כהנים ומלכות

מתוך ספר רץ כצבי

כהנים ומלכות [מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לשיטתם]

כידוע, נס חג החנוכה נעשה על ידי כהנים, כפי שמובא בדברי הגמרא (מגילה יא, א) "לא מאסתים ולא געלתים וגו' ולא געלתים בימי יוונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כהן גדול", וכפי שגם נתקן במטבע תפילת "על הנסים" – "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו", ובפזמון "הנרות הללו" הנאמר לאחר הדלקת הנרות: "הנרות הללו אנחנו מדליקין על הנסים ועל הנפלאות וגו' ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הקדושים".

וכן מבואר בדברי הרמב"ם בהלכות מגילה (פרק ג הלכה א) "בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם וכו' ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".

אלא שנשאלת השאלה כיצד מלכו החשמונאים שהיו כהנים, בימי בית שני, והלוא צוה יעקב אבינו (בראשית מט, י) "לא יסור שבט מיהודה", ופירש הרמב"ן: "ואמר לא יסור לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר (דברי הימים ב יג, ה) כי ה' אלקי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו".

ובאמת עוד לפני מלכות החשמונאים מלך בישראל שאול המלך שלא היה מבני שבט יהודה אלא משבט בנימין. וביאר הרמב"ן: "וענין שאול היה כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקב"ה לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו במלכות ונתן להם מלכות לפי שעה". וכוונתו שהקב"ה לא אסר את מלכות שאול, ואמנם היתה מלכותו רק "לפי שעה".

אולם בדברי רש"י מבואר שלא כדברי הרמב"ן, וז"ל רש"י: "לא יסור שבט מיהודה, מדוד ואילך, אלו ראשי גלויות שבבבל, שרודים את העם". ומפורש שענין זה של "לא יסור שבט מיהודה" חל רק מזמנו של דוד המלך ואילך, ולכן לא היה איסור במלכות שאול שהיתה לפני דוד. וכן מבואר בדברי האברבנאל בפרשת ויחי, לאחר שהביא את דברי הרמב"ן, והוסיף וז"ל: "ואמנם שאול בחר בו ה' ית' והמליכו על ידי נביאו מפני שראה שלא יתמיד מלכותו וכו'. אבל מהעת שהחל להיות ביהודה שבט מלכות לא יסור ממנו אל שבט אחר".

ומצאתי בענין זה דבר מופלא במאירי עמ"ס הוריות (יא, ב) שחידש שהמלכות נמסרה לשאול בתורת פקדון ולא בתורת מלכות עיקרית ולכן לא היה בה איסור "לא יסור שבט מיהודה", וז"ל: "ולמדנו שלא נמשח שאול אלא כממונה וכמחזיק במלכות כגזבר או כפקיד עד בוא המלך אשר לו המלוכה מצד הירושה. ונמצא שלא היה אלא כממונה מצד שבט יהודה. ועשאוהו מפני זה, כאילו הוא בעצמו היה מאותו השבט. והראיה, שהרי המליכוהו על הכל, וכבר אמרו שאין ממנין בירושלים לעולם אלא ממלכי בית דוד. אבל ממנו ואילך שהיה מלך מזרע יהודה, כל שהיו ממנין ישראל אפילו היו מתמנין מפי נביא על צד איזה צורך או על צד עונש שבט יהודה, מכל מקום לא היו מושחין אותו בשמן המשחה, וכן לא היו ממנין אותו בירושלים, והוא שנאמר באחיה השילוני כשהמליך את ירבעם, ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד עבדי ולבנו אתן שבט אחד למען היותו ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלים". נמצא לפי זה שמלכות שאול לא נחשבה כמלכות כשלעצמה אלא כמשטר שסמכותו נובעת מכח שבט יהודה, וניתנה לו כפקדון והוא כאילו גזבר וממונה על המלוכה מטעם שבט יהודה.

אלא שלפי זה נשאלת השאלה כיצד מלכו החשמונאים שהיו כהנים, בימי בית שני, והלוא לאחר שהחל שבט יהודה למלוך [שנים רבות לפני תקופת החשמונאים] נאמר הציווי "לא יסור שבט מיהודה" הקובע כי אף אחד מהשבטים האחרים אינו יכול למלוך. והרי החשמונאים ובראשם מתתיהו היו צדיקים ואנשי מעשה ואיך יתכן שעברו על ציווי התורה "לא יסור שבט מיהודה".

