כהן צרוד בנשיאת כפים

ידידי פרץ הכהן (פיטר) פבר סיפר כי בעת שעולה לדוכן בבית הכנסת שבו אנו מתפללים, 'ישראל הצעיר' דהאנקוק פארק, לוס אנג'לס, שם לב כי אחד הכהנים העמוד בסמוך אליו [חתנו של אחד ממתפללי בית הכנסת, המתארח אצל חותנו בחגים], אינו פוצה את פיו בשעת ברכת הכהנים, אלא עולה לדוכן ועומד בסמוך לארון הקודש, אך לא אומר את הברכה ואת הפסוקים. "לאחר שהדבר חזר ונשנה כמה פעמים", סיפר פיטר פבר: "סברתי שיתכן והכהן פשוט לא יודע מה לעשות בדיוק בשעת ברכת הכהנים ולכן מעדיף לשתוק. ומשום כך, בפעם הבאה כשכהן זה התארח בעיר, שוחחתי עמו, והצעתי לו לשנן את הלכות ברכת כהנים, בתקווה שעל ידי הלימוד, יחדל ממנהגו לעמוד על הדוכן ללא אומר ודברים. אך הכהן סירב להצעתי, ועד כמה שידוע לי, עדיין ממשיך במנהג זה".

סיפור זה, הזכיר לי את השאלה שנשאלתי בעבר על ידי אחד מבני חבורת הכהנים בעת שהיה צרוד ולא יכל להוציא בקולו את פסוקי ברכת הכהנים, האם רשאי להישאר בבית הכנסת ולעלות לדוכן מבלי להוציא הגה מפיו, ולצאת ידי חובת מצות ברכת כהנים מדין 'שומע כעונה', בהאזנה לכהן אחר המברך. והתשובה לשאלה זו, נתבררה בלימוד עם בני החבורה הי"ו, כדלהלן.

 

דין שומע כעונה בברכה שמברכים הכהנים קודם אמירת פסוקי הברכה

א. בראשית הדברים, יש להקדים ולומר, שב"ברכת הכהנים" שני חלקים:

החלק הראשון – הברכה שהכהנים מברכים על המצוה "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרן, וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה". החלק השני – פסוקי הברכה האמורים בפרשת נשא (במדבר ו, כד-כו) יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵֹם לְךָ שָׁלוֹם".

והנה בנדון החלק הראשון – הברכה, כתב המג"א (סימן קכח ס"ק יז) "ואין אחד מברך והאחרים יענו אמן, מפני הטירוף". ומבואר בדבריו שאין לכהן אחד לברך את הברכה "לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל בְּאַהֲבָה", והכהנים האחרים ישתקו ויענו אמן, "מפני הטירוף", דהיינו שדבר זה עלול לגרום לבלבול ולטירוף. ומשמע שמעיקר הדין באמת היה יוצא ידי חובת הברכה מדין "שומע כעונה". וכפי שמבואר בדברי הנצי"ב מוולוז'ין בשו"ת משיב דבר (ח"א סימן מז ד"ה סימן קכח) שכתב על דברי המג"א: ונראה דמן הדין שרי, דיכול להוציא בברכת חברו כמו בשארי ברכות, והיינו דאמר רבי אלעזר בן שמוע במגילה (כז, ב) דבשביל זה האריך ימים משום שלא נשא כפיו בלא ברכה, ולכאורה מאי רבותא, הלא צריך לברך כמבואר בסוטה (לט, א), אלא שלא סמך אברכת חבירו משמע דהיה עושה למצוה מן המובחר, אבל מן הדין שרי לסמוך על ברכת חברו ולצאת בברכתו ומפני רבי אלעזר בן שמוע החמירו עתה כל העולם".

ומעתה יש לברר מה הדין בחלק השני של ברכת הכהנים – פסוקי הברכה,  האם יכולים הכהנים לצאת ידי חובת קיום המצוה לברך את עמו ישראל באהבה, כשישתקו וישמעו את פסוקי הברכה נאמרים מפי כהן אחר, מדין "שומע כעונה".

"קול רם" ברכת כהנים

ב. מהפסוק (במדבר ו, כג) "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם", דרשו חז"ל במסכת סוטה (לח, א) "כֹּה תְבָרֲכוּ בקול רם, או אינו אלא בלחש תלמוד לומר אָמוֹר לָהֶם, כאדם שאומר לחברו". ודין זה נפסק בשו"ע (או"ח סי' קכח סע' יד) "אין מברכים אלא בלשון הקודש, ובעמידה, ובנשיאת כפים ובקול רם". 

