חשון – יואל / שילוב בין רוחניות וגשמיות

 חשון – יואל

שילוב בין רוחניות וגשמיות

א. לפי ההקבלה בין י"ב ספרי הנביאים הנקראים "תרי עשר" לי"ב חודשי השנה. חודש חשון מקביל לנביא יואל, ויש לבאר את הדברים. וכמו כן יש לבאר את עומק משמעות השם "יואל" והקשר שלו לחודש חשון.

בספר מלכים (א ו, לח) נאמר שבניית בית המקדש הראשון הסתיימה בחודש חשון: "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָו". ופרש"י: "בירח בול, הוא מרחשון, שהעשב בלה בשדה, ובוללין לבהמה מן הבית, מלשון (שופטים יט, כא) ויבל לחמורים". ובילקוט שמעוני (מלכים רמז קפד) מובא שלאחר סיום בניית בית המקדש, הוא נשאר נעול עד לחנוכתו בחודש תשרי, כשנה לאחר מכן: "משנעשה הבית בירח בול נעשה נעול י"ב חדש והיו הכל ממלמלים על שלמה לומר לא בנה של בת שבע הוא, היאך הקב"ה משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו, והקב"ה חשב לערב שמחת בית המקדש בחדש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים זה חדש תשרי". ובהמשך דברי הילקוט מובא: "מרחשון עתיד הקב"ה לשלם לו". דהיינו, בתמורה לכך שבית המקדש השני לא נחנך בחודש חשון, הקב"ה עתיד "לשלם" לחודש חשון בחנוכת בית המקדש השלישי לעתיד לבוא יהיה בחודש זה. 

והנה בעצם העובדה שחנוכת בית המקדש הראשון נדחתה עד לחודש תשרי שאחריו, מצביעה על הקשר בין שני החדשים תשרי וחשון, ויש לבאר זאת. כמו כן, יש להבין מה המיוחד והיחודי בחודש חשון שזכה שבו הסתיימה בנית המקדש הראשון ובו עתיד להיחנך בית המקדש השלישי בעתיד.

במשנה במסכת תענית (פ"א מ"א) מובא כי בחודש מרחשוון "שואלים" על הגשמים, דהיינו מתחילים לבקש שירדו: "בשלשה במרחשון שואלים את הגשמים, רבן גמליאל אומר בשבעה בו, חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". והלכה כרבן גמליאל, וכפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' קיז סע' א). ויש לבאר את עומק ענין זה שבחודש חשון מתחילים להתפלל על ירידת הגשמים.

בחודש חשון נפטרה שרה אמנו, כדברי המדרש (אסתר רבה פרשה ז) "כיון שראה אותו רשע [המן] שאין הגורל נופל בו בימים, חזר לחדשים. התחיל בחדש ניסן ועלה בו זכות פסח וכו', עלה במרחשון זכות שרה אמנו שבו מתה". כמו כן, כידוע, בי"א בחודש זה נפטרה רחל אמנו, ובו ביום נולד בנימין (ילקוט שמעוני רמז קסב). עוד מובא בילקוט שמעוני (שם) כי גד בן יעקב אבינו נולד בתאריך י' בחשון.

ויש לבאר מה המשותף בין מאורעות אלו לחודש חשון ולספר יואל.

בספר בני יששכר (חדש חשון, מאמר א אות ב) מבואר שחודש חשון מתייחס לשבט מנשה, וענין זה צריך ביאור, מה הקשר בין חודש חשון ובין מנשה ולספר יואל.

עוד מובא בספר בני יששכר (שם) "אשר עינינו רואים כל הגזירות המתחדשות על שונאי ישראל מן המלכויות וכן נתינת המסים וארנוניות התחלתן תמיד מן מרחשון. ואמר הטעם, שבחודש הזה היתה המרידה במלכות בית דוד והמליכו את ירבעם, על כן גזירת המלכויות במרחשון". והדברים טעונים ביאור.

