חיסון מבוגרים וילדים מפני מחלות
לאחר החלטת מנהל המזון והתרופות האמריקאי (Food and Drug Administration – FDA) ומשרד הבריאות בישראל, לאפשר לחסן ילדים נגד נגיף קורונה, והתחלת מתן החיסונים לילדים מגיל חמש בפועל, התנהל ויכוח עז בין המצדדים והמתנגדים למתן החיסון לילדים, ובעקבותיו עסקנו בנושא זה. בחלקו הראשון של השיעור, נשמעה דעת הרופאים בנדון, ולאחר מכן ביררתי עם בני החבורה הי"ו, את השאלות העקרוניות המתעוררות בנדון מתן חיסונים:
- מה הדין להלכה כאשר ההורים מתנגדים לחסן את ילדיהם, האם אפשר לחייבם לחסנן.
- בן או בת מעוניינים לקבל חיסון בניגוד לדעת ההורים, האם מחמת חיובם במצות כיבוד אב ואם, עליהם להימנע מקבלת החיסון.
- האם מותר לרופא לחסן ילדים בניגוד לדעת הוריהם.
- כמו כן יש לברר, האם ניתן לחסן את הילדים בהסכמת אחד ההורים, כאשר ההורה השני מתנגד.
א. בהלכות שבת (או"ח סי' שכח סעי' י) כתב השו"ע: "כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ, מחללים עליו את השבת. ואם רופא אחד אומר צריך, ורופא אחד אומר אינו צריך, מחללים. ויש מי שאומר שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחים קצת, וספק נפשות להקל". וכתב המגן אברהם (ס"ק ו) "אם לא רצה החולה לקבל התרופה, כופים אותו".
אולם במור וקציעה (שם) סייג את דברי המגן אברהם, ונקט כי דבריו נאמרו רק כאשר מדובר בתרופה שיש ודאות שתרפא את החולי: "נ"ל דווקא כשרוצה למנוע מהשתמש ברפואה הוודאית (אף הסתמית ע"י רופא מומחה, כוודאית חשיבא) שהחמיר על עצמו מחשש איסור דשבת. אבל אם נמנע מפני שאינו מחזיקה לרפואה בדוקה, אפילו מדעת עצמו בלבד, כל שכן אם מסייעו רופא אחד (המתנגד לרופא שאומר צריך) אין כופים. וכל שכן אם חושש הוא שמזקת לו אותה תרופה שסידר לו הרופא האומר צריך, אפילו בחול אין רשאים להכריחו, קל וחומר לשבת. והיינו בתרופה שעושים מסמים לאכול ולשתות החולה, או לגמוע אבקת רוכל, לצורך חולי נעלם שבפנימיות הגוף במקומות הבלתי נגלים, ואף הרופא עצמו אינו יודעם ומכירם בברור, אלא באומדנא גרידא ומנסה הוא בתרופות מסופקות לעצמו, אז ודאי אשרי הנמנע מהם לעולם, ואינו בוטח ברופא בשר ודם ובתרופתו ויניח הדבר ביד רופא חינם הנאמן. רק בחולי ומכה שבגלוי שיש לרופא ידיעה ודאית והכרה ברורה בהם ועוסק בתרופה בדוקה וגמורה, ודאי לעולם כופים לחולה המסרב במקום סכנה, בכל ענין ואופן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאותו. כגון, לחתוך בשר חי שבמכה ולהרחיב פיה ולחבוש שבר, אפילו בנטילת איבר (כדי להצילו ממות), ולהאכילו דברים מבריאים ומסעדים או ממרקים ומנקים בדוקים ובחונים שמועילים ובלתי מזיקים. כל כהאי גוונא ודאי עושים לו ומעשים אותו בעל כרחו, משום הצלת נפש. ואין משגיחים בו, אם הוא אינו רוצה בייסורים ובוחר מוות מחיים, אלא חותכים לו אפילו איבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממוות, ועושים כל הצריך לפיקוח נפש נגד רצונו של חולה. וכל אדם מוזהר על כך משום ולא תעמוד על דם רעך, ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו".
לפי דבריו נראה לכאורה, כי חיסון המוגדר כ"רפואה ודאית" ו"תרופה בדוקה וגמורה", המצילה מליונים רבים ברחבי העולם – הוא עילה מספקת לכפות את המתנגדים לחיסון, להתחסן בניגוד לרצונם.
הסתמכות על "רוב" רופאים
ב. זאת ועוד, גם אם נטיל ספק בצורך לחסן, הרי שהרמב"ם (הלכות שביתת עשור פ"ב ה"ח) כתב בדינו של "חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים", כי במקרה של מחלוקת בין הרופאים מה צריך לעשות: "מקצת הרופאים אומרים צריך, ומקצתם אומרים אינו צריך – הולכים אחר הרוב, או אחר הבקיאים". ומבואר בדבריו כי הכלל המקובל בכל התורה שהולכים אחר הרוב, נאמר גם כאשר יש חילוקי דעות בין רופאים – והרוב הוא זה שקובע.
על פי דברי הרמב"ם הללו, השיב הרב יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן (שיעורי תורה לרופאים סימן קעד), לשאלת רופא המאמין כי הרפואה ההומאופטית היא הנכונה, לרפא ברפואה הקונבנציונאלית, בניגוד לרצונו, כי "דעת הרוב קובעת. ומכיון שדעת רוב הרופאים היא בעד תרופות קונבנציונאליות, אין כל בעיה מוסרית לטפל בדרך זו".
כיוצא בזה השיב הרב זילברשטיין (שם סימן קעה) לבני זוג שנחלקו בדעתם האם להתרפא ברפואה קונבנציונאלית או ברפואה הומאופטית: "כלל גדול מסור בתורתנו, הולכים אחר דעת רוב הרופאים. הלכה זו כתובה לגבי יום הכיפורים (או"ח סי' תריח סע' ג), אם רופא אחד אומר שהחולה יכול לצום, ורופא אחד אומר שהוא חייב לאכול, לא יצום. אך אם שני רופאים אומרים שהוא בריא ולא רואים על פניו שום דבר מדאיג והאנשים שם והסובבים אינם מודאגים, ורק רופא אחד אומר שהוא חייב לאכול, אין דבריו של אחד במקום שנים. הלכה זו של התורה מלווה אותנו גם ביתר חלקי התורה, אין דבריו של אחד במקום שנים, והולכים אחר הרוב. גם בענייננו יש לבדוק מהו הרוב, ואם רוב הרופאים דוגלים ברפואה הקונבנציונאלית, הלכה כמותם".
