א. כיצד עלינו להתייחס לימי ספירת העומר. נתבונן בדברי חז"ל והפוסקים:
יבמות סב, ב
י"ב אלף זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת.
ערוך השלחן, סי' תצג סע' א-ב
אלו הימים שבין פסח לעצרת מוחזק אצל כל ישראל זה שנות מאות רבות לימי דין וימי אבל, מפני שבזמן קצר מתו י"ב אלף זוגות תלמידי חכמים תלמידי רבי עקיבא כדאיתא ביבמות, וכולם מתו במיתת אסכרה. ועוד ראינו שעיקרי ימי הגזרות בשנות מאות שעברו בצרפת ובאשכנז היו בימים האלו… ולפיכך נהגו כל ישראל מימות הגאונים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת.
מבואר כי הימים שבין פסח לשבועות הם ימי דין, וצריך לבאר מדוע.
ב. מאידך גיסא, בדברי הרמב"ן מצינו הגדרה אחרת לימי ספירת העומר:
רמב"ן, ויקרא כג, לו
וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש.
למדנו מדבריו כי ימי "ספירת העומר" נחשבים כ"חול המועד", וכשם שבפסח יש יו"ט ראשון ויו"ט אחרון והימים שביניהם הם ימי "חול המועד", שיש בהם מקדושת המועד, כך גם פסח הוא היו"ט הראשון ושבועות הוא היו"ט האחרון, והימים שביניהם, ימי ספירת העומר, הם "חול המועד".
ואף שכמובן אין כל קדושה בימים אלו כמו בימי חול המועד, אולם מדברי הרמב"ן יוצא שימים אלו אינם כימים רגילים, ויש לרדת לעומק משמעות תוכן ימים אלו.
ג. וביאור דברי הרמב"ן נראה על פי מה שכתב בספר החינוך, כי ימי ספירת העומר מוגדרים כ"חול המועד" שבין פסח לעצרת, מאחר ותכלית יציאת מצרים היא קבלת התורה, ולכן ימי הספירה המקשרים בין פסח לשבועות הם בבחינת "חול המועד", וז"ל:
מצוה שו, מצות ספירת העומר
משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיהו לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר ה' למשה (שמות ג, יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלקים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה ה' למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי התפל עושין אות לעולם אל העיקר.
ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.
אלא שעתה מתחדדת יותר השאלה, כיצד עולים בקנה אחד הגדרת ימי הספירה כ"חול המועד", ימים מרוממים של התעלות לקראת קבלת התורה, עם ההגדרה שימים אלו הם "ימי דין".
• • •
ד. לביאור הדברים, נעמיק ללמוד את התביעה על תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה".
בשיעור הקודם, הרחבנו את הדיבור אודות התביעה שלא נזהרו בכבוד חבריהם. עתה נעמוד על ענין נוסף העומד בשורש התביעה על תלמידי רבי עקיבא:
- מהרש"א, חידושי אגדות, יבמות שם
מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ולא חש כל אחד מהם על כבוד התורה של חברו, דאין כבוד אלא תורה, ולכן מתו במידה זו, כי היא חייך וגו'.
מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק יב
פירוש כי בתורה נאמר בה (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, וכאשר לא נהגו כבוד בתורה ניטל מהם גם כן אורך ימים. ומה שאמר שמתו מפסח ועד עצרת, יש לפרש כי הזמן הזה מפסח ועד עצרת מורה על כבוד התורה, כי הספירה ארבעים ותשעה יום עד מתן תורה כי התורה היא מתעלה עד שער החמישים, ולפיכך הספירה ז' שבועות מדרגה אחר מדרגה עד שער החמישים, והם לא נתנו כבוד לתורה לנהוג כבוד בחבריהם, כמו שיש לתורה התעלות כמו שמורה עליו ימי הספירה שיש לתורה התעלות עד שער החמישים ולפיכך מתו מפסח ועד עצרת דווקא.
