א. איסור כהן להיטמא למת

מהתורה נאסר על כהן להיטמא למתים, שנאמר (1א) "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". כמו כן, כהן הנטמא עובר גם על מצות עשה שנאמר (1א) "קדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹקֵיהֶם". בספר היראים (1ב) הוסיף כי עובר גם על איסור לאו נוסף האמור בתורה (1א) "וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹקֵיהֶם".

וכתב הטור (1ג)  "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, מכאן שהכהן מוזהר שלא להיטמא למת וכן לכל הטומאות הפורשות ממנו, ולא לגולל, שהוא האבן שנותנים על הקבר לציון. ולא לדופק, והוא שפעמים סומכים האבן באבנים קטנים ונקראים דופק". ובדברי הבית יוסף מבואר, כי הלכות אלו נלמדו מדיני הנזיר, וכל מה שהנזיר מגלח עליהם, כהן לוקה עליהם, וכל מה שאין נזיר מגלח, אמנם אין הכהן לוקה, אך עובר על איסור.

והנה כידוע, בזמן הזה כולנו בחזקת טמאי מתים, היות ואין לנו אפר פרה אדומה להיטהר. לאור האמור, סבר הראב"ד (2ג) כי בזמן הזה אין איסור לכהן להיטמא, שהרי הוא טמא ועומד. אולם רוב רבותינו הראשונים חלקו עליו, ובראשם הרמב"ם (2א) וכפי שביאר הכסף משנה, שלדעתו מוכח מהסוגיא בנזיר (2א) שגם כהן טמא אסור להיטמא, ורק באופן שכעת נוגע במת – ב"טומאה בחיבורין', מותר לו להיטמא למת אחר. ומבואר בדברי רבי עקיבא איגר (3א) קוטב מחלוקתם הוא, שלדעת הרמב"ם האיסור מדאורייתא [וכן דעת רוב הפוסקים], ולדעת הראב"ד אפילו איסור דרבנן ליכא [וראה גם בדברי ערוך השולחן (3ב) שהביא מדברי בעל הלכות גדולות, שבזמן הזה כהן שנטמא אינו לוקה, אך כתב שיש בו איסור מן התורה.

סיכום הדעות – בספר טהרת הכהנים כהלכתה (3ג), ולהלכה נקטו רוב הפוסקים שאסור מדאורייתא בכל מקום ובכל זמן, דהיינו גם בזמן הזה. ואף ששאר טומאות לא נוהגות בזמן הזה, טומאת מת לגבי כהנים נוהגת.

ב. איסור טומאה לקבר וחובת ההרחקה ממנו

מלבד האיסור להיטמא למת, גם הקבר עצמו מטמא מן התורה, כאמור בלשון הכתוב (4א) "אוֹ בַקָּבֶר", ואסור הכהן להיטמא לו.

חז"ל הוסיפו וגזרו לאסור להתקרב לד' אמותיו של הקבר, כמבואר בדברי הגמרא במסכת סוטה (4ב) "מת תופס ד' אמות לטומאה". ופירש רש"י: "חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו, כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו ויהא סבור שלא האהיל, ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתיה". ומבואר כי חכמים עשו סייג לאיסור תורה להאהיל על מת, וגזרו שלא להיכנס לתחום ד' אמותיו של המת, מחשש שמא יפשוט ידיו ויאהיל עליו, ויטמא.

אולם בהמשך הסוגיא אמרו: "חצר הקבר העומד בתוכה טהור. והוא שיהיו בה ד' אמות, דברי בית שמאי. בית הלל אומרים, ד' טפחים". ופירש רש"י: "חצר הקבר שלפני המערה, כל מקום שהוא עומד בה, טהור. דכיון דמערה חלוקה הימנה ומחיצותיה ניכרות, לא גזור רבנן במתים שבתוכה שיתפסו ד' אמות סביבותיה לצד המערה. דכי גזור רבנן ארבע אמות במת המוטל באויר, וכגון למעלה אצל גג המערה, כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה, אבל כאן יש היכר". כלומר, גזירת חכמים שלא להיכנס לתחום ארבע אמותיו של המת, לא נאמרה ב"חצר הקבר" – שהיא מקום שחלוק במחיצות ברורות מהקבר, וממילא אין חשש שמא יאהיל על המת.

