כהן אשכנזי בבית כנסת ספרדי בחו"ל

כהן אשכנזי בבית כנסת ספרדי בחו"ל

א. מנהג הכהנים האשכנזים בחו"ל לשאת כפים רק בימים טובים, כמובא בדברי הרמ"א (או"ח סימן קכח סע' מד) "נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביום טוב, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב,  וטוב לב הוא יברך, מה שאין כן בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם". לעומת זאת, הבית יוסף (שם) הביא את המנהג וכתב: "ויישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום", וכן נהוג עד עצם היום הזה בארץ ישראל [למעט ערי צפון הארץ]. 

גם בבתי הכנסת הספרדים בחו"ל נוהגים לשאת כפים בכל יום, וכאשר ביקר רבי אהרן לייב שטיינמן בלוס אנג'לס בחודש אייר תשנ"ח, לאחר שסיים להתפלל תפילת שחרית כ'ותיקין' כמנהגו, ביקש לסור לבית כנסת ספרדי, כדי להתברך בברכת הכהנים [וכן נוהגים רבים מגדולי ישראל המבקרים בחו"ל].

ונשאלת השאלה, כיצד צריך לנהוג כהן אשכנזי המתפלל בבית כנסת ספרדי בחו"ל, ולכאורה יש בזה שתי אפשרויות: לשאת כפיים כמנהג המקום, או לצאת מבית הכנסת קודם שקוראים לכהנים לעלות לדוכן.

אולם רבי ירמיהו כהן, אב"ד פאריס, כתב בשו"ת והרים הכהן (או"ח סימן ד) אפשרות שלישית מפתיעה: "ואני לכשעצמי כבר נקלעתי כמה פעמים למקומות בהם עולים לדוכן בחו"ל יום יום, ונמנעתי מלעלות, היות ואצלנו אינו נהוג". 

לבירור הדברים, למדתי עם בני החבורה הכהנים את שורשי מנהג הספרדים לשאת כפים בכל יום, ואת הטעם להנהגה זו של רבי ירמיה הכהן, ולאחר משא ומתן בדבריו נציג את הנראה לעניות דעתינו, כדלהלן.

מנהג האשכנזים בחו"ל

ב. כאמור לעיל, הכהנים האשכנזים בחו"ל נושאים כפים רק בימים טובים, כמובא בדברי הרמ"א [ובספרנו רץ כצבי  (ח"ב ענייני כהונה סימן כ), הבאנו את הטעמים הרבים שנאמרו בהסבר מנהג זה].

השתלשלות מנהג האשכנזים, מבוארת בשו"ת בית אפרים (או"ח סימן ו) "כי המנהג שאנחנו נוהגין היום שלא ישאו כהנים כפיהם כי אם ביום טוב, ויש מקומות שנהגו אף בשבתות הוא מנהג קדום יותר מן חמשה מאות שנה, כמבואר בספר תשב"ץ קטן שחיבר תלמידו של מהר"מ מרוטנבורג רבו של הרא"ש. וכן כתב בכל בו (סי' קכה) וז"ל ואין המנהג עתה לעשות נ"כ אלא בשבתות ויום טוב, ואפשר כי נמנעו מפני טורח ציבור, עכ"ל. ואחריהם החזיקו מהרי"ל שהיה רבם של כל גדולי מדינות אשכנז, והאגור והדרכי משה ובשו"ע בהג"ה".

אמנם המג"א (סימן קכח ס"ק ע) הביא בשם הרמ"ע מפאנו (שו"ת סימן צה) "דמנהג גרוע הוא". וכן סבר בשו"ע הרב (סימן קכ"ח סע' נז) לאחר שהביא כמה טעמים למנהג זה, כתב: "וכל טעמים אלו הם ליישב המנהג אף שאין בהם כדאי לבטל מצות עשה של תורה. אבל מכל מקום יישר כוחם של בני ארץ ישראל וסביבותיהם שנושאים כפיהם בכל יום כתיקון חכמים, ומקיימים ג' מצוות עשה בכל יום" (דברי הבית יוסף הנ"ל). וכן נקט המשנה ברורה (ס"ק קסד) שכתב: "ובארץ ישראל ובכל מלכות מצרים המנהג לישא כפים בכל יום, והפוסקים קלסו למנהגם בזה".

ואמנם מסופר על הגר"א שרצה הגר"א להנהיג בבית מדרשו נשיאת כפים בכל יום, אלא שלא עלה הדבר בידו, כמובא בספר עליות אליהו (עמ' כב, ב הערה א) "כמה פעמים השתוקק הגר"א להנהיג בביהמ"ד שלו גם בחול שישאו הכהנים כפיהם בכל יום ולא ערב לבו לעשות מעשה, עד שפעם אחת החליט בדעתו שלמחר ישאו הכהנים כפיהם, והנה באותו היום שחשב זה, נתפס בבית האסורים ע"פ עלילות שוא, שנתגלגל מענין המחלוקת בין הרב והקהל דוילנא, כנודע, ולכן אף כשיצא חופשי מבית האסורים לא רצה עוד לקבוע המנהג הזה". 

