כיבוד אב ואם שדעתם אינה צלולה

הקדמה

א. במסכת קידושין (לא, ב) מובא שלרב אסי היתה אמא זקנה: "אמרה ליה בעינא תכשיטין, עבד לה, בעינא גברא, נייעין לך, בעינא גברא  דשפיר כוותך, שבקה ואזל לארעא דישראל". לאחר שהבין רב אסי שדעתה של אמו נטרפה עליה, עזב את מקומו ועלה לארץ ישראל. ומסופר שם: "שמע דקא אזלא אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ, אמר ליה אסור, לקראת אמא מהו, אמר ליה איני יודע, וכו', אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר אי ידעי לא נפקי".

במושכל ראשון נראה מדברי הגמרא, שאם נטרפה דעתם של אביו ואמו, יכול להניחם ולא לקיים את מצות כיבוד אב ואם בגופו אלא על ידי שליח – דהיינו, שיצוה לאדם אחר לשמרם ולטפל בהם. שאם לא כן כיצד יכל רב אסי להניח את אמו ולעלות לארץ ישראל, אלא מן הסתם מינה אדם אחר לכבדה. וכן מפורש בדברי הרדב"ז (על הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ו הלכה י)  שכתב: "כיון דרב אסי עבד עובדא בנפשיה ואיך הניחה והלך לו, אלא ודאי צוה את האחרים". וכן מפורש בכסף משנה שם [המובא להלן].

מאידך גיסא, בסוף המעשה, מבואר לכאורה שרב אסי שינה את דעתו, כאשר אמר "אי ידעי לא נפקי", ומשמע שהצטער על כך שעזב את אמו ועלה לארץ ישראל. ויתכן שהטעם לצערו היה משום שנהג שלא על פי דין, שלא קיים את מצות כיבוד אמו כראוי. ואם כן שוב אין להביא ראיה ממעשה זה לענין קביעות הלכה למעשה בדין כיבוד אב ואם שנטרפה דעתם [כן כתב הרש"ש בקידושין, להלן אות ג יובאו דבריו].

חיוב כבוד אם ואם שנטרפה דעתם

ב. בדין זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד (הלכות ממרים הנ"ל).

הרמב"ם כתב: "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם. והשיג עליו שם הראב"ד: "א"א אין זו הוראה נכונה, אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרו".

בשו"ע (יו"ד סי' רמ סע' י) פסק להלכה את דברי הרמב"ם, ולא הזכיר את השגת הראב"ד.

ובחיבורו כסף משנה כתב, שמקור דברי הרמב"ם הוא מהמעשה עם רב אסי. ומה שכתב הרמב"ם "ויצוה אחרים להנהיגם", היינו "עצה טובה קא משמע לן, ואין ספק שכך עשה רב אסי". ולכן תמה הכסף משנה על השגת הראב"ד: "ואילו היה רבינו מוציא דין זה מדעתו היה השגתו השגה, אבל אחר שהוא מוציא אותו מעובדא דרב אסי אין מקום להשגתו". והביא דברי הר"ן בקידושין (יג, ב בדפי הרי"ף) שכתב על השגת הראב"ד: "ולא ידעתי למה, דהא דרב אסי הכי מוכח".

כדבריהם כתב הרדב"ז (הלכות ממרים, שם) "ולא ידעתי למה כתב הראב"ד אין זו הוראה נכונה, כיון דרב אסי עבד עובדא בנפשיה ואיך הניחה והלך לו, אלא ודאי צוה את האחרים לפרנסה". והוסיף, שאדרבה, יש מעלה במה שהניח רב אסי את אמו ביד אחרים, שכן "זו תקנתה, שיש לה על הבן געגועים ולא מיכספא מיניה, מה שאין כן באחרים. ולא מצי לגעור בה, ואחרים גוערים בה. ואפשר שעל ידי הכאה תחזור משטותה, ומעשים בכל יום בכיוצא בזה, והבן אי אפשר לו לעשות דבר מזה".

