יושב תהלות ישראל (עקבי דרך, ואתחנן)

הדרך לקיום מצות אהבת ה' – כי השי"ת נקרא "אלקי ישראל"

א. רבותינו הראשונים והאחרונים ישבו על המדוכה, לברר כיצד ניתן לקיים את הציווי לאהוב את השי"ת[1].

האור החיים הקדוש בפירורו על הפסוק (דברים ו, ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", הציע דרכים רבות. נתבונן באחת מהן – לשים לב שהקב"ה בחר דווקא בתהילותיהם של ישראל: "עוד ירצה לעורר לב איש ישראל לאהבת ה', על דרך אומרם ז"ל בפסוק יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל (תהלים כב, ד)[2], שלא בחר ה' מכל התהלות זולת כשהללוהו, ואמרו לפניו ברוך ה' אלקי ישראל, אז ישב על כסא מלכות עולם. והוא אומרו וְאָהַבְתָּ אֵת ה', לטעם זה שלא בחר להיות אלא אֱלֹקֶיךָ". ומבואר לפי דרכו פשט בפסוק, כי הדרך להשגת "וְאָהַבְתָּ אֵת ה'" היא בהתבוננות  כי בורא עולם הוא "אֱלֹקֶיךָ" – שבחר בתהילותיהם  ולא בתהילות שמהללים אותו כל הנבראים.

האור החיים הקדוש מסיים בדברים חוצבי להבות אש: "ובהעיר האדם לבו לפרטים כאלו, תתנתק נפשו וְתִתַּר ממקומה בהתעוררות נפלא ורם, באהבת הנאהב יתעלה רום תפארת כבודו".

ויש להבין את עומק הדבר, שהרי כל הבריאה מהללת את שם ה', תבל ומלואה וכל יושבי בה ואף המלאכים[3], ומדוע איפוא, נתייחד שם שמים, רק על ישראל המהללים את בוראם.

"אלקי ישראל" – בגלל דבקותם בבוראם ובמצוותיו

ב. ונראה ביאור הדברים על פי מה שכתב המהר"ל בענין מעלתם של ישראל היתירה על מלאכי השרת, בהיותם קרוצים מחומר, ואף על פי כן יצאו מ"מצרים" דהיינו פחיתות החומר והגשמיות, ועל כן נתייחד עליהם שמו יתברך, לפנינו חלק מדבריו הנפלאים, בספר תפארת ישראל (פרק לז) וזה לשונו: "וכאשר אמר הקב"ה (שמות כ, ב) אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בזה נראה כי הדבר הזה הפך אשר עלה על דעתנו בתחילת המחשבה. כי אין ראוי לקבל הדיבור רק מי שהוא מסולק ונבדל מן הגשמי, כמו שנאמר אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. כי לכך הוא יתברך לאלקים לישראל, מפני שהוציא אותם מפחיתות החומרי, ולכך ראויים ישראל שיהיה הוא יתברך לאלקיהם. וזהו בעצמו מה שאמר במדרש (ילקוט שמעוני רמז רפו), כי לא זה בלבד במלאכים, אלא אף כשבא לתת להם התורה וכו'. הרי דומים ישראל למלאכים, כשם שהמלאכים מלכותו ואלקותו עליהם מצד שהם נבדלים, כך אלקותו יתברך על ישראל מפני שהם נבדלים מפחיתות החומר. כמו שאמר במדרש (ספרי דברים ו, ד), אלקים אני לכל באי עולם, עליך הוחל שמו ביותר. מוכח כי מלת אלקיך הכתוב כאן, שהוחל שמו על ישראל בפרט יותר מן המלאכים. ודבר זה ביארנו בכמה מקומות, למה המלאכים הם מקלסים שמו שהוא יתברך אלקי ישראל, ואין השבח במה שהוא אלקי המלאכים, ותמצא מבואר כי עיקר אלקותו שהוא אלקי ישראל". ומבואר כי מעלתם של ישראל יותר מהמלאכים נובעת מכך שהם נבראים גשמיים אשר יצאו ממצרים והזדככו "מפחיתות החומר", מה שאין כן המלאכים שהם רוחניים "נבדלים".