השדי חמד (אסיפת דינים מערכת חתן וכלה אות כג) הזכיר את מנהג ה"מדקדקים ומקפידים שלא לעשות חופה בכל חודש מרחשון". וגם ענין זה דורש ביאור, מה עומק הסיבה שלא לקבוע חתונה לחודש חשון.

•   •   •

תשרי וחשון – "תאומים" המשלימים זה את זה

ב. כדי להבין את מהות חודש חשון יש לדעת כי חודש תשרי וחודש חשון הם בבחינת "תאומים" המשלימים זה את זה. 

חודש תשרי הוא חודש רוחני, מלא וגדוש בעבודת ה' בתפילה, תשובה ומצוות מעשיות המקדשות את האדם. בחודש תשרי עסוקים ברוחניות, כמעט ללא הפסקה. וכפי שהזהיר בספר קדושת לוי (לראש השנה)  לא לבקש בעשרת ימי תשובה בקשות גשמיות: "בעשרת ימי תשובה, שאז תצא חיתוך השפע ונגזר אומר החיונית לכל אדם ממקור החיים, אזי צריך האדם ליזהר שלא יהיה חס ושלום מחשבתו בדברים הגשמיים. רק יהיה מחשבתו דבוק במקור החיים, כדי שישרה עליו החיונית להמשיך אותה לדברים טובים, ולא יתלבש חס ושלום השפע ההוא בחיצונים". 

בביאור הדברים כתב רבי פנחס פרידמן, ראש הכוללים בבעלז (המחנה החרדי, מוסף ראש השנה תשס"ט) "נראה שהקדושת לוי נתכוין לבאר בזה מה שמבואר בספרים הקדושים, שבימים הנוראים אין ראוי להתפלל על ענייני גשמיות כי אם על עניינים רוחניים. ומקור הדבר בתיקוני זוהר (תיקון ו, כב) כולהו צווחין בצלותי דיומא כיפורי ככלבים, הב הב לנו מזונא סליחה וכפרה וחיי. ומבאר הקדושת לוי כי היות שבראש השנה ועשרת ימי תשובה מתגלה מקור השפע בשורשו הרוחני, לכן אין ראוי אז להתפלל על הגשמיות, שהוא השפע הרוחני שיורד ומתלבש בענייני העולם הזה. כי כעת השפע הוא בעולם יותר גבוה למעלה מכל ענייני הגשמיות, אלא צריך להתפלל על רוחניות, ואחר כך במשך ימות השנה כבר ירד שפע זה ויתלבש בעניינים גשמיים בעולם הזה". 

לעומת זאת, חודש חשון הוא חודש גשמי. חודש שאין בו כלל חגים. חודש שבו ה"יורה" יורד בכמות גדולה, וכידוע גשמים נגזרים מלשון "גשמיות", ומטרתם להצמיח את התבואה, הירקות ופירות הארץ. 

לכן תשרי וחשון משלימים זה את זה, כי כל השפע הגשמי האלקי בחודש חשון, נובע מהמטען הרוחני שבחודש תשרי. כאשר חודש תשרי מושלם ברוחניות, גם החודש הבא אחריו, חשון, מושלם בשפע גשמי. 

נמצא שחודש תשרי כביכול ממשיך את קדושת החודש הרוחני בחודש חשון, והמזיגה של הרוחניות והגשמיות יוצרת אחדות מושלמת. וענין זה מרומז בשם החודש "מר-חשון", כדברי האדמו"ר הצמח צדיק מויז'ניץ בשם רבי ישראל מרוזי'ן, כי אחרי חודשים אלול ותשרי, כאשר כל בית ישראל, ואפילו ההדיוטים שבהם עסוקים בעבודת ה' באהבה וביראה. לכן בא אחריהם חודש מרחשון מלשון מרחשין שפוותיהו (חגיגה ג, א). והיינו משירות ותשבחות של אלו השני חדשים, ונשאר רושם לטובה". 