ג. ביישוב השגת הראב"ד מהקושיה ששיטת הרמב"ם מוכחת ממעשהו של רב אסי, נאמרו ביאורים שונים:

[א] הכסף משנה (הנ"ל) הביא את דברי הר"ן שכתב: "ואולי הוא ז"ל סובר דדוקא למיסק לארץ ישראל, ואינו מחוור". כלומר, לדעת הר"ן סבר הראב"ד שרב אסי עזב את אמו בגלל מצות ישוב ארץ ישראל, ובאמת אילולא כן לא היה עוזב אותה. ונמצא שלפי הראב"ד אין כל ראיה ממה שעזב רב אסי את אמו שיכול להניח את אביו ואמו שנטרפה דעתם.

[ב] בספר ים של שלמה (קידושין פרק ראשון סוף סימן סד) כתב: "ואני אומר שיפה השיג [הראב"ד] אם יניחם וילך למי יצוה לשומרם כמו שכתב, ואינו דומה לעובדא דאמא דרב אסי, דשם לא היתה מטורפת בענין שצריכה לשמירה אלא שאלה שלא כהוגן מרוע לב, ע"כ חלף והלך לו למקום שלא תראה אותו".

[ג] הב"ח (יו"ד שם) כתב: "ואני אומר דעת הראב"ד היא דההיא אימא לא נטרפה דעתה אלא זקנה היתה, ולפי שלא היה יכול להשתדל לה בעל כרצונה הלך ממנה כדי שלא יעבור יותר על מה שתצוה אמו עוד ולא יוכל לקיים, אבל מי שנטרפה דעתו שצריך שמירה יתירה אין הדעת נותנת שיניחם וילך לו, דכיון דאינו מצווה לקיים ציוויים ואינו ירא מעונש בעברו על ציווים שהרי אין להם דעת, ואם כן אינו מחוייב כי אם להאכילם ולהשקותם ולשמרם, והיאך ילך לו. וכן יראה מדברי רבנו [הטור] שהסכים לדעת הראב"ד, והכי נקטינן, ודלא כמו שפסק בשו"ע להקל כהרמב"ם".

[ד] באופן נוסף, הדרישה ביאר את השגת הראב"ד, וכך כתב: "ולי נראה דשפיר השיג הראב"ד, ורצונו כיון שכתב הרמב"ם ויצוה לאחרים וכו', שמע מינה דאפשר לאחרים שינהגו בו ואפילו הכי אינו חייב הוא לנהגו בעצמו. ואין זו הוראה נכונה, דאם אחרים יכולים לנהוג בו כראוי, כל שכן הוא שיודע לעשות רצון אביו, ואם כן חייב הוא בעצמו לנהוג. דבשלמא בעובדא דגמרא לא נזכר שיצוה לאחרים, ואפשר דמיירי שהיתה כבר נשתטה עד שאי אפשר לשום אדם לנהוג בה, אבל אם אפשר לאחרים כל שכן דאפשר לו וחייב. והכי דייק לשון ההשגה שכתב אם הוא יניחם למי יצוה לשמרם, דמשמע שכל שהוא אינו יכול לנהוג בו כל שכן אחרים".

דברי הדרישה הובאו בט"ז (יו"ד סי' רמ ס"ק יד) שכתב: "ונראה שעיקר תמיהתו על שיצוה לשמרם דזהו ליתיה בגמרא, ועל זה תמה הראב"ד מה חשב הרמב"ם שהוסיף ציווי לאחרים לשמרם, כיון שעל כרחך לא מהני ליה שמירה, דאי מהני למה ילך ויניחנה הלא אפשר לה בשמירה, ואם אי אפשר לשמור מה מהני ציווי לאחרים בשמירה".

אלא שבערוך השלחן (שם סע' לב) כתב לתרץ את השגת הראב"ד לפי מה שביארוהו הדרישה והט"ז, כי לדעת הרמב"ם "ידוע שהמשתגעים ביותר בהכרח לאסרם באזיקים וחבלים, והבן אין ביכולתו לעשות בעצמו כן, לכן מצוה לאחרים והוא ילך לו, ובזה אתי שפיר מה שתמהו בט"ז ובדרישה".

