בתקיעות, כיון שהיא אינה מחוייבת כלל במצות תקיעת שופר, והקטן יש לו חיוב עכ"פ מדרבנן" [וגם הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה ראש השנה פ"ב סע' יד) כתב שאשה לא יכולה להוציא קטן בתקיעות, ותמה על המטה אפרים (סי' תקפט סע' ח) דמשמע מיניה דאשה יכולה להוציא הקטן ידי חובתו"].
אולם בהמשך נכתבו בשם הגר"ש קמינצקי: "אבל הקטן יכול לתקוע לקטן חברו ולהוציאו במצות תקיעת שופר". וטעמו: "כיון דחיוב שני הקטנים שווים הם לגמרי, שפיר יכול להוציא את חברו בתקיעתו, דכיון דמדרבנן יכול הקטן להוציא אחרים, אם כן אין חילוק בין גדול המחוייב מדרבנן לבין קטן. ודוחק לומר שהצריכו חכמים שישמע הקטן ממי שהוא בר חיוב מהתורה, דהעיקר שישמע ממי שהוא בר חיובא כוותיה".
לפנינו מחלוקת הגרצ"פ פרנק והגר"ש קמינצקי, האם קטן מוציא ידי חובה קטן אחר בתקיעת שופר.
ולפי המבואר לעיל נראה כי נדון זה תלוי במחלוקת, האם יש חיוב לחנך קטן לשמוע תקיעת שופר. לדעת הסוברים שיש חיוב חינוך, צדקו דברי הגר"ש "חיוב שני הקטנים שווים לגמרי, ושפיר יכול להוציא את חברו בתקיעתו". אולם אם אין חיוב חינוך לקטנים במצות שופר, או כהסברו של הלהורות נתן – שבמצוה המתקיימת בשב ואל תעשה אין חיוב חינוך, או על פי דברי הגרי"ש אלישיב – שאינו יוצא ידי חובת חינוך אם לא שמע תקיעות כשרות שגדול יוצא בהן ידי חובה, נמצא שהתקיעות שהקטן תוקע אינן תקיעות שיוצאים בהם ידי חובת מצות חינוך, ולכן אינו יכול להוציא קטן אחר ידי חובה בתקיעות אלו.
- • •
חינוך בנות קטנות לשמוע קול שופר
ט. עוד מובא בשם הגר"ש קמינצקי (שם סע' ח) "בבנות אין דין חיוב בתקיעת שופר, כי דין חינוך אין להם כי גם לאחר שיגדלו הם לא חייבות". לדעת הגר"ש קמינצקי, החיוב לחנך קטנות נאמר רק במצוות שחייבות לקיימן, שכן מצות חינוך נועדה "בשביל שיהיו הקטנים רגילים במצות" (יומא פ"ח מ"ד). ולכן אין חיוב לחנך קטנות לשמוע קול שופר, כי נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (קידושין פ"א מ"ז) שהרי לא יהיו חייבות במצוות אלו גם כשתגדלנה, וממילא אין כל טעם להרגילן לקיים מצוות אלו.
בספרנו רץ כצבי – ענייני נשים בהלכה (כרך ב סימן כה) בנדון חינוך קטנות הבאנו מקור לחידושו של הגר"ש קמינצקי מדברי המאירי (נזיר כט, א) והנצי"ב (מרומי השדה שם) שיש חיוב לחנך קטנות רק במצוות שיהיו מחוייבות בהן לכשיגדלו, ולא למצוה שאינה מצוה "חיובית" אלא מצוה "התלויה ברצונו של אדם", כדוגמת נזירות. ועל פי דבריהם בכל מצוות עשה שהזמן גרמן, אין חיוב לחנך את הקטנות לקיימן, כי מצוות מסוג זה לא מוטל עליהן לקיימן לעתיד, וממילא אין חובה להרגילן לקיימן בהיות קטנות.
ועוד הבאנו שם מקור נוסף לחידושו של הגר"ש, מדברי המנחת חינוך (מצוה רסד אות ט) שכתב בביאור דעת הסוברים שאין חיוב לחנך קטן בדיני אבלות כי יתכן שהקטן לא יתחייב בה כשיגדל. ולפי זה גם קטנה אינה מחוייבת במצוות חינוך, במצוות שאין חיוב ודאי – כתקיעת שופר שאין וודאות שהקטנה תקבל על עצמה להתחייב בה כשתגדל.
