חליצת נעלים בנשיאת כפים, ביום כיפור, בתשעה באב ובמצות חליצה

חליצת נעלים בנשיאת כפים, ביום כיפור, בתשעה באב ובמצות חליצה

ענף ב  – נשיאת כפים עם כפפות

א. במסכת סוטה (מ, א) מובא: "תנו רבנן אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. מאי טעמא, לאו משום כבוד צבור. אמר רב אשי לא, התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטריה [ואחר כך יבוא לקושרם] ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא". 

בדברי הגמרא נתבארו איפוא, שני טעמים ביסוד ההלכה שאין הכהנים רשאין לעלות לדוכן בסנדליהם:

[א] משום כבוד הציבור, כפי שפירש רש"י שם: "לאו משום אימתא דציבורא, מפני שמסתלקים בגדיו העשויים למידתו בהגבהת ידיו, ונראים סנדליו לציבור, והן אין ראויות לראות מפני טיט שעליהן". היות וכאשר הכהן מגביה את ידיו בשעת הברכה [שהרי נושא את כפיו], מתרוממים שולי בגדיו שמגיעים ומכסים את סנדליו, וסנדליו נראות לציבור, ואין זה כבוד הציבור שיראו הסנדלים, מפני שהם מלוכלכים בטיט שעליהם.

[ב] שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו, כפי שפירש רש"י שם: "דילמא מפסקא רצועה, וגנאי הוא לעצמו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויתיב למקטריה וחבריו מברכין ואתי למימר אינו ראוי לנשיאות כפים והלך וישב לו". כלומר, הטעם שעל הכהן לחלוץ את סנדליו הוא מחשש "שמא נפסקה רצועה בסנדלו", ואז הכהן יתבייש לעלות כך לדוכן, מפני שגנאי הוא לו וחבריו מתלוצצים עליו. ואז הוא יחזור למקומו כדי לקשור את הרצועות, ובינתיים חבריו יברכו ברכת כהנים, והרואים אותו שירד מהדוכן ואינו נושא כפיו יאמרו שהסיבה היא בגלל שהוא כהן פסול ["בן גרושה או בן חלוצה"]. 

בהגהות מיימוניות על הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יד אות ד) הביא בשם ראבי"ה נפקא מינה בין שני הטעמים, האם מותר לכהנים ללכת עם בתי שוקיים [שהם כעין פוזמקאות [גרביים] שלנו, עי' במשנה ברורה סי' קכח ס"ק קי] בעת ברכת כהנים. אם האיסור משום כבוד הציבור, אסור לשאת כפיים גם עם בתי שוקיים, שכן אין לחלק בין מנעלים לבתי שוקיים. אולם אם טעם האיסור הוא מחשש שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו, כאשר אין לו רצועה או סנדלים והולך בבתי שוקיים, אין לחשוש לגנאי ולהתלוצצות שמא הוא בן גרושה ובן חלוצה.

והנה הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יד הלכה ו) כתב: "ומתקנות עזרא שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהן אלא עומדין יחפים", ומשמע שלכהנים אסור לשאת כפיים עם בתי שוקיים, אלא עליהם ללכת יחפים. ואם כן לפי המבואר בדברי הראבי"ה, נראה שהרמב"ם נקט להלכה כפי הטעם הראשון המובא בגמרא – משום כבוד הציבור, ולכן התיר לכהנים לשאת כפיים יחפים בלבד [ולא עם בתי שוקיים].

אולם בשו"ע (או"ח סי' קכח סע' ה) כתב: "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקיים שרי". ולפי הראבי"ה זהו כפי הטעם השני המבואר בגמרא, כמבואר בדברי המשנה ברורה שם (ס"ק ט"ו) בטעם פסק השלחן ערוך: "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, שמא יפסק לו רצועה וגנאי הוא לו". וממה שפירש את דברי השו"ע כפי הטעם השני המובא בגמרא, מדוייק כדברי הראבי"ה שלפי טעם זה אכן יהיה מותר לכהנים לעלות לדוכן בבתי שוקיים. 

•   •    •

נשיאת כפיים במקום שהציבור מוחל על כבודו

ב. ונראה לומר עוד נפקא מינא בין הטעמים המבוארים בגמרא ביסוד ההלכה שאין הכהנים רשאין לעלות לדוכן בסנדליהם, במקרה שהציבור מוחל על כבודו, ומסכים שהכהנים יעלו לדוכן בנעליים.