הרב זילברשטיין, הטעים את קבלת הכרעת רוב הרופאים, על פי דברי החתם סופר (פרשת שופטים, מהדורה תנינא) "מכיון שאין הקב"ה מרפא בעזרת התרופות אלא דרך התרופות. וכל זאת מהנהגותיו בהסתר פנים, לבל יראוהו יושבי תבל ותתבטל הבחירה. אם כן מה שנחשב בעיני רוב הצבור לדרך הנכונה – לשיטה זו ניתנת הסייעתא דשמיא, והיא הנחשבת להנהגה הטבעית. במילים אחרות, התרופות הן רק הסוואה, שלא יראה נס גלוי, והמרפא האמיתי הוא תמיד הקב"ה. מעתה מה לי אם התרופות הקונבנציונאליות באמת מרפאות או לא, הלא בין כה אין יעודן בעולם לרפא אלא כדי שאנשים יחשבו שהתרופות ריפאו. ורוב האנשים הלא אכן חושבים, שהרפואה הקונבנציונאלית מרפאת. ומכיון שחושבים כך, הקב"ה אכן ישלח דרך התרופות את הרפואה".
מכאן שגם בשאלת מתן החיסון למבוגרים ולילדים, יש ללכת אחר דעת רוב הרופאים המצדדים במתן החיסון.
אולם האמת היא, שלא ברור כלל, כיצד נקבע על פי ההלכה מהי דעת רוב הרופאים, כפי שכתב לי לאחר מסירת השיעור בפני בני החבורה, ידידי פרופ' ויליאם (בילי) סטול, ראש האגף לראומטולוגיה, בית הספר לרפואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה:
- הזכות לעסוק ברפואה מחייבת אישור [רישיון] מהממשלה [ועיסוק ברפואה ללא אישור שכזה מהווה עבירה פלילית], אך רישיון זה לא מקנה לרופא "רשיון" בכל הנושאים הרפואיים.
לדוגמה, לי יש רישיון ממדינת קליפורניה לעסוק ברפואה, האם זה אומר שאני יכול להציע חוות דעת מומחה [לגיטימית] בנדון ניהול מחלה פסיכיאטרית [שאין לי הכשרה רשמית לגביה], או להמליץ על הליך נוירוכירורגי אחד על פני אחר [שגם לזה אין לי הכשרה רשמית] – ודאי שלא!
ההיגיון אומר, שהרופאים היחידים שצריכים להחליט החלטה רפואית, הם אלו שיש להם את ההכשרה והניסיון הנדרשים, כדי להביע דעה באותו תחום. בהתאם לכך, יש לקחת את דעותיהם של רובם הגדול של הרופאים [בנושא החיסונים], כחסרי הכשרה וניסיון בתחום הנתון, כפי שהם – חסרי ידע.
- כאשר נגביל את ההשתתפות בדיון לרופאים עם ההכשרה והנסיון הנדרשים כדי להציע חוות דעת, נשאלה השאלה האם צריך להקשיב לרופא האומר לך מה לעשות, ומה נעשה אם חוות הדעת שמציע הרופא שלך היא אינה דעת הרוב – האם נצטרך לערוך סקר לדעת מה סוברים כל הרופאים המומחים בתחום, בכדי לקבוע מהי דעת הרוב.
- יש להבחין ולהבדיל בין התמקדותם של הפקידים הממונים על בריאות הציבור [שהם, ככלל, רופאים אינטליגנטיים, בעלי כוונות טובות ובעלי הכשרה גבוהה ומנוסים], לבין הרופאים המטפלים [שככלל הם רופאים מיומנים, אינטליגנטים, ומנוסים בתחומם]. הראשונים מתמקדים בציבור, בעוד שהאחרונים מתמקדים ביחידים.
פקידי בריאות הציבור מציעים המלצות והכוונה באופן כללי, בעוד שהרופאים מציעים המלצות והכוונה לאנשים ספציפיים. פקידי בריאות הציבור לא יודעים ומכירים את ההבדל בין גברת גולדברג לגברת רובינשטיין. אבל הרופא המטפל בגברת גולדברג והרופא המטפל בגברת רובנשטיין, בהחלט יודעים.
ברור כי מה שטוב לגברת גולדברג לא בהכרח טוב לגברת רובנשטיין. ולכן ההמלצה מה הכי טוב לגברת גולדברג, תלויה ברופא שלה, וההמלצה מה הכי טוב לגברת רובינשטיין, תלוי ברופא שלה – ולא פקידי בריאות הציבור.
הכרעת "רוב" בדיני פיקוח נפש ובמתן חיסונים לילדים
ג. מתנגדי מתן החיסון מסתמכים על דברי הגמרא במסכת יומא (פד, ב) שם נקבע כי "לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב", וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תריח סע' ד) "אם שנים אומרים צריך [לאכול ביום כיפור], אפילו מאה אומרים אינו צריך, ואפילו החולה אומר עמהם שאינו צריך, מאכילים אותו מאחר ששנים אומרים". כלומר, כאשר יש ספק פיקוח נפש – לא מתחשבים בדעת הרוב הסבורים שאין להאכיל את החולה ביום כיפור.
לאור זאת טוענים מתנגדי החיסונים, כי גם אם לדעת רוב הרופאים צריך להתחסן נגד הנגיף, הרי קיים עדיין מיעוט רופאים הסבורים כי אדרבה, במתן החיסון יש ספק פיקוח נפש מחמת הנזקים הבלתי הפיכים שלהם לגוף האדם [על פי טענתם, כמובן] – ולכן בכגון דא, אין להתחשב כלל בדעת הרוב המחייב להתחסן.