וכתב המשנה ברורה (ס"ק נג) "ובקול רם, היינו בקול בינוני, לאפוקי בלחש. ומכל מקום לפעמים צריך בקול רם ממש, כגון שהמתפללים הם רבים ובעינן שיהא כל הקהל שומע". ומוסיף המשנה ברורה: "והנה מי שקולו צרוד [שאינו יכול לדבר בקול בינוני כי אם בלחש] לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו וטוב שיצא קודם רצה". ובדבריו לכאורה נפשטה שאלתינו ללא כל ספק, שהכהן הצרוד אינו עולה לדוכן, ואינו יכול לצאת ידי חובת מצות ברכת הכהנים מדין "שומע כעונה". ובאמת לא מובן, מדוע הכהן אינו יוצא ידי חובת קיום המצוה לברך את ישראל מדין "שומע כעונה", כשישתוק ויכוון לצאת ידי חובה בשמיעת פסוקי הברכה הנאמרים על ידי כהן אחר, וצ"ע.

"בל תוסיף" בפסוקים שאינם נאמרים ב"קול רם"

ג. בשו"ע (או"ח סימן קכח סע' כז) נפסק: "כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר על השלשה פסוקים של ברכת כהנים, ואם הוסיף, עובר על בל תוסיף". וכתב הביאור הלכה: "נראה דדווקא אם גם זה היה בפריסת כפיים, וכהאי גונא כל הדברים המעכבים בנשיאת כפיים, וכמו שכתבנו לעיל במשנה ברורה בסעיף י"ד, זה מקרי הוספה על המצוה. מה שאין כן בשבירך שלא בנשיאת כפיים או שלא בהחזרת פנים וכהאי גונא זה אין מקרי הוספה כי אם ברכה בעלמא, וכן כתב בשו"ע הגר"ז, וכן מוכח בחידושי רשב"א סוכה ל"א, דדווקא בפריסת כפיים. ומסתמא הוא הדין שארי דברים המעכבין בנשיאת כפיים דמאי שנא". 

איסור "בל תוסיף" נאמר רק כאשר מקיים את מצות ברכת כהנים עם כל "הדינים המעכבים בה", ואז מוסיף פסוקים או מילים נוספות. ולפי זה היה אמור להיות, שאין איסור "בל תוסיף" כאשר אומר ברכת הכהנים בלחש. שהרי כפי שהובא לעיל "אין מברכים אלא בלשון הקודש, ובעמידה, ובנשיאת כפים ובקול רם", ומשמע ש"קול רם" הוא דין לעיכובא בברכת כהנים, וממילא כשלא מברך בקול רם ולא מקיים את הברכה כדין, אין איסור "בל תוסיף". 

ולפיכך הקשה הביאור הלכה: "אמנם מדברי הרמב"ם משמע שלא כדבריהם, שהרי כתב בהלכות תפילה (פי"ד הי"ב) וז"ל, אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים, לא בקול רם ולא בלחש, עכ"ל. הרי דלדידיה עוברים על בל תוסיף כשמברך בלחש, אף על גב דקול רם הוא לעיכובא כמו שכתבנו לעיל במשנה ברורה (ס"ק נג), וצ"ע". 

וכן הקשה בחידושי רבנו מאיר שמחה הכהן מדווינסק (סוטה לח, א) על דברי הרמב"ם: "נראה דקול רם מעכב, וכפי מה שהביא רש"י בחומש (במדבר ו, כג) אמור להם שיהיו שומעים, אם כן בעי קול שישמע. ואם הוא מעכב נראה דצריך להיות דכהן שמוסיף ברכה בלחש אינו עובר בבל תוסיף. וכפי הנראה שאם מוסיף בשלא בנשיאת כפיים גם כן אינו עובר. אך הרמב"ם פסק בין בקול רם בין בלחש, וצ"ע ובדיקה מנא ליה, אך לפלא שלא זכר זה השו"ע והמחברים, הלוא דבר הוא".

דין 'שומע כעונה' בברכת כהנים

ד. והנה יש לעיין בדברי המשנה במסכת מגילה (פ"ד מ"ה) "המפטיר בנביא הוא פורס על שמע והוא עובר לפני התיבה והוא נושא את כפיו". משמע שרק מי שעלה למפטיר הוא החזן והוא הכהן שנושא כפיים, ואילו אחרים לא נשאו כפיהם. והדבר כמובן תמוה, מדוע רק הש"ץ הכהן נושא את כפיו ולא אחרים, וצ"ע.

