א. יששכר וזבולון קשרו גורלם זה בזה, על ידי השותפות שעשו ביניהם, ומכוחה של השותפות היו שניהם מתפרנסים ביחד, ושניהם נוטלים שכר תורה ביחד
בראשית פרק מט
(יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן: (יד) יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם: (טו) וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד:
(יג) זבולן לחוף ימים – על חוף ימים תהיה ארצו. חוף כתרגומו ספר מרק"א בלע"ז (יבמות מח) והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות במקום הנמל שאניות מביאות שם פרקמטיא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר (תנחומא) והם עוסקים בתורה הוא שאמר משה (דברים לג) שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים:
דברים פרק לג
(יח) וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ:
שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך – זבולון ויששכר עשו שותפות זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה.
ויש לדקדק, כי קשר בין יששכר וזבולון הוגדר בלשון חז"ל כ'שותפות', ולא בגדר של 'סיוע' ו'תמיכה' בעלמא, ויש להבין פשר הדבר ומשמעותו, ולמאי נפקא מינה.
עוד יש לעיין בברכתו של משה רבנו "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך". ופליאה דעת, מפני מה לא נתברך יששכר במפורש אלא רק כבדרך אגב, כי הברכה לזבולון, ואילו ביששכר לא נזכרה הברכה כלל, וצ"ע.
ב. ועוד זאת תמוה, מדוע בברכותיהם של יעקב אבינו ומשה רבנו היה זבולון קודם ליששכר ואילו בסדר הקרבת הקרבנות בחנוכת המזבח המפורש בחומש במדבר (1) קדם יששכר לזבולון:
במדבר פרק ז
(יח) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר… (כד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: (כה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: (כו) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
הנוכל להכריע מי באמת הקודם.
ג. בגמרא מובא:
פסחים נג, ב
אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז, יב) כי בצל החכמה בצל הכסף.
ירושלמי סוטה פ"ו ה"ד
ואמר רבי חנה רבי ירמיה בשם רבי חייה עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצות בצילה של בעלי תורה. מאי טעמא, כי בצל החכמה בצל הכסף, ואומר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה.
משמע שזבולון "יושב בצלו" של יששכר, דהיינו בדרגה פחותה ממנו – האמנם.
עוד יש לתמוה ב"שכר" המובטח לתמכין דאורייתא לשבת "בצל" בעלי החכמה בעולם הבא, כדברי הגרח"י גולדוויכט:
אסופת מערכות, חנוכה, מאמר תמכין דאורייתא
בעלמא דאתי, כשאור התורה יגיה על כל מחשכי הבערות, כשעמלי התורה יהיו מסובין ועטרותיהם בראשיהם ויעסקו בהוויות דאביי ורבא וסביבם התנאים והאמוראים וכל מוסרי התורה, מה מקום כאן לבעלי הממון. ואם נשגבה דעת מהם מאי קאמרי רבנן, הרי זה הגיהנום בעצמו! ותמוה, מה חטאו תמכין דאורייתא, שנתבצר להם הגהינום הפרטי הזה בצל החכמה של בעלי התורה…
בר מהכי, דעת לנבון נקל, שגן עדן איננו אתר שעשועים, שתלמיד חכם יכול לחלק מפתחותיו לכל מי שתמך בידו. מאליו ברור, שגן עדן והשגותיו הוא מקום שבאי שעריו צריכים שייכות אליו. ומי שרחוק במהותו מפנימיות התענוגים העליונים, ישאר תלוש ומנותק…
• • •
ד. בביאור הענין יש לחקור ביסוד מערכת היחסים שבין יששכר וזבולון, ובגדר השכר שמקבל זבולון בעד תמיכתו ביששכר – האם זבולון קונה מיששכר את חלקו בתורה כדין שותף, או שאין זה אלא גדר של תמיכה בעלמא [ויתכן דהיא מהלכות צדקה], וכשם שיש לאדם המסייע לדבר מצוה, זכות במצוה שנתקיימה בעזרתו, כן לזבולון יש זכות בלבד בהחזקת תורתו של יששכר.
אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן לז
הנה עניין יששכר וזבולון הנזכר ברש"י בריש זבחים (ב' ע"א ד"ה שמעון אחי עזריה – על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צורכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהן שיהא חלק לעזריה בשכר תלמודו של שמעון כדאמרינן בסוטה אם יתן איש את כל הון ביתו וגו' לא כשמעון אחי עזריה לפיכך נקרא על שמו שלמד על ידו) ובפירוש החומש בפרשת ויחי ובפרשת וזאת הברכה, הוא ברור ופשוט שאינו ממצוות צדקה. דכי ח"ו שבט יששכר היו עניים, והא גם לשבט ישכר היה חלק בא"י ולקח נחלה כמו זבולון וכל השבטים… אלא שהיה זה עניין שותפות ממש. שזבולון נתן ליששכר כל שכר הפועלים בהשדות וכל מה שהיה צריך ישכר להשלים במלאכות דגברי. וגם כיון שהגברי לא הלכו מבתיהם ומביהמ"ד הרי לא יכלו גם הנשים לילך לשדות, דהרי צריכות לשמש בעליהן ובניהן אף כשהם גדולים במלאכות דאפיה ובישול וכדומה, וגם להביא מה שצריך לקנות. וכל זה היה חושב זבולון, כל מה שהוציא על חלק יששכר, ומה שנצמח, וכן מה שהרוויח אחר ניכוי ההוצאות אצל זבולון במסחריו בהאניות, והיו חולקין בין שניהם כפשטות הלשון…
וניחא לפ"ז מה שלא הזכירו הטור והרמ"א דין זה בהלכות צדקה אלא בהלכות תלמוד תורה (יו"ד סימן רמ"ו סעיף א'). משום שדין זה הוא אף שליכא מצוות צדקה כלל, כהא דיששכר שלא היו עניים, שמצד מצוות צדקה ליכא…
מבואר בדבריו כי זבולון הוא שותפו של יששכר, ואשר על כן ומעתה אין תמיכתו מוגדרת כמצות צדקה.
ונפקא מינה:
אגרות משה, שם
ונמצא לפי מה שבארתי חילוק גדול בין נותני צדקה לתלמידי חכמים ובין תומכי תורה כהא דישכר וזבולון שהוזכר במדרשים, דמצד מצוות צדקה הוא דווקא כשהת"ח עני שאין לו מאתים זוז, וכשהתנה להיות שותף עם ת"ח אחד בשכר, אף שאינו עני לעניין ליקח צדקה כגון דיש לו מאתים זוז… וגם פשוט וברור שיכול לעשות שותפות זה עם ת"ח שרוצה אף שאיכא ת"ח גדול ממנו, אם זה נוח לו יותר או שמכירו ביותר, ומכל איזה טעם שיש לו בעצמו… שנמצא שהוא להיפוך מהדין לצדקה, שכשיש שני ת"ח הצריכין ח"ו לצדקה הגדול בחכמה קודם כדאיתא בסימן רנ"א סעיף ט', עיי"ש.
ומבוארת ההלכה שנפסקה ברמ"א:
שו"ע יו"ד הלכות תלמוד תורה סי' רמו סע' א
כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים בין בחור בין זקן גדול אפילו עני המחזר על הפתחים אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה… ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים.
הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור) ויכול אדם להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו.
אם תמיכתו של זבולון היתה בגדר מצות צדקה, תמוה מדוע נצרך "להתנות" עם חברו, וכמו כן מדוע לא מועילה תמיכתו למפרע. בעל כרחינו כי שותפות לפנינו – ובשל כך חולקים זבולון ויששכר חלק כחלק, הן את הרווחים הרוחניים והן את הרווחים הממוניים.
ה. ברם מהמבואר לעיל יוצא, כי זבולון מקבל שכר בתורתו של יששכר, ואין זה רק שכר על סיועו למצות לימוד התורה. ומעתה, אם קשר של שותפות לפנינו – הרי שלכאורה חולקים זבולון ויששכר חלק כחלק, הן את הרווחים הרוחניים והן את הרווחים הממוניים. ואם כך הם פני הדברים, הרי שיששכר הלומד שתים עשרה שעות ביום יתמעט שכרו מאת בעל הגמולות, ויקבל שכר רק בעד שש שעות לימוד, וכפי שהציג את השאלה החיד"א:
ראש דוד, פרשת קדושים
והנה לכאורה מקום לחקור, גבר חכם דלא מצא לפרנס עצמו ועל כן הוצרך להשתתף בפריטי העשיר כיששכר וזבולון, ונמצא כי אין לו במה שלומד כי אם החצי, והחציו לנדיב המחזיק בידו.
והחכם הנה אשה לקראתו, באשתו אמרו דפלגא בהדיה [כוונתו לדברי הגמרא בסוטה כא, א שיש לנשים חצי משכר תורת בעליהן], היכי לידיינו להאי דינא. אי האשה לוקחת החצי והעשיר החצי והוא נשאר ריקם. החכם בחכמתו יום ולילה טרח ועסק בה ואיך יתכן דבעל תורה מבחוץ, והעשיר ואשתו יציגו אותו כלי ריק.