אמנם כבר היו דברים מעולם, ויש לדחות את דבריהם, כפי שכתב ידידי רבי משה שטרנבוך, בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ז סימן קעו) בנדון חובת החיסון נגד מחלת החצבת: "אע"פ שיש כמה רופאים יחידים הטוענים שהחיסון עלול להזיק לילד, אבל כיון דרובא דרובא דהרופאים סוברים שאין החיסון מזיק כלל, אין לחוש למיעוטא דמיעוטא דרופאים האומרים שהחיסון מזיק. ואע"פ דבעלמא בספק פיקוח נפש לא אזלינן בתר רוב רופאים, וכמו שנפסק בשו"ע (או"ח סי' תריח ס"ד) דבמקום הצלת נפש מישראל חיישינן גם לדעת מיעוט רופאים. הכא שאני, דאף אם ניזיל בתר מיעוט הרופאים עדיין נישאר בחשש פיקוח נפש לדעת רוב רופאים, ומאידך אם ניזיל בתר רוב רופאים ונחסן את הילדים, באנו בזה לחשש פיקוח נפש רק לדעת המיעוט, ובכהאי גוונא דבכל צד איכא צד פיקוח נפש, בודאי שיש לילך בתר רוב. דהא כל הטעם שלא לילך בתר רוב רופאים, הוא רק כדי להציל מצד פיקוח נפש. והכא דליכא הצלה טפי בהא דניזיל בתר מיעוט, חזר הדין ככל התורה כולה דאזלינן בתר רוב". ומתוך כך הסיק: "לכן נראה פשוט שאין האב בעלים למנוע מבנו החיסון ולהכניסו בכך לחשש סכנה לדעת רוב הרופאים, וכל שכן הכא דבמניעת החיסון הוי חב לאחריני, שהרי על ידי שמונע מבנו החיסון, גורם להתפשטות המחלה לא רק אצל בנו, אלא גם אצל אחרים שעלולים להידבק ממנו".
בהמשך דבריו הוסיף הרב שטרנבוך וחידש כי "יש זכות להורי התלמידים המחוסנים לדרוש שאותם הילדים שאינם מחוסנים לא ייכנסו ללמוד בתלמוד תורה יחד עם בנם, שהרי כידוע מחלה זו מדבקת ביותר. ואין זכות לילדים שאינם מחוסנים להזיק לילדים המחוסנים ולהכניסם לחשש הידבקות במחלה. ואף שחשש מוות בילדים מחוסנים הוא חשש רחוק מאוד, אבל הא מיהא יש צד מועט שיחלו במחלה, ויש זכות להורים לדרוש שלא להכניס את בנם לחשש סכנה ממחלה גם בלא צד מוות".
החשש מפני החיסון לא נחשב "ספק סכנה"
ד. ונראה לענ"ד כי בנדון דידן, חששם של מתנגדי מתן החיסון לילדים, כלל אינו נכנס תחת הגדרת "ספק פיקוח נפש", וזאת על פי דבריו של ידידי רבי צבי שכטר, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק (אור המזרח, כרך לו, טבת תשמ"ח, עמ' 160) בהגדרת חמישה סוגים של "רוב" בהלכה: "א. רוב גרוע – כמו למשל כשיש רוב של 51 אחוז בלבד, דאמרינן בזה דרוב וחזקה, לאו רוב עדיף, אלא שקולים הם. ב. רוב בריא – שעומד עכ"פ כנגד מיעוט המצוי, כמו למשל אם יש 70 או 80 אחוז לצד אחד. ג. רוב יותר בריא – שהמיעוט שכנגדו אינו אלא מיעוט שאינו מצוי, כמו למשל רוב של 90 אחוז. וההבדל לדינא שבין סוג רוב זה השלישי לסוג רוב השני, נמצא בחידושי הרמב"ן ובמלחמות (פ"ק דחולין). ד. רוב העומד כנגד מיעוטא דמיעוטא – למעלה מזה נמצא בגמרא (ריש גיטין) דאף דרבי מאיר חייש למיעוטא, אפילו במיעוט שאינו מצוי, מכל מקום במיעוטא דמיעוטא, כמו למשל ברוב של 99 אחוז, אף רבי מאיר יודה דלא חיישינן למיעוטא. ה. רוב שהמיעוט העומד כנגדו אינו אלא אחד מני אלף – שייסד החתם סופר בתשובה (יו"ד סי' שלח; הובא בפתחי תשובה יו"ד סי' שנז ס"ק א) דאף דבעלמא קיימא לן דלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב, וצריכים לחוש אפילו למיעוטא דמיעוטא, מכל מקום בספק של אחד מני אלף, דאין בני אדם נורמליים חוששים מסכנה זו כל עיקר, בכהאי גוונא ודאי אמרינן "שומר פתאים ה'", ולא מקרי כלל ספק סכנה לדחות לשום איסור. ומסקנתו למעשה: "ומעתה נראה פשוט שבספק של אחד מני אלף דלא מיקרי ספק כלל, אפילו לגבי ספק סכנה".
ברור לכל בר דעת, כי הטענה לפיה שבמתן החיסון יש ספק פיקוח נפש מחמת הנזקים הבלתי הפיכים שלהם לגוף האדם, עונה בהחלט על הדברים האמורים לעיל כי "בספק של אחד מני אלף דלא מיקרי ספק כלל, אפילו לגבי ספק סכנה". אשר על כן, ודאי שהלכה כדעת רוב מנין ובנין של הרופאים, המצדדים במתן חיסון נגד הנגיף גם לילדים.
רוב "ניצולים" – סיבה למתן החיסון
ה. בעת הכנת השיעור, הראה לי ידידי רבי עובדיה יוסף טולידאנו, מחבר שו"ת משיב משפט, את תשובת רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת (ח"ב סימן לב), שנכתבה כאשר הומצא החיסון נגד מחלת האבעבועות, ונשאלה השאלה האם מותר להתחסן, כי לכאורה יש לחשוש לסכנה הנשקפת מהחדרת הנגיף המוחלש לגוף: "דאם יש חשש סכנה בזאת האינוקולאציונ"י [החיסון], אפילו אם תמצי לומר שיש יותר סכנה כשבא זה החולי דרך טבע, עם כל זאת אסור לעשות כן, דהוא ספק סכנת נפשות. דאע"פ דעל הרוב בא זה החולי בידי שמים, מכל מקום קצת בני אדם ניצולים גם כן כאשר הניסיון מוכיח, ואולי זה יהיה אחד מהם. ואם כן איך נשסה בו זה החולי בפועל [על ידי מתן החיסון], דאולי ימות בו, הלא קיימא לן דאין הולכים בזה אחר הרוב, כמו שאמרו ביומא (פד, ב) לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב".
