בבית הכנסת שבו אני מתפלל, 'ישראל הצעיר' דהאנקוק פארק, לוס אנג'לס, נוהגים ילדי הכהנים לעלות לדוכן [ביום טוב] עם אבותיהם, אף לפני גיל בר המצוה. אולם מחובתי לציין כי מנהג זה אינו מצוי כל כך, וברוב בתי הכנסת בהם התפללתי, ובפרט בעיר בה גדלתי בנעורַי, תל אביב, הכהנים הקטנים אינם עולים כלל לדוכן. ונשאלת השאלה מדוע אמנם אין מצוה לחנך כהנים קטנים לקיים את מצות נשיאת כפיים, כשם שמצוה לחנכם לקיים את שאר המצוות ציצית ותפילין ולולב, כאשר יודע לקיימן, וצ"ע.
א. בשלוש מסוגיות הש"ס הוזכר דין קטן בנשיאת כפים:
- במשנה במסכת מגילה (כד, א) מובא כי "קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו נושא את כפיו".
- במסכת חולין (כד, ב) תנו רבנן "נתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו". משמע שקטן אינו רשאי לשאת כפיו כלל, וגדול רשאי לשאת כפים לאחר י"ג שנים אפילו כשיש ב' שערות, רק אם "נתמלא זקנו".
- במסכת סוכה (מב, א) מובא: "קטן היודע לנענע, חייב בלולב. להתעטף, חייב בציצית. לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר, אביו לומדו תורה וקריאת שמע. היודע לפרוס כפיו, חולקין לו תרומה בבית הגרנות". ופירש רש"י: "היודע לפרוס כפיו כשהוא כהן, חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ומקמי הכי אין חולקין לו בגורן, אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה, ומשיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור, הכל יודעים שהביא שתי שערות, שאין קטן פורס כפיו, כדאמרינן במגילה (כד, א), הלכך חולקין לו". ומשמע מדברי רש"י שכהן קטן אינו נושא כפיו בשום פנים ואופן, ורק אם הביא שתי שערות נושא כפים.
והתוספות (שם ד"ה היודע) כתבו על פירושו של רש"י: "ולא משמע הכי, אלא בקטן ממש איירי דומיא דהיודע לדבר אביו מלמדו תורה וכן כולהו אחריני". ומשמע לשיטתם כי בסוגיא במסכת מגילה מבואר כי גם קטן פחות מבן י"ג שנים נושא כפים [ויש לדייק בדברי הגמרא כשיטת רש"י שקטן אינו נושא כפים בכלל, שהרי לא נאמר בגמרא "קטן היודע לפרוס כפיו, חייב לשאת כפיו", כשם שנאמר ביחס ללולב, ציצית ותפילין. אלא "היודע לפרוס כפיו, חולקין לו תרומה בבית הגרנות". ומכאן שאין כל חובה לחנך את הקטן לנשיאת כפים, ורק אם הביא שתי שערות נושא כפים].
ויש ליישב את דברי חז"ל הנראים כסותרים זה את זה, ולברר האם קטן נושא כפים, ומה הדין לאחר י"ג שנה כשהביא ב' שערות.
וכן יש לתמוה, מדוע לשיטת רש"י אין מצוה לחנך כהנים קטנים לקיים את מצות נשיאת כפיים, כשם שמצוה לחנכם לקיים את שאר המצוות כדוגמת ציצית, תפילין ולולב, כאשר יודע לקיימן, וצ"ע.
ב. בבירור דיני הקטן בנשיאת כפים, כתבו התוספות במסכת מגילה (כד, א ד"ה ואין) ליישב את סוגיות הש"ס: "ויש לומר דההיא דלולב הגזול (הגמרא בסוכה) מיירי עם כהנים גדולים ללמוד ולהתחנך, והא דפסלינן הכא (במסכת מגילה) קטן, מיירי בשאין גדולים עמו. וההיא דחולין דבעי מילוי זקן, מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות, אבל באקראי בעלמא יכול הוא לישא כפיו אף על פי שלא נתמלא זקנו, כדי לאחזוקי נפשיה בכהני". ולמדנו מדברי התוספות שלושה חילוקים בדיני קטן בנשיאת כפים:
[א] קטן שלא הביא ב' שערות, רשאי לשאת כפים רק עם כהנים גדולים נוספים, אך לבדו אינו רשאי לעלות לדוכן.
[ב] הביא ב' שערות אך לא "נתמלא זקנו", רשאי לשאת כפים גם לבדו, באקראי ולא בקביעות [כדי להיות "מוחזק" בכהונה].
[ג] לאחר י"ג שנים, רק כהן "שנתמלא זקנו" רשאי לשאת בקביעות.
וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סימן קכח סע' לד) "קטן שלא הביא שתי שערות, אינו נושא את כפיו בפני עצמו כלל, אבל עם כהנים שהם גדולים, נושא ללמוד ולהתחנך. ומי שהביא שתי שערות, נושא את כפיו, אפילו בפני עצמו. ומיהו דווקא באקראי בעלמא, ולא בקביעות. עד שיתמלא זקנו, שאז יכול לישא כפיו אפילו יחידי בקבע. וכל שהגיע לשנים שראוי להתמלאות זקנו, אף על פי שלא נתמלא, קרינן ביה נתמלא זקנו".
