בס"ד
כהן שאינו יכול לעמוד בנשיאת כפים
לאחר חג הפסח תש"ע, בשעת הלימוד עם בני החבורה הכהנים, סיפר ידידי ר' אריה הכהן גרינבוים, כי בימי החג שהה עם אביו ר' אברהם באי כרתים, ובתפילת מוסף של יום הראשון, הביע אביו את רצונו לעלות לדוכן לשאת את כפיו, אלא שמחמת גילו המופלג [קרוב לתשעים] לא יכל לעמוד על שתי רגליו, ולכן ביקש לשאת כפיים בישיבה. ואמנם לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, נעתר הרב ששהה במקום, רבי בנימין כהנא, למבוקשו, אּפשר לו לשאת כפים בעודו יושב, ואף סייע לו בחליצת הנעליים.
כאשר שמענו את המעשה, התפלאנו מאד על הוראה זו, שהרי בשו"ע (או"ח סי' קכח סעי' יד) נפסק להלכה: "אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה", ולכן ביקשנו לברר את הדברים לאשורם.
התקשרתי לרב בנימין כהנא, ושאלתי אותו לפשר הוראתו המנוגדת לפסק השו"ע, והוא השיב לי, כי הבחין בתשוקתו העזה של ר' אברהם גרינבוים לשאת את כפיו עם אחיו הכהנים, ולכן הסתמך על "החלק החמישי של השלחן ערוך" של המידות בין אדם לחברו, כדי לעודד את רוחו. הרב כהנא ציין בסיפוק, כי נוכח בצדקתו לאחר ברכת הכהנים, כשזכה לנשיקה מר' אברהם, והוא חש כי "קנה את עולמו" בהוראה זו, שהפיחה "חיים חדשים" באדם מבוגר וחולה.
מששמעתי את הדברים, למדתי עם בני החבורה, האם, ובאלו תנאים, רשאי כהן שאינו יכול לעמוד, לשאת את כפיו בישיבה.
בכ"ה טבת תשע"ה, ר' אברהם גרינבוים הלך לבית עולמו. במלאות השלושים לפטירתו, הקדשנו את השיעור לזכרו ולעילוי נשמתו, שבנו ללבן את הסוגיא, וזכינו שנתקיים בנו "אין בית מדרש ללא חידוש".
א. במסכת סוטה (לח, א) נתבארו שני לימודים להלכה מדוע ברכת כהנים נאמרת בעמידה:
- תנא קמא המובא בברייתא למד דין זה ב"גזירה שוה": "כה תברכו – בעמידה, אתה אומר בעמידה, או אינו אלא אפילו בישיבה. נאמר כאן (במדבר ו, כג; בברכת כהנים) כֹּה תְבָרֲכוּ, ונאמר להלן (דברים כז, יב; בברכה בברית ערבות מואב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם, מה להלן בעמידה, אף כאן בעמידה".
- ולדעת רבי נתן, דין זה נלמד מ"היקש" בפסוק (דברים י, ח) לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ" – הקיש הכתוב "ברכה" ל"שירות", דהיינו עבודה בבית המקדש "מה משרת בעמידה, אף מברך בעמידה. ומשרת גופיה מנלן [שצריך לעמוד] דכתיב (שם יח, ה) לַעֲמֹד לְשָׁרֵת".
והנה בסוגיא במסכת זבחים (כג, ב) מבואר כי חובת ה"שירות" לעמוד בשעת העבודה בבית המקדש מעכבת, ואם עבד בישיבה, עבודתו פסולה: "תנו רבנן, לַעֲמֹד לְשָׁרֵת, מצוה. כשהוא אומר (דברים יח, ז) וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹקָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה', שנה עליו הכתוב לעכב". וכפי שנפסק בדברי הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ה הלכה טז-יז) "ואין עבודה אלא מעומד שנאמר לַעֲמֹד לְשָׁרֵת, וכל העובד והוא יושב חילל ועבודתו פסולה".
