כבוד חכמים (עקבי דרך, אגרת הרמב”ן)

וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא, עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ.

א. בדברי הרמב"ן מבואר החיוב לנהוג בכבוד החכמים.

מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ביאר בספרו שם דרך (כתר תורה, מאמר ו), כי הכבוד לזקנים – חכמי התורה, הוא עיקר גדול מיסודות התורה, אשר הונחל לבני ישראל קודם מתן תורה כהכנה לקבלתה.

כתיב בפרשת בשלח (שמות טו, כז) והיה זה טרם מתן התורה בסיני: 

ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים.

ותמוה מה הענין המיוחד והחידוש בשתים עשרה עינות המים ושבעים התמרים שהיו באילים עד שסיפר בהם הכתוב, וברמב"ן עמד בזה וכתב:

איננו דבר גדול בהמצא במקומות שבעים תמרים, כי בשפל מקומות ימצאו אלף תמרים ויותר מהמה, ועינות מים רבים יוצאים בבקעה ובהר, ולא יספר הכתוב זה. ורבי אברהם  אמר כי יספר בכתוב שבאו במקום טוב הפך מרה, כי באלים עינות רבות והם מתוקים ויפים, כי התמרים לא יצליחו בארץ שמימיה מרים, ולכן אמר ויחנו שם כי נתעכבו שם בעבור זה ימים יותר משאר המקומות שעברו בהן.

כלומר כי בגלל חידוש מופלא זה הוזכר הענין בכתוב, וצריך ביאור.

והנה בריש פרשת מסעי (במדבר פרק לג) בסוף ארבעים השנים שהיו בני ישראל במדבר, כאשר חזר ומנה הכתוב את מסעותיהם במדבר סיני, לא סיפר הכתוב מאומה מכל הקורות אותם במקומות חנייתם, אלא כלל מסעותיהם בלשון "ויסעו ויחנו" – ואפילו מקומות בהם נעשו עמהם נסים גדולים ומופלאים, כגון מרה והנס שנמתקו שם המים, או מדבר סין, הר סיני, שבו ניתנה  התורה וכיוצא בזה, לא נזכרו בפרטיהם אלא בלשון הכוללת "ויסעו יחנו". מלבד שתי מקומות עליהם מספרת התורה באופן יוצא מהכלל. האחד: "ויחנו ברפידם ולא היה שם מים לעם לשתות" (שם פסוק יד), וביאר שם הרמב"ן: 

לא הזכיר במרה נס המים ולא במדבר סין ענין המן. אבל בעבור היות ענין רפידים דבר גדול, שנסו את ה' ונקרא המקום מסה ומריבה, ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מסלע, ובאה אליהם שם מלחמת עמלק, על כן הזכיר בקצרה ולא היה שם מים לעם לשתות, כי הוא המקום הניכר והנודע בו.

והנס השני, שהוזכר בתורה הוא: "ויסעו ממרה ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם" (שם פסוק ט). 

ויש להבין מה הענין המיוחד שהיה באותם י"ב עינות מים ושבעים תמרים ששב הכתוב לספר בעניינם בפרשת מסעי. וכבר עמד בזה הרמב"ן (שמות טו, כב) וכתב: 

אבל בפרשת אלה מסעי לא ספר דבר ממרה, ואמר ויסעו ממרה ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם, ולא האריך כן בכל מקומות המסעים. 

כבוד הזקנים – ההכנה לקבלת התורה

ב. התשובה לשאלות אלו טמונה בעומק ביאורו של הרמב"ן שם:

ורש"י כתב שתים עשרה עינות מים כנגד שנים עשר שבטים נזדמנו להם, ושבעים תמרים כנגד שבעים זקנים. לא ידעתי מהו הזימון הזה, אם במעשה נסים נעשו שם באותה שעה. אבל ראיתי במכילתא ר' אלעזר המודעי אמר מיום שברא הקב"ה את עולמו ברא שם שתים עשרה מבועין כנגד י"ב שבטי ישראל ושבעים דקלים כנגד שבעים זקנים. וספר הכתוב זה, כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח הא-ל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה.

וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל (שם דרך) את כוונת הרמב"ן שהביא את דברי המכילתא שי"ב עינות המים ושבעים התמרים הוכנו לבני ישראל כבר מששת ימי בראשית, כדי שיהיו מזומנים להם בלכתם במדבר – ליישב ולבאר את הענין המיוחד והחידוש בי"ב עינות המים ושבעים התמרים שהיו באילים. דיש להבין מדוע הוצרך הקב"ה להכינם עוד מששת ימי בראשית, וכי לא סגי לעשות להם נס ולהמציא להם מים ותמרים במדבר, וכפי שהיו מסובבים במעשי נסים בכל צרכיהם כל ימי לכתם במדבר. אלא על כרחך שבא ללמדנו שכל תכלית עינות המים והתמרים לא היתה רק כדי לרוות את צמאונם של ישראל ולהצילם מן החמה, אלא עניינם לכבודם של ישראל ולכבודם של הזקנים, שמכיון ועומדים הם ללכת בארץ ציה ומדבר, הוכנו להם כבר מששת ימי בראשית אותם המעינות והתמרים לכבודם של ישראל ולכבוד הזקנים כדי שכל שבט "יחנה על מבועו" וכל זקן "ינוח בצל תמר" [וכעין שמצאנו בדבורה שישבה תחת התומר (שופטים ד, ה), שזהו ענין חשיבות וגדולה].