וכן מבואר גם בספרו גבורות השם (פרק מד) שכתב: "שכבר התבאר כי לא היה אומה בעולם שהיה כל עניינם הכל חומרי, כמו מצרים, והם נקראו בעצמם אשר בשר חמורים בשרם, והוציאם במדה זאת. ולפיכך אמר אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, שכל זה מורה שישראל קנו המעלה האלקית. ומאחר שקנו המעלה האלקית ראוי שיתייחד שמו יתברך על ישראל בפרט, כמו שאמר אנכי ה' אלקיך כי הם ראויים לו יתברך. ונתבאר לך מדברי חכמים כי הכבוד של השם יתברך שיוצא לזולתו, הוא במה שהשפיע את ישראל בלבד, ואליהם נמשך הכל, ודי בזה המקום. לכך שמו יתברך נקרא על ישראל, לומר אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, ולא אמר אנכי ה' אלקי המלאכים".

הנה כי כן נתבאר בדברי המהר"ל, כי בדברי הכתוב (שמות כ, ב) "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", נתפרשה מעלתם של ישראל שנתייחד עליהם שם "אלוקים", בגלל שקנו את "המעלה האלוקית"  ביציאתם ממצרים "שהיה כל עניינם הכל חומרי", והקב"ה "הוציא אותם מפחיתות החומרי", ובזה מעלתם גדולה יותר מהמלאכים, שהם שכלים רוחניים נבדלים[4].

ונראה שזהו הביאור בדברי האור החיים הקדוש בפרשת יתרו בפירוש הפסוק "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", וזה לשונו: "עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל בפסוק (תהלים כב, ד) יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, כי לא נתרצה הקב"ה בתהלת מהלליו כשאמרו אלקי עולם, ולא אלקי המלאכים, אלא כשאמרו ברוך ה' אלקי ישראל. והוא אומרו אנכי ה' אלקיך, פירוש שלא נתרציתי בשום כינוי המעלות אלא בקריאתו אלקיך, ובזה פרסם מעלות ישראל בעליונים" – והוא מהטעם המבואר בדברי המהר"ל.

"יושב תהלות ישראל" – בזכות עסק התורה והקדושה

ג. הדברים דלעיל, משלימים את המבואר בפירוש האור החיים הקדוש, כי ייחוד האלוקות על ישראל ושבחם נובע מהיותם עוסקים בתורה מתוך קדושה וטהרה, ומחמת זה הם מעפילים לדרגה גבוהה יותר מהמלאכים.

• בעסק התורה – כדבריו בפרשת האזינו בביאור הפסוק (דברים לב, ג) "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלקינוּ", וזה לשונו: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא [היינו] נתינת טעם להנאמר אחר כך הָבוּ גֹדֶל לֵאלקינוּ, והוא על דרך מה שאמרו ז"ל בפסוק יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, שלא ישב ה' על כסא התהלות עד שאמרו צבא השמים ברוך ה' אלקי ישראל, ולא היה לו נחת רוח כשאמרו לו אלקי שמים וארץ ואלקי המלאכים. ולזה בא דברו הטוב כאן ואמר הָבוּ גֹדֶל ומעלה לדבר זה שאינו חפץ ליקרא אלא אלקינוּ, והוא אומרו לֵאלקינוּ. כי באמצעות שקוראים בתורה שהוא שם ה', והוא אומרו כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, בזה כשמשבחים העליונים ואומרים ברוך ה' אלקי ישראל, שבח זה יש בו גדולה ושבח. מה שאין כן כשאין ישראל עוסקים בתורה ואומרים המלאכים ברוך ה' אלקי ישראל, שבח זה גרוע מאד מטה מטה, וישתקע הדבר. שהרי הם מכחישים חס ושלום כשאין עוסקים בתורתו שבאמצעותה יחס אלקותו עלינו".
• בקדושה וטהרה – כמו כן, כאשר ישראל מקדשים עצמם מכל ענייני הגשמיות והחומר, זוכים להיות "מובחרים" יותר מהמהלאכים, כדברי האור החיים הקדוש בפרשת קדושים (ויקרא יט, ב) "קְדשִׁים תִּהְיוּ, על שבחר ה' באוכלסי ישראל יותר מאוכלסי המלאכים, ולזה צוה ה' את אוכלוסיו המובחרים שהן הנה מלאכיו, ולהם יקרא קדושים. וכשנכנסתם בגדר זה להיות אוכלוסי במקום המלאכים צריכים להיות קדושים, ורמז פרט זה שנכנסו במקום אוכלוסת המלאכים באומרו ה' אלקיכֶם".