משנת רבי אהרן, חלק ג עמ' יז
מפורש בחז"ל שמתו על שלא נהגו כבוד זה בזה. ומשמע שלא ציערו זה את זה ח"ו ועברו על לא תונו, אלא שלא היו שלמים בדרכי ההטבה ודרך ארץ. ואולי היה בזה גם פגם בכבוד התורה (ועי' מגילה ג, א). וכמה יש לנו ללמוד מזה, שבשביל חטא קטן כזה היה ראוי שימותו כולם, והיה העולם שמם, ותתבטל התורה, שיש בזה צער גדול לכל כלל ישראל, וכביכול בפמליה של מעלה, וכל זה בגלל שלא כבדו זה את זה בשלמות.
ומבואר כי בעומק התביעה על תלמידי רבי עקיבא "שלא נהגו כבוד זה בזה", נמצאת גם תביעה שלא נזהרו בכבוד התורה של חבריהם. כלומר, תלמידיו של רבי הרי היו תלמידי חכמים מופלגים, וכאשר כל אחד מהם לא נזהר בכבודו של חברו, הרי שהיה בזה גם פגיעה בכבודו של תלמיד חכם, והיינו חטא של בזיון כבוד התורה.
ואם כן, התביעה על תלמידי רבי עקיבא היתה לא רק על שלא נזהרו בכבוד חבריהם הנובע מהחובה לכבד כל אדם באשר הוא, אלא גם על כך שלא נהגו כבוד בתורה של חבריהם.
ה. ומכאן למדנו מסקנה מבהילה.
הלומד והתורה מתאחדים זה עם זה, עד כדי כך שהפגיעה בתלמיד חכם היא פגיעה בתורה עצמה, כמפורש בדברי הגמרא:
קידושין לב, א-ב
הרב שמחל על כבודו כבודו מחול… הכא תורה דיליה היא מחיל ליה ליקריה. הדר אמר רבא, אין, תורה דיליה היא, דכתיב (תהלים א, ב) ובתורתו יהגה יומם ולילה.
רש"י: הכא תורה דיליה היא – בתמיה הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב"ה. ובתורתו יהגה – כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה, בתחילה היא נקראת תורת ה' ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו.
כל תלמיד חכם הלומד תורה, נקראת התורה שלמד "תורה דיליה". ולכן הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול, כי מאחר והכבוד תלוי בתורה והתורה שלמד נקראת "תורתו", יכול למחול על פגיעה בכבוד תורתו שהוא כבודו שלו.
ומכאן נבין את עומק התביעה על כל פגיעה בתלמיד חכם, שהיא פגיעה בתורה שלמד.
ו. נוסיף להתבונן בחשיבות ההכרה בערך "כבוד התורה", הנלמד מפרשת מציאת י"ב עיינות מים ושבעים התמרים במדבר לכבודם של ישראל וזקניהם.
שמות פרק טו פסוק כז
וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם
רש"י: שתים עשרה עינות מים, כנגד י"ב שבטים נזדמנו להם. ושבעים תמרים, כנגד ע' זקנים.
וכבר תמה הרמב"ן, מדוע התורה סיפרה על דבר זה, שלכאורה איננו מופלא כל כך, כי דבר שכיח למצוא מקום מים וצמחיה גם במדבר ["נאות מדבר"]. ובפרט תמוה, מדוע כשחזרה התורה לתאר בפרשת מסעי את קורותיהם של בני ישראל במדבר, לא סופר מה היה בכל מקומות המסעים, ואפילו ניסים גדולים שהיו שם לא הוזכרו [כדוגמת הנס במרה שהומתקו המים ע"י עץ], ואילו סיפור מציאת התמרים ועיינות המים חזר ונשנה, וז"ל:.
רמב"ן, שם
ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, איננו דבר גדול בהמצא במקום שבעים תמרים, כי בשפל מקומות ימצאו אלף תמרים ויותר מהמה, ועינות מים רבים יוצאים בבקעה ובהר, ולא יספר הכתוב זה… אבל בפרשת אלה מסעי לא ספר דבר מי מרה, ואמר ויסעו ממרה ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם (במדבר לג, ט) ולא האריך כן בכל מקומות המסעים.
