כי תצא למלחמת היצר [ב] (עקבי דרך, כי תצא)

אשת יפת תואר

^[1]כי תצא למלחמה על אויבך – "זהו יצר הרע"

א. המפרשים בתחילת הפרשה עמדו על דקדוקים רבים בלשון הכתובים:

[א] מדוע נאמר "כִּי תֵצֵא" בלשון יחיד. [ב] מה פשר לשון הכתוב "עַל אֹיְבֶיךָ" ולא "על אויב", ומשמע כי מדובר ב"אויב ידוע". [ג] מדוע נאמר "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ", ולא "ושבית אותם" – מהו איפוא "שִׁבְיוֹ" זה.

יישובם של המקראות מיוסד על דברי הזוהר הקדוש (זוהר חדש דף נ"ח ע"ב)  – על איזו "מלחמה" מדובר בפרשה זו: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ – דָּא אִיהוּ יֵצֶר הָרָע". לפנינו דברי האור החיים הקדוש בביאור הפרשה (דברים כא, י-יד) "בדרך הרמז", שעניינה מלחמת האדם נגד יצרו, ודרכי השגת הנצחון במלחמה זו: "ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע. ובא הכתוב להעיר האדם, כי ביציאתו מעולם העליון לבוא לעולם הזה, יהיה מוכן למלחמה. כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה, אלא אדרבה, לזו יקרא מלחמה, על דרך אומרם (אבות פ"ד מ"א) איזהו גבור הכובש את יצרו, שאין גבורה גדולה מזו. ולזה אמר לַמִּלְחָמָה בפת"ח תחת הלמ"ד [דהיינו למלחמה הידועה]. ואומרו עַל אֹיְבֶיךָ, בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו. כמו כן, אם יתרשל האדם מללחום את האויב, יקום עליו ויאבדהו מן העולם. ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה' בידו[2]. ואומרו וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, דקדק לומר שִׁבְיוֹ, ולא אותו, שאין בו ממש בעצמו, והעדרו הוא המקווה, אלא שִׁבְיוֹ, פירוש מה ששבה הוא מבחינת הטוב ממך ומכיוצא בך, בפיתויו ובנצחונו, שכמה נשמות מעם בני ישראל שבויות בידו"[3].

על מלחמה זו כבר כתב רבנו בחיי בספרו חובות הלבבות (שער יחוד המעשה, פרק ה) "על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה. אמר להם: מלחמת היצר וחייליו. ומן התימה, אחי, כי כל אויב שיש לך, כשתנצח אותו פעם ושתים, ירף ממך ולא יעלה על לבו להילחם בך, לדעתו יתרון כחך על כחו, והוא מתייאש מנצח אותך ומגבור עליך. אבל היצר אין מספיק לו ממך ניצוח פעם ומאה פעמים, בין שנצח אותך, בין שנצחתו. כי אם ינצח אותך – ימיתך, ואם תנצחהו פעם אחת – יארוב לך כל ימיך לנצח אותך, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמין בעצמך עד יום מותך. ואינו מקיל בקטנה שבקטנות ענייניך לנצח אותך בה, כדי שתהיה לו מדרגה לנצח אותך במה שלמעלה ממנה. ועל כן ראוי לך, שתהיה נזהר ממנו. ואל תמלא ממשאלותיו בך מאומה".

ההנהגה עם "אשת יפת תואר" – התיקון לנפש השבויה בידי היצר

ב. על פי המבואר לעיל מה היא ה"מלחמה" אליה צריך לצאת, יובן מי היא "אשת יפת תואר", מה היה ה"חשק" הגדול בה, ומהו התיקון בהבאתה "אל תוך ביתך".

