טלית לכהן בנשיאת כפים
מעשה בקבוצת חיילים בשעת אימון בשדה, כולם בחורים שעדיין אינם מתעטפים בטלית בשעת תפילת שחרית, מכיון שלא היתה ברשותם טלית, נשאלה השאלה, האם הכהנים שביניהם יכולים לשאת כפיים ללא טלית.
הטעמים מדוע אין להסתכל בכהנים בשעה שנושאים כפיהם
א. במסכת מגילה (כד, ב) נאמר: "כהן שיש בידיו מומים לא ישא את כפיו, רבי יהודה אומר אף מי שידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלים בו". ופירש רש"י: "כהן שיש בידיו מומים, לפי שהעם מסתכלים בו, ואמרינן במסכת חגיגה (טז, א) המסתכל בכהנים בשעה שנושאים את כפיהם עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה על ידיהם".
התוספות בחגיגה (שם ד"ה בכהנים) הקשו על טעמו של רש"י שאין לכהן שיש בגופו מומים לשאת כפיו, כדי שלא יסתכלו עליו ועל ידי כך יבואו לכהות עיניים – שטעם זה אינו שייך בזמנינו כאשר אין בית המקדש קיים: "מכאן [מדברי הגמרא בחגיגה] קשה על פרש"י במגילה (הנ"ל) על ההיא דתנן ידיו בוהקניות לא ישא כפיו, ופירש משום שהעם מסתכלים בו, ואמרינן בחגיגה המסתכל בכהנים בשעה שנושאים כפיהם עיניו כהות. והא ליתא, דמסקינן דווקא בזמן שבית המקדש קיים, ואילו התם בגבולים".
ולכן ביארו התוספות טעם אחר: "ונראה לפרש דאף בגבולין מיתסר משום היסח הדעת, והכי איתא בירושלמי (מגילה פרק ד הלכה ח) דהתם אמר רבי יוסי, הדא אמרה שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכים את העם. א"ר חגי, כלום אמר אלא משום היסח, אנא מסתכל ולא מסחנא דעתאי". כדברי התוספות כתב המרדכי (מגילה סימן תתטז; הובא בב"ח או"ח סימן קכח ס"ק יט) "הא דתנן לא ישא את כפיו שהעם מסתכלים בו כתב רש"י דהטעם מפני שעיניו כהות, וליתא להאי טעמא אלא בזמן שבית המקדש קיים שמברכים בשם המפורש, כדאיתא בחגיגה (טז, א). והכא מיירי בזמן הזה ואסור משום היסח הדעת, כדאיתא בירושלמי".
ויש לבאר מהו שורש המחלוקת בין רש"י לתוספות והמרדכי.
לכהנים אסור להסתכל על העם בשעת נשיאת כפים
ב. להלכה נפסק בשלחן ערוך (או"ח סימן קכח סע' כג) "בשעה שהכהנים מברכים, העם לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמי שעומד בתפילה. והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו בהם". וכתב הרמ"א: "וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם. על כן נהגו [הכהנים] לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית. ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית שלא יסתכלו העם בהם". ויש להעיר בדברי השו"ע והרמ"א:
- דברי השו"ע שהכהנים "לא יביטו ולא יסיחו דעתם", צריכים ביאור, ומשמע שאלו הם שני פרטים: [א] לא יביטו [ב] לא יסיחו דעתם. ולכאורה יותר מדוקדק היה לומר שהכל טעם אחר בלשון זה: "לא יביטו שלא יסיחו דעתם".
- יש לבאר את הדמיון של ברכת כהנים לתפילה המבואר בדברי השו"ע "יהיו עיניהם למטה כמי שעומד בתפילה".
- עוד צריך ביאור בדברי הרמ"א "וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם", האם השו"ע לא סובר כן, ומשום כך מרן לא כתב דין זה בשולחנו הערוך, או שגם השו"ע סובר כן, אלא שהרמ"א הרחיב לבאר ולפרש הדברים.
