א. כאשר יצאה רבקה מבית אביה בירכוה בברכה:
בראשית כד, ס
וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו.
רש"י: את וזרעך תקבלו אותה ברכה שנאמרה לאברהם בהר המוריה הרבה ארבה את זרעך וגו', יהי רצון שיהא אותו הזרע ממך ולא מאשה אחרת.
משמע מדברי רש"י, כי רבקה נתברכה באותה הברכה שנאמרה לאברהם אבינו בהר המוריה, ואם כן נפנה לעיין מהי אותה ברכה:
בראשית כב, יז
כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.
והפליאה עצומה, הלוא הבדל ברור יש בין הברכות: אברהם אבינו התברך שזרעו ירש את "שַׁעַר אֹיְבָיו", ואילו רבקה התברכה שזרעה ירש את "שַׁעַר שׂנְאָיו", ואם כן לכאורה אין זה נכון לומר "כי רבקה נתברכה באותה הברכה שנאמרה לאברהם אבינו בהר המוריה", וצ"ע
ולמעשה עיקר הדבר צריך ביאור, מי הם "אויבינו" ומי הם "שונאינו", שנתברכו אברהם ורבקה שזרעם ירשום, ומה ההבדל בין 'אויב' ל'שונא'.
ב. בביאור הברכה שנתברך אברהם אבינו, כתב הרמב"ן:
רמב"ן שם:
יען אשר עשית את הדבר הזה גם מתחילה (לעיל יג, טז; טו, ה) הבטיחו כי ירבה את זרעו ככוכבי השמים וכעפר הארץ, אבל עתה הוסיף לו יען אשר עשית המעשה הגדול הזה, שנשבע בשמו הגדול, ושיירש זרעו את שער אויביו, והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום – והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו.
מבואר בדבריו, כי ההבטחה לאברהם אבינו על ירושת האויבים נאמרה על הגאולה העתידה ולא על ההווה, וצריך ביאור מדוע.
ג. בתורה נתפרש טעם קריאת השם "ישמעאל":
בראשית טז, יא
וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ.
והנה בדברי חז"ל מובא:
פרקי דרבי אליעזר פרק לב
ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל, ולמה נקרא שמו ישמעאל, שעתיד לשמוע הקב"ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל.
דברי הפרקי דרבי אליעזר מרפסין איגרא, הלוא מקרא מפורש מדוע נקרא שמו ישמעאל, וכי יש צורך לטעם נוסף.
או שמא אין זה טעם אחר ושני הטעמים עולים בקנה אחד, וצ"ב.
• • •
ד. בראש ביאור הדברים נעיין מי הם "אויבינו" ומי הם "שונאינו".
דברים ל, ז
וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.
פירוש הרמב"ן על התורה, ויקרא כו, טז
והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו.
תהלים מזמור פג
(א) שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף: (ג) כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. (ז) אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים: (ח) גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר: (יג) אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹקִים.
רש"י שם: אשר אמרו, הגוים האלו האמורים למעלה אדום וישמעאל וכל חבריהם. נירשה לנו את נאות אלקים, את נוה בית אלקים.
פירוש הגר"א לשיר השירים פרק א פסוק ב
שבעים אומות חוץ מאדום וישמעאל שהם הראשים, וכן ע' פנים לתורה ושני הדברות הראשונים הם כוללים כל המצוות, אנכי כולל כל מצות עשה ולא יהיה כולל כל מצות לא תעשה.
לפנינו כי אויבינו ושונאינו הם: בני אדום [עשו] וישמעאל, שהם "שתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו".
אמנם עדיין לא נתברר מהו ההבדל בין אויב לשונא, מי הם "אויבינו" מי הם "שונאינו".
ה. התשובה לכך מפורשת בדברי חז"ל:
ילקוט שמעוני בראשית פרק טו, רמז עו
אימה זו מלכות הרביעית שנאמר דחילו ואמתני. חשכה זו מלכות יון שהחשיכה עיניהן של ישראל. גדולה זו מלכות מדי שגדלה למכור ישראל חנם. נופלת זו מלכות בבל שנאמר נפלה נפלה בבל. עליו אלו בני ישמעאל שעליהם בן דוד יצמח שנאמר (תהלים קלב, יח) אויביו אלביש בשת ועליו יציץ נזרו.
[אגב אורחא, יש לשים לב כי 'ישמעאל' אינו מוגדר כ'מלכות' מתוך ד' המלכויות]
רש"י בראשית לג, ד
ר"ש בן יוחי אומר הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב.
מדברי חז"ל עולה כי אוייבינו הם בני ישמעאל, ואילו שונאינו הם בני עשו [אדום].
