הים והנהרות נבקעו בפני בני ישראל ובפני רבי פנחס בן יאיר
א. חז"ל (שמות רבה כא, ו) מסרו על התנאי שהתנה הקב"ה עם המים שיבקעו בפני בני ישראל לכשיצאו ממצרים, וסירובם של מי ים סוף להיבקע. לפנינו דבריהם המאלפים: "ואתה הרם את מטך, אמר משה לפני הקב"ה, אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה, והכתיב (ירמיה ה, כב) אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, והרי נשבעת, שאין אתה קורעו לעולם. אמר רבי אלעזר הקפר, אמר לו משה, לא כך אמרת, שאין הים נעשית יבשה, שנאמר, אשר שמתי חול גבול לים, וכתיב (איוב לח, ח) וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם. אמר לו הקב"ה, לא קראת מתחלת התורה, מה כתיב (בראשית א, ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם, אני הוא שהתניתי עמו. כך התניתי מתחלה, שאני קורעו, שנאמר (שמות יד, כז) וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, לתנאו שהתניתי עמו מתחלה, מיד שמע משה להקב"ה והלך לקרוע הים. וכיון שהלך לקרוע את הים, לא קיבל עליו להיקרע. אמר לו הים, מפניך אני נקרע, אני גדול ממך, שאני נבראתי בשלישי ואת נבראת בששי. כיון ששמע משה כך, הלך ואמר להקב"ה, אין הים רוצה להיקרע. מה עשה הקב"ה, נתן ימינו על ימינו של משה, שנאמר (ישעיה סג, יב), מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה וגו' מיד, ראה להקב"ה הוא וברח, שנאמר (תהלים קיד, ג) הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס. מה ראה, אלא שראה להקב"ה, שנתן יד ימינו על משה ולא יכול לעכב, אלא ברח מיד".
ויש להבין מדוע התכחש הים לתנאי שהתנו עמו, ומדוע בסופו של דבר נבקע[1].
חז"ל מסרו כי רבי פנחס בן יאיר, זכה ונהר נבקע לפניו, כפי שמסופר במסכת חולין (ז, א) "רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויים, פגע ביה בגינאי נהרא. אמר ליה, גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר ליה, אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר ליה אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה. הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא, אמר ליה חלוק ליה נמי להאי, דבמצוה עסיק, חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו, אמר ליה חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא כך עושים לבני לויה, חלק ליה. אמר רב יוסף כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון[2], דאילו התם חד זימנא, והכא תלתא זימנין. ודלמא הכא נמי חדא זימנא, אלא כמשה ושתין רבוון".
ותמה האור החיים הקדוש, מה הפלא הגדול בקריעת הים, בו בזמן שמי נהר גינאי, נבקעו מפניו של רבי פנחס בן יאיר[3].
הבריאה כפופה בפני עמלי התורה
ב. בתשובתו לשאלות אלו, העלה האור החיים הקדוש בפרשתנו (שמות יד, כז) על נס, את כוחם האדיר של עמלי התורה: "אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית, להיות כפופים לתורה ועמליה. ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא. ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח, שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרובים, כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה. והוא סוד אומרו (ישעיה מג, א) בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב, ואמרו ז"ל (ויקרא רבה לו, ד) שאמר הקב"ה לעולמו מי בראך מי יצרך ישראל, והכל בכח התורה. וצא ולמד מה שכתבתי בפסוק בראשית [יבואר להלן אות ג].
והנה ביציאת ישראל ממצרים עדיין לא קבלו התורה, ואין גזירתם על הנבראים גזירה. ולזה לא הסכים הים ליחלק להם, וטען למשה, אתה נבראת בששי ואני בשלישי. זה רמז כי אינו בן תורה, שאם היה בן תורה הנה הוא קודם לו, כי התורה קדמה לעולם כולו. ולזה נתחכם ה' והוליך ימינו לימין משה, פירוש הראהו כי הוא בן תורה המתייחס לה ימין, דכתיב (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ. וכשראהו תיכף ומיד נקרע כתנאי הראשון. ולזה כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה, יביא בידו שטר חוב אחד לכופו ליחלק לפניו. ותמצא שכשלא רצה ליחלק לרבי פנחס בן יאיר ולמתלווה עמו רצה לקונסו, ופחד הים ממנו".