בתשובתו, חידש הזרע אמת כי הסיכון למוות כתוצאה מהחיסונים הוא בגדר "מיעוט דמיעוטא", ולעומת זאת סיכויי ההצלה הוא "רובא דרובא". לפיכך: "אפילו אם תמצי לומר שלא נאמין לרופאים, ושנחוש שמא אחד מאלף מאלו שנעשית פעולה זו בהם ימות, עם כל זה כיון דרובא ודאי ניצולים [על ידי מתן החיסון], אזלינן בתר רובא דרובא דניצולים למיעבד טיבותא לנפשייהו שלא יהיו עלולים למיתה בבוא להם חולי האבעבועות דרך הטבע, דהא עכ"פ לא יהיו המתים על ידי המצאה זו של החדרת [נגיף] אבעבועות [לגוף על ידי החיסון] אלא מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח, דקיימא לן דאפילו רבי מאיר דחייש בעלמא למיעוטא, למיעוטא דמיעוטא לא חייש. והן אמת דשערי חילוקים לא ננעלו לחלק בין הנושאים, אבל מכל מקום כיון דאי אפשר להתעלם דזאת הפעולה היא יותר קרובה הרבה לרווח והצלה מלהפסד, ודאי לא שייך לומר שב ואל תעשה עדיף, אלא עדיף ועדיף למיהדר אזכותא דידהו".
והם הם הדברים בנדון החיסון נגד נגיף קורונה. אין ספק כי הסיכון כתוצאה ממתן החיסונים הוא בגדר "מיעוט דמיעוטא", לעומת סיכויי ההצלה המוכחים של החיסון להגן ולמנוע הדבקה, שהוא בגדר "רובא דרובא" – ולכן עדיף לקבל את החיסונים ללא שהיות.
רוב הציבור קובע
ו. הרב זילברשטיין הביא בספרו שיעורי תורה לרופאים (שם סימן קעד) הגדרה מחודשת, מי נחשב "רופא בקיא", שעל פי חוות דעתו מסתמכים על פי ההלכה: "שמענו בשם הגאון מהרי"ל דיסקין, שהמון העם הוא המחליט בזה, ויעץ לשאול את הרוקח בעיר ממי הוא מקבל את מרבית גליונות הרצפטים, וזה שהמון העם נוהר אליו הוא הנחשב לבקיא".
לפי דבריו, נראה כי בכל מקרה של מחלוקת האם להתחסן, או לא – "המון העם הוא המחליט בזה". דהיינו כאשר רוב הציבור מתחסן, הרי הם כ"רופא בקיא", שמחוייבים לציית לדבריו.
סמכות משרד הבריאות על פי ההלכה
ז. לאחר מסירת השיעור בפני בני החבורה, כתב לי ידידי פרופ' ויליאם (בילי) סטול:
א. אי אפשר להשוות בין ילדים למבוגרים. כידוע, מערכת החיסון ביילודים היא מאד לא בשלה, והבשלתה של המערכת החיסונית לוקחת זמן. לשאלה מהותית, כמה זמן לוקח לילדים לפתח תגובה דמויית מבוגרים לחיסון מבוסס עלmRNA [שבו משתמשים נגד נגיף הקורונה], שנה, שנתיים, חמש שנים, עשר שנים – אין לנו תשובה כרגע. ומכיוון שהתשובה עדיין לא ידועה, איננו יכולים לשער את תועלת החיסונים מבוססיmRNA עבור ילדים.
נכון להיום, ההחלטות קליניות המתקבלות על ידי רופאי הילדים, הן אישיות ואינטואיטיביות ביותר, ולא משקפות "רפואה מבוססת ראיות" אמיתית.
ב. היותו של רופא או מדען מפורסם או מפרסם מאמרים בכתבי עת בולטים, אינה ערובה לכך שדעתו היא הנכונה, או שהמסקנות במאמרים שכתב אכן נכונות. בעוד שכללי "רוב" מקובלים בהלכה, לא ניתן לומר זאת גם לגבי עובדות או מציאות מדעיות.
לפני פחות משש מאות שנה, כמעט כל החוקרים המובילים האמינו שכדור הארץ, לא השמש, הוא במרכז היקום שלנו. ואז הגיע ניקולאוס קופרניקוס שהרגיש אחרת. מה שאנו "יודעים" מדעית היום עשוי להיות מוכח לא יותר מאשר איוולת מחר.
אולם לענ"ד, גם לאחר טענות אלו, חובה לחסן את הילדים, על פי מה שכתב בערוך השלחן (יו"ד סימן שלו סע' ב) "אסור להתעסק ברפואות אלא אם כן הוא בקי ויש לו רשות מבית דין. והאידנא צריך להיות מוסמך מהממשלה, שיש לו רשות ליתן רפואות לחולאים, וגם לא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן כשהזיק הרי הוא שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות ב"ד והממשלה, חייב בתשלומין אפילו הוא בקי, אם החולה נתנזק על ידו, וצריך להוציא ממון על רפואות. וכל שכן אם מת על ידו, הרי זה כהורג נפש במזיד. אבל אם ריפא ברשות וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אם היתה ע"י התרשלותו ולא עיין יפה. דאם עיין אין לו שום חטא, שהרי מצוה לרפאות, וכבר אמר החכם שגגת הרופא כוונת הבורא".
על פי דבריו כתב הרב יצחק זילברשטיין (שיעורי תורה לרופאים ח"ג סימן קעה) כי יש להעדיף את הרפואה הקונבנציונאלית על הרפואה ההומיאופטית: "כיון שאין לנו היום את הסנהדרין שהיו חייבים גם ללמוד רפואה, כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות סנהדרין ה"א), לכן בית דין לענין זה זהו משרדי הבריאות של כל מדינה ומדינה. לפי דברי ערוך השלחן אין לרופא רשות לרפא אלא אם כן קיבל את הסכמת משרדי הבריאות. ואם משרד הבריאות תומך בעיקר את הרפואה הקונבנציונאלית, אם כן זהו רשות בית דין, כיון שהוא מבוקר".
לאור זאת, במקומות שבהם משרדי הבריאות הממשלתיים תומכים ללא סייג בחיסונים – זו "רשות בית דין", המכריעה את הכף להתחסן על פי ההלכה.
- • •
חיוב האב ברפואת בניו – השלכות מעשיות לחובתו לחסן אותם
ח. בנדון מתן חיסון לילדים, נראה להוסיף על פי המבואר בדברי השו"ע (אבן העזר סימן עא סעיף א) שכתב: "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, ומשם ואילך זנם כתקנת חכמים עד שיגדלו". ועל פי דבריו כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן קנ) "פשיטא דחייב האב בריפוי בניו ובנותיו הקטנים, דרפואה בכלל מזונות".
