א. במהות עניינים של ימי החנוכה ידועות התמיהות:
שבת כג, א
מאי מברך, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו, רב אויא אמר מ"לא תסור".
וצ"ב מדוע יסוד החובה להישמע לחכמי ישראל ["לא תסור"], נקבע דווקא בהלכות חנוכה [למשל, לא מצינו שנשאלה השאלה במסכת מגילה, על ברכת מקרא המגילה "היכן צונו", ואמרו "מלא תסור"].
ב. במדרש מובא:
בראשית רבה פרשה ב
וחושך זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל.
דברי המדרש תמוהים, כפי שהקשה השפת אמת:
תרל"ו, ד"ה איתא
וקשה ממה נפשך, קרי ליה "אלהי ישראל", ואיך "אין לכם חלק".
ונוסח זה תמוה מאד, ויש בו סתירה מיניה וביה. כי מחד, יש בו הודאה באלקי ישראל, ומאידך, נשמעת הכפירה אין לכם חלק בו, וצ"ע.
ג. כאשר גזרו היוונים גזירות נגד קיום התורה, התמקדו בשלושה דברים:
מגילת החשמונאים, מדרש חנוכה, עמ' 142
אמרו היוונים הבה נתחכמה לו לבטל מהם שבת, מילה וראש חודש.
ותמוה, תינח שבת ומילה הם מאושיות קיומו של עם ישראל, ומובן מדוע רצו לבטלם. אך מדוע רצו לבטל את קידוש החודש על ידי החכמים, ודבר זה היה חשוב כל כך בעיניהם, אינו מובן די הצורך, וצ"ב.
ד. הערה נוספת שנשמעה בהיכל בית המדרש:
פחד יצחק, חנוכה, מאמר ו
בסדר שיעבודה של כנסת ישראל אל אומות העולם, מתייחדת היא גלות יון בזה שבה אנו מוצאים לראשונה את הופעת ה"מתיונים". בגלות בבל אין לנו את "מתבבלים", ולא בגלות אשור "מתאשרים", ורק בגלות יון יש לנו עסק עם היונים וגם עם היהודים.
תמוה איפוא, מדוע רק בגלות יון מוצאים אנו את המושג "מתיונים", ויש לנו עסק עם היונים וגם עם היהודים המתיוונים.
• • •
ה. כל השאלות יתורצו במהלך אחד, אשר יסודו בהבחנה מה בין "חכמה יונית" לבין "חכמת התורה" וחכמיה.
המהר"ל מפראג קבע במסמרות את קוטב ההבדל בין חכמת הגויים לחכמת ישראל, עליו הורונו חז"ל במטבע הברכה על הרואה חכמי ישראל, בנוסח: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", בעוד שהרואה חכמי עובדי כוכבים אומר "ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו".
נתיבות עולם, נתיב התורה פרק יא
ודבר זה בארו חכמים במסכת ברכות (נח, א) הרואה חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם, והרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. ומה הפרש בין זה לזה, אבל ההפרש אשר יש בין זה לזה כי לשון נתינה משמע אינו מן עצם החכמה שהיא אל השי"ת, כי האומות אמר עליהם ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם, כי במה שהם בשר ודם חמרים השפיע השם יתברך להם חכמה, ואין זה מן אמיתת חכמת השי"ת שהיא נבדלת אלקית, אבל לישראל השפיע החכמה העליונה האלקית. ואל יקשה לך כי דבר זה אי אפשר שיהיה האדם משיג חכמת השם יתברך. אין זה קשיא כי התורה הוא משפט השם יתברך, ואף כי נראה כי הם דברים גשמים מכל מקום השכל שבתורה הוא השכל נבדל אשר נתן משפט שכלי לגמרי לישראל. כי אין הדבר תולה בעומק החכמה, אף כי בודאי טעמי התורה הם עמוקים עד כי אין סוף לעומק הזה מכל מקום אף דברים הנגלים שהם בתורה הם שכל אלקי נבדל לגמרי.