ואף הגר"ח מוולוז'ין התכוון להנהיג נשיאת כפים בכל יום, אך לא אסתייעא מילתא, כפי שמעיד נכדו, הנצי"ב מוולוז'ין, בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' קד) "ובזכרוני ששמעתי כמדומה מחותני הגאון מהרי"ץ הגאב"ד דוולוז'ין, שפעם אחת הסכים רבינו הגר"א ז"ל להנהיג נשיאת כפים בכל יום בבית מדרשו. ועכבוהו מן השמים ונלקח לבית האסורים בעת המחלוקת הנוראה בוילנא ל"ע. ואחר כך חותני זקני הגאון אביר הרועים מוהר"ח ז"ל הסכים ביום אחד שביום המחרת יצוה לישא כפים, ובאותו לילה נשרף חצי העיר ובית הכנסת שבעיר, וראו והתבוננו שיש בזה איזה דבר סוד בסתרי השפעת הברכה היורד על ידי ברכת כהנים בחול, ואין אתנו יודע עד מה".

[במאמר המוסגר, ברצוני לציין כי בקיץ תשנ"ח, ביקר הגאון רבי חיים פנחס שיינברג, ראש ישיבת תורה אור בירושלים, בלוס אנג'לס, וכשהתפלל בבית כנסת אשכנזי, הורה לשאת כפים בשבת בתפילת שחרית ובמוסף, ובאו כהנים רבים מבתי כנסת סמוכים לשאת כפים].

מקור מנהג הספרדים לשאת כפים בכל יום בחו"ל

ג. ואילו בארץ ישראל ובמצרים נהגו לשאת כפים בכל יום, כמובא לעיל מדברי הבית יוסף. ועל פי דבריו כתב רבי ירמיה כהן: "צריך לחקור מהיכן בא המנהג של הספרדים לעלות לדוכן בכל יום, שהרי הבית יוסף עצמו כתב שרק בני ארץ ישראל ומצרים היו נושאים כפיהם בכל יום, והוא היה מבני גולי ספרד וגר מקודם בטורקיה. ואם היה המנהג כך במקומות בו עבר או בספרד בדור שלפניו, היה מציין זאת, ולא כותב שנהוג כך רק בארץ ישראל ובמצרים". 

ומכאן הוא מגיע למסקנה המתבססת על דברי רבי יעקב ששפורטש, שמנהג הספרדים לשאת כפים בכל יום בחו"ל, הוא "ספיחים" ממנהגים שחידש שבתאי צבי: "וראיתי להגאון רבי יעקב ששפורטש בספרו אהל יעקב (סימנים סח-ע) שכתב בשנת תל"ב לקהילות הספרדים באמסטרדם, וכן לקהילה הספרדית בוונציה. והדבר היה אחרי הגלות נבלותו של שבתאי צבי, כידוע שכל הגולה היתה כמרקחה, ונשארו עוד איזה ספיחים שהונהגו בימיו של שבתאי צבי, ובתוכם היה המנהג החדש שהנהיג לעלות לדוכן כל שבת, ולא רק ביום טוב כפי שהיה נהוג קודם בכל הגולה לכל בני ישראל בכל מושבותם. וכנראה מלבד בארץ ישראל ומצרים בו עלו לדוכן יום יום כדלעיל לפי עדות הבית יוסף. והיות והוא לכאורה מנהג טוב, רצו רבים להמשיכו אף שהונהג בזמנו על ידי אלה שנהו אחר הצבי שבור. וענה הגאון ר"י ששפורטש שלא להמשיך מנהג זה, וכתב שם שיש לבטלו".

ואמנם הכף החיים (או"ח סי' קכח ס"ק ערד) כתב בשם שיירי כנסת הגדולה: "עיר שהיו נוהגים שאין הכהנים נושאים כפיהם כי אם בשלוש רגלים ובראש השנה וביום כיפור, ועל סיבה ראו חכמים שבאותה העיר להנהיג שישאו כפיהם אפילו בשבת, ואחר כך נתבטלה הסיבה, אין מן הראוי לחזור למנהגם הראשון ולנדנד עצמם מהמנהג שנוהגים כעת. ומי יתן ינהגו לישא את כפיהם בכל יום". ורבי ירמיה כהן הסביר, שכוונת שיירי כנסת הגדולה למה שאירע בעירו איזמיר, בזמן ש"צ: "ומי שיודע הקורות בזמן שהתחיל עניינו של ש"צ יבין שכך היה בעירו של הכנסת הגדולה איזמיר בגלל הטעות שנהו אחריו כמעט כל הקהל שם, ואז הנהיג ש"ץ ואנשיו שיעלו לדוכן כל שבת".