אולם למעשה כתב הישועות יעקב (סי' קכח ס"ק טו) "ובזמנינו לא נהגו הקטנים לעלות אף עם כהנים אחרים, ומהראוי שיצאו על כל פנים מבית הכנסת אם רצונם להחמיר על זה". וכדברי שו"ת שרגא המאיר (ח"ב סימן ג) "מנהגינו שאין קטן נושא כפיו אף בצירוף כהנים אחרים, והיה מעשה שבאו קטנים לבית מדרשנו בפה לונדון ורצו לנהוג שגם הקטנים ישאו את כפיהם עם הכהנים הגדולים, ומחיתי בזה כי לא ראיתי בשום מקום, לא בויז'ניץ ולא בשום מקום שהייתי, שישאו קטנים כפיהם אפילו אם הגדולים עמהם. וגם אצל מרן (שליט"א) זצ"ל לא ראיתי כן. אבל הרבה צווחו עלי, הלא הוא פסק בשו"ע שעם כהנים גדולים ישאו את כפיהם מטעם חינוך, ולמה ימחה להם את נשיאת כפיהם. ואמרתי כיון שהוא דבר חדש שלא ראיתי, וידוע מאמר החתם סופר שחדש אסור מן התורה. וכעת ראיתי בספר הקדוש נימוקי אורח חיים מהאדמו"ר ממונקאטש, שפעם רצה איש אחד להנהיג שישאו קטנים את כפיהם עם הכהנים הגדולים בבית המדרש אצל אביו בעל הדרכי תשובה, ומחה בעל הדרכי תשובה בהם. וכתב שם טעם לשבח דהלא שיטת רש"י בסוכה (מב, א) דקטן קודם י"ג שנה אינו נושא את כפיו כלל, וכן הרמב"ם לא חילק בין אם בפני עצמם או אם כהנים גדולים בשנים. ואדרבה תמה על הבית יוסף מדוע פסק כנגד דעת רש"י והרמב"ם רק כשיטת התוספות, וע"כ מנהגינו שהוא כשיטת רש"י".
וכן נקט ידידי הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ד סימן לח) "ונראה דלמנהגנו דקטנים אינם נושאים כפיהם לברך, אפילו ירצה קטן לעלות אינו רשאי. דעצם הנשיאת כפים של קטן הוי פגיעה בכבוד הציבור אף כשעולה עם אחרים, וכיון שמנהגם שלא ישא קטן כפיו, ממילא יש להם זכות למנוע מלשנות המנהג ולפגוע בכבודם, ועל כן גם עם אחרים ראוי להם למנוע לעלות". אמנם הגר"מ שטרנבוך מסיים: "אבל אם מתעקשים לעלות, לא נוכל למנוע מהם, כיון שמעיקר הדין דשולחן ערוך נראה שמותר".
מכל מקום, השאלה שנשאלה לעיל, מדוע אין מצוה לחנך קטן לקיים את מצות נשיאת כפיים, כשם שמצוה לחנכו לקיים את שאר המצוות, נותרה על כנה, וצ"ע.
וגם פסק השו"ע בשיטת התוספות לא מובן ממה נפשך, אם הקטן רשאי לשאת כפיים עם כהנים אחרים, נראה שגם אפשר לחנכו לקיים את המצוה, ואם כן מדוע שלא ישא כפים יחידי מדין חינוך, וצ"ע.
- • •
אין כבוד הציבור להיות כפופים לברכתו של קטן
ג. ונראה לבאר מדוע כהן קטן אינו נושא כפים מדין חינוך.
רש"י על דברי המשנה במגילה שקטן אינו נושא את כפיו, כתב: "ואינו נושא את כפיו – אם כהן הוא, שאין כבוד של צבור להיות כפופים לברכתו". ועל פי דבריו ביאר שלחן ערוך הרב (סימן קכח סע' מט) את פסק השו"ע: "קטן אפילו הוא בן י"ג שנה אלא שלא הביא ב' שערות אינו נושא את כפיו בפני עצמו, שאין כבוד הציבור להיות כפופים לברכתו. אבל עם כהנים אחרים שהם גדולים, אפילו אינו בן י"ג שנים, שיודע לישא את כפיו נושא עמהם כדי להתחנך במצוות. ומשהביא ב' שערות נושא כפיו אפילו בפני עצמו באקראי, ולא בקביעות עד שיתמלא זקנו, משום כבוד הצבור שאין כבודם שיברכם יחידי בקביעות מי שלא נתמלא זקנו". וכדבריו כתב המשנה ברורה (סי' קכח ס"ק קכב) "קטן שלא הביא שתי שערות, אינו נושא את כפיו בפני עצמו, אפילו באקראי שאין כבוד הציבור להיות כפופין לברכת קטן".
ומבואר שכאשר קטן נושא כפיו יחידי, אפילו באקראי, אין זה מכבוד הציבור להיות כפופים לברכתו, ועל כן יש למנוע ממנו לעלות לדוכן. וממילא, כאשר נושא את כפיו עם כהנים אחרים, שוב אין הציבור "כפופים" רק לברכתו, ועל כן אין בכך פגיעה בכבוד הציבור. ומשהביא ב' שערות [ועדיין לא "נתמלא זקנו"] כבר אין בנשיאות כפיו פגיעה בכבוד הציבור, אלא אם כן הדבר נעשה בקביעות.
אלא שיש להקשות על טעם זה, מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות תפילה וברכת כהנים (פרק טו הלכה ו-ז) "כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעים נשיאת כפים, אע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצות, או שהיו הבריות מרננים אחריו, או שלא היה משאו ומתנו בצדק, הרי זה נושא את כפיו, ואין מונעים אותו. לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים, ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והימנע מן המצוות. ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר (במדבר ו, כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם, הכהנים עושים מצוותם שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו". ומעתה יש לתמוה מדוע כאשר כהן קטן הנמצא לבדו נושא כפים, נחשב הציבור "כפוף" לברכתו, והרי הכהנים אינם מברכים את הציבור אלא בסך הכל עושים את מצוותם "והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו", וצ"ע.
קטן פנוי אינו שרוי בשמחה
ד. כתב השו"ע (או"ח סימן קכח סע' מד) "כהן, אע"פ שהוא פנוי, נושא את כפיו", והרמ"א השיג על דבריו וכתב: "ויש אומרים דאינו נושא כפיו, דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, והמברך יש לו להיות בשמחה".