הנה כי כן, מאחר ויש לאשה מחצית משכר תורת בעלה, נמצא לכאורה אשת יששכר נוטלת מחצית משכר תורת בעלה, וזבולון את המחצית הנותרת – ויששכר "נשאר ריקם", ודבר זה כמובן אינו מתקבל על הדעת.
ו. מכל זה מוכח, כי בוודאי שכרם של זבולון ושל אשת יששכר גורע מחלקו של יששכר.
שמות כב, יד
אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ
ראש דוד, פרשת משפטים
אם שכיר הוא, רומז לחכם שנשכר מן עשיר אחד, שעשו שותפות על דרך יששכר וזבולון. לא תימא שחצי שכרו שלוקח עשיר נגרע מן חכם. לא כי אוצר ה' מלא כל טוב לתת לאיש העשיר כדרכיו חצי שכר הלימוד, ולחכם כפרי מעלליו ישיב לו בשלמות, וזה בא בשכרו משלם.
וכן מתבאר בדברי בעל ההפלאה בפתיחה לספרו:
הפלאה, פתחא זעירא אות מג
יש שחושבים שעל ידי החזקתם בתלמיד חכם, הם קונים ממנו חלק מתורתו, כדרך שאר משא ומתן. אולם חלילה מחשוב כן, וכי ימכור ת"ח אפי' שעה אחת מחיי עוה"ב, אשר היא יפה מכל חיי עוה"ז, וכל שכן שעה אחת בתורה שהיא חשובה מכל חיי עוה"ב. וכן אמרו חז"ל על הפסוק אורח חיים פן תפלס, שלא תהיה נושא ונותן בתורה ובמצות.
אלא הענין הוא שכל אחד מהם מקבל שכרו משלם, משל למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאורו, כן המחזיק בת"ח נוטל שכרו מאת השי"ת, ואינו נוגע ח"ו בחלקו של הת"ח, ולכן מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה, וממנה אחרים במקומו שיעסקו בתורה והוא יפרנסם, אין בזה גריעות ח"ו לת"ח לומר שהם מוכרים תורתם בשביל פרנסה של העוה"ז, ויכולים בני חבורה העוסקים בתורה לעשות כן, כי בעה"ב אוכל משלו, והם אוכלים משלהם, ואין בזה פחיתות שכר לת"ח. וזה שאמר שמח זבולון בצאתך וכו', שכל אחד ישמח בשלו, ואין אחד נוטל משל חברו מאומה.
ובדברי אור החיים הקדוש מצא רמז ליסוד זה בלשון הכתוב:
שמות ל, יג
זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ
אור החיים, שם
ונמשך גם כן אומרו כל העובר עם שלמטה לומר תיקון למי שאינו בן תורה, במה יתן כופר נפשו כי הוא בור ריק אין בו מים, לזה אמר כל העובר וגו' יתן מחצית השקל כיששכר וזבולון, ושמעון אחי עזריה (סוטה כא), ורבים כהם אשר יחצון כספם לעמלי תורה, ואומרו בשקל הקדש פירוש בעד שקל הקודש שהוא התורה… עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל שקל הקודש כפול היה, ובא להודיע כי מה שיטול מהקודש בעד מחצית כספו, לא שיתנכה מחלק הלומד ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר, לא כן הוא כי שקל הקודש כפול היה, ונמצא כל אחד בידו שקל שלם, והבן.
שכר על לימודו של יששכר לזבולון שותפו משתלם מיד מלך מלכי המלכים. ולכן ודאי שאין נגרע חלקו של יששכר, וכל אחד מקבל שכר מושלם "משל למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאורו, כן המחזיק בת"ח נוטל שכרו מאת השי"ת, ואינו נוגע ח"ו בחלקו של הת"ח".
והדברים נפלאים.