ולכך אמרו במדרש (איכה רבה פ"ב) אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין, שנאמר והאבדתי חכמה מאדום. אבל אם יאמר לך יש תורה בגוים אל תאמין, שנאמר מלכה ושריה בגוים אין תורה. כי אין חכמי האומות ראוים אל שכל האלקי הנבדל שהיא התורה. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בחבורו כי מה שאמרו חכמי האומות במה שהוא תחת גלגל הירח יש לשמוע להם כי היו חכמים בעולם הטבעי, אבל מה שאמרו במה שהוא למעלה מן גלגל הירח שזהו מה שאחר הטבע אין לשמוע להם, כי היו חכמים בעולם הטבעי אבל למעלה מן הטבע וחכמה זאת חכמת אלקית אין לשמוע להם.
חכמת התורה שונה מיסודה מכל שאר החכמות בהיותה "החכמה העליונה האלקית", ולכן את החכמה האלקית "חלק" הקב"ה ליראיו. לעומת זאת, את ה"חכמה" הקב"ה "נתן", כדברי המהר"ל ש"לשון נתינה משמע אינו מן עצם החכמה שהיא אל השי"ת".
ו. ביסוד הבדל זה, שחכמת התורה היא אלוקית, כפרו היוונים, בהשקפתם כי אין הבדל בין כל החכמות לתורה, עפ"ל.
חכמת יון וכמוה כל חכמות חיצוניות שבעולם שהיא מייצגת, מכונות ומוגדרות בשם "חכמה חיצונית". חיצוניות זו באה לידי ביטוי בכך שהחכמה והלומד שני דברים נפרדים הם, ואין החכמה הזאת מתאחדת עם הלומד אותה ועוסק בה. בכל שהוא משכיל בה, היא הופכת לו תכשיט חיצוני שאמנם מיפה את חיצוניותו, אך לפנימיות אישיותו אינה מגעת. לא כן חכמת תורתנו הקדושה והטהורה החודרת לתוך תוכו של הלומד אותה, ומשנכנסת לפנימיותו הרי היא מתאחדת עם הלומד, והופכת לחלק בלתי נפרד ממנו.
שו"ת אבן פינה, חלק א, פתיחה
חכמת יון וכמוה כל חכמות חיצוניות שבעולם שהיא מייצגת, מכונות ומוגדרות בשם "חכמה חיצונית". חיצוניות זו באה לידי ביטוי בכך שהחכמה והלומד שני דברים נפרדים הם, ואין החכמה הזאת מתאחדת עם הלומד אותה ועוסק בה. בכל שהוא משכיל בה, היא הופכת לו תכשיט חיצוני שאמנם מיפה את חיצוניותו, אך לפנימיות אישיותו אינה מגעת. זו אינה אלא יופי ונוי והידור חיצוניים, ותו לא.
וכהגדרתו של רבי יהודה הלוי: "לא תשיאך חכמה יונית שאין בה פרי אלא פרחים". לא כן חכמת תורתנו הקדושה והטהורה. זו אינה נשארת חיצונית, חודרת היא לתוך תוכו של הלומד אותה, ומשנכנסת לפנימיותו הרי היא מתאחדת עם הלומד, והופכת לחלק בלתי נפרד ממנו.
ז. מתוך השקפה זו של היוונים שהחכמה היא "חיצונית", גרסה תרבות יון שיש להפריד בין החכמה והמעשה, לעומת חכמת ישראל שמהותה וייעודה הוא השלטון על חיי המעשה. תלמיד חכם הוא ספר תורה חי, שדבר האלקים נחקק על גויליו. ונגד הכח הנדיר הזה לחמה יון מלחמה מרה, עד כמה צריכה החכמה להשפיע על חיי המעשה.