ב.

ואכן הרמב"ן בהמשך דבריו משיב על כך: "ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר "ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים" (מלכים א' י"א ל"ט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח, ד) הם המליכו ולא ממני. וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג, א) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעוון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקב"ה עליהם את עבדיהם והם הכריתום".

אולם גם לאחר ביאורו של הרמב"ן עדיין קשה, היאך אמנם העזו החשמונאים שהיו צדיקים "לעבור על צוואת הזקן".

ובאמת הספורנו פירש: "לא יסור שבט מיהודה, כשתהיה לו המלכות וכו', אבל כשנפלה המלכות ביד האומות לא היה זה מין הסרה שיסור הדבר ממקום למקום, אבל נפסד לגמרי כי לא סר שבט ישראל ומלכותו מזה אל זה אבל אבד לגמרי ולא תפול הסרה על הבלתי נמצא כלל", ולפי דבריו מיושב היטב, שלחשמונאים הותר למלוך, מכיון שבתקופתם כבר "נפלה מלכות ביד האומות", ולא היה במלכותם משום "הסרת" המלכות משבט יהודה.

והגאון רבי יהונתן אייבישיץ ביאר בספרו יערות דבש (ח"ב דרוש יז) שהחשמונאים לא חששו למלוך מאחר שמצד אמם היו מיוחסים לשבט יהודה, ואם כן כבר לא עוברים על איסור "לא יסור שבט מיהודה", וז"ל: "אמרו בגמרא (סנהדרין ה, א) לא יסור שבט מיהודה אלו בני הלל נשיאי א"י ומחוקק וכו' אלו ר"ג בבבל, ופי' התוס' (שם ד"ה דהכא שבט) בשם הירושלמי דנשיאי א"י לא היו רק מנוקבא [כלומר, מצד הנקבות, מצד האם] מזרעא דדוד ע"ש. ולפי זה אף דהוא רק מצד אם מיהודה קרינן ביה שבט מיהודה, וכן היו בני בניו של הלל. וידוע כי כל הכהנים הם שלשלת אהרן, ואשתו של אהרן היתה אחות נחשון משבט יהודה ולכך לא חששו צדיקים חשמונאי בזה כי הם מצד אמם מיהודה קרינן ביה שבט יהודה כמו בני הלל. וכן חז"ל לא חששו להעמיד את רבי אלעזר בן עזריה במקום ר"ג כי היותו כהן עשירי לעזרא הוא מצד אם מיהודה כמו זרע הלל".

אך יש לעיין בחידושו של רבי יהונתן אייבישיץ, שבמלך שמצד אמו מיוחס לשבט יהודה אין עוברים על "לא יסור שבט מיהודה", שכן הרמב"ם בספר המצות (מצוה שסב) כתב שהאיסור למנות מלך שלא משבט יהודה דומה לאיסור זר שעבד בבית המקדש, וז"ל: "אין מלך למי שיאמין תורת משה רבנו ע"ה אדון כל הנביאים אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד, וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות, נכרי קרינן ביה כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן לענין עבודה זר קרינן ביה, וזה מבואר אין ספק בו". והנה פשוט שישראל שאמו משבט הכהונה הרי הוא זר לענין עבודה, ואם כן לפי הרמב"ם מסתבר שכשם שאם אביו אינו כהן הוא נחשב כזר ואינו רשאי לעבוד, הוא הדין לענין מלכות, שישראל שאמו משבט יהודה אך אביו אינו משבט יהודה, גם כן אינו יכול להתמנות כמלך, ודברי היערות דבש צע"ג.

הרב קוק כתב בספרו משפט כהן (הלכות מלכים, עמ' שלז) על דברי הרמב"ן, שכנראה בזמן החשמונאים היו לסנהדרין סיבות מיוחדות למנות למלוכה כהנים ולא מבית דוד, וגם לדעת הרמב"ן לא נחשב הדבר לסנהדרין כדבר שאינו ראוי, אלא שעל החשמונאים היה להמנע מלקבל את המלוכה, וז"ל: "ומה שכתב הרמב"ן שעשו שלא כראוי על אשר לא החזירו המלכות לבית דוד, בודאי היה ראוי להשתדל בזה, ואם אולי היתה בזה העכבה מצד המלכויות המושלות עליהם, היה ראוי לדבריו עכ"פ להימנע מלקבל מלכות לכתחילה. אבל מ"מ כשמינוהו ישראל בהסכמת הסנהדרין שראו גם כן צורך בדבר, ואולי ראו שבלא עזרתם של החשמונאים שזכו לתפארת גדולה באומה מצד מעשיהם הגדולים וקדושת חסידותם ותורתם המרובה לא היה אפשר להעמיד מלך מבית דוד, על כן הסכימו גם הם על המינוי שלהם. ולא נחשב זה להסנהדרין לדבר שאינו ראוי גם לדעת הרמב"ן כי אם להחשמונאים עצמם, שהם היו יכולים להשתדל בדבר ע"פ הסכמת האומה".