מתוך דברים אלו קבע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"כ סימן מז) כללים בחיוב האב ברפואת בניו, ומאיזה גיל הם יכולים לסרב:
- האב חייב ברפואת בניו באותה מדה שחייב במזונותיהם, דרפואה בכלל מזונות, וזה במקביל לנפסק בשו"ע (אבן העזר סימן ע) בחיוב מזונות אשתו ורפואתה. וכך משמע מדברי שו"ת חתם סופר (יו"ד סימן עא), וכן השיב במפורש בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן קנ).
- חיוב האב במזונותיהם כיום כפי שנקבע ונתקבל בתקנות בתי הדין בארץ, הוא עד הגיעם לגיל חמש עשרה שנה. ולפי חוק המדינה, ושמחייבים לפי זה בתי המשפט האזרחיים בארץ הוא עד הגיעם לגיל שמונה עשרה שנה.
- האב יכול לכוף על הבן את הטיפול הרפואי עד הגיעו לתחילת גיל ארבע עשרה שנה, לאחר מכן ביכולת הבן לסרב. סימוכין לכך נראה להביא ממה דאמרינן במסכת כתובות (יא, א), דאב שגייר עמו בניו הקטנים, אם הגדילו יכולים למחות ולבטל את הגירות. וכך נפסק להלכה ברמב"ם (פ"י מהלכות מלכים ה"ג), ובשו"ע (יו"ד סימן רסח סעי' ז). וכפי שכתב בחידושי המאירי על מסכת כתובות הפירוש של "והגדילו" הוא בשעה ראשונה של תחילת ארבע עשרה שנה לזכר. ולפי זה בנקבה השיעור הוא בשעה ראשונה של תחילת שלש עשרה שנה.
- על אף שהבן מצדו יכול להתנגד בהגיעו לגיל הנ"ל לקבל הטיפול הדרוש, האב מחויב מצדו להטיל עליו כח השפעתו בדרכים הנדרשים מכח חיוב חינוכי שיסכים לקבל הטיפול. ואמינא לה ממה דמצינו שנאמר בדומה לזה במסכת קדושין (ל, א) בקשר להשיאו אשה והדומה לזה, ובחידושי המאירי מסביר זאת בזה הלשון, לעולם יהא אדם נותן לב תמיד להשגיח על עניני הבנים ולהתמיד בתוכחתם בין גדולים בין קטנים, ומכל מקום הזמן הראוי להשתדל בתוכחת עד תכלית הוא משעה שהדעת מלבלב ויוצא עד שיעשה פרי, והוא, משש עשרה עד עשרים וארבע. נלמד איפוא מהאמור בגזירה שוה דהוא הדין בנדון שאלתנו, שצריכה להיות דרכי ההנהגה בזה מצדו של האב, בחכמה ובתבונה, בהשכל ובדעת.
- כאשר יכול האב בדרכי השפעה, להשפיע על הבן שיסכים לקבל הטיפול הרפואי הנדרש, אזי הוא מחוייב בזה גם מכח חיוב כללי של "והשבות לו", כדרשת חז"ל הכתוב בא לרבות "לרפאות את גופו של משנהו", וכמו שמבאר הרמב"ם בפירוש המשניות בפ"ד דנדרים, שכלול בזה כל דרך השגת טיפול רפואי, הן בגופו, הן בממונו והן בחכמתו.
מדברים אלו יוצא, כי בזמן מגיפה, כאשר נמצא חיסון שביכולתו למנוע מחלות, הרי הוא נכלל בחיוב האב לרפא את בניו ובנותיו הקטנים – בהתאם לכללים שנתבארו לעיל.
חיוב תשלום הוצאות "רפואה שאין לה קצבה"
ט. אלא שעדיין יש לדון בזה, בהקדם מחלוקת רבותינו הראשונים, האם החיוב במזונות הבנים נובע מחמת חיובו במזונות אמם, או שזהו חיוב בפני עצמו.
הרמב"ם (אישות פי"ב הי"ד) כתב: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים". וכן כתב הר"ן (כתובות דף כח, ב בדפי הרי"ף) "דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים, דוקא בשאמן קיימת ומדין מזונות אמן [נגעו] בה, שכיון שהן נגררים אחריה, אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם. אבל בשאין אמם קיימת אינו חייב במזונותיהם". אולם הדרכי משה (אבן העזר סי' עא) כתב: "מדברי הרא"ש והריב"ש שהביא מרן הבית יוסף (שם) מוכח דפליגי עליה דהר"ן, וסבירא להו דמזונות בניו לאו מדין מזונות אמם נגעו בה". מחלוקת זו הובאה בקצרה בדברי החלקת מחוקק (שם ס"ק א) "עיין בר"ן שכתב שמדין מזונות אמן נגעו בהם, היה משמע קצת שצריך לזון אותם במזונות שנותן לאמם. אבל להרא"ש, משמע קצת שאין הבן נגרר אחר אמו".
והנה, להלכה נפסק בשו"ע (אבן העזר סי' עט סע' א) כי חיוב רפואת אשתו הוא "בין רפואה שיש לה קצבה ובין רפואה שאין לה קצבה, שהיא דומה למזונות". החלקת מחוקק (ס"ק א) והבית שמואל (ס"ק א) הביאו את פירוש רש"י בכתובות (נב, ב) כי "רפואה שיש לה קצבה" היינו כשהיא "אינה חולה תדיר", והוסיפו: "והוא הדין אם היא חולנית תדיר והרופא רוצה ליקח דבר קצוב ורוצה לרפא אותה כל זמן שתצטרך, גם כן מקרי רפואה שיש לה קצבה". נמצא לפי זה, כי לפי המבואר לעיל שחיוב רפואת בניו נובע מחיובו במזונותיהם – לשיטת הרמב"ן והר"ן שחיובו במזונותיהם נובע מחיובו במזונות אמם, הרי שחייב ברפואתם בין "רפואה שיש לה קצבה" ובין "רפואה שאין לה קצבה". אולם לשיטת הרא"ש והריב"ש, שהחיוב במזונות בניו [ורפואתם] הוא חיוב בפני עצמו, יתכן שחייב לרפאותם רק "רפואה שאין לה קצבה", הדומה לחיוב מזונות שהם דבר "שאין לו קצבה" [שהרי אין סכום קבוע וקצוב למזונות], ולא "רפואה שיש לה קצבה".