תוספת נפלאה בביאור הדברים, כתב רבנו בחיי בפירושו על התורה:
רבנו בחיי דברים ל, ז [בחלק מהדפוסים הושמטו הדברים מפאת הצנזורה]
אויביך, ישמעאל. שונאיך, עשו. וכן מיכה התנבא עליהן לעתיד לבוא ואמר (מיכה ה, ח) תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו, והן שתי האומות שאנחנו משועבדים תחתיהם ומפוזרים ביניהם… ומה שהזכיר 'אויביך' על ישמעאל ו'שונאיך' על עשו, מפני שה'אויב' גדול מן ה'שונא', כי השונא אע"פ שיריע לו יעשה על דרך הרחמנות, אבל האויב הוא שבלבו איבה עולמית, לא ישים לו רחמים, על זקן יכביד עולו מאד, וזה מסוד הלשון ודקדוקו, כי 'אויב' הוא מלשון אבוי, ואותיותיהם שוות, ועל שם שהנופל בידו צועק אוי ואבוי. ומפני שבני ישמעאל קשים לישראל יותר מבני עשו, לכן קראן הכתוב 'אויביך', וכן אמרו תחת אדום ולא תחת ישמעאל.
ישעיה פרק סו פסוק יז
הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם ה'.
רבנו בחיי – המשך דבריו
ועליהם [ישמעאל ועשו] אמר ישעיה ע"ה, המתקדשים והמטהרים אל הגנות, 'המתקדשים' אלו בני אדום שדרכן לנענע אצבעותיהן לכאן ולכאן, 'והמטהרים' אלו בני ישמעאל שדרכן לרחוץ ידיהם ורגליהם ולא לבם שהוא העיקר. 'אחר אחת בתוך', ירמוז לשתי וערב של אדום שהם מתקדשים בו, או יאמר: 'אחר אחת בתוך', על יום אידם הקבוע להם, אלו ביום ששי קודם השבת, ואלו אחר השבת, ומניחים אותנו בתוך. אוכלי בשר Qהחזיר, אלו בני אדום, השקץ והעכבר, אלו בני ישמעאל. 'יחדיו יסופו נאם ה'.
מתבאר בדבריו של רבנו בחיי כי האוייב גרוע מהשונא, משום שבלב האויב איבה עולמית ללא כל רחמים, מה שאין כן השונא שאף על פי שמרע ומציק, אך עדיין נותר בו קורטוב של רחמים.
ובשל כך ישמעאל הוא האויב, אילו עשו הוא השונא, כי "בני ישמעאל קשים לישראל יותר מבני עשו".
ו. הבה נרחיב את היריעה אודות עוצמת האיבה הנוראית של בני ישמעאל ומה הם שורשיה:
רמב"ם אגרת תימן ד"ה אבל מה
אתם אחינו ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך ואויבינו פלילים. ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אQותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם. שאפילו דוד המלך ע"ה כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומר מרעת בני ישמעאל ואמר (תהלים קכ, ה) אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר
ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקרותם למעלה מיכולתנו אין ביכולת האדם כח לסבול… ועם כל זה לא נוכל להינצל מרב רעתם ופחזותם בכל זמן. וכל זמן שאנו רודפים שלומם הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכ, ז) אני שלום וכי אדבר המה למלחמה.
מהר"ח ויטאל, פירוש עץ הדעת טוב, תהילים מזמור קכד
כבר ידעת כי הגלויות אינם אלא ארבע: בבל, מדי, יון ואדום. אבל עוד עתידים ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל הנזכר בפרקי דרבי אליעזר ומדרשי חז"ל ובספר הזוהר סוף פרשת לך לך… והנה כל כוונתם [של יתר האומות] היתה להמיר דת ישראל שלא יעסקו בתורה ולא יקיימו המצוות כנודע בזמני השמד ח"ו… אלא שמזה היה נמשך לנו היזק אל גופנו שהיו הורגים אותנו שלא רצינו להמיר את דתינו… מה שאין כן ישמעאל שעתידין להצר את ישראל צרות קשות ומשונות, לא נראה כמותם, כי היו רוצים לבלוע אותנו… למחות את ישראל מתחת השמים… כאילו לא היה.
לרגע נדמה כי דברים אלו נכתבו לאור המציאות שבה אנו חיים, ולצערינו הרב חווים על בשרינו את האיבה חסרת המעצורים של בני ישמעאל, שהם "אויבינו", ללא שמץ של רחמים.
ושורשיה של אותה איבה במעשי אבותיו:
בראשית פרק טז
(ו) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ: (ט) וַיֹּאמֶר לָהּ [להגר] מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ.
רמב"ן שם
ותענה שרי ותברח מפניה, חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי.
ידועים דברי חז"ל שהרמב"ן האריך בביאורים במקומות רבים: "מעשה אבות סימן לבנים", והיינו מעשי האבות קבעו את עתיד הבנין של כלל ישראל בכל פעולה שעשו. ומכלל זה, העינוי שעינתה שרה את הגר גרם לה לצעוק לה', וכאשר הקב"ה שמע את עניה, נתן לה את ישמעאל שמענה את צאצאי שרה [אמנם, בהמשך הפסוק "שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה", נקבע באותה בחינה של "מעשי אבות סימן לבנים", כי שרה הגבירה, ובניה בני מלכים, וישמעאל בן השפחה, כדברי הרמב"ן [בהמשך דבריו המובאים לעיל] "צוה אותה לשוב ולקבל עליה ממשלת גברתה, רמז כי לא תצא לחפשי ממנה, כי בני שרה ימשלו בזרעה לעולם"].