ומצאתי בספר "אמת ליעקב" על התורה מהגאון רבי יעקב קמינצקי (פרשת ויחי) שהביא את דברי הרמב"ן בענין החשמונאים והקשה: "ויש לתמוה, אם באמת חטאו בזה החשמונאים, מדוע לא העירו להם חכמי ישראל בדור הראשון כשהיו עדיין צדיקים גמורים שאסור להם למלוך וצריכים לעשות מלך מזרע דוד, וכי גם חכמי ישראל שבאותה תקופה לא ידעו את הדין הזה".

וביאר: "ונראה בביאור הדבר, על פי מה שייסדתי כמה פעמים בחידושי, והבאתי כמה ראיות לזה, כי בית שני מלכתחילה לא נועד על מנת להתקיים לעולם. כלומר, דזה היה ידוע לחכמי ישראל שהבנין הזה לא יעמוד לעולמים ולא נוסד אלא בשביל תקופת התכוננות לתקופת הגלות הארוכה שעדיין אנו סובלים ממנה, והיינו שבתקופה ההיא נכתבה התורה שבעל פה עלי ספר והותקנו גזירות וסייגי חז"ל, הכל בשביל להכינם לתקופת הגלות המרה. ומחמת שלא רצו חכמינו שיחשבו ההמון כי תקופת בית שני היא הגאולה השלמה, לכן השאירו כמה דברים בצורתם "הגלותית". לדוגמא, השפה העיקרית של העם היתה ארמית, שפת הגלות, ולא לשון הקודש שפת ארץ ישראל. הארון הקודש לא היה מונח בקודש הקודשים בתקופה זו. ונראה, שגם להקים אז מלך מבית דוד, לא רצו חכמינו, כי כינון המלכות בעת ההיא, היה מתפרש, כאילו התקופה הזאת היא תקופת הגאולה השלמה.

כדי להבליט את העובדה שטרם הגיעה השעה, נמנעו חז"ל למנות מלך של ממש, ממלכות בית דוד. ולכן, כשראו החשמונאים שכסא המלוכה ריק, לקחוהו לעצמם. וזה היה כנגד צוואת הזקן, ונענשו על זה. אבל עכ"פ חכמי הדור, לא היו יכולים להעיר להם, כי צריך להעמיד עכשיו מלך מבית דוד".

ומסיים רבי יעקב זצ"ל את דבריו: "ואתי שפיר לפ"ז גם מה שמצינו בספר החשמונאים (א, יד, כז-מז) שבשעה שקבלו העם את שמעון למנהיג עליהם, קבלוהו רק בתור נשיא זמני ולא למלך, עי"ש. והיינו משום שידעו שכשתבוא הגאולה השלמה יכול המלך המשיח להיות רק מזרע יהודה וכצוואתו של יעקב, ולכן מינו את שמעון משבט לוי רק לנשיא ולא למלך עליהם", עכ"ד [ובספר אמת ליעקב על פרקי אבות (פרק א משנה א) מבאר לפי זה את דברי המשנה שאנשי כנסת הגדולה, שהיו בתקופת בית שני "העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה", והיינו משום שבאותה תקופה, כלל ישראל לא נגאלו בגאולה שלמה, ולכן החליטו שכדי שלא תשכח תורה מישראל מוכרחים לעשות סייגים לתורה. ומשום כך הוצרכו "להעמיד תלמידים הרבה", כדי שהסייגים והתקנות שתיקנו יתפרסמו בכל קצוות תבל].