ומדברי הגר"ש נראה שאין חיוב לחנך קטנות להתפלל ערבית ולספור ספירת העומר – שהן מצוות "שקיבלו עליהם כחובה", היות ואין וודאות שהקטנה תקבל על עצמה מצוות אלו להתחייב לקיימן כשתגדל, וצ"ע.
- • •
על הנושאים הנדונים בשיעור זה, כתב לי רבי אלחנץ פרינץ, מחבר שו"ת אבני דרך:
בס"ד, תשרי התשע"ז
תחל שנה וברכותיה ומעוטרת בישועת ה'. ולחיים טובים יוחק בספרן של צדיקים
מע"כ ידידי איש העסקים, הרה"ג צבי רייזמן שליט"א – מח"ס רץ כצבי.
שלומך ישגא לעולם.
ראיתי את דברי כת"ר ששלח לי בעניין חיוב קטן בתקיעת שופר, ונהנתי מדבריו מאוד. ואשריו שמצליח לסדר הדברים בכזו בהירות ומתיקות, וברצוני להוסיף כמה דברים:
- במה שדן בהשמטת הרמב"ם והשולחן ערוך דין זה של חינוך קטן בשופר, אין זה כל כך מדוייק, שהרי אף שהשולחן ערוך לא הזכיר שקיים חינוך קטן בשופר בהלכות שופר, הוא הזכיר זאת בהלכות אפוטרופוס (חושן-משפט רצ, טו) וזו לשונו: "האפוטרופסין, עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה. כללו של דבר, כל מצות עשה שיש לה קצבה, בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים, עושים להם אף על פי שאינם חייבים במצוה מכל אלו המצות, אלא כדי לחנכן" (וכן הוא ברמב"ם בהלכות נחלות יא, י).
- במה שכתב לעניין בנות קטנות. וודאי שהדין קל יותר, דאין חיוב לחנכם, והכי איתא בספר מלא הרועים (ערך חינוך אות ב) ובמגדל עוז ליעב"ץ (תעלה ג אות כז). וכפי שהביא כת"ר את דברי "ש קמינצקי (קובץ הלכות ראש השנה יא, ח) שביאר "בבנות אין דין חיוב בתקיעת שופר, כי דין חינוך אין להם כי גם לאחר שיגדלו הם לא חייבות". כלומר, בקטן זכר ישנו עניין לחנכו, שהרי זה "בשביל שיהיו הקטנים רגילים במצות" (יומא ח, ד). אולם, לגבי קטנה, אין חיוב שהרי נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, וכיוון שהקטנה לא תהא חייבת במצוות אלו גם כשתגדלנה, אין צורך להרגילה בקטנותה. וע"ע בנטעי גבריאל (ראש-השנה מח, יז) שכתב ש"קטנה א"צ לחנכה בתק"ש שהרי גם בגדלותה פטורה, אכן המנהג לחנכם". בספר חינוך הבנים כהלכתו (פז, יב) כתב בזה ש"אין צריך לחנך את הבנות הקטנות למצות תקיעת שופר, והכלל בזה הוא דכל מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות מהם אין צריך לחנך בהן את בנותיו הקטנות, שהרי גם בגדלותן יהיו פטורות", והוסיף שם (סעיף יג) "ומכל מקום נראה שאם מחנכן הרי הוא מקיים בזה מצוה שהרי הוא מרגילן בזה לקיום מצוות, אלא שאין בזה חיוב". וע"ע בספר חינוך ישראל (א, סקכ"ב עמוד צו).
- ולפי"ז שאין חינוך בקטנה לתקיעת שופר, עולה דכאשר הקטנה נשארה בבית, לא יכול גדול לתקוע לה בשופר. והכי העלה בספר חנוך לנער (לגר"י בלוי זצ"ל כב, ז) שיש להחמיר שלא לתקוע לקטנה כשכבר יצא התוקע ידי חובתו, וכן הובא בספר הליכות קטנים לגר"י פוקס (יא הערה ה).