ז. לאור האמור שמעתי ממו"ר הגר"ד כהן את ביאור לשון הכתובים בפרשת הברכות שנתברך אברהם אבינו בהר המוריה, והברכות שבירכו את רבקה בצאתה מחרן.
לאברהם אבינו נאמר "וירש זרעך את שַׁעַר אֹיְבָיו", כי זרעו היה יצחק וישמעאל, ולכן נאמר לו שזרעו [יצחק] ירש את "אויביו" שהוא ישמעאל, כמבואר לעיל.
ואילו לרבקה נאמר 'ויירש זרעך את שׂנְאָיו", כי זרעה של רבקה היה יעקב ועשו, ועל כן נאמר לה שזרעה [יעקב] ירש את "שונאיו" שהוא עשו [אדום].
נמצא כי צדקו דברי רש"י ש"רבקה נתברכה באותה הברכה שנאמרה לאברהם אבינו בהר המוריה", והיינו שירש זרעה את הקמים עליו לכלותו, אלא שהאומות העומדות עלינו לכלותינו הם "אויבינו" ושונאינו", ומכאן השינוי בלשון הברכות, כמדוקדק להפליא בלשון הכתובים, אולם גוף הברכה הוא אחד.
ח. עתה יובן מדוע דקדק הרמב"ן כי בהבטחה לאברהם אבינו על ירושת האויבים נרמזה הגאולה העתידה, שכן מסרו לנו חז"ל את סדר נפילתם של "אויבינו" ו"שונאינו" באחרית הימים:
פרקי דרבי אליעזר סוף פרק ל
ועוד היה ר' ישמעאל אומר שלשה מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים שנאמר מפני חרבות נדדו ואין חרבות אלא מלחמות אחת ביער בערב מפני חרב נטושה ואחת בים מפני קשת דרוכה ואחת בכרך גדול שברומי שהוא כבד משניהם, שנאמר כי מפני כובד מלחמה, ומשם בן דוד יצמח ויראה באבדן של אלו ואלו, ומשם יבא לארץ ישראל שנאמר מי זה בא מאדום.
בראשית פרק כה
(יח) וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל.(יט) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.
בעל הטורים [סוף פר' חיי שרה] בראשית כה, יח
על פני כל אחיו נפל וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק, לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק.
קיבלנו מחז"ל כי באחרית הימים יהיה סדר נפילת "שתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו", באופן שבני ישמעאל יכניעו את בני אדם, ומתוך נפילת בני ישמעאל יעלה ויצמח מלך המשיח.
וסדר זה מדוקדק בקוצר אמריו של הפייטן:
סליחות לבה"ב, פזמון 'ישראל נושע'
כַּלֵּה שֵׂעִיר וְחוֹתְנוֹ וְיַעֲלוּ לְצִיּוֹן מוֹשִׁיעִים.
ראשית יכלה שעיר, היינו אדום – על ידי ישמעאל [חותנו, כפי שידוע שעשו נשא את בתו של ישמעאל], ואו אז, כשיכלו "שעיר וחותנו" – "יעלו לציון מושיעים", בצמיחת קרן משיח צדקנו.
הנה כי כן, מפורש בדברי חז"ל כי הגאולה העתידה תבוא לאחר נפילת אוייבינו שהם בני ישמעאל. ומכאן שאב איפוא הרמב"ן את ביאורו לברכה שנתברך אברהם אבינו שזרעו ירש את "שַׁעַר אֹיְבָיו", שהם בני ישמעאל. שכן בירושת האויבים נרמזה בהכרח הגאולה העתידה, שהיא נפילת ישמעאל המבשרת את צמיחת משיח בן דוד.
ט. כעת נשאר לבאר את דברי חז"ל שנתנו טעם לכאורה נוסף לקריאת השם "ישמעאל", לפי "שעתיד לשמוע הקב"ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים".
התשובה תתברר לאור דברי רבותינו הראשונים:
שמות פרק ב פסוק כג
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים מִן הָעֲבֹדָה.
פירוש הרמב"ן על התורה שם
אע"פ שנשלם הזמן שנגזר עליהם לא היו ראויים להגאל, כמו שמפורש על ידי יחזקאל (יחזקאל כ, ח), אלא מפני הצעקה קבל תפלתם ברחמיו.
פירוש רבנו בחיי שם
ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו זאת העתידה שהיא תלויה בתשובה ובתפילה, כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפלתם ובא להם הגואל מיד.
גאולת מצרים היתה מכוחה של התפילה, ואף הגאולה העתידה תבוא מכח התפילה.
ומעתה עולים כל הדברים בקנה אחד.
בלשון הכתוב נתפרש סוד כוחו של ישמעאל בתפילה בעצם קריאת השם שלו: "כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ". ועל כן באו חז"ל להשלים את הדברים ואמרו כי לעומת כוחו של ישמעאל בתפילה, העמיד הקב"ה בקריאת השם "ישמעאל" את כח התפילה של כלל ישראל להתפלל ולצעוק מצרותיו של ישמעאל ואז ישמע ה' קולם – כימי צאתם ממצרים שנגאלו בכוח תפילתם, במהרה בימינו.