ומעתה יש לעיין, האם חיסונים הם "רפואה שיש לה קצבה" או "רפואה שאין לה קצבה". ולכאורה במציאות אנו רואים שגם לאחר מתן חיסון שלישי, עדיין לא ברור אם ינתן חיסון רביעי ואולי גם חמישי – ולכן זו "רפואה שאין לה קצבה", ולשיטת הרא"ש האב לא חייב בה, וצ"ע.
- • •
חיסון בניגוד לדעת ההורים
י. ידידי רבי אשר וייס נשאל (מנחת אשר, הלכות מגפת הקורונה סימן קנז) "במי שאביו ציוה עליו שלא להתחסן, ומדובר בבן גדול נשוי ובעל משפחה שרוצה להתחסן, האם חייב הוא לשמוע בקול אביו משום מצות כיבוד אב".
והשיב: "כבר ביארתי במקום אחר דאין חיוב כיבוד אב ואם אלא בעניינים הנוגעים להם, וכפשטות לשון הגמרא (קדושין לא, ב) מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. וכן הוא לשון השו"ע (יו"ד סי' רמ ס"ד). ובמה שאינו מצרכי אביו ואמו, אין כל זכות לאב ואם להכתיב לבנם ובתם ארחות חיים. ומן הטעם הזה פסק מהרי"ק (שורש קסו) שאין האב יכול למחות בבנו שלא ישא אשה כחפץ לבבו. ומלבד כל הנ"ל בעיקר גדר כיבוד אב, נראה עוד בנידון דידן דאין לו לשמוע בקול אביו משום שמצוה עליו להתחסן, דמגפה זו עדיין משתוללת במלוא עוזה, ורבים חללים הפילה, יותר ממאה מליון אנשים חלו ברחבי תבל, וקרוב לשנים וחצי מליון מתו, ובתוכם רבבות אלפי ישראל, ואף אם נדמה לאנשים בזמן מסויים שהמחלה נחלשה ומעטים המסתכנים, טעות בידם, כמעט נעצרה ובפתע פתאום עלה המוות בחלוננו, וכאלפיים אנשים נפטרו לבית עולמם ל"ע רק בשבועות האחרונים. ומשום כך מצוה על כל אחד ואחד להתחסן, וגם משום כן אין בזה כלל מצות כיבוד אב ואם, וכל זה ברור ופשוט בעיני".
ומסקנתו הברורה: "כיון שהבן רוצה להתחסן כדי לשמור על חייו ובריאותו שלו ושל בני משפחתו וכל אלה שהוא עמם במגע, וכך נאה וכך יאה, וכדעת רוב רובם של רופאי הזמן וגדולי ישראל, אינו צריך לשמוע בקול אביו. אך מן הנכון שלא יספר לאביו שהוא התחסן. ואף אם ישאל אותו אביו, מותר לו לשנות ולומר לו שלא התחסן, וכל כהאי גוונא מותר לשנות מפני דבר השלום".
ונראה להביא ראיה לדבריו, מתשובתו של הרב יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן (שיעורי תורה לרופאים ח"ב סי' קמג) לשאלה: "אדם המוכן לתרום כליה לחולה, אך הוריו מתנגדים ומבקשים שלא יעשה זאת האם מדת חסידות היא לתרום נגד רצונם". וכתב: "מסתבר שאין להתחשב בהורים, כי רק עבור מצוה שהיא רק ממדת חסידות אין לעבור על כיבוד אב ואם, מה שאין כן בענייננו שתרומת כליה היא מצוה גדולה עד מאד, שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם ומלואו, אלא שהחיוב הוא רק ממידת חסידות, כי אינו חייב לאבד איבר להצלת חברו, ודאי שמצוה גדולה זו דוחה כיבוד אב ואם [אין הדברים אמורים כשההורים עלולים לחלות ולהסתכן מתוך עגמת נפש]". ומסקנתו: "גם כשהורי התורם מתנגדים לתרומה, מידת חסידות היא לתרום".
מכל האמור נראה איפוא, כי מותר ואף מצוה לבן או לבת להתחסן בניגוד לדעת הוריהם, ואין חשש כי בכך עוברים על מצות כיבוד אב אם.
חיסון על ידי רופא בניגוד לדעת ההורים
יא. בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב סימן קד) נשאל, האם לרופא מותר לנתח תינוק חולה, כאשר לדעתו הניתוח יציל את חייו, בשעה שהוריו מתנגדים לכך.
בתשובתו, הביא את דברי השבות יעקב (ח"ג סימן עה) בנדון חולה שנותרו לו "חיי שעה", שמותר לו לעבור טיפול רפואי מסוכן עם סיכויי החלמה מלאה [ויחיה "חיי עולם"], גם כאשר קיים סיכון שהטיפול יגרום למותו מהר יותר מהמהלך הטבעי של מחלתו: "על חולה אחד שחלה את חליו שקרוב למות בו, וכל הרופאים אומדין שודאי ימות תוך יום או יומיים, אך שאומדין שיש עוד רפואה אחת שאפשר שיתרפא מחוליו, וגם אפשר להיפך, שאם יקח רפואה זו אם אינו תצליח ח"ו ימות מיד תוך שעה או שתיים – מותר לעשות רפואה זו, אף דפשיטא דאסור לקרב מיתת ישראל, וכל המקרב המיתה אפילו רגע אחד הרי זה שופך דמים, מכל מקום אם אפשר שעל ידי רפואה זו יתרפא לגמרי, לא חיישינן לחיי שעה". השבות יעקב כתב בסיום תשובתו: "צריך להיות מתון מאד בדבר לפקח עם רופאים מומחים שבעיר, על פי רוב דעות, דהיינו רובא דמינכר שהוא כפל, לפי שיש לחוש לקלי דעת. על כן יעשה על פי רוב דעות הרופאים והסכמת החכם שבעיר".
מדבריו הסיק המלמד להועיל: "ומעתה כיון דשרי לעשות אפעראטיאן [ניתוח] כזו, אם כן בודאי דעת אביו ואמו לא מעלה ולא מוריד, דאיתא ביו"ד (סי' שלו סע' א) דיש חיוב על הרופא לרפאות, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים. ולא מצינו בכל התורה כולה שיש לאב ואם רשות לסכן נפש ילדיהם ולמנוע הרופא מלרפאותם. זה הוא הדין תורה, ודינא דמלכותא איני יודע באופן זה".