וכדי ליישב קושיות אלו, הביא הרמב"ן את דברי המכילתא:
רמב"ן, שם
אבל ראיתי במכילתא, ר' אלעזר המודעי אמר, מיום שברא הקב"ה את עולמו ברא שם שתים עשרה מבועין כנגד י"ב שבטי ישראל, ושבעים דקלים כנגד שבעים זקנים. וסיפר הכתוב זה כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח הא-ל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה.
ולכשנתעמק בביאור דברי הרמב"ן, תתחדד את ההכרה בערך כבוד התורה, כבסיס לכל קבלת התורה, כדברי מו"ר הגרש"ז בורידא:
חבר מאמרי התורה, מאמר כבוד התורה
ויש להבין מדוע הוצרך הקב"ה להכין את עינות המים ואת התמרים עוד מששת ימי בראשית, דהרי בקל יכל להמציא מים ותמרים ע"י נס כשם שהיו מסובבים במעשי נסים לאורך כל ימי לכתם במדבר. ומוכח מזה דכיון שכל תכלית י"ב עינות המים ושבעים התמרים לא היתה כדי לרוות את צמאונם של ישראל ולהצילם מן החמה בלבד, אלא לכבודם של ישראל ולכבודם של הזקנים – כבר מששת ימי בראשית ברא הקב"ה את המעינות והתמרים לכבודם של ישראל ולכבוד הזקנים כדי שכל שבט "יחנה על מבועו" וכל זקן "ינוח בצל תמר".
וטעם הדבר, כי כדי להשריש ולהטביע בבני ישראל את הנהגת הכבוד והחשיבות שיש לנהוג בתורה ובזקנים מוסרי התורה, ברא הקב"ה במיוחד את שבעים התמרים כדי שיראו בנ"י את החשיבות המיוחדת הקבועה לזקנים, שלכל אחד מהם ניטע תמר מיוחד שישב בצילו [שהרי צל מחום השמש לא היו צריכים מכיון שענני הכבוד היו סוככים ומגינים עליהם, אלא על כרחך שצל התמר היה לכבוד הזקנים וחשיבותם].
משום דאחד מיסודות קבלת התורה הוא הנהגת הכבוד, כבוד התורה, שיש לנהוג עם התורה ועם הזקנים ותלמידי החכמים מעתיקי השמועה. ולכן ההכנה לקבלת התורה היתה בהשרשת יחס הכבוד לזקנים על ידי בריאת שבעים התמרים באילים עוד מששת ימי בראשית. ולכן חזר והאריך הכתוב בפרשת מסעי לספר באופן מיוחד שבאילים היו י"ב עינות מים וע' תמרים, ואף שביתר המסעות לא האריכה התורה מהקורה אותם בהם, וכל זה כדי לחזור ולשנן פרשה זו של הנהגת הכבוד לתורה ולזקנים, שהוא יסוד קבלת התורה וקיומה.
הגילוי כי י"ב עינות המים ושבעים התמרים נבראו כבר מששת ימי בראשית, נועד להשריש בבני ישראל את הנהגת הכבוד והחשיבות שיש לנהוג בתורה ובזקנים מוסרי התורה, כי אחד מיסודות קבלת התורה הוא הנהגת הכבוד, כבוד התורה, שיש לנהוג עם התורה ועם הזקנים ותלמידי החכמים מעתיקי השמועה.
ולכן ההכנה לקבלת התורה היתה בהשרשת יחס הכבוד לזקנים על ידי בריאת שבעים התמרים באילים עוד מששת ימי בראשית.
ומשום כך ולכן חזר והאריך הכתוב בפרשת מסעי לספר באופן מיוחד שבאילים היו י"ב עינות מים וע' תמרים, ואף שביתר המסעות לא האריכה התורה מהקורה אותם בהם, וכל זה כדי לחזור ולשנן פרשה זו של הנהגת הכבוד לתורה ולזקנים, שהוא יסוד קבלת התורה וקיומה.
ז. ומעתה מיושב היטב כיצד ימי הספירה מוגדרים מחד גיסא כ"חול המועד", ומאידך כ"ימי דין".
כי ימי הספירה הם חול המועד בהיותם הכנה לקבלת התורה, וכפי שנתבאר בדברי החינוך, שבימים אלו אנו מצפים לקבלת התורה. ולכן בתקופה זו יש להיזהר במיוחד בכבוד התורה שהוא הבסיס לקבלת התורה.