ועל פי זה כתבו התוספות (סוטה לח, א ד"ה הרי) כי לדעת רבי נתן שלמד את החיוב לברך בעמידה מ"שירות" בבית המקדש "נראה לר"י כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום, הואיל ואיתקוש ברכה לשירות, וגבי שירות אמר בפ"ב דזבחים דיושב מחלל עבודה, הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד".
כלומר, לדעת רבי נתן, שחיוב ברכת כהנים בעמידה נלמד מחובת ה"שירות" בעבודת בית המקדש, כשם ש"שירות" בבית המקדש שלא בעמידה מעכב בדיעבד, כך גם הנושא כפים שלא בעמידה, לא קיים את המצוה בדיעבד. ברם לדעת תנא קמא, שחיוב ברכת כהנים בעמידה נלמד מהפסוק "כה תברכו", לכאורה לא נאמר שם שהעמידה היא "לעיכובא", ולכן מסתבר כי גם דין העמידה בברכת כהנים הוא "לכתחילה", אך אם לא נשא כפים בעמידה, יצא ידי חובה בדיעבד.
וכפי שכתב בשו"ת זרע אמת (הלכות נשיאת כפים או"ח סי' קכח) "כולהו מילי דילפינן מ"כה תברכו" אינם אלא לכתחילה ולא לעכב, רק דבברכת כהנים בעמידה סבירא ליה להתוספות דהוו לעיכובא משום דפסקינן כרבי נתן דיליף עמידה מהיקשא דלעמוד ולשרת. אכן מדברי הרמב"ם (הלכות תפילה וברכת כהנים פרק יד הלכה יא) נראה דפסק כתנא קמא ולא הזכיר היקשא דלשרתו ולברך בשמו. ואם כן לפי דבריו אף בעמידה לא בעינן לה אלא לכתחילה כמו שאר מילי". וכוונתו למה שכתב הרמב"ם: "אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון הקדש, שנאמר כה תברכו את בני ישראל. כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו עליו השלום, כה תברכו בעמידה, כה תברכו בנשיאת כפים, כה תברכו בלשון הקדש, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם, כה תברכו בשם המפורש, והוא שיהיה במקדש כמו שאמרנו". ונראה מדברי הרמב"ם שנקט להלכה את טעמו של תנא קמא שחיוב ברכת כהנים בעמידה נלמד מהפסוק "כה תברכו", ולא את טעמו של רבי נתן שחיוב זה נלמד מחובת ה"שירות" בעבודת בית המקדש.
ולפי זה נמצינו למדים כי הנפקא מינא מהיכן נלמד דין עמידה בנשיאת כפים היא בנדון קיום המצוה בדיעבד שלא בעמידה, וכפי שכתב בקצרה הנצי"ב (הגהות על הספרי, נשא פסקה לט) "נפקא מיניה לענין דיעבד, דלמאן דאמר דנפקא ליה מברכות וקללות אינו מעכב גם שם כמו בחליצה דועמד ואמר למצוה, אבל למאן דאמר דנפקא ליה משירות מעכב כמו שכתב התוספות שם". לדעת תנא קמא, חיוב ברכת כהנים בעמידה נלמד מהפסוק "כה תברכו" והוא דין "לכתחילה" בלבד, אך אם לא נשא כפים בעמידה, יצא ידי חובה בדיעבד. אולם לדעת רבי נתן, חיוב ברכת כהנים בעמידה נלמד מחובת ה"שירות" בעבודת בית המקדש, ולפיכך כשם ש"שירות" בבית המקדש שלא בעמידה מעכב בדיעבד, גם הנושא כפים שלא בעמידה, לא קיים את המצוה בדיעבד.