והנה הבית יוסף כתב בטעם ההלכה: "והוא מדאמרינן בירושלמי פרק הקורא את המגילה עומד, שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכים את העם משום היסח הדעת. ומשם יש ללמוד שגם הכהנים לא יסתכלו בעם כדי שלא יסיחו דעתם, וכל שכן הוא. וליכא למימר דהא דאסור להסתכל בכהנים עיניו כהות, דהא מפרש התם דהיינו דווקא בזמן שבית המקדש קיים והיו עומדים על דוכנם ומברכים בשם המפורש". וטעם זה הובא בט"ז (סי' קכח ס"ק יט). וכן מובא בדרכי משה (הארוך אות ו) שכתב: "אבל אין לאסור משום הא דאיתא בפרק אין דורשין, דהמסתכל בכהנים עיניו כהות, דהא אמרינן התם דדווקא בזמן שבית המקדש קיים שהיו מברכין בהשם".
מאחר וספר הבית יוסף וכן הט"ז הם ספרי פסק הלכה, מתבאר שיש נפקא מינא לדינא בהבאת טעם האיסור להסתכל בכהנים בשעת נשיאת כפים, שהוא משום היסח הדעת ולא משום שעיניו כהות, ויש לבאר זאת.
ואמנם הדברים מפורשים במה שכתב הדרישה (שם ס"ק ה) "עיקר הטעם כדמפרש בגמרא דידן דהיינו משום עיניו כהות, וממילא יכולים הכהנים להסתכל בעם, על זה אמר הבית יוסף דהא מפרש התם וכו'". כלומר, הטעם משום היסח הדעת שייך גם בכהנים, והיינו דברי הבית יוסף "וכל שכן הוא". מה שאין כן הטעם שעיניו כהות שייך רק אצל ישראל, שלא יסתכלו על הכהנים בשעה שנושאים כפיהם, אולם לכהנים ודאי שאין כל איסור להסתכל על העם. ולכן טרחו הפוסקים לבאר שעיקר הטעם הוא משום היסח הדעת, ומשום כך יש להחמיר שגם הכהנים לא יסתכלו על העם בשעת נשיאת כפים.
האיסור להסתכל בכהנים בשעת נשיאות כפיים בזמן הזה משום כבוד השכינה
ג. המג"א (שם ס"ק לה) כתב על דברי השו"ע: "ולא יסתכלו בהם, היינו נמי משום שלא יסיחו דעתם, ואם כן כל שכן שלא יסתכלו במקום אחר. ועיין סימן רכ"ט (סעיף א) דמשמע בלשון להסתכל משמע דווקא להסתכל הרבה אסור, אבל ראיה בעלמא לא מיתסרא. אך נוהגים שלא לראות כלל, ואפשר דעבדי זכר למקדש, דהתם אפילו ראיה בעלמא הוה אסורה משום כבוד השכינה, ואם נסתכל הרבה במקדש עיניו כהות".
ובכף החיים (סימן קכח אות קמ) כתב: "מיהו בזהר פרשת נשא (דף קמו, א) משמע דגם בזמן הזה אסור להסתכל בכהנים משום כבוד השכינה השורה על ידם והאצבעות רומזים לשם קדוש". וסיים בכף החיים: "ולפי זה החילוק בין זמן בית המקדש לזמן הזה הוא משום דבזמן בית המקדש עיניו כהות ובזמן הזה הוא רק משום כבוד השכינה". ומבואר בדבריו שהבין מדברי הזהר שיש גם בזמן הזה איסור עצמי להסתכל בכהנים משום כבוד השכינה, שלא כדברי המג"א שלמד שהאיסור הוא רק משום "זכר למקדש".
בביאור דברי המג"א נראה על פי דברי הזוהר שכתב: "שמא קדישא רמיזא באצבעאן דידוי ובעי בר נש לדחלא, אע"ג דלא חמאן לשכינתא לא בעאן לאיסתכולי בידייהו דכהני, בגין דלא ישתכחון עמא חציפאן לגבי שכינתא" [השם הקדוש רמוז באצבעות הידיים, וצריך אדם לירא, ואע"פ שלא רואה את השכינה, אין להסתכל בידיהם של הכהנים, כי יש בזה חוצפה לשכינה]. ויתכן שאין כוונת הזוהר שאסור להסתכל על ידיהם של הכהנים משום כבוד השכינה ממש, שהרי אין היום השראת שכינה. אלא האיסור בזמן הזה הוא "זכר למקדש", והיינו משום שבזמן המקדש אפילו ראיה מועטת אסורה משום "חציפות" לכבוד השכינה, ולכן גם בזמן הזה יש איסור להסתכל בכהנים מטעם זה.