ובפרט, כאשר מרחיקים עצמם מן הטומאה והשיקוץ, אז ראויים שיתייחד שם אלוקיהם עליהם, כדברי האור החיים הקדוש בפירוש הפסוק החותם את פרשת המאכלות האסורות (ויקרא יא, מד) "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ", וזה לשונו: "כִּי אֲנִי ה' אלקיכֶם, פירוש ומשונה אומה ישראלית לקדושה וטהרה. שלא בחר ה' להיקרא אלו-ה אלא לישראל, לזה צריך להרחיק מן הטומאה".

ונראה כי כל הנהגות אלו, מביאים לידי דבקות בה', ובזה תגבר מעלתם של קרוצי החומר המצליחים חרף פחיתותם וגשמיותם להתדבק ביוצרם, על פני המלאכים, ובשל כך הקב"ה חפץ בתהילותיהם יותר מכל תהילות הנבראים, וכמו שכתב האור החיים לעיל בפרשתנו על הפסוק (דברים ד, ד) "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", שפירושו: "כשאתם דְּבֵקִים בַּה', פירוש שלבכם חפץ בו ובמצותיו, בזה הוא נקרא אֱלקֵיכֶם ביחוד. על דרך מה שאמרו ז"ל בפסוק יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. שלא נתרצה ה' בכל מהלל צבא השמים, עד שאמרו בתהלותיו ברוך ה' אלקי ישראל. כי לא בחר שתתייחד אלקותו אלא על ישראל. ולזה תמצא שאין מתברך ולא מתהלל באלקי שמים, ולא באלקי הארץ, ולא באלקי מלאכים, אלא אלקי ישראל".

ישראל – "צבאות השם"

ד. על פי המתבאר בגודל מעלתם זו של ישראל, יובן מדוע רק הם נקראו "צבאות השם", כמו שכתב האור החיים הקדוש בפרשת וארא בביאור הכתוב (שמות ז, ד) "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים", וזה לשונו: "צריך לדעת מי הם הצבאות. ואם הם ישראל, היה לו לומר את צבאות עמי בני ישראל. ואולי כי יכוון ה' לרשום בתורה הפלגת מעלתנו אצלו, כי אין לו צבאות מיוחדים לו כישראל. ולזה אם היה אומר את צבאות עמי וגו', היה מקום לומר כי ה' יש לו הרבה צבאי צבאות, וזה אחד מהם. לזה אמר אֶת צִבְאֹתַי סתם, לומר הרשומים, ואין צורך לומר צבא פלוני, כי באומרך צבאות ה', אחד הוא המיוחד. ואחר כן אמר מי הוא זה ואיזה הוא, אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. ויתבאר הכתוב על דרך כלל ופרט, אין בכלל צבאותי אלא הפרט שהם בני ישראל. ומעתה לא יקרא בכינוי צבאות ה' אלא ישראל, המרוממים והמעולים".

ודברים מוטעמים על פי המתבאר לעיל, כי ישראל נבחרו להיות "צבאות השם" מכל הנבראים, כי במעלתם להתרומם על פחיתות החומר ולהתדבק ביוצרם, יש שבח וקילוס לבורא יותר מכל השמים והארץ וכל צבאם.

ה' אלוקיך מְיַסְּרֶךָּ – כי שמו מיוחד עליך

ה. ייחוד שמו יתברך על כלל ישראל מחייב, כמובן, הנהגה ראויה.

ונראה כי זהו הטעם לייסורים שמייסר הקב"ה את כלל ישראל – כי מאהבת האב לבנו, להוכיחו ולייסרו, בראותו שאינו הולך בדרך הישר. ולכן לאחר שייחד הקב"ה את שם אלוקותו על ישראל, הרי הוא מייסרם כאב האוהב.

כך למדנו מדברי האור החיים הקדוש בביאור הכתוב (דברים ח, ה) "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ", שהכוונה היא "שישער האדם עם לבו שאין טבע אדם להוכיח ולייסר אלא לבנו, כי עליו יקפיד בראותו עשות רע, מה שאין כן ירגיש לבו בראות בן חברו עשות רשע. וזה הטבע המוטבע באנוש להרגיש על בנו בעשותו דבר אשר לא יעשה ויקללנו ויכנו, מה שלא יעשה כן למי שאינו מקפיד עליו. כמו כן ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ, פירוש שהגם שהאומות עושים רשע ותועבות לא יקפיד עליהם, כמו שמקפיד עליך להיותו אלקיךָ, שנתייחד שם אלקותו עליך, ולזה מְיַסְּרֶךָּ על כל דבר אשר לא טוב עשות".