ובזה הנני ידידו דושכ"ת, וי"ר שנזכה ללמוד תורה לשמה, ידידו המעתיר בעדו לטובה ולאריכות ימים ושנים עדי בא ינון ולו יקהת עמים, בברכת התורה ובציפיה לישועה
אלחנן פרינץ – מח"ס שו"ת אבני דרך י"כ
- • •
על מכתב זה השבתי:
כבוד ידידי
הרב אלחנן פרינץ שליט"א, מח"ס שו"ת אבני דרך
אחדשה"ט
קיבלתי מכתבכם, ובמה בהערתם מלשון השו"ע בחושן משפט "האפוטרופסין, עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר", לענ"ד יש לחלק, לשי' התוס' (ברכות מ"ח ע"א) דגם הקטן עצמו מחויב במצות חינוך של עצמו מדרבנן, א"כ מה דמבואר ברמב"ם ובשו"ע הנ"ל, ומקור הדברים בסוגיא דגיטין נ"ב ע"א, דתניא האפוטרופסים עושים ליתומים קטנים לולב וערבה וסוכה וציצית וכל דבר שיש לו קיצבה לאתויי שופר, ולוקחין להם ס"ת תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה לאתויי מגילה, ע"כ. ושם לא נזכר כלל ענין חינוך והוא תוספת של השו"ע והרמב"ם, ובוודאי אין כוונתם שהאפוטרופוס חייב במצות חינוך במקום האב, אלא שחייב לקנות את חפצי המצוה הללו ליתומים אע"ג שכל חיובם הוא רק מצד מצות חנוך ואינם חייבים בעצם המצוה. [מה שהכנסת פסיק לפני התיבות 'אלא כדי לחנכן' אינו מדוקדק, שמשתמע מכך, שחיוב האפוטרופוס לקנות את חפצי המצווה הוא מדין חינוך 'כדי לחנכן', יותר נראה שכוונתם היתה לומר אע"פ שאין חיוב הקטן אלא מדין חינוך].
ועדיין הקושיא על מכונה, מדוע התעלמו הרמב"ם והשו"ע מלפרש את מצות האב בחינוך בנו הקטן למצות שופר כמו שפרשו בשאר המצוות. ומה שפירשו באפוטרופוס שצריך לקנות שופר, אינו מצד מצות חינוך המוטל על האב, אלא מצד מצות חינוך שמוטל על היתומים בעצמם לאחר מיתת האב, ואינו נוגע לנידון דידן לגבי חיוב האב בחינוך הבן למצות שופר, ואכמ"ל.
ואסיים בתודה וברכה שתזכו להמשיך להפיץ מעיינותיכם חוצה
בברכה ובידידות
צבי רייזמן, לוס אנג'לס
- • •
רבי אברהם צבי לבנון, ראש כולל אור שולמית, ירושלים, כתב לי:
בס"ד עש"ק פרשת שובה
להגאון רבי צבי רייזמן שליט"א
התענגתי לעבור על ד"ת ששלח לי מר, ומצ"ב הערות קצרות.
- עיקר הענין לשמוע דאין חינוך שופר אצל קטן, צ"ע כמובן מהגמ' בערכין דהכל חייבים בתקיעת שופר לאתוי קטן שהגיע לחינוך. ותמוה לומר ד'חינוך לשופר' זה 'אין למנוע', שהרי א"כ אין פה 'חינוך'. [ויעו"ש בתוס', וי"ל כגון שהגיע לחינוך שמירת שבת אבל לא הגיע לחינוך תקיעת שופר והוי קצת חידוש. – וברור לכאו' דיש גם מושג של חינוך בתקיעת שופר].
- צ"ע לשמוע עומד על גביו, דלא שמענו אלא ב'חלות' לשמה ולא מהני ל'כוונה', שהרי כוונה או שכיוונתי או לא, משא"כ אחר עומד חשיב מעשה דידיה [יעו' גר"ח הלוי יבום].
- צ"ע כל היסוד של אביו עומד על גביו, דהא ודאי אם קטן יישן או יאכל לבד בסוכה יצא יד"ח חינוך, ולא צריך להעיר אותו בשביל לקיים בחזרה שינה או לאכול מחדש, וכן בכל מצוה מהמצוות, ופשוט.