לאור האמור, ביאר רבי ירמיה כהן מדוע לדעתו אין לכהן אשכנזי לעלות לדוכן בבית כנסת ספרדי: "ואם תאמר, מה איכפת לנו [לעלות לדוכן בכל יום], הרי זו מצוה נאה וברכה מרובה בצידה. אבל אנו רואים כמה חרדו קדמונינו לכל שינוי שהוא בכל מה שנוגע למנהגים הנהוגים על ידי הראשונים כמלאכים. ויש לכל דבר ודבר טעם הנגלה וטעם הכמוס שאיננו יודעים אותו, ולכן טוב הוא אל תיטוש אמך. וכמובן אין בידנו כח לשנות הנהוג לאחרונה, בפרט דלפי המובא אם כבר נהגו, הוה בזה מחלוקת האהל יעקב והכנסת הגדולה. אך שמועה שמענו שכמה תלמידי חכמים גדולים מהעדה האשכנזית בארץ כששהו בחו"ל הלכו לשמוע ברכת כהנים בימי החול מפי מניינים ספרדיים, וכמו כן כהנים אשכנזיים שעלו לדוכן. וכמדומני שמנהג אשכנז שהיו כל הדורות גם בדורות אחרונים, תחת מרות גדולי עולם מנהיגי דור ודור, עדיף".

לדעת רבי ירמיה כהן, מנהג הספרדים בחו"ל לשאת כפים בכל יום נתייסד איפוא, על ידי שבתאי צבי. ולכן לא זו בלבד שכהן הנמצא בבית הכנסת שנושאים בו כפים בחו"ל אינו חייב לעלות לדוכן לשאת כפים, אלא שגם אינו צריך לצאת מבית הכנסת בשעה שקוראים לכהנים לעלות לדוכן, משום שאין לשנות בשום פנים ואופן מהמנהג הנהוג בחו"ל שלא נושאים כפים בכל יום.

ד. ולענ"ד הנהגתו של רבי ירמיה כהן להישאר בבית הכנסת של הספרדים בשעת נשיאת כפיים ולא לעלות עם הכהנים לדוכן, וגם לא לצאת מבית הכנסת מבעוד מועד, תמוהה ביותר: 

• ראשית כל, כהן שאינו עולה לדוכן מעיקר הדין, כגון כהן בשבעת ימי אבלותו, הנמצא בבית הכנסת בשעה שקוראים לכהנים לעלות לדוכן, צריך לעלות, כמפורש בדברי המשנה ברורה(סימן קכח ס"ק קנז) "ובדיעבד אם [הכהן האבל] לא יצא וקראוהו לעלות לדוכן, בין בשבת ובין בחול, בין שאין שם כהן אלא הוא ובין עם כהנים אחרים, צריך לעלות דאם לא כן עובר בעשה". ולפי זה, פשוט שכהן אשכנזי הנמצא בחו"ל בבית כנסת ספרדי בשעה שקוראים "כהנים", צריך לעלות עמהם אחרת "יעבור בעשה". 

ולמעשה מצאתי דברים מפורשים שכתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ח או"ח סימן כה) בתוך דבריו: "גם בזמן הזה אם קראו לכהן, חייב מן התורה לעלות גם בימי החול". 

וכעין זה כתב בספר כה תברכו (מערכת כ סימן ב) שאם קראו בטעות לכהנים לעלות לדוכן ביום שלא נהגו לשאת כפים, עליהם לעלות לדוכן: "איכא מנהג אחר בעירנו דהכהנים מה שמברכים ברכת כהנים הוא דוקא ביום שיש בו ספר תורה, דהיינו בשבתות וימים טובים ובשני וחמישי וראש חודש ויום שיש בו תענית ציבור. והוה עובדא בק"ק אחד שביום רביעי דליכא ספר תורה שכח השמש וקרא כהנים בחושבו שהיה יום חמישי, והכהנים העומדים בבית הכנסת נבהלו משמוע קול הקריאה הזאת, ונסתפקו ביניהם אם חל החיוב עליהם לעלות לדוכן בעבור הקריאה הזאת, דאם לא יעלו שמא הם עוברים על עשה ד"כה תברכו", או לא חשיבא קריאה לעבור על עשה כיון שהיא בטעות" [במאמר במוסגר, יש לתמוה מה הקשר בין עליה לדוכן ליום שקוראים בו בתורה, וצ"ע]. ולאחר שכתב שמעיקר הדין אם רוצים לשנות את המנהג ולשאת כפיים בכל יום, אין מניעה בכך, כתב: "אם כן בנדון דידן כשקרא השָמַש כהנים ביום דליכא ספר תורה הוי קריאה נאמנה, וצריכים הכהנים אשר שמעו הקריאה לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים, דאם לאו הם נלכדים ברשת עבירת עשה ד"כה תברכו" כיון שהיה קריאה. ואם יש לצדד בדבר, מכל מקום יש לחוש לעבירת העשה דאורייתא אם אינם עולים, וכאמור דהוי ספיקא דאורייתא, דקיימא לן ספיקא דאורייתא לחומרא".