ונראה להוסיף תבלין בדבריו, על פי מה שכתב הגר"א בפירושו על ספר משלי, על הפסוקים (ג, יא-יב) "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה", וזה לשונו: "מוּסַר ה', שהן הייסורים שבאים עליך. אַל תִּמְאָס, אלא תקבל באהבה ובחיבה. וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, תוכחה הוא בדיבור, מה שמוכיח אותך, אל תקוץ בהם. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, כי אין דרך להוכיח רק לאוהב, אשר לבו דואג על רעתו, ורואה שהולך בדרך אשר אינו טוב. וכן, מסתמא, כאשר מוכיח אותך הקב"ה, מסתמא אוהב אותך. וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה, הוא נגד המוסר שאַל תִּמְאָס. כי אין דרך האב לייסר רק את בנו, אבל אם חברו אינו שומע לתוכחתו, הוא עוזב אותו לילך בדרך אשר חפץ. אבל אב את בנו, אם אינו שומע לתוכחתו, אעפ"כ אינו עוזב אלא מוכיחו ביסורים, עד שעוזב הדרך הרע. והיינו, מחמת אהבתו אשר גדלה עליו יותר מן הכל, כן לבו כאב על רעתו וחפץ בהצדקו, על כן מייסר אותו להיטיב לו. והסימן שמחמת אהבה הוא, שאחר כך, כאשר יסיר שבטו ממנו, חפץ למלאות רצונו ומדבר לו תנחומים לפייס דעתו. זהו שאַל תִּמְאָס את היסורים, כי כאשר מייסר אותך ביסורים, מסתמא אתה חביב עליו כבן. ואחר כך  כאב את בנו, ירצה אותך וימלא רצונך".

והדברים משלימים את פירושו של האור החיים הקדוש, שהקב"ה מייסר את בניו אהוביו, כי ייחד עליהם "שם אלוקותו" יותר משאר האומות. ולכן רק את בניו הוא מייסר, מתוך אהבתו הגדולה אליהם, בכדי שייטב להם.

אהבת ה' – מתוך ההכרה שהוא הטוב הַעֲרֵב והמועיל

ו. מהבנת גודל מעלתם של כלל ישראל, עליהם נתייחד שם אלוקיהם, נוכל להבין פירוש נוסף שכתב האור החיים הקדוש, כיצד ניתן לקיים את הציווי לאהוב את השי"ת[5]:

"עוד אולי שנתכוון לעורר לב האדם בשלשה מיני אהבה, שישנם בהכרה לנבראים, והם אהבת הטוב, אהבת הערב, אהבת המועיל. לזה בא דבר ה' לשלשתם, וְאָהַבְתָּ אֵת ה' – בשם זה העיר הלב לבחינת אהבת הטוב, במה שהוא טוב הרמוז בשם, כאומרו (תהלים קמה, ט) טוֹב ה' לַכֹּל. גם בחשק הַעֲרֵב, בסוד טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' (שם לד, ט). כי כל הנפש אשר יוכיח שם זה למולה, אין עריבות בכל הנבראים שיכנס אליו בערך הנשתווה. וזה לך האות, אומרו (שיר השירים ה, ו) נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ וגו'. כי תתנתק הנפש מהגוף ולא תרגיש בפרידה, להפלגת הרגש הַעֲרֵב מהטוב, הרי שמענו אהבת הטוב, ואהבת הַעֲרֵב מתיבת ה'. ואהבת המועיל רמזה באומרו אֱלֹקֶיךָ, על דרך אומרו יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת, כמו שכתבנו בסמוך [כוונתו לדבריו המובאים לעיל אות א]. ובזה נכלל גם כן אהבת המועיל, כי בזה הרווחנו עולם ומלואו כמאמר שלמה (קהלת יב, יג) כִּי זֶה כָּל הָאָדָם, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה (שבת ל, ב)".

