כבוש כמבושל

א. כבוש הרי הוא כמבושל – מקור הדין

במסכת חולין (1א) מובא: "אמר שמואל, מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל". בדומה לפעולת בישול בחום, המעבירה טעם מחתיכת איסור [ואוסרת חתיכות אחרות], כן פעולת כבישה – השריית חתיכות צוננות בנוזל צונן, מעבירה טעמים של איסור בין החתיכות והנוזל מזה לזה ואוסרת הכל, בין אם החתיכה היא האיסור ואוסרת הנוזל, ובין אם הנוזל הוא האסור ונאסרת החתיכה.

בדין זה יש חילוק בין כלל האיסורים לאיסור בשר וחלב: איסורי האכילה נאסרים בכבישה מדאורייתא, לעומת זאת, כבישת בשר וחלב נאסרה מדרבנן, שכן מהתורה אין איסור בשר בחלב אלא בדרך בישול, כדברי הגמרא במסכת פסחים (1ב) שבאיסור בשר וחלב יש חידוש "דאי תרו [השרו] ליה [את בשר] כולי יומא בחלבא שרי, בשיל ליה בשולי אסיר". ופירש רש"י: "מותר לשרותו [לבשר] בתוכו ואינו עובר עליו אפילו על אכילתו, דלא אסרה תורה אלא בדרך בישול, ומיהו מדרבנן אסור".

בדברי הגמרא לא נזכר איזה משקה פועל פעולת כבוש כמבושל,  ומהו משך זמן הכבישה האוסר, וצ"ב.

הבית יוסף (1ג) הביא מחלוקת ראשונים, איזה משקה פועל דין כבוש כמבושל: המרדכי כתב בשם רש"י "בכל מקום פירש רש"י כבוש בחומץ, אבל בלא חומץ אינו כמבושל". ולפי זה, רק כבישה בחומר חריף או מתובל פועל פעולת כבישה, אך שאר משקים אינם אוסרים. והוסיף המרדכי: "ואי אפשר לומר כן", שהרי מדברי המשנה "ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור", מוכח שגם בלא חומץ הוא נותן טעם בכבישה, וכל המשקים אוסרים. וכן מבואר בדברי הרא"ש, וכן פסק השולחן ערוך (2א).

בנדון מהו משך זמן הכבישה האוסר, הביא הבית יוסף את מחלוקת הראשונים:  דעת רבנו תם לאסור אם נכבש במשך שלושה ימים, ואילו דעת הריצב"א המובאת בדברי הרא"ש, שאם שהה במשך יום שלם מעת לעת, כלומר כ"ד שעות, נעשה כבוש כמבושל.  הרא"ש הביא מקור לכך מדברי הגמרא  (1ב) כי יש באיסור בשר וחלב חידוש, שאף שנשרה יום שלם בחלב מותר – משמע ששאר איסורים נאסרו בשיעור זמן זה של "מעת לעת".

שיטת הריצב"א נפסקה להלכה בשלחן ערוך (2ב). החכמת אדם (2ב) הוסיף על פסק השולחן ערוך לאסור כבישה בשיעור זמן של כ"ד שעות: "והוא מכלל השיעורין שהם הלכה למשה מסיני".

ב. דין כבוש כמבושל – כבישול או מבליע ומפליט

הרמ"א (2א) הביא שתי דעות בנדון חתיכת היתר הבולטת מחוץ לרוטב האוסר בכבישה – האם נאסר החלק הבולט מתוך תערובת האיסור: "כל מקום דאמרינן כבוש כמבושל אפילו מה שחוץ לכבישה אסור, דע"י הכבישה שלמטה מפעפע למעלה כמו בבישול, ויש מקילין במה שבחוץ".

לפי שיטת ה"מקילין" להתיר באכילה את החלק שבולט חוץ לרוטב, הוסיף בספר בדי השלחן (2ה) קולא וחומרא נוספת באופנים הפוכים: כאשר באים להתיר הרוטב אשר בו חתיכת איסור על ידי ביטול בשישים, כשיש פי שישים בהיתר [הרוטב] כנגד האיסור [החתיכה], אין צריך שיהיה ברוטב שיעור שישים כנגד החלק הבולט מחוץ לרוטב, כיון שאין העברת טעם ממה שחוץ לרוטב. מאידך, כאשר באים להתיר חתיכת היתר הנתונה ברוטב אסור על ידי ביטול בשישים, לא נוכל לצרף לשיעור שישים את מה שבולט חוץ לרוטב, כיון שאינו בולע מטעם האיסור להצטרף לשיעור ביטול בשישים.