במושכל ראשון נראה כי אם האיסור לשאת כפיים בנעליים הוא משום כבוד הציבור, כאשר הציבור מוחל על כבודו, אין למנוע מהכהנים לעלות לדוכן ולברך גם בנעליים. מה שאין כן אם הטעם הוא שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו, ברור לא מועילה בזה הסכמת הציבור למחול על כבודו. 

אולם לאחר העיון, מצאתי באנצקלופדיה התלמודית (ערך כבוד הציבור אות ד) כי נחלקו הפוסקים מה הדין בהלכות שאמרו חכמים מפני כבוד הציבור – האם מועילה מחילת הציבור על כבודם. כגון, מי שלא נתמלא זקנו שאינו ראוי לירד לפני התיבה ולישא כפיו מפני כבוד הציבור. יש מהראשונים (פסקי ריא"ז מגילה כד, ב, הובא במג"א או"ח סי' נג ס"ק ט) שכתבו שאם אין הציבור מקפידים בכך, ראוי הוא לרדת לפני התיבה ולישא כפיו. 

אך יש החולקים וסוברים שאין מחילת הציבור מועילה (ב"ח או"ח סי' נג, ט"ז שם ס"ק ב), היות וחכמים תיקנו שמפני החשש לכבוד הציבור, אין ביד הציבור למחול, שאם לא תאמר כן מה הועילו חכמים בכל אותן התקנות שתיקנו מפני כבוד הציבור, כגון שלא לגלול ספר תורה בציבור, ושאשה לא תקרא בציבור, הרי כל ציבור שירצה ימחל יכול למחול על כך. ועוד, זה יכול לגרום שישראל ייעשו "אגודות אגודות", כי ציבור זה ימחל וציבור זה לא ימחל. אלא ודאי אין בידם למחול ולעקור תקנת חכמים, ואי לכך אין אפשרות לציבור למחול על כבודם. 

נשיאת כפיים בנעליים כאשר אינו עולה לדוכן

ג. בדברי הפוסקים נתבארו אופנים בהם מותר לשאת כפים גם כשלובש נעלים:

רבי יהושע פרחיה הכהן כתב בספרו שו"ת ויקרא יהושע (הל' נשיאת כפים סימן א) שאם הכהן נושא כפיו על הקרקע ואינו עולה לדוכן, אין קפידא אם לא חלץ את מנעליו. כי שני הטעמים המבוארים בגמרא מדוע אין עולים הכהנים לדוכן בסנדליהם, לא חלים אצל כהן שאינו עולה לדוכן. הטעם של כבוד הציבור אינו אלא כשעולה לדוכן והציבור רואים את סנדליו ומנעליו ויש בזה גנאי, אבל כשאינו עולה לדוכן אין בזה גנאי לציבור. וגם הטעם שמא תיפסק רצועה בסנדלו שייך דווקא בעלייתו לדוכן, אבל כשאין עולה לדוכן אין לחוש. ובגמרא בסוטה ובשו"ע (המובאים לעיל) נאמר בדוקא "לעלות לדוכן", ומזה נלמד שכאשר לא עולים לדוכן אלא מברכים על גבי הקרקע, אין קפידא בזה, ואינו צריך לחלוץ מנעליו".

הגר"ע יוסף בספרו יחוה דעת (ח"ג סימן יג) דן בהרחבה בדבריו, והביא מדברי שו"ת תעלומות לב (ח"ג בקונטרס הליקוטים סימן מו) שכתב: "ראיתי כהנים נוהגים לישא כפיהם במנעליהם כשהם עומדים על הקרקע למטה מן ההיכל, וסמכו על דברי הגאון רבי יהושע פרחיה הכהן שמיקל בזה אף לכתחילה. והגם שאין דבריו ברורים בעיני, מכל מקום הנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו". וסיים הגר"ע יוסף: "ולכן נראה שהרוצה לסמוך על האחרונים המקלים כדי שלא יתבטל לגמרי ממצות נשיאות כפים לברך את ישראל שהיא מצוה רבה וחשובה מאד, בודאי שאין מזניחין אותו. אבל המהדרים במצוות גבורי כח עושי דברו, חולצים מנעליהם כתקנת חז"ל ועולים לדוכן, וכזה ראה וקדש".