רבותינו הראשונים נחלקו, האם מדין "חצר הקבר", ניתן ללמוד לכל קבר שיש היכר ברור היכן קבור המת, וכגון שהוא "מצויין" – דהיינו שהעמידו על המת מצבה, שלא נאמרה בו הגזירה לעמוד בתחום ד' אמותיו. או שרק ב"חצר הקבר", שהיא מקום המוקף במחיצות וההבדלה בין מקום זה לקבר ברורה, אין חשש שמא יאהיל על המת. אבל בשאר הקברים, אפילו המסומנים במצבה, נשארה על מקומה גזירת חכמים שלא לעמוד בתחום ד' אמותיו של המת. המאירי כתב (4ג) "חצר זה העומד לתוכו טהור, ואע"פ שהוא בתוך ארבע אמות לקבר, שמאחר שהמערה חלוקה מן החצר וכתליה ניכרות ומסויימות, לא גזרו במתים שבתוכה להיות תופסים ד' אמות, שלא גזרו אלא שמא לא יזהר אדם מלאהיל עליו בפישוט ידיו, וכל שיש היכר לא גזרו. ויראה מכאן שכל קבר שציוניו ניכרים ומבוררים כגון שיש עליהם מצבה וכיוצא בה, אינו תופס ארבע אמות". וכן סבר רבנו יונתן (4ד) כי ההלכה ש"מת תופס ד' אמות לטומאה", נאמרה "דווקא מת שלא נקבר, אבל נקבר לא תפיס ארבע אמות דהא בציון משהו סגי".

אולם הרא"ש חלק על רבנו יונתן, וכתב: "ואין דבריו מחוורים, אלא קבר של בנין במחיצות מסויימות סגי בהרחקת ארבעה טפחים, אבל קבר שאין מסויים במחיצות עשרה טפחים, צריך הכהן להרחיק ממנו ארבע אמות". וכן כתב בחיי אדם (5א) "אבל הקבר אע"פ שהוא בנוי באבנים, כיוון שאין שם מחיצה גבוה י' טפחים לא מקרי מסיימי מחיצות".

להלכה, נחלקו הפוסקים האם צריך מחיצה מכל הצדדים, או די במחיצה בין הקבר לכהן.

בשו"ת מלמד להועיל (5ב) כתב כי די במחיצה אחת: "באמת לישנא דתלמודא במסכת סוטה (מד, א) דמסיימי מחיצתא, משמע דהקבר צריך להיות מוקף מחיצות מכל צד, וכן משמע מפרש"י שם. מכל מקום יש לומר דסגי אם מחיצה מפסקת בין המת ובין האדם, דהא קאמר התם תחילה (מג, ב) מת תופס ד' אמות לקריאת שמע, ואחר כך אמר מת תופס ד' אמות לטומאה. וכי היכי דבקריאת שמע סגי במחיצה מפסקת, כן לענין טומאה די במחיצה מפסקת. אמנם כיון שיש סברא לכאן ולכאן, נראה לי להכריע במילתא דאינו אסור אלא מדרבנן, על פי דברי רש"י בריש העמוד שם ד"ה מת תופס וכו'. ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתיה, עכ"ל. אם כן, אם המחיצה עשויה באופן דאין לחוש שיפשוט ידו ויאהיל, כגון שהיא רחוקה קצת או גבוהה, בענין שאפילו יפשוט ידו לא יאהיל על הקבר, יש להתיר".

בספר טהרת כהנים (5ג) הביא כי הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ, פסקו כדבריו. אולם בשו"ת השבט הלוי (ח"ב סי' ריג) כתב שהקבר צריך להיות מוקף מד' רוחות.

ג. הרחקה מן הקבר – פסק הלכה

השו"ע בהלכות אבילות פסק (6א) "אסור לקרב בתוך ד' אמות של מת או של קבר. במה דברים אמורים, שאין הקבר מסויים במחיצות גבוהות י' טפחים, אבל אם הוא מסויים במחיצות גבוהות עשרה טפחים, או בחריץ עמוק עשרה טפחים, אין צריך להרחיק ממנו אלא ארבעה טפחים".

הש"ך (ס"ק יח) הביא את דברי הפרישה שכתב לעניין  כהן הדורש בפני המת שיש לאסור זאת. וכתב: "ולי נראה טעם המקילין דדוקא במת שמונח בבית, שהוא מקום קביעותו תופס ארבע אמות. אבל לא המונח על המיטה, וכן מחלק ברוקח". בערוך השלחן (6ב)  הביא את מחלוקתם וכתב: "והמנהג כדעה הראשונה"

וביאר בשו"ת שבט הלוי (6ג) כי נחלקו בטעם החובה להתרחק ד' אמות מן המת: לעיל נתבאר הטעם משום החשש שיאהיל על המת, ולפי טעם זה אין לחלק בין מת המוטל במיטה למת הנמצא בביתו. ברם דעת הרוקח נראה שטעם ההרחקה הוא מחמת שכשהמת מונח במקום קביעותו גורם שד' אמותיו שייכים לו, ועל זה גזרו חז"ל לכהן. משא"כ במקום עראי [כגון מוטל במיטתו] אינו תופס מקומו, ועל כן לא גזרו.

ד. כניסת כהן לבית קברות

הפוסקים דנו בהרחבה האם יש לאסור על הכהן להיכנס לבית קברות, מהנימוקים שיבוארו לקמן.

בשו"ת מנחת יצחק (7) האם על מה שעשו בית החיים 'זכרון מאיר' בבני ברק, שלא נשאר שטח ד' אמות בין הקברים לשביל, וכדי לאפשר את כניסת הכהנים הניחה הנהלת בית החולים מחסומי ברזל, ובין המוטות יש יותר מטפח, וכן המחסום נייד – האם מחסומים אלו נחשבים כמחיצות המועילות לחצוץ בין הטומאה לכהנים. בתשובתו כתב שבוודאי עשו זאת על פי הוראת גדולי התורה, ואם יש הערה יש לפנות אליהם ולברר. וטעמם כי עניינה של המחיצה הוא משום הכירא, ואם כן גם כאן יש במחסומים אלו היכר ולכן הם חוצצים מן הטומאה, יעו' בדבריו.

בספר מי יהודה (8) דן, האם יש לאסור להיכנס לתוך שטח בית הקברות כאשר הוא מוקף חומה, אף ברחוק ד' אמות מן הקבר, כי "כולא ביתא כד' אמות". והשאלה, האם כלל זה נאמר גם בחצר מוקפת חומה, או רק בבית. ומסקנות שאין להתיר לכהן להיכנס לבית הקברות,  משום "לך לך אמרינן לנזיר". ורק להיכנס באוהל שנפרד בגג ובמחיצות, מותר להם [ומה שנהגו בהרבה קהילות שהכהנים נכנסים לית הקברות "ודאי עשו זאת על פי הוראות רבנן קשישאי, והרי הם עומדים בחזקת התר. אך במקומות שלא נהגו כן אין להתיר להם"].

בציץ אליעזר (9) הביא את דיוקו של הראשון לציון ברבי בן ציון חי עוזיאל מלשון הרמב"ם שאסור לכהן להיכנס לבית הקברות, כי אסורה על כהן עצם הכניסה לבית החיים, ואף ברחוק מד' אמות. וכתב הציץ אליעזר, שהדבר פשוט ששטח בית הקברות אינו מטמא, ואין לאסור הכניסה לשם, ורק בהולך על הקברות אסור, עיין שם.

ה. כניסת כהנים למחנות השמדה

ממוצא הדברים דנו פוסקי הדור האחרון, האם מותר לכהנים להיכנס לביקור במחנות השמדה, ובמוזיאונים שיש בהם אפר של קרבנות השואה הי"ד.