מבואר בדבריו יסוד נפלא. התנאי שהתנה הקב"ה עם ים סוף, נכלל בתנאי שהתנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית, להיותם כפופים לתורה ולעמליה. לפיכך, קודם מתן תורה לא הסכים הים להיבקע מפניו של משה רבנו. ורק לאחר שהקב"ה "הראה" לים שמשה רבנו הוא "בן תורה", הסכים הים להיבקע מפניו. ואשר על כן, לאחר מתן תורה, בידיו של כל צדיק וצדיק "לשלוט" על הבריאה, ולכפוף את איתני הטבע תחת רצונו וחפצו. בשל כך יכול היה רבי פנחס בן יאיר, לצוות על נהר גינאי להיבקע לפניו. והוא הדין כל עמלי התורה, אשר בידם לשעבד את הטבע לרצונם[4].
על פי יסוד הדברים, ביאר רבי יחזקאל אברמסקי (חזון יחזקאל על התוספתא, מסכת סוטה פרק ח, חידושים ס"ק ב), את ההבדל שהיה בין קריעת מי ים סוף לבקיעת מי הירדן – מדוע ים סוף נקרע רק לאחר שקפץ נחשון בן עמינדב אל מי הים שהגיעו עד צאוורו, לעומת מי הירדן שנבקעו כבר בשעה שהכהנים הניחו בו את רגליהם: "איתא בתוספתא, כיון שהוטבלו מקצת רגלי הכהנים בירדן, עמדו מי הירדן. פה אנו רואים את כחה של תורה. צאו וראו את ההבדל אשר בין קריעת ים סוף, ובין אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם. בקריעת ים סוף, נבקע הים רק אחרי שקפץ נחשון בן עמינדב בים, ואמר הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ, טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי (תהלים סט, ב-ג; עי' בסוטה לז, א). ובירדן היה די כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד, וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית ה' בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (יהושע ג, יג-יז)".
וביאור ההבדל הוא: "בקריעת ים סוף קודם קבלת התורה וטרם שאמרו נעשה ונשמע (שמות כד, לא), היתה להם זכות אחרת אשר בגללה יבקע הים לפניהם. אך בזכות מסירות נפשם על דבר ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (שמות יד, טו) – ואשר בכח האמונה במאמר זה, קפץ נחשון בים, גזר ה' לפניהם את ים סוף לגזרים. אבל בבואם אל הירדן כבר היתר זכותם גדולה – זכות של מעמד הר סיני וקבלת התורה, וכבר עבר עליהם אותו היום אשר עליו נאמר (דברים כז, ט) הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקֶיךָ. ולפיכך מיד כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' במי הירדן, אז בזכות אשר קבלו עליהם את עול התורה והמצוה אשר בארון ברית ה' ההולך לפניהם, מיד כשהוטבלו מקצת רגלי הכהנים בירדן, עמדו מי הירדן, ויעמדו הכהנים בחרבה בתוך הירדן, וכל ישראל עברו בחרבה".
על פי דברי האור החיים הקדוש, יבואר היטב מהי האמונה שהתחדשה לבני ישראל על שפת הים, כמאמר הכתוב (שמות יד, לא) "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ". ולכאורה יש לתמוה, הרי כבר כששמעו בני ישראל על בשורת הגאולה במצרים, האמינו בה' ובמשה עבדו, כפי שנאמר בפרשת שמות (ד, ל-לא) "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם, וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ".
וביאר רבי עקיבא קיסטר בספרו יקר תפארת (פרשת בשלח) "לכאורה קשה מה התחדש על שפת הים, והרי כתיב לעיל (שמות ד, לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וגו'. וכנראה הוקשה כן לאור החיים (שמות יד, לא) שכתב כי בקריעת ים סוף היתה להם יראת הרוממות, ובמצרים היתה להם יראת העונש. וזהו האומרו ויאמינו בה', זה תשלום האמונה בהם, והיינו דשלימות האמונה היא רק ביראת הרוממות. ונראה לפרש בדרך אחרת, על פי מה שכתב האור החיים (שמות יד, כז) דבמתן תורה נתן הקב"ה כח לחכמים שיהיה ממשלתם על הטבע, כממשלת הקב"ה בעצמו. ולמשה רבנו ע"ה כבר נתן את כח הזה עוד קודם, ובכח הזה נקרע לו הים. ולפי זה יש לומר דזהו ה"וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ", דהיינו אמונה בזה גופא דהקב"ה מנהיג את הבריאה על ידי כח החכמים, זה לא הוי רק אמונת חכמים, אלא אמונה בהנהגת הקב"ה בעצמו, בהשגה חדשה – "הקב"ה ומשה עבדו". כי עד עכשיו האמינו בכח הקב"ה, ועכשיו התחדש האמונה בהקב"ה ומשה עבדו, היינו אמונה בה' שמנהיג את הבריאה שתהיה כפופה לתורה ולעמליה.