כאשר בחודש תשרי עוסקים רק ברוחניות, אזי שפתי האדם "רוחשות" ומשפיעות על הגשמיות בחודש חשון.

ונראה כי זהו הסיבה לעיתוי של "שאלת" הגשמים בחודש חשון, כי לאחר ההתעלות הרוחנית בחודש תשרי, הזמן המתאים והראוי לבקש על הגשמיות הוא חודש חשון.

נבואת יואל על הארבה – חורבן הגשמיות 

ג. במחצית הראשונה של ספר יואל, הנבואה המרכזית היא על מכת ארבה. 

רש"י מפרש את הפסוק "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל" (יואל א, ד), כפשוטו, שמדובר בארבה ממש: "גזם, ארבה, ילק, חסיל, מיני גובאי הם, ונתנבא עליהם שיבואו ובאו באותן הימים וכילו כל פרי העץ וירק השדה". אולם האברבנאל (פתיחה לספר יואל) פירש את הפסוקים בענין הארבה כמשל על אויבי ישראל הרבים שיבואו למלחמה על ישראל, וימיטו חורבן כארבה: "אמיתת הדבר הזה אצלי, שהנביא הזה היה ממשיל משלים, והוא בא להתנבאות על ממשלת ארבע מלכויות, בבל ופרס ויון ורומי, ולפי שכולם הרעו לישראל ומשלו בירושלים. לכן עשה הקינה על הרעה אשר אותם המלכויות ראה שיהיו עושים בארץ ה' וביתו". לפי שני הפירושים, הנביא יואל התנבא על חורבן הגשמיות כתוצאה ממכת הארבה המשחית והמכלה את כל היבול, וכתוצאה מאויבים רבים הבאים למלחמה ומותירים אחריהם הרס וחורבן כארבה.

על פי זה נראה לבאר את הקשר בין חודש חשון לספר יואל, כי אין ספק שהדרך למנוע חורבן הגשמי היא החיזוק ברוחניות. ועל כך יש ללמוד מנבואתו של יואל על החורבן הגשמי, שאם לא נשכיל להמשיך את ההתעלות הרוחנית של חודש תשרי בימי חודש חשון, אנו עלולים למצוא את עצמנו בחודש חשון בחדלון וחורבן גשמי ח"ו.

זאת ועוד, הארבה מסמל ציבור שאין לו דמות של מלך המאחדת אותו, כדברי החכם מכל אדם (משלי ל, כז) "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה", וביאר המהר"ל (דרשה לשבת הגדול ד"ה הנה) "ונראה הפירוש, כי שאר מינים יש להם כח קשור עד שכל המין נחשב אחד. אבל הארבה אין להם דבר זה, רק יש להם הריבוי, כמו שנקראו "ארבה". כי יש בהם הריבוי ואין להם הקישור הזה. וזהו מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה, כי המלך מקשר ומאחד כל העם, והם אחד על ידי המלך שהוא אחד. אבל הארבה אין לו דבר זה, רק נקראו ארבה על שם הריבוי שאין כח שהוא מקשר אותם, ולכך הם פרטיים. ואילו שאר מינים נחשבים כמו אחד ואין בהם הריבוי". וגם מכאן נוכל ללמוד, כי הדרך להילחם בארבה, במציאות של אומה שאינה מאוחדת באמצעות המלך, היא לחבר את קדושת חודש תשרי לגשמיות של חודש חשון כאחד, שתאחֵד את עם ישראל סביב מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועל ידי זה לעטר את חודש חשון הגשמי בקדושה מיוחדת של חודש תשרי.

לפי זה נבין את פירוש השם "יואל", אשר נתבאר בשני אופנים בחומש עם פירוש דעת מקרא, בהקדמה לספר יואל: "פירוש השם "יואל" כפירוש השם אליהו – "ה' הוא א-ל". השם "יואל" ניתן גם להתפרש כעתיד של משאלה, מן הפועל "יאל", מלשון (שמות ב, כא) וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ. ופירוש השם, יואל ה' להושיעני". בשם המשלב בין "יו" ו"א-ל", יש חיבור בין גשמיות ורוחניות, בין מידת הדין ומידת הרחמים. וגם בפירוש השני של השם "יואל" "כעתיד של משאלה", הכוונה היא שהישועה תבוא כאשר נשכיל לחבר בין הרוחניות לגשמיות.