נמצא מבואר בדברי הפוסקים שביארו את השגת הראב"ד – שאין כל קושיה מהמעשה של רב אסי גם לשיטת הראב"ד, כי לרב אסי היתה סיבה מיוחדת שעזב את אמו, או כדברי הר"ן, משום מצות יישוב ארץ ישראל. או כדברי הים של שלמה, משום שלא היתה מטורפת אלא שאלה מרוע לב ולכן לא היה מחוייב לקיים דבריה. או כדברי הב"ח, משום שלא יכל להשתדל לקיים את רצונה ולכן לא רצה להוסיף ולעבור על ציוויה. או כדברי הדרישה והט"ז, שהשגת הראב"ד היתה על הדין שכתב הרמב"ם שיכול לצוות לאחרים.

[ה] בחידושי הרש"ש (קידושין שם) ביאר את מה שאמר רב אסי לאחר שנודע לו שאמו נפטרה "אי ידעי לא נפקי", שרב אסי חשש "פן טורח הדרך או עזיבתו אותה גרמו מיתתה". ולפי זה כתב הרש"ש: "ונ"ל דכן פירש הראב"ד ולא תיקשי עליו קושיית הכס"מ והר"ן מעובדא דרב אסי".

ומבואר בדבריו כפי שהזכרנו לעיל, שאין להביא ראיה מהמעשה של רב אסי לענין קביעות הלכה למעשה בדין כיבוד אב ואם שנטרפה דעתם, מכיון שבסופו של דבר רב אסי הצטער על כך שעזב את אמו ועלה לארץ ישראל, כי חשש שנהג שלא על פי דין ועזיבתו אותה גרמו את מיתתה.

ואמנם ראוי להעיר, שבפירוש עין משפט על גליון הגמרא במסכת קידושין, לא ציין שהמעשה של רב אסי מהווה מקור לדברי הרמב"ם בדין כיבוד אביו ואמו שנטרפה דעתם.

לסיכום: להלכה נחלקו הפוסקים בהכרעת מחלוקת הרמב"ם והראב"ד: השו"ע (יו"ד סי' רמ סע' י) פסק כדעת הרמב"ם: "מי שנטרפה דעת אביו או אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתגעו ביותר, ילך לו ויניחם, ויצוה לאחרים לנהגם כראוי". ברם הב"ח, הדרישה והט"ז (שם) כתבו שהטור פסק כדעת הראב"ד, וכך הכריעו גם הם.

ולמעשה, פסקו בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קיז אות ז) ובספר ילקוט יוסף (דיני כיבוד אב ואם פרק ז) כדברי הרמב"ם.

חיוב כבוד אב ואם תלוי במידת צלילות דעתם של ההורים

ד. והנה דבר חדש ביסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ביאר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן נט). וזה לשונו: "נשאלתי מת"ח אחד שאמו נטרפה דעתה עליה ל"ע ומפריעה בצורה חריפה סדר ושלום הבית, אם מותר לו לקשרה בחבל אל הכסא כפי פקודת הרופא, כדי שלא תשתולל".

וכתב לבאר, שדברי הרמב"ם נאמרו באופן שנשתטו כל כך עד שצריכים לקשירה והכאה כדי לרסנם, ובאופן זה גם הראב"ד מודה שיניחם וילך לו, שכן דברים אלו אין הבן יכול לעשות מפני צו התורה עליו, ולכן מוכרח למוסרם ביד אחרים. ורק משום שאין הדבר מפורש כן ברמב"ם, השיג עליו הראב"ד, מפני שפירש שכוונת הרמב"ם היא באופן שצריכים לסבול מהם הרבה בגלל שטותם. אבל באופן שצריכים להכותם או לקשרם, גם הראב"ד מודה שלא רק שהבן איננו מצווה לטפל עמהם בדרך זו, אלא אסור לו לעשות זאת אלא צריך לעזבם ולמסור אותם בידי אחרים שינהגו איתם כפי הראוי להם לפי שטותם ולפי הפקודה הרפואית על כך.

