כהן המבטא את ברכת הכהנים בשונה מהציבור

כהן המבטא את ברכת הכהנים בשונה מהציבור

פרק א: שינוי בהגיית המילים בברכת כהנים וש"ץ

פרק ב: האם כהן מוציא אחרים ידי חובה בברכתו

פרק ג: כהן המתפלל בהברה ספרדית בבית כנסת אשכנזי [וכן להיפך]

אופני הגיית הניקוד, ובכלל זה הגיית שם השם, שונה בין העדות השונות. לא אחת נקלע כהן אשכנזי לבית כנסת ספרדי, או כהן תימני לבית כנסת חסידי וכדומה – והשאלה הנשאלת, האם מותר לכהן לשאת כפים ולברך את עמו ישראל באהבה, בהגייה השגורה על פיו, השונה מההגייה המקובלת בבית הכנסת שבו הוא נמצא. ובפרט, כאשר הוא הכהן היחידי בבית הכנסת.

פרק א

שינוי בהגיית המילים בברכת כהנים וש"ץ

כהן שאינו מבטא נכון את צורת האותיות

א. במסכת מגילה (כד, ב) מבואר שכהן שאינו מבטא נכון את האותיות, אינו עולה לדוכן: "אמר רב אסי, חיפני ובישני לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי, אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין". ופירש רש"י: "חיפני ובישני, כהן שהוא מאנשי חיפה ומאנשי בית שאן, מגמגמים בלשונם הם. מפני שקוראים לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן,- ואם היו עושין ברכת כהנים היו אומרים יאר – יער ה' פניו, ולשון קללה הוא, כי יש פנים שיתפרשו לשון כעס, כמו פָּנַי יֵלֵכוּ (שמות לג, יד), וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא (ויקרא כ, ג), ומתרגמינן ית רוגזי, ומעי"ן עושין אלפי"ן, ופוגמים תפילתם". 

ונראה כי לדעת רש"י, עצם השינוי בהיגוי האותיות כראוי אינו סיבה למנוע מכהן לעלות לדוכן. אלא הטעם לאסור על כהן שאינו הוגה את האותיות כראוי לעלות לדוכן הוא דין בברכת כהנים, בגלל שהשינוי גורם לברכה שתשמע כקללה וגורמים לפגימה בתפילה. 

אולם הרמב"ם (הלכות נשיאת כפיים פט"ו ה"א) כתב: "ששה דברים מונעים נשיאת כפים: הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידים. הלשון כיצד, העלגים שאין מוציאין את האותיות כתיקונן כגון שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן או לשִׁבולת סבולת וכיוצא בהן, אין נושאין את כפיהן. וכך כבדי פה וכבדי לשון שאין דבריהם ניכרים לכל, אין נושאים את כפיהם". ובדבריו מפורש שלא רק שינוי לשון שיש בו מובן של קללה מעכב, אלא כל שינוי בהיגוי האותיות כראוי, מהווה סיבה למנוע מכהן לעלות לדוכן.

הלבוש (או"ח סי' קכח ס"ק לג) כתב טעם שונה, מדוע כהן המשבש את הגיית המילים אינו עולה לדוכן: "מי שאינו יודע לחתך האותיות, כגון שאומר לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן וכיוצא בזה, לא ישא את כפיו שהרי משנה הוא במשמעות לשון הברכה. ועוד, אפילו אם תמצי לומר הרי כוונתן הגונה, מכל מקום העם מתמיהים בשמעם ומסיחים דעתם". 

נמצאנו למדים שלושה טעמים שונים לפסול כהן שאינו מבטא את המילים כראוי מנשיאת כפים:

• לדעת רש"י – המניעה לשאת כפיים היא כשמשמעות המילה הופכת את הברכה לקללה. 
• לדעת רמב"ם – בכל שינוי ממשמעות המילה, גם כשאין זה הופך לקללה, הכהן אינו רשאי לעלות לדוכן. 
• לדעת לבוש – שיבוש שגורם לציבור להסחת הדעת מהברכה, מונע מן הכהן נשיאת כפיים.  

ב. מאידך בספר חסידים (סימן יח) כתב: "אם יפלא בעיניך על אותן המגמגמים בלשון וקורין לחי"ת ה"א, ולשי"ן סמ"ך, ולקו"ף טי"ת, ולרי"ש דלי"ת, איך מתפללים, או איך קוראים בתורה ואומרים דבר שבקדושה. כשמגיעים לנפשנו חכתה [ובגלל חילוף החי"ת והה"א הוא נשמע כאומר "נפשנו הכתה לה'"], לא נמצאו מחרפים ומגדפים. אל תתמה על החפץ, כי בוראינו אשר הוא בוחן לבות, אינו שואל כי אם לב האדם אשר יהיה תמים עמו.  ואחרי שאינו יודע לדבר כענין, מעלה עליו כאילו אומר יפה". ומבואר בדבריו שאין כל בעיה הלכתית בשיבושי הגייה, כי הקב"ה בוחן כליות ולב, והעיקר הוא כוונת הלב לתפילה ולברכה.

ומוסיף הספר חסידים: "מעשה בכהן אחד שהיה פורש כפיו ואומר יִשְׁמְדֶךָ, והיה שם חכם אחד והעבירו מלפני התיבה לפי שאינו יודע לחתוך האותיות אשר בברכת כהנים, והראוהו מן השמים לאותו חכם כי אם לא יחזירנו יענש בדבר". כלומר, כוונת הלב היא העיקר, ולא ההגייה בשפתיים.