לפי דבריו יתכן כי גם בנדון דידן מותר לרופא לחסן ילדים, גם בניגוד לדעת הוריהם, כדי להצילם מנגיף מסוכן.
"טובת הילד" – שיקול מכריע כאשר אחד מבני הזוג מתנגד לחיסון
יב. בחודש תשרי תשפ"ב נדונה בבתי הדין הרבני בירושלים [בפני הדיינים הרב יצחק אושינסקי [אב"ד]; הרב מאיר קאהן, הרב יעקב מ' שטיינהויז] השאלה, האם ניתן לחסן את הילדים בהסכמת אחד ההורים, כאשר ההורה השני מתנגד.
בפסק הדין (תיק 943493/13) נקבע, כי על פי דין התורה, השיקול של "טובת הילד", גובר על רצון הוריו או על טובתם של הוריו, כמבואר בשו"ת מהרשד"ם (חלק אה"ע, סימן קכג) בנדון זכות המשמורת של הילדים אצל האב או האם: "כללא דמילתא, כי כל זכות שאמרו "הבת אצל האם לעולם", בזכותה דיברו ולא בזכות האם, וכן בבן עד שש, בזכות הבן דיברו ולא בזכות האם, דבן עד שש בצוותא דאימיה ניחא ליה. אם כן, כל שיראה לאב או לאפוטרופוס שהוא חוב לבן או לבת, הרשות בידם, שיכולים לומר לאם 'מה שאמרו שהבת אצלך לא אמרו אלא בזכות הבת, והנה אנו רואים שחוב הוא לה שתעמוד אצלך". הרי שהסיק באופן ברור, כי מה שעומד לנגד עינינו הוא טובת הילד בלבד ולא טובת הוריו של הילד. ועוד הוסיף שם המהרשד"ם: "אלא על כורחך יש לך לומר שחכמים דברו על הסתם. אמנם אם יראה בעין שתקנת הבת אינה להניחה אצל אמה, ודאי ואין ספק שיש כח לבית הדין לראות על תקנתה".
וכן כתב בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' סב) "למדנו מכאן שתגדל הבת אצל אמה שתלמוד לה אומנות נשים וצניעות דרך נשים, וא"כ אפילו נתרצית האם לתתן לאב, חייב להחזירן כשתרצה היא להחזירן לביתה, כי מה שאמרו הבת אצל אמה לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה, אלא לתיקון הבת תלמוד דרך ארץ עם אמה כדאמר, וא"כ מה לי שנתרצית האם לתתה לו אז וחזרה ונתרצית לקחתה אצלה או שהיתה אצלה מקודם".
מדברים אלו למדו הדיינים כי "משמורת הילדים אינה נקבעת על פי הקשר שבין הילד להורה, אלא טובת הילד גרידא היא המנחה בקבלת ההחלטה". וכפי שגם הובא להלכה בפסקי דין רבניים (ח"א עמוד 66; בפני הדיינים הרב יעקב עדס, הרב יוסף שלום אלישיב, והרב בצלאל ז'ולטי) "החזקת ילדים איננה שאלה של זכות האב או זכות האם, כי אם טובת הילדים והיא הקובעת, ולכן אם ביה"ד רואה שטובת הבן הוא שיהיה אצל האם גם לאחר גיל שש, משאירים אותו ברשות האם והאב חייב במזונותיו".
מתוך כך הכריעו בנדון דידן, לאור ההוראות הברורות של משרד הבריאות לתת חיסון נגד נגיף קורנה גם לילדים: "לאחר בחינת טובת הילד הספציפי ולאור כל האמור, בית הדין קובע כי האם רשאית לחסן את הקטין, בנם של הצדדים, אף בחיסון השני נגד נגיף קורונה, אף ללא הסכמת האב, בתנאי שהבן יסכים לחיסון ולא יביע התנגדות [לאור גילו המבוגר יחסית]".
החלטה דומה, כתב הרב צבי יהודה בן יעקב, אב"ד בית הדין הרבני בתל אביב (תיק 1073371) בנדון מחלוקת בין הורים בדבר מתן חיסון נגד קורונה לקטינים. לאחר סקירת עיקרי טענות המתנגדים למתן החיסונים לילדים שפירסמה מועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה (מיום כ"ג אייר תשפ"א) והפירסומים הרשמיים של משרד הבריאות: "דעתי באופן כללי שיש לחסן ילדים, בהתאם לחוות דעת הנתמכת ע"י מומחי הרפואה הגדולים, ובכללם מומחי משרד הבריאות, ונתמכת ע"י כל גדולי ישראל וגדולי הרבנים שבחנו את חוות דעת המומחים ושמעו את דבריהם, וכך אני מורה למי ששואלים לעצתי. בפרט כאמור, שהחיסון יבטיח איכות חיים לילדים, בהמשך לימודים תקין. נכון שאין חוק הכופה הורים לחסן את ילדיהם, כפי שאין חוק המחייב מבוגרים להתחסן. יחד עם זאת, כיון שהורים נשואים, יכול אחד מהם להביא את ילדו לחיסון, ללא הסכמת ההורה השני, ואם ההורה האחר המתנגד, חפץ למנוע, עליו לפנות לבית המשפט לענייני משפחה ליתן צו מניעה (דבר שכנראה לא יינתן), כך יש לנהוג גם בהורים גרושים, יש לאפשר לאחד מההורים החפץ לחסן את ילדיו, להביאם לחיסון, ולא למנוע ממנו את הדבר, גם אם ההורה השני מתנגד".
[במאמר המוסגר, למיטב ידיעתי, בארצות הברית, בית המשפט בניו יורק לא ראה את טובת הילדים כגורם מכריע במתן חיסון בניגוד לדעת אחד מההורים, אלא פסק לתת להם להתדיין בנושא בינם לבין עצמם, ולהגיע להסכמות].
כאשר שוחחתי עם ידידי, הרב עזרא הכהן דוויק, רב בית המדרש 'עוד יוסף חי' בלוס אנג'לס, אודות קביעת ההלכה כי 'טובת הילד' היא "מעל הכל", כתב לי:
לכבוד ידידי היקר הרב צבי שליט"א
חרה לי על תגובתך שהמבט היהודי הוא שזה לא העסק של ההורים אלא של הילדים עצמם, אין דבר כזה ביהדות. ידוע שישנם חיובים בסיסיים ששייכים לאם, כגון להניק וכו', וכן החיובים של האב למול, לפדות, ללמדו אומנות, ואפילו להשיטו במים, אבל לא ראינו ביהדות ששוללים את הזכות של ההורים, וזה נמסר לגוף אחר [זולת במקרים שהבית דין נכנס לבעיה, שזה פשוט כדי שלא יהיו הפקר].