ומדברי הרמ"א הוכיח בשו"ת שרגא המאיר (ח"ב סימן ג) שקטן אינו נושא את כפיו "דהלא אינו נשוי". ולכן אפשר להבין את המנהג הרווח ברוב בתי הכנסת [כדברי הישועות יעקב ושרגא המאיר], שקטנים אינם עולים לדוכן, שהרי קטן אינו נשוי ואינו בשמחה".
אולם המור וקציעה (סי' קכח עמ' קנג) כתב על דברי הרמ"א שכהן פנוי אינו נושא כפים בגלל שאינו בשמחה: "ואני הצעיר אומר, תמה על עצמך, הרי אמרו אפילו קטן היודע לישא כפיו עולה". כלומר, אדרבה, דברי הרמ"א לכאורה עומדים בסתירה לפסק השו"ע (בסע' לד) שקטן רשאי לעלות לדוכן עם כהנים גדולים, למרות שהוא פנוי ואינו שרוי בשמחה. ותירץ המור וקציעה: "דילמא קסבר [הרמ"א] דגדול הפנוי וראוי להיות בעל אשה, גרע. משום דמרגיש בחסרונו שהוא שרוי בלא שמחה וצער הוא לו, חייש למיעוט כוונה, לפי שלבו דואג ומהרהר בנשים. משא"כ בקטן שאינו מכיר בכך אינו שרוי בצער ולא נגרע משמחתו דבר, כך נ"ל לתת קצת תבלין בדבר". ומבואר בדבריו שלא כדברי השרגא המאיר, כי לדעת המור וקציעה, דברי הרמ"א שכהן פנוי שאינו שרוי בשמחה לא נושא כפיים נאמרו דווקא על כהן גדול, השרוי שלא בשמחה, אך כהן קטן אינו שרוי שלא בשמחה, ושפיר אין כל מניעה שלא יעלה לדוכן.
הטעם לנשיאת כפים בזמן הזה כדי שלא תשתכח תורת כהונה – אינו שייך בקטן
ה. הרמ"א (או"ח סימן קכח סע' מד) הזכיר את מנהג האשכנזים שאינם נושאים כפים בחו"ל כל יום, אלא בימים טובים בלבד. ובשו"ת בית אפרים (או"ח סימן ו) הסביר טעם למנהג, כי הרי ידוע שהכהנים בזמן הזה הם "כהני חזקה" ולא כהנים "ודאיים" מיוחסים. ומעיקר הדין היה צריך לאסור על הכהנים לעלות לדוכן לברך בזמן הזה, מחמת ג' חששות, כפי שסיכם בשו"ת שרגא המאיר (ח"ב סימן ג) "ועל כן יש לחוש בזמן הזה על ג' דברים אם עולה כהן לדוכן: [א] דעובר בעשה, כה תברכו ולא זרים, דלאו הבא מכלל עשה, עשה. [ב] כשם שמצות עשה על הכהנים לברך, כך מצות עשה על זרים להתברך מפי הכהנים בשעה שמברכין פנים אל פנים, וכשעולה לדוכן הוא איננו בכלל הברכה, ועובר בעשה. [ג] אם זר הוא יש ברכה לבטלה. והאריך שם (הבית אפרים) למצוא טעם איך נושאים הכהנים כפים בזמן הזה ואין חוששים לשלש חששות הנ"ל, ועיקר טעמו הוא, שנושאים ברגלים ביום טוב כדי שלא תשתכח תורת כהונה, ויזהרו בטומאות שהכהן מוזהר עליהם". הסיבה שהתירו לכהנים לעלות לדוכן בזמן הזה למרות החששות ההלכתיים הכרוכים בכך, נובעת מהצורך "שלא תשתכח תורת כהונה", דהיינו שהכהנים יזכרו שיש להם "תורת כהונה" וידעו להיזהר בקדושתם שלא להיטמא בטומאות שהכהן מוזהר עליהם, ולא להינשא עם הנשים האסורות לכהונה.
ועל פי זה כתב בשו"ת שרגא המאיר: "לפי עניות דעתי מטעם זה גם כן טעם לשבח למנהגינו שאין קטנים עולים לדוכן אפילו עם כהנים גדולים כמנהגינו, דכיון שאין שייך לומר על קטנים שישאו כפיהם כדי שלא תשתכח תורת כהונה מהם, דהלא אין חיוב עליהם, ואדרבה יש את הג' חששות הנ"ל. וכיון דאם יגדלו ישאו כפיהם ביום טוב, בזה כבר די שידעו שהם כהנים לאחזוקי באיסורי כהונה".
קטן אינו בר דעת לברך "באהבה"
ו. נוסח הברכה בברכת הכהנים מתייחד בתוספת מלה: "וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה".
ובכף החיים (סי' קכח ס"ק עה) ביאר: "הטעם שהתקינו לומר באהבה בברכת כהנים, משום דאיתא בזוה"ק פרשת נשא (דף קמ"ז) כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה, לא יפרוס ידוי לברכא לעמא, דכתיב (משלי כב, ט) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, אל תקרי יבורך אלא יברך, ע"כ. והביאו המג"א (ס"ק יח). ועל כן תקנו זה בברכה כדי שיתנו דעתם הכהנים לאהוב את ישראל וגם ישראל יאהב לכהנים". והמשנה ברורה (ס"ק לז) כתב: "כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור, סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו [ולכן יצא מבית הכנסת קודם רצה, אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו]. ועל זה תיקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה".
