חליצת נעלים בנשיאת כפים, יו"כ, ט' באב ובמצות חליצה

מתוך ספר רץ כצבי

חליצת נעלים בנשיאת כפים, יו"כ, ט' באב ובמצות חליצה

בגמרא (סוטה מ, א) נאמר: "ת"ר אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. מאי טעמא, לאו משום כבוד צבור. אמר רב אשי לא, התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטריה ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא".

לפנינו שני טעמים ביסוד ההלכה שאין הכהנים רשאין לעלות לדוכן בסנדליהן. האחד, משום כבוד הציבור, וכמו שפירש רש"י שם: "לאו משום אימתא דציבורא, מפני שמסתלקין בגדיו העשויין למדתו בהגבהת ידיו ונראין סנדליו לצבור והן אין ראוין לראות מפני טיט שעליהן". והשני, שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו, והיינו כפירוש רש"י שם: "דילמא מפסקא רצועה, וגנאי הוא לעצמו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויתיב למקטריה וחבריו מברכין ואתי למימר אינו ראוי לנשיאות כפים והלך וישב לו".

ובהגהות מיימוניות על הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יד אות ד) הביא בשם ראבי"ה שהנפקא מינה בין שני הטעמים היא, אם מותר לכהנים ללכת עם בתי שוקיים [שהם כעין פוזמקאות שלנו, עי' במשנ"ב סי' קכח ס"ק קי] בעת ברכת כהנים. לפי הטעם משום כבוד הציבור, יהיה אסור, שכן אין לחלק בין מנעלים לבתי שוקיים, אולם לפי הטעם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו, יהיה מותר, כיון שכעת הרי אין לו רצועה או סנדלים, ואין לחשוש לגנאי לעצמו ולהתלוצצות עליו.

והנה הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יד הלכה ו) כתב: "ומתקנות עזרא שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהן אלא עומדין יחפין", ומפורש בדבריו שאסור לכהנים ללכת בעת ברכת כהנים גם עם פוזמקאות אלא יש להם ללכת יחפים ממש. ואם כן, לפי דברי הראבי"ה נמצא שסובר הרמב"ם כפי הטעם הראשון שנאמר בגמרא, משום כבוד הציבור, ולא כפי הטעם השני שמסיקה הגמרא.

אמנם בשו"ע (או"ח סימן קכ"ח סע' ה) מפורש: "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקים שרי". ולפי הראבי"ה זהו כפי הטעם השני המבואר בגמרא. וכן מדוקדק בדברי המשנה ברורה שם (ס"ק ט"ו) שכתב בטעם ההלכה: "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, שמא יפסק לו רצועה וגנאי הוא לו". וממה שנקט בטעם דברי השו"ע כפי הטעם השני המובא בגמרא, מדוייק כדברי הראבי"ה במה שכתב שהנפק"מ בין הטעמים המובאים בגמרא היא שלפי הטעם שמא יפסק לו רצועה יהיה מותר לכהנים לעלות לדוכן בבתי שוקיים. ואם כן ממה שפסק המחבר "אבל בבתי שוקיים שרי", מפורש שנקט כטעם השני המובא בגמרא.

 

ב.

אמנם מבואר בדברי הפוסקים כמה אופנים בהם מותר לשאת כפים גם כשלובש נעלים:

הגאון רבי יהושע פרחיה הכהן כתב בספרו שו"ת ויקרא יהושע (הל' נשיאת כפים סימן א) שאם הכהן נושא כפיו על הקרקע ואינו עולה לדוכן, אין קפידא אם לא חלץ את מנעליו. וביאר בטעם הדבר, כי שני הטעמים שהביאה הגמרא מדוע אין עולים הכהנים לדוכן בסנדליהם לא שייכים באופן שאינו עולה לדוכן. הטעם של כבוד הציבור לא שייך אלא כשעולה לדוכן והציבור רואים את סנדליו ומנעליו ויש בזה גנאי, אבל כשאינו עולה לדוכן אין בזה גנאי לציבור. וגם הטעם שמא תיפסק רצועה בסנדלו שייך דוקא בעלייתו לדוכן, אבל כשאין עולה לדוכן אין לחוש. ובגמרא בסוטה ובשו"ע (המובאים לעיל) נאמר בדוקא "לעלות לדוכן", ומזה נלמד שכאשר לא עולים לדוכן אלא מברכים על גבי הקרקע, אין קפידא בזה, ואינו צריך לחלוץ מנעליו, עכת"ד.