יש לדאוג על הדרך שאמרת שאין להורים דעה בדבר, מה נאמר על זה שרוצים למנוע ברית מילה עד שהילד יגדל, יש לעמוד חזק נגד דעה זו שאין להורים זכות להתערב באיזה שהוא דבר ששייך לבניהם, כי זה תחילת הריסת כל היהדות.
והנני אוהבך בלב ונפש
עזרא אליהו דוויק הכהן
ברם לענ"ד יש להשיב על דבריו, ולחלק בין שני סוגי הדברים שהאב מחוייב לבנו: האחד, חיובים המוטלים על אב – כדוגמת מזונות, וחינוך למצוות ועוד. והשני, חיובים המוטלים על הילד, אלא שעל האב מוטל חיוב לעשותם במקום הילד שאינו מסוגל לקיימם [בספרנו רץ כצבי – כהונה (סימן עא) נתבארה מחלוקת רבותינו הראשונים האם חיוב מצות פדיון הבן מוטל על האב, ולכן גם לאחר שהגדיל, הוא מחוייב לפדותו. או שהחיוב מוטל על הבן, אלא שבקטנותו אינו יכול לפדות את עצמו ולכן האב הוא הפודה. אבל משהגדיל, אין חיוב על האב כלל, ורק הבן הוא המחוייב במצוה].
בספרנו רץ כצבי – פוריות (חלק א סימן ח) הבאנו את דברי הרב שלמה יוסף זוין (משפט שיילוק לאור ההלכה) כי "איבריו של האדם אינם ברשותו כלל, הוא איננו בעליהם והם אינם שלו, ולא יוכל לעשות בהם שום משא ומתן [מלבד שעבודים של מלאכה ועבודה], ואינם נתפסים לא במכירה ולא במתנה ולא במשכנתאות ואפותיקאות וכדומה". ומנגד, את דברי הרב שאול ישראלי, בספרו עמוד הימיני (סימן טז פ"ה אות טז) "האדם אכן בעלים על גופו, ורשאי למחול על חבלה בגופו, אלא שהאדם אינו הבעלים היחידי, אלא אף הקב"ה שותף עמו בבעלות על הגוף".
מעתה נראה לפי דרכו, כי זכות ההחלטה למתן חיסונים שייכת בעצם לקטן שהוא "בעלים על גופו", אלא שכמובן, כאשר הוא קטן ואין בו דעת להחליט, מוטל על אביו להחליט עבורו.
- • •
סוף דבר
החובה להתחסן
- ניתן לכפות חולה להתרפא ב"רפואה ודאית, בדוקה וגמורה", והוא הדין לכפותו להתחסן בחיסון שהוא בגדר "רפואה ודאית ובדוקה", שכבר הצילה מאות מיליונים ברחבי העולם.
- כאשר יש ספק האם להתחסן, או לא, רוב הרופאים בעולם המצדדים במתן החיסון, הוא זה שקובע.
- הטענה לפיה סכנה אפשרית ממתן החיסונים היא בגדר "ספק סכנה", ובשל כך אין להתחשב כלל בדעת הרוב המחייב להתחסן, דחויה מעיקרה. כי גם אם נחשוש לכך, הרי שמן העבר השני, הסכנה הוודאית לדעת רוב הרופאים מהנגיף של המחלה המדבקת, גדולה שבעתיים. ומה גם, שהחשש מהסכנה האפשרית מהחיסונים הוא בגדר "ספק של אחד מני אלף דלא מיקרי ספק כלל, אפילו לגבי ספק סכנה". הסיכון כתוצאה ממתן החיסונים הוא בגדר "מיעוט דמיעוטא", לעומת סיכויי ההצלה המוכחים של החיסון להגן ולמנוע הדבקה בנגיף של מחלה מדבקת, שהוא בגדר "רובא דרובא" – ולכן עדיף לקבל את החיסונים ללא שהיות.
- נימוק נוסף למתן חיסון הוא, בגלל רוב האנשים המתחסנים, ובשל כך "המון העם הוא המחליט בזה" שהרופאים התומכים במתן החיסונים הם הבקיאים והמכריעים בסוגיא.
- משרדי הבריאות בכל מקום הם "רשות בית דין", שמכוחה צריך להתחסן על פי ההלכה. ולכן במדינת ישראל, באירופה ובחלק ממדינות ארצות הברית, קביעת הרשויות הממשלתיות לחסן מבוגרים וילדים, מהווה "רשות בית דין" המכריעה את הכף בעד מתן החיסונים.
מתן חיסון לילדים
- חיסון שביכולתו למנוע מחלות, נכלל בחיוב האב לרפא את בניו ובנותיו הקטנים [עד גיל חמש עשרה].
- מותר ואף מצוה לבן או לבת להתחסן בניגוד לדעת הוריהם, ואין חשש כי בכך שעוברים על מצות כיבוד אב אם.
- מותר לרופא לחסן ילדים, גם בניגוד לדעת הוריהם, כדי להצילם מהנגיף המסוכן.
- כאשר יש חילוקי דעות בין ההורים, האם לחסן את ילדיהם, או לא [וכפי שהיה בזמן מגיפת הקורונה, כשהוחל במתן חיסונים לילדים], קבעו בתי הדין הרבניים בישראל, כי ניתן לחסן את הילדים בהסכמת אחד ההורים, כאשר ההורה השני מתנגד, היות ועל פי דין התורה, השיקול של "טובת הילד", גובר על רצון הוריו או על טובתם של הוריו. ולאור כל האמור, טובת הילד היא לחסנו [בשעתו, רוב הרופאים ומשרד הבריאות בישראל, המליצו על מתן חיסון לילדים נגד נגיף הקורונה, וכפי שנתבאר, זו היתה סיבה מכרעת לחייב מתן החיסונים. אולם בארצות הברית, המצב היה שונה, ומאחר ולכל אחת מהמדינות יש עמדה אחרת, נצרכה בדיקה בכל מקום האם יש "רשות בית דין" של משרד הבריאות לחסן ילדים. ובהתאם לכך, לשקול מהי "טובת הילד"].