ומעתה יש לומר, כי גם רש"י במגילה [לעיל אות א] שפירש את האיסור להסתכל בכהנים משום "שהמסתכל בכהנים עיניו כהות לפי שהשכינה שורה על ידיהם", ודאי מודה לטענת התוספות שרק בזמן המקדש היו העינים כהות, אלא שכוונתו לומר כדברי הזוהר שגם כיום יש בחינה מסויימת של השראת השכינה בשעת ברכת כהנים, ולכן אין להסתכל בכהנים מצד ה"חציפות" לכבוד השכינה.
כיסוי הידיים בטלית בשעת ברכת הכהנים
ד. לעיל [אות ב] הובאו דברי הרמ"א, שיש הבדל בין המנהגים, האם מכסים בטלית את הידים, או לא.
בזמנינו פשט המנהג לכסות גם את הידים בטלית, כפי מנהג "יש מקומות" שהביא הרמ"א, ולא כמנהג הראשון שמשמע שנקטו הרמ"א כעיקר ולכן כתב "ועל כן נהגו" [ישנם קהילות, בעיקר בחו"ל, דוגמת מונקאטש ואונסדורף שהמנהג בהם לכסות את הפנים ולא את הידים].
ונראה בפשטות, כי יסוד ההבדל בין המנהגים תלוי בשני הטעמים שנתבארו לעיל, האם האיסור להסתכל בכהנים הוא משום היסח הדעת או מצד כבוד השכינה [שכביכול חוצפה להביט בפניה].
אם נאמר שהטעם הוא משום חשש היסח הדעת מהברכה בשעת ההסתכלות בפני הכהנים, יש לומר שעיקר חשש היסח הדעת הוא על ידי הסתכלות בפני הכהנים, ולכן כיסו הכהנים דווקא את פניהם. אבל במקומות שכיסו גם את ידי הכהנים סוברים שעיקר הטעם היא משום השכינה השרויה על הכהנים בשעת נשיאת כפיים ומשום כך כיסו גם הידים שגם עליהם שרייא שכינתא, כלשון הזוהר הנ"ל "שכינתא שריא בידוי".
אולם מלשון הבית יוסף משמע שגם המנהג לכסות את הידים הוא משום חשש היסח הדעת, וכמו שכתב לאחר שהביא את טעם הירושלמי שאיסור ההסתכלות בכהנים הוא משום היסח הדעת: "ונוהגים הכהנים בארץ מצרים לשלשל טלית של מצוה על פניהם וידיהם, ומנהג יפה הוא שלא יוכלו הם להסתכל בעם ולא העם בהם ויבואו לידי היסח הדעת".
למעשה, כתב הרמ"א [המובא לעיל]: "על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית, ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים". ומשמע שדעתו כמנהג שמכסים הכהנים גם את ידיהם וגם את פניהם, וכך פסק גם בשו"ע הרב (סע' לו) ש"מנהג זה יותר נכון".
וכנראה הטעם שנתפשט מנהג זה הוא, מאחר ונהוג בזמנינו שבחורים אינם מכסים ראשם בטלית, נמצא שאי אפשר לסמוך על כיסוי הפנים של הקהל, כפי שכתב הדרכי משה (ס"ק ט, הובא במשנ"ב ס"ק צג, ובכף החיים אות קמב). ולכן צריכים הכהנים לכסות ידיהם ופניהם בנשיאת כפים, מפני היסח הדעת של הנמצאים בקהל שאינם יכולים לכסות את פניהם בטלית. וכפי שכתב האגרות משה (או"ח חלק ה סימן כד אות ד) "והעם הרבה מהן אין מכסים את פניהם, והבחורים שאין לובשים טלית גדול הא וודאי אין מכסין פניהם, וגם איכא קטנים, ורוב אבות אין לוקחין אותם לכסות פניהם, והנשים שבעזרת נשים למעלה אין מכסות פניהם, שלכן הנהיגו שהכהנים יכסו גם ידיהם, שאם כן נחשב מנהגינו שהעם אין מכסים את פניהם. ואף שיש הרבה אינשי שמכסין פניהם, נחשבו רק יחידים שאין זה מנהג המחייב את הציבור. וגם אי אפשר להנהיג שהציבור יכסו כולם את פניהם, מאחר שמנהגינו שהבחורים אין מתעטפים בטליתות שא"כ ליכא כמעט מציאות לזה אבל וודאי אלו מהציבור שאפשר להם לכסות פניהם בטלית הוא טוב אבל מנהג ליכא על זה מחמת שהוא כמעט לא אפשר".