ז. ומאחר וזבולון מקבל את חלקו ואין זה שכר גרידא, מבואר היטב שכרו של זבולון לשבת בצל החכמה במתיבתא דרקיעא, ובוודאי שאין זה "צער" אלא שכר מופלא:
אסופת מערכות, שם
ירחי לידה מלמדין אותו כל התורה כולה וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה (נדה ל, ב)… כל התורה חבויה למעשה במעמקי גנזיו של כל איש ישראל, אם כן בעלמא דאתי, יזכו מן שמיא את תומכי התורה בזכות נקודת החיבור שלהם לתורה, שהאור הפנימי שלהם יחשף ויזכה אותם לישב בשותפות מלאה ובקירבה מוחלטת בצל החכמה… וקבלה מסורה בידי מהכהן הגדול ה'חפץ חיים', שעובדה הווא ברבי חיים מוולוז'ין, שקרב את דעתו לנדבן פלוני לצרכי החומר של הישיבה, והבטיח לו בתמורה כי לאחר אריכות ימיו ילמד לעילוי נשמתו. לאחר פטירת הנדבן, לא איחר הגר"ח לשלם את נדרו, והחל להעמיק עיונו במשניות טהרות. במהלך העיון נתקשה בהבנת הדברים, ומקץ עמל ויגיעה אחזתו שינה. בשנתו נתגלה לפניו הנדבן הנפטר ופירש לו על אתר את דברי המשנה בפירוש ישר ומרווח עד שנתיישבה דעתו של רבי חיים. כשהקיץ משנתו השתומם כשעה חדא, ואמר כהאי לישנא: "שנדיבי עמים יהיו למדנים ידעתי, אבל שילמדו מהר כל כך לא ידעתי"… [ועי' בספר שמירת הלשון שער תורה פרק ו – דהביא החפץ חיים יסוד זה מהספרים הקדושים].
ח. ממוצא הדברים יבואר מי קודם באמת יששכר או זבולון.
לעיל הובאו דברי חז"ל שדימו את זבולון כיושב בצלו של יששכר, וגם הפליגו בשכרו של יששכר יותר משל זבולון [עין לא ראתה זולתך] – כי בוודאי שעם כל הזכויות שיש לזבולון בתורתו של יששכר, הרי שליששכר יש שכר גדול יותר.
יחד עם זאת, הגם שיששכר "קודם לזבולון בחשיבות ומעלה", אמנם בברכה, קודם זבולון ליששכר, הואיל והוא נצרך לברכה שהרי אם "אין קמח אין תורה", וכמו שביאר אדמו"ר מאוז'רוב:
באר משה, פרשת וזאת הברכה
דע אחי, אם כי יששכר קודם לו בחשיבות ומעלה, הרי זבולון קודם לו בזמן, היינו בברכה, וכן אמרו (אבות פ"ג מכ"א) אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח. ואף שכל ההשפעה היא על ידי התורה, אעפ"כ כיון שאם אין קמח אין תורה, אם כן הקמח הוא המסייע לתורה, ולכך אף שהתורה קדמה בחשיבות, מכל מקום קדם הקמח בזמן. והוא שיעקב ומשה הקדימו ברכת זבולון לברכת יששכר… ונפלא בזה להבין מה שאמרו (במדבר רבה פ"ב ז) יששכר מפה שלו צבועה שחור, זבולון מפה שלו לבנה – שהרי יששכר הוא עמוד התורה ולכן מפתו שחורה, רמז לאותיות התורה הנכתבות בדיו שחור, ואילו זבולון המסייע בידיו לעסוק בתורה, הוא בבחינת הקלף הלבן, וכמובן שאם אין קלף אין כתב, וקדימת הקלף קודמת בזמן לכתב, ואילו חשיבות הכתב נעלית על חשיבות הקלף, והיינו כאמור, שזבולון קודם בזמן ויששכר בחשיבות…
ומוטעם מדוע נעלם בתורה שכרו של יששכר:
באר משה, שם
שכרו של התלמיד חכם מכוסה מעין כל, ולפיכך אין כל אפשרות להזכיר ברכה ליששכר, שהרי הוא בגדר של "עין לא ראתה אלקים זולתך", ולכן הברכה היא לזבולון בהיותו מחזיק תורה, ואילו ביששכר די שנאמר "ויששכר באהליך", ובזה כבר מובטחת לו ברכה שאין ערוך לה -– "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכים לו".
ט. בתוככי המערכה הרוחנית של היוונים "בטלול דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה" וכל יתר הדברים כיוצא בזה, מונה הרמב"ם נזק חומרי שהמיטו היוונים עליהם "ופשטו ידם בממונם".
רמב"ם הלכות חנוכה פ"ג ה"א
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל…
ויש להתבונן בדברים, האם היה זה "נזקי ממון" או שמא גם גזירה זו היתה חלק בלתי נפרדה מהמערכה הרוחנית.
ולפי האמור, מבוארים כמין חומר דברי הרמב"ם, שבתוככי המערכה הרוחנית של היוונים, קידשו מלחמה גם בכלים החומריים "ופשטו ידם בממונם":
אסופת מערכות, שם
ממונם של ישראל עשוי להיות אבן מאבני מקדש התורה, ואשר על כן לא ב"נזקי ממון" גרידא עסקינן כי אם ב"ממון גבוה".