אולם בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד בקונטרס אחרון לאו"ח סימן ג סע' ב) לא התיר בשום פנים ואופן לכהן הנושא כפיו שלא על הדוכן ללבוש נעליים. וטעמו, כי העליה לדוכן אינה מעכבת, ואם כן כשתיקן ריב"ז שאין כהנים נושאים רשאים לעלות בסנדליהם לדוכן, אין הכוונה בדוקא במקום שעולים לדוכן, אלא הכוונה במקום שמברכים ברכת כהנים. ומה שנאמר "לדוכן" דיבר הכתוב בהווה, שכך היתה דרכן בזמן הגמרא שהיו עושים ההיכל גבוה והיו הכהנים עולים לשם ונושאים כפיהם. ומכיון שלדעת ישכיל עבדי, שני הטעמים שנאמרו בגמרא מדוע אין רשאים לשאת כפים בסנדליהם שייכים גם כאשר אין עולים לדוכן, מסקנתו למעשה: "ואם כן הדבר פשוט שאין מקום לחלק בזה בין המקומות, ובאיזה מקום שמברך עליו לחלוץ מנעליו באין פוטר". 

על פי דברי הספר ויקרא יהושע ושו"ת תעלומות לב [לעיל אות ב] השיב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן יא) על השאלה, האם בבית כנסת שבבית חולים מותר לכהנים חולים הרוצים לשאת כפיהם בנעלי בית של עור מאחר ואינם מעוניינים לחלצם מחשש להצטננות, לעלות לדוכן לשאת כפיהם. וכתב הציץ אליעזר בהסתמכו על דבריהם: "היות ואין המדובר להתיר בתדירות, וגם הכהנים עצמם אינם מכוונים לנהוג כן תדיר, ומדובר רק בהוראת שעה לפי מצבם זה המיוחד בסיבת חלים והימצאותם בבית החולים, אם כן יש מקום ללמוד גם כן מהאמור להתיר להם לישא כפים אם לא יעלו לדוכן אלא יעמדו בשווה על רצפת בית הכנסת".

נשיאת כפיים בנעלים – האופנים המותרים 

ד. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן לב) הכריע שכהן שאין לו רגלים והולך עם רגלים שנעשו לו [פרוטיזה] ודבר זה אינו ניכר כשהוא במנעלים, וכשיסירם יהיה ניכר גם אם ילך עם פוזמקאות – חייב לעלות לדוכן עם מנעליו כדי שלא תתבטל מצות נשיאת כפים "דהרי כשלא יעלה כלל, יהיה יותר חשש לעז מחשש דתיפסק רצועה. וכל הטעם הוא משום דבזה גופיה שהולך במנעלים הוא השינוי שיסתכלו בו, וכיוון שביארתי שהוא רק משום שע"י זה יבינו שיש לו מומין ברגליו, ובשינוי דפוזמקאות היה מותר כשדש בעירו אף רק בידיעה שיש לו המומים, יש ממילא להתיר בכזה גם במנעלים, ויש ממילא לחייבו כדי שלא יתבטל מצות נשיאת כפיים".

אולם הבית הלוי (ליקוטים בסוף חומש בראשית ד"ה גם) כתב: "גם מה שהורה אותו חכם לכהן אחד שהיה קשה לו לפשוט הבתי רגלים שיעלה בהם לדוכן, גם זה אינו, דנהי דנאמר דבבתי רגלים שלנו לא שייך חששא דתפסוק לו רצועה וכו', אבל עכשיו כיון דכל הכהנים יחפים והוא לבדו יהיה בבתי רגלים, פשיטא דאסור דזהו הוי שינוי".