ואכן רבי בצלאל כהן, מו"ץ בווילנא,  העיד בספרו שו"ת ראשית ביכורים (סימן ד) שבהיותו בקהילת טרייעסט שבאיטליה בבית הכנסת של הספרדים כיבדוהו להיות הכהן המברך את ברכת הכהנים לבדו, וכל הכהנים שתקו ושמעו לברכתו וכך יצאו ידי חובה: "כשהייתי בק"ק טריעסט יצ"ו באיטליא בחודש אלול שנת בברכ"ת לפ"ק, והתפללתי בש"ק פרשת שופטים בבית הכנסת ספרדים שם, כבדוני אז בעז"ה להיות הכהן המברך כל בית הכנסת לבדי בקול, וכל הכהנים שבבית הכנסת שעלו עמי לדוכן שתקו אז ושמעו ממני לבד, שכך מנהגם שם שכהן אחד לבד מברך לעם בקול, ושאר הכהנים שעולים עמו יוצאים בזה על ידי שומע כעונה לבד".

ועל פי זה ביאר את דברי המשנה במגילה הנ"ל: "ובאמת דבזה אתי שפיר פשטיה דקרא דוַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם (ויקרא ט, כב) דיש לומר דבניו שמעו ממנו אז. וגם פשטא דמתניתין דמגילה דהוא נושא את כפיו, עי"ש". ודבריו הובאו בספר בית הלוי על התורה (סוף חומש בראשית) וזה לשונו: "מה שאמר חכם אחד בברכות כהנים, דכהן אחד יכול לומר ברכת כהנים ושארי הכהנים ישמעו ושומע כעונה. הנה אם היה מקום לומר כן בודאי היינו מרוויחים בזה לפרש לשון המשנה במסכת מגילה המפטיר בנביא הוא פורס על שמע והוא נושא את כפיו, דלא ידענו פירושה של המשנה בפשיטות, דהא כל כהן נושא כפיו. ולפי זה ניחא דהוא יאמר הפסוקים להוציא שארי הכהנים".

ה. אולם הבית הלוי פקפק על דברי רבי בצלאל כהן שניתן לצאת ידי חובת קיום מצות ברכת כהנים מדין "שומע כעונה", וכתב: "אומנם עיקר הדבר לא נהירא כלל, דשומע כעונה שייך רק בדבר שאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכות כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחברו, וכמו דנפקא לן בסוטה (לח, א) מקרא דאמור להם, ובזה לא שייך שומע כעונה, דהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע לעם השומעים, ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש דלא יצא". ומבואר בדבריו שגדר דין שומע כעונה פירושו, שהשומע נחשב כאילו ענה בעצמו. ולכן דין "שומע כעונה" לא נאמר כאשר צריך "דין נוסף", מלבד עצם הדיבור של ה"עונה". ומשום כך אין דין "שומע כעונה" בברכת כהנים, כי בברכת כהנים יש דין נוסף של "קול רם", ודין של "שומע כעונה" לא מועיל לייחס לשומע את ה"דין הנוסף" של "קול רם".

ברם החזון איש (או"ח סימן כט) חקר בעיקר דין שומע כעונה "אי פירושו [א] שיוצא במעשה השמיעה לחוד, או [ב] שמתייחס אליו גם הדיבור של המשמיע על ידי שמיעה, ויוצא ידי חובה בשיתוף השמיעה והדיבור של חברו". ולמעשה נקט החזון איש כמו הצד השני "שענין שומע כעונה הוא "התאחדות השומע והמשמיע, זה בדיבור וזה בשמיעה, עד שמתייחס גם הדיבור למצות השומע. לכן אף במצוות שאינו יוצא בדיבור כל דהו אלא צריך תנאים בדיבורו, מכל מקום יוצא בשמיעה". והוכיח זאת מקריאת מגילה וקידוש שיוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, ואם גדר שומע כעונה הוא שנחשב כאילו ענה בעצמו, הרי עדיין נחשב כקורא המגילה בעל פה שלא יצא ידי חובה, וכמקדש ללא כוס, שלא יצא ידי חובה. ומוכח, כי דיבור העונה מתייחס לשומע, עם כל מה שמתלווה אל דיבורו.  

ומתוך כך יצא החזון איש לחלוק על הבית הלוי, ולהצדיק את דברי רבי בצלאל כהן: "ולפי האמור יש לעיין במה שכתב בספר בית הלוי להגרי"ד זצ"ל הגאב"ד בריסק, שאין דין שומע כעונה בברכת כהנים משום דצריך בקול רם, ולפי האמור כיון שנשלמו תנאי הדיבור במשמיע סגי ליה לשומע. ונראה דברכת כהנים עיקרה הדיבור שהוא שוה בגדרו בין בקול נמוך ובין בקול רם, וכשהוא בקול רם אינו אלא כמוסיף עליו תנאי שהוא חוץ ממנו כתנאי הכוס ונגילה, וצ"ע".

השומע נחשב כעונה ממש או שהדיבור מתייחס אליו 

ו. נמצא איפוא, כי שורש השאלה האם דין "שומע כעונה" נאמר בברכת כהנים, תלוי ועומד ביסוד ההבנה מהו גדר דין "שומע כעונה" – האם השומע נחשב כעונה ממש או שהדיבור מתייחס אליו. 