אמנם דבריו תמוהים ביותר, וכפי שתמה בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן (סימן א) על הספר חסידים "זה סותר לכאורה להלכה פסוקה שבתלמוד חיפני לא ישא את כפיו. ונהי שאם עלה אין מורידין, אבל ודאי שאין מחזירין אותו אחרי שהורידוהו", וצ"ע.

ש"ץ המשבש את הגיית המילים "פוגם בתפילה"

ג. בהמשך הסוגיא במסכת מגילה מבואר כי שיבוש הגיית המילים מעכב לא רק בברכת כהנים אלא גם במינוי ש"ץ, כדברי הגמרא: "תניא נמי הכי, אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן". דין זה הובא להלכה בדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ח הי"ב) "וכן העִלֵג, כגון מי שקורא לאל"ף עי"ן או לעי"ן אל"ף, וכל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן, אין ממנים אותו שליח ציבור". 

והנה בביאור דברי הגמרא "מפני שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן", פירש רש"י: "ופוגמים תפילתם". ולכאורה מבואר בדבריו טעם אחר מדוע אין למנות ש"ץ המשבש את הגיית המילים – כי הוא "פוגם בתפילה". 

והקשה הטורי אבן (מגילה שם) מדוע הוצרך רש"י לפרש את טעם האיסור לשאת כפיים בשיבוש הגיית המילים בגלל שמשמעות המילה הופכת את הברכה לקללה, ולא הסתפק בטעם ששיבוש ההגייה פוגם בתפילה: "פרש"י אם היו עושים ברכת כהנים היו אומרים 'יאר', 'יער ה' פניו' ולשון קללה הוא. משמע דאי לאו האי טעמא שמהפכים הברכה לקללה היו נושאים כפיהם. וקשה לי, ותיפוק ליה משום שפוגמים ברכתם ואומרים תיבה אחרת שלא ככתוב, שהרי אהא דתנא אין מורידים לפני התיבה מפני שקוראים לאלפי"ן עייני"ן פירש"י ופוגמים תפילתם, והכא נמי תיפוק ליה דפוגמים ברכתם". 

ותירץ הטורי אבן: "ויש לומר דאי לאו משום דעל ידי חילוף אלפי"ן לעייני"ן מתהפכים מברכה לקללה, לא היה קפידא משום פגם הברכה, דהא לענין תפילה נמי לא קפיד תנא אלא להורידם לפני התיבה, והיינו להוציא אחרים ידי חובתם. והיינו טעמא כיון דאפשר להוריד מן הקוראים כהוגן, למה לי להוריד מן המחליפים וקוראים [שלא כהוגן]. אבל בפני עצמו להוציא את עצמן גופיה שפיר דמי, ואין צריך להדר להוציאן אחד מן הקוראים כהוגן. והכא נמי גבי ברכת כהנים, אי לאו טעמא דמהפכים הברכה לקללה היו נושאים כפיהם, דלא דמי למוציא אחרים אלא למוציא את עצמו. אבל כיון דאיכא היפוך ברכה לקללה לא ישא את כפיו". הטורי אבן מחלק בין ש"ץ המוציא אחרים ידי חובה בתפילתו, ולכן כאשר משבש את ההגייה הוא "פוגם בתפילה" וממילא אינו מוציא אחרים ידי חובה. ובין כהן שאינו מוציא אחרים ידי חובה אלא מוציא את עצמו בחיוב לברך את עמו ישראל באהבה, ולכן במה שפוגם בתפילתו אין זו סיבה שלא יעלה לדוכן. ומשום כך נצרך רש"י לפרש שהטעם למונעו מלעלות לדוכן ולברך הוא כי שיבוש ההגייה הופך את הברכה לקללה.

על פי דברי הטורי אבן כתב בספר תהלה ליונה (מגילה כד, ב) "יש נפקא מינה בין תפילה לנשיאת כפיים, בתפילה אין מורידים לפני התיבה גם מי שמחליף 'ח' ו'ה' וכדומה, וכמו שכתב הרמב"ם, דכל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונם אין ממנים אותו ש"ץ. אבל בנשיאת כפיים אסור רק מי שמחליף 'ע' ו'א' דיש בו חשש קללה, אבל אם מחליף 'ח' ו'ה', דאין חשש קללה, מותר אף על פי שפוגמים הברכה, דחז"ל לא אסרו להם אלא בתפילה ולא בנשיאת כפיים". 

כלומר, מכיון שבברכת כהנים, הטעם שהכהן המשבש את ההגייה אינו עולה לדוכן הוא בגלל שהוא פוגם בברכה, זהו רק כשמחליף בין האות 'א' לאות 'ע' והופך את הברכה [יאֵר] לקללה [יעֵר]. אבל שיבוש אחר שאינו הופך את הקללה לברכה, אינו מונע מעליה לדוכן. אולם למינוי ש"ץ, כל שיבוש בהגיית כ"ב האותיות מעכב, כי זה פוגם בתפילה.