אגב אורחא, ברצוני לספר על מעשה שהיה בבית הכנסת שבו אני מתפלל, 'ישראל הצעיר דהאנקוק פארק', בלוס אנג'לס, לפני מספר שנים, טייס בדרגת תת אלוף בחיל האויר הישראלי מקיבוץ שדה נחמיה, חוזר בתשובה, שהה בעיר, ובשבת עלה לדוכן מחוסר ידיעה שמנהג האשכנזים בחו"ל לשאת כפים רק בימים טובים. והתעוררה השאלה, האם ישא כפיו היות וכבר עלה לדוכן, או שצריך לרדת, שהרי אין מנהג לשאת כפיים בשבת רגילה. ונראה לענ"ד כי לפי דברי הכה תברכו הנ"ל, שאם קראו בטעות לכהן לעלות לדוכן ביום שלא נהגו לשאת כפים, עליו לעלות לדון ולשאת כפים, כל שכן אם הכהן כבר עלה לדוכן בטעות, עליו לשאת כפים, כדי לא לבטל את המצוה.

• שנית, השערי תשובה (או"ח סימן תצו ס"ק ד) הביא מחלוקת הפוסקים בנדון בני חו"ל הנמצאים בארץ ישראל ביום טוב שני ועושים לעצמם מנין לתפילות יום טוב, ונמצא עמהם כהן בן ארץ ישראל – האם רשאי לעלות דוכן לשאת כפים בברכה בתפילת מוסף, שהרי אינו מחוייב כלל בתפילה זו, כי אצלו אין זה יום טוב. לדעת מהר"ם חביב "יכול הכהן מבני ארץ ישראל לעלות לדוכן ולברך להם. אך מהר"א הלוי מסתפק בזה, לפי שבני חוץ לארץ שמתפללים יום זה תפילת המוספין הוא יום החול לבני ארץ ישראל, ולא שייכא עבודה לגביה. ולכן דעתו שלא יברך אקב"ו רק [פסוקי] ברכת כהנים בלבד. ועיין שם שכתב המגיה, דבן ארץ ישראל כהן שיצא לחוץ לארץ על מנת לחזור [ונמצא בבית הכנסת בתפילת מוסף ביום שני], אם יכול להשתמט לצאת קודם שיגיע לברכת כהנים, מוטב. ואם לאו, אם יש שם כהנים אחרים יעלה עמהם, וכיון שאחרים עמו יכול להבליע את השם בנעימה ולא יהיה נרגש. אך אם אין שם כהן אלא הוא, נראה שיעלה ויברך כדרכו בהזכרת השם, ויש לסמוך על מהר"מ בן חביב". 

ועל פי זה נראה ברור, שהכהן האשכנזי הנמצא בבית כנסת של ספרדים שעולים לדוכן, רשאי [ואולי אפילו חייב] לעלות לדוכן ולברך לדעת מהר"ם בן חביב, ואפילו כשהוא כהן יחיד. שהרי לדעתו אפילו כשהכהן אינו חייב בנשיאת כפיים כי זו תפילה שאינו חייב בה, רשאי לעלות לדוכן, כל שכן כהן אשכנזי, שמתפלל בתפילה שמעיקר הדין יש בה נשיאות כפיים אלא שנהגו בני אשכנז לא לעלות לדוכן, שרשאי לעלות לדוכן.

• שלישית, המג"א (סי' קכח ס"ק ד) הביא את דברי הב"ח: "הפסולים מדרבנן אינם צריכים לצאת לחוץ, דכשהחזן קורא כהנים אין כוונתו על הפסולים", וכתב: "משמע דאם אמרו להם [לעלות] צריכים לעלות, דהא עוברים בעשה אם אין עולים. אבל מלשון הרב בית יוסף משמע דאם היה בו אחד מן הדברים המעכבים, אפילו אמרו לו [לעלות] אינו עובר. וכן נראה, דהא אינו נמנע מצד עצמו, אלא החכמים מנעוהו, ויש כח בידם לעשות זה כדאיתא סי' קצ"א".

ועל פי דברי המג"א כתב לי ידידי רבי יוני הוכמן: "לדעת הסוברים שכהן פסול מדרבנן צריך לעלות לדוכן אם קוראים כהנים, כל שכן כהן שאינו נושא כפיו מחמת מנהג בעלמא חייב לעלות אם הוא נוכח בבית הכנסת בשעה שקוראים לכהנים. וגם לדעת הסוברים שכהן פסול מדרבנן לא יעלה לדוכן, ביארו האחרונים שהוא משום שבשעה שהש"ץ קורא לכהנים אינו מתכוון לכהנים הפסולים, אך כאן בוודאי שהש"ץ הספרדי מתכוון לקרוא לכל הכהנים הנמצאים בבית הכנסת".