על פי זה מבואר ענין התחלת הזכרת ושאלת הגשמים בחודש תשרי והמשכו לאחר מכן בחודש חשון. כאשר מתחילים להזכיר את גבורות הגשמים בשמיני עצרת בחודש תשרי, באמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם", וממשיכים שבועיים לאחר מכן, בז' בחשון, בשאלת הגשמים באמירת "ותן טל ומטר לברכה" – כי ירידת הגשמים בחודש חשון, המסמלים את הגשמיות, תלויה  בהתעלות הרוחנית שהיתה בחודש תשרי.

יתכן וענין זה נרמז בסיום הפטרת שבת שובה הנקראת מתוך ספר הושע שהוא כנגד חודש תשרי [וכפי שנבאר בהרחבה במאמר הקודם], שמוסיפים מספר פסוקים מספר יואל שהוא כנגד חודש חשון, להראות ששני החדשים הם כתאומים המשלימים זה את זה, וללא הרוחניות של חודש תשרי לא נזכה בהצלחה בגשמיות בחודש חשון.

החיבור בין רוחניות וגשמיות בימי החול ובשבת 

ד. ניתן כמובן להביא דוגמאות למכביר, כיצד כל מערכות החיים בנויות סביב החיבור בין גשמיות ורוחניות, ונציין בקצרה כמה מהן.

• בימות החול – במסכת ברכות (ו, ב) "אמר רב הונא, לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה". וכתב בקיצור שלחן ערוך (סימן סט סע' א) "והטעם שתפילת המנחה היא חשובה כל כך, מפני כי תפילת השחר זמנה ידוע, בבקר בקומו ממיטתו יתפלל מיד קדם שיהא טרוד בעסקיו. וכן תפילת ערבית בלילה זמנה ידוע, בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו. אבל תפילת המנחה זמנה הוא בעוד שהיום גדול, והאדם טרוד בעסקיו והוא צריך לשים אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל, על כן שכרה הרבה מאד". מידי יום, תפילת המנחה היא נקודת החיבור בין גשמיות ורוחניות. כאשר האדם טרוד על המחיה ועל הכלכלה, תכליתה של תפילת מנחה, לחבר את האדם באמצע עמל יומו לבוראו, ולקבוע את ההכרה שגם בשעה שעובדים לפרנסה, אין להפריד את הגשמיות מהרוחניות.
• שבת – היא נקודת החיבור בין הרוחניות והגשמיות, כמובא בספר חמדת בנימין (ח"ב דרוש ה) בשם הרמ"ק: "מתחילת בריאתו של עולם היו ראויים הימים להיות מכ"ח שעות לכל יום, ולהיות שהיו ששה ימים שוים בלי מושל וקצין, על כן ביקשו מהקב"ה שיתן להם מלך גדול על כולם. אמר להם הקב"ה רצונכם שאתן לכם יום אחד שיהיה מלך, צריך שתגדלוהו משלכם ותתנו לו ד' שעות מכל יום, ובזה יהיה לו שליטה עליכם. הרי כ"ד שעות של יום השבת, וזה שאומרים (תפילת שמונה עשרה של שבת) חמדת ימים אותו קראת, שהימים חמדו להם להיות ראש, הוא השבת". כך שיוצא שבכל יום יש חלק מקדושת השבת, ובכל שבת יש חלק מששת ימי המעשה, ושניהם ביחד, השבת וימי החול, ממוזגים ומשפיעים אחד על השני את הקדושה.
• מוצאי שבת – הרמב"ם כתב בהלכות שבת (פכ"ט ה"א) "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר (שמות כ, ח) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה". לשיטת הרמב"ם שחיוב הבדלה מדאורייתא, ביאר הגרי"ד סולובייצ'יק שההבדלה נועדה להחיל את קדושת השבת על כל ימות החול. נמצא כי מוצאי שבת הוא זמן החיבור בין הרוחניות של קדושת השבת, לגשמיות של ששת ימי המעשה.
• התחלת אמירת הסליחות במוצאי שבת – בדומה לתפילת המנחה, המחברת את הרוחניות והגשמיות בימי החולין, גם מנהג האשכנזים להתחיל באמירת הסליחות במוצאי שבת נעשה מתוך הרצון להחיל את הקדושה של שבת לתפילת הסליחות, ובכך להמשיך את הקדושה מהשבת וכביכול לכסות ולהצניע בתוכה את הבקשות הגשמיות הנאמרות בסליחות.
• בימי השנה – עלינו להחיל את קדושת חודש תשרי על חודש חשון, כאמור בשם החודש "מר-חשון", מלשון "מרחשין שפוותיהו" – להמשיך את תנועת הקדושה של חודש תשרי בשגרת ימי חודש חשון.