כהן וש"ץ המשבשים את הגיית המילים במקום שכולם מדברים בשיבוש לשון

ד. בשו"ת בית אפרים (סימן סה) תירץ את קושיית הטורי אבן באופן אחר, בהקדם דקדוק נפלא בלשון הגמרא: "לכאורה יקשה דקאמר חיפני ובישני לא ישא את כפיו, והדר קאמר אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה. ואמאי לא נקט חיפני ובישני לא ירד לפני התיבה". 

ומדקדוק זה הסיק הבית אפרים: לכן נראה לומר דהאי חיפני ובישני היינו אפילו כל המקום קורין כן והוא במדינתו, אף על פי כן לא ישא את כפיו. משא"כ לענין לירד לפני התיבה דווקא במקום אחר לא ירדו, דאיכא פגם בתפילה לפני אנשים שאין קורין כן. אבל במקומו בודאי דיורד לפני התיבה, וכי יצטרכו להביא ש"ץ ממקום אחר, או לא יעבור ש"ץ לפני התיבה. ועוד, אם יביאו ש"ץ ממקום אחר יהיה במקומם כפוגם תפילתם, כיון שאצלם קורין בחילוף. ועוד, מה לי ש"ץ ומה לי יחיד וכי לא יתפללו. ולכך מדקדק בלשון לא מאנשי חיפה ולא מאנשי בית שאן, דהיינו במקום שאין מדברים כן". 

לדעת הבית אפרים כאשר רש"י חילק בין ברכת כהנים לתפילת ש"ץ, וכתב שבברכת כהנים שיבוש הלשון גורם להפיכת הברכה לקללה, ואילו במינוי ש"ץ המשבש את הגיית האותיות יש פגם בתפילה, רצה ללמדנו בכך נפקא מינא לדינא בין ברכת כהנים לש"ץ בתפילה. שבברכת כהנים – מכיוון שהשיבוש גורם לברכה שתהפך לקללה, גם במקום שבו המנהג המקובל לדבר בשפה משובשת, כדוגמת חיפה ובית שאן שהיו מחליפים בין הגיית האות א' להגיית האות ע', אסור לברך את ברכת הכהנים בשיבוש לשון. וזה מה שדייקה הגמרא לומר ש"חיפני" ו"בישני" לא ישאו כפיהם, דהיינו אפילו במקומם. ברם במינוי ש"ץ – במקום שבו המנהג המקובל לדבר בשפה משובשת, כדוגמת חיפה ובית שאן, אין מניעה להעמיד ש"ץ מבני המקום, מכיוון שאין בזה פגם בתפילה, שהרי כך שפת בני המקום. אך כאשר אחד מאנשי חיפה או אנשי בית שאן משמש כש"ץ שלא במקומו, יש בכך פגם בתפילה, שהרי הוא נמצא במקום שהוגים את אותיות א' וע' כראוי, ונמצא שבתפילתו כשליח הציבור הוא פוגם בתפילת הציבור שלשונו אינה משובשת. וזה מה שדייקה הגמרא לומר אין מורידין לפני התיבה "אנשי חיפה" ו"אנשי בית שאן", דהיינו במקום שאינו חיפה או בית שאן לא ימנו ש"ץ שהוא מאנשי חיפה או אנשי בית שאן.

אולם בשו"ת מהרי"ט (אבן העזר סימן טז) נקט לדינא, שלא כדברי הבית אפרים, ולדעתו אנשי חיפה ובית שאן יכלו לשאת כפים במקומם: "שלא אמרו דחיפה ודבית שאן שאין נושאין את כפיהם, וכי תעלה על דעתך שאנשי חיפה ואנשי בית שאן לא היו מברכים ברכת כהנים לעולם. אלא ודאי דמברכים בעירם, שדבריהם ומלולן במקומן ניכרים וידועים הם. אבל שלא במקומם אינו ניכר, וזה כבר ניכר באותיות שהוא משבשן". 

ה. להלכה

• ברכת כהנים – בשו"ע (או"ח סי' קכח סע' לג) נפסק: "מי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון שאומר לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן וכיוצא בזה, לא ישא את כפיו". וכתב המשנה ברורה (ס"ק קכ) "והוא הדין מי שקורא לחיתי"ן ההי"ן, או שקורא לשִׁבולת סבולת". והיינו כשיטת הרמב"ם [לעיל אות א] שבכל שינוי ממשמעות המילה, הכהן אינו עולה לדוכן. 

עם זאת, פסק המשנה ברורה כדעת המהרי"ט ש"אם כל בני עירו קוראין כך, מותר לישא כפים שם באותו מקום", והוסיף: "ומטעם זה כתבו האחרונים דבזמנינו שרוב בני עמנו אין יודעים להבחין בין הברת העי"ן לאל"ף, ממילא מותר לישא כפיו. ויש אומרים עוד, דבמדינת רוסיא שרגילין הרבה לקרוא לשִׁבולת סבולת, אף דכלל אנשי המדינה יודעים ההפרש שבין שי"ן ימנית לשמאלית, מכל מקום מותר לישא כפיו". וכדבריו פסק בערוך השלחן (סי' קכח סע' מה) "וזהו בימיהם ובמדינתם, אבל אצלינו הכל קורין לאל"ף כמו עי"ן ועי"ן כמו אל"ף, ואפילו כהן שאינו יכול לומר שי"ן ימנית כמו ש'בולת ס'בולת, אין חשש אצלינו, דהרבה יש כמוהם, ואין זה שינוי גדול בהאות".

ובשו"ע הרב (או"ח סי' קכח סע' מח) כתב שההיתר לעלות לדוכן כאשר הכהן משנה את משמעות המילים מוגבל "ואין היתר אלא במקומות שרובם ככולם קורין כך, שאצלם משמעות הברכה כך היא".

• שליח ציבור – בשו"ע (או"ח סי' נג סע' יב) נפסק: "אין ממנים מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן". וכתב המשנה ברורה (ס"ק לז) "הברת העי"ן הוא בחוזק ועמוקה יותר מהברת האל"ף. והוא הדין למי שקורא חתי"ן ההי"ן, או שקורא לשִׁבולת סיבולת". 

פרק ב: האם כהן מוציא אחרים ידי חובה בברכתו

ו. בדברי הטורי אבן [לעיל אות ג] נתבאר שכהן אינו מוציא אחרים ידי חובה אלא מוציא את עצמו בחיוב לברך ברכת כהנים, ולכן כשאינו מבטא כראוי את מילות הברכה ו"פוגם בתפילתו", אין זו סיבה שלא יעלה לדוכן, ורק משום ששיבוש ההגייה הופך את הברכה לקללה, אינו נושא כפיים.

והנה ידידי רבי יהושע סלומון, ר"מ ישיבת נחלת דוד בפתח תקוה, כתב בספרו נר דוד (סימן כה) כי דברי הטורי אבן, תלויים במחלוקת הראשונים האם יש מצוה לישראל להתברך בברכת כהנים: "לדעת ספר חרדים (הובא בביאור הלכה ריש סימן קכח) ישראל הם גם בכלל המצוה דברכת כהנים. ובספר ההפלאה (כתובות כד, ב) כתב דלדעת החרדים, כמו דאיכא על הכהן מצוה לברך, הכא נמי איכא מצות עשה לישראל להתברך מן הכהנים. וכן כתב הראב"ד בסוף מסכת תמיד, דאיכא חובה על ישראל להתברך. ויעו' בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן כב) שגם התוספות אזלי בשיטה זו דאיכא חובת הציבור [להתברך] בברכת כהנים. ואם כן צ"ע תירוץ הטורי אבן, דאם כן גם בברכת כהנים אינו רק להוציא את עצמו, אלא גם להוציא אחרים ידי חובה במצוה להתברך כמו בתפילה. ונימא גם בברכת כהנים משום דפוגמים ברכתם ולא ראוי להוציא אחרים ידי חובה בברכתו". 

כלומר, דברי הטורי אבן שברכת כהנים שונה מתפילה, כי הכהנים אינם מוציאים אחרים ידי חובה בברכתם ואילו הש"ץ מוציא אחרים ידי חובה בתפילתו, אינם עולים בקנה אחד עם דברי הפוסקים שנקטו להלכה שיש מצוה על הציבור להתברך מהכהנים, ולפי זה יוצא שגם הכהנים מוציאים את הציבור ידי המצוה להתברך. וחזרה איפוא למקומה, קושיית הטורי אבן על רש"י, מדוע הוצרך לפרש את טעם האיסור לשאת כפיים בשיבוש הגיית המילים בגלל שמשמעות המילה הופכת את הברכה לקללה, ולא הסתפק בטעם ששיבוש ההגייה גורם לפגימה בתפילה – שהרי ברכת כהנים שווה לתפילה בכך שמוציא בה ידי חובה אחרים, וזו סיבה מצד עצמה למנוע מכהן המשבש את הגיית המילים מלעלות לדוכן.

ז. אמנם לענ"ד נראה כי גם לשיטתם של הפוסקים שיש מצוה על הציבור להתברך מהכהנים, עדיין יש לחלק בין ברכת כהנים לתפילת ש"ץ.

בתפילה – יש מצוה על כל אחד ואחד להתפלל, והשליח ציבור מוציא ידי חובה בתפילתו את הציבור מדין "שומע כעונה", ומחמת דין זה נחשב כל אחר ואחד כאילו אמר בעצמו את התפילה. ולכן מובן מדוע אין למנות ש"ץ שאינו הוגה כראוי את מילות התפילה, כי הוא "פוגם בתפילה" של כל אחד ואחד מכיוון שגם הציבור נחשב כאילו לא הגו כראוי את מילות התפילה.

אולם בברכת כהנים – גם אם נאמר שיש מצוה להתברך מהכהנים, ברור כי חובה זו אינה דומה כלל לחובת הכהנים לברך ברכת כהנים. לכהן יש חיוב לומר את הברכה, ולכן הוא חייב לבטא את כל אותיות ברכת הכהנים ללא שיבושים, כי אחרת זו לא תהיה ברכה אלא ח"ו קללה. מה שאין כן לציבור אין מצוה לומר את המילים של ברכת כהנים, אלא רק מצוה לשמוע את הברכה מהכהנים. לפיכך, הכהנים אינם מוציאים ידי חובה בדיבורם את הציבור כשליח ציבור בתפילתו, אלא גורמים לציבור לקיים מצוה בשמיעת הברכה מהם. 

ומעתה שפיר חזר למקומו תירוצו של הטורי אבן בשיטת רש"י, שטעם "פגם בתפילה" בלבד אינו סיבה מצד עצמה למנוע מכהן המשבש את הגיית המילים מלעלות לדוכן, שהרי הכהן אינו מוציא ידי חובה אחרים כש"ץ המוציא בתפילתו ידי חובה אחרים, ורק בגלל שהברכה יוצאת מפיו השתבשה לקללה, זה גורם לכך שהציבור לא מקיים את מצוותו להתברך מהכהנים, כי אינם שומעים ברכה אלא קללה.

ח. על דברַי אלו, השיב רבי יהושע סלומון, כי בשאלה זו, האם הכהן מוציא ידי חובה את הציבור בברכתו כש"ץ, נחלקו רבי עקיבא אייגר והחתם סופר, וביאר את דבריו כדלהלן.

במסכת ראש השנה (טז, ב) מבואר כי "תוקעים ומריעים כשהם יושבים, וחוזרים ותוקעים ומריעים כשהם עומדים. דהיינו בראש השנה תוקעים פעמיים, פעם אחת קודם תפילת מוסף ופעם נוספת תוך כדי התפילה. והקשו התוספות (ד"ה ותוקעים) "תימה הא קעבר משום בל תוסיף". כלומר, מכיוון שכבר יצא ידי חובה בתקיעות קודם התפילה, מדוע אין איסור בל תוסיף בתקיעות במוסף. והמשיכו התוספות: "וכי תימא כיון דכבר יצא, הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר, הא אמרינן לקמן (כח, ב) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו, משום דלא עבר עליה זימניה, כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו, הכי נמי אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו". איסור בל תוסיף הוא רק בזמן החיוב במצוה. ולכן היה מקום לומר שלאחר שתקעו קודם מוסף ויצאו ידי חובה אין כבר חיוב במצוה, ואין בתקיעה איסור בל תוסיף. אלא שיש ללמוד מברכת כהנים, שהכהן רשאי לשאת כפיים פעם נוספת כאשר נקלע למקום אחר שלא נשאו בו כפיים, ורואים מכאן שזמן חיוב המצוה לא הסתיים לאחר קיומה בפעם הראשונה, אלא כל היום הוא זמן חיוב המצוה. ואם כן הוא הדין בתקיעת שופר, יש לומר שזמן חיוב המצוה לא הסתיים לאחר קיום המצוה בתקיעות שקודם מוסף, שהרי יכול להיקלע למקום שהציבור לא קיים את המצוה ויוכל לתקוע להם. וחזרה איפוא השאלה למקומה, מדוע אין איסור בל תוסיף בתקיעות שבתפילת מוסף מאחר שכבר יצא ידי חובה בתקיעות קודם התפילה.

ותירצו התוספות: "ויש לומר דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים, כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו, או נוטל לולב וחוזר ונוטל. וכן תוקע וחוזר ותוקע".

על קושיית התוספות הקשה רבי עקיבא אייגר: "עפר אני תחת כפות רגלי רבותינו בעלי התוספות, ובעניי אינו דומה [תקיעה בשופר] לשם [לברכת כהנים], דהתם אלו מתרמי ציבורא אחרינא ונושא כפיו להם, הוא עושה המצוה לברך אותם, משום הכי מיקרי זמנו. אבל הכא בתוקע לציבור אחר, הוא אינו עושה המצוה שכבר יצא, אלא דמוציא אותם, והציבור העושים מצוה, והוא שלוחם להוציא אותם, משום הכי לא מיקרי לגביה עוד משך זמן המצוה". ומפורש בדבריו שיש הבדל בין ברכת כהנים שאין מצוה לציבור להתברך, לתקיעת שופר שהציבור מקיים מצוה בשמיעת התקיעות. ולכן לדעתו אין ללמוד מברכת כהנים, שהמצוה על הכהן לברך את עמו ישראל, ובשל כך כל היום נחשב זמן חיוב המצוה, ואין איסור בל תוסיף – לתקיעת שופר שהציבור מקיים מצוה בשמיעת התקיעות, ולכן לאחר שהתוקע כבר קיים את המצוה, ועבר זמן החיוב, אין איסור בל תוסיף אם יתקע כדי להוציא ידי חובה את הציבור.

בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן כב) הביא את דברי הראשונים הנ"ל שיש מצוה לציבור להתברך בברכת כהנים, ואת קושיית חמיו, רבי עקיבא אייגר, וכתב: "ולהנ"ל לא קשה מידי, דבאותה התפילה שכבר נשא כפיו אין מצוה, כי לא מצינו מציאות ב' תמידים בפעם אחת, אלא שהוא מוציא להציבור שלא הקריבו תמיד עדיין, היינו שלא התפללו במקום תמידים, והקרבן צריך ברכת כהנים, ומכל מקום מיקרי זמנו, הכי נמי בשופר ואתי שפיר". באותה התפילה ודאי שהכהן לא יכול לשאת כפים פעם נוספת, ודומה הדבר להקרבת שני קרבנות תמיד בפעם אחת שאינה אפשרית כמובן, ויש בזה איסור בל תוסיף. ורק לאחר סיום התפילה, רשאי הכהן במקום אחר לברך ציבור שעדיין לא שמע ברכת כהנים. והיינו קושיית התוספות שתקיעת שופר באותה תפילה לאחר שכבר תקעו בשופר קודם תפילת מוסף, דומה לברכת כהנים במשך זמן החיוב [ולהקרבת שני קרבנות תמיד בפעם אחת] ולכן לכאורה יש לחשוש לאיסור בל תוסיף.

ט. על פי דברי רבי עקיבא אייגר והחתם סופר, כתב לי הרב סלומון:

"על כל פנים חזינן מדברי החתם סופר דבכל ברכת כהנים, חוץ ממה שהכהן מוציא את עצמו ידי חובתו שלו, יש לו גם חיוב להוציא את הציבור. ואם כן בענין זה הוא כמו ש"ץ בתפילה, ואם כן בכהן שאומר 'יער' חוץ ממה שמהפך הברכה לקללה, יש גם חסרון בברכה שלא יוכל להוציא את הציבור ידי חובה, כמו בשליח ציבור, כיון דלגבי הציבור הם צריכים לשמוע ברכה כתיקונה כדי שיוכלו לצאת ידי חובתן. ואף על פי שהם לא בדין של שומע כעונה כמו בתפילה, כמו שאמרתם, מכל מקום אם אין הברכה כתיקונה האיך יוכלו לצאת בברכה זו, ואם כן הדרא קושיית הטורי אבן לדוכתא, אמאי צריך רש"י להטעם שמהפכים ברכה לקללה, תיפוק ליה שאינה ברכה כתיקונה אלא משובשת ואי אפשר לצאת ידי חובה על ידה. 

הן אמת, שלפי דבריכם שאין כלל על הציבור דין לצאת ידי חובה, אלא רק שהכהן כשם שמחוייב לברך לעצמו מחוייב להשמיע הברכה לציבור שיתברכו על ידו, אבל לא בגדר של לצאת ידי חובה – כנראה שכך הבנת רע"א בדברי היראים והספר חרדים. והיינו קושיית רע"א דאינו דומה ברכת כהנים לתקיעת שופר. ולפי זה נכונים מאד דבריכם, דלפי זה יש לומר דגם הטורי אבן אזיל כסברת רע"א. אבל נראה לי דלפי המבואר בחתם סופר כלפי הציבור שחייבים לצאת ידי חובה הכהן יש לו דין כש"ץ בתפילה, ואע"פ שאין להם דין שומע כעונה. 

ולפי זה נחלקו רע"א והטורי אבן עם החתם סופר, האם יש על הכהן דין להוציא את הציבור ידי חובתן לשמוע ברכת כהנים. ואם כן, יש לכהן דין כש"ץ בתפילה עבור הציבור, כדמשמע בחתם סופר וכמו שמדייק בתוספות. או שאף על פי שיש על הציבור מצוה להתברך, מכל מקום הכהן אינו מחויב אלא לעצמו, ורק על הציבור מצוה בפני עצמו לשמוע, כדמשמע בקושיית הרע"א על תוספות ומתירוץ הטורי אבן כמו שביארתם".

נמצא איפוא, כי דברי הטורי אבן שכהן אינו מוציא אחרים ידי חובה בברכתו אלא מוציא את עצמו בחיובו לברך ברכת כהנים, מתאימים לשיטת רבי עקיבא אייגר, אך לדעת החתם סופר הכהן מוציא את הציבור ידי חובתם להתברך בברכת כהנים.

אלא שהחתם סופר כתב (או"ח סימן קסז) לחותנו רבי עקיבא אייגר ליישב את קושייתו, ונראה מדבריו שם שנקט להלכה שאין לציבור מצוה להתברך בברכת כהנים: "לפום ריהטא נראה לי אדרבא, דהא הך אף על פי שיצא מוציא היינו טעמא משום דכל ישראל ערבים, והוי ליה כאילו הוא חייב עדיין במצות עשה ולא סגי ליה דלא תקע. משא"כ בברכת כהנים לדעת רוב הפוסקים אין מצות עשה על הציבור להתברך, ואם כן גרע בזה ברכת כהנים מתקיעה". ומפורש בדבריו אלו, שבברכת כהנים אין לציבור מצוה להתברך, ולכן הכהן אינו יוכל להוציאם ידי חובה מדין "ערבות", ולאחר שבירך את ברכת הכהנים אינו יכול להוציאם ידי חובה. ולכן אין להשוות את ברכת כהנים לתקיעת שופר, כי בשופר יש מצוה על השומעים לשמוע קול שופר, ומי שכבר תקע בשופר רשאי לתקוע בשנית כי בתקיעתו מוציאם ידי חובת המצוה מדין "ערבות", וצ"ע.

פרק ג: כהן המתפלל בהברה ספרדית בבית כנסת אשכנזי [וכן להיפך]

י. כאשר התקבצו ובאו שרידי העם היהודי לארץ המובטחת מארבע כנפות תבל, עם הקמתה של מדינת ישראל, נוצרה לפתע מציאות חדשה של בתי כנסת בהם התפללו יהודים מקהילות שונות, כל אחד בנוסח ההגייה השגור בפיו, מסורת בידו מאבותיו – אשכנזים, ספרדים, תימנים, חסידים ומתנגדים. הבדלי ההגיה, באים לידי ביטוי כמובן, גם בהגיית שם השם שבו האות נו"ן מנוקדת בקמץ – הנאמר מפי האשכנזים בהגיית חולם, ומפי הספרדים בהגיית פתח. 