לדעת הבית הלוי, "שומע כעונה" פירושו שהשומע נחשב כאילו ענה בעצמו. ולכן לדעתו אין דין "שומע כעונה" בברכת כהנים, כי בברכת כהנים יש דין נוסף של "קול רם", והדין של "שומע כעונה" לא מועיל לייחס לשמוע את ה"קול רם".

ברם לדעת החזון איש, גדר דין שומע כעונה הוא "התאחדות השומע והמשמיע", ועל ידי "התאחדות" זו הדיבור מתייחס אליו, ויוצא ידי חובה מדין "שומע כעונה" גם במצוה שיש בה "תנאים נוספים" מלבד הדיבור, כגון "קול רם" בברכת כהנים. ולפיכך שפיר ניתן לצאת ידי חובת ברכת כהנים מדין "שומע כעונה".

[ונראה כי בחקירה זו נחלקו הפוסקים בנדון אמירת עשרת בני המן ב"נשימה אחת", כמבואר בדברי הגרצ"פ פרנק, רבה של ירושלים, שהביא ראיה בשו"ת הר צבי (ח"א סימן נז) לדברי הבית הלוי מחידושו של  הרוגאצ'ובר: "וכעין זה שמעתי בשם הגאון בעל צפנת פענח בענין שנהגו הצבור השומעים את המגילה מפי הקורא, שאומרים בעצמם את הפסוקים של עשרת בני המן, וכתב בזה טעם לדבר על פי מה שכתב הרמ"א (או"ח סי' תרצ סע' טו) שעשרת בני המן יש לומר בנשימה אחת, ומשום כך צריך לומר את עשרת בני המן בפה, ואין יוצאים ידי חובה בשמיעה, דרק את הקריאה בעצמה אפשר להוציא מדין שומע כעונה אבל לא את הנשימה אחת". והיינו שלפי הבנת הבית הלוי בגדר שומע כעונה, שהשומע נחשב כעונה ממש, אין יוצאים ידי חובת אמירת עשרת בני המן בנשימה אחת מדין שומע כעונה, כי השמיעה אינה נחשבת כדיבור בנשימה אחת, ולכן מוטלת החובה על כל אחד ואחד לקרוא בנשימה אחת.

אולם המשנה ברורה (סי' תרצ ס"ק נב) הביא את דברי החיי אדם שכתב: "מה שנוהגים במקצת מקומות שכל הקהל אומרים עשרת בני המן אינו מנהג, אלא הקורא יאמרם לבד והשאר ישמעו כמו כל המגילה". ודבריו כהבנת החזון איש, שגדר דין שומע כעונה הוא "התאחדות השומע והמשמיע", ויוצא ידי חובה מדין "שומע כעונה" גם במצוה שיש בה "תנאים נוספים" מלבד הדיבור, כגון "נשימה אחת" בברכת כהנים. ולפיכך שפיר ניתן לצאת ידי חובת אמירת עשרת בני המן "בנשימה אחת" מדין "שומע כעונה"].

•   •   •

ברכת כהנים היא בגדר תפילה שלא נאמר בה דין "אע"פ שיצא מוציא" 

ז. הנצי"ב מוולאז'ין בשו"ת משיב דבר (ח"א סימן מז ד"ה סימן קכח) ביאר באופן אחר מדוע הכהן אינו יוצא ידי חובת ברכת כהנים כאשר שומע מחברו את פסוקי הברכה, על פי דברי הירושלמי (ברכות פרק ג הלכה ג) "תני כל מצוות שאדם פטור, אדם מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון. והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתם, הא אם היה חייב אפילו אם יצא מוציא. א"ר לייא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך, מי שאכל הוא שיברך. ר' יוסי ור' יודא בן פזי הוו מתיבין [היו יושבין ומתקשין באלו חלוקי דינים בברכות דחשיב לקמן, פני משה] אמרו, לא מסתברא בקריאת שמע שיהא כל אחד משנן בפיו, לא מסתברא בתפילה שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו". ומבואר בדברי הירושלמי שבכל המצוות התלויות באמירה, ההלכה היא "אע"פ שיצא מוציא", דהיינו מי שמחוייב במצוה וכבר קיימה ויצא ידי חובתו, רשאי להוציא ידי חובה את מי שעדיין לא יצא מדין "ערבות" היות ו"כל ישראל ערבים זה לזה". וזאת מלבד ברכת המזון קריאת שמע ותפילה, שלא נאמר שם דין "יצא מוציא" – מהטעמים שנתבארו בירושלמי.