החיבור בין רוחניות וגשמיות בבריאה באמצעות התורה והמצוות

ה. בדברי השפת אמת (קדושים תרל"ב) מבואר, כי החיבור בין הרוחניות והגשמיות בבריאה נעשה על ידי קיום המצוות: "כל מצוה היא רק ציון ורמז כמו שנאמר (ירמיה לא, כ) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, ועל ידי זה יכול לבוא לקדושה. כי המצוות כלולין בתורה, ובכל מצוה אף שהוא במעשה גשמיות בחינת ציון כנ"ל, מכל מקום הציווי הוא מהקב"ה בתורה. ולכך על ידי ציון המצוה יכול להתדבק בהקדושה שבה והיא התורה. ומצוות הן באמת עצות איך להמשיך קדושתו יתברך לכל המעשים". כלומר, המצוות הם נקודת החיבור בין רוחניות וגשמיות, כי מעשה המצוה הוא פעולה גשמית בדברים גשמיים, ואילו פעולת המצוה ושכרה בעולמות העליונים הוא מציאות רוחנית.

ומכוחם של התורה והמצוות נמשכת "חיוּת" בבריאה הגשמית, כדברי השפת אמת (בחוקותי תרל"ו) "המצוות ומעשים טובים הם להמשיך כל הדברים שבעולם העשיה להיות מתעלים על ידי האדם שנקרא מהלך, והוא בעסק התורה, ועל ידי זה ממשיך כל המעשים אשר נושא אותם. לכן על ידי זה ונתתי גשמיכם כו', על ידי שיתעלו המעשים בכח התורה, יתמשך חיוּת הקדושה גם לגשמיות, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ (ויקרא כו, ד) פירש"י אילני סרק שעתידין לתת פירות, פירוש שבכח האדם להמשיך החיות גם במקומות השפלים".

ובאור החיים (דברים לב, א) כתב: "שעל ידי מעשה צדיקים גם החומר מהפכים אותו צורה".

וזהו התפקיד והיעוד של כל אדם מישראל "להמשיך את הקדושה" בכל העניינים הגשמיים, ועל ידי זה כביכול לעשות "דירה" להקב"ה בעולם הזה, כדברי האדמו"ר מליובאויטש (שערי המועדים, שבועות עמ' עט) בביאור שמם של ישראל "גוי קדוש" (שמות יט, ו)  ה"מורה על הקדושה שבני ישראל ממשיכים בדברים הגשמיים, על דרך פירוש האדמו"ר הזקן (בעל התניא) ב"גוי אחד בארץ", שבני ישראל ממשיכים "ה' אחד", גם בעניינים הארציים. ועבודת האדם להמשיך קדושה בדברים הגשמיים וענייני העולם הזה".