כח התורה – שבה נברא העולם
ג. דברי האור החיים הקדוש מבוארים על פי מאמר הזוהר הקדוש (פרשת תרומה, דף קס"א ע"ב) "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – היסוד עליו בנוי העולם הוא התורה הקדושה.
דברי הזוהר הקדוש עומדים ביסודם של
בפרשת בראשית (א, א אופן ו) ביאור האור החיים הקדוש, כי יסודות הדברים נרמזו כבר בבריאת העולם: "עוד תתפרש "בְּרֵאשִׁית" על דרך אומרו (משלי ח, ל) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, ודרשו ז"ל (ב"ר א, א) אל תקרי אמון אלא אומן. והוא עצמו שרמז הכתוב תחילת דבר ה' והודיע בריאת עולם הודיע במה בראה, ואמר בתורה בראה, כי הוא האומן. והוא אומרו (ירמיה לג, כה) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי"[5].
וכדבריו הנפלאים של האור החיים הקדוש בפרשת כי תצא (דברים כב, יז) "והיו הדברים ברורים כשמלה כמה מעלות וחוזק התורה, שתחילת כל דבר כל העולם כולו בה נברא, בשבילה נברא, ובה מתקיים. וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב, נקנים בה"[6].
קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא את העולם, ומכוחה קיומו. ועל כן ביד עמלי התורה המקיימים את התורה, לשלוט על הטבע.
ונראה להוסיף בביאור הדברים על פי מה שכתב מרנא הגר"ח מוולוזי'ן (נפש החיים שער ד פרק יח), שכוחו של האדם "לשלוט" על הטבע, נובע מדביקותו "בתורה ובהקב"ה כביכול": "ולזאת האדם המקבל על עצמו עול תורה הקדושה לשמה לאמתה, הוא נעלה מעל כל ענייני העולם הזה, ומושגח מאתו יתברך השגחה פרטית, למעלה מהוראת כוחות הטבעים והמזלות כולם, כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב"ה ממש כביכול, ומתקדש בקדושה העליונה של התורה הקדושה שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות, והיא הנותנת החיות והקיום לעולם ולכל הכוחות הטבעיים, הרי האדם העוסק בה מחיה ומקיים את כולם ולמעלה מכולם, ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאתו יתברך על ידי הכוחות הטבעים". וראה עוד במה שביאר שם, כי מעלה זו נמסרה אך ורק ללומדי התורה "לשמה", נפלא למתבונן.
שינוי הטבע – בכח התורה
ד. דברי האור החיים שהחכמים שואבים את היכולת לשנות את הטבע – מכח תורתם, מפורשים במאמר התלמוד הירושלמי (מסכת כתובות, פרק א הלכה ב) "א"ר יוסי מתניתא אמרה כן, פחותות מיכן [פחותות מבת ג' שנים] כנותן אצבע בעין [בתוליה חוזרים]. אמר רבי אבין (תהלים נז, ג) אֶקְרָא לֵאלֹקִים עֶלְיוֹן לָאֵ-ל גֹּמֵר עָלָי, בת שלש שנים ויום אחד ונמלכים בית דין לעבר החודש, הבתולין חוזרין [אפילו אם נבעלה], ואם לאו אין הבתולין חוזרים". מבואר איפוא, כי הטבע האנושי משתנה על פי החלטת הדיינים. ולכן כאשר בית הדין פסק כי החודש מעובר, וכתוצאה מכך, לקטנה לא מלאו ג' שנים, ממילא נעשה שינוי במציאות בגופה של בת שלוש שנים, ובתוליה חזרו.
דברי הירושלמי הובאו להלכה בדין "וסת החודש" הנובע מכל "שכל מה שבית דין של מטה עושים, בית דין של מעלה מסכימים עמהם"[7].
על פי דברי הירושלמי חידש החזון איש (קונטרס השיעורים, או"ח סימן לט ס"ק טו), כי חייה של בהמה טריפה תלויים בהוראת החכם, ורק אם יורה שהיא כשרה, תוכל להמשיך לחיות: "הכרעת השיעור בטריפה הפרטית נתנה לחכם, ומה שנראה לו זה הוא שורש הלכה שנאמרה למשה מסיני, ועל תנאי זה הוזהרנו. ואפשר דחייה תלויים בהוראת החכם, אם היתה ההוראה בחייה, כדאמר בירושלמי פ"ק דכתובות ה"ב אֶקְרָא לֵאלֹקִים עֶלְיוֹן לָאֵ-ל גֹּמֵר עָלָי".