ועל פי דברי הירושלמי כתב הנצי"ב מוולאז'ין בשו"ת משיב דבר (ח"א סימן מז ד"ה סימן קכח) "נראה הטעם פשוט דברכת כהנים היינו תפילה, ובתפילה מי שבקי אינו יוצא בשל חברו, ונכלל ברכת כהנים בג' דברים דחשיב בירושלמי והביאו הר"ן שלהי ראש השנה דאין מוציאין, ברכת המזון קריאת שמע ותפלה". דברי הנצי"ב מבוארים על פי מה שכתבנו בספרנו רץ כצבי (ח"ב ענייני כהונה סימן טז) לדייק מדברי הרמב"ם בכותרת להלכות תפילה: "הלכות תפילה וברכת כהנים" – כי נשיאת כפים הם חלק בלתי נפרד מהתפילה. ומאחר וברכת הכהנים היא חלק מהתפילה, כשם שבתפילה כאשר אינו בקי, יוצא ידי חובה בשמיעה מחברו מדין "שומע כעונה", אך כאשר הוא בקי, אינו יוצא ידי חובה ממי שכבר יצא, מהנימוק המבואר בירושלמי כי "לא מסתברא בתפילה שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו". 

אמנם כמובן יש נפקא מינה בין טעמיהם של הבית הלוי והנצי"ב. ובעוד שלפי הבית הלוי, גם כאשר הכהן אינו בקי, אינו יוצא ידי חובה בשמיעה מאחרים, מכיון שאין דין "שומע כעונה" בברכת כהנים, אולם לפי הנצי"ב, כאשר הכהן אינו בקי, יוכל לצאת ידי חובה מדין "שומע כעונה", ורק אם הכהן בקי, אינו יוצא ידי חובה, כמבואר לעיל.

דין שומע כעונה לא נאמר במצוות שבין אדם לחברו

ח. ידידי רבי משה שטרנבוך, כתב בספרו מועדים וזמנים (ח"ז סימן רלב) טעם נוסף מדוע אין דין "שומע כעונה" בברכת כהנים: "ונראה דשאני ברכת כהנים שעניינה לברך את בית ישראל, דנראה דשומע כעונה או הרהור כדיבור היינו רק בברכה להשי"ת, אבל במצוה לחברו לברך את ישראל בהרהור או שומע כעונה לא מועיל, שצריך דיבור ממש".

ונראה שכוונתו למה שכתב הקהילות יעקב (ברכות סימן יא) "נראה לומר דלא מהני שומע כעונה בברכת כהנים מטעמא אחרינא, דלא אשכחן דין שומע כעונה אלא במצוות שבין אדם למקום ברוך הוא, אבל במצוות שבין אדם לחברו לא אשכחן דין זה דשומע כעונה". והביא שתי דוגמאות ליסוד זה: "וכגון בשמיעה שמצוה על המלווה לומר משמט אני, ואם יהיו הרבה מלווין לא אשכחן שתהא מועלת אמירת משמט אני שאומר אחד בשביל כולם והשאר יתכוונו לצאת באמירתו, דבמה שהצריכה תורה להגיד לחברו בעינן לכאורה שהוא עצמו יגיד או שלוחו. וכן במצות תוכחה, לא שמענו שיהא תורת שומע כעונה שיהא אחד מוכיח ומוציא את הרבים ידי חובתן". וביאר את הסברא בזה: "דלכאורה מסברא יש לומר דבמה שצוותה תורה שאדם ידבר לחברו לא נאמר הדין דשומע כעונה, כי חברו האדם יראה לעינים. ולא נחשב אמירה לחברו על ידי מה שהלה שומע האמירה מאיש אחר, ומתכוון לצאת באמירת חברו. 

כלומר, במצוות שצריך דיבור ואמירה של מצוה או ברכה, ודאי יוצא ידי חובה בשמיעה מדין "שומע כעונה". אבל מצוות של דיבור ואמירה המיועדים לאדם אחר, אזי הדיבור צריך להיות מופנה אליו ישירות, שהוא או שלוחו יאמר את הדברים, ולא שייך לומר בזה דין "שומע כעונה", שהשומע ייחשב כאילו אמר זאת לחברו. ולכן כאשר צריך להוכיח את חברו, או לומר לו "משמט אני", מי שישמע את הדברים אינו מקיים את המצוה להוכיח את חברו, ומי שישמע את חברו אומר "משמט אני", אינו נחשב כאילו אמר בעצמו לחברו "משמט אני" מדין "שומע כעונה".

ועל פי יסוד זה ביאר הקהילות יעקב: "יש לומר שגם בברכת כהנים יסוד המצוה הוא שיאמר הברכה לישראל השומעים, וכל כהאי גוונא לא נאמר הדין שומע כעונה".