אסופת מערכות, חנוכה, מבוא למאמרי חנוכה
תוכן המאבק בין היוונים ליהודים התרכז בצורת ההסתכלות על התורה ועמלה. תרבות יון גרסה הפרדה מוחלטת בין החכמה והמעשה. וגדולי חכמיהם הפכו לחרפת אדם בעמדם על מפתן חיי המעשה. וכשעמדה הגישה הזו ולחמה את מלחמתה, הצליחה "לפרוץ פרצות" פנימיות לטמא את פח השמן הטהור ולהטיל ארס לדם התמצית של חכמת ישראל. משום שחכמת ישראל, מהותה וייעודה הוא השלטון על חיי המעשה. "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים" (ברכות יז, א) וביסוד לימודנו ושקידתנו עומד ההכרח הגמור, להשליט את תרי"ג מצות התורה על רמ"ח ושס"ה איברי החומר…
והאדם הזוכה לכך, הופך ונעשה ספר תורה חי, שדבר האלקים נחקק על גויליו. ואכן על משה רבנו שביטל את כל תכונות העפר שלו מול דבר ה' בהיותו ענו מכל אדם שעל פני האדמה, וכוחות הגוף שלו היו נקיים מכל יישות עצמית, נאמר ש"שכינה מדברת מתוך גרונו", ואיבריו נעשו כלי קיבול למוצא פי ה'. וזוהי דרגה שחכמי ישראל יכולים להעפיל אליה בכל דור ודור "אתפשטותיה דמשה בכל דרא". וכאן נקודת המוצא של כוחם המיוחד של חכמי ישראל ועומק החיוב לשמוע בקול דבריהם "לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך". שכינה מדברת מתוך גרונם, גופם נעשה גויל שדבר ה' חרות עליו… נגד הכח הנדיר הזה לחמה יון מלחמה מרה, עד כמה צריכה החכמה להשפיע על חיי המעשה. חכמת יון לא גרסה שבנפשו של בעל החכמה הוטבעו סגולות רוחניות וכוחות מיוחדים.
קוטב ההבדל בין חכמת התורה וחכמיה לבין החכמה היונית הוא הגדרת התורה כ"תורת חיים" לעומת חכמת האומות שהיא "חכמה חיצונית". ובשל כך לא גרסו חכמי היוונים כי שבנפשו של בעל החכמה הוטבעו סגולות רוחניות וכוחות מיוחדים.
ח. לאור זאת מבוארת ניסוחה של גזירת יון "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".
ואדרבה, סתירה פנימית זו הינה יסוד משנתה הסדורה של תפיסת העולם היונית המעוותת: הכרה ברורה באלוקי ישראל, ובד בבד הפרדה ברורה מהאישיות האנושית – שח"ו גם התורה היא ככל חכמה חיצונית, ולא כזו שהופכת ל"חלק" בלתי נפרד מן הלומד והעוסק בה:
אסופת מערכות, שם
ומה יומתק לפי זה הניסוח המוזר שקבעו היונים על קרן השור "אין לנו חלק באלקי ישראל". כאן מנוסחת הגישה היוונית המעוותת. הכרה ברורה באלוקי ישראל, אבל לצד הפרדה ברורה מהאישיות האנושית. "אין לנו", בנפשנו, בגופנו, במהותנו, "חלק באלקי ישראל".
שו"ת אבן פינה, שם
מעתה מובנת ההודאה והכפירה בדבר אחד, ואין זו סותרת לזו. גזירתם של היונים אומרת לישראל, יהי לכם אשר לכם, ומודים אנו באלקי ישראל כעובדה קיימת, ברם הודו לנו שאין לנו "חלק" בכל זה, שהתורה וחכמתה תתפס בעיניכם ככל חכמה חיצונית ולא כזו שהופכת ל"חלק" בלתי נפרד מן הלומד והעוסק בה. כאן טמון הרצון לכבות אורה של תורה. טשטוש ההבדל הבהיר שבין תורה לחכמה, הוא סילוף אמיתה של תורה, המוביל בסופו של תהליך למחיקת כל סממן מבדיל בין ישראל לעמים.