על פי דבריהם הטעים ידידי רבי דוד אלעווסקי, ראש ישיבת מתיבתא בית ישראל גור בניו יורק, את המנהג שכהנים קטנים אינם עולים לדוכן: "ויש לומר דענין האהבה לא נמצא רק בגדול בן דעת, ואחד מן הביאורים של בר דעת הוא אהבה. וקטן עדיין אינו יכול להשיג בשלימות את הענין של אהבת ישראל, על כן אין לו לברך ברכת כהנים ביחידי כי חסר לו אהבה במצוה".
קטן אינו ניצול מ"עיון תפילה" בברכתו
ז. הסבר נוסף מדוע נהגו שכהן קטן אינו עולה לדוכן, כתב הרב אלעווסקי על פי ביאורו של הישועות יעקב (סי' קכח ס"ק יג) לתפילה הנאמרת על ידי הכהנים לאחר שסיימו לברך את ברכת הכהנים: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָשִֹינוּ מַה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ, אַף אַתָּה עֲשֵֹה עִמָּנוּ כְּמָה שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ. הַשְּׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְֹרָאֵל". והקשה הישועות יעקב מדברי רש"י (בראשית יח, טז) "כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהַשְּׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם (דברים כו, טו), שגדול כח מתנות עניים שהופך מידת הרוגז לרחמים. ואם כן איך יאמרו הכהנים "הַשְּׁקִיפָה" כי הוא לרעה ח"ו, ובמה יצאו מכלל רעה ח"ו".
וביאר הישועות יעקב: "אמנם במה דכתיב (במדבר ו, כו) יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, היינו שגדול כח נשיאת כפים שהקב"ה נושא פנים לישראל ונכנס לפנים משורת הדין, ובכח ברכת כהנים נתהפך הכל לטובה. ואמנם ענין ההיפוך הנצרך כאן לפי שהכהנים מברכין לישראל וכפי הנראה הם בטוחים שהקב"ה יסכים על ידם. וג' דברים מזכירים עוונותיו של אדם, ואחד מהם עיון תפילה – שמצפה שתועיל תפלתו. לכך אומרים הכהנים עשינו מה שגזרת עלינו, כאילו בגזירת המקום עשו, והקב"ה יהפך להם לטובה".
ועל פי זה כתב הרב אלעווסקי: "ומעתה אפשר לומר, דבקטן יכול להיות ח"ו חשש של סכנה של "עיון תפלה", ולכן דווקא מי שמצווה מן התורה לישא כפיו יכול לישא ביחידי, משא"כ קטן שאינו מצווה. ומכל הנ"ל נראה דזה דווקא ביחידי, אבל כשיש כבר הברכה באהבה ובמצות ה' מפי אחרים, אז לקטן גם מותר לברך".
בקטן לא ניתן לקיים את דין "אמור להם" – להזמין את הכהנים לברך
ח. בספר רשימות שיעורים על מסכת סוכה (דף מב ע"א) מובא ביאורו של הגרי"ד סולובייצ'יק, לדברי רש"י ותוספות [לעיל אות א] בנדון קטן בנשיאת כפים: "אליבא דרש"י אין קטן נושא את כפיו בכל אופן. ברם לתוספות נושא קטן את כפיו יחד עם גדולים. ולכאורה צ"ע למה לרש"י לא ישא הקטן את כפיו מדין חינוך, כמו בשאר המצוות. ונראה כי דין נשיאת כפים מיוסד בהזמנת הצבור אמור להם, וז"ל הרמב"ם (הלכות תפילה פי"ד הל"ג) וש"ץ מקרא אותם מלה מלה והם עונים, שנאמר (במדבר ו, כג) אָמוֹר לָהֶם, עד שיאמר, עכ"ל. הכהנים מוזמנים לברך על ידי הצבור, והואיל ואין הקטן בר הזמנה ופסול הוא לשליחות, לפיכך אינו נושא את כפיו ואפילו מדין החינוך.
ולדעת התוספות, כשיש גדולים הנושאים את כפיהם, קטן עולה לדוכן עמהם, כי הזמנת הציבור לעלות לדוכן שייכת לחבורת הכהנים, ואינה שייכת לכל כהן וכהן בפרט, והואיל וכך נכלל הקטן בין אלה שעולים לדוכן ונושא את כפיו עמהם". ומבואר בדבריו כי הסיבה שכהנים קטנים אינם עולים לדוכן היא, בגלל שבכהן קטן לא ניתן לקיים את דין "אמור להם" – "להזמין" את הכהנים לברך. ולדעת תוספות, רשאי הקטן לעלות לדוכן רק עם כהנים אחרים, כי כשיש כהנים אחרים מתקיימת ה"הזמנה הכללית" לכל הכהנים, והקטן בכללם.
וכעין דבריו כתב הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סימן לח) "בברכת כהנים הדין דצריך לקרוא להם דווקא שנאמר אָמוֹר לָהֶם, וקטן שאין מחוייב וגם אינו שייך בעבודה זו אין קורין לו לעלות ואפילו עם כהן אחר, דאין לציבור ענין ותועלת בנשיאת כפיו. אלא דאביו חפץ להרגילו ולחנכו, ולא קרינן ביה אָמוֹר לָהֶם. וכיון שחסר בנשיאת כפיים כמצותה אינו יכול לברך. וכן שמעתי מהגאון דבריסק זצ"ל שבלי קריאה, חסר מהתורה בחפצא דנשיאת כפים, וזו סברת התוספות במנחות (מד, א) שבכהן אחד הוי רק דרבנן שחסר בקריאה שאין קורין לאחד".
"הקריאה" – "הזמנה" לכהנים לברך, היא חלק מקיום המצוה, כדברי הגרי"ז מבריסק "שבלי קריאה, חסר מהתורה בחפצא דנשיאת כפים". ומאחר וקטן אינו מחוייב במצוה, לא ניתן לקרוא לו לעלות לדוכן. ולפיכך אין סיבה שיעלה לדוכן כי הוא אינו מקיים את המצוה ללא ההזמנה להיקרא לשאת את כפיו, וגם לא את מצות החינוך לנשיאת כפים, כי חסר פה חלק מהותי מהמצוה.