הבנת יסוד המחלוקת נעוצה בחקירת האחרונים בביאור כוונת חז"ל "כבוש כמבושל" – האם יש בפעולת הכבישה תוצאת בישול ממש, או שמא בכוחה של הכבישה להפליט ולהבליע הטעם בתערובת, אך אינה פועלת פעולת בישול הגורמת לפעפוע הטעם בכל חלקי החתיכה גם מה שחוץ לרוטב. בשאלה זו הכריע הפרי מגדים (2ג) "כבוש הוא רק מפליט ומבליע, לא מבשל ממש". ולכן אם חתיכת היתר בולטת בחלקה מחוץ לרוטב "ומה שחוץ לכבישה שרי".

הפרי מגדים הוסיף נפקא מינא מהגדרת פעולת כבישה שלא כבישול ממש: דם היוצא בכבישה,  אין דינו כדם מבושל הניתר באכילה מהתורה [ונאסר מדרבנן], אלא איסורו מהתורה מכיון שאין בפעולת הכבישה תוצאת בישול. מאידך גיסא, החוות דעת (2ג) הקל בדם היוצא בכבישה "דכבוש בדם איסורו גם כן [כמו מבושל] הוא רק מדרבנן". נפקא מינא האם דם כבוש אסור באכילה מהתורה או מדרבנן – תהיה באופן של ספק כבוש, אשר יבואר להלן [אות ה].

ג. כבוש כמבושל בכלי הבלוע מאיסור

במושכל ראשון, כשם שבכוחה של תערובת רוטב [נוזל] ודבר גוש לפעול "כבוש כמבושל" לאסור המאכל, כן בכוחה להבליע איסור בדופני הכלי, ובכך לאסור מה שיתבשל בכלי בשיעור זמן של מעת לעת שהוא זמן שפולט טעם האיסור לפני שנפגם. אמנם בספר איסור והיתר (3א)    הוסיף וחידש כי כלי הבלוע מאיסור יכול לאסור בכבישה המאכל [עם נוזל] המצוי בו, אם שהה בכלי שיעור זמן של מעת לעת.

חידוש זה עורר דיון נרחב בין רבותינו האחרונים, וכפי שהקשה  הש"ך (3ב)  "ותימה כיון דלא נעשה כבוש אלא אחר מעת לעת, אם כן אחר מעת לעת נותן טעם לפגם [האיסור הבלוע בכלי]". הרי האיסור הבלוע בדופני הכלי אינו נותן טעם במאכל על ידי כבישה לפני שנעשה בעצמו "נותן טעם לפגם". כלומר, בהגיע זמן מעת לעת, ואם כן, היאך יאסור בכבישה. מכח קושיא חזקה זו, חלקו הש"ך ועוד אחרונים על חידוש הדין של האיסור והיתר.

המגן אברהם (3ג) יישב את קושיית הש"ך בכמה אופנים, ועיקר תירוצו: "דהפגימה והבליעה באין כאחד". כאשר נשלמת פעולת הכבישה ליתן טעם האיסור במאכל, בו בעת שנעשה האיסור פגום בטעמו, הטעם העובר אל המאכל נחשב טעם שאינו פגום, ומשום כך דין זה יתאפשר רק אם "נתנוהו לתוכו מייד כשפינו ממנו החמץ [האיסור שם הוא חמץ]. דאם לא כן [אלא המאכל ניתן בכלי קצת אחרי שנבלע האיסור בדופני הכלי] הפגימה באה תחילה קודם הבליעה". על תירוץ זה כתב הביאור הלכה (4א) "ודוחק, דאם כן לא היה לטור והמחבר לסתום ולא לפרש [שרק באופן שניתן המאכל בכלי מייד עם בליעת האיסור בכלי נאסר]". גם בספר בדי השלחן (4ד) התקשה למצוא מקרה המאפשר כן במציאות, שהרי בליעת האיסור בכלי נוצרה ע"י בישול בחום, ואם הושם המאכל אחר שנצטנן הכלי מבישול האיסור, הרי שזמן ה"מעת לעת" של בליעת האיסור החל לפני תחילת הכבישה, ואם הושם המאכל מייד בסיום בישול האיסור, אם כן הכלי עדיין חם, ונאסר המאכל מצד החום לפני שייאסר בכבישה.