ומובן בתוספת עומק מדוע דווקא בגלות יון מצאנו את תופעת ה"מתיוונים", תופעה שלא מצאנוה בשאר הגלויות:
שו"ת אבן פינה, שם
לפי המתבאר בשורש גזירת יון מתפרשת תופעת ה"מתיונים" המיוחדת לגלות יון ולא מצאנוה בשאר הגלויות. כי אותם המתיונים שקבלו גזירתם, נשארו מחד גיסא מודים באלקי ישראל ובתורתו כעובדה קיימת, ומאידך נתקעה בלבם התפיסה המסולפת כי נקודת המוצא בגישה אל לימוד התורה, כמוה כשאר לימוד החכמה, וכזו כן זו, אך לקישוט חיצוני. משא"כ בשאר הגזרות בגלויות, או שהיו על הגוף, או שעל הנפש ועל התורה כולה, וכפרו כפירה בכל. ולכן לא תיתכן הודאה וכפירה בחדא מחתא, בגזירותיהן של שאר המלכויות. ואך בגזירת מלכות הרשעה של יון, יכולה לחול יצירת הכלאים של "מתיונים", דהיינו יהודי וגוי גם יחד.
ט. ומאחר וההבדל בין חכמת התורה לחכמה יונית הוא, שהתורה היא תורת חיים משפיעה על כל חיי הלומד, חודרת לתוכו, ומשנה את מהותו. בעוד שהחכמה היונית היא חכמה חיצונית איננה נכנסת לפנימיות נפש הלומדה ואיננה אמורה לשנות את אורחות חייו והנהגתו – סלולה הדרך להבין כיצד זה מצינו שנמסר בידם של חכמי התורה כח "על טבעי":
שפתי חיים, מועדים ח"ב, עמ' סו
התורה הקדושה היא התגלות אלוקית מהבורא לעם ישראל, שנתן בה את הסגולה והכח לתקן את האדם. "תורה" כשמה, שהיא המורה לאדם ומלמדת אותו איך לחיות – "תורת חיים" – חיי שלמות במידות טובות ובעשיית המצוות כרצון השי"ת. תכלית חכמת התורה אינה רק להחכים את האדם, אלא שעל ידה האדם יחנך את עצמו ויבוא לידי שלמות. לדידינו כל חכמה שאינה משפרת את האדם אינה בגדר חכמה כלל. האומות לא זכו להתגלות אלוקית – תורה. לכן חכמתם היא לשם חכמה, ואינה מחנכת את האדם להיות טוב יותר. גם הם בדעה שהחכמה מטרתה להיטיב לאדם, כלומר על ידי החכמה ישתלט האדם על הטבע וישעבד אותו לצרכיו ולנוחיותו בצורה יותר יעילה, בכך ייטב לאדם. אך החכמה אינה מטיבה ומשפרת את האדם.
ואילו התורה, כאמור, היא בראש וראשונה מטיבה ומשביחה את האדם, אך יחד עם זאת קיום התורה הוא הסיבה לשיפור תנאי החיים של האדם. כי באותה מידה שהאדם משלים את עצמו כרצון ה' בכך הוא משלים את הבריאה, והיא עושה את תפקידה לשרת את האדם השלם בנאמנות. התורה היא המקור לאושר הרוחני ואף הגשמי של האדם, וכאשר הולכים בדרכי התורה אין צורך כלל להתעסק בטבע ולהשתלט עליו לטובת האדם, כי הדבר נעשה על ידי השי"ת כמובטח.
י. לאור המבואר נבין מדוע גזרו היונים לבטל את קידוש החודש, ובהקדם דברי חז"ל מה מסמלת מצות "קידוש החודש" על ידי חכמי התורה:
ראש השנה כה, א
אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם, אל תקרי "אותם" אלא "אתם". אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין.
תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה פ"א ה"ג
אמרו בית דין היום ראש השנה, הקב"ה אומר למלאכי השרת העמידו בימה, יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין, שאמרו בני היום ראש השנה. נמלכו בית דין לעברה למחר, הקב"ה אומר למלאכי השרת העבירו בימה, יעברו סינגורין יעברו קטיגורין, שנמלכו בני לעברה למחר, מאי טעמא, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב (תהלים פא, ה) אם אינו חוק לישראל כביכול אינו משפט לאלקי יעקב.