ב. על ההבנה הפשוטה בדברי הרמב"ם שנקט כטעמו של תנא קמא שלמד את החיוב לשאת כפים בעמידה מהפסוק "כה תברכו", הקשה בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן א) סתירה מדברי הרמב"ם במקום אחר בהלכות תפילה וברכת כהנים (פרק טו הלכה ג) "כהן שהחליף דתו, בין באונס בין בשגגה, אף על פי שעשה תשובה אינו נושא כפיו לעולם, שנאמר (מלכים ב כג, ט) לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלָם, וברכה כעבודה". ומדברים אלו הסיק השבות יעקב: "וכיון דהרמב"ם פסק כרבי נתן דאיתקש ברכה לעבודה, אם כן אין צריך תו ללימוד ד"כה תברכו", ואיך מזכה שטרו לבי תרי". כלומר, אם הרמב"ם משווה בין דיני ברכת כהנים לדיני העבודה בבית המקדש ["ברכה כעבודה"], הרי שלפי הסוגיא בזבחים שעבודה בבית המקדש בישיבה "מעכבת", שהוא הדין שאינו יוצא ידי חובה בברכת כהנים בישיבה, כמבואר בתוספות בסוטה. וזה סותר את פשטות דבריו שהחובה לעמוד בברכת כהנים נלמדת מהפסוק "כה תברכו", שהוא דין "לכתחילה" בלבד, ובדיעבד יצא ידי חובה גם אם לא נשא כפים בעמידה. ומסיים השבות יעקב: "ותמיהא גדולה לכאורה דכל נושאי כליו של הרמב"ם לא הרגישו עליו בקושיא זו וכל האחרונים סתמו דבריהם".
וביאר השבות יעקב: "דהרמב"ם סבירא ליה דהא דאיתקש ברכה לשרות אסמכתא בעלמא היא, ומוצא דבריו הם מסוגיא דש"ס דתענית (כו, ב). ולהכי בפרק י"ד מהלכות תפילה שכתב הדין לישא כפיו במקדש בשם המפורש, ושם משום כבוד השם רוצה לאסור בדיעבד בישיבה אפילו מי שאינו יכול לעמוד מחמת אונס. אבל בגבולין [דהיינו בנשיאת כפים לא בבית המקדש] אין לאסור בעמידה מהאי הקישא, כיון דהוא אסמכתא בעלמא ולקולא, אם לא שפשע במזיד ונשא כפיו מיושב והיה יכול לעמוד, דאז מצד הסברא יש לאסור מכח האי אסמכתא".
לדעת השבות יעקב עיקר החיוב לעמוד בברכת כהנים הוא "אסמכתא בעלמא", ולכן שלא בבית המקדש ניתן להקל בדין חיוב העמידה בנשיאת כפים שהוא "אסמכתא", ורק אם פשע במזיד לא יצא ידי חובה. ורק בבית המקדש נשיאת כפים בעמידה מעכבת משום "כבוד השם המפורש" הנאמר בברכה זו בבית המקדש.
ועל פי זה התיר השבות יעקב לכהן "זקן ושבע ימים קרוב לשמונים שמכח חולשת זקנותו אינו יכול לעמוד כשנושא כפיו", לשאת את כפים בישיבה או בסמיכה, כדבריו: "לבטלו מנשיאת כפים לגמרי חלילה, דהוא חומרא דאתי לידי קולא לבטלו מנשיאת כפים דעובר בשלש עשה [כוונתו לדברי הגמרא (סוטה לח, ב) "אמר ר' יהושע בן לוי, כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה, כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי"]. והוסיף: "וקצת ראיה לזה מהא דאיתא בסוטה (לח, ב) לענין המתברכים בעם שאחורי הכהנים שאינם בכלל ברכה היכי דאניסי, מותר. הוא הדין לענין המברך, אם הוא זקן או חולה שאינו יכול לעמוד, יושב ומברך, דהולכים להקל כיון שהוא רק אסמכתא ומדרבנן להקל שומעים".
ומסקנתו למעשה: "לכן נראה לי פשוט דנושא כפיו בסמיכה או מיושב אם אי אפשר בענין אחר. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיעקב, כדכתיב (בראשית מח, ב) וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה, לברך את בניו".