•   •   •

"קול רם" בברכת כהנים – דין בקהל [ולא בכהן המברך] שעליהם לשמוע את הברכה

ט. לעיל [אות ה] הובאו דברי הבית הלוי שאין דין "שומע כעונה" בברכת כהנים, ונתבארו דבריו, שגדר "שומע כעונה" פירושו שהשומע נחשב כאילו ענה בעצמו, ולכן כאשר צריך "דין נוסף", מלבד עצם הדיבור של ה"עונה", אין דין "שומע כעונה", וזו הסיבה שבברכת כהנים שיש בה דין נוסף של "קול רם", לא נאמר דין "שומע כעונה".

אלא שעל הבנה זו בגדר שומע כעונה הלוי תמה המשיב דבר [בהמשך לדבריו המובאים לעיל אות א] "סברא דשומע כעונה לא מצינו אלא במדָבֶּר בלבד. וליתא, דהא בקריאת התורה מוציאים את המברך ואת הציבור, אף על גב דבעינן דוקא שיקרא מתוך הכתב, וכן בפרשת זכור דמן התורה לקרות בספר כדאיתא במגילה (פ"ב) מהא דכתיב כתוב זאת זכרון בספר, ומכל מקום אחד מוציא את הרבים. וגם ממקרא בכורים יש להקשות דאיתא בסוטה (לב, ב) דבעי בקול רם עי"ש, ואפילו הכי אחד מוציא את חברו". כלומר, בקריאת פרשת זכור ומקרא מגילה נאמר דין "שומע כעונה", למרות שיש בזה "דין נוסף" לקרוא "מתוך ספר" ו"מתוך הכתב [בתמיהה על הבית הלוי מדין מקרא מגילה, עמד גם החזון איש, כמובא לעיל אות ה]. וכן קריאת פרשת הביכורים נאמרת ב"קול רם", ואעפ"כ יוצא ידי חובה כששומע מחברו מדין "שומע כעונה", וזאת למרות שיש בזה "דין נוסף" לומר "בקול רם". ומוכח איפוא, שגם כשיש "דין נוסף" על עצם הדיבור, נאמרה ההלכה של "שומע כעונה".

ומחמת תמיהה זו ביאר העמק ברכה (דיני נשיאת כפים אות ה) את כוונת הבית הלוי: "ולענ"ד נראה דדברי הבית הלוי נכונים, משום דהא דבעינן בברכת כהנים קול רם, לאו דהוא תנאי בהדיבור שיהא בקול רם. אלא עיקר הדין דבעינן שיהא כל הקהל שומעים את דיבורו, וזהו דרשינן בסוטה (לח, ב) אמור להם, כאדם שאומר לחברו. ובספרי מפורש כן להדיא, אמור להם שיהיו כולם שומעים. ובטור סימן קכ"ח משמע דדרשת הספרי עם דרשת הגמרא הוי הכל דבר אחד, עי"ש, וכן הוא במרדכי (מגילה סימן תתטז). ואם כן נהי דמתייחס הדיבור אל השומע והוי כמדבר בקול רם, מכל מקום הרי אינם שומעים את דיבורו של השומע, ולזה לא מהני כאן שומע כעונה. וזהו כוונת הבית הלוי, והוא דבר ברור". 

העמק ברכה נקט בהבנת דברי הבית הלוי, שהסכים עם דרכו של החזון איש בדין שומע כעונה שפירושו שהדיבור של ה"עונה" מתייחס "לשומע", ויוצא ידי חובה מדין "שומע כעונה" גם במצוה שיש בה "תנאים נוספים" מלבד הדיבור, כגון קריאת פרשת זכור ופרשת ביכורים ומקרא מגילה. ולפי הבנה זו היה צריך להיות הדין, שמועיל דין "שומע כעונה" גם בברכת כהנים. אלא שכנראה הבין הבית הלוי כי דין "קול רם" בברכת כהנים אינו הלכה בדיבור של הכהן המברך אלא דין בקהל, שעליהם לשמוע את הברכה מפי הכהן, כפי שנלמד מהפסוק "אמור להם" – "שיהיו כולם שומעים". וכאשר הכהן לא מברך בקול רם, הקהל אינו יוצא ידי חובה, בגלל שאין זו שמיעה כראוי.

וכן נקט ההר צבי [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ו] בהבנת דברי הבית הלוי:  "לענין ברכת כהנים שהמצוה היא שהכהנים יאמרו אותה להעם המתברכים והם ישמעו ממנו כדאיתא בסוטה, אמור להם כאדם המדבר לחברו. וז"ל הספרי בפרשת נשא, אמור להם שיהיה הקהל שומע. ויעויין בתוספות סוטה (לט, ב ד"ה עד) שמבואר מדבריהם דשמיעת השומעים בברכת כהנים היא לעיכובא. שכתבו שם וז"ל, מיהו לענין ברכת כהנים כיון דמשום לשמוע הוא, לא משתמע כל זמן שעונין דהוו להו תרי קלי, קולות העונין וקול כהנים המברכים ולא משתמעי. ולכן לא שייך בזה שומע כעונה, דנהי דשמיעתו חשיב כדיבור לגבי עצמו, אבל לא לגבי העם המתברכים, שהם אינם שומעים את ענייתו של הכהן השומע. ואפשר שזהו גם כוונתו של הגאון בעל בית הלוי, ולא משום דחסר הקול רם". ומבואר בדבריו כהבנת העמק ברכה בדברי הבית הלוי, שדין "קול רם" בברכת כהנים אינו הלכה בדיבור של הכהן המברך שצריך להיות בקול רם, אלא דין בקהל "שיהיו כולם שומעים" את הברכה מפי הכהן, וללא ברכה בקול רם, לא מתקיים דין זה.