ביאור דבריו, הדרך לקנות את אהבת ה' היא, כאשר נשכיל להשתמש בטבע האנושי, שבו יש לאדם ג' מיני אהבה שהוא מבין ומכיר בהם – אהבת הטוב, הַעֲרֵב והמועיל, נמצא כי גם כלפי הקב"ה אהבה בג' מינים אלו. כאשר נתבונן ונכיר כי "ה' אלוקינו", נמצא שהוא הטוב, הַעֲרֵב והמועיל. וכפי שפירט האור החיים הקדוש, שהטוב והַעֲרֵב נרמזו בשם ה'. ו"אהבת המועיל" נרמזה בשם אֱלֹקֶיךָ, שהוא ייחוד שמו של הקב"ה על כלל ישראל – ובזה יש תועלת ש"הרווחנו עולם ומלואו". וזאת משום שבמעלה הגדולה שהקב"ה מייחד שמו על ישראל יותר מכל הבריאה, נמצא שכל הבריאה מסורה "לצוות" להם ולשמשם.

עם זו יצרתי תהילתי יספרו" – על ידי קילוסם של ישראל מגיעה הבריאה לתכליתה

ז. נראה להעמיק עוד במה שכתב האור החיים הקדוש [אות א] במדרש הכתוב "יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל – שלא בחר ה' מכל התהלות זולת כשהללוהו ואמרו לפניו ברוך ה' אלקי ישראל, אז ישב על כסא מלכות עולם".

יתכן שכוונתו לומר שקדושתו מתפרסמת בעולם באמצעות תהילותיהם של ישראל, וכדברי חז"ל (ילקוט שמעוני רמז תתלו) "יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל – מיישב דעתו בשביל ישראל".

בספר באר משה (פרשת עקב) הוסיף בביאור הדברים, כי בלשון הנביא ישעיה (מג, כא) "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ", מבואר "כי כל בריאתם של ישראל בעולם מכוון למטרה אחת ויחידה – תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. ולא עוד, אלא שאין להם זכות קיום בעולם בלא זה. כי המבחן של איש ישראל, אם הוא ממלא חובתו בעולמו, תלוי במידה שהוא מהלל ומשבח את בוראו, שהרי זאת היא תעודתו שלשמה נוצר בעולם.

וכן מפורש בדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות יג, טז) שכתב: וכוונת כל המצות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, עכ"ל[6]. הרי לפנינו שתכלית הבריאה אינה אלא – "תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". ולא זו בלבד, אלא שכל עוד לא נברא בעולם מי שיהלל את השי"ת, היה העולם בגדר של "תוהו ובהו". והוא שאמרו (שוחר טוב פרק פט) "כך היה העולם תהו ובהו, עמד וברא את העולם וברא את האדם, והשליטו בכל טוב, כדי לקלסו. ועלינו מה לעשות, לקלס ולברך, וכן הוא אומר (תהלים קנ, ו) כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ". ומוכח בעליל, שרק על ידי שהנשמה מהללת אותו יתברך יצא העולם מכלל תהו ובהו".

ומעתה קילורין הן לעינים המה דברי האור החיים הקדוש, "שלא בחר ה' מכל התהלות, זולת כשהללוהו ואמרו לפניו

ברוך ה' אלקי ישראל, אז ישב על כסא מלכות עולם" – כי קדושתו של הקב"ה מתפרסמת ומתגלה באמצעות תהילותיהם של ישראל לו יתברך.

השיר והשבח מהנשמות בעולם הזה – עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל

ח. מכאן נשכיל להתבונן במעלת השיר השבח וההודאה לבורא העולם של באי העולם הזה, הנחשק משירת כל צבא מרום ושירת נשמות הצדיקים בעולמות העליונים.

האור החיים הקדוש כתב בתוך דבריו בפרשת קורח (במדבר טז, ב) מה הן "הדרגות החפץ שיש לבורא", וזה לשונו: "האחד, הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה. למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים משני אוצרות החיים, אוצר אחד של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה, ואוצר שני של נשמות שכבר באו לעולם הזה, וחזרו ונתנו באוצר החיים, וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו, בסוד כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ (משלי טז, ד). למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה, אשר הם תוך הבשר, והוא מונעם מהכיר ה', והם מתעצמים לאהוב ה', ולשבחו ולהודות למאמרו. זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמבוארים הדברים בהרחבה בספר הזוהר גם בדבריהם ז"ל".