ג. הנודע ביהודה (מהדורא קמא או"ח סימן ה) הביא את דברי השבות יעקב, וחלק על עיקר ההנחה המבוארת בדבריו שהחיוב לעמוד בברכת כהנים הוא "אסמכתא" בלבד: "בעל שבות יעקב שגה בזה והיה סבור שהיקש דאיתקש ברכת כהנים לעבודה הוא רק אסמכתא גם לענין עמידה, ולא כן הוא, דלענין עמידה היקש גמור הוא. וכן מבואר בסמ"ג (עשה מצוה כ) וז"ל, ורבי נתן נפקא ליה עמידה מדכתיב לעמוד ולשרת ולברך בשמו, מקיש מברך למשרת לענין עמידה, ודוקא לענין עמידה הוקשו אבל לא לפסול בעלי מום. וגרסינן נמי במסכת תענית ומתרץ אסמכתא דרבנן היא ולקולא. משמע דאין זה היקש גמור אלא לענין עמידה הכתובה במקרא, עכ"ל הסמ"ג. הרי דלענין עמידה היקש גמור הוא. וכן כתבו התוספות בסוף מנחות (קט, א ד"ה לא) וז"ל שם בסוף הדיבור, ותו אמרינן אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא תלמוד לומר לעמוד ולשרת לעמידה הקשיתיו ולא לדבר אחר, עכ"ל התוספות. והשבות יעקב נעלם ממנו כל זה והיה סבור שכל עיקר היקש הזה הוא רק אסמכתא".
ועוד הקשה הנודע ביהודה על דברי השבות יעקב שביאר את דברי הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות נשיאת כפיים "כה תברכו בעמידה" – דווקא בבית המקדש [משום כבוד השם המפורש] "וגם כאן שגה בעל שבות יעקב שגיאה רבה, שהיה סבור שמה שסיים הרמב"ם והוא שהיה במקדש קאי אכולהו מילי שזכר הרמב"ם. אבל זה פשוט שזה קאי רק אדסמיך ליה כה תברכו בשם המפורש, על זה התנה והוא שיהיה במקדש, ודבר זה פשוט בסוגיא דסוטה דף ל"ח ע"א". הרמב"ם מפרט שורה של הלכות שנלמדו מהפסוק "כה תברכו" הלכה למשה מסיני: "כה תברכו בעמידה, כה תברכו בנשיאת כפים, כה תברכו בלשון הקדש, כה תברכו פנים כנגד פנים, כה תברכו בקול רם, כה תברכו בשם המפורש", ומסיים: "והוא שיהיה במקדש כמו שאמרנו". ועל כך טען הנודע ביהודה, שהמשפט האחרון של הרמב"ם "והוא שיהיה במקדש" נאמר רק ביחס לדין האחרון הסמוך לו "כה תברכו בשם המפורש", אבל שאה ההלכות שנתבארו בדברי הרמב"ם, ובכללם דין ברכת כהנים בעמידה, לא נאמרו דווקא בבית המקדש.
ואמנם להלכה, נקטו רוב הפוסקים שעמידה בברכת כהנים מעכבת, ואם לא נשא כפים בעמידה, לא קיים המצוה בדיעבד, כמבואר בדברי המג"א שכתב על פסק השו"ע (או"ח סי' קכח סעי' יד) "אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה", וכתב המג"א (ס"ק כא) "אפילו בדיעבד לא יצא". וכן מבואר בדברי הפמ"ג (שם) "ומשמע דהנהו כולהו מעכבים, ועיין פרי חדש כתב כן דכולהו לעיכובא". וכן פסק בשו"ע הרב (סעי' כג) "אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה ובקול רם ובנשיאת כפים, ואפילו בדיעבד לא יצאו אם שינו באחת מאלה. בעמידה, שנאמר לשרתו ולברך בשמו, מה שירות מעומד שנאמר לעמוד לשרת אף ברכה מעומד".