- • •
קטן פסול לעבודה בבית המקדש ולכן אין חיוב לחנכו ל"עבודת" נשיאת כפים
ט. במסכת מנחות (יח, ב) מוזכרות ט"ו עבודות הכהנים בבית המקדש, ובתוכן "נשיאת כפים בין מבפנים [בעזרה] ובין מבחוץ [בכל עיר ועיר]". והרמב"ם בספר המצוות הביא את מצות נשיאת כפים (מצוה כו) בכלל עבודות המקדש, בין מצות הדלקת המנורה (מצוה כה), לבין מצות לחם הפנים (מצוה כז). ומפורש בדבריו כי עיקר מצות נשיאת כפים קיומה במקדש בתורת עבודת המקדש. וכן נראה מדברי הרס"ג שלא מנה באזהרותיו את מצות נשיאת כפים, ותמה על כך הגרי"פ פרלא בפירושו לספר המצוות של הרס"ג (עשה קנה) וביאר: "דמצות נשיאת כפים מהתורה אינה נוהגת אלא במקדש, ודין נשיאת כפים שבמקדש הוא מחלקי העבודה, וכיון שמנה הרס"ג מצות העבודה, שוב לא מנה מצוה זו".
והנה במסכת חולין (כד, א) מפורש בדברי הגמרא שקטן פסול לעבודה בבית המקדש: "תנו רבנן, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם (ויקרא כא, יז), מכאן אמר רבי אלעזר קטן פסול לעבודה. מאימתי כשר לעבודה, משיביא שתי שערות, אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים".
ועל פי זה כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סימן לח) "ונראה לעניות דעתי בטעמא שקטן אינו רק פטור מנשיאת כפיים אלא גם פסול, דנשיאת כפיים הוי עבודה כמבואר במנחות (יח, ב) ובקטן ילפינן (חולין כד, ב) מקרא שפסול לכל עבודה, וזה כולל גם נשיאת כפיים. ואשר על כן אף דבעלמא קטן פטור מהמצוות ומכל מקום מקיים המצוה, אבל כאן הקטן פסול לעבודה דנשיאת כפיים, וכשחסר בחפצא דמצוה אין בזה דין חינוך וברכה".
אולם בהמשך דבריו כתב הגר"מ שטרנבוך: "אמנם לאחר העיון נראה שאפילו אין בזה עבודה ואסור, מכל מקום כיון שיש בזה חינוך מצוה שרי. וכן איתא בתוספות (פסחים פח, א ד"ה שה) בקטן דאף דלא חל עליו דין מנוי בקרבן פסח והוה שלא למנויו דאסור לאכול, מכל מקום כיון שיש בזה חינוך מצוה שרי. והוא הדין הכא, אף שאין כאן חפצא דעבודה שלא שייך בקטן, מכל מקום כדי להתחנך התירו ושפיר שרי כאן. ומיהו נראה דאף שבעלמא מצות חינוך קטן הוא חיוב על אביו לחנכו, מכל מקום הכא ליכא חיוב בזה. אפילו נימא שהתירו לקטן לישא כפיו כשיודע לישא כפים כדין, מכל מקום אין בזה חיוב חינוך, רק נושא כפיו ומברך לחינוך כשאביו רוצה. אבל חיוב ליכא, שאין אצלו קיום המצוה. וכמו שכתב מטעם שהוא פסול לעבודה. זולת סמוך לבר מצוה יש להרגילו כדי שיתרגל בעבודה לקיימו כראוי כשיגדיל".
לדעת התשובות והנהגות, טעם המנהג שקטן אינו עולה לדוכן נובע מכך שנשיאת כפים היא עבודה בבית המקדש, וקטן פסול לעבוד בבית המקדש, ולכן לא מוטל חיוב על אביו לחנכו לעלות לדוכן לשאת כפים – מעשה שאינו נחשב כמצוה לקטן, ולכן אין חיוב לחנכו בזה [ומכל מקום אם הקטן רוצה לעלות לדוכן, אין בכך איסור, וכפי שנפסק בשו"ע].
האם כל הפסול לעבודה בבית המקדש פסול לנשיאת כפים
י. ונראה כי דבריו שנויים במחלוקת הפוסקים, האם מי שפסול לעבודה בבית המקדש פסול לנשיאת כפיים, או שגם הפסולים לעבודה בבית המקדש רשאים לעלות לדוכן.
המגן אברהם (או"ח סימן קכח ס"ק נד) הביא את תמיהת הב"ח: "ערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול לעבודה, צ"ע דלא כתבו הפוסקים שפסול לנשיאת כפים, דאיתקש לעבודה". כלומר, לאור דברי הגמרא שנשיאת כפים היא "עבודה" של הכהנים, צריך היה להיות הדין שכהן ערל [שלא מלו אותו בגלל שמתו אחיו מחמת מילה] הפסול לעבודה בבית המקדש, לא יוכל לעלות לדוכן, ותמוה מדוע לא הזכירו הפוסקים דין זה.
והקשה המג"א על הב"ח: "ודבריו צ"ע דבהדיא אמרינן פרק בתרא דתענית דלא איתקש אלא לקולא דמותר בחרצן, אבל לחומרא לא, דהא בעל מום כשר לנשיאת כפים". וכוונתו לדברי הגמרא במסכת תענית (כו, ב) שדיני כהן המברך נלמדו גם מסמיכות פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר, ונזיר יכול להיות גם בעל מום, ויש ללמוד מזה כי גם כהן בעל מום רשאי לברך, ומסקנת הסוגיא "אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא". כלומר, דינים אלו הם מדרבנן ולימוד בגדר "אסמכתא", ולכן ההיקש של כהן מברך לכהן משרת ולנזיר הוא לקולא – שאין מום פוסל בכהן מברך ואין לכהן איסור לאכול חרצן.