האם "קול רם" בברכת כהנים הוא תנאי מעכב בגוף הברכה

י. אולם כשנעיין ונדקדק בדברי העמק ברכה וההר צבי, נמצא שהסכימו ביסוד הבנת דברי הבית הלוי בגדר "קול רם" בברכת כהנים, ברם נחלקו האם "קול רם" בברכת כהנים הוא תנאי מעכב בגוף הברכה, או לא.

לעיל [אות ג] הבאנו את תמיהת הביאור הלכה לשיטתו ש"קול רם" מעכב בברכת כהנים, על דברי הרמב"ם  שכתב בהלכות תפילה שיש איסור "בל תוסיף" גם כשמברכים ברכת כהנים בלחש. ולכאורה  איסור "בל תוסיף" נאמר רק כאשר מקיים את מצות ברכת כהנים עם כל "הדינים המעכבים בה", ואז מוסיף פסוקים או מילים נוספות. ולפיכך, לדעת הביאור הלכה ש"קול רם" הוא דין לעיכובא בברכת כהנים, כאשר לא מברך בקול רם ולא מקיים את הברכה כדין, אין איסור "בל תוסיף". 

ואמנם העמק ברכה, לאור דבריו שדין "קול רם" בברכת כהנים אינו הלכה בדיבור של הכהן המברך שצריך להיות בקול רם, אלא דין בקהל "שיהיו כולם שומעים" את הברכה מפי הכהן, הסביר את דברי הרמב"ם הנ"ל: "ולפי האמור לעיל ניחא שפיר, דנהי דכל הדברים שנאמרו בנשיאת כפיים הם מעכבים, היינו דוקא בדברים שהם תנאים בגוף הנשיאת כפיים כגון עמידה, לשון הקודש, נשיאת כפיים. אבל קול רם הרי נתבאר דאינו תנאי בגוף הדיבור, אלא דבעינן שיהיו כל הקהל שומעים. ואין זה אלא מצוה לכתחילה, אבל אינו מעכב בדיעבד. וראיה לזה, דהא בית  הכנסת שכולה כהנים כולם עולים לדוכן ומברכים לאחיהם שבצפון ושבדרום, אף שאין שום איש ששומע להם, הרי להדיא דזה אינו מעכב. ועל כן שפיר כתב הרמב"ם דגם בלחש עוברים בבל תוסיף אם מוסיף ברכה". ומבואר בדבריו, שדין "קול רם" אינו מעכב בברכת כהנים, מכיוון שאין זה דין בדיבור של הכהן המברך שצריך להיות בקול רם, אלא דין בקהל "שיהיו כולם שומעים" את הברכה מפי הכהן, וכלפי הקהל אין זה דין לעיכובא. וכפי שמוכח מההלכה הפסוקה בשו"ע (או"ח סי' קכח סע' כה) "בית הכנסת שכולה כהנים, אם אין שם אלא עשרה, כולם עולים לדוכן, למי מברכים, לאחיהם שבשדות" – והרי אין שומעים לברכת הכהנים, ומוכח איפוא שהצורך לשמוע את הברכה מהכהנים אינו מעכב. 

אולם ההר צבי המובא לעיל [אות ט] כתב בתוך דבריו כי דין "קול רם" הוא לעיכובא: "ויעויין בתוספות סוטה (לט, ב ד"ה עד) שמבואר מדבריהם דשמיעת השומעים בברכת כהנים היא לעיכובא". והוסיף: "ובפרט לדעת החרדים [המובא בדברי הביאור הלכה בפתיחת סימן קכח] שגם הישראל השומע הוא בכלל המצוה, ומה שמתברכים גם העם שבשדות היינו כשיש צבור שומעים, שוב מתברכים גם עם שבשדות שאינם שומעים. אלא שקצת קשה מעיר שכולה כהנים שמברכים לעם שבשדות, ויש ליישב".