הדברים מיוסדים על המובא בהמשך דברי הזוהר הקדוש (שם) "אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, דָּא הִיא נִשְׁמְתָא". ולפי זה ביאר האור החיים הקדוש בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות א] את הפרטים האמורים בכתוב: "והנפש תקרא אשה, וקרא לזו יְפַת תֹּאַר, כי הנפש יפה עד מאד, אלא שמתנוולת במעשים הרעים. וכשינוצח היצר, אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא. ואמר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, פירוש אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפיתויו, ילבישם בה [ב"יְפַת תֹּאַר", דהיינו בנשמה הטהורה] לתקן לה המושכלות ועולם הקיים שכולו טוב. ואומרו וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, לפי שעל ידי פיתוי הרע מתרחקת הנפש מהגוף, ושוכן חלק רע במקומה. והגוף יקרא בית, על דרך אומרם (תענית יא, א) מי מעיד באדם קורות ביתו שהוא הגוף. וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו, ויקרא בעל נפש" – יעויין בדבריו בביאור המשך הפרשה.

קריאת הנשמה בשם אשה מבוארת בפרשה נוספת בתורה – פרשת משפטים, כדברי האור החיים הקדוש בביאור הכתוב (שמות כא, ג) "ואומרו אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", שבו "רמזה התורה סוד גדול. והוא, כי יש לך אדם שקנה נשמתו באמצעות חוזק מעשיו הטובים, ונעשה הוא בעלה של נשמה הקדושה, שבאמצעות מעשיו קונה הנשמה הנקראת אשה, וכמו כן מצינו שקראוה חכמי אמת (תיקוני זוהר, תיקון ו). ולזה אמר אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, שקנאה כנזכר, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ, פירוש אפילו אחר יציאת אשתו [דהיינו נשמתו] אף על פי כן עודנה עִמּוֹ, ונשאר חי אפילו אחר מותו וכו'. וזה הוא אומרם ז"ל (ברכות יח, א) צדיקים במיתתן קרויים חיים".

נמצא לפי זה, כי אשת "יפת תואר" המוזכרת בפרשתנו, היא הנשמה הקדושה שהיא "יפת תואר" בטהרתה. ועליה כתב רבי אלימלך מליז'ענסק, בספרו נועם אלימלך (פרשת וישלח) "שתי נשים יש לאדם. אחת, היא האשה אשר ציוהו הבורא יתעלה לקחת לפרות ולרבות. והשנית, היא נשמתו הקדושה, הוא הנפש השכלית אשר נתן השם יתברך באדם, וכל תשוקתה אינה רק לעבודת הבורא, לעלות לשורשה למקום מחצבתה העליון. והיא נקראת אשת חיל, אשה טובה מתנה טובה לבעלה, שעל ידה יכול האדם לבוא למדרגות גדולות לאין קץ ותכלית".

איסור מכירת "אשת יפת תואר" – אזהרה לא למסור את הנפש בידי היצר

ג. לשיטתו המבוארת לעיל, שהמלחמה המבוארת בפרשתנו היא נגד היצר הרע, פירש האור החיים הקדוש (דברים כא, יג-יד), את האיסור למכור "אשת יפת תואר" ו"להתעמר בה", באם לא יחפוץ לקחתה לאשה: "ואומרו וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, על דרך מה שדרשו בספר הזוהר (ח"ב דף צ"ז ע"א) בפסוק לעם נכרי לא ימשול למכרה [שהכוונה שלא ימכור נשמתו לאותם מלאכי חבלה, שלאחר צאתו מן העולם יוליכוהו לגיהנם]. ואומרו בַּכָּסֶף, לפי שיאמר אדם איך ימשול אדם בנפשו למכרה, לזה אמר בַּכָּסֶף לשון כוסף, כי באמצעות תאוות וכוסף לבות בני אדם, ימכרו את נפשם ביד אויב [דהיינו היצר הרע]. ואומרו לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ, כמו שתרגם אונקלוס לא תתגר, פירוש לא תגרה בה מחבלים המתגרים בנפש החוטאת".

פרשת יפת תואר והפרשיות הסמוכות לה – "סדר תיקון האדם"

ד. על פי דרכו, פירש האור החיים הקדוש, את הפרשיות הסמוכות לפרשת "אשת יפת תואר", שגם הן עוסקות ב"סדר תיקון האדם", וממשיכות – משלימות את "סדר תיקון האדם".