בשו"ת ממעמקים (ח"ב סימן כח) דן בשאלה שהתעוררה בימי השואה, כאשר לעובדי הכפיה בגטו לא היו גרביים, ומרגליהם העטופות בסחבות וסמרטוטים נדף ריח רע שהקהל לא יכל לעמוד בו, ונשאלה השאלה האם יוכלו לשאת כפיהם מבלי שיחלצו את מנעליהם כדי למנוע את התחזקות הריח הרע. בתשובתו הסתמך על דברי הרדב"ז (ח"א סימן רלז) שאין דין ה"דוכן" מעכב בנשיאת כפים, ודברי שו"ת תעלומות לב [לעיל אות ב] שכתב שאפשר לישא כפים במנעלים כשהם עומדים על הקרקע למטה מן ההיכל, וסיים: "לכן הוריתי לשואלים, שכדי שלא תתבטל ח"ו מצות נשיאת כפיים, יכולים הכהנים לשאת כפיהם גם כשהם נעולים בנעליהם על רגליהם, ולברך את אחיהם בני ישראל הנתונים אתם יחד בצרה ובשביה. כי בשעת הדחק וחירום כזה אי אפשר לכהנים לחלוץ נעליהם, ודאי יש לנו לסמוך על כל גדולי עולם שהובאו לעיל, שאין היכל ודוכן מעכבים כלל בברכת כהנים. ובגטו הרי בכל בתי התפילה שנקבעו על ידי כלואי הגיטו לתורה ולתפילה, לא היה דוכן ומקום גבוה כלל".

נשיאת כפיים ברגליים יחפות 

ה. המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק יח) הביא את דברי האחרונים "דאין נכון לעלות לדוכן יחף ממש, שהוא דרך גנאי, שאין רגילין בזמן הזה לילך יחף לפני גדולים, אלא יש לילך בפוזמקאות של בגד, וכן המנהג". 

אמנם בשו"ת כתר אפרים (סימן לה) כתב להתיר לעלות לדוכן יחפים ממש בשם החיד"א (בברכי יוסף סימן קכח ס"ק ג), והביא עדות מגדולי רבני תימן שכך נהגו בתימן לישא כפיים יחפים לגמרי, ודייק כן מלשון הרמב"ם [לעיל אות א] "אלא עומדים יחפים".

וכן מבואר בפסקי תשובות (סי' קכח אות יח) שעדיף לישא כפיים ברגליים יחפות מאשר לעלות לדוכן עם נעליים: "יש לדעת שאם כי המנהג כהיום שהכהנים נושאים כפיים עם גרביים לרגליהם, מכל מקום אם נמצא כהן שאין לו גרביים לרגליו, אין למנוע ממנו לישא כפיו, ואין לחשוש להסתכלות ולהיסח הדעת של הקהל. ובוודאי עדיף שיחלוץ מנעליו וישא כפיו כלי גרביים מלהשאיר את המנעלים על רגליו. אך יש להעיר לתשומת לבו שלהבא יקפיד ללבוש פוזמקאות לרגליו".

דיני מנעל ביום כיפור, תשעה באב ואבלות

ו. בערוך השלחן (או"ח סימן קכח סע' יב) בדיני נשיאת כפים, למד מדיני מנעל וסנדל ביום כיפור ותשעה באב, להלכות נשיאת כפיים: "זהו ודאי דסנדל ומנעל שאינו של עור מותר, שהרי לגבי תשעה באב ויום הכיפורים לא מקרו מנעל". 

השוואה זו דורשת ביאור, שכן לכאורה דינים אלו שונים לחלוטין זה מזה: ביום הכיפורים האיסור הוא אחד מחמשה העינויים הנוהגים בו, ובתשעה באב איסור נעילת סנדל נובע מדיני האבלות ואיסור תענוג – ואין זה קשור כלל לאיסור נעילת סנדל בנשיאת כפים שטעמיו מבוארים בסוגיית הגמרא במסכת סוטה [לעיל אות א].

כמו כן, הגר"א כתב בהגהותיו על דברי השו"ע (יו"ד סימן שפב סע' א) "אבל אסור בנעילת הסנדל", וזה לשונו: "כמו ביום הכיפורים". ויש להבין מה הקשר בין איסור נעילת הסנדל של אבל שיסודו בדיני אבלות לדיני יום הכיפורים שיסודם עינוי. 

כעין זה צריך עיון בדברי ערוך השלחן (יו"ד סימן שפב סע' א) שכתב: "אבל אסור בנעילת הסנדל, ודווקא של עור, אבל באנפליא של בגד או של גמי או של שיער או של עץ מותר, שאין מנעל אלא של עור והרי אפילו ביום הכיפורים כן הוא". ויש להבין מה הקשר בין הגדרת מנעל וסנדל ודיניהם ביום הכיפורים, בתשעה באב ובאבלות.