ולפי דבריהם אין להתיק לכהן חולה או זקן שאינו יכול לעמוד, לשאת כפים שלא בעמידה, מכיון שעמידה מעכבת בברכת כהנים, כדברי המשנה ברורה (ס"ק נא) "וכהן שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד אלא על ידי סמיכה לא ישא כפיו דהוא כישיבה". ומבואר בדבריו שלא רק שאסור לשאת כפים בישיבה אלא גם אסור על ידי "סמיכה", דהיינו שנשען על מקל או על אדם אחר "דהוא כישיבה".
דהיינו אף שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד בישיבה ודאי שאסור, ומחדש המשנה ברורה שאף בסמיכה אסור. כלומר אם אינו יכול לעמוד על שתי רגליו ולא משנה מה היא הסיבה שאינו יכול לא ישא כפיו.
וכך פסק בשו"ת שבט הלוי (ח"י סימן כח) "כהן זקן בעל בשר, שאינו יכול לעמוד כשהוא נושא כפיו וצריך לסמוך סמיכה מלאה, וגם אז אינו יכול לעמוד בשורה עם הכהנים. להלכה אין שום ספק דכהן כזה אינו נושא כפיו, דעמידה מעכב, כמבואר היטב בתשובת נודע ביהודה (קמא או"ח סימן ה), ובפנים מאירות (ח"ב סימן קפו) ובכנסת הגדולה ועוד, ומזה פסקו של המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק נ), והשבות יעקב (ח"ב סי' א) דרצה להקל בזה נדחה לגמרי באין ספק".
ד. לעומתם, השבות יעקב [לעיל אות ב] התיר לזקן שאינו יכול לעמוד מחמת חולשתו לעלות לדוכן ולברך "בסמיכה או מיושב אם אי אפשר בענין אחר".
וכן נקט להלכה בספר שולחן הטהור (או"ח סימן קכח סע' טו) "כהן זקן ושבע ימים ואינו יכול לעמוד ולא לישא כפיו, יסמכו אותו אנשים שיעמדו ויסמכו ידיו כמו שעשה אהרון וחור למשה רבינו, ויברך את ישראל לפי כוחו, וקול רם אינו מעכב".
ובמקום שאין כהנים אחרים מלבד כהן שאינו יכול לעמדו, התיר בשו"ת משאת בנימין (סימן ב) לשאת כפים בישיבה, מטעם נוסף": "ולדינא נראה דבזקן שאינו יכול לעמוד על רגליו נהי לשיטת התוספות דדומה לשירות ומוכרח לחזור ולברך אם בירך בישיבה, וכן לדעתי לומר בכוונת רבינו הרמב"ם וכנ"ל. מכל מקום נראה דבנידון דידן דאין לנו כהן אחר אזי לכו"ע יכול לברך בישיבה. דהא התוספות מדייק ואמר כיון דאפשר להתקיים באחרים, עיי"ש. ע"כ באם כעובדא שלפנינו שאין לנו כהן אחר, כיון דיש מצוה על ישראל לקבל הברכות מכהן, על כן טוב שיברך כהן זקן שאינו יכול לעמוד דכל הדין דמוכרח לחזור ולברך הוא רק באם יכול לברך בעמידה, והוא ישב בעת הברכה מה שאין כן אם אינו יכול לעמוד כלל". המשאת בנימין חידש להתיר לכהן שאינו יכול לעמוד לשאת כפים במקום שאין כהנים אחרים, על פי שיטתו של החרדים (הובא בביאור הלכה סי' קכח סע' א) שיש קיום מצות עשה כשמתברכים מהכהנים. ולכן כדי שהישראלים יוכלו לזכות לקיים מצוה זו, התירו לכהן לעלות לדוכן אפילו אם אינו נושא את כפיו בעמידה.
המשאת בנימין הוסיף עוד סברא להיתר: "בזמן הזה יש לומר דדינו כשירות בבמה, דגם שירות גופא סגי בישיבה. ועל כן אפשר דאין חיוב בזמן הזה גם על כהן שיכול לעמוד בברכת כהנים והוא ישב, דיחזור ויברך בעמידה על כן אין מקום למנוע הברכת כהנים מהזקן שאינו יכול לעמוד".