הביאור הלכה הביא עוד יישובים לדין זה, ובכללם, שבדבר חריף קצת כמו זיתים, אין נעשה האיסור הבלוע בכלי נותן טעם לפגם [וכן כתב במשנה ברורה שם]. ובמסקנת דבריו נטה להסכים לתירוצם של הפרי חדש והבית הלל, שחידשו כי כל עוד יש משקה בכלי הבלוע מאיסור, אין הטעם הבלוע נפגם גם כשעובר שיעור זמן של מעת לעת, לכן יכול הכלי הבלוע מאיסור להבליע ע"י כבישה גם כשעובר זמן מעת לעת. וסיים לעניין הלכה "ואין נראה להקל לכתחילה".

החזון איש (4ב) הקשה על תירוץ זה: "ואי אפשר לומר כן, דאם כן הדין נותן שלא יהא דין אינו בן יומו [האיסור הבלוע בכלי, לאסור המאכל]  אלא אם היה [הכלי]  כל כ"ד שעות ריק, אבל אם נתנו בתוכו מים תוך מעת לעת  צריך כ"ד שעות משעה שהריקו ממנו המים, ואף אם תאמר דכ"ד שעות הריקניות מצטרפות,  מ"מ השעה שהיה בו מים ודאי אינה משלמת את הכ"ד שעות". והוכיח מדברי הטור בהלכות בשר וחלב, שיש אופנים שהופך הבלוע לנותן טעם לפגם אחר מעת לעת, למרות שהיה בכלי משקה בתוך זמן זה, לכן הכריע להתיר כדעת הש"ך וסיעתו.

ישוב נוסף מצאנו בדברי הכרתי ופלתי (3ד) שחקר בתהליך נתינת טעם על ידי פעולתה המתמשכת של הכבישה "כי רחוק להשיג בחוש" שבמשך כל הכ"ד שעות אין כל העברת טעם "וברגע אחרונה מכ"ד שעות יעשה פעולתו להבליע ולהפליט". אלא צריך לומר ש"מוציא לאט לאט ומבליע לאט לאט, רק אין טעם מורגש עד תשלום הכ"ד שעות, ואז נגמר הפעולה שהפליטה ובליעה טעם גמור". ולכן אין נותן טעם לפגם, שהרי כבר "נפלט רוב הטעם מקודם, וגם נבלע הטעם מקודם, וניעור לבלוע לבל יהיה פגום כיון שנבלע בו מחדש". התהליך שהחל כבר בתוך זמן מעת לעת מונע מהטעם להיפגם גם בחלוף שיעור כ"ד שעות, ובכך מיושבת קושיית הש"ך אל נכון.

הסברו של הכרתי ופלתי אודות תהליך פעולת הכבישה, נדון בהקשר לנפקא מינות נוספות כפי שיבואר לקמן.

ד. פעולת כבישה – נתינת טעם איטית או ריכוך איטי ונתינת הטעם בסוף מעת לעת

על דברי הכרתי ופלתי הנ"ל (3ד) כי תהליך העברת הטעם מתחיל קודם זמן מעת לעת, הקשה החוות דעת (5ב) שלפי דבריו איסור האוסר בתערובת  במשהו, כגון תערובת של מין במינו שלפי ר' יהודה אינו מתבטל אפילו באלף ואוסר במשהו, יאסור בכבישה כבר בתוך מעת לעת, שהרי התחיל טעם משהו לעבור לתערובת, וזה לא יתכן. ולכן הכריע "דקודם מעת לעת לא בלע כלל". לפי שיטת החוות דעת, תהליך הכבישה גורם לחתיכות להיפתח ולהתרכך, עד שבחלוף זמן מעת לעת עובר ביניהם מייד הטעם כולו.