ובספר יחוה דעת (ח"ג סימן יג) דן בהרחבה בדבריו, והביא מדברי שו"ת תעלומות לב (ח"ג בקונטרס הליקוטים סימן מו) שכתב: "ראיתי כהנים נוהגים לישא כפיהם במנעליהם כשהם עומדים על הקרקע למטה מן ההיכל, וסמכו על דברי הגאון רבי יהושע פרחיה הכהן שמיקל בזה אף לכתחילה. והגם שאין דבריו ברורים בעיני, מכל מקום הנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו". ומסיים ביחוה דעת: "ולכן נראה שהרוצה לסמוך על האחרונים המקלים כדי שלא יתבטל לגמרי ממצות נשיאות כפים לברך את ישראל שהיא מצוה רבה וחשובה מאד, בודאי שאין מזניחין אותו. אבל המהדרים במצוות גבורי כח עושי דברו, חולצים מנעליהם כתקנת חז"ל ועולים לדוכן, וכזה ראה וקדש".

אולם בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד בקונטרס אחרון לאו"ח סימן ג סע' ב) אינו מתיר בשום פנים ואופן לכהן הנושא כפיו שלא על הדוכן ללבוש נעליים. וטעמו, כי אין העליה לדוכן מעכבת, ואם כן כשתיקן ריב"ז שאין כהנים נושאים רשאים לעלות בסנדליהם לדוכן, אין הכוונה בדוקא במקום שעולים לדוכן, אלא הכוונה במקום שמברכים ברכת כהנים. ומה שנאמר "לדוכן" דיבר הכתוב בהווה, שכך היתה דרכן בזמן הגמרא שהיו עושים ההיכל גבוה והיו הכהנים עולים לשם ונושאים כפיהם. ומכיון שלדעת ישכיל עבדי, שני הטעמים שנאמרו בגמרא מדוע אין רשאים לשאת כפים בסנדליהם שייכים גם כאשר אין עולים לדוכן מסקנתו: "ואם כן הדבר פשוט שאין מקום לחלק בזה בין המקומות, ובאיזה מקום שמברך עליו לחלוץ מנעליו באין פוטר".

על פי דברי הספר ויקרא יהושע ושו"ת תעלומות לב הנ"ל השיב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ד סימן יא) על השאלה האם בבית כנסת שבבית חולים מותר לכהנים חולים הרוצים לשאת כפיהם בנעלי בית של עור מאחר ואינם מעוניינים לחלצם מחשש שיצטננו, לעלות לדוכן לשאת כפיהם. וכתב הציץ אליעזר בהסתמכו על דבריהם, שמכיון שבנידון זה אין המדובר להתיר בתדירות, וגם הכהנים עצמם אינם מעוניינים לנהוג כן תדיר ומדובר רק בהוראת שעה, לכן יש להתיר להם לשאת כפיהם שלא על הדוכן אלא יעמדו בשוה על רצפת בית הכנסת.

וכעין נידון זה מצאתי בשו"ת שבט מיהודה (סימן יא ס"ק ג) שנשאל האם כהן המשותק חלקית [שאינו יכול לחלוץ את נעליו] יכול לשאת כפיו במנעלים, ולדעתו אין להתיר לו לנהוג כן. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"י סימן יא) נשאר בצ"ע למעשה. אולם באגרות משה (או"ח ח"ב סימן לב) הכריע שכהן שאין לו רגלים והולך עם רגלים שנעשו לו [פרוטיזה] ודבר זה אינו ניכר כשהוא במנעלים, וכשיסירם יהיה ניכר גם אם ילך עם פוזמקאות – חייב לעלות לדוכן עם מנעליו כדי שלא יתבטל מצות נשיאת כפים.