הטעם לחשש מפני היסח הדעת בברכת כהנים – כי יש צורך בכוונת הלב בברכה
ה. מכל המבואר לעיל, רואים אנו שבברכת כהנים יש ענין מרכזי הנחוץ לקיום הברכה – שלא יהיה היסח הדעת, ויש לבאר את טעם הדבר, מדוע כל כך חששו להיסח הדעת בנשיאת כפים.
ונראה כי יסוד הענין מבואר בדקדוק לשון השו"ע "יהיו עיניהם למטה כמי שעומד בתפילה", שעמדנו עליו לעיל. והלבוש (סעיף כג) כתב בתוך דבריו: "ובשעה שהכהנים מברכים את העם לא יביטו ולא יסיחו דעתם ולא יסתכלו בידיהם, על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית כדי שלא יסתכלו בהם ויבואו לידי היסח הדעת אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמי שעומד בתפילה בכוונה, שהרי הם מתפללים שיברך השי"ת את כל ישראל". מפורש איפוא, שכשם שבתפילה יש צורך בכוונה כמו כן בברכת כהנים יש צורך בכוונה.
אלא שלכאורה עדיין אין די בזה לביאור הענין, שהרי גם בדיני תפילה לא מצאנו שהיסח הדעת מעכב, והגם שצריך לכוון בתפילה, אולם הכוונה אינה מעכבת, למעט בברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה והפסוק הראשון של קריאת שמע, מה שאין כן בנשיאות כפים שבו נוסף לענין הכוונה יש גם דין נוסף של היסח הדעת.
ונראה שלמרות שבנשיאת כפיים יש גם גדר של תפילה, אולם עיקרה הוא "ברכה" – הברכה שמברך הכהן את הישראל. וברכה איננה יכולה לחול אם אינה יוצאת מהלב בכל הכוונה והרגש. שכן אם אין לכהן המברך כוונה לברך, אין זה ברכה, אלא אמירת מילים שאין לה כל משמעות. כי כל מהות ענין הברכה הוא ברכת הלב.
ויתכן שענין זה מבואר בדברי חז"ל במדרש (במדבר רבה יא, ד) "אָמוֹר לָהֶם, מלא [דהיינו עם האות וי"ו] אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי להם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהילות, אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשלם הברכה בהם, לכך נאמר אמור להם". ולמדנו מדברי המדרש, שברכה שבאה בכוונת הלב זוהי הברכה הראויה והשלימה.
ולפי זה מובן היטב חומר ענין היסח הדעת בברכת כהנים, ראשית כל מפני גדר התפילה שיש בה, וביותר מפני שכל ענין הברכה יכול לחול רק כשהיא נובעת מעמקי הלב, שאז היא ברכה שלימה כרצון ה'.
ואין להקשות, שברכת כהנים אינה ברכה ישירה מהכהנים עצמם, כי הם בסך הכל מעבירים לעם ישראל את ברכת הקב"ה, וכלשון הכתוב "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (במדבר ו, כז), ואם כן מה לי אם הכהן מסיח את הדעת ומברך מהלב או לא. שכן, עם כל זאת, עדיין מהות ודרגת הברכה תלויה גם בכוונת הלב של הכהנים, כי הכהנים הם 'צינור' השפע שבו עוברת הברכה, ואם הצינור פתוח לקבל השפע ולהעבירו אז הברכה יכולה לעבור דרכם על ראשי עם ישראל. אולם אם הכהנים מסיחים דעתם וליבם מהברכה, כביכול אינם מעבירים את השפעת הברכה מלחול על עם ישראל ח"ו. וכפי שמפורש בדברי רש"י על הפסוק (בראשית יב, ב) "וֶהְיֵה בְּרָכָה", שהביא מדברי חז"ל (בראשית רבה לט, יא) "הברכות נתונות בידך, עד עכשיו היו בידי ברכתי לאדם ונח ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ". וכעין זה בברכת הכהנים, הקב"ה נתן כח לכהנים לברך את עם ישראל. ולכן רק כשהם מברכים מתוך הלב ובכוונה, אז הקב"ה יחיל את השפעת ברכתו על עמו ישראל.