ודקדק הציץ אליעזר ביאור זה בדברי הרמב"ם, שכן יש להעיר על הטור והשלחן ערוך ששינו מלשון הרמב"ם שכתב "ויצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם", ואילו הטור והשו"ע השמיטו תיבת "להם" וכתבו בלשון "ויצוה לאחרים לנהגם כראוי". וטעם הדבר, כי הרמב"ם דיבר באופן שאי אפשר לו לעמוד עם אביו ואמו בגלל ההכרח שיש לו לקשרם או להכותם, ולכן במצב שכזה עליו לצוות לאחרים "להנהיגם כראוי להם", רצה לומר לצוות לאחרים לעשות את מה שהוא לא יכול לעשות וכפי הנצרך "להם".

לפי זה, פסק הציץ אליעזר בנדון שאלתו, שאסור לבן לקשור את אמו אל הכסא, אלא עליו למסרה בידי אחרים שינהגו אתה על זו הדרך כפי ההכרח וכפי הציווי הרפואי.

[הציץ אליעזר הוסיף, שיסוד הדין מפורש כבר במש"כ הרדב"ז (המובא בדברינו לעיל) שהבן "לא מצי לגעור בה, ואחרים גוערים בה. ואפשר שעל ידי הכאה תחזור משטותה, ומעשים בכל יום בכיוצא בזה, והבן אי אפשר לו לעשות דבר מזה". וכן מפורש גם בדברי ערוך השלחן (המובא בדברינו לעיל) שלדעת הרמב"ם "ידוע שהמשתגעים ביותר בהכרח לאסרם באזיקים וחבלים, והבן אין ביכולתו לעשות בעצמו כן, לכן מצוה לאחרים והוא ילך לו"].

עם זאת, יש קצת מן התימה במה שכתב הציץ אליעזר שהראב"ד לא פירש את דברי הרמב"ם כפי המובן בדבריו, וכפי שיוצא לפי מהלך ביאורו של הציץ אליעזר, שדברי הרמב"ם נסבו אודות אופן שצריך להכות את הוריו, ואילו הראב"ד שמודה לדין זה בעיקרון,  סבר שהרמב"ם לא דיבר באופן שכזה, אלא באופן שסובל מהם הרבה אך עדיין לא מוכרח להכותם. וזה תמוה לומר שהראב"ד לא פירש את דברי הרמב"ם כראוי, ובפרט לשיטתו של הציץ אליעזר שבדברי הרמב"ם מדוקדק שמדובר באופן שמוכרח להכותם, וצ"ע.

חידוש נוסף בשיטת הראב"ד, כתב בספר נשמת אברהם (יו"ד סימן מ אות ה), לאחר שהביא את ביאורו של הט"ז להשגת הראב"ד "מה חשב הרמב"ם שהוסיף ציווי לאחרים לשמרם, כיון שעל כרחך לא מהני ליה שמירה, דאי מהני למה ילך ויניחנה הלא אפשר לה בשמירה, ואם אי אפשר לשמור מה מהני ציווי לאחרים בשמירה", וכתב הנשמת אברהם על דברי הט"ז: "ונ"ל דהאידנא ודאי אפשר לחלק בין שמירה של הבן שהוא אינו מנוסה ויודע איך לשמור, ובין אח או מוסד שלומדים ומנוסים בדבר ויודעים איך לטפל באדם כזה שנטרפה דעתו".

בדבריו מבואר, שבזמנינו שיש עדיפות לטיפול רפואי בטירוף הדעת על ידי אנשים מומחים, אין מחלוקת, ולפי כולם עדיף למסור את הטיפול בהורים שנטרפה דעתם לידי אנשים המנוסים בטיפול מתאים. עם זאת, גם דברים אלו מחודשים מאד, ותמוה לומר שדברי הראב"ד היו נכונים בשעתם, וכיום עם השתנות התנאים, אינם נכונים למעשה, וצ"ע.

האם מצות כיבוד אב ואם היא בגדר 'מצוה שבגופו'

ה. לכן נראה לבאר שהרמב"ם והראב"ד נחלקו במהות מצות כיבוד אב ואם, האם זו מצוה שבגופו ולא מועיל בה שליחות, או שזו מצוה ככל מצוות התורה שאדם יכול לעשות שליח לקיים המצוה. או במילים אחרות: הרמב"ם והראב"ד נחלקו האם גדר המצוה הוא תוצאת המעשה – העיקר שאביו ואמו יכובדו, ולא משנה על ידי מי, וכך סובר הרמב"ם. ולכן לדעתו אם נטרפה דעת אביו ואמו, מכיון שעדיף שאחרים יטפלו בהם, וכפי שנתבאר לעיל, ודאי שיכול "לצוות לאחרים להנהיגם כראוי להם", כי בזה מקיים הבן את המצוה כראוי, שכן העיקר היא התוצאה, שהוריו יכובדו.