בית המקדש – מקום החיבור בין רוחניות וגשמיות 

ו. בית המקדש היה בבחינת "דירה בתחתונים", המקום שבו התחברו הקדושה הרוחנית והשפע הגשמי, שבית המקדש היה "צינור" להעבירו לעם ישראל.

השראת השכינה בבית המקדש היתה כמובן בכל ימות השנה, בעשר הניסים שהיו מתרחשים בו בכל יום (אבות פ"ה מ"ה). אך ודאי שבחודש תשרי היתה השראת שכינה ניכרת באופן מיוחד, בזכות עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים לכפר על עוונות העם, ולאחר מכן בימי חג הסוכות ובפרט בשמחת בית השואבה, שהיו "שואבים ממנה את רוח הקודש". בית המקדש היה איפוא, מיזוג בין שמים וארץ, בין קדושה וחולין, כשם שהרוחניות של חודש תשרי והגשמיות של חודש חשון, מתמזגים להשפעת הגשמיות בכל ימות השנה.

ומעתה מובן מדוע הסתיימה בניית בית המקדש [הראשון] בחודש חשון, שהוא החודש הגשמי, אבל חנוכתו נדחתה לחודש תשרי הבא, כדי להראות על השיתוף והמיזוג של הרוחניות והגשמיות בחודשים אלו.

ומובן מדוע לעתיד לבוא תהיה חנוכת בית המקדש השלישי בחודש חשון, כי לעתיד לבוא ההנהגה הטבעית כבר תהיה באופן שכל העולם יכירו בגדולתו של הקב"ה, וכל החומר יהפך לצורה, וכל ענייני הארץ וענייני השמים יהיו היינו הך, בשל הפיכת ימי החול לקדושה ממש. באחרית הימים, הקדושה של חודש תשרי תחול כבר גם על חודש חשון, ולכן יבנה בית המקדש בחודש חשון, כי אז תהיה התגלות הקב"ה במלואה לעיני כל חי.

נישואין – שילוב בין רוחניות וגשמיות

ז. ידועים דברי חז"ל (סוטה יז, א) "דרש רבי עקיבא, איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם. לא זכו, אש אוכלתם". הבית היהודי הוא מקום השראת השכינה. מטעם זה, קשר הנישואין בין איש ואשה נקרא בלשון חז"ל "קידושין" – מלשון הקדש וקדושה. ללמדנו שגם בדברים הגשמיים כמו היחסים בין איש ואשתו, טמונה קדושה נשגבה – קדושת הבית היהודי. וזו תכלית הנישואין, להחיל קדושה ורוחניות גם בדברים הגשמיים. 

ומעתה יתכן להסביר מדוע נהגו להימנע מעריכת נישואין בחודש חשון, כי חודש זה מסמל את השילוב בין רוחניות וגשמיות, ובעולם שבו קשה ל"קדש" את החול, וזו הרי כל מהות מוסד הנישואין, לכן יש הנמנעים מנישואין במיוחד בחודש זה.

שרה אמנו בנתה את ה"בית הראשון" של העם היהודי, בבחינת "בית מקדש", ששילב את הרוחניות – להקריא שם שמים, עם הגשמיות – הכנסת האורחים, ולכן גם תאריך פטירתה מתאים לחודש חשון.

רחל אמנו – בנימין – מנשה – גד – חשון

ח. בספר נחלת שדה (שמות עמ' תשסט) עמד על ייחודו של מנשה "אשר היה מתעסק בענייני העולם הזה, וכמו שכתב רש"י (בראשית מב, כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם – המליץ זה מנשה בנו". ומאידך מוצאים אנו שמנשה ושבטו היו תלמידי חכמים גדולי תורה השקועים ברוחניות, כדברי הנצי"ב (העמק דבר דברים ג, טז) מדוע משה רבנו נתן נחלה לחצי שבט מנשה בעבר הירדן אף שלא ביקשו ממנו כפי שביקשו בני גד ובני ראובן: "ונראה דבשביל שראה משה רבנו דבעבר הירדן כח התורה מועט, על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם, וכתיב (שופטים ה, יד) מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים, היינו גדולי תורה ראשי ישיבות". 