במשנה במסכת אהלות (10א) נחלקו תנאים האם אפר המת שנשרף מטמא: "אפר שרופים, רבי אליעזר אומר שיעורו ברובע, וחכמים מטהרים". וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה: "וחכמים חושבים את האפר הזה כמו הגבס, כי משנשרף יצא מדין המתים".

רבותינו הראשונים דנו האם רבי אליעזר וחכמים נחלקו רק בנדון איברים שנשרפו ולא כל הגוף, או כשנשרף כל הגוף ולפנינו חלק מהאפר, אבל כשנשרף כל הגוף ולפנינו כל אפרו, לא נחלקו, וגם לדעת חכמים האפר מטמא, או שמחלוקתם גם כשנשרף כל הגוף ולפנינו כל אפרו, ולדעת חכמים אין האפר מטמא.

התוספות במסכת נדה (10ב) כתבו בתירוצם השני: "דרבנן לא מטהרי אלא ברובע דחסר [דהיינו כשיש רובע הקב אפר של איברים ולא של כל הגוף], אבל אם העפר שלם, אפילו אין שלדו קיימת, טמא". וכן כתב הר"ש בביאורו למסכת אהלות בתוך דבריו: "דרבנן מודו בשלם דמטמא אע"פ דנתבלבלה צורתו".

אולם הרמב"ם (10ג) פסק להלכה כדעת חכמים: "המת שנשרף ושלדו קיימת, והוא השדרה והצלעות, הרי זה מטמא כמת שלם, ואין צריך לומר אם נחרך. אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו, טהור". ומשמע מסתימת דבריו כי לדעת החכמים גם אם נשרף כל הגוף ולפנינו כל אפרו, אין האפר מטמא, והלכה כדבריהם.

הצוררים ימח שמם, היו שורפים את גופותיהם של הקדושים הי"ד. ולפי זה, לדעת חכמים [שהלכה כמותם] אפרם אינו מטמא באוהל, מכיון שכל הגוף "נשרף עד שנתבלבלה צורתו", וכפי שפסק בשו"ת חלקת יעקב (10ד, 11א) בנדון "אפר של מת הנשרף בקרמטוריום ונאסף לקופסא, האם מטמא באוהל", כי "ודאי דאין לחוש לטומאת אוהל, וכפסק הרמב"ם דבאין שלדו קיימת טהור. ואף על גב דלתירוץ השני דתוספות בנדה דף כ"ז, וגם להר"ש פ"ב דאהלות ותוספי הרא"ש, אף לרבנן טמא במת שלם. אפילו הכי יש לפסוק כרוב הראשונים".

אמנם החלקת יעקב הוסיף, כי אפר זה אינו מטמא באהל, אבל אסור לגעת בו: "אכן לענין מגע ומשא ודאי דיש ליזהר לפע"ד, כפי ששמעתי יש חשש דלאחר שרפת הקרמטוריום נשארו עוד עצמות כשעורה דמטמאין במגע ומשא, ולהרמב"ם במגע הוא מדרבנן רק במשא הלכה למשה מסיני, ולהראב"ד אף במגע דאורייתא, עי' רמב"ם (פ"ג מטומאות מת ה"ג), אבל באוהל יש לסמוך על השיטות שאין מטמאין באוהל, ובפרט בכהני דידן דהוי רק כהני חזקה, וכמו שכתבתי בכמה תשובות".

בספר טהרת הכהנים כהלכתה (11ב) הביא את דברי החלקת יעקב, וכתב בנדון סבונים שנעשו מהקדושים שנעקדו על קידוש השם, שיש שהתירו ללכת על גבי מקום שקבור שם סבונים אלו. ויש לפקפק בזה משום דחלב טהור רק בטומאת מגע.

סיכום – ראה במאמרו של צבי רייזמן (12)-(13) ובמה שכתב בנדון ביקורים במחנות השמדה בכלל, וכן בנדון כניסת לבית קברות המוקף בחומה; גדר מעמודי ברזל; שרשת המתוחה בין עמודים וכניסה לבית קברות ברכב.