אולם לדעת הראב"ד, מהות מצות כיבוד אב ואם היא חיוב שמוטל על הבן לעשות בעצמו את המעשה כיבוד, ולא רק שהפעולה תתבצע באיזה אופן שלא יהיה. ולכן לדעתו, גם אם נטרפה דעת אביו ואמו, לא נפטר מחיובו לכבדם, ומהיכי תיתי שיוכל לתת לאחרים לטפל בהם.

תוספת ביאור בענין נראה, על פי מה שהביא בקובץ שיעורים על מסכת כתובות (אות רנג) מדברי מהר"ח אור זרוע (סי' קכח) שחילק ביסוד גדר שליחות במצוות, שיש מצוות שעיקרן בעצם העשיה, ויש מצוות שעיקרן בתוצאה. לדוגמא, מצוות תפילין, קריאת שמע, לולב, סוכה, עניינם ומהותם בעצם המעשה, ולכן מצוות אלו לא שייך לקיימם על ידי שליחות. אולם יש מצוות כעשיית מעקה והריגת חייבי מיתות בית דין, שכל עניינם בתוצאה, ולכן יכול לקיימם גם על ידי שליחות.

מעתה נראה, שבענין זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד, להיכן משתייכת מצות כיבוד אב ואם. לדעת הרמב"ם מהות המצוה כמצוות שעיקרן תוצאת המעשה, ולכן ודאי שיוצא ידי חובת קיום המצוה גם בשליחות, שמצווה לאחרים להנהיגם כראוי להם. וממילא כשנטרפה דעתם של הוריו פשיטא שמקיים את המצוה כדת וכדין כשמוסרם ביד אחרים. אולם הראב"ד סובר שמצות כיבוד אב ואם היא מחלק המצוות שעניינם מעשה המצוה, ולכן לא יוצא ידי חובת הקיום על ידי שליחות, ומשום כך גם אם נטרפה דעתם של אביו ואמו, לא יכול למוסרם ליד אחרים.

והנה מצות מורא אביו [שלא ישב במקומו ולא יסתור דבריו], ודאי שלא שייך לקיימה על ידי אחרים ועל הבן עצמו מוטל לקיים המצוה. ויתכן שנחלקו הרמב"ם והראב"ד האם נלמד ממצות מורא למצות כיבוד, ונאמר שכשם שגדר מצות מורא הוא מצוה בגופו והחיוב הוא במעשה המצוה, ולא מועיל לצאת ידי חובה בשליחות – כך גם  מצות כיבוד היא מצוה שבגופו, שכן הושוו מצות כיבוד למצוות מורא. כך סובר הראב"ד.

[ויש להוסיף לפי זה טעם במה שציוותה התורה מצות כיבוד אב ואם הגם שהשכל מחייב מצוה זו, שהתורה חידשה שחיוב המצוה הוא בגופו, כי מצד השכל היה מקום לומר שהחיוב הוא רק שהפעולה תבוצע].

אולם לדעת הרמב"ם אין שייכות בין מצות כיבוד למצות מורא, וגם אם מצות מורא היא מצוה על גופו יש לומר שמצות כיבוד היא מצוה שעיקרה תוצאת המעשה, ושפיר יכול לצאת ידי החיוב בה על ידי שליחות.