ומבואר איפוא בדברי המג"א, שאע"פ שכהן בעל מום פסול לעבודה בבית המקדש, הוא רשאי לשאת כפים, כי ה"היקש" ללמוד דיני ברכת כהנים מעבודה בבית המקדש לא נאמר "לחומרא" לפסול כהנים שאינם רשאים לעבוד בבית המקדש, מלעלות לדוכן. ולפי זה מסקנת המג"א: "גם הרבה פסולים [לעבודה בבית המקדש] שנמנו פרק שני דזבחים, כשרים לנשיאת כפים, וכן כתב הסמ"ג בהדיא (ריש מצוה כ) דמומר כשר לנשיאת כפים".
ובשו"ע (או"ח סי' קכח סע' ל) כתב להתיר לבעל מום לשאת כפים "אם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום", והקשה הט"ז (ס"ק כז) "ותימה לי אמאי לא יהיה פסול משום דאיתקש לעבודה, כדאיתא בפרק אלו נאמרין (סוטה לח, א) דכתיב לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, דמטעם זה פסול [לשאת כפים] ביושב [כשם שעבודה בבית המקדש בישיבה, פסולה]. וכן איתא בשו"ע (שם סע' לח) בשתויי יין דפסול לדוכן, וכתב הרמב"ם דאיתקש לעבודה. ואם כן הכי נמי בעל מום פסול לעבודה, הכי נמי יהיה פסול לדוכן ומה מהני דש בעירו". ותירץ הט"ז: "לא בא ההיקש דברכה לשירות, אלא בדבר שהוא ביד האדם לתקן, כגון יושב, שהרי יכול לעמוד. ובשתוי יין יש לו להזהר שלא לשתות, מה שאין כן מומים שאין בידו לתקן". גם בדברי הט"ז מבואר איפוא, שבעל מום הפסול לעבודה אינו נפסל לעלות לדוכן, כי רק פסול בעבודת בית המקדש "שביד אדם לתקן" [כגון ישיבה או שתוי יין] פוסל לברכת כהנים, ולא פסול "שאין ביד אדם לתקן", כפסול בעל מום.
ומעתה יש לומר, כי דברי הגר"מ שטרנבוך בטעם המנהג שקטן אינו עולה לדוכן בגלל שנשיאת כפים היא עבודה בבית המקדש, וקטן פסול לעבוד בבית המקדש, פסול גם כן לנשיאת כפים [ולכן לא מוטל חיוב על אביו לחנכו לעלות לדוכן לשאת כפים, כי אינו מקיים בזה מצוה] – נכונים רק לשיטת הב"ח, שהפסול לעבודה בבית המקדש פסול לנשיאת כפיים, אך לשיטת המג"א שגם הפסולים לעבודה בבית המקדש רשאים לעלות לדוכן, הוא הדין קטן, אפילו אם נפסל מעבודה בבית המקדש, אין זה פוסלו מלעלות לדוכן לשאת כפים.
ולשיטת הט"ז שרק פסול בעבודת בית המקדש "שביד אדם לתקן" פוסל לברכת כהנים, צ"ע האם קטן זהו פסול "שביד אדם לתקן", שהרי סופו להיות גדול, ולכן הקטן פסול עכשיו לברכת כהנים, או שאין זה אלא פסול "שאין ביד אדם לתקן", שהרי אין זה "בידו" לתקן את פסולו.
- • •
חיוב מצות חינוך במצוות ציבוריות
יא. ונראה לבאר בדרך נוספת את המנהג מדוע אין מצוה לחנך קטן לעלות לדוכן, על פי מה שנתברר בהרחבה בספרנו רץ כצבי – ירח איתנים (סימן כד) האם קטנים מחוייבים לעשות מנין לעצמם מדין חינוך [גם במקום שאין עשרה גדולים] – דבר השכיח מאד בבתי ספר של ילדים שאין במקום עשרה גדולים. והנה בכל המצוות שהקטן מקיים מדין חינוך, כגון נטילת לולב או אכילת מצה, הקטן מברך עליהם, ואין זו ברכה לבטלה, למרות שאינו מחוייב במצוה מהתורה. ונשאלת איפוא השאלה, מדוע שלא נחייב קטנים להתפלל במנין, ויאמרו קדיש וקדושה ואף יקראו בתורה מדין חינוך.
ונתבאר שם ביסוד מצות חינוך, שחובת האב במצות חינוך היא רק במצוות פרטיות שיש על האב, כגון תקיעת שופר, תפילין וציצית סוכה וכיו"ב, שמוטלת עליו החובה לחנך את בנו לאותן המצוות. אבל במצוות ציבוריות, דהיינו מצוות שאינן חובה פרטית על האב אלא הם מתקיימות בציבור, דהיינו שהחיוב אינו תלוי באב בלבד אלא תלוי בציבור, כגון תפילה במנין, חז"ל לא תיקנו בהם מצות חינוך. וביאור הדברים, כי מצות חינוך היא מצוה מדרבנן, ורבנן לא הטריחו לחייב בחינוך כאשר המצוה ציבורית, דהיינו שהיא מתהווה על ידי ציבור וקיומה תלוי בציבור. ולפיכך, הן לפי הפוסקים שהקטן בר חיובא במצות החינוך, והן לפי הפוסקים שהחיוב מוטל על האב – רבנן חייבו במצות חינוך רק כאשר זו מצוה פרטית, אזי יש חיוב בחינוך למצוה זו, אך במצוות ציבוריות, אין חיוב חינוך.