- בענין מה שנקט דווקא ב'מעשה' , צ"ב בשינה בסוכה, דיש בזה כמפורש גמ' ריש סוכה ענין חינוך, וכי יש 'מעשה לישון' [ולא מסתבר דכניסה ע"ד זה חשיב מעשה…]
- בענין תירוצו של כבוד הרב שליט"א דקריאת מגילה שאני דיש מעשה של הקריאה, אינני מבין מה עוזר לבעיה. הרי הבעיה היא שצריך מחשבה של הגדול להחיל על 'מעשה הקטן', ואם אין מעשה הקטן, הרי סו"ס נעשית שמיעת המגילה על ידו בלא כוונה.
- בסברת הגריש"א [אות ז] מאוד תמוה כיצד מעכב רק מחמת שגדול יכול לעשות, והא אם בעלמא מהני מעשה קטן, מדוע כשאפשר ע"י גדול אין כלל מצוה.
ובאמת יש לדון מה יהי' בהדלק' נר של קטן כשאין לו אב בבית והוא לבד וכו' , ביתום וכו' , האם באמת פטור [ביתום ודאי הנדון אם יש לו כל חיוב חינוך. ויש דיעות על האמא ובי"ד יעו' קה"י סוכה ועוד ואכמ"ל]
- דברי הגרצ"פ [אות ח] להוכיח מהא דצריך לעשות דתהא המצוה כהלכתה, אינם מוכרחים, כיון דעתה כל עוד מחויב רק מדרבנן, אין סיבה להחשיב דאין המצוה כהלכתה, דכל מה דכשהוא גדול לא מהני ע"י אישה הוי רק משום דהיא חייבת רק מדרבנן והוא מדאורייתא, אך השתא דתרוויהו דרבנן שפיר חשיב 'כהלכתה'.
בברכת גמח"ט
הרב אברהם צבי לבנון, ראש הכולל
- • •
על מכתב זה השבתי:
כבוד ידידי הרב אברהם צבי לבנון שליט"א
כולל אור שולמית, ירושלים עיה"ק
אחדשה"ט
קיבלתי מכתבכם, ושוב אבוא בהכרת תודה על שטרחתכם להעלות על שלחנכם את מאמרי בענין "חיוב קטנים בתקיעת שופר", ולהעיר את הערותיכם ביד רחבה.
- כתבת שאם נאמר ש'אין חינוך שופר אצל קטן', צ"ע מהגמ' בערכין ד"הכל חייבים בתקיעת שופר לאתוי קטן שהגיע לחינוך". אך לכאורה, כבר דקדק ה'להורות נתן' בסוגיא בערכין "וזה פלא דמאי שנא שופר משאר מצוות, דבכל המצוות אמרו במשנה או בברייתא דחייבים לחנך את הקטן, ואילו בשופר הביאו את המשנה בראש השנה דאין מעכבים אותו מלתקוע, ולא אמרו שיש חיוב לחנכם במצות תקיעה, וזה פלא". ועל כן ייסד, שבשופר אין חיוב חינוך אלא רק שאין למנוע. וככל דבריו שם בהרחבה.
- מה שכתבת: צ"ע לשמוע עומד על גביו דלא שמענו אלא ב'חלות' לשמה ולא מהני ל'כוונה', שהרי כוונה או שכיוונתי או לא, ע"כ. לא הבנתי, הלוא כל יסוד 'גדול עומד על גביו' הוא בעניין כזה שהגדול משלים את הכוונה, כמבואר לענין כתיבת גט לשמה, ולענין כוונה בשחיטה וכדו' ראה תוספות חולין י"ב ע"ב [ד"ה מאן].
- מה שתמהת על יסודו של בעל ה'להורות נתן' שקיום מצוות של קטן תלוי בדין 'גדול עומד על גביו', כבר כתבתי בעצמי: "אולם עיקר דברי הלהורות נתן, שקיום מצוות על ידי קטן מדין חינוך מבוסס על דין "גדול עומד על גביו", ונעשה רק כאשר הקטן מקיים את המצוות על דעת אביו, מחודש ותמוה, ואין לסברא זו מקור בדברי הראשונים והאחרונים".