דברי הפוסקים המתירים ומחייבים כהן אשכנזי לעלות לדוכן בבית כנסת ספרדי

ה. ואמנם כאשר עיינתי בדברי הפוסקים, רובם ככולם אינם מסכימים עם רבי ירמיה כהן. 

• בספר הליכות שלמה (תפילה פרק י אות ב) הובא בשם הגרש"ז אויערבך: "כהן אשכנזי בן חו"ל לא ילך לכתחילה לבית כנסת ספרדי אשר נוהגים לישא כפים גם בימי החול כדי לישא כפיו". והוראה זו יסודה בדברי הבית אפרים [לעיל אות ב]  "דמנהג האשכנזים שלא לישא כפים בחו"ל הווא מנהג קדום, ואסור לשנותו". ומשמע מדבריו שאם כבר נמצא בבית כנסת של ספרדים, אין מניעה שיעלה לדוכן. וכמו כן הורה הגרש"ז כי "כהן בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל, מותר ללכת לבית כנסת ספרדי כדי לישא כפיו". 
• רבי חיים דוד הלוי, רבה הראשי של תל אביב הביא בשו"ת מים חיים (ח"א סימן ד), את שיירי כנסת הגדולה [הובאו לעיל אות ג] שבמקומות בחו"ל שנהגו לשאת כפים מאיזו סיבה שנתבטלה, ימשיכו במנהגם זה, וכתב: "מנהג זה שאין כהנים נושאים כפיהם בכל יום, אינו מנהג טוב, ושראוי לבטלו. ויש מקומות שכבר ביטלוהו, וביחוד קהלות אשכנזיות בארץ ישראל שקיבלו שהוא מרא דארעא דישראל, והכהנים נושאים עליהם הוראות מרן בפיהם בכל יום.  מעתה אף כי באותן קהילות [בחו"ל] שעדיין ממשיכים במנהג שלא לשאת כפים כמו מנהג קהלתכם, אין זה מטיל איסור ח"ו על כהן אשכנזי לשאת כפיו בימות החול ושבת כשהוא מתפלל במנין של ספרדים שנוהגים לשאת כפיים. ואדרבה, מצוה בידו לשאת כפיו עם אחיו הכהנים הספרדים. ובברכה דווקא (ולא כפי שעלה על דעתכם) וזה ברור ופשוט".
• בשו"ת רבבות אפרים (ח"ו סימן נז אות כ) כתב: "הספרדים נוהגים בחו"ל כל יום לעלות לדוכן, ונשאלתי מכהן שצריך להתפלל שם והוא אשכנזי, האם יעלה לדוכן. והשבתי דהיות דכך מנהגם אז יעלה לדוכן. ושמעתי מידידי הרב ירחמיאל אדלר דהוא כהן, ושאל לידידי הרה"ג ר' דוד פיינשטיין, ואמר לו אם מתפלל עמהם אז צריך לעלות לנשיאת כפים כמותם, והנראה לענ"ד כתבנו והרחמן יצילנו משגיאות, וכעת ראיתי בשו"ת מים חיים סימן ד' לידידי הרה"ג ר' חיים הלוי שפסק כדברינו, דיכול לעלות לדוכן, ופשוט".
• רבי גבריאל ציננער, מחבר ספרי נטעי גבריאל, כתב לי במענה לשאלה שאנו עוסקים בה: "אם כי למעשה אנו אשכנזים נקטו כהרמ"א שלא לשנות המנהג לשאת כפים רק ביום טוב, מכל מקום לבני ספרדים לא נקטו כן. ואדרבה, ראינו במשך הדורות שהרבה מהם הנהיגו בחו"ל, והרבה קבעו לשאת כפיים בכל שבתות ומהם נקטו בשני וחמישי, שפיר יכולים להנהיג נשיאות כפים בכל יום. לכן אם הנהיגו כן בבית מדרשם, אין זה מנהג בטעות משום שיש להם סמיכה כל צרכם על רבינו הבית יוסף, ולכן הכהן [האשכנזי הנמצא בבית כנסת ספרדי] יש לו לעלות לדוכן".
• •  •

דיני מי שלא אומר י"ח פסוקים ויראו עינינו הנמצא במקום שנוהגים לאומרם

ו. ונראה לדון בשאלה שלפנינו, כיצד ינהג כהן אשכנזי בבית כנסת של ספרדים בחו"ל, על פי דברי הפוסקים בנדון מי שלא אומר י"ח פסוקים ויראו עינינו הנמצא במקום שנוהגים לאומרם, כדלהלן. 