כאשר היה בלוס אנג'לס באייר תשס"ו, ראש הישיבה, רבי אהרן לייב שטיינמן, ביקרתיו באכסנייתו, והצעתי לפניו את החידוש שמצות חינוך לא נאמרה במצוות ציבוריות. ואמר לי ראש הישיבה שאולי יש ראיה לכך מדברי הגמרא בגיטין (נב, א) שהאפוטרופסים מחוייבים לקנות ליתומים הקטנים "לולב וערבה וסוכה וציצית וכל דבר שיש לו קצבה, ואין פוסקין עליהם צדקה". ופרש"י שם: "צדקה, אין להם קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים". ומבואר שבגלל שהאפוטרופוס מחוייב לדאוג למצות חינוך היתומים, מוטלת עליו החובה לרכוש להם את כל מה שנחוץ להם לקיום המצוות מדין חינוך, כגון לולב וציצית, בעוד שאינו מחוייב לדאוג שיקיימו מצות צדקה מדין חינוך, מפני שחוששים שאם יקיים עבורם מצות צדקה יכלה ממונם.
והקשה ראש הישיבה, לכאורה לא מובן למה התכוין רש"י במה שפירש שחוששים שאם האפוטרופוס יקיים מצות צדקה עבור היתומים יכלה ממונם מכיון שבכל שעה מצויים עניים, ומדוע לא חוששים שיכלה הכסף גם ביחס לדברים האחרים שהאפוטרופוס צריך לקנות ליתומים.
ומכאן רואים, אמר ראש הישיבה, שאין חיוב חינוך במצוות התלויות בציבור, ולכן רק במצות צדקה ש"בכל שעתא קיימי עניים" האפוטרופוס אינו מחוייב. כי אם ירצה האפוטרופוס לקיימה עבור היתומים מדין חינוך, הוא צריך להתחשב בציבור גדול של עניים הנצרכים לצדקה כל שעה – ואז יש חשש שיכלו נכסיהם, ולכן הוא פטור מחיוב החינוך במצוה זו, מאחר והיא תלויה בציבור, עכ"ד.
ועל פי זה רציתי להוסיף, שמובנים דברי השו"ע בהלכות מגילה (או"ח סי' תרפט סע' ו) שכתב: "מנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה". וכבר תמה הביאור הלכה (שם ד"ה מנהג טוב) שמאחר ובוודאי כוונת המחבר היא דווקא על קטנים שהגיעו לחינוך [כי קטנים ביותר רק מבלבלים את הקהל ואין להביאם לבית הכנסת] קשה מאד מדוע כתב המחבר שרק "מנהג טוב" להביא את הקטנים לבית הכנסת לשמוע קריאת מגילה "הלא מדינא מחוייב לחנכם בקריאת המגילה או עכ"פ בשמיעה". ותירץ הביאור הלכה "ואולי דבזה היה יוצא אם היה קורא לפניהם בביתם, אבל כדי לפרסם הנס ביותר מנהג להביאם בבית המדרש שישמעו בצבור כדי לחנכם שגם בגדלותם ישמעו בציבור".
אמנם לפי המבואר כוונת השו"ע פשוטה, שמאחר וקריאת המגילה בבית הכנסת היא ענין "ציבורי", לכן נקט המחבר שזהו רק "מנהג טוב", שהרי אין חיוב מצות חינוך במצוות ציבוריות.
ובאמת חידוש זה הוא גדול מאד, שהרי נראה שאין חיוב חינוך במצוות ציבוריות, כגון תפילה במנין, חזרת הש"ץ, קריאת התורה, ולכל היותר זהו "מנהג טוב" שיש להרגיל את הקטנים במצוות אלו, ואין זה מעיקר מצות חינוך.
ולפי זה אין חיוב לחנך כהן קטן לברך ברכת כהנים, שהיא "מצוה ציבורית", שקיומה רק בעשרה מישראל, וצ"ע.
חינוך כהן קטן לעלות לתורה
יב. מדינא דגמרא קטן רשאי לעלות לתורה, כדברי הגמרא במסכת מגילה (כג, א) "הכל עולים למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים, אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור". ובדברי הריב"ש (סימן שכו) מבואר מדוע קטן רשאי לעלות ולקרות בתורה, והרי אינו מצטרף למנין עשרה לאמירת דבר שבקדושה (שו"ע או"ח סי' נה סע' א). "כדי שלא להטריח הציבור להיות כל השבעה גדולים, ואולי לא ימצאום יודעים לקרות. ואפילו אשה התירו מטעם זה, אם לא מפני כבוד הציבור. מכל מקום, בכולם קטנים לא התירו". כלומר, בזמן הש"ס כל אחד מהעולים לתורה היה קורא בעצמו בתורה [רק בתקופה מאוחרת יותר, מכיון שלא כולם היו בקיאים לקרוא בתורה, נהגו ש"בעל קורא" קורא בתורה ומוציא אחרים ידי חובה]. ולכן קבעו חכמים בעיקרה של התקנה לקרוא בתורה, שגם קטן יהיה רשאי לעלות לתורה ולקרוא ולהוציא אחרים ידי חובה – כדי לא להטריח את הציבור למצוא שבעה קרואים גדולים היודעים לקרוא בתורה. נמצא איפוא, שעצם הקריאה בתורה לא מתאפשרת אלא בעשרה גדולים, אולם העולה הקורא בתורה רשאי להיות גם קטן.
מרן השו"ע (או"ח סי' רפב סע' ג) פסק להלכה את דברי הגמרא במגילה: "הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכים, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור". אולם למעשה כתב המג"א (ס"ק ו) כי בזמנינו קטן אינו קורא ועולה לתורה אלא למפטיר: "להיות הקטן מקרא, אינו יכול עד שיביא ב' שערות, והאידנא לא נהיגי לקרות קטן אלא למפטיר". וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק יב) "נוהגים כהיום שאין קורין קטן כלל לשום עליה, אפילו אם כבר נשלם מנין הקרואים, אלא למפטיר".