•   •    •

נעליים מרמזים על מחלוקת ופירוד

ז. נראה לומר ביסוד הענין המרומז בחליצת נעלים, על פי דברי הנביא: "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם" (עמוס ב, ו), ודברי חז"ל במדרש "אלה אזכרה" שפסוק זה מרמז על כך שבמכירת יוסף קנו השבטים נעליים בכסף שקיבלו עבור המכירה. וכן מפורש בפרקי דרבי אליעזר: "ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, כל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם". ומבואר שחטא מכירת יוסף, ממנו התחילה גלות בני ישראל למצרים, תחילתו במכירה בעד נעלים. ואנו מזכירים זאת בפיוט "אלה אזכרה" הנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים: "גָּבַהּ לֵב בִּגְדוֹלִים, וְצִוָּה לְמַלֹּאת פְּלָטֵרוֹ נְעָלִים". והיינו שהרשע שרצה להרוג צדיקי עליון בעוון "וגונב איש ומכרו", דהיינו מכירת יוסף – "צוה למלאת פלטרו נעלים" כדי להזכיר להם את מכירת יוסף בעבור מנעלים. מתוך דברים אלו למד מחותני ידידי רבי מאיר גולדוויכט, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן, כי נעליים מרמזות על פירוד וחוסר אחדות, כפי שהיה אז בין השבטים. 

ויש להוסיף עוד, על פי דברי המהר"ל (גבורות ה' פרק כג) "כי הגלות הוא פיזור האומה שהיא בגלות ואין לה התאחדות כלל, והגאולה הוא היפך זה שהיא קיבוץ והתאחדות אותם שהיו פזורים ומפורדים. ולפיכך מספר ארבע מתייחס לגלות, לפי שהמספר ארבע הוא כנגד רוחות, שהפיזור הוא בארבע רוחות". ולכן יש בכך "שהוסיפו להם עוד ארבעה זוגות מנעלים" במכירת יוסף, כמובא במדרש הנ"ל, כדי לרמז את ענין הפירוד וחוסר האחדות שהיה במכירת יוסף.

• חליצת נעליים בברכת כהנים – מעתה מבואר מדוע צריך להסיר נעליים בברכת הכהנים, כי עיקר הברכה ותכליתה הוא ענין האהבה ואחוה, המוטבע בנוסח הברכה "וציונו לברך את עמו ישראל באהבה", וכפי שהביא המג"א (או"ח סימן קכח) בשם הזוהר הקדוש "כל כהנא דלא רחים להו עלמא לא ישא כפיו". ולכן יש להוריד את הנעלים, המרמזות על ענין העדר האחוה והרעות בין אדם לחברו [ויתכן כי זו הסיבה שמזכירים ב"יהי רצון" הנאמר בשעת ברכת כהנים את כתונת הפסים של יוסף הצדיק: "ויהיו דברי נשמעים לעבודתך כשם שנתת את יוסף צדיקך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמים", כי מאחר ומכירת יוסף על ידי האחים מרמזת על פירוד וחוסר אחוה ורעות בין אדם לחברו, בחרו חז"ל לרמז זאת בהזכרת כתונת הפסים, שהביאה לקנאה ופירוד בין האחים].
• חליצת נעליים ביום כיפור, תשעה באב ובאבלות – ולכן יש להבין את הקשר בין חליצת נעליים בנשיאת כפים לחליצת נעליים ביום כיפור ובתשעה באב, שהרי בתשעה באב מתאבלים על בית המקדש שנחרב בגלל שנאת חינם, כדברי הגמרא (יומא ט, ב), ולכן מסירים את הנעליים המרמזים על פירוד ומחלוקת. 

וכן ביום הכיפורים מורידים את הנעליים, כי ביום זה מבקשים מחילה וסליחה ומפייסים את הזולת על עבירות שבין אדם לחברו, וחליצת הנעליים מרמזת על פעולה כנגד מחלוקת ופירוד. 

וגם מבואר טעם חליצת בימי האבלות – זמן הפרידה בין האבל והנפטר, אשר בו צריך לחלוץ את הנעליים לתת ביטוי לפרידה זו. 

• בטעם מצות חליצה – יתכן שזהו גם הטעם לחליצת הנעל והיריקה בעת קיום מצות חליצה, כי מעשה החליצה חל בשל פירוד וחוסר אחוה, כדברי הכתוב (דברים כה, ז) "מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל". ולפיכך חולץ היבם את נעלו  והאשה יורקת בפניו, בבחינת מיאוס לפירוד, לרמז על הפילוג והפירוד בין האחים. 