כוחם הגופני האדיר של גדולי העולם – מכוח תורתם
ה. בפרשת ויצא (בראשית כט, פסוקים א-י) מסופר על גלילת האבן מעל פי הבאר על ידי יעקב אבינו, וידועים דברי רש"י שם שפירש: "ויגש יעקב ויגל, כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכחו גדול". וכתב הרמב"ן (שם פסוק ב) "יאריך הכתוב בסיפור הזה, להודיענו כי קווי ה' יחליפו כח, ויראתו תתן עוז. כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף, ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים, ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים, כולם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל"[8].
מבואר איפוא, כי סיפור גלילת האבן שעל פי הבאר נכתב בתורה ללמד על כוחו האדיר של יעקב אבינו, שלמרות יגיעתו העצומה בתורה ללא שינה במשך ארבע עשרה שנים, גלל את האבן הכבדה שעל פי הבאר, כאילו העביר "פקק מעל פי הצלוחית". אך עדיין יש להבין מה עלינו ללמוד מכך.
עוד זאת מצאנו בדברי הירושלמי (שבת פ"י ה"ג) המובא בפירוש הרמב"ן בפרשת במדבר (ד, טז), גודל כוחם האדיר של משה ואהרן ואלעזר הכהן: "וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים וּמִנְחַת הַתָּמִיד וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה פְּקֻדַּת כָּל הַמִּשְׁכָּן וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ בְּקֹדֶשׁ וּבְכֵלָיו. ועל דעת הירושלמי (שבת פ"י ה"ג) הכתוב בפירושי רש"י (שבת צב, א ד"ה שכן) שהוא נושא אותם, יהיה משא גדול, כי הקטורת שס"ה מנה (כריתות ו, א) ומשה רבינו לא פטמה לחצאים. ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד, קפ"ג לוגין. ומנחת התמיד, לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה. אבל היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב אבינו, וכן משה רבינו ואהרן אחיו, וקוי ה' יחליפו כח". ומשמע מפשטות הדברים, כי מדובר בכוח גופני.
ונראה כי הלימוד מדברים אלו, הוא היסוד המבואר בדברי האור החיים הקדוש. הקב"ה התנה תנאי עם מעשה בראשית "להיות כפופים לתורה ולעמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא" – ומכוח זה יכול היה רבי פנחס בן יאיר לחלוק את מימיו של נהר גינאי.
לפי זה יתכן והרמב"ן ורבנו בחיי התכוונו בביאוריו לכוחות הגופניים האדירים של גדולי עולם, אשר נבעו מיכולתם "לשלוט" על הטבע, כתנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה.
השלטון באיתני הטבע – מכח התורה שבעל פה
ו. נראה להטעים את דברי האור החיים הקדוש, על פי מה שייסד המקובל רבי שלמה אלישיב (לשם שבו ואחלמה, כללי התפשטות והסתלקות, כלל ב ענף ג אות ט), שהכוחות לשלוט בכל מעשה בראשית, נמסרו רק לדורות האחרונים, מזמן בית שני, שנתגברה התורה שבעל פה. נעתיק חלק מדבריו המופלאים, שהם קילורין לעיניים ומשיבי לב ונפש:
"לכאורה יש לתמוה על התפעלות הנסים הללו, מחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש ומדניאל בגוב האריות, וכן גם מאברהם אבינו ע"ה באור כשדים. הלא מצינו בכמה צדיקים אחרונים הרבה מהם, שעשו כן מדעתם ולא שלט בהם האש. וכמו שאמרו במסכת כתובות (סז, ב) במר עוקבא ואשתו שנכנסו לתנור מדעתם, וכן ברב זירא (ב"מ פה, א). ואם כן מהו הרעש הגדול מאברהם אבינו ע"ה באור כשדים, וכן מחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש. וכן מצינו גם כן במסכת ברכות (לג, א) ברב חנינא בן דוסא, שהכניס את עצמו מדעתו בסכנת ערוד ולא שלט בו. ואם כן מהו הרעש מהנס דדניאל בגוב האריות.
עם כל זה הנה היה מנפלאות תמים דעים ית"ש בהנהגתו הנעלמה, אשר כך עלה במחשבה לפניו מאז ומקדם להתגלה בשפעת אור קדשו, ולמסור הכוחות והמפתחות דסדרי בראשית ורזי עולם רק לדורות האחרונים אשר מבית שני והלאה. כי להם הנה ניתנה החמדה גנוזה הזאת, לשלוט בכל מעשה בראשית, וזכו לזה עד סוף הזמן דכל מייסדי התורה שבעל פה. כי הנה ניתן להם החמדה גנוזה הזאת, להשתמש בה כחפצם הרבה יותר מבדורות הראשונים.