ומכאן נוכל ללמוד: "יחודו של מנשה היה לקחת את ענייני וצרכי העולם הזה כדי לקדשם ולרוממם.  והרי זהו כל מהותו של בית המקדש, להפוך את הגשמיות לרוחניות, ולכן נקרא שמו צוואר שנאמר (שיר השירים ד, ד) כְּמִגְּדַל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, כיון שתפקידו לחבר בין העולמות העליונים והתחתונים, כמו הצואר שמחבר בין הראש לגוף. לכן ראוי שיבנה בית המקדש שעניינו הפיכת הגשמיות לרוחניות בחודש של שבט מנשה שעניינו הוא הפיכת הגשמיות לרוחניות".

וזהו גם ההסבר ללידת גד בחודש חשון, שהרי בני שבט גד ביקשו ממשה רבנו לגור בעבר הירדן [יחד עם בני שבט מנשה וראובן], ובקשה זו נבעה כמובן מהרצון להפוך את השפע הגשמי הגדול שהיה בעבר הירדן לרוחניות.

נוסיף לכך את דברי חז"ל (זבחים נד, ב) שבית המקדש היה בחלקו של בנימין: "שכינה בחלקו של בנימין, שנאמר (דברים לג, יב) לְבִנְיָמִן אָמַר וגו' וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". וכפי שנתבאר לעיל, בית המקדש היה מקום החיבור בין רוחניות וגשמיות. ועל פי זה מובן הקשר בין חודש חשון המשלב בין רוחניות והגשמיות, למועד לידת ופטירת בנימין ולשבט מנשה, ולרחל אמנו, שבנימין ומנשה היו צאצאיה. 

ויש להוסיף נופך בביאור מועד פטירתה של רחל אמנו בחודש חשון, על פי המובא בספר שבטי נחלתך (פרק ה עמ' 43) כי יופיה של רחל מסמל שלמות חיצונית ופנימית: "ענין היופי הוא ההתאמה בין עולם החיצוני של האדם, עם השלמות הפנימית, עד שאין כל סתירה ביניהם. ביופי זה נשתבחה ירושלים כמו שאמרו (קידושין מט, א) עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים. שורש היופי של ירושלים הוא במקום עבודת המקדש והקרבנות, הנמצא בחלקו של בנימין, היות ושם יש התאמה גמורה בין הדעת והמעשה. יוסף ובנימין, בעלי שלמות המעשים, שניהם בני רחל שהיתה יפת תואר ויפת מראה (בראשית כט, יז), ומעלה זו נמצאת גם בבניה, ככתוב ביוסף שהיה יפה תואר ויפה מראה (שם לט, ו) ובאסתר מזרע בנימין נאמר (אסתר ב, ז), והנערה יפת תואר ויפת מראה". שלימות זו בין פנימיות וחיצוניות, עולה בקנה אחד עם השילוב בין רוחניות וגשמיות בחודש חשון, והם הם הדברים. 

ומאידך גיסא, כאשר אין שילוב והתאמה בין הרוחניות והגשמיות, הדבר עלול לגרום לפורענות. ויתכן שזהו ההסבר בדברי הבני יששכר [לעיל אות א] שהזמן שבו התחילה המרידה והחלוקה של מלכות בית דוד היה בחודש חשון, וזהו החודש שבו התחילו "גזירת המלכויות" – בגלל שלא השכילו לשמור על השילוב בין הרוחניות והגשמיות.

ואמנם כאשר נחנך המשכן, בירך משה רבנו את בני ישראל בברכה "וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהלים צ, יז), כמובא בדברי רש"י (ויקרא ט, כג)  "לפי שכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבנו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל", ולכן ברכם "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".  

ברכתו של משה רבנו היתה שיזכו לשלב בין הרוחניות והגשמיות, ואז יזכו להשראת השכינה וברכת ה'.