וראה בספר אור עולם (5ה;6) שביאר באופן זה את עיקר מחלוקת הפוסקים [אות ג] – האם כלי הבלוע מאיסור אוסר מאכל בכבישה, האוסרים סברו כי יש העברת טעם עוד בתוך הכ"ד שעות, ולכן נמנע דין נותן טעם לפגם. והשיטות החולקות סברו כי אין העברת הטעם מתחלת עד אשר ימלאו כ"ד שעות להשרייה, אז כבר נעשה הטעם האסור נותן טעם לפגם. [ובכלל שיטה זו, כל האחרונים שהסכימו לקושיית הש"ך ותירצו באופנים שונים דברי האיסור והיתר].

בספר בדי השלחן (5ג) תלה הנדון זה של תהליך העברת הטעם, בשיטת האחרונים לעניין הפסקת רציפות הכבישה בתוך שיעור כ"ד שעות: בהגהות רעק"א (5א) כתב בשם המעיל צדקה: "וכמדומה נוהגין להתיר אם נלקח החתיכה תוך מעת לעת  זמן מועט" ואין איסור כבוש "כל שלא נשרו מעת לעת בפעם אחת בלי הפסק". גם בשו"ת חת"ס (5ג) יעץ למנוע דין כבוש כמבושל כשרוצה לכבוש לזמן ממושך: "יסירנו משם סוף כל יום כמו שעה, כדי שלא יהיה כבוש יום שלם בבת אחת, ויחזור אח"כ ויתנהו לתוכו, ואין מצטרף זמן הכבישה". מתוך דברים אלו הוכיח בספר בדי השלחן (שם) כי פעולת נתינת הטעם מתחילה רק בחלוף כ"ד שעות, שכן "כל שיש הפסק [בפעולת הכבישה] נתבטל צירוף הפעולה". אבל לפי הכרתי ופלתי שיש נתינת טעם ארוכה המתחילה בתוך כ"ד שעות "אין נראה טעם לומר דבעינן שיהיו כ"ד שעות רצופים, דלמה יתבטל מה שנפלט ונבלע עד שנפסק הכבישה". ומסתבר לפירוש זה שנוכל לצרף כלל הזמן שהיה המאכל כבוש לכדי כ"ד שעות.

וראה עוד בספר אור עולם (6) שביאר על פי האמור את חידושו של היד יהודה, כי דין כבוש כבמבושל אינו מצריך שיהיה שרוי באותו הנוזל אלא גם כבוש בנוזל המתחלף, נחשב  כבישה האוסרת, ואע"פ שלא נשרה בנוזל מסויים במשך זמן כ"ד שעות, ומתוך חידוש זה עולה דין נוסף, במקרה שהייתה חתיכת בשר שרוייה במים למשך כ"ד שעות, ואחר כך נשפך לתוכה חלב, ייאסר המאכל מייד באיסור בשר וחלב, דין זה קיים לא רק באופן שהחלב נתערב במים שבהם נכבש הבשר – אז המים כבר מצויים בבשר למשך כ"ד שעות, אלא אף אם יחליף החלב את מקום המים בקדרה ייאסר, כי המים פעלו את פעולתם לכבוש הבשר למשך כ"ד שעות, וכל מה שנכנס מכאן ואילך נותן טעם מייד. וכתב בספר אור עולם, כי דין זה נכון לפי סברת החוות דעת שבמשך כ"ד שעות מתרכך הבשר, ומיד נותן טעם גמור, אבל לפי השיטה הסוברת שהעברת הטעם מתקיימת אט אט, פשוט שצריך המשקה האסור להיות שרוי בעצמו למשך כ"ד שעות על מנת לאסור, ונתינת חלב אחר כ"ד שעות משריית המים, לא תאסור עד לכבישה מחודשת.

ה. דין ספק כבוש

כתב הרמ"א (7א) "וספק כבוש אסור", באיסורי אכילה דאורייתא שספק דאורייתא לחומרא, אבל בספק כבוש של בשר וחלב שאיסורו מדרבנן, מותר כי ספק דרבנן לקולא.