נשיאת כפיים ללא טלית
ו. לאור האמור לעיל, נראה לדון בשאלה שפתחנו בה, האם במנין של כהנים שאין ביניהם טלית, רשאים לשאת כפים גם ללא טלית.
בספר מור וקציעה (או"ח סי' קכח ד"ה שם ונראה לי) כתב: "ועוד שמא יש קפידא שיהיו הידים מגולות כשהן נשואות וגם הפנים. בנוהג שבעולם נראה שאין כן דרך המברך בעין יפה ללוט פניו, ואם טוב עין הוא יברך הא בוודאי יש לראות העין מבוא בברכה, כמו שיש ליזהר להיפך מרע עין". [ועוד כתב המור וקציעה, שגם הישראלים לא יכסו פניהם בטלית: "וכמו כן אין נאה למתברך להסתיר פניו מן המברך ולכסותו בעת קבלת ברכתו, כדאמרינן (סוטה מ, א) כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים. ואע"פ שיש לו לעמוד באימה וביראה ולא יגביה עיניו להסתכל במברך דהויא חציפותא, מכל מקום צריך לקבלן בסבר פנים יפות, ובמה יוודעו פנים מאירות או זועפות אם הם עטויות ועטופות כמנהג ארצינו. ונ"ל דלאו שפיר עבדי, אף שאיני כדאי להרהר אחר דעת הרב בית יוסף ז"ל"].
ומוסיף המור וקציעה: "ושוב זכיתי ללמוד גם כן מדברי הזוהר פרשת נשא בפרשת ברכת כהנים שכיוונתי לאמת. ומשמע לי ממנו שאפילו העינים של הכהנים לא יהיו עצומות, אדרבה צריכים להיות מביטים במתברך בעין יפה, עיין שם סוד גדול על בלעם על שהיה בעל עין רע, לפיכך בירך שתום העין ותחשב לו קללה, משא"כ טוב עין הוא יבורך בעינים פקוחות. עוד מצאתי לי און שם באידרא רבא (קכט, ב), וזה לשונו, ותנא כל מה דאתא ברחמי לית ליה כסותא על עינא. הרי הדבר מפורש כמו שאמרנו. אלא שיד המנהג חזקה". ועם כל זה מסיים המור וקציעה: "ומי שיכול לבטלו בלי מריבה תחשב לו לצדקה".
ואף שסתימת המנהג שלא כדעת המור וקציעה, ונהגו כל הכהנים לכסות את פניהם וידיהם, ולכן כהן העולה ללא טלית הוא משונה מאחרים וגורם להיסח הדעת. אך במקום שהכהנים נמצאים במצב שאין טלית ועלולה להתבטל ברכת הכהנים, אולי נוכל לסמוך על דבריו.
מאידך גיסא, יתכן וגם המור וקציעה מודה בנדון דידן שאין לשאת כפים ללא טלית, ורק במקום שינהיגו לשאת כפים בפנים וידים מגולות, מותר לשאת כפים מכיון שאין בזה שינוי מהמנהג והיסח הדעת, מה שאין כן במקום שכולם נושאים כפיים בכיסוי טלית, אם ישא כפיים בלי טלית – אפילו אם הסיבה היא מפני שאין להם, ודאי יש בזה חשש היסח הדעת, וצ"ע.
האם יש לבטל מצות נשיאת כפים בגלל העדר טלית
ז. הלכה למעשה, בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן קה) נשאל מה דינו של "כהן הנמצא אצל מנין בחורים בלי טלית, ולא היה לו טלית, אם מחוייב לישא כפיו". וכתב: "ולכאורה פשוט שטלית אינו חיוב כלל, ולמה לבטל מצות עשה דנשיאות כפים. אבל לא התרתי לו לישא כפים, כיון הכהנים היום כולם נושאים כפים בטלית, והוא עולה בלי טלית נראה משונה ודומה לכהן שיש בו סיבה שיסתכלו בו שאסור לישא כפיו. וסמכתי על דברי המג"א שם (סי' קכח ס"ק מה) שאם נהגו שלא לשלשל הטלית אינו יכול לשלשל שמסתכלים בו, ואפילו כל הכהנים רוצים לשלשל אסור אם אין המנהג כן. ואם כן כל שכן כאן, הלוא משונה הדבר לכהן בזמנינו שנושא כפיו בלי טלית ויסתכלו בו. ולא התרתי לו לישא כפיו". וסיים שם, שעל כהן זה לצאת מבית הכנסת בשעה שקורין "כהנים" ורק כהנים עם טלית יעלו.