והרי לנו מכל זה, כי מתחילת בית שני הנה נפתחו שערי תורה, ונתגלה האור דצפיית המרכבה ודכל סדרי מעשה בראשית, וניתן רשות לכל הרוצה ליטול את ה' שיבוא ויטול. הנה נפתח להם מאז שערי אורה בכל סתרי תורה, וכל גנזי אוצרות חיים, ונתקיים בהם המקרא שכתוב (שמואל ב כג, ג) צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים, ואמרו על זה (דברים רבה פרשת האזינו ב-ג) הצדיקים מושלים כביכול במה שהקב"ה מושל.
אמנם הנה קודם העת דבנין בית שני, היה ננעל עדיין השער בזה, ולא ניתן אז השליטה לשלוט על סדרי מעשה בראשית לכל הצדיקים כולם שבכל דור, אלא רק למעט מזעיר מהיחידי סגולה המצויינים, אשר ראה רצונו ית"ש להתגדל ולהתקדש על ידיהם. וכמו כל נסי מצרים ודור המדבר, שנעשו ע"י משה רבינו ע"ה. וכן בכיבוש הארץ שהיה לצורך כלל ישראל, אבל זולת זה הנה לא ניתן המפתח דשינוי סדרי בראשית אלא רק לצורך שעה, ולאיזה קדושים המצויינים אשר בחר בהם הוא ית"ש, לקדש שמו עליהם, והם כל הנסים והנפלאות הנזכרים בתנ"ך.
אמנם מבית שני ואילך, אשר אז הנה נפתחו השמים וגלי עמיקתא, ומסרתא לכל מי שהכין את עצמו להתקדש בקדושה של מעלה, ניתן השליטה מאז לכל שעומדים לפני ה' תמיד לשלוט במעשה בראשית, לשנות בהם כחפצם וכנזכר. ולכן הנה מצאנו לכמה תנאים ואמוראים שעשו נסים נפלאים בנקל מאד, מה שנעשו בדורות הראשונים, רק ע"י הנביאים המצויינים, והיו להם כל זה לאות ולמופת. וכדוגמא, הנס דתחיית המתים אשר היו רק אליהו ואלישע מצויינים בה. ובדורות אחרונים דהתנאים בימי רבי, אמרו במסכת עבודה זרה (י, ב) ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים. וכן מצינו כמה מהם שהחיו את המתים בנקל מאד, הרבה יותר מאליהו ואלישע. כי הרי באליהו כתיב (מלכים א יז, כא-כב) וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וגו', וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי. וכן באלישע (מלכים ב ד, לג-לד) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה', וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וגו'. אמנם בדורות האחרונים נעשה להם הנס הזה בנקל מאד, וכמו שמצינו ברבי יוחנן שהחיה את רב כהנא (בבא קמא קיז, ב). וכן רבה החיה את רבי זירא (מגילה ז, ב). וכן חנניא בן חכינאי שהחיה את אשתו בתפילתו (כתובות סב, ב). וכן הנפלאות ונוראות דחוני המעגל, ודר' יצחק בן אלישיב, ודר' חנינא בן דוסא, ודר' יוסי דמן יוקרת ובריה וכיוצא, אשר במסכת תענית (דפים כג-כה).
אשר נראה מזה, שכל סדרי בראשית היה מסור בידם, מה שלא נמצא כל כך בדורות הראשונים. הנה גזרה רצונו ית"ש להתגלות באור הזה מעת הבנין דבית שני והלאה ע"י כל הצדיקים כולם, והיה נמסר להם האור הזה להשתמש בו כחפצם תמיד, גם בלא הכרח כלל. והנה היה מתגלה ועומד האור הזה בהם כל הזמן דמייסדי התורה שבעל פה עד סוף דהאמוראים האחרונים והיו משתמשים בו לצורכם".
ונראה לדייק על פי דבריו, את לשון קודשו של האור החיים הקדוש בפרשת בשלח [לעיל אות ב], במה שכתב כי מעשה בראשית כפוף "לתורה ועמליה", על פי המבואר בדברי חז"ל (מדרש תנחומא, פרשת נח, פסקה ה) שעיקר העמל הוא בתורה שבעל פה[9] – לעמוד על בירור דברי התורה בעומק העיון וביגיעה עצומה, באופן שהוא ממש "ממית עצמו עליה" עד כלות הכוחות.
על פי דברי ה"לשם", עולים כל הדברים ומצטרפים למערכה אחת. עיקר כוחם של חכמי התורה לשדד את מערכות הבריאה, נתגלה בתקופת בית שני, בזמן שגזר הבורא יתברך תמים דעים, לפתוח שערי שמים בפני מי שמסר את כוחותיו עד כלות בעמלה של תורה שבעל פה. והיינו דקדוק לשון האור החיים הקדוש שמעשה בראשית כפוף "לתורה ועמליה", כי עיקר מסירת שלטון הטבע בידי חכמי התורה, הוא בזמן גילוי עמל תורה, שהוא בלימוד התורה שבעל פה.