ויש להעיר על דבריו הנפלאים, שכבר קדם לבאר את יסודות דבריו האברבנאל בספרו (פרשת כי תבא, עמוד רסב) להלן דבריו שם: "ומי האיש בעל שכל יאמין שיהיה ענין בית שני גאולה שלמה, כי הנה לא היה שם קיבוץ גלויות כי אם אנשים מעט וכו' ולא מלך ביניהם אדם מזרע בית דוד אשר לו יאתה המלוכה מזמן הגאולה, כי אם הנכרים או הכהנים מבית חשמונאי, וזולתם כל מאן דאלים גבר. לא היו בבית שני ארון וכרובים אורים ותומים ושכינה נראית ורוח הקודש שמן משחה ואש מן השמים, בהיות זה כן איך נוכל לומר שהיתה שם גאולה ובית מקודש, אין זה כי אם שנתן ה' אותם רחמים לפני שוביהם וכו'. וכל זה יורה שהגלות הראשון הוא אשר התמיד מיום חרבן בית מקדשנו ותפארתנו על יד נבוכדנאצר מלך בבל עד היום הזה".

ומבואר בדבריו שענין מלכות בית חשמונאי בזמן בית שני היה בגלל שהיתה זו "תקופת ביניים", שבה היו רק מקצת מבני ישראל על אדמתם, ולכן לקחו בית חשמונאי את המלוכה בדרך של "כל דאלים גבר", במקום שיטלוה אינשי דלא מעלי – ואמנם לא בתקופת בית שני לא נחשב שנגאלו. הרי לנו שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ופלא על שהגאון רבי יעקב לא הזכיר זאת בדבריו.

טעם נוסף להיתר מלכות החשמונאים כתב בספר "תורת המועדים", שכן אולי יש לחלק שהאיסור למנות מלך שלא משבט יהודה הוא רק כאשר המלך נבחר על ידי העם, ויש צורך בהסכמת נביא. אבל כאשר המלך עולה לשלטון בכח נצחונותיו על אוייבי העם שקמו להשמידו, כפי שאירע בזמן החשמונאים, יכול למלוך גם מי שאינו משבט יהודה, ואין צורך בהסכמת נביא שבדור. אולם לא מובא בדבריו מקור לחילוק זה.

ויתכן שיש לדייק חילוק זה מלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל "עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים", ומדוקדק בדברי הרמב"ם שהעמדת המלך מהכהנים היתה בגלל ש"גברו" בני חשמונאי, דהיינו תפסו את המלוכה בכח נצחונם על היוונים.

ג.

והנה בדברי הרמב"ם הנ"ל כתב: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".

והנה מה שהאריך הרמב"ם לכתוב את סיפור הנס בהלכות חנוכה, דבר זה אומר דרשני, שהרי בספרו היד החזקה מביא הרמב"ם אך ורק דברים שיש בהם הוראה להלכה, אלא שיש לבאר בזה שהוא משום שעיקר מצות הדלקת נרות הוא לפרסם הנס, ועל ידי פרסום הנס אנו מקיימים מצות הלל והודאה, ואם כן מחוייבים לדעת את פרטי הנס כדי לקיים את מצות פרסום הנס ועל מה מודים ומהללים לה'. אולם מה שכתב הרמב"ם "והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל", עדיין לא מובן, מדוע הזכיר זאת הרמב"ם בספר הלכותיו, והרי פרט זה אינו מעלה או מוריד לסיפור הנס ומדוע נזכר זאת בדברי הרמב"ם.

ובספר הררי קדם (סימן קנח) מביא בשם הגרי"ד סולובייציק שביאר, שהרמב"ם בא להשמיענו שזה גופא היתה הגאולה שהעמידו מלך מהכהנים, וחולק בזה על הרמב"ן שכתב שהחשמונאים כולם נהרגו משום שעברו על ציווי יעקב אבינו ש"לא יסור שבט מיהודה", וגם חולק על מה שהביא הרמב"ן בשם הירושלמי שיש איסור מיוחד למנות מלך מן הכהנים. ומדברי הרמב"ם מבואר שדעתו שאין איסור שהמלכים יהיו כהנים. ויתכן שהטעם לכך בגלל שמלכותם היתה רק לשעה ולא נתכוונו להעביר המלכות משבט יהודה.

אלא שהקשה הגרי"ד על עיקר דברי הרמב"ם, מהי אמנם המעלה בזה שהעמידו דווקא מלך מן הכהנים. וביאר, שזהו משום שהיוונים רצו לחלל את קדושת המקדש, ועל ידי זה שהמלכות היתה ביד הכהנים נתקיימה שמירת קדושת המקדש, שהרי מצות שמירת המקדש מבפנים היא על הכהנים, כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ח הלכה ג), עכת"ד.

נמצא שהרמב"ם חולק על הרמב"ן בפירוש הפסוק "לא יסור שבט מיהודה", ולפי הרמב"ם לא נאמר בפסוק זה שיש איסור לאחד מהשבטים שאינו שבט יהודה למלוך [כפי שלומד הרמב"ן], אלא סובר הרמב"ם שפסוק זה הוא הבטחה שהבטיח הקב"ה לשבט יהודה שמלכותם תימשך לעד ואילו למלכות משאר השבטים לא יהיה קיום, ולכן לפי הרמב"ם מובן כיצד מלכו החשמונאים ולא היה במלכותם כל איסור, ואדרבה, מעלה גדולה היתה במלכותם בזה שעל ידי כך נתקיימה כראוי קדושת המקדש. ומעתה זהו מה שהשמיענו הרמב"ם בכך שהזכיר בדבריו בהלכות חנוכה ש"העמידו מלך מן הכהנים" ללמדנו הלכה זו שהכהנים יכולים למלוך, ודלא כהרמב"ן, וכפי שסיים הרמב"ם בדבריו: "וחזרה מלכות לישראל", ומשמע מדבריו שאין איסור על מינוי מלך משאר השבטים, שהרי על המלכים שהיו מבית חשמונאי שאינם משבט יהודה כתב הרמב"ם "וחזרה מלכות לישראל", ומפורש בדבריו שגם הם נקראים מלכים למרות שלא היו משבט יהודה.

ונראה שדברי הרמב"ם שהכתוב "לא יסור שבט מיהודה", פירושו הבטחה לשבט יהודה שמלכותם תמשך ואינו איסור, הם לשיטתו במה שכתב בהלכות מלכים (פרק א הלכה ט) וז"ל: "מלכי בית דוד הם העומדים לעולם, שנאמר (שמואל ב, ז, טז) "כסאך יהיה נכון עד עולם". אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם (מלכים א, יא, לט) "אך לא כל הימים", עכ"ל. ונראה מדבריו שאין בדין זה איסור, ויכול להיות מלך גם משאר השבטים, והכתוב רק הבטיח שמלכות בית דוד תתקיים לעולם, וזה נרמז בלשון הכתוב "לא יסור שבט מיהודה", אמנם אין איסור למנות מלך משאר השבטים.

[וכן משמע בדברי האברבנאל (פרשת ויחי, עמ' תלד) שסובר כדעת הרמב"ם. כי לאחר שהביא האברבנאל את דברי הרמב"ן הנ"ל, כתב וז"ל: "ויש ספק בזה נגדו, כי הנה לא יסור שבט מיהודה אינו מצוה ואזהרה לשאר האחים שלא יקחו ממשלתו, אבל הוא הבטחה ויעוד עתיד", עכ"ל. ומבואר בדבריו כמשמעות שיטת הרמב"ם שאין כאן איסור על שאר השבטים אלא רק הבטחה לשבט יהודה שמלכותם תמשך לתמיד].

אלא שבדעת הרמב"ם יש לעיין מדבריו בספר המצות (ל"ת שסב) שכתב: "אמנם המלכות לבד כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בה דוד וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות, אין מלך למי שיאמין בתורת משה אדון כל הנביאים אלא מזרע שלמה לבד, וכל מי שהוא מזולת זרע זה הנכבד לענין מלכות, נכרי קרינן ביה, וזה מבואר אין ספק בו". ולכאורה משמע מדבריו אלו שהכתוב "לא יסור שבט מיהודה", הוא חיוב וציווי ויש בו איסור ואינו רק בגדר הבטחה ויעוד לעתיד, וכל מי שמולך שלא משבט יהודה נקרא "נכרי" [ואילו בתורה נאמר "מקרב אחיך תשים עליך מלך", והכוונה לבא משבט מיהודה בלבד], וצ"ע.

ואכן הראב"ד חולק על הרמב"ם, וכמו שכתב בהשגותיו (הלכות מלכים הנ"ל) וז"ל: "אמר אברהם, זה סותר מה שאמר למעלה "ולא המלכות בלבד" וכו'. אלא ודאי כן הוא, אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון קיסר ופלג קיסר", עכ"ל. ומבואר שלדעתו, לא זו בלבד שאין איסור למנות מלך משאר השבטים אלא אפילו יש זכות קיום למלכות זו שתישאר מלכותם, אלא שהם טפלים למלכות בית דוד.

ד.