תורה עמוקה למדנו מכך ש"סיפר הכתוב זה, כי חנו עליהם כל שבט על מבועו, והזקנים ישבו בצלם לשבח הא-ל עליהם שהכין להם כן בארץ ציה" – כי כמו שהיה חיוני להם מים ומזון להחיות נפשם במדבר הגדול והנורא,  כך באותה מיידה חיוני כבודם של ישראל וכבוד הזקנים. שכן לא רק צרכיהם החיוניים הוכנו מעת בריאת העולם, אלא גם שבעים תמרים שאינם לצורך צל שהרי ענני הכבוד סככו עליהם והגינו עליהם מחום השמש בעטרת גדולה וכבוד, וכן גם שתים עשרה המעיינות, מעין מיוחד לכל שבט ושבט, שלכאורה די היה להם במעין אחד גדול להרוות צימאונם – הוכנו מששת ימי בראשית לצורך מטרה אחת, והיא כבודם של ישראל וכבוד הזקנים.

והטעם לבריאת עינות המים ותמרים עוד מששת ימי בראשית, מפני שכבוד ישראל הוא מיסוד האמונה וההכרה בתורה ובבורא עולם שאנו "בנו בכורו" ו"עם סגולתו", ו"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" [ונוצרו בבריאה מבראשית בשביל ישראל שנקראו "ראשית"].

ולמדים אנו עוד, כי הכבוד הזה שניתן לישראל ולזקנים היה כהקדמה למתן התורה ושימש כהכנה לקבלתה, להשריש ולהטביע בבני ישראל את הנהגת הכבוד והחשיבות בכבודם של ישראל וכבודם של הזקנים מוסרי התורה, ומזה ילמדו כי יסודות אלו הם מעיקרי האמונה ועיקריים בקבלת התורה. 

ומטעם זה חזרה התורה בפרשת מסעי והזכירה את י"ב עינות מים ושבעים התמרים שהיו באילים, משום שענין כבודם של ישראל וכבוד הזקנים עיקר גדול הוא, וצריך חזרה ושינון לקובעו בליבם כיתד בל תימוט.

הכבוד שחולק הקב"ה ליראיו

ג. מפאת הזהירות המופלגת בכבודם של החכמים – יראי ה', האריכה התורה לפרט בקרבנות הנשיאים הגם שהיה קרבנם של כל הנשיאים שווה, כמבואר בדברי הרמב"ן (במדבר ז, ב) טעם הדבר: 

כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו, וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (ש"א ב, ל). והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים. אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך, וכן אמרו שם בספרי (נשא קס) מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות, קערות כסף שתים עשרה, הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול. 

נמצא שהאריכות בפרשה והעסק בפרטות בכל נשיא הוא מחמת הכבוד שחלק ה' להם.

ומכאן נלמד כמה גידלה והחשיבה התורה את כבוד החכמים, להנחיל ולהורות לנו את חובת הזהירות בכבודם, שהרי התורה חזרה על קרבנם, הגם שדרכה לקצר בכתובים ללמד הלכות מרובות ממקרא מועט, "כמגדלים פורחים באויר" ו"כהררים התלויים בשערה".

התורה כסתה על אהרן לכבודו

ד. פרשה נוספת בתורה, מורה לנו דרך בהנהגת הכבוד לחכמים.

כתיב (ויקרא כא, יז) "דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלקיו". והקשה הרמב"ן מדוע נאמר "דבר אל אהרן איש מזרעך", ולא אמר בכאן "דבר אל אהרן ואל בניו" כאשר יאמר בפרשיות כולן. וכתב לבאר: 

ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו, אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם". 

וממשיך הרמב"ן: 

ובפרשת הטומאה בסמוך (ויקרא כב, ב) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל, כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ. וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד) איש איש מזרע אהרן, כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא. 

ומבואר בדבריו ששינה הכתוב מדרך שאר הציוויים, ללמד גודל קדושת אהרון ושלימותו שאין צורך לצוותו בפרשת המומים, וכן בפרשת הצרעת והזוב לא הוזכר אהרן הכהן עצמו, ללמדנו "כי מלאך ה' צבאות הוא", ואין הציווי נוגע לעצמו. 

ובהמשך דבריו כתב שם הרמב"ן: 

ובתו"כ (פרשה ג, ה) מצאתי, כל איש מה תלמוד לומר, לפי שנאמר זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (פסוק יח), וכן שנו שם (פרשה ד, א), זרע אהרן, אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין, תלמוד לומר והוא צרוע או זב (להלן כב, ד). ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו, כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת והוצרך לרבותו. או שתרמוז דין אהרן עצמו, כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס, אבל כסתה על אהרן לכבודו, ולרמוז לנו שלא יארע לו כן.

מדברי הרמב"ן למד מו"ר הגרש"ז ברוידא:

הגם ש"לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס", ותצוה גם לאהרן הכהן איך ינהג בצרעת או במום, אך משום כבודו שינתה התורה את צורת הכתובים להסתיר הדבר ולא לכותבו במפורש, ובכך רמזה לנו גם את מעלתו. נפלא ביותר כמה גדול ונכבד בעיני התורה כבוד אהרן הכהן קדוש ה', שהאריך הכתוב לכבדו, ומכאן לימוד גדול בחובת הזהירות בכבודם של החכמים וגדולי התורה.

•   •   •

שומה עלינו להישמר מכל משמר לנהוג בזהירות יתירה בכבוד החכמים. 

וכנראה רבנו מצא לנכון לכתוב לבנו להיזהר בענין זה, לפי שהוא מיסודות קיום כל התורה.