"כמה גדולים מעשי חכמים" – שפעלו באמירתם שינוי בטבע העולם
ז. בשלהי מסכת יבמות (קכא, א), מבוארת ההלכה עליהן הושתתו דיני היתר עגונות – "נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה", והביאו לכך ראיה מסיפורי פלא על יורדי הים שספינתם טבעה, אך זכו להינצל ולעלות בסופו של דבר על חוף מבטחים: "חכמים אומרים, מים שיש להם סוף אשתו מותרת, ושאין להם סוף אשתו אסורה. היכי דמי מים שיש להם סוף, אמר אביי כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו. תניא אמר רבן גמליאל, פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו רבי עקיבא. וכשעליתי ביבשה, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו, בני מי העלך, אמר לי דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. אמרתי באותה שעה, כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, מים שיש להם סוף מותרת, מים שאין להם סוף אסורה"[10].
ולכאורה יש לתמוה תמיהה רבה, מדוע אמרו חכמים "נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה", ולא הקלו כדרכם "משום עיגונא", לומר שאם נפל ל"מים שאין להם סוף" מסתמא מת. שהרי בדרך הטבע, במקרה שכזה אין כמעט סיכוי להישאר בחיים. והתשובה נפלאה לפי המבואר לעיל, כי בדבריהם קבעו חכמים מציאות בטבע הבריאה, שהטובע במים שאין להם סוף יוכל להינצל, כפי שביאר בהטעמה רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם (דברי יחזקאל על התורה, ביאורי אגדות) "חכמים אומרים, מים שיש להם סוף אשתו מותרת, ושאין להם סוף אשתו אסורה. וקשה, הא מצינו בכמה דוכתי דמשום עיגונא אקולי רבנן, כגון עדות אשה ועבד, ועד מפי עד, להיות נאמנים בעדותם, וכאן משום חששא רחוקה דשמא יצא למרחוק ולא ראוהו, החמירו בה רבנן לאוסרה. ופירשתי שם, שהכוונה דאלמלא לא אסרוה החכמים ואמרו נפל למים שאין להם סוף אשתו מותרת, לא היה מציאות בעולם לנטבע שיוכל להינצל. אך כיון שאמרו חכמים מים שאין להם סוף אשתו אסורה, פעלו באמירתם והביאו הכח הזה לעולם, שיהיה מציאות בעולם שיוכל להינצל.
ובזה יומתקו דבריהם ז"ל שאמרו שם בלשונם הזך, כמה גדולים דברי חכמים שאמרו. ומאי אשמעינן בזה, דבלא זאת בוודאי האמינו שגדולים דברי חכמים. אלא דלולי שהביאו החכמים הכח הזה לעולם, לא היה במציאות כלל להנצל ממים שנטבע בהם. ולזה דייק בלשונו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, דעל ידי שאמרו חכמים, כך פעלו באמירתם שאפשר להינצל ממים שאין להם סוף, ועל ידי זה אירע אחר כך מעשה שניצלו"[11].
סיפורי מופת על האור החיים הקדוש – בכח תורתו
ח. זכה רבינו האור החיים הקדוש להיות בבחינת "נאה דורש" ואף "נאה מקיים", וזכה שהבריאה נכפפה בפני עמל תורתו ועוצם קדושתו, כפי שהעיד בעצמו בספרו פרי תואר (יורה דעה, סימן פה), היאך לאחר שאסר את אכילת החגבים שנהגו בהם היתר במקומו, לא נראו במקומו מזה עשרים שנה, וזה לשון קודשו: "מעתה אין לחוש למנהג שנהגו בו היתר, כי לא מנהג הגון הוא, ולא נהגו אלא בשנת בצורת, ופירשתי והפרשתי כל יחידי בני עירי מהם ואסרום. ואחד מהם שלא שת לבו לדבר זה, הראוהו בחלום שהיה אוכל שקצים ורמשים, והעירוהו כי הם הארבה שאכל בו ביום. וכמה הערות עשה ה' והצדיק הדברים. וגדול הנס האחרון שעשה ה', שתמיד דבר רגיל היה מין זה לבוא לב' או לג' שנים ולא איחר יותר מד'. ומשעה שפרסמתי איסורם וחכמי העיר הטו אזנם ואסרום, מאותה שנה לא נראו עוד במערב למעלה מעשרים שנה".