ומעתה יש להקשות על דברינו לעיל שאין חיוב חינוך במצוות ציבוריות, מדוע מעיקר הדין כאן הקטן עולה לתורה, והרי קריאת התורה היא "מצוה ציבורית", מכיון שאין קוראים בתורה ללא מנין עשרה. ולפי זה אין חיוב לחנך כהן קטן לעלות לתורה, שהיא "מצוה ציבורית", שקיומה רק בעשרה מישראל, וצ"ע.
וצריך לומר על פי שיטת הרמב"ם המבוארת בשיעור קטן בתלמוד תורה שחיוב חינוך קטן בתלמוד תורה הוא מהתורה כדבריו בהלכות תלמוד תורה (פ"א ה"א) "נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר (דברים יא, יט) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". ונראה מדברי הרמב"ם כי החיוב לחנך קטן בתלמוד תורה אינו משום מצות חינוך מדרבנן שיש לה מקור מהפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ", אלא חיוב מהתורה כפי שנאמר בפסוק "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". וכמשמעות המשך דברי הרמב"ם (שם הלכה ו) "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה, משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, עד שיהיה בן שש או בן שבע, הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות". והגר"א ציין מקור לדברי הרמב"ם "ובספרי (פרשת עקב) לדבר בם, מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם". וכפי שמפורש בדברי שו"ע הרב בהלכות תלמוד תורה (פ"א סע' א) לחלק בין חיוב חינוך בכל המצוות לבין חיוב חינוך במצות תלמוד תורה: "אף על פי שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים, אבל תלמוד תורה מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה אף על פי שהקטן אינו חייב, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".
ומעתה יש לומר כי עליית הכהן הקטן לתורה אינה מדין דרבנן של מצות חינוך למצוות, אלא מחמת החיוב דאורייתא לחנך את הקטן למצות תלמוד תורה. ועל כן יתכן איפוא, שלמרות שמצות קריאת התורה היא "מצוה ציבורית" שאין בה את החיוב דרבנן לחנך קטן למצוות, אולם יש חיוב מהתורה לחנכו בעליה לתורה לקיום מצות תלמוד תורה.
- • •
לסיום הנני מצרף את מכתבו של ידידי רבי מרדכי פרקש, שליח חב"ד בוושינגטון, בנדון דידן:
כבוד ר' צבי שיחי'
אחדשה"ט
נשאלתי הערב. יהודי כהן שנוהג בכל יום טוב לעלות לברכת כהנים יחד עם ילדיו הקטנים, ובפסח האחרון הגיע רב חדש לקהילה, שאסר לו לעלות את ילדיו הקטנים בטענה שאינם יודעים לישא כפיהם. עכשיו מתקרב חג השבועות ונפשו בשאלתו שאדבר עם הרב שיתן לו להמשיך במנהגו הקודם. ובעיון בנושא עומדת לי כרגע שאלה בהבנה, ואבקש מכת"ר שכידוע עוסק במיוחד בנושא "כהונה" וזהיר בה טפי אם יוכל להאיר עיני בדבר.
המשנה ברורה (סי' קכח ס"ק קכג) כתב על דברי השו"ע אודות קטן שנושא כפיו עם כהנים שהם גדולים "ללמוד ולהתחנך", וז"ל: "וחינוך זה אינו כשאר זמני החינוך שהוא כבר חמש כבר שית, כי אם בשיודע לישא כפיו כמנהגי הכהנים". ולפי זה יוצא לכאורה שקטן שאינו יודע לישא כפיו אכן אינו עולה לדוכן.
אבל בשו"ע הרב (שם סע מט) כתב אודות קטן: "אבל עם כהנים אחרים שהם גדולים אפילו אינו בן י"ג שנה שיודע לישא את כפיו נושא עמהם כדי להתחנך במצות". מצד אחד יכולנו להבין שהפירוש "אפילו אינו בן י"ג שנים שיודע לישא את כפיו", פירושו אפילו שהוא קטן אבל בכל זאת "שיודע לישא את כפיו" אז נושא כפיו עם הגדולים, והיינו כנ"ל במשנה ברורה.
אבל באמת יש לפרש באופן אחר "אפילו אינו בן י"ג שנים שיודע לישא את כפיו", היינו שאפילו אם אינו גדול היודע לישא את כפיו, בכל זאת עולה לדוכן. וכן לכאורה מדויק הלשון "שיודע" הנפנה ללפני פניו, ולפירוש הראשון היה כותב "ויודע" היינו שהוא קטן שבכל זאת יודע איך לישא כפיו.
ובאמת בפשטות איני מבין לדעת המשנה ברורה, אם לא יעלה איך ילמד לישא את כפיו, הרי בכל מצוה מחנכין את הקטן בעת קיום המצוה, וצ"ע.
שוב אבקשו אם יוכל להביע דעתו בזה, בברכה, מרדכי פרקש
לאחר קבלת המכתב, השבתי לרב פרקש:
ערב חג השבועות תשע"ג
לענ"ד נראה שהמשנה ברורה נגע פה בענין "טכני" גרידא. היות וההלכה היא שבנשיאת כפים הכהן צריך לסגור את עיניו, והוא מכוסה תחת הטלית, ממילא אין אפשרות במקרה זה לאב לחנך את בנו וללמדו כיצד לעשות את נשיאת הכפים כראוי [עם כל ה"טכניקות" שבדבר: אצבעות, סגירת עיניים, תחת הטלית וכו']. ולכן יש ללמדו לעשות זאת ולחנכו קודם לכן. מה שאין כן במצוות אחרות שיכול לעשות זאת בעת קיום המצוה עצמה. ולכן כתב המשנה ברורה "כי אם שיודע לישא כפיו כמנהגי הכהנים" בהלכה זו ולא בהלכה אחרת. כך נראה לי פשוטו של דבר.
בברכת שבת שלום וחג שמח, צבי רייזמן