כעין ביאור זב במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, מצאתי בשו"ת מכתם לדוד (חלק יו"ד סימן לב) שכתב בתוך דבריו: "ואם נשבע שלא לכבד אביו היה נראה לכאורה שאם נצטרך אביו לשימושו חייב לכבדו בכל מיני כבוד ושאי אפשר לו לימנע מחמת שבועתו, כי אם נאמר שיעשנה על ידי אחרים, ממה נפשך, אם יצא ידי מצות כבוד בזה הרי עבר על שבועתו שנשבע שלא לכבדם. ואם לא יצא אם כן מוכרח הוא לכבדם בעצמו. ועיין ברמב"ם (פ"ו מהלכות ממרים) שכתב שמי שנטרפה דעתו של אביו או אמו ילך לו ויצוה לאחרים להנהיגם כראוי, דמשמע דגם במה שמצוה לאחרים להנהיגם קיים המצוה, אלא דכל היכא דאפשר מצוה בו יותר מבשלוחו כמו בכל המצוות שבתורה, והיכא דלא אפשר יקיים על ידי אחר. אבל הראב"ד ז"ל שם השיגו, עי"ש".

מפורש איפוא בדבריו שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין אביו ואמו שנטרפה דעתם, שורשה במחלוקת אם יכול לקיים מצות כיבוד אב ואם על ידי שליח. שלדעת הרמב"ם יכול לקיים על ידי שליח, אולם לדעת הראב"ד אינו מקיים בכך את המצוה, וצריך לעשותה בגופו. והיינו כפי שביארנו, שיסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הוא במהות מצות כיבוד אב ואם, אם היא מצוה בגופו ודין בעשיית המעשה, או מהות המצוה הוא בקיומה, דהיינו תוצאת המעשה, וכנ"ל.

מצות כבוד אם ואם – חיוב על מעשה או על תוצאה

ו. נראה להביא ראיה לשיטת הראב"ד מההלכה שמצות כיבוד אב ואם היא "משל אב" (שו"ע יו"ד סי' רמ סע' ה). כלומר, אין על הבן חיוב להוציא ממון עבור המצוה, וכדברי הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ו ה"ג) "אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל אב". וזהו דין מיוחד במצות כיבוד אב ואם שלא נאמר בשאר המצוות. ואם כן יש ללמוד מכך שהתורה קבעה שאין צורך בכסף של הבן לקיום המצוה אלא בגופו ובמעשיו, שמהות המצוה היא רק בגופו.

יתכן שלכך התכוין הראב"ד במה שכתב בהשגתו "למי יצוה לשמרו", והיינו שלמרות שיכול לצוות לאחר לשומרו ולטפל בו על ידי תשלום ממון וכיו"ב, מכל מקום לא מקיים בכך את המצוה. ואף שמוציא מממונו לשם כך, מכל מקום החיוב מוטל על גופו דווקא ורק באופן זה מתקיימת המצוה, ולכן אם נטרפה דעתם חייב הבן עצמו לטפל בהם ואינו יכול לצוות לאחר.

אמנם לשיטת הרמב"ם שמהות מצות כיבוד אב ואם איננה גדר של מצוה שבגופו, אלא עיקר המצוה היא התוצאה שהפעולה תתבצע, צריך לומר שההלכה בדין כיבוד שהוא "משל אב" פירושה שאין חיוב במצוה זו על הבן להוציא מממונו, אבל אם הוציא ממון לצורך קיום מצוה זו פשיטא שקיים מצות כיבוד אב ואם, ולכן כתב הרמב"ם שאם נטרפה דעתם שיכול לצוות לאחר.

ראיה נוספת לשיטת הראב"ד שמצות כיבוד אב ואם היא בגופו דוקא, נראה להביא מדברי הגמרא (קידושין לא, ב) "אמר רבי אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד, חמשה בני סמכי הוו ליה לאבימי בחיי אביו, ואפילו הכי כי הוה אתא רב אבהו קרי אבבא, היה רץ אבימי ופותח לו, ואין מניח לאחד מבניו לילך".

ולכאורה מפורש בדברי הגמרא שרב אבהו פתח בעצמו את הדלת לאביו למרות שהיו לו חמשה בנים, ולא הניח להם לעשות זאת. והיינו כשיטת הראב"ד שצריך לקיים את המצוה בגופו, ולכן טרח בעצמו לרוץ ולפתוח לאביו, ולא ציוה לאחד מבניו לפתוח את הדלת.