מאידך, הבית הלוי (ליקוטים בסוף חומש בראשית ד"ה גם) כתב: "גם מה שהורה אותו חכם לכהן אחד שהיה קשה לו לפשוט הבתי רגלים שיעלה בהם לדוכן, גם זה אינו, דנהי דנאמר דבבתי רגלים שלנו לא שייך חששא דתפסוק לו רצועה וכו', אבל עכשיו כיון דכל הכהנים יחפים והוא לבדו יהיה בבתי רגלים, פשיטא דאסור דזהו הוי שינוי".

בענין נשיאת כפים בנעליים התעוררה שאלה בימי השואה, כאשר לעובדי הכפיה בגטו לא היו גרביים, ומרגליהם העטופות בסחבות וסמרטוטים נדף ריח רע שהקהל לא יכל לעמוד בו, ונשאלה השאלה האם יוכלו לשאת כפיהם מבלי שיחלצו את מנעליהם כדי למנוע את התחזקות הריח הרע. ובשו"ת ממעמקים (ח"ב סימן כח) התיר לנהוג כך על פי דברי הרדב"ז (ח"א סימן רלז) שאין דין ה"דוכן" מעכב בנשיאת כפים, ודברי שו"ת תעלומות לב הנ"ל שכתב שאפשר לישא כפים במנעלים כשהם עומדים על הקרקע למטה מן ההיכל.

להלכה פסק המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק יח) וז"ל: "כתבו האחרונים, דאין נכון לעלות לדוכן יחף ממש, שהוא דרך גנאי, שאין רגילין בזמן הזה לילך יחף לפני גדולים, אלא יש לילך בפוזמקאות של בגד וכן המנהג".

אמנם בשו"ת כתר אפרים (סימן לה) כתב להתיר לעלות לדוכן יחפים ממש בשם החיד"א (בברכי יוסף סימן קכח ס"ק ג), והביא עדות מגדולי רבני תימן שכך נהגו בתימן לישא כפים יחפים לגמרי, ודייק כן מלשון הרמב"ם [שהבאנו לעיל] "אלא עומדים יחפין".

 

ג.

בדברי ערוך השלחן (או"ח סימן קכח סע' יב) מצאנו השוואה בין דיני מנעל בנשיאת כפים לדיני מנעל וסנדל ביום כיפור ותשעה באב, וז"ל: "זהו ודאי דסנדל ומנעל שאינו של עור מותר, שהרי לגבי תשעה באב ויום הכיפורים לא מקרו מנעל". והשוואה זו דורשת ביאור, שכן לכאורה דינים אלו שונים לחלוטין זה מזה: בתשעה באב איסור נעילת סנדל הוא מדין אבלות ואיסור תענוג, וביום הכיפורים זהו מדין חמשה עינויים הנוהגים בו – ואין זה שייך כלל לאיסור נעילת סנדל בנשיאת כפים שטעמיו מבוארים בסוגיית הגמרא במסכת סוטה שהבאנו לעיל.

ובאמת בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן כ"ח; הובאו דבריו בשערי תשובה או"ח סימן קכח) מפורש שלא כדעת ערוך השלחן, ולדעתו לכהנים אסור ללבוש בעת נשיאת כפים מנעלים שמקלים ללבוש ביום הכיפורים ותשעה באב. ונראה, משום שסובר שאין להקיש מדיני יו"כ ותשעה באב לדיני נשיאת כפים מאחר ואין קשר ביניהם.

עוד יש לעיין במש"כ הגר"א בהגהותיו לשו"ע יו"ד (סימן שפב סע' א) על דברי השו"ע: "אבל אסור בנעילת הסנדל". וכתב הגר"א: "כמו ביום הכיפורים". וצריך ביאור מה השייכות בין נעילת הסנדל של אבל שיסודם דיני אבלות לדיני יום הכיפורים שיסודם עינוי.