והם הם הדברים שנתבארו, שמעלתו של האדם לאין ערוך מכל הברואים כולם, עליונים ותחתונים, בהיותו "תוך בשר", נתון לשליטת "פחיתות החומר". ואם למרות כל זאת, אשר "מונע" ממנו מלהכיר את השי"ת, הוא משכיל לעסוק בתורה ובמצוות, להתעצם במדרגות הקדושה והטהרה ולהתדבק ברוחניות – הרי שאין למעלה מתהילותיו וקילוסו לבוראו, ועליהם מייחד הקב"ה את שמו – "יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל".

*  *  *

[1] הרמב"ם כתב בהלכות יסודי התורה (פ"ב ה"ב), שהדרך לאהבת ה' היא על ידי התבוננות בבריאה: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד (תהלים מב, ג) צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵ-ל חָי". ובספר המצוות (מצות עשה ג) כתב הרמב"ם, שהדרך לאהבתו היא על ידי התבוננות במצוות התורה: "שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולתיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג – וזוהי האהבה המצווה [עלינו]. ולשון ספרי, ולפי שנאמר ואהבת את ה' אלוקיך, יודע אני כיצד אהב את המקום, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם. הנה ביארנו לך, שבהסתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח". ובחובות הלבבות (שער עשירי, אהבת ה', פרק ג) כתב: "אבל איך הדרך אל אהבת האלקים יתברך, אומר בתשובת שאלה זאת, כי הבקשה הזאת לא תיתכן לשואל אלא אחר הקדמות רבות, וכאשר תתקיימנה ההקדמות, תתיילד מהן האהבה באלקים יתברך", יעויין בדבריו שם בהרחבה, ואכמ"ל.

[2] בהבהרת המקור המדוייק לדברי חז"ל שהזכיר האור החיים הקדוש [ובדבריו לקמן אות ב], כתב בספר ברכת שמעון (פרשת ואתחנן שם) "בספר סגולת משה ציין לכמה מקומות בחז"ל, ובנר למאור מוסיף למדרש תהלים, אבל המעיין בכל המקומות הנ"ל ימצא שם רק מעין הדומה לזה, אבל לא כמו שמעתיק רבנו, וכנראה הכוונה למקום אחר" [וזה לשון דברי הילקוט שמעוני בפרשת ואתחנן (רמז תתלו) "כיון שישראל נכנסים שחרית לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומייחדים שמו ואומרים שמע ישראל ה' וגו', מתקבצים כל מלאכי השרת אצל הקב"ה, ואומרים לפניו אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה, ואתה הוא לעולם הבא, קדש את שמך על מקדישי שמך. מיד נוחה דעתו של הקב"ה ואינו מחריב עולמו, ומיישב דעתו בשביל ישראל, הדא הוא דכתיב וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, שמיישב דעתו בשביל תהלות ישראל". בילקוט שמעוני בפרשת נח (רמז סב) מובא בנוסח מעט שונה: "לכך בחר ביעקב ובבניו שהם משבחים אותו, שנאמר (ישעיה מג, כא) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ וגו', וכי כל בריותיו אין משבחים אותו, והלא כבר נאמר (מלאכי א, יא) כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ וגו. מכאן אין עָרֵב לו אלא ישראל, שנאמר (שמואל ב כג, א) וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל. ואומר וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, ואומר (תהלים קלה, ד) כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ".

[3] כמבואר לעיל בדברי חז"ל המובאים בהערה הקודמת.

[4] וראה במה שנתבארו בפרשת קדושים מאמר האדם והמלאכים, המשמעויות הסותרות לכאורה, מדברי חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים, מי נמצא בדרגה גבוה יותר – האדם או המלאכים, ובמה שהבאנו שם [אות ג] את דברי האור החיים הקדוש בפרשת יתרו (שמות יט, ו) "באמצעות התורה תגדל ותעלה מעלת האדם למעלה מהמלאכים".

[5] הנמצא בהמשך לדבריו שהובאו לעיל [אות א].

[6] על פי דברי הרמב"ן, ביאר מו"ר רבי דוד כהן, ראש ישיבת חברון, בספרו ימי חנוכה (מאמר לג) את לשון התפילה "וְקֵרַבְתָּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה בֶּאֱמֶת, לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה". כי "הקירוב המיוחד של עם ישראל להקב"ה בבחינת "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי", תכליתו "לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְיַחֶדְךָ בְּאַהֲבָה". ונמצא דתכלית כל בחירתם של ישראל היא כדי "לְהוֹדוֹת לְךָ". ולכן כנגד "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי", בא "תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ".