יציאת מצרים – יסוד האמונה (עקבי דרך, מועדים)

א. רבי מאיר בן גבאי, מגדולי המקובלים בתקופה שלאחר גירוש ספרד, כתב:

רבי מאיר בן גבאי, ספר עבודת הקודש

יסוד התורה כולה יציאת מצרים, וזה היה עיקר ושורש קבלת מלכות שמים וחול הענין האלוקי עלינו, כמו שבא זה כפול ומכופל בהרבה מהמצוות, כי נצטווינו בהם לזכרון הנס ההוא.

ואכן נצטווינו מצוות רבות זכר ליציאת מצרים [תפילין, שבת, מועדי השנה], וכאן "שואל הבן":

3.   רמב"ן דברים ו, כ

כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם. שישאל תחילה על מה יעידו אלה המצות הנקראים "עדות" בעבור שהם זכר לנפלאותיו ועדות בהם, כגון המצה והסוכה והפסח והשבת והתפילין והמזוזה.

עומד הבן ושואל על מה "מעידות" המצוות שנצטווינו במצוות רבות זכר ליציאת מצרים [שהרי מצוות אלו נקראו "עדות" בגלל שהם "זכר לנפלאותיו ועדות בהם"], ולהלן תבואר התשובה לשאלתו.

ב. קושיא יסודית נוספת, הקשה רבי יהודה הלוי:

אבן עזרא, שמות כ, ב

שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ.

ספר הכוזרי, מאמר ראשון, אות כה

וכן פתח האלו-ה בדברו אל כל עדת ישראל: אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ ממצרים, ולא אמר אני בורא העולם ובוראכם.

וזו תמיהה גדולה, מדוע דווקא יציאת מצרים היא יסוד האמונה והתורה, וכי לא נכון יותר לומר שהאמונה בבריאת העולם היא יסוד האמונה והתורה.

ג. שאלה נוספת ומהותיה שיש לתת עליה את הדעת היא, מדוע לא נכתבו בתורה פסוקים המפרשים את שכר הנשמות בעולם הבא, ובאמת שכר זה נלמד רק בקבלת חז"ל בתורה שבעל פה [בהסתמך על רמזים מהפסוקים].

עוד יש לברר את נוסח ההודאה הנאמרת שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה:

תפילת שמונה עשרה

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ… נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ. וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ. וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ. וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם.

וצריך ביאור מהו הבדל בין "נס" ל"פלא", הזוקק הודאה נפרדת על ה"ניסים" ועל ה"נפלאות".

  •    •    •

ד. כדי להשיב על כל התמיהות הנ"ל, נתבונן בלקח המרכזי שמאלפת אותנו יציאת מצרים.

לשם כך נלמד בעיון את דבריו הידועים של הרמב"ן בסוף פרשת בא:

רמב"ן שמות יג, טז

ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ז בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא. ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית, ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג, יא). ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ.

השקפות הכפירה מחולקות לקטגוריות הבאות:

[א] כפירה בעיקר [בכך שיש בורא לעולם, עפ"ל].

[ב] כפירה בידיעה הפרטית של הבורא מה נעשה בעולם.

[ג] כפירה בהשגחה הפרטית של הקב"ה על העולם.

דעות כוזבות אלו מתבטלות בעקבות הניסים הגדולים שהיו ביציאת מצרים, וכפי שביאר הרמב"ן [בהמשך דבריו הנ"ל] שהמופתים שהיו בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, מורים שיש לעולם בורא היודע ומשגיח על עולמו באופן מדוקדק, ויכול.

רמב"ן שם

וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדעות האלה כולם. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע, ומשגיח, ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחילה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה, כי ידבר האלקים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כולה.

ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (שמות ח, יח – מכת ערוב), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט, כט – מכת ברד) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין. ואמר (שם ט, יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה.

נסכם את הדברים. ביציאת מצרים ראו הכל:

[א] את מציאות הקב"ה. [ב] ההשגחה. [ג] היכולת הבלתי מוגבלת של הקב"ה.

וזה לעומת זה, דברים אלו מנפצים את שלוש השקפות הכפרניות בבורא, בידיעתו ובהשגחתו.

לאור הדברים הנ"ל, מובן מדוע נצטווינו מצוות רבות זכר ליציאת מצרים:

רמב"ן סוף פרשת בא – המשך דבריו

ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב, טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט, יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא, א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז, ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה.

וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחידוש העולם, ובידיעת הבורא, והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.

ה. עתה נוכל להבין את ביאור הרמב"ן, לתשובה על שאלת הבן "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם".

רמב"ן דברים ו, כ – המשך דבריו המובאים לאיל [אות א]

וצוה בתשובת השאלה הזאת, שנגיד לשואל כל ענין יציאת מצרים. והכוונה בזה, הוא הטעם במה שאמר בעשרת הדברות (דברים ה, ו) אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי יתכוון שנודיע לבן השואל כי ה' הוא הבורא והחפץ והיכול כאשר נתבאר לנו ביציאת מצרים. וזה טעם "לעינינו", כי אנחנו היודעים ועדים מן האותות והמופתים שראינו שם כי השם אלקינו הוא האלקים בשמים ובארץ ואין עוד מלבדו, כי כל זה יוודע ביציאת מצרים כאשר פירשתי בדבור הראשון (שמות כ, ב).

רמב"ן שמות כ, ב

אנכי ה' אלקיך. הדיבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלקים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלקים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם. וגם תורה על החידוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו. ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (שמות ט, יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה.

המענה לשאלת הבן "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם" היא בסיפור יציאת מצרים, המוכיח כי הקב"ה הוא בורא העולם היודע ומשגיח על כל הנעשה בו, כמבואר בדברי הרמב"ן.

ו. ומיושבת שאלתו של רבי יהודה הלוי, מדוע לא נאמר "אנכי ה' אלקיך בורא העולם ובוראכם". כי את הניסים שהיו ביציאת מצרים ראו בני אותו הדור במו עיניהם, ולכן כשנצטוו ב"אנכי ה' אלקיך" – במצוות האמונה בבורא, נאמר להם בסמיכות "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" שכן היו עדים במו עיניהם להתגלות הבורא והשגחתו בשרשרת הניסים והנפלאות שהיו ביציאת מצרים. עיין בדברי הגר"ח פרידלנדר

שפתי חיים מועדים ח"ב, עמ' ש

הקב"ה לא רצה לבנות את אמונת ישראל ולבססה על מאורעות שהם עצמם לא היו עדים להם. הקב"ה לא רצה לצוות על אמונה שתהא בהכרח תלויה בדבר שעין לא ראתה. אמונת ישראל נבנתה דווקא על מאורע שהיו לו ששים ריבוא עדים. עם ישראל כולו ראה את מכות מצרים, את קריעת הים ומתן תורה. ידיעה זו של יציאת מצרים אינה משמשת רק כיסוד לאמונה במציאות ה' וכוחו שנתגלה במצרים, אלא כיסוד לאמונה השלמה בבורא עולם ומנהיגו, וכדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא.

ז. הנסים הגלויים של יציאת מצרים הם יסוד האמונה, כמבואר לעיל. ומהם אנו למדים מהו ה"טבע", כפי שמסיים הרמב"ן את מסכת הדברים שנתבארו לעיל:

רמב"ן סוף פרשת בא – המשך דבריו

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזירת עליון.

והיסוד העולה מדבריו הוא, כי מהנסים ביציאת מצרים למדנו שה"טבע" הוא גם כן נס אלא שהוא נס נסתר. ולכן "אין לאדם חלק בתורת משה רבנו" אם איננו מאמין שגם הטבע הוא נס.

תוספת ביאור לדברי הרמב"ן, שתפקידו של ה"נס", ללמדנו כי גם הטבע הוא "נס נסתר", מדוקדת בלשון הקדש:

ספר ישעיה פרק ה

(כו) וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא:

ספר ישעיה פרק יח

(ג) כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ:

רש"י ישעיהו ה, כו:

נשיאת נס הוא כמו כלונס ארוך ונותנין בראשו בגד ועולין בראש הר גבוה ורואין אותו מרחוק והוא סימן לקיבוץ בני אדם וכן על עמים ארים נסי (לקמן מט) וכן ושים אותו על נס (במדבר כד), כלונס פירקנ"א בלע"ז ועל שם שהוא לאות קרוי נס.

רש"י ירמיה טז,  יט

ה' עוזי ומעוזי ומנוסי, ומנחם חברו לשון פלא, כמו נתת ליראיך נס להתנוסס (תהלים ס) וכן ה' נסי שמות ז).

אמור מעתה: למילה "נס", ישנן שני פירושים: [א] פלא. [ב] דגל – אות – סימן.

ושורשן המשותף הוא: הפלא נועד להיות סימן שגם הטבע הוא נס, כדברי הרמב"ן שהנסים הגלויים גורמים להכרה בנסים הנסתרים.

[וכעין זה כתב הגר"י הוטנר זצ"ל (עי' פחד יצחק חנוכה מאמר ב פרק ב) שבלשון הקודש מצינו "הודאה" המשמשת במובן שבח והודיה, ומצינו "הודאה" במובן הודאה על האמת [כמודה במקצת וכד']. ואף שהיה מקום לחשוב ששתי המשמעויות שונות, אמר הגר"י הוטנר, שאליבא דאמת שורש אחד לשתי המשמעויות, כי המהלך שבו אנו מודים ומשבחים את הקב"ה על הטובות והנסים שעשה עימנו, הוא מתוך הודאת בעל דין שאנו מכירים שהכל ניתן לנו מאת הקב"ה ובהשגחתו. ולכן למעשה כל הודיה ושבח על מה שהקב"ה עושה לנו הוא בעצם הודאת בעל דין שהקב"ה משגיח ומנהיג ומנהל את הבריאה, ואין טבע בעולם כלל].

ח. לפי דברי הרמב"ן, יבואר ההבדל בין "נס" ל"פלא", שכן "פלא" הוא דבר מכוסה, נסתר:

שופטים פרק יג

(יז) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ: (יח) וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶּלִאי:

רש"י:  והוא פלאי- מכוסה.

והיינו מטבע ההודאה בתפילה "על ניסיך" – הגלויים שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך – הניסים הנסתרים, דהיינו ההנהגה הטבעית שגם היא נס נסתר, כדברי הגר"א:

סידור הגר"א, אשי ישראל, מוסף לשבת

העולה מדבריו [דברי הרמב"ן] כי גם אשר יקראו הנהגה טבעית היא גם כן נסית ופלאית בשינוי הטבע, על כן אמר נפלאותיך שבכל עת.

  •    •    •

ט.   ממוצא הדברים יבואר מדוע האריכה התורה רבות בפירוט השכר והעונש בעולם הזה, ולעומת זאת בתיאור השכר המובטח לעולם הבא לא דיברה התורה אלא ברמז. וכמו שכתב הרמב"ן, שכל מערכת השכר בעד מצוות והעונש על עבירות, היא מערכת נסים המסתתרת בטבע:

רמב"ן שמות ו, ב

כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו, לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה ועונשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלקים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלקים אשר נתנה.

וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא את הדברים:

שם דרך, חומש ויקרא, פרשת אחרי מות

מבואר בדברי הרמב"ן מדוע האריכה התורה רבות בפירוט השכר והעונש בעולם הזה, ולעומת זאת בתיאור השכר המובטח לעולם הבא לא דיברה התורה אלא ברמז. והיינו, לפי שאין צורך לחדש שהנשמה אשר מקורה למעלה, שכרה הגדול יהיה להנות מזיו השכינה, דבר זה פשוט מעצם היות הנשמה חלק אלו-ה ממעל, ולכן לא הזכירה התורה דבר מענין העולם הבא. אולם להבטיח שאם יתנהגו בני האדם כראוי יהיה שפע וכל טוב, ואם לאו, ילכו בגלות ויסבלו סבל ומחסור, ושכל הפעולות הטבעיות הינם נסים נסתרים ושינוי סדרי הטבע כגמול על התנהגות בני האדם, זהו חידוש גדול ועמוד האמונה, שהתורה מאריכה לבארו.

[טעם נוסף מדוע "לא נזכר בתורה בפירוש עולם הבא או השארת הנפש אחר המיתה", עי' במהר"ל בהקדמה הראשונה לספרו "גבורות ה'", ובדברי השל"ה הקדוש, חלק ראשון פרק בית אחרון, ד"ה דע כי אותיות].

  •    •    •

סוף דבר: יציאת מצרים היא "יסוד התורה" מאחר והיא מבססת את האמונה על מראה עיניהם של ששים רבוא בני ישראל ביציאת מצרים. ולכן נצטווינו במצוות רבות לזכרון יציאת מצרים, כדי להתמיד בשינון הנלמד מיציאת מצרים: שיש בורא לעולם "מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלקים להם, שחייבים לעבוד אותו".

ומן הנסים הגלויים של יציאת מצרים נלמד שאין כל "טבע" בעולם, אלא כל דברינו ומקרינו הן "נס נסתר" בהשגחה תמידית על ידי הבורא יתברך.