וכעין זה צריך עיון בדברי ערוך השלחן (יו"ד סימן שפב סע' א) שכתב: "אבל אסור בנעילת הסנדל, ודווקא של עור, אבל באנפליא של בגד או של גמי או של שיער או של עץ מותר, שאין מנעל אלא של עור והרי אפילו ביום הכיפורים כן הוא". וגם כאן צריך ביאור, מהו הקשר בין הגדרת מנעל וסנדל ודיניהם ביום הכיפורים ובתשעה באב ובאבלות.

וכן צריך ביאור בדברי ערוך השלחן בהלכות יום הכיפורים (סימן תרי"ד ס"ב) שהביא בדין חליצת הסנדל ביום הכיפורים את הפסוק (שמואל ב טו, ל) "ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף וכל העם אשר אתו חפו איש ראשו ועלו עלה ובכה". וצריך ביאור מה השייכות של פסוק העוסק בענייני אבילות לדיני יום הכיפורים שלא נאמר בו כלל דין אבלות אלא דין עינוי.

 

ד.

ונראה לומר ביסוד הענין המרומז בחליצת נעלים, על פי דברי הנביא: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" (עמוס ב, ו). וידידי הרב מאיר גולדוויכט הראני שבמדרש "אלה אזכרה" נאמר כי פסוק זה מרמז על כך שבמכירת יוסף קנו השבטים בכסף שקיבלו עבור המכירה נעלים. וכן מפורש בפרקי דרבי אליעזר: "ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, כל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם". ומבואר שחטא מכירת יוסף, ממנו התחילה גלות בני ישראל למצרים, תחילתו במכירה בעד נעלים. ואנו מזכירים זאת בפיוט "אלה אזכרה" הנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים: "גבה לב בגדולים, וצוה למלאת פלטרו נעלים". והכוונה, שאותו רשע שרצה להרוג צדיקי עליון בעוון "וגונב איש ומכרו", דהיינו מכירת יוסף, "יצוה למלאת פלטרו נעלים" כדי להזכיר להם את מכירת יוסף בעבור מנעלים. נמצא שנעלים מרמזות על פירוד וחוסר אחדות, כפי שהיה אז בין השבטים.

ויש להוסיף עוד, על פי דברי המהר"ל בספר גבורות ה' (פרק כג) שכתב: "כי הגלות הוא פיזור האומה שהיא בגלות ואין לה התאחדות כלל, והגאולה הוא היפך זה שהיא קיבוץ והתאחדות אותם שהיו פזורים ומפורדים. ולפיכך מספר ארבע מתייחס לגלות, לפי שהמספר ארבע הוא כנגד רוחות, שהפיזור הוא בארבע רוחות". ולכן יש בכך "שהוסיפו להם עוד ארבעה זוגות מנעלים" במכירת יוסף, כמובא במדרש הנ"ל, כדי לרמז את ענין הפירוד וחוסר האחדות שהיה במכירת יוסף.

ונראה, שמטעם זה מזכירים ב"יהי רצון" הנאמר בשעת ברכת כהנים את כתונת הפסים של יוסף הצדיק באומרינו: "ויהיו דברי נשמעים לעבודתך כשם שנתת את יוסף צדיקך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמים" וכו'. כי מאחר ומכירת יוסף על ידי האחים מרמזת על פירוד וחוסר אחוה ורעות בין אדם לחברו, בחרו חז"ל לרמז זאת בהזכרת כתונת הפסים, שהביאה לקנאה ופירוד בין האחים. ולכן בברכת כהנים שכל יסודה ותכליתה היא ענין של אהבה ואחוה, כפי מטבע הברכה "וציונו לברך את עמו ישראל באהבה", וכמו שמביא המג"א (או"ח סימן קכח) בשם הזוהר הקודש "כל כהנא דלא רחים להו עלמא לא ישא כפיו" – יש להוריד את הנעלים, המרמזות על ענין העדר האחוה והרעות בין אדם לחברו.

ומעתה מובן המשותף בדין חליצת המנעלים בנשיאת כפים לחליצת המנעלים ביום כיפור ובתשעה באב: בתשעה באב מתאבלים על בית המקדש שנחרב בגלל שנאת חינם, כדברי הגמרא (יומא ט, ב), ולכן מורידים את הנעלים המרמזים על פירוד ומחלוקת. ולכן גם יום הכיפורים, שהוא היום בו מבקשים מחילה וסליחה ומפייסים את הזולת על עבירות שבין אדם לחברו, יש לחלוץ נעלים המרמזים על מחלוקת ופירוד.

ויתכן שזהו גם הטעם לחליצת הנעל והיריקה בעת קיום מצות חליצה, מכיון שהחליצה היא דין המתקיים בגלל פירוד וחוסר אחוה, כדברי הכתוב: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל" (דברים כה, ז). ולכן חולץ היבם את נעלו והאשה יורקת בפניו, בבחינת מיאוס לפירוד, לרמז על הפילוג והפירוד בין האחים.

ולפי זה יבוארו דברי הגר"א ביו"ד שמקשר בין דין האבל להלכות יום כיפורים, כי אדם הראשון בחטאו באכילת פרי העץ הביא קללת מיתה בעולם, והיינו בחינת השטן, היצר הרע והקנאה. ולפני כן, מבאר השפת אמת (תרמ"ט, יום הכיפורים ד"ה איתא ימים) הימים לא היו בגשמיות, ורק לאחר חטאו "נתלבשו בציור גשמיות", וביום הכיפורים אין לשטן רשות להשטין, כדברי הגמרא (יומא כ, א) והאדם הוא בבחינת המלאכים שאין להן "רק לב אחד". ולכן האבלים לא נועלים מנעלים, כדי לתקן בזה את חטא אדם הראשון – החטא שגרם מיתה בעולם.

ה.

בדרך נוספת נראה לבאר את יסוד הענין המרומז בחליצת נעלים, על פי המובא בספר טעמי המנהגים (עמ' שלא אות תשמא) בשם ספר אגרא דפרקא (אות דש) בשם מהר"ם חאגיז, שענין לבישת המנעלים הוא: "שלא יגע בשרו על האדמה, כי בחטא אדם הראשון נתקללה האדמה, ולכן עושין הפסק בין הרגל לאדמה. ובעבור זה במקום אדמת קודש שיצאה האדמה מכלל ארור לכלל ברוך יש לילך יחף, וזהו של נעליך וכו' כי המקום וכו' אדמת קודש הוא".

והוסיף על כך בספר אגרא דפרקא: "ובזה מצאנו טוב טעם למה שאחז"ל לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו, דכיון שההפסק הוא בכדי להפסיק בין הקללה, ע"כ ימכור כל מה שיש לו ויקח מנעלים להפסיק. וזה שמברכים על מנעלים שעשה לי כל צרכי, כי זהו כל צרכיו, לחפוץ בברכה ולהפסיק הקללה. ומטעם זה נאסר ביום הקדוש יוהכ"פ בחליצת מנעל, כי נתקדשה הארץ בקדושת היום, ויוצאת אז מן הקללה לברכה. ותבין ביום המקווה לישועה, יום שנולד בן דוד, נאסר בחליצת מנעל להורות שעל ידי משיח בן דוד תצא האדמה מקללה לברכה".

ולפי דברים אלו המבארים את המשותף בין דין חליצת מנעלים ביום הכיפורים ובתשעה באב, יש לבאר בדרך זו את הטעם לחליצת מנעלים בנשיאת כפים, והיינו כי גם קרקע בית הכנסת יש בה קדושה ומתקדשת בקדושת המקום, ולכן אין צורך לכהנים בנעלים. [וכעין האמור בעבודת בית המקדש שאין לעשותה במנעלים, וברכת כהנים הרי היא כעבודה כדברי הגמרא].

 

ו.

עוד דרך בביאור הענין נראה על פי המובא בספר מרביצי תורה בעולם החסידות (ח"א עמ' רפב) בשם הגאון רבי אפרים צבי איינהורן זצ"ל אב"ד דאמסטוב, מגדולי תלמידי האבני נזר, שביאר את ענין קנין "חליפין" הנלמד מהכתוב במגילת רות "שלף איש נעלו", ותוכן הדברים:

בבריאה ישנם ארבע דרגות זו למעלה מזו: דומם, צומח, חי ומדבר. ומעלת האדם יותר מכל הבריאה היא בכח הדיבור. וכפי שתרגם אונקלוס את הכתוב: "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא". ולכן רק אדם העומד בדיבורו, שיש לו מעלה יתירה על פני שאר החי, רשאי לנעול לרגליו מנעלים שנעשו מעורות בעלי חיים. אבל אם מפר את דיבורו ועושהו חולין, איבד את יתרונו על הבהמה. ודבר זה נרמז בקנין חליפין הנעשה בשליפת הנעל. קנין חליפין עיקרו בדיבור, האדם המקנה משהו לזולת, נאמן על דברתו, ובשליפת הנעל ממחישים את הצידוק שיש לנאמנות זו, לומר לאדם: אם לא תעמוד בדיבורך, אינך זכאי לנעול אותה.

ומעתה מתבאר המשותף בין דיני חליצת המנעלים בברכת כהנים, יום הכיפורים תשעה באב, ומצות חליצה. מאחר ועניינים אלו מרמזים על האהבה והאחוה שבין אדם לחברו. יש בכך הוראה לאדם להראות לו בתשעה באב שהוא היום המסמל את השינאת חינם בין בני האדם, שאין האדם נמצא בדרגה עילאית, ואין הוא ראוי להשתמש בחי וללבוש מנעלים העשויות מהחי ולכן עליו לחלצם. וכן ביום הכיפורים, כאשר מבקש סליחה על חטאים שבין אדם לחברו, עליו לשנן ולזכור כי בעוון זה יורד הוא מדרגתו, ושוב אינו ראוי ללבוש מנעלים מהחי. וכן במצות החליצה, כאשר לא שוררת אהבה ואחוה בין האחים, אין את הזכות ללבוש נעל.

ולפי זה חליצת המנעלים בנשיאת כפים באה להדגיש את יסוד ענין הברכה הנאמרת "באהבה" שתכליתה האהבה והרעות בין אדם לחברו, שממנה האדם שואב את הכח להיות מתנשא וגבוה מבחינה רוחנית על שאר יצורי הבריאה, ולכן הוא רשאי להשתמש בבעלי החיים לצרכיו הוא.

 

ז.

כתבו רבותינו בעלי התוספות על הפסוק (שמות ג, ה) "של נעלך מעל רגליך", וז"ל: "כך הוצרך לומר מעל רגליך משום שיש נעל שהוא על היד ובלע"ז גנ"ט והוא נעל שנתן בעז לגואל דכתיב (רות ד, ז) ושלף איש נעלו ונתן לרעהו. וגם עכשיו רגילים השרים והשלטונים לקנות בגנ"ט שלהם". ומבואר למילה "נעלים" שפירושה לבוש לחלק התחתון של הרגל, יש גם משמעות של לבוש לחלק התחתון של היד – מה שנקרא בימינו "כפפה". ולמעשה דברי בעלי התוספות מפורשים בתרגום ירושלמי על מגילת רות שם "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל" – "וכהדא מנהגא בעדנא די מלקדמין מתנהגא בישראל בזמן דשקלן וטרן ופרקן ומחלפן חד מן חבריה ומקיימין כל מדעם וטלע גבר ית נרתק יד ימיניה ואושיט ביה קנין לחבריה והכין נהגין למקניה בית ישראל מן חבריה קדם סהדיא".

והשאלה שנשאלת, האם כהן שעולה לדוכן עם "נעליים" – כפפות על ידיו, רשאי לברך ולשאת את כפיו.

והנה הב"ח (או"ח סימן צא) כתב בהלכות תפילה, שיש לגעור באותן שלובשין בתי שוקיים שקורין הנטשקש ועומדין בתפילה. וכן כתב בספר פחד יצחק (מערכת ת) שזהו יוהרא ובזיון וגם אין דרך לעמוד כן בפני גדולים.