בחו"ל רווח בקהילות האשכנזים המנהג לומר לפני תפילת שמונה עשרה של ערבית י"ח פסוקים המתחילים  בפסוק "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ולאחריהם ברכת "יראו עינינו וישמח לבנו". מנהג זה אינו נוהג בארץ ישראל, וגם בחו"ל ישנם חילוקי מנהגים אימתי אין אומרים פסוקים אלו. כגון במוצאי שבת, יש הנוהגים לאומרו ובקהילות החסידים נוהגים שלא לומר. או מנהג הספרדים שכלל אינם אומרים פסוקים אלו בחו"ל. הבדל המנהגים עוררו נדונים הלכתיים רבים, כגון, האם בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל צריך לומר פסוקים אלו עם הציבור, ומה הדין כאשר הוא עובר לפני התיבה בחו"ל, האם יכול לומר את הפסוקים וברכת יראו עינינו ואינו חושש להפסיק בין גאולה לתפלה. או שמא עליו לנהוג כמנהגו בארץ ישראל ולא יאמרם.

בספרנו רץ כצבי (חלק א סימן י) הרחבנו את היריעה בנושאים אלו, והבאנו (שם פרק ב) את עיקרי השיטות בנדון זה:

בכף החיים (סי' רלו אות יד) כתב בשם הברכי יוסף (אות ד) "יש נוהגים שלא לאומרים אפילו במקום שנוהגים לאומרם, אך כשמתפללים בציבור נקטי סוגיא דעלמא שלא להיות מן המתמיהים. ומש"כ כשמתפללים בציבור נראה שהכוונה כשהם יורדים לפני התיבה שאז מוכרחים לאומרם, אבל כשהם מתפללים בבית הכנסת עם הציבור ואינם ש"ץ שמתפללים בינם לבין עצמם ומצו להישתמט שלא ירגישו בהם, אין אומרים אותם. וכן ראיתי למהר"ש בן הרשב"ץ שכתב שזה היה מנהג מהר"ם מרוטנבורג יעו"ש סימן רנ"ה וסימן שכ"ט".

וכן נקט להלכה רבי משה פיינשטיין, כמבואר באגרות משה (או"ח ח"ב סימן קב) "ובדבר ברכת יראו עינינו, אין הדבר תלוי בארץ ישראל ובחוץ לארץ, אלא שהאומרים בחו"ל יש להם לומר גם בארץ ישראל, ואלו שאין אומרים בארץ ישראל אין להם לומר גם בחו"ל, כי הוא מחלוקת הובא בטור או"ח סימן רלו". וסיים רבי משה: "אך אולי בארץ ישראל נוהגין כהגדולים שנהגו שלא לאמרם שהביא הטור, משום שבאו שם תלמידי הגר"א ותלמידי הרש"ז בעל התניא שתרוויהו היו סוברים שלא לאומרם. וכיון שכבר התחיל לנהוג כך, טוב יותר שלא יאמר, אבל טוב שיאריך בקריאת שמע שלא יצטרך לומר לכולי עלמא כדאיתא במג"א (ס"ק ג), וגם שלא יצטרך לומר אחר התפילה כדאיתא במשנה ברורה בשם מעשה רב". ומבואר בדבריו כי בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל אינו אומר בתפילת היחיד את ברכת "יראו עינינו".

ובנדון בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל ועובר לפני התיבה כש"ץ, כתב האגרות משה (יו"ד ח"ג סימן צו) "ומה שאחד נוהג לומר ברכת יראו עינינו בכל מעריב של חול, ובמוצאי שבת אינו אומר, אם הוא במקום שנוהגים לומר, אם הוא צריך גם כן לומר כמו הקהל. אם היה זה מאלו שנוהגים שלא לומר כלל ברכה זו שלא הוזכרה בגמרא כהרבה שסוברין כן, יש לו לעשות באופן שלא ירגישו. ואם הוא באופן שאי אפשר כגון שהוא עובר לפני התיבה, צריך לומר".

וכן העלה להלכה בתשובות והנהגות או"ח (ח"א סימן פח) "בארץ ישראל לא נהגו לומר וזה כשיטת הגר"א וגרש"ז וספרדים, ובחו"ל רובם ככולם נהגו לומר, ויש שנהגו שלא לומר. ובבני ארץ ישראל הנמצאים בחו"ל, אם הוא ש"ץ לכאורה חייב להתפלל כמותם ולומר, מפני שזהו מנהגם. ובשלמא כשמתפלל לעצמו לא ניכר ואין איסור משום לא תתגודדו, אבל בש"ץ ניכר ואסור. אמנם יש בתי כנסיות בחו"ל שאין מקפידים בנוסח ונותנים לש"ץ שיתפלל כפי מנהגו. ברם נשאלתי באופן שיש מתפללין שרצו בדווקא שיאמר הש"ץ וכמנהג חו"ל, כיון שבשתיקתו מפסיד לציבור שנהגו לומר האמן בסוף ברוך ה' לעולם ואינו ראוי לו להפסידם, וכן ראיתי כמה אנשי מעשה מארץ ישראל בחו"ל כשהם ש"ץ מדקדקים לומר. ונראה כיון שהמנהג שמה לומר ברוך ה' לעולם עליו [הש"ץ] לנהוג כמותם ולומר אף אם אינו נוהג לומר, ואין לו זכות להפסידם האמן שבסוף הברכה, וגם בש"ץ מינכר טפי כשאינו אומר והם אומרים, וראוי לחשוש שעובר בזה משום לא תתגודדו".