[עוד נראה להביא ראיה לשיטת הראב"ד שחיוב מצות כיבוד אב ואם הוא בגופו, מדברי חז"ל (ב"ר פרשה לט) שכשהקב"ה אמר לאברהם לך לך "היה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו, אמר לו הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם". ולכאורה תמוה מאד, הרי קודם מתן תורה לא היה אברהם אבינו מחוייב במצות כיבוד אב כדברי הגמרא (סנהדרין סא, א), ומה שייך לומר שהקב"ה פטרו ממצוה זו, בשעה שמעולם לא היה מחוייב בה. ועל כרחינו צריכים אנו לומר שהמצוה של היום כדוגמתה לא היתה קיימת, וזוהי מצוה בגופו, אבל המצוה השכלית לשרת את אביו ואמו ודאי היתה קיימת, ומזה פטר הקב"ה את אברהם אבינו].

ז. עוד נראה לבאר על פי יסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד את המעשה המובא בגמרא בפסחים (קד, ב) "עולא איקלע לפומבדיתא, אמר ליה רב יהודה לר' יצחק בריה, זיל אמטי ליה כלכלה דפירי וחזי היכי אבדיל [שיביא לעולא הפירות ובעלילה זו יראה היאך עולא מבדיל]. אזל שדר ליה [ר' יצחק] לאביי, כי אתא אביי א"ל היכי אמר, א"ל ברוך המבדיל בין קודש לחול אמר ותו לא, אתא לקמיה דאבוה א"ל היכי אמר, א"ל אנא לא אזלי אנא שדריתיה לאביי, ואמר לי המבדיל בין קודש לחול,  א"ל רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא דשמעתיה מפומיה" [דר' יצחק אלא מפומיה דאביי]. ופירש הרשב"ם: "סררותיה דמר, כעס עליו על שלא הלך הוא בעצמו". רבי יהודה ביקש מבנו רבי יצחק ללכת לשמוע כיצד עולא מבדיל, ורבי יצחק שלח במקומו את אביי. ולאחר שאביי חזר וסיפר לרבי יצחק כיצד עולא הבדיל, ורבי יצחק הלך וסיפר זאת לאביו, כעס עליו אביו [רב יהודה] על שלא הלך הוא בעצמו.

לפי המבואר נראה, שהסיבה שרבי יהודה כעס על בנו היתה, בגלל שסבר שמצות כיבוד אב ואם היא בגופו, ולכן כעס רבי יהודה על כך שבנו שלח את אביי במקומו ולא קיים את המוטל עליו בעצמו, וכדעת הראב"ד. ואילו רבי יצחק סבר שמצות כיבוד אב ואם היא שהפעולה תיעשה, ולכן הוא שלח את אביי, וכדעת הרמב"ם.

והנה בספר הר צבי על התורה (פרשת יתרו, עה"פ כבד את אביך ואת אמך) הביא שהגאון רבי זליג ראובן בענגיס, ראב"ד ירושלים, אמר "שמצות כיבוד אינה אלא במאכל ובמשתה, אבל כשאינו נוגע למאכל ולמשתה ליכא למצות כיבוד, והן הן דברי הרשב"א ביבמות (ו, ב)". והוסיף הגרז"ר בענגיס "דבמורא אב ואם, אף אם עובר על מורא אבל על מצות כיבוד אינו עובר". והביא ראיה לכך מהגמרא בפסחים הנ"ל שרב יצחק לא הלך בעצמו אלא שלח את אביי. וכיצד יתכן שעבר רב יצחק על מצות כיבוד אב ולא הלך, אלא על כרחך שאמנם אינו עובר על מצות כיבוד.

ודחה הגאון רבי פסח פרנק את הראיה מהגמרא בפסחים "דיש לומר דשלוחו של אדם כמותו והוי כמאן דעביד הוא, ואם משום דמצוה בו יותר מבשלוחו כבר העירו האחרונים דלאו בכל דבר מצוה בו יותר מבשלוחו".

אכן לפי המבואר לעיל, פשוט שאין כל ראיה מהגמרא בפסחים, מכיון שהטעם שרב יצחק לא הלך בעצמו כמו שאמר לו אביו אלא שלח את אביי היה בגלל שסבר רב יצחק שמצות כיבוד אב מתקיימת גם על ידי שליח [ולעומתו סבר אביו, ר' יהודה, שהמצוה היא בגופו ולכן כעס על ר' יצחק בנו].