הראשון לציון, רבי בן ציון חי עוזיאל, הציג את הנדון ההלכתי בזה, בפתח ספרו שו"ת פסקי עוזיאל (סימן א) "עליית כנוסי הגולה לארץ ישראל, שהתעוררה בחסד ה' עלינו בתקופתנו זאת, ותחיית השפה העברית בתור שפת הדבור של עם ישראל היושב בארץ שהוא מפולג לשפות גלותיות מרובות ומשונות ולמבטאים שונים, גם בשפת התורה, העמידה על הפרק שאלה הלכתית חשובה מאד בדבר איחוד הלשון גם במבטאה. שאלה זו כשעמדה במוסדות החינוך ובשוק, קיבלה את פתרונה בלי שום קשיים, בהתקבל המבטא הספרדי בשינויים קלים בתוך שפת הדיבור והלימוד. אבל כשעמדה שאלה זו בדיבור של חובה ומצוה, כגון קריאת התורה וקריאת שמע ותפילה, וכן כל הדברים שצריכים מן הדין לאומרם בלשון הקודש, אין אנו רשאים להסכים מדעתנו לכל מה שנראה יפה ומצלצל בנעימותו, אבל אנו חייבים למצוא פתרונה של הלכה זו מתוך מקור ההלכה".

יודגש, כי בנדון זה התחבטו רבות פוסקי הדור האחרון, האם מותר לשנות ממנהג ההגייה שנהגו בו אבותיו. במסגרת זו לא נעסוק בנושא זה, אלא רק בשאלה, האם מותר לכהן ספרדי המבטא את הברכה ואת שם השם כמנהגו, להתפלל כש"ץ או לעלות לדוכן בבית כנסת שבו מתפללים במבטא אשכנזי, או להיפך. השאלה מקבלת משנה תוקף, לאור דברי הראי"ה קוק שהובאו בשו"ת שרידי אש (ח"א סימן ו) "מי ששינה את ההברה האשכנזית להברה ספרדית, נחשב אצלנו האשכנזים כמו שקרא ולא דקדק באותיותיה". כפי שעורר השרידי אש: "בדבר השאלה שנשאלתי בנוגע למבטא, שהנערים שלמדו בבית הספר משתמשים במבטא הספרדי וכשמגיעים לבר מצוה רוצים לקרוא בתורה על פי מבטא זה, בעוד שכל הקהל נוהגים לקרוא ולהתפלל במבטא האשכנזי, כנהוג בכל הקהילות שבתפוצות וכן ברוב בתי הכנסת שבארץ ישראל. והשאלה, אם מותר להניח לבר מצוה, שהתרגל במבטא הספרדי, לקרוא בציבור פרשת השבוע במבטא זה ולהוציא על ידי כן בקריאתו את הציבור, וכת"ר כתב בשם הגאון הצדיק מהרא"י קוק להתיר ליחיד, אבל לא לציבור, לשנות את המנהג הקדום". ושאלה זו נוגעת כמובן, גם לכהן ספרדי, האם רשאי לעלות לדוכן בבית כנסת אשכנזי.

בתשובתו מביא השרידי אש את דברי הירושלמי במסכת ברכות (פ"ב ה"ד) שהוסיף על דברי הגמרא במגילה: "אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טבעונין, מפני שהן עושין היהי"ן חיתי"ן ועיני"ן אלפי"ן, אם היה לשונו ערוך מותר". וכתב השרידי אש: "בשו"ת ארץ טובה מפרש את דברי הירושלמי שאם לשונו ערוך, היינו שיכול לדבר ולבטא כהוגן ואינו נלעג לשון, אלא שהתרגל לבטא כדרך אנשי חיפה, מותר. אבל פירושו זה דחוק. ויותר נראה לפרש כפירושו של ספר חרדים, שאם אחד מאנשי חיפה יכול לבטא כהוגן, מותר להורידו לפני התיבה ולא חיישינן שמא אתי לאחלופי ולהוריד גם אחד מאנשי חיפה שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן. וגם מהרמב"ם הלכות תפילה פט"ו ה"א משמע, שכבדי פה וכבדי לשון אינם נושאים כפיהם משום שאין דבריהם ניכרים לכל, וא"כ אפילו אם אינו נלעג לשון, רק מדבר דברים שאינם ניכרים לכל, אסור. מכל מקום נראה, שכל זה אינו בהברה ספרדית, שהיא ניכרת בפי המדברים בה וכבר הורגלו לשמוע הברה זו מפי אנשי ארץ ישראל והצעירים הלומדים בבתי ספר". 

והכריע לדינא: "כל הטעמים הנ"ל שייכים רק במי שהברתו מקולקלת, אבל לא בהברה ספרדית, שהיא ההברה היותר מתוקנת, אלא שצריך לחשוש שהציבור לא יבין את הקריאה, אבל בזמננו כבר הורגלו בכך ויש לתקן שכל אחד יחזיק חומש בידו בשעת הקריאה ואז יבין בוודאי את קריאת הבר מצוה בהברה ספרדית". 