דין זה מוסכם על הפוסקים כאשר יש ספק מי מהחתיכות שלפנינו נכבשה [באופן זה אין חזקת היתר על השאלה מי מהם נכבש]. אך הט"ז (שם) הבין מדברי הרמ"א לאסור גם כשהספק הוא באותה חתיכה האם נכבשה למשך כ"ד שעות, והקשה, שהרי יש לחתיכה חזקת היתר להכריע שלא עברה כבישה של "מעת לעת" האוסרת, ונאמר חזקתה מותרת, והוכיח דין זה ממקוה שטבל בו אדם טמא, אף שלפעמים נחסר ממימי המקוה שיעור ארבעים סאה, טהור הטובל בו מחמת חזקת הכשרות של המקוה, אע"פ שלאדם היה חזקת טומאה לפי שטבל, ק"ו בנדון שלפנינו שאין חזקת איסור על החתיכה, נתירנה מחמת חזקת ההיתר שהיה לה שלא נכבשה. וכן פסק החכמת אדם (2ב) "במקום הפסד מרובה יש להתיר בזה".

אבל הש"ך בנקודות הכסף (7א) דחה ראית הט"ז ממקוה, "ק"ו פריכא הוא" כי במקוה יש חזקת כשרות ללא ריעותא שהרי עכשיו המקוה שלם לפנינו, אך בנדון דידן החתיכה שהתחילה את תהליך הכבישה "איתרע ליה חזקת כשרות דידיה", ונכונים דברי הרמ"א להכריע לאיסור כנגד החזקה שהורעה.

חילוק אחר נתחדש בספר שב שמעתתא (7ב) כי אין אומרים חזקת היתר בספק המתעורר באיסורי תערובת כי "בזה שאין האיסור בגופו, אלא התערובות שבתוכו הוא האיסור", ולכן "גם אחרי שנפל האיסור אין ההיתר נאסר, אלא שהאיסור בתוכו אסור, ולא שייך בזה חזקת היתר דאיסור שבתוכו מעולם אסור, וההיתר לא נאסר". כאשר האיסור נובע מהתערבות איסור בהיתר, אין מקום להכריע על פי חזקת ההיתר של החתיכה המותרת, כי החלק  האסור ודאי מצוי בתערובת, והספק הוא אם נתערב, על ספק זה אין חזקת היתר כלל.

הלכה למעשה, כתב בפתחי תשובה (7א) לחלק בין מינים אשר ידועים בטבעם מהמשנה והגמרא שנעשים כבוש כמבושל, כגון בשר, לשאר מינים אשר אין ודאות כי נכבשים בטבעם, לצרף ספק זה ולהתירם במקרה של ספק כבוש.

בספר פסקים ותשובות (7ג) הכריע לאסור ספק כבוש באיסור דאורייתא בכל המקרים  להלן:  ספק אם יש בהיתר שישים נגד האיסור,  ספק האם נשאר המשקה צלול ולא נקרש במשך כ"ד שעות, וכן ספק כשאין ידוע אם נכבש למשך כ"ד שעות.

ו. כבוש כמבושל – פרטי הדינים הלכה למעשה

דינים למעשה מספר פסקים ותשובות (8)

• מה נחשב נוזל לעניין איסור כבוש כמבושל, צריך שיוכל הגוש להתנועע בתוך הנוזל, ובכלל זה ביצה חיה. אבל שומן שנקרש, גבינה ומיונז אינם אוסרים בכבישה. וכן לרוב השיטות משקה קפוא אינו נחשב נוזל לאסור בכבוש. שתי חתיכות לחות הנוגעות זו בזו אינן נחשבות עם נוזל לאסור בכבוש, עד שיהיה נוזל שיסבב החתיכה מצידיה.
• כבוש אחר בישול, מפליט ומבליע כעבור כ"ד שעות, גם אם נכבש באותו הנוזל בו נתבשל, כגון אם בשעת הבישול היה בהיתר פי שישים כנגד האיסור ונתמעט משיעור שישים כשנכבש.
• כבוש כמבושל בחתיכה הדבוקה על הכלי מבחוץ, באופן שבכלי יש משקה היתר וחתיכת איסור דבוקה עליו מבחוץ, או כאשר יש מאכל יבש בכלי ומשקה מקיף הכלי מבחוץ, הסכימו הפוסקים להקל בזה, כי הכבישה מעבירה טעם רק למה שנכבש בתוכה, ואינה ממשיכה ומבלעת בנגיעה דרך הכלי כמתווך.