ואסיים בתודה וברכה שתזכו להמשיך להפיץ מעיינותיכם חוצה
בברכה ובידידות
צבי רייזמן, לוס אנג'לס
- • •
רבי אלכסנדר הכהן, ממודיעין עילית, כתב:
לכבוד הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א
מחבר ספרי 'רץ כצבי' (לוס אנג'לס)
במש"כ "שמצוות חינוך נועדה להרגיל את הקטן לקיים מצוות כשיגדל, ולכן העיקר הוא מעשה המצוה שעושה, שיתרגל לעשותו כשיגדל, ולא הכוונה – שאותה ידע לכוון כשיגדל, ושפיר יש תכלית לקיום מעשה מצוה על ידי הקטן להרגילו בקיום המצוה כשיגדל".
יש לציין שכן נראה בדעת רבנו האדר"ת בספרו עובר אורח הנדפס מכת"י בקובץ אליבא דהלכתא (כרך י"ד עמ' 5) בענין זמן קריאת שמע בקטן להרגילו לקרוא שיקום, ולאו דווקא בזמנה, שכתב על דברי הרמ"א (או"ח סי' קכ"ד ס"ז) "וילמד בניו הקטנים שיענו אמן", וזה לשונו: "נראה לי דאפילו יענו בקול רם מהמברך אין איסור עי' בסוף הסימן [שכתב המחבר "העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך"], דמשום חינוך הקטנים מותר, וכל שכן שלבו נמשך יותר בכהאי גוונא, עי' מה שכתבתי לעיל סי' ע' בס"ד". ובהערה 51 הביאו דברי רבינו בסי' ע', והוא במש"כ השו"ע בס"ב, דראוי לנהוג כרבינו תם דכשהגיעו לחנוך חייבים בק"ש, כתב האדר"ת: "נראה לי דמכל מקום אין צריך להעירו, דאף כשיקרא אחרי זמן קריאת שמע מיקרי שפיר חינוך מצוה להרגילו בעת הנערו משנתו לקרות, וכמו שכתבתי בענין חינוך בס"ד דגם כאי גוונא הוי חינוך".
אשמח לקבל תגובתו אם הועילו לו הדברים ואם יש בידו להעיר על כך.
ואכפול שוב ברכתי ברכת כהן באהבה לגמר חתימה טובה
א. הכהן מודיעין עילית
- • •
על מכתב זה השבתי:
כבוד ידידי
הרב אלכסנדר הכהן שליט"א
מודיעין עילית
אחדשה"ט, קיבלתי מכתבכם שהבאתם את דברי האדר"ת שאין צריך להעיר קטן לקרוא קריאת שמע בזמנה דווקא, דאף כשיקרא אח"כ מקרי חינוך.
ויתכן שיש לחלק בין דבר שהוא חסרון בזמן המצוה כאמור לענין קריאת שמע, לעומת דבר שהוא חסרון במעשה המצוה האמור לענין עניית אמן בקול רם יותר מהמברך שהוא נגד הלכה מפורשת שהעונה לא יגביה קולו יותר מהמברך.
ועל דרך ששלח לי הרב אברהם צבי לבנון שליט"א את דברי הגרי"ז בערכין דף ב' ע"ב לגבי מצות חינוך של קטן למצות נטילת לולב, דאפילו נענוע דאינו מעכב, אולם כיון דתקנוהו חז"ל במצוה, ממילא קטן דאינו יודע לנענע פטור מחינוך, והיינו משום שיש כאן חסרון במעשה המצוה ופוטר מחינוך.
אם כי יש לחלק שבנטילת לולב עיקר החינוך הוא במעשה הנענוע. וא"כ עיקר חסר מן הספר ומבטל את חיוב החינוך, משא"כ עניית אמן וכפי שכתב שענית אמן בקול רם גורמת למשוך את לבו של הקטן יותר. אפשר שיש מצות חינוך גם באופן כזה ואינו מבטל את החיוב.
ואסיים בתודה וברכה שתזכו להמשיך להפיץ מעיינותיכם חוצה
בברכה ובידידות
צבי רייזמן, לוס אנג'לס
- • •
על מכתבי, השיב רבי אלכסנדר הכהן:
לכבוד
ידיד כל בית ישראל רבי צבי רייזמן שליט"א
במה שהשיב על תשובתי למאמרו בענין "חיוב קטנים בתקיעת שופר", רצה לחלק בין חסרון בזמן המצוה, לחסרון במעשה המצוה.