לאחר שנצטווה האדם על עצמו ללחום ביצרו [בפרשת יפת תואר], הוזהרו [בפרשת בן סורר ומורה] ההורים לבל יניחו לבנם להילכד בידי היצר הרע, כביאורו של האור החיים הקדוש (דברים כא, יח) שם: "ואולי שבא להעיר כי, כשאדם ממליך בתוכו יצר הרע, נשללה ממנו הידיעה והשמיעה מהנאמר אליו. כי היצר עומד על מפתח הלב, ומונע הדברים מהגיע אל הנפש, כי הם יחייבוהו לצאת משם". וזה מה שגורם לבן סורר אשר "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ", דהיינו "מורד באביו ואמו, שהם הקב"ה (ברכות לה, ב), וכנסת ישראל (זוה"ק ח"ב דף פ"ה ע"א) על דרך אומרו (משלי א, ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, כי לפי שיולדיו חושכים שבטם מבניהם ומניחים אותם לעשות הטוב והישר בעיניהם, זה יסובב שגם בהם ימרוד". כלומר, אם בן סורר הגיע למה שהגיע, הרי זה כי "יולדיו" – אביו ואמו, לא השגיחו ללמדו מוסר שלא יפול ברשת היצר הרע, ויבוא לבסוף למרוד בהם ובהשי"ת.

לאחר מכן, בפרשת הסמוכה, נצטוו חכמי הדור לפקוח עין על עושי עוול, העומדים במרדם ואינם חוזרים בתשובה, להחזירם למוטב וזהו ביאורה של הפרשה הבאה, כדברי האור החיים הקדוש (שם פסוק כב-כג) "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. סמך פרשה זו לשלפניה, לפי שה' מסלסל סדר תיקון האדם. בתחילה העירו על עצמו, כמו שפירשתי ברמז פרשת כי תצא [כוונתו לדבריו בתחילת הפרשה המובאים לעיל אות א]. אחר כך העיר האב על הבן, כמו שרמזנו בפסוק כי יהיה וגו' בן סורר וגו'. וכאן העיר על חכמי הדור, לפקוח עין על עושי עול. והוא אומרו וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת, ונשאר עומד במרדו, ולא חזר בתשובה עד שמת בחטאו. והוא אומרו וְהוּמָת, ותלה ה' חסרונו על החכם, כאומרו וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, זה החכם עץ עושה פרי שהוא יטול עונשו. כי ה' ציוהו להוכיח ולחזור ולהוכיח עד הכאה (ערכין טז, ב) וכמו שכתבנו בפרשת קדושים[4], וכשהוא העלים עינו מאיש זה עד שמת מתחייב בו".

כי תצא למלחמת היצר – פשוטו של מקרא

ה. אף שהאור החיים הקדוש כתב במפורש כי ביאור המלחמה שבה נשבתה פרשת יפת תואר על ענייני המלחמה ביצר הרע הוא ב"דרך הרמז", כה אמר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי (ברכת מרדכי, פרשת כי תצא):

"בן אדם. אל יעלה בדעתך, כי "דרוש" של מגידיים" הוא זה. ואף על פי שמדבריו לפני כן נראה שכל הנאמר נכלל בפסוק "דרך רמז". "דרך רמז" אינו דרוש של דרשנים, או הוגי דעות למיניהם, לא!

בוא ואסבירך מה בינינו לבין האור החיים זללה"ה זיע"א. אנו רואים את כל הכתוב דרך עינינו, ועינינו טרוטות קצרי ראות, כשרואים בכתוב כי המדובר הוא באויביך, מיד מרצדים מול עינינו מראות של תותחים, טנקים, ופצצות… האור החיים הקדוש רואה את הכתוב דרך עיניו הוא!

כשהוא רואה כתוב אויביך, מיד מרצדות מול עיניו הנכוחות, מראות של שדה הקרב שהוא נמצא