כהן שאינו יכול לעמוד – האם ישא כפיו בלא ברכה והאם צריך לצאת מבית הכנסת
ה. בכף החיים (או"ח סימן קכח אות צ) כתב: "מי שאינו יכול לעמוד לעשות נשיאת כפיים יש לו לצאת מבית הכנסת בשעת ברכת כהנים, או ישא כפיו בלא ברכת אשר קידשנו במצוותיו וצוונו, אלא ישמע מאחרים ויתכוון לצאת אם אפשר לו".
ברם בשבט הלוי (ח"י סימן כח) תמה על העצה לעלות לדוכן ולא לברך את ברכת "אשר קדשנו" אלא לומר רק את הפסוקים: "בזה לא תיקן כלום, דהאיסור לברך ברכת כהנים שלא בעמידה אינו על ברכת המצות אלא על ברכת כהנים, דהיינו יברכך".
ויש לדון בדברי הכף החיים, שהכהן שאינו יכול לשאת כפים בעמידה צריך לצאת מבית הכנסת, ממה שנחלקו הפוסקים, האם כהן אבל שאינו עולה לדוכן צריך לצאת מבית הכנסת. בשו"ע (או"ח סימן קכח סע' מג) פסק: "אחר שבעת ימי אבלות נושא את כפיו, ובתוך שבעה ימי אבלות יצא מבית כנסת בשעה שקורא כהנים". אולם הפרי חדש (שם) כתב: "מסתברא שאין צריך לצאת כיוון שמנהג אבלים שלא לעלות, אין דעת הקורא להאבלים. ומסתייע מהב"ח דכתב גבי כהן שיש לו דברים המעכבו מדוכן שאין צריך לצאת, דאין כוונת הקורא כהנים על הפסולים". ולפי הפרי חדש, לכאורה גם כהן שאינו יכול לעמוד, ובמיוחד כשיושב על כסא גלגלים וכולם רואים שהוא נכה, אין דעת הקורא "כהנים" לקרוא לו, ולכן אינו צריך לצאת מבית הכנסת.
- • •
טעמים להתיר לכהן שאינו יכול לעמוד לשאת כפים
ו. כאשר מדובר בכהן זקן שהעליה לדוכן בכסא גלגלים חשובה לו מאד, נלע"ד לצרף לדברי הפוסקים שהתירו לו לעלות לדוכן [שבות יעקב, שלחן הטהור, שאת בבנימין] עוד טעמים וסברות בזה:
- משום כבוד הבריות התירו לעבור על איסור דרבנן – אמנם מפשטות דברי הגמרא והרמב"ם [לעיל אות א] נראה שהחיוב לעמוד בברכת כהנים הוא מהתורה ונלמד מהיקש או מגזירה שוה, כמבואר בכסף משנה והלחם משנה שם. אולם בספר כה תברכו (מערכת ע' סימן ב) הביא מדברי הפוסקים שדין עמידה בברכת כהנים מדרבנן. ולפי שיטתם, בשו"ע נפסק שמשום כבוד הבריות התירו לעבור על איסור דרבנן: בהלכות ציצית (או"ח סימן יג סע' ג) "ואם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול [ונמצא שעובר על איסור טלטול מדרבנן], לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, דגדול כבוד הבריות". ובהלכות שבת (או"ח סי' שיב סע' א) "משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח". ועל פי זה גם בנדון דידן, כאשר נמנע מהכהן הזקן לעלות לדוכן בגלל שאינו יכול לעמוד, יש כאן שיקול של "כבוד הבריות", המתיר לעבור על איסור דרבנן.