כבוד אב ואם כאשר הם דורשים מבנם לקיים המצוה

ח. עוד הביא בספר הר צבי (שם), שהגר"י קלמס הביא את דברי הגמרא (קידושין לב, א) "אלעזר בן מתיא אומר, אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות [ויש מצוה אחרת לעשות כגון לקבור את המת או לויה, רש"י] – מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה, שאני ואבא חייבים במצוה. איסי בן יהודה אומר, אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים תיעשה על ידי אחרים, וילך הוא בכבוד אביו. אמר רב מתנה הלכה כאיסי בן יהודה"  ואם כן מוכח מאיסי בן יהודה שאי אפשר לקיים מצות כבוד אב בשליחות, שהרי איסי בן יהודה אומר ש"אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים תיעשה ע"י אחרים וילך הוא בכבוד אביו", ומדוע לא אמר שלענין כבוד אב אם אפשר ליעשות על ידי אחרים יעשה על ידי אחרים והוא יקיים המצוה, אלא ודאי מוכח מכאן שמצות כבוד אב ואם ליתא בשליחות.

אולם אפשר לדחות ראיה זו ולומר שדוקא כאשר האב דורש מבנו "השקיני מים" כוונת האב היא שדווקא הבן ישקהו מים. ושוב אין כל ראיה שאי אפשר לקיים מצוות כיבוד אב בשליחות, כי באמת אפשר לעשות שליחות, אלא שבאופן הזה שהאב דורש שרק הבן יעשה את המצוה, דוקא בנו עושה את מצוה, אבל בכל מקום אחר יש אפשרות לשלוח שליח.

אם כנים הדברים יבוארו היטב דברי הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ו הלכה יג) שכתב: "אמר לו אביו השקיני מים ויש בידו לעשות מצוה, אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים תעשה ויתעסק בכבוד אביו שאין מבטלין מצוה מפני מצוה, ואם אין שם אחרים לעשותה יתעסק במצוה ויניח כבוד אביו שהוא ואביו חייבים בדבר מצוה, ותלמוד תורה גדול מכבוד אב ואם".

דברים אלו צריכים ביאור, ראשית כל, כפי שנתבאר שיטת הרמב"ם היא שאפשר לקיים מצות כיבוד אב ואם על ידי שליח, ואם כן מדוע מחוייב הוא לעסוק בכיבוד אביו, הרי יכולה המצוה ליעשות על ידי שליח. ועוד צריך להבין מה הם דברי הרמב"ם: "שאין מבטלים מצוה מפני מצוה", שכן מאחר ויכול לעשות שליח לדעת הרמב"ם, אינו מבטל בכך מצוה ויכול לקיים את שתי המצוות.

אמנם לפי המבואר לעיל שבמקום שהאב דורש מבנו שיעשה בעצמו ובגופו את המצוה אזי מחוייב הבן לעשות המצוה בעצמו ולא על ידי שליח גם לפי שיטת הרמב"ם, מבואר היטב מדוע כתב הרמב"ם שהבן יתעסק בכיבוד אביו משום "שאין מבטלין מצוה מפני מצוה", והיינו מכיון שאם הבן ישלח אחר לקיים המצוה הוא מבטל בכך את מצות כיבוד אב, וכמו שנתבאר, שכאשר האב מצווה שדווקא בנו יכבדו, לפי כולם מחוייב הבן לכבד את אביו בגופו ולא יכול למנות שליח בשום פנים ואופן. ולפי זה אם הבן היה עושה את המצוה השניה, הוא היה מבטל את מצות כיבוד אב ואם, ומבוארים היטב דברי הרמב"ם.

נמצא לפי המבואר בדברינו שבמקרה שהאב דורש שהבן יעשה בעצמו את המצוה, גם הרמב"ם מודה לדברי הראב"ד שאין שליחות בכיבוד אב, כי האב דורש שדוקא הבן יעשה את המצוה ולא אחר.