לך נא וראה עוד בספר הנר המערבי (תולדות חייו וקצות דרכיו של האור החיים הקדוש, עמ' פז) שהביא ממקורות נאמנים, סיפורי מופת על רבינו הקדוש, שזכה להניס ארי החי בעוצם קדושתו הפלאית: "פעם הלך רבינו בשיירה במדבר, ולפתע הגיח לקראתם אריה גדול בקול שאגת טרף. אימתה ופחד נפלו על כולם ולשונם דבקה לחיכם מגודל היראה, אך רבנו לא חת והלך לקראת האריה והראהו חתימת הקדושה, והאריה נמלט מיד מפניו. נדהמו נוסעי השיירה למראה עיניהם, וסערת המורא נתמלאה בחרדת קודש מן הצדיק. כששאלוהו אודות המחזה הנורא אשר ראו, השיב רבנו בפשטות: "תיתי לי, על שמעולם לא פגמתי. ומקרא מלא דיבר הכתוב (איות ה, כג) כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ".
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן[12].
[1] וזה לשון האור החיים הקדוש (שמות יד, כז) "וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, רז"ל אמרו (בראשית רבה ה, ה) לתנאו הראשון, וצריך לדעת אופן התנאי. אם היה ליוצאי מצרים, אם כן למה נרעש בפעם הזאת, כמאמרם ז"ל (שמות רבה כא, ו) שהתריס כנגד משה ואמר לו אין אני נקרע מפניך שאני נבראתי ביום שלישי ואתה נבראת ביום ששי, עד שנטה ה' ימינו על ימינו של משה, שנאמר (ישעיה סג, יב) מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה".
[2] ראה ביאור לשון הגמרא להלן הערה 4.
[3]וזה לשונו: "ועוד, רואני כי ליחידי סגולה היה נקרע בעל כרחו, כמעשה שהובא בחולין (ז, א) ברבי פינחס בן יאיר. ואם לא התנה עמו אלא ליוצאי מצרים לבד, מה כוחו של רבי פינחס בן יאיר עליו השלום להתגבר על מעשה בראשית".
[4] לפי האמור ביאר הנועם אלימלך (ליקוטי שושנה ד"ה הפך ים) את דברי הגמרא בחולין: "דהענין הוא דאבות סימן לבנים, והפירוש הוא כך, שכל דבר ודבר בתחילתו לפעול איזה נס הוא קשה מאד. אבל כיון שכבר נעשה פעם אחת, כבר יכולים הצדיקים שיהיו אחר כך לעשות כזאת, אפילו כמה פעמים, כיון שנפתח השער. הפירוש בגמרא הוא כך, כמה נפיש גברא, כלומר מהיכן בא לו [לרבי פנחס בן יאיר] זה שהיה יכול לפעול דבר גדול כזה. ומפרש, ממשה ושתין רבבן, שהם פתחו השער, והיה זה יכול לפעול". ולפי זה ביאר את הפסוק (תהלים סו, ו) "הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל", פירוש: "משה רבינו עליו השלום הפך פעם אחת ים ליבשה, ופעל במעשיו הקדושים שבנהר יעברו ברגל, שרבי פנחס בן יאיר עבר ברגל תלתא זימני. ולכך מתורץ הדקדוק שפתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים, וגם שפתח בעבר וסיים בעתיד". וראה במה שנתבאר בזה בפרשת וילך מאמר כוחם של הצדיקים [אות ה].
[5] וענין זה נרמז בלשון הכתוב "בְּרֵאשִׁית", על פי המבואר בדברי האור החיים (שם אופן ה) כי התורה נקראת "ראשית", כדכתיב (משלי ח, כב) "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ". והיינו בְּ – "רֵאשִׁית", בתורה, נברא העולם.
[6] וראה גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת אחרי (ויקרא יח, ב) וזה לשונו: "דע כי כל הצומח, בין בדברים הכרחיים לחיות הנפש, בין בדברים הסגוליים בעולם, בין בדברים שהם תענוגי אדם, שורש הכל והיוויו הוא מהתורה אשר היא אם הכל. וכשם שבתורה פרד"ס, כן מאכלים של עולם הזה. וכשם שבעשבים יש דברים סגוליים וטבעיים, כן יש בתורה מצות סגוליות וכו'. ולזה כשאדם אוכל דבר המותר, כאילו נהנה מאור העליון ממאורי אור תורה אלא שנגשם לצד הצלחת יסודי ארץ, שצריכים מזון כפי הכנתם והרכבתם. וזה אומרו (תהלים מ, ט) וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי, בזה גבר חפצו ותשוקתו לעשות רצונו יתברך, כי אין רע בקרבו המסיר חפץ הערב לנפש".