- ברכת כהנים היא חלק מהתפילה – בקונטרס כתנות כהונה (פרק ו) כתב: "והנה בלימוד דין עמידה בנשיאת כפיים משום שהוא ברכה וברכה נאמרת בעמידה, אין הוא מדיני עבודה ושירות. ואפשר שהוא מדיני תפילה בברכות, שצריכים לעמוד ונאמרות רק בעמידה. והנה בספרנו רץ כצבי ח"ב סימן טז הוכחנו שנשיאת כפיים היא חלק בלתי נפרד מהתפילה, מדברי השו"ע (או"ח סימן נה סע' ב) "אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים אותו הקדיש". ובמשנה ברורה (ס"ק ו) הביא בשם הבית יוסף: "והוא הדין בכל דבר שצריך עשרה, כגון נשיאת כפים וקריאת התורה והפטרה בנביא". הרי לנו שדין נשיאת כפים שווה לדין התפילה. וכפי שיש לדייק מהכותרת שכתב הרמב"ם להלכות תפילה: "הלכות תפילה וברכת כהנים. יש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה. שניה, לברך כהנים את ישראל בכל יום. וביאור שתי מצות אלו, בפרקים אלו". באחד עשר הפרקים הראשונים מבוארים הלכות תפילה. בפרקים י"ב-י"ג דיני קריאת התורה, ובפרקים י"ד-ט"ו דיני נשיאת כפים. ולכאורה לא מובן מדוע תחת הכותרת "הלכות תפילה" מצורפים יחד דיני תפילה, קריאת התורה ונשיאת כפים. וכידוע הקפיד הרמב"ם מאד על סדר הדברים, וברור איפוא, שכאשר כלל את הלכות תפילה קריאת התורה ונשיאות כפים ביחד, יש דברים בגו, והתכוון ללמדנו שקריאת התורה ונשיאת כפים הם חלק בלתי נפרד מהתפילה, ואינם דברים נפרדים ממנה.
ועל פי זה יש לומר, שכשם שבתפילת שמונה עשרה, לכתחילה צריך לעמוד, אך בדיעבד, כשאינו יכול לעמוד, ודאי יצא ידי חובת התפילה בישיבה, כך גם בנשיאת כפים, אם אינו יכול לעמוד, יצא ידי חובה בדיעבד גם בישיבה.
- ברכת אין איסור בישיבה שהיא "צורך עבודה" – במסכת יומא (כה, א) מובא האיסור לשבת בעזרה, כדברי הגמרא: "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד", וחידשו התוספות (שם ד"ה) "הני מילי לדברים דלאו צורך עבודה, אבל אכילה צורך עבודה היא, דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מישרא, שרי". ומבואר בדברי התוספות שלמרות האיסור לשבת בעזרה, ובשעת עבודה, אבל כאשר יש צורך לשבת כדי לעשות את העבודה כראוי, אין בכך איסור. ולכן היה מותר לכהנים לאכול את בשר הקרבנות בישיבה, מכיון שהאכילה היא "עבודה" לכפר על הבעלים המביא את הקרבן, והישיבה בשעת האכילה היא "צורך העבודה".
נמצא לפי זה, כי אכילה בישיבה לצורך עבודה נחשבת "עמידה". ואם כן יש לומר, שגם כהן זקן או חולה שצריך לשבת או להסתמך על מקל כדי את מצוותו "לעבוד" בנשיאות כפיים, שפיר נחשב כמברך בעמידה, כי הישיבה היא לצורך עבודתו.
סוף דבר: אמנם מעיקר ההלכה המבוארת בדברי הפוסקים [מג"א, פמ"ג, שו"ע הרב והמשנה ברורה] אין היתר לכהן חולה או זקן לשאת כפיים בעמידה. אך ממוצא הדברים שנתבארו נראה אכן יש מקום לשיקול דעתו של רב מורה הוראה להתחשב בנסיבות של כהן זקן או חולה המשתוקק בכל מאודו לשאת כפיים, בהסתמכו על הפוסקים המתירים זאת, בתוספת הסברות שנתבארו, ומתוך הסתמכות על "החלק החמישי של השלחן ערוך" של המידות בין אדם לחברו, כדי לחזק ולעודד את רוחו של הכהן.