כעין מחלוקת זו בין הרמב"ם לרמב"ן האם הכתוב "לא יסור שבט מיהודה" הוא "איסור" או "הבטחה", מצאנו בעוד מקומות שנחלקו בביאור הכתובים האם הוראתם מצוה או איסור או שפירושם הבטחה.

הרמב"ן מונה את מצות ישוב ארץ ישראל כמצוה במנין המצוות. וז"ל בספר המצוות (שכחת העשין לדעת הרמב"ן, עשה ד) – "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם וליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם (במדבר לג, נב) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ, ונכפל בזה העניין במצוה זו במקומות רבים".

וכתב המגילת אסתר: "ונראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד עת בא המשיח". ויתכן שלדעת הרמב"ם כל הפסוקים שנאמרו בתורה ביחס לארץ ישראל אינם מצוה אלא הבטחה שהבטיח הקב"ה שלעתיד לבוא בעת שהמשיח יבוא יזכו לרשת את ארץ ישראל ולהתיישב בה בהשקט ובבטח, ולכן עד אז אין מצוה ביישוב ארץ ישראל [וההבטחה היא שלעתיד לבוא תהיה מצוה בישוב ארץ ישראל]. הרי לנו מחלוקת בין הרמב"ן והרמב"ם האם הפסוקים שמדברים על ארץ ישראל הוראתם מצוה או שפירושם הבטחה.

וכעין זה מצאנו שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בביאור הכתוב (שופטים יח, יג) "תמים תהיה עם ה' אלקיך". דעת הרמב"ן (בפירושו על התורה, שם) שזו מצות עשה. וכן כתב הרמב"ן בספר המצוות (שכחת העשין לדעת הרמב"ן, עשה ח) וז"ל: "שנצטווינו להיות לבבנו תמים עמו ית' והוא שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך. וענין הצוואה הזו שנייחד לבבנו אליו לבדו ית' ושנאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו ר"ל אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי השמים ולא מזולתם".

ובדעת הרמב"ם, מדוע לא מנה את הכתוב "תמים תהיה עם ה' אלקיך" כמצוה, ביאר הרמב"ן: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן ללכת בדרכי התורה כענין שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ולכן לא הביאה בחשבונו".

אולם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תיג) כתב בתוך דבריו: "ואמנם כתב יתעלה בתורתו תמים תהיה עם ה' אלקיך, ותמים הכתוב כאן פירושו אצלי כולל האזהרה וההבטחההזהיר שלא נשתבש ונחוש להבלי הגוים הקוסמים והמנחשים ואוכלי הדם בכוונת הרעה להמשיך להם שדים שלא אלוה רק היום תם עם ה', רוצה לומר לך עמו בתמימות מלשון (תהלים כו, א) אני בתומי הלכתי. והבטיח שבעשיית מצוותיו ובעבודתו יהיה תמים לא יגע בו רע, מלשון (שמות יב, ה) שה תמים, היפך מה שיחשבו אותם הטועים, והוא אומרו (דברים יח, יד) לאות כי הגוי האלה אשר אתה יורש אותם אל המעוננים ואל הקוסמים ישמעו". וכן הביא בפירוש העמק דבר (דברים שם) וכתב: "תמים תהיה עם ה' אלקיך, מה שאתה נצרך לדעת תרגיל עצמך לילך בתום וה' הטוב בעיניו יעשה. ובספרי דריש עוד הוראה אחרת, כשתהיה תמים הנני מבטיח שתהיה עם ה' אלקיך", וכתב הנצי"ב: "וכבר הראנו לדעת דרך משנה תורה דגם לפי הפשט שתים זו שמענו בכמה קראי, וכ"כ בשו"ת הרשב"א סי' תי"ג שזה המקרא כולל האזהרה והבטחה".

על כל פנים, לפי המבואר בדברי הרשב"א יתכן לומר שגם כאן נחלקו הרמב"ם והרמב"ן באם הכתוב "תמים תהיה עם ה' אלקיך" הוא מצוה – כדעת הרמב"ן, או הבטחה – כדעת הרמב"ם, וכפי שמבואר בדברי הספרי, ולכן לא מנה הרמב"ם פסוק זה כמצוה.