ז. מנהג חב"ד לא לומר כלל י"ח פסוקים וברכת יראו עינינו, כמבואר בשו"ע הרב בסופו בהוספות בענין תפלת ערבית, וזה לשונו: "מנהג העולם לומר קודם חצי קדיש בחול ברוך ה' לעולם אמן ואמן ובשבת ושמרו (וביו"ט וראש השנה ויום הכפורים פסוקים אחרים מעין קדושת היום) ויש להם על מה שיסמוכו, אבל הנוהגים שלא לומר בחול ברוך ה' לעולם אמן ואמן מפני חשש הפסק, גם בשבת (ויום טוב וראש השנה ויום הכיפורים) אין להפסיק בפסוקים, ואין להפסיק להכריז יעלה ויבא בליל ראש חדש". ומשמע כי לדעת שו"ע הרב יש באמירת הפסוקים חשש הפסק בין גאולה לתפילה, אמנם לאומרים יש על מה שיסמוכו. ובפסקי דינים לצמח צדק (חלק או"ח הלכות תפלת ערבית) חיזק בתוקף את המנהג לא לומר פסוקים אלו [המובא בדברי השו"ע הרב הנ"ל]. וכנראה דבריו נכתבו כמענה לטענה שהנמנע מלומר פסוקים אלו במקום שנוהגים לאומרם עובר משום "לא תתגודדו", וכך כתב: "והנה בברכת יראו עינינו יש כמה דעות שאין צריך לאומרו כלל כמ"ש בתלמידי רבינו יונה בפרק קמא דברכות, והרמב"ן ומקצת חכמים שעמו שהיו נוהגים שלא לאומרו, וודאי לא היו מתפללים יחידים, ומסתמא היו מתפללים בבית המדרש וכל הקהל היו אומרים אותה ברכה והם לא אמרו ולא עלה על דעתם כלל משום לא תתגודדו". 

ומוסיף הצמח צדק: "גם בסידור השוה זה עם אמירת "ושמרו" בערבית דשבת קודם תפילה, ובברדיצ'ב ודאי אומרים ושמרו, ויש שם גם כן כמה חשובים מאנ"ש מתפללים גם כן בבית המדרש הנ"ל ואין אומרים "ושמרו", ולא חשב איש שיהיה בזה משום לא תתגודדו. לכן מה שכתב רום מעלתו בפשיטות דיש בזה איסור לא תתגודדו אינו מובן איך יחלוק על משמעות גדולי הראשונים הנ"ל".

ובספר שערי הלכה ומנהג (או"ח ח"א עמ' רסד) מביא מכתב מהאדמו"ר מליובאויטש שבו פסק שחסיד חב"ד שמתפלל לפני התיבה בבית כנסת ששם נוהגים לומר "ושמרו" לא יאמר פסוקים אלו "כיון שקיבל על עצמו פסק הדין שיש בזה משום חשש להפסק כפסק רבינו הזקן". 

ח. על פי האמור נבוא לנדון דידן.

ונראה כי לפי דעת רוב הפוסקים, שבן א"י הנמצא בחו"ל ועובר לפני התיבה, צריך לומר את י"ח בפסוקים וברכת יראו עינינו, מכיוון שהוא חלק מהציבור, ואם לא יאמר עמהם כדי "שלא להיות מן המתמיהים", ויתכן שיש בזה גם חשש איסור "לא תתגודדו" – הוא הדין כהן אשכנזי הנמצא בבית כנסת ספרדי, שהכהנים עולים לדוכן, אם יפרוש מציבור הכהנים וישאר בבית הכנסת, הרי הוא "מן המתמיהים", ויתכן שיש בזה גם חשש איסור "לא תתגודדו". ועל כן על הכהן האשכנזי לבחור בין שתי האפשרויות: לעלות לדוכן כמנהג הציבור, או לצאת מבית הכנסת קודם הקריאה לכהנים, כדי לא לפרוש מהציבור.

ומנהגו של רבי ירמיה כהן, להישאר בבית הכנסת הספרדי בשעת נשיאת כפיים ולא לעלות לדוכן כמנהג האשכנזים, מתאים לשיטתם של חסידי חב"ד, שאינם אומרים את י"ח הפסוקים [וברכת יראו עינינו] בתפילת ערבית של יום חול, וכן אינם אומרים את הפסוק "ושמרו" בערבית של שבת, אפילו כשעוברים לפני התיבה בציבור שמנהגו לומר פסוקים אלו.