ולענ"ד נראה לתרץ את הקושיא שהקשו העמק ברכה וההר צבי מהדין בעיר שכולה כהנים, על פי הגמרא במסכת חולין (מט, א) "דתניא, כה תברכו את בני ישראל, רבי ישמעאל אומר, למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, לכהנים עצמם לא למדנו, כשהוא אומר ואני אברכם, הוי אומר, כהנים מברכין לישראל, והקב"ה מברך לכהנים". ומבואר בדברי רבי ישמעאל שלא רק העם מתברך בברכת כהנים אלא גם הכהנים עצמם מתברכים. ומעתה יתכן לומר כי דין "קול רם" המוטל על השומעים לשמוע את ברכת הכהנים הוא אמנם דין לעיכובא, ונאמר גם על הכהנים עצמם שמתברכים בברכה, שעליהם לשמוע ברכה הנאמרת בקול רם.

ואם כנים הדברים, מצאתי הסבר נכון בדברי ידידי רבי משה שטרנבוך, שכתב במועדים וזמנים בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ח] "במצוה לחברו לברך את ישראל בהרהור או שומע כעונה לא מועיל, שצריך דיבור ממש. ולפי זה נראה שבנשיאת כפיים צריך דיבור ממש עד שישמיע לאזניו, ודין זה גם לעיכובא, דאם בירך הכהן ולא השמיע לאזניו, לא יצא גם בדיעבד". ובספר נשיאת כפיים כהלכתה (תוספת ברכה סימן ג אות ז) תמה על דבריו: "ופליאה הוא, דמנין לו שצריך דין שישמיע לאוזנו בברכת כהנים, דדין זה לא נזכר כלל בנשיאת כפיים". ולפי המבואר לעיל, שגם הכהנים עצמם מתברכים בברכת הכהנים, ולכן עליהם לשמוע את הברכה כדי שתחול עליהם, שפיר מבוארת חובתם להשמיע את הברכה לאזניהם "ודין זה הוא לעיכובא", מדין "קול רם" שפירושו חיוב על שומעי הברכה לשמוע ברכה הנאמרת בקול רם, כנלמד מהפסוק "אמור להם – שיהיו כולם שומעים".

סיכום

יא. השאלה האם כהן צרוד שאינו יכול לומר את ברכת הכהנים בקול רם או כהן שעולה לדוכן ואינו פוצה את פיו, רשאים לעלות לדוכן ולצאת ידי חובת הברכה בשמיעה מהכהנים האחרים, תלויה בהבנת גדר "קול רם" בברכת כהנים, והאם דין זה מעכב בדיעבד.

המשנה ברורה נקט כי דין זה לעיכובא, ולכן פסק כי "מי שקולו צרוד [שאינו יכול לדבר בקול בינוני כי אם בלחש] לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו, וטוב שיצא קודם רצה".

וכמו כן הבית הלוי חידש שאין דין "שומע כעונה" בברכת כהנים, היות והברכה צריכה להיאמר ב"קול רם", ולדעת ההר צבי, דין זה הוא לעיכובא. ולפי זה, הכהן הצרוד וכן הכהן ששותק בעת נשיאת כפים, אינם רשאים לעלות לדוכן, מאחר ואינם יוצאים ידי חובת הברכה מדין "שומע כעונה", כי אינם אומרים את הברכה בקול רם.

לעומתם, בראש המתירים לכהן לצאת ידי חובת ברכת כהנים מדין "שומע כעונה", עמד רבי בצאל כהן, בשו"ת ראשית ביכורים, שציין את מנהג ק"ק טריעסט "שכהן אחד לבד מברך לעם בקול, ושאר הכהנים שעולים עמו יוצאים בזה על ידי שומע כעונה לבד". ובדברי החזון איש מבואר הטעם למנהג זה, כי גדר דין שומע כעונה הוא "התאחדות השומע והמשמיע", ועל ידי "התאחדות" זו הדיבור של הכהן המברך בקול רם מתייחס לכהן השומע, ויוצא ידי חובת ברכת כהנים מדין "שומע כעונה".

וכמו כן לדעת העמק ברכה שביאר בדעת הבית הלוי, שדין "קול רם" הוא דין בקהל "שיהיו כולם שומעים" את הברכה מפי הכהן, אך דין זה אינו לעיכובא, יתכן שמותר לכהן הצרוד וכן לכהן השותק לעלות לדוכן, ולצאת ידי חובת הברכה מהכהנים מברכים.

לסיום, בספר אהל המועד (סימן נט הערה 1) מובא: "בספר מנחה חריבה, כתב הגאון רבי פנחס אפשטיין, ראב"ד ירושלים, ששמע מהגאון רבי זלמן סנדר שפירא (רבה של קריניץ ובסוף ימיו הגיע לארץ ישראל) שעדות רבי בצלאל הכהן על מנהג איטליה הגיעה לידי הבית הלוי בזקנותו, וכששמע זאת אמר שאילו ידע עדות זאת היה מבטל דעתו".