יא. גם בשו"ת פסקי עוזיאל הנ"ל הביא את דברי הירושלמי "אם היה לשונו ערוך מותר", וביאר את כוונתו: "לענ"ד נראה בפירוש הירושלמי דאם היה לשונו ערוך אצל השומעים, שגם הם מדברים כמותו, מותר לכתחילה למנותו שליח צבור, שהואיל וכולם מדברים כמותו זהו דקדוקה של השפה אצלם, ושליח צבור זה הוא מדקדק בלשונו בחתוך אותיות והברת תנועותיהם לפי מבטא מדוקדק של מקומו. וכן כתב הכנסת הגדולה בשם רדב"ז, שאם כל בני עירו מדברים כך, מותר למנותו ש"ץ, ומותר לישא את כפיו אם הוא כהן". שינוי הלשון והדקדוק מעכב רק כאשר השינוי גורם שהמילים אינן מובנות, אבל במקום שכל הציבור מדבר בצורה כזאת – "לשונו ערוך", והכל מבינים את דבריו, ואין בכך איסור.

ועל פי זה הכריע הפסקי עוזיאל: "דון מינה בנדון דידן, שהשפה המדוברת בבתי הספר ובאספות עם היא בהברה ספרדית. ודבר זה הולך ומתפשט לא רק בארץ אלא גם בגולה. וכיון שכן מותר למנות שליח צבור המדבר וקורא בהברה זו, כדי שתהיה קריאתו מובנת ונעימה לאוזן שומעיו".

בשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן יד ענף ו) הוסיף כי כאשר הכהן משנה מהגיית המקובל בבית כנסת, ואין בכך חשש איסור מחלוקת, כפי שיש לדייק מפירושו של רש"י במסכת מגילה [לעיל אות א] "דיש לעיין למה הוצרך רש"י לומר טעם בגלל שנמצאים אומרים לשון קללה או פוגמים תפילתם, והרי תיפוק ליה מצד שמשנים את המבטא של הציבור ואומרים כפי המבטא של מקומם, אלא מוכח מזה דאין בשינוי במבטא משום מחלוקת. ואין לחלק ולומר דשאני התם דלא יוכלו לומר כמבטא הציבור אפילו אם רוצים לעשות כמבטא הציבור, דמה בכך דאם יש איסור בדבר לשנות על כל פנים אין להם לעבור לפני התיבה". וסיים להלכה: "וכן פסק הגר"ש הלוי ואזנר דאין בשינוי מבטא משום שינוי נוסח הקהל".

י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד

יב. להשלמת הדברים, יש להביא את דברי המשנה ברורה (סי' סח ס"ק ד) בנדון שינוי נוסח התפילה: "המנהגים שנהגו בשורשי התפלה לכולי עלמא אין לשנות, כי אם ממנהג מקומו, כגון מנוסח אשכנז לספרד, או להיפך, וכל כהאי גוונא. כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים, וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד. ולענין דינא, האשכנזים המתפללים עם הספרדים או להיפך, יצאו ידי חובת התיפלה. וכל זה רק במנהגים שנהגו בשורשי התפילה, אבל מה שנזכר בגמרא או בדברי הפוסקים שלמדו מהגמרא הוא שוה לכל, ואין רשות לשום אדם לנהוג במנהגו".

ועל פי דבריו כתב השרידי אש בתשובתו המובאת לעיל: "וראיתי בספר עדות לישראל להגאון רי"א הענקין, שמה שמבואר בספרים שי"ב שערים ברקיע כנגד כל השבטים וכל שבט יש לו נוסח אחר, כנראה שנתכוונו לחילופי ההברות. ובוודאי שלכתחילה יש לכל קהל לבחור ש"ץ וקורא בתורה שקורא בהברה שהקהל קורין. ואף שנוהגים להקל בשעת הדחק שסומכים על כך, שלדידיה ולדכוותיה הברה נכונה היא כפי המסורת שבידם. ומדבריו שם יוצא, שאם באקראי עובר לפני התיבה או קורא בתורה בהברה הרגילה בפיו, אף שהיא איננה כהברה הרגילה בציבור אין להקפיד בכך. ופוק חזי מה עמא דבר, שבקהלות רבות ישנם אנשים מארצות שונות, שלכל אחד יש הברה אחרת, כמו אנשי ליטא ואנשי גאליציא, שמשונים בהברותיהם, ובכל זאת מניחים לכל אחד מהם לעבור לפני התיבה ולקרוא בתורה ואין מוחה נגד זה. 

ובספר נצ"ר מטעי להרב רנ"צ פרידמאן רבה של בני ברק מביא סיפור, שבמסיבה של רבני אונגארן רצה רב גאון אחד לאסור לש"ץ להתפלל לפי המבטא הגליצאי, משום שהם מבטאים את הצֵירי כאילו היא פַתח וכשאומרים אלקֵי אברהם כאלו כתוב בפַתח יש כאן כאילו מחרף ח"ו. והיה שם רב גאון אחד שהשיג נגדו מעובדא דרבי חייא בבבא מציעא (פה, ב) שלא היה יכול לבטא את החי"ת, ובכל זאת העמיד אותו רבי לפני התיבה, ותפלתו נתקבלה. וכשהגיע למחיה מתים רגש עלמא. וכל הגדולים הסכימו עמו". 

סוף דבר, מכל המבואר לעיל עולה ללא כל ספק, שאין כל מניעה לכהן אשכנזי הנקלע לבית כנסת ספרדי, או כהן תימני לבית כנסת חסידי וכדומה – לשאת כפים ולברך את עמו ישראל באהבה, בהגייה השגורה על פיו, ואפילו כשהוא הכהן היחידי בבית הכנסת.