וכן פסק גם בשו"ת שבט הקהתי (חלק א סימן עט), שכמו כהן שיש לו מום בפניו אינו נושא כפים כדי שלא יסתכלו עליו, כך גם אם ישא כפיו ללא טלית יסתכלו עליו, ולכן עדיף שיצא מחוץ לבית הכנסת מאשר ישא כפיו ללא טלית.
לעומתם, בשו"ת אבן ישראל (חלק ח סימן י) פסק שניתן לשאת כפים גם ללא טלית. דבריו נסבו על כהן אבל הלבוש עדיין בבגד שבו הקריעה רשאי לעלות כך לדוכן: "הנה למנהגינו שמתעטפים בטלית בשעת נשיאת כפים בודאי שרי, אולם נראה דגם בלי טלית מותר לו לעלות לדוכן".
וכן הורה בשאלה דידן להיתרא, ידידי רבי אברהם יפה שלזינגר, אב"ד גענף בתשובה שכתב לי בנדון שאלתינו, שאכן אם כל הכהנים מכוסים בטלית והכהן היחיד לא מכוסה בטלית יש בזה שינוי וגורם להיסח הדעת ואסור לעשות כן. ולכן בנידון כאשר לכל הכהנים אין טלית, אף על פי שזהו שינוי מהרגילות, אפשר להקל כי הציבור יודע מהמקרה המיוחד שלפניו, ואפשר לבקשם לעצום עינים, ובלבד שלא יתבטל לגמרי המצוה מהתורה של נשיאת כפים. וסיים את דבריו: "ובפרט שברור לענ"ד דדין כיסוי הטלית בכהנים אינו מההלכות היסודיות שהלכות נשיאת כפים, אלא דין בהיסח הדעת". ומתוך כך הכריע לדינא שאין לבטל מצות נשיאת כפים בגלל העדר טלית. ורק בנדון שישנם כהנים אחרים הנושאים כפים עם טלית, אסור לכהן שאין לו טלית לשאת כפים.
בקובץ צוהר (חלק יא עמ' קט) נשאל רבי יוסף ליברמן שאלה דומה לנידון דידן: "ע"ד השאלה בחבורה של בחורים שהגיעו עם המשגיח שלהם לתפילת שחרית למקום שלא היה טלית, רק שהמשגיח התעטף בטליתו והיה ש"ץ, ובין הבחורים היו שני כהנים, איך יעלו לדוכן, האם בלי טליתות או שיקחו הטלית מהש"ץ ויתעטפו שני הבחורים בטלית אחת ביחד, או רק אחד מהם, או שלא ישאו כפים בכלל, או שיכסו פניהם וידיהם במגבות". ולאחר שהביא את הטעמים להתכסות בטלית, משום היסח הדעת ומשום כבוד השכינה, כתב שאם ישאו כפים ללא טלית יהיה זה שינוי גדול ודבר תמוה, ולכן אין לעשות כן. אלא עדיף שישאו שני כהנים ידיהם בטלית אחת, ואף שגם זה דבר מתימה, אבל אם אילולא כן תתבטל מצות ברכת כהנים יתכן להתיר באופן אקראי ובלבד שלא יתרגלו לעשות כן.
והוסיף שם, שעדיף להתכסות שנים בטלית אחת מאשר להתכסות במגבת, שזהו דבר תמוה מוזר. ורק במקום שאין טלית בכלל ויש אפשרות לכסות במגבת או במעיל עדיף לעשות כן מאשר לישא כפיו ללא שום כיסוי, שאין אנו רגילים בזה כלל.
סוף דבר
ממותא הדברים שנתבארו לעיל נראה שקשה לבטל מצות עשה של ברכת כהנים בנדון דידן, ומסתבר שבאקראי אין כל כך היסח הדעת כאשר אין לאף אחד מהכהנים טלית להתעטף בה.