אולם יתכן לומר, שגם למנהג חב"ד, בנדון דידן אין לכהן האשכנזי לפרוש מהציבור, כי יש לומר שדווקא י"ח הפסוקים וברכת "יראו עינינו" וכן הפסוק "ושמרו", הם הפסק בין גאולה לתפילה, ועל כן אסור לאומרם, ואפילו כאשר משמש ש"ץ במקום שאומרים פסוקים אלו. אולם בברכת כהנים שהיא חלק מהתפילה, שפיר רשאי הכהן לומר. 

ומה גם שכאשר כהן נמצא במקום שקוראים לעלות לדוכן והוא אינו עולה,  יש חשש איסור דאורייתא של ביטול מצות ברכת כהנים, וכדברי הכה תברכו [לעיל אות ד] שמחייב לעלות לדוכן במקום שקראו לכהנים לשאת כפים בטעות "לחוש לעבירת העשה דאורייתא אם אינם עולים, וכאמור דהוי ספיקא דאורייתא לחומרא", וצ"ע.

ט. ונראה להביא ראיה נוספת, שהכהן האשכנזי צריך להישאר ולברך את ברכת הכהנים.

במסכת (קו, א) מסופר על רב אשי שנזדמן לעיר מחוזא: "אמרו ליה ליקדיש לן מר קידושא רבה וכו', אמר בורא פרי הגפן ואגיד ביה, חזיא לההוא סבא דגחין שתי, קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו". ופירש הרשב"ם: "ואגיד ביה, האריך בו לדעת אם יסרהב אחד מהם לשתות, ובכך יבין דבורא פרי הגפן רגילים לומר ותו לא, שאם לא כן היה אומר להם קידוש גדול של לילה כמנהגן". רב אשי לא ידע כיצד מנהג אנשי מחוזא בקידוש היום, האם מברכים רק ברכת בורא פרי הגפן, או שממשיכים ומברכים גם את הברכה שאומרים בקידוש הלילה. ומכיון שלא ידע, החליט רב אשי לברך ברכת בורא פרי הגפן ולהמתין ולראות אם ישתו מהכוס מיד לאחר שמסיים ברכת בורא פרי הגפן, או שימתינו, ואז ידע שעליו להוסיף ולברך גם את הברכה שמברכים בקידוש הלילה. ואכן לאחר שבירך בורא פרי הגפן וראה ששותים מייד יין, קרא רב אשי על עצמו "החכם עיניו בראשו", כי מנהגו היה לברך ביום את ברכת קידוש הלילה, ועל ידי שהמתין וראה שאין המנהג במחוזא לברך ביום את ברכת קידוש הלילה, מנע מעצמו מלברך ברכה זו בניגוד למנהגו שלו.

ומבואר מדברי הרשב"ם "שאם לא כן היה אומר להם קידוש גדול של לילה כמנהגן", כלומר שאילו היה רב אשי רואה שאינם שותים לאחר שסיים לברך בורא פרי הגפן, היה ממשיך ומברך גם ברכת קידוש הלילה, משום שכך מנהג המקום. ולמדנו מכך, שבאופן שמנהג בני העיר לברך ברכה, אף מי שאינו נוהג כן, צריך לעשות ולנהוג כמוהם. 

כמו כן, האגרות משה (או"ח ח"ב סי' צד) הביא ראיה מדברי הגמרא בפסחים לומר הלל בליל פסח בבית הכנסת: "הנוהגים בשיטת הגר"א, אומרים הלל בבית הכנסת בלילי פסחים, ולכן אף שבית הכנסת הוא של נוסח אשכנז אומרים הלל, שמסתמא היו שם מהבעלי בתים שנוהגין כהגר"א, וממילא אסור לשנות לומר להם שלא יאמרו, וכן אסור ממילא לצאת, דכיון דנהגו שם כן, גם מי שאינו נוהג לומר הלל כיון שעתה מתפלל בבית הכנסת זה אסור לשנות מפני המחלוקת. ואם יצא בשביל זה, הרי נמי איכא טעם דאסור מפני המחלוקת, שהרי הכל יבינו שיצא משם משום שחולק עליהם. אבל אין לו לברך כי זהו בצנעה, דלא ניכר כל כך אם מברך או לא, ואם היה באופן שיהיה ניכר שלא בירך [כגון שהוא ש"ץ] נראה שצריך גם לברך, וראיה מפסחים דף ק"ו ע"א [כמבואר לעיל] דרב אשי היה אומר להם הקידוש של לילה אע"פ שמנהגו היה שלא לומר".

ומעתה אף בנדון דידן, ברור איפוא, שהכהן האשכנזי חייב להישאר במקומו בבית הכנסת הספרדי ולשאת כפים, ואסור לו לצאת מבית הכנסת "מפני המחלוקת", ובוודאי שאסור לו להישאר במקומו ולא לעלות לדוכן. 

אך יתכן שבאופן שעולה לדוכן עם כהנים אחרים ולא יהיה ניכר אם ימנע מלברך, עדיף שלא יאמר את הברכה, כדברי האגרות משה הנ"ל, שבצנעה יאמר את ההלל בלא ברכה, וצ"ע.