ועוד מצאנו כעין זה בענין מצות התשובה. הרמב"ן בפרשת כי תבוא (דברים ל, יא) מפרש שעשיית התשובה היא מצוה. וז"ל בביאור הכתוב "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא" – "והנכון, כי על כל התורה יאמר (לעיל ח, א) "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי והשבות אל לבבך (בפסוק א) ושבת עד ה' אלהיך (בפסוק ב) מצוה שיצוה אותנו לעשות כן, ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן, והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום".

אולם שיטת הרמב"ם היא שאין מצות התשובה מצות עשה, אלא הוידוי על החטא הוא המצוה. וכפי שכתב המנחת חינוך (מצוה שסד אות א) על דברי ספר החינוך שהזכיר במצוה שסד "מצות וידוי על החטא", ולא קבע במנין מצוותיו שהתשובה היא מצוה, וכתב המנחת חינוך: "עי' רמב"ם הלכות תשובה [פרק א הלכה א: "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו, זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה כיצד מתודין וכו'] ולכאורה לענ"ד מדברי הרב המחבר דהמצות עשה דכאן אינה התשובה רק הוידוי בפה, דגזירת הכתוב היא דאם מתנחם מהחטא צריך להתוודות בפיו ככל מצות עשה שתלויה בדיבור כגון קריאת שמע ודומיהם".

וראש ישיבת חברון מו"ר הגאון רבי יחזקאל סרנא כתב על דברי הרמב"ם (מובא בספרו בית יחזקאל גליונות הרמב"ם) שמדבריו בביאור המצוה בראש ההלכה "הלכות תשובה מצות עשה אחת והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה" ומדבריו בהלכה א' "כשיעשה תשובה חייב להתוודות", מוכח שעיקר המצוה הוא הוידוי, שהטעם לשיטת הרמב"ם הוא "משום דקראי ד"ושבת" דכתיב בדברים פרק ד' ושם פרק ל' סובר הרמב"ם דאינה מצוה אלא הבטחה, וכמש"כ להלן (פרק ז הלכה ה) וז"ל: "כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו'".

הרי לנו גם כאן מחלוקת בין הרמב"ן והרמב"ם האם הפסוקים שנאמרו בתורה על ענייני התשובה הוראתם מצוה או שפירושם הבטחה. וכעין מחלוקתם לענין מצות ישוב ארץ ישראל ולענין ביאור הכתוב "לא יסור שבט מיהודה".

וכעין מחלוקת זו מצאנו שנחלקו הרמב"ן והרמב"ם בביאור הכתוב (דברים כד, ח-ט) "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות וגו' זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". ונחלקו הראשונים אם מצוה עשה היא, או לא. הרמב"ם לא מנה זכירה זו כמצות עשה, וכך משמע גם מרש"י (שם) שהביא מדברי הספרי: "אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת אל תספר לשון הרע זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים". אולם הרמב"ן (שכחת העשין לדעת הרמב"ן, מצוה ז) כתב: "נצטווינו בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה השי"ת למרים כשדברה באחיה כדי שנתרחק מלשון הרע שנאמר בפרשת כי תצא זכור את אשר וגו'".

הרי לפנינו שנחלקו הרמב"ן והרמב"ם בביאור הכתוב. לדעת הרמב"ן פסוק זה הוא אזהרה ואיסור לאו, אולם לדעת הרמב"ם ורש"י אין בכתוב ציווי אלא כביכול עצה של הקב"ה שנזכור את מעשה מרים ועל ידי זה לא נלקה בצרעת. ודבר ברור הוא, שמובן עצה של הקב"ה הוא בבחינת הבטחה – שאם נזכור את מעשה מרים, מובטחנו שלא נלקה בצרעת. ונמצא גם ענין זה, מתאים לשיטת הרמב"ם והרמב"ן, כל אחד בדרכו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

נשים בבית קברות ובהספד

נשים בבית קברות ובהספד בחוגים אורתודוקסים שונים במקומות רבים בעולם, נפוץ המנהג שגם נשות המשפחה, מספידות את יקיריהן בשעת הלוויה. גם במדינת ישראל, זו תופעה

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

גרף של רעי

א. טלטול גרף של רעי – סוגיות הגמרא מקור היתר טלטול גרף של רעי, בסוגיות הגמרא במסכת שבת ובמסכת ביצה • טלטול צואה של תרנגולים

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

מראית עין באיסורי אכילה

א. מראית עין ובחדרי חדרים – סוגיית הגמרא חז"ל למדו מהפסוק "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל", כי חובה להיזהר מלעשות מעשים שיביאו לידי חשד • בסוגיית

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.