ואדרבה, זו הסיבה שדווקא בימים אלו מתוחה מידת הדין על הנהגה בלתי זהירה בכבוד התורה.
וגם מוטעם מדוע התביעה על החסרון בהנהגת הכבוד לתורה היתה על תלמידיו של רבי עקיבא בדווקא, על פי דברי חז"ל:
מסכת פסחים כב, ב
שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש. אמרו לו תלמידיו, רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן, אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים.
רש"י: דסבר לה כשמעון העמסוני, שפירש כל אתים שבתורה לרבות, כיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא אמר מה ארבה לירא עמו, פירש מכולן, וחזר בו מכל ריבויין שדרש, דמדהא לאו לרבוייא אתא כולהו נמי לאו לרבויי אתו. לרבות תלמידי חכמים – שיהא מורא רבך כמורא שמים.
רבי עקיבא הוא ה"מרא דשמעתתא" של "כבוד התורה," בהיותו דורש את הכתוב "את ה' אלקיך תירא" שבא לרבות תלמידי חכמים, והיינו שיש לכבדם מפני ש"מורא רבך כמורא שמים".
רבי עקיבא היה איפוא בעל השמועה שמורא תלמידי החכמים כמורא שמים.
חז"ל מסרו לנו דוגמא אחרת, מאלפת מאין כמוה, כמה מושרש היה ערך "כבוד התורה" בהשקפתו של רבי עקיבא:
מועד קטן, כא, ב
מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול בשעת פטירתן. עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר, אחינו בית ישראל שמעו, אפילו שני בנים חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם [פרש"י: "אפילו ב' בנים חתנים קברתי, מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם לי"], ואם בשביל עקיבא באתם הרי כמה עקיבא בשוק, אלא כך אמרתם (תהלים לז, לא) תורת אלקיו בלבו, וכל שכן ששכרכם כפול [פרש"י: שלכבוד התורה באתם], לכו לבתיכם לשלום.
מסכת שמחות, פרק שמיני
התקבצו קהל גדול לקבור את בנו של רבי עקיבא, אמר להם הוציאו לי ספסל לבית הקברות, ישב ודרש ואמר אחינו ישראל שמעו לא שאני חכם, ויש כאן חכמים ממני, לא שאני עשיר ויש עשירים ממני… אלא יודע אני ששכרכם מרובה שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה, מנוחם אני…
לפנינו תופעה מופלאה: נחמת רבי עקיבא מאסונו הנורא היתה, שנתרבה כבוד התורה ונתקדש שם שמים כשבאו הכל להשתתף בצערו.
ומעתה יובן שנתבעו תלמידיו על שלא נהגו בכבוד התורה זה בזה, כי זהו ההיפך מתורת רבם שדבק בערך הנחלת "כבוד התורה".
ט. ימי "חול המועד" בין פסח ועצרת, טומנים בחובם סגולה מופלאה לרכוש את קנייני התורה:
משנת רבי אהרן, חלק א, עמ' סה
ישראל הכינו עצמם בזמן ההוא לקבלת התורה, וכן לדורות אנו מחוייבים לספור הימים עד זמן מתן תורה ולהכשיר עצמו בחילוק המעלות הללו, ואחרי שנקבעה ההכרה ביסודות האמונה וההשגחה בגילויים של יציאת מצרים [בפסח], מתחילה הספירה לקנין והתחזקות במעלות התורה, ואמרו שמ"ט הימים מכוונים כנגד מעלות התורה, מ"ח ימים כנגד מ"ח מעלות, ויום המ"ט לחזרה עליהם.
וממוצא הדברים למדנו, שבימים אלו יש חובה מיוחדת להשתלם בקנין מידת הכבוד לתורה וללומדיה. וכשם שבני ישראל הכינו עצמם בזמן ההוא לקבלת התורה, כן לדורות, אנו מתכוננים בימים אלו לקראת קבלת התורה בהתחזקות בקנייני התורה, אשר אחד מיסודות קניינה הוא ההכרה בכבוד התורה ולומדיה.