הנעליים – ביטוי לעליונות האדם על בעלי החיים

ח. יש להטעים את הדברים על פי המובא בספר מרביצי תורה בעולם החסידות (ח"א עמ' רפב) בשם רבי אפרים צבי איינהורן, אב"ד דאמסטוב, מגדולי תלמידי האבני נזר, שביאר את ענין קנין "חליפין" הנלמד מהכתוב במגילת רות "שלף איש נעלו": בבריאה ישנם ארבע דרגות זו למעלה מזו – דומם, צומח, חי ומדבר. ומעלת האדם יותר מכל הבריאה היא בכח הדיבור. וכפי שתרגם אונקלוס את הכתוב (בראשית ב, ז) "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – "לרוח ממללא". ולכן רק אדם העומד בדיבורו, שיש לו מעלה יתירה על פני שאר החי, רשאי לנעול לרגליו מנעלים שנעשו מעורות בעלי חיים. אך כאשר האדם מיפר את דיבורו ועושהו חולין, הוא מאבד את יתרונו על הבהמה. ודבר זה נרמז בקנין חליפין הנעשה בשליפת הנעל, כי קנין חליפין עיקרו בדיבור, האדם המקנה משהו לזולת, נאמן על דברתו, ובשליפת הנעל ממחישים את הצידוק שיש לנאמנות זו, לומר לאדם: אם לא תעמוד בדיבורך, אינך זכאי לנעול אותה.

על פי האמור מבואר המכנה המשותף בין דיני חליצת המנעלים בברכת כהנים, יום הכיפורים תשעה באב, ומצות חליצה. עניינים אלו מרמזים על האהבה והאחווה שבין אדם לחברו. בתשעה באב, היום המסמל שינאת חינם בין בני האדם, האדם לא נמצא בדרגה עילאית, ולכן לא ראוי שישתמש בחי וילבש מנעלים העשויות מהחי. וכמו כן ביום הכיפורים, כאשר מבקש סליחה על חטאים שבין אדם לחברו, עליו לזכור כי בעוון זה ירד מדרגתו, ושוב אינו ראוי ללבוש מנעלים מהחי. וכן במצות החליצה, כאשר לא שוררת אהבה ואחוה בין האחים, אין את ה'זכות' לנעול נעליים.

לפי זה חליצת המנעלים בנשיאת כפים באה להדגיש את יסוד ענין הברכה הנאמרת "באהבה", שתכליתה האהבה והרעות בין אדם לחברו, אשר ממנה האדם שואב את הכח להיות מתנשא וגבוה מבחינה רוחנית על שאר יצורי הבריאה, וזו הסיבה שהוא רשאי בכל השנה להשתמש בבעלי החיים לצרכיו הוא. 

הנעליים – מפרידות בין האדם לאדמה שנתקללה בחטא אדם הראשון

ט. נראה לבאר בדרך נוספת את יסוד הענין המרומז בחליצת נעלים, על פי המובא בספר טעמי המנהגים (עמ' שלא אות תשמא) בשם ספר אגרא דפרקא (אות דש) בשם מהר"ם חאגיז, שלבישת המנעלים נועדה כדי "שלא יגע בשרו על האדמה, כי בחטא אדם הראשון נתקללה האדמה, ולכן עושין הפסק בין הרגל לאדמה. ובעבור זה במקום אדמת קודש שיצאה האדמה מכלל ארור לכלל ברוך יש לילך יחף, וזהו (שמות ג, ה) שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". 

והוסיף על כך בספר אגרא דפרקא: "ובזה מצאנו טוב טעם למה שאמרו חז"ל (שבת קיט, א) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו, דכיון שההפסק הוא בכדי להפסיק בין הקללה, ע"כ ימכור כל מה שיש לו ויקח מנעלים להפסיק. וזה שמברכים על מנעלים שעשה לי כל צרכי, כי זהו כל צרכיו, לחפוץ בברכה ולהפסיק הקללה. ומטעם זה נאסר ביום הקדוש יום הכיפורים בחליצת מנעל, כי נתקדשה הארץ בקדושת היום, ויוצאת אז מן הקללה לברכה. ותבין ביום המקווה לישועה, יום שנולד בן דוד, נאסר בחליצת מנעל להורות שעל ידי משיח בן דוד תצא האדמה מקללה לברכה".

לפי האמור נראה לבאר את הסיבה לחליצת המנעלים בנשיאת כפים, כי הרי גם קרקע של בית הכנסת יש בה קדושה מסויימת ומתקדשת בקדושת המקום, ולכן אין צורך לכהנים בנעלים [וכעין האמור בעבודת בית המקדש שאין לעשותה במנעלים, וכידוע ברכת כהנים נחשבת כעבודה].

ענף ב 

נשיאת כפיים עם כפפות

י. על הפסוק (שמות ג, ה) "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ", כתבו רבותינו בעלי התוספות על התורה (שם): "כך הוצרך לומר מעל רגליך משום שיש נעל שהוא על היד ובלע"ז גנ"ט והוא נעל שנתן בעז לגואל דכתיב (רות ד, ז) ושָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהו. וגם עכשיו רגילים השרים והשלטונים לקנות בגנ"ט שלהם". מבואר ש"נעלים" יכולים להתפרש גם כלבוש שעל החלק התחתון של היד – הנקרא בימינו "כפפה". 

כדברי בעלי התוספות נכתב גם בתרגום ירושלמי על מגילת רות: "וטלע גבר ית נרתק יד ימיניה ואושיט ביה קנין לחבריה".

ומעתה יש לדון האם מותר לכהן לעלות לדוכן כאשר כפפות מכסות את כפות ידיו.

והנה הב"ח (או"ח סימן צא ס"ק א) כתב "שיש לגעור באותן שלובשין בתי שוקיים שקורין הנטשק"ש [כפפות] ועומדים בתפילה". וכן כתב בספר פחד יצחק (מערכת ת) שזהו יוהרא ובזיון וגם אין דרך לעמוד כן בפני גדולים.

ובספר מטה יוסף (סימן ב; הובא בספר עיקרי הד"ט, סימן ה אות יח) חקר האם כהן הנושא כפיו בחול צריך להסיר את הכריכות של התפילין שעל האמה משום חציצה, ובתחילה כתב שאף שאין חציצה בכך וכפי שפסק הרמ"א (או"ח סימן תרנא סע' ז) בדין נטילת לולב [שנאמר בו "ולקחתם לכם" דהיינו חיוב נטילה בידיו ממש] שאין בו חציצה כיון שאין כל היד מכוסה בהן, אך סיים ש"מכל מקום יפה נהגו לחלצן משום מנהג ליטול ידיהן קודם נשיאת כפים ואז היה מחוייב להסיר משום חציצה. אי נמי כדי שיוכל לחלק אצבעותיו חייב לעשות ג' אוירים". 

אך בעיקרי הד"ט כתב שאין לדמות דין חציצה בנטילת לולב ובבגדי כהונה לדין חציצה בנשיאת כפים: "דאילו התם יש לחוש לחציצה בין בשרו או ידו לבגדיו או לכלי שרת או לקדשים או ללולב ומינו וכדומה, אמנם בנשיאת כפים שאינו נוטל דבר בידו לאיזה דבר יחוצו הרצועות בינו לבין אצבעותיו. ואין ראיה לאסור מדאסרו בבתי ידים שכתב הרב ב"ח דהתם יש לאסור משום דהוי בזיון שאין דרך לעמוד בכך בפני גדולים, משא"כ ברצועות דהכא".

למעשה, נחלקו הפוסקים, האם מותר לכהן לעלות לדוכן כאשר יש רטיה על ידו: בשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סימן קצט) כתב לחלק בין רטיה בדיני נטילת ידים שאינה נחשבת חציצה, לרטיה בדיני נשיאת כפיים שהרטיה חוצצת, כי נשיאת כפים הוקשה לעבודה כדברי הגמרא במסכת סוטה (לח, א), ולכן כשם שחציצה פוסלת בעבודה, כן פוסלת בנשיאת כפים, ואילו בנטילת ידיים אין הנטילה נחשבת חציצה.

אולם בשו"ת יביע אומר (או"ח חלק ח סימן יג) נקט להלכה ש"מעשים בכל יום שגם כהן שיש על ידו תחבושת עולה לדוכן ומברך ברכת כהנים ואין פוצה פה, וכן עיקר, שאין בזה משום חציצה". ולדבריו אין מניעה לעלות לדוכן עם כפפות.

ברם לכאורה נראה להביא ראיה שאין לשאת כפים עם כפפות בעת ברכת כהנים, שכן מבואר בדברי חז"ל במדרש תנחומא פרשת נשא (הובא במשנ"ב סי' קכח ס"ק מד) "משגיח מן החלונות – מבין אצבעותיהם של כהנים, מציץ מן החרכים –  בשעה שפושטים כפיהם". ונפסק בשו"ע (סימן קכח סע' כג) "והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם". ובמשנה ברורה (שם ס"ק פט) כתב ש"בזמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם היה אסור אפילו ראיה קצת, משא"כ בזמן הזה [שאסרו רק להסתכל בהם הרבה ולא בהסתכלות קצת]. ומכל מקום נוהגים גם עכשיו זכר למקדש שלא להביט בהם כלל".

והיות ובברכת כהנים כביכול השכינה נמצאת מבין אצבעותיהם של כהנים, לכן גם אסרו להביט על ידיהם של הכהנים בשעה שנושאים כפיהם – אין לכהנים לכסות את האצבעות בכפפות בשעת נשיאת הכפיים, וצ"ע.

•   •   •

בחודש סיון תש"פ, בעיצומם של ימי מגיפת הקורונה, קיבלתי מכתב מידידי הרב דניאל אשר הכהן קליינמאן שליט"א, רב קהל נחלת דוד, ניו יורק, בנדון דידן, והנני מצרפו להשלמת היריעה:

בעזה"י, מוצאי שבת נשא תש"פ 

כבוד ידידי חביבי איש עסקים מוקיר רבן ומחזיק תורה

ואיהו יהו צורבא מרבן כתבא וספרא רבה ומרביץ תורה לרבים

הרה"ג המופלג מהר"ר צבי רייזמן שליט"א, מח"ס רץ כצבי בכמה מקצועות התורה 

אחר הפתיחה בדרישת שלומו, ובתפילה וברכה שה' יחזקהו וירפאהו ויחדש כשר נעוריו בקרוב ממש, נשאלתי בחג השבועות מכהן שהוא איש חלש שהרופאים הזהירוהו שלא יכס לתוך בית הכסת, ולכן הוא עומד בחוץ כשהציבור מתפללים ואיו רואה את הציבור אבל שומע אותם מתפללים, ומתפלל עמהם, ורוצה לדעת אי יכול לישא כפיו עמהם. ועוד נשאלתי מהכהן הנ"ל אי רשאי ללבוש כפפות של פלסטיק בשעת נשיאת כפים, שהוא לובש אותם להגן על עצמו שלא ידבק בו חיידקים.

ולענ"ד אין בזה חשש כלל, דלאסתכולי לא חיישין, דבשו"ע (סי' קכח סעי' לא) איתא "אם מהג המקום לשלשל הכהים טלית על פיהם אפי' יש בפיו ובידיו כמה מומין ישא את כפיו כו'" ע"כ, וזה מהי גם לכהן שידיו צבועות אסטיס ופואה וכמ"ש המשנ"ב (ס"ק קיז), וגם ליכא בזה עין חציצה וכמ"ש בספר עיקרי הד"ט (סי' ה ס"ק יח) הובא בכה"ח (סי' קכח ס"ק פא). 

והה בב"ח (סי' צא) כתב "אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין העטשי"ק כדרך עוברי דרכים וקורא אי עליהם אל תבואי רגל גאוה ויד רשעים תידי" והובא במשנ"ב שם (ס"ק יב) וערוה"ש (סוף סעי' ז).

אבל פשוט שאין זה שייך לדון דידן, דזהו דוקא כשיש בהם עין בזיון או גאוה, וכגון שלובש בתי ידים שהפועלים לובשים או בתי ידים שלובשים דרך חשיבות, אבל הלובש בתי ידים מחמת הציה ודאי אין בזה קפידא, וכ"כ הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (תפלה, פ"ב סעי' יח, ודבר הלכה ס"ק כט).

ואם כן הוא הדין בנדון דידן שלובש הכפפות מחמת חשש סכה וזיהום, שאין בו משום בזיון או גאוה, ולכן מותר להתפלל בהם וגם לישא כפיו בהם.

וה' יחו במישור, ויה"ר ששמע ותבשר בשורות טובות רפואות ישועות וחמות בקרוב ממע"כ שליט"א ומכל ישראל. 

ידידו אוהבו דו"ש בהדרת כבוד

דיאל אשר הכהן קליימאן