מצות "קידוש החודש" מסמלת את כוחם של חכמי התורה לקדש את החודש "אפילו שוגגין ואפילו מזידין" – ובזה מתגלה שליטתם בכל העולמות, ודוגמא לכך, שכל מערכת המשפט בראש השנה בבית דין של מעלה תלויה בעיבור החודש של חכמי התורה.
וגם טבע העולם נשלט על ידי קידוש החודש, וכפי שמצינו בדברי הירושלמי:
תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות פ"א ה"ב
אקרא לאלקים עליון לא-ל גומר עלי (תהלים נז, ג) בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין בית דין לעוברו הבתולין חוזרין, ואם לאו אין הבתולין חוזרין.
חזון איש, או"ח סימן לט ס"ק טו
הכרעת השיעור בטריפה הפרטית נתנה לחכם ומה שנראה לו זה הוא שורש הלכה שנאמרה למשה מסיני ועל תנאי זה הוזהרנו… ואפשר דחייה תלויים בהוראת החכם אם היתה ההוראה בחייה, כדאמר בירושלמי פ"ק דכתובות ה"ב אקרא וגו'.
הדבר מופלא ביותר. בהוראת החכם על הבהמה בחייה תלויים חייה, ואם הורה בה החכם שטריפה היא, לא תחיה, וכמבואר לעיל, שהטבע נמסר לשליטת חכמי התורה.
למדנו איפוא כי בהלכה שקידוש החודש נמסר לידי חכמי התורה בא לידי ביטוי כוחם העצום של חכמי התורה, השולטים על הטבע.
יא. ומתוך כך בשעת חולי ל"ע, הולכים לחכם שיבקש רחמים על החולה:
בבא בתרא קטז, ב
דרש ר' פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר (משלי טז, יד) חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה.
נמוקי יוסף, בבא בתרא, דף נג, א מדפי הרי"ף
מנהג בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו.
כי כאשר האדם המקבל על עצמו עול התורה הקדושה "כל הכוחות הטבעיים מסורים אליו", כדברי הגר"ח מוולז'ין:
נפש החיים, שער ד פרק יח
האדם המקבל על עצמו עול התורה הקדושה לשמה לאמיתה, הוא נעלה מעל כל ענייני זה העולם, ומושגח מאתו יתברך השגחה פרטית למעלה מהוראת כוחות הטבעיים והמזלות כולם… ואדרבה, הכוחות הטבעיים מסורים אליו כאשר יגזור אומר עליהם, ולכל אשר יחפוץ יטם, ואימתו מוטלת על כולם.
יב. עתה בידינו הכלים להבין את מזימת היוונים לבטל את קידוש החודש, שכן דבר זה הוא חלק מתפיסת עולמם שגם חכמת התורה [עפ"ל] היא "חיצונית", ואין כל יכולת לבעל החכמה להשפיע על הטבע, כמבואר לעיל.
ומובן מדוע נקבע יסוד החובה לשמוע בקול החכמים הנאמר בציווי "לא תסור" דוקא במועד ימי החנוכה:
אסופת מערכות, שם
חנוכה אלו הימים שבהם הוכרזה מלחמה מרה ב"לא תסור", בכח המיוחד שנמסר לחכמי ישראל. ימי חנוכה היו ימי מלחמה ביון שכפרה בכח זה. וכשגברו בית חשמונאי, ומיגרו את תרבות יון מקהל ה' – זהו מועד ההתעצמות וההבלטה של כח חכמי התורה.
חנוכה הוא הזמן שהכריזו היוונים מלחמה במצות "לא תסור" – בכח המיוחד שנמסר לחכמי ישראל. וכנגדם עמדו החשמונאים שהכניעו את הכפירה היוונית, וביצרו את כוחם של חכמי התורה האמור בציווי "לא תסור".
• • •
ימי החנוכה מגבשים למעשה את השקפת העולם היהודית, שחכמת התורה וחכמיה, חד הם. התורה והחיים, שלובים זה בזה, כי תורתינו הקדושה איננה "חכמה חיצונית" חלילה, אלא "תורת חיים" היא, ועד לכדי מסירה מוחלטת של השלטון על הטבע לידי חכמי התורה.