ובספר מטה יוסף (סימן ב; הובא בספר עיקרי הד"ט, סימן ה אות יח) חקר האם כהן הנושא כפיו בחול צריך להסיר את הכריכות של התפילין שעל האמה משום חציצה, ובתחילה כתב שאף שאין חציצה בכך וכמו שפסק הרמ"א (או"ח סימן תרנא סע' ז) בדין נטילת לולב [שנאמר בו "ולקחתם לכם" דהיינו חיוב נטילה בידיו ממש] שאין בו חציצה כיון שאין כל היד מכוסה בהן, אך סיים ש"מכל מקום יפה נהגו לחלצן משום מנהג ליטול ידיהן קודם נשיאת כפים ואז היה מחוייב להסיר משום חציצה. אי נמי כדי שיוכל לחלק אצבעותיו חייב לעשות ג' אוירים".

אך הד"ט כתב שאין לדמות דין חציצה בנטילת לולב ובבגדי כהונה לדין חציצה בנשיאת כפים: "דאילו התם יש לחוש לחציצה בין בשרו או ידו לבגדיו או לכלי שרת או לקדשים או ללולב ומינו וכדומה, אמנם בנשיאת כפים שאינו נוטל דבר בידו לאיזה דבר יחוצו הרצועות בינו לבין אצבעותיו. ואין ראיה לאסור מדאסרו בבתי ידים שכתב הרב ב"ח דהתם יש לאסור משום דהוי בזיון שאין דרך לעמוד בכך בפני גדולים, משא"כ ברצועות דהכא".

ולמעשה נחלקו בזה בדורינו, בשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סימן קצט) הביא שהעירו לו על מש"כ ברבבות אפרים (ח"א סימן צד אות ב) שאין חציצה ברטיה שעל האצבע לברכת כהנים, שהדבר תמוה מאד שאף שבדין נטילת ידים אין זה חציצה, מכל מקום לענין נשיאת כפים כן נחשב לחציצה כי נשיאת כפים הוקשה לעבודה כדברי הגמרא במסכת סוטה (לח, א), ולכן כשם שחציצה פוסלת בעבודה, כן פוסלת בנשיאת כפים. אולם בשו"ת יביע אומר (או"ח חלק ח סימן יג) מסיק ש"מעשים בכל יום שגם כהן שיש על ידו תחבושת עולה לדוכן ומברך ברכת כהנים ואין פוצה פה, וכן עיקר, שאין בזה משום חציצה".

ובאמת, יתכן להביא ראיה לכך שאין לשאת כפים עם כפפות, שכן מבואר בדברי חז"ל במדרש תנחומא פרשת נשא (מובא במשנ"ב סי' קכח ס"ק מד) "משגיח מן החלונות – מבין אצבעותיהם של כהנים, מציץ מן החרכים – בשעה שפושטים כפיהם". ונפסק בשו"ע (סימן קכח סע' כג) "והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם". ובמשנה ברורה (שם ס"ק פט) הביא ש"בזמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם היה אסור אפילו ראיה קצת" משא"כ בזה"ז [שאסרו רק להסתכל בהם הרבה ולא בהסתכלות קצת] ומ"מ נוהגין גם עכשיו זכר למקדש שלא להביט בהם כלל".

ומעתה, מאחר ובברכת כהנים כביכול השכינה נמצאת מבין אצבעותיהם של כהנים, ולכן גם אסרו להביט על ידיהם של הכהנים בשעה שנושאים כפיהם – אין לכסות את האצבעות בכפפות בשעת נשיאת הכפיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

ברכת 'ברוך שפטרני' 

ברכת 'ברוך שפטרני' לבן ולבת ובענין מסיבת 'בת מצוה'   כאשר בן מגיע לגיל המצוות, מברך האב "ברוך שפטרני מעונשו של זה", ונשאלת השאלה מדוע לא

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

תולעים בדגים

א. תולעים שלא פירשו – סוגיית הגמרא ודברי הראשונים בדברי הגמרא בחולין מבואר כי תולעים שנוצרו בתוך פרי מותרים באכילה כל זמן שלא פירשו ממנו.

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.