[7] כמבואר בדברי הש"ך (הלכות נדה, יורה דעה, סימן קפט ס"ק יג) שכתב: "כך קובעת בימי החודש. כתב הרא"ה בספר בדק הבית שם לא לקידוש החודש ולתקיעת שופר שלנו אלא למולד הלבנה לשעה שנראה שראוי לקבוע חודש על פי הראיה. אבל הרשב"א במשמרת הבית כתב דודאי שיפורא גרים והכל לימות החודש מלא וחסר לחדשים ולשנים מעוברות לפי תיקוני בית דין. שכל מה שבית דין של מטה עושים, בית דין של מעלה מסכימים עמהם, דכתיב אשר תקראו אותם אשר תקראו אתם במועדם. ואף בחידושי הגוף כן, וכמו שדרשו ז"ל בלָאֵל גֹּמֵר עָלָי, קטנה בת ג' שנים ויום אחד שנבעלה אין בתוליה חוזרים, נמנו בית דין ועברו השנה בתוליה חוזרים, הוי לאל גומר עלי, עכ"ל. והוא בירושלמי בשם ר' אבין, וכן כתב הרא"ש פרק האשה דבשפורא תליא מילתא".
[8] וראה גם בדברי רבנו בחיי (שם פסוק י) שכתב: "היה יעקב גדול בכח וגבורה, כי האבן אשר לא יכלו רועי שלושת עדרי צאן להניע אותה ממקומה, הוא לבדו גלל אותה מעל פי הבאר, והוא עייף מצד הדרך אשר בא בה, גם מצד התורה שנקראת תושיה (סנהדרין כו, ב), מפני שמתשת כוחו של אדם, שלמד עד עתה בבית עבר. שהרי ידוע כי כשפירש מבית אביו יצחק, לא הלך מיד לחרן אל בית לבן. אבל הלך ללמוד תורה בבית עבר, ועמד שם ארבע עשרה שנה".
[9] וזה לשון התנחומא: "ועל שבעל פה נאמר (איוב יא, ט) אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם, וכתיב (שם כח, יג) וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. ומאי לא תמצא בארץ החיים, וכי בארץ המתים תמצא. אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט, יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עָמֵל. לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שנאמר(שמות לד, כז) כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל".
[10] ועוד מובא שם: "תניא אמר רבי עקיבא, פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי ספינה אחת שמטרפת בים, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו רבי מאיר. כשעליתי למדינת קפוטקיא, בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו, בני מי העלך, אמר לי גל טרדני לחברו, וחברו לחברו, עד שהקיאני ליבשה. אמרתי באותה שעה, כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, מים שיש להם סוף אשתו מותרת, מים שאין להם סוף אשתו אסורה"
[11] וכן הובא בפני מנחם (ויקרא, ל"ג בעומר תשנ"ג, מאמר א) "כשנסעתי עם הבית ישראל ז"ל למירון, אמר בדרך בשם הרבי ר' אלימלך מליזענסק ז"ל, דאיתא, שחכמים אמרו נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה, כמה נהרות דמע של עגונות נשפכו על זה, ואחר כך משתדלים למצוא כל מיני היתרים להתיר העגונה, ומפני מה אסרוה חכמים. אלא שאילו היה הדין, טבע במים שאין להם סוף אשתו מותרת, מי שטבעה ספינתו לא היה יכול להינצל, שלא היה לו חיות על פי חכמים. לפיכך הוצרכו חכמים לקבוע גדר ולומר שאשתו אסורה, ויש לו חיות על פי התורה, וממילא יוכל להינצל. והוסיף הבית ישראל ז"ל שאיתא בגמרא שם בכמה מעשיות ברבי עקיבא שניצול על ידי דף של ספינה וברבי מאיר שניצול על ידי גלי הים, כמה גדולים דברי חכמים שאמרו וכו' מים שאין להם סוף אשתו אסורה. היינו כמה גדולים דברי חכמים, שכשאמרו כך, נעשה מזה כלל שכך יהיה. וכשם שאיתא בשבת אצל רבי ישמעאל בן אלישע, לא יקרא לאור הנר, אמר רבי ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה, פעם אחת קרא וביקש להטות, ולחד מאן דאמר קרא והיטה, אמר כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר. רבי ישמעאל בן אלישע לא היה מגיע לידי כך, וכמו שמקשה התוספות, שהרי צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם. אלא זהו גדולים דברי חכמים, שכשאמרו שמא יטה, הוכרח להגיע לידי כך, או לכל הפחות ביקש להטות".
[12] להשלמת היריעה בעניינים שנתבארו במאמר זה, ראה עוד בפרשת וילך מאמר כוחם של הצדיקים.