אף שיתכן לומר כסברא זו, כפי הנראה לרבנו האדר"ת לא נראתה סברא זו, שהרי ציין בדבריו לגבי קדיש, דשם לפי דבריו החסרון הוא במעשה המצוה, לבין דבריו לגבי קריאת שמע דשם החסרון אינו אלא בזמן המצוה.
ואסיים בברכת כהן באהבה לאוהב התורה
אלכסנדר הכהן, מודיעין עילית
- • •
הרב מרדכי הלוי פטרפרוינד, כתב:
שלום רב מעדים לשמחה ופתקא טבא לכת"ר שליט"א.
ייש"כ שזיכני בכמה מאמרים נפלאים, והיתה לי שמחת חג כשעיינתי בהם, ויה"ר שיזכה תמיד להגדיל תורה ולהאדירה.
ולחיבת הקודש רציתי להעיר מעט על המאמר בענין חינוך קטן בתקיעת שופר.
א. באות ב' הסתפק במה שהביא המג"א בשם המהרי"ל שקורא תגר על המביאים קטנים לבית הכנסת וכו', האם קאי על הבאת קטנים שלא הגיעו לגיל חינוך, או שגם קטנים שהגיעו לגיל חינוך כאשר הם מבלבלים את דעת השומעים.
וכמדומה שהדברים מפורשים במהרי"ל (עמ' רפ"ז במהדו' מכון ירושלים), עכ"פ לפי חלק מהנוסחאות, דזה לשונו שם, "ואמר מהר"י סג"ל שנשגבה פליאה בעיניו מאין בא שנהגו המנהג הרע הזה להוליך התינוקות לבית הכנסת לשמוע הם קול שופר. בשלמא בקריאת המגילה עבדינן משום שמחה, והכא מאי [טעמא], [התינח קטנים], (תינוקות קטנים) שהגיעו לחינוך מצוה לחנכם". ועכ"פ מפורש במהרי"ל שקטנים שהגיעו לחינוך מצוה לחנכם לשמוע קול שופר.
ב. באות ד' הוזכרה קושית הטורי אבן בחגיגה מה הועילו חכמים בתקנתם לחנך קטנים למצוות, והרי מצוות צריכות כוונה וקטן לאו בר כוונה הוא. ובאות ה' כתב כת"ר לתרץ שדין זה שמצוות צריכות כוונה הוא רק לכתחילה, אך בדיעבד יוצא יד"ח גם אם לא כיון בשעת קיום המצוה.
וצע"ג דהסכמת הפוסקים היא דלפי השיטות שמצוות צריכות כוונה אזי אם לא כיון לא יצא מהתורה, וכמש"כ גם המשנ"ב (סי' ס' סק"ח). והטו"א עצמו בקושיתו שם הדגיש שהשאלה היא לפי המ"ד שבלא כוונה אינו יוצא ידי חובה.
ג. עוד רציתי להעיר דכמדומה שכדאי לציין גם לתירוצו של הטו"א עצמו לשאלתו, דיעויי"ש בטורי אבן בחגיגה שייסד דכיון דרק קטנותו היא זו שגרמה לו שלא יהיה בר הבנה, וכשיגדל הוא כן יהיה בר הבנה, א"כ אין זה מפקיעו מחינוך בקטנותו, וע"ש כל דבריו.
ד. ובעיקר הנידון יש להעיר מהא דיש דין חינוך לקריאת שמע, כמו שפסק השו"ע (סי' ע' סע' א'), אף שבודאי ק"ש צריכה כוונה, וצ"ע.
ה. במה שהובא באות ו' מהתשובות והנהגות שדן מה גיל חינוך קטן לתקיעת שופר. הסתפקתי אולי אפשר לומר שהגיל הוא כשמסוגל לשמוע את התקיעות, [עכ"פ המחוייבות], בסבלנות ובלי להפריע באמצע.
בברכת שנה טובה וכל טוב
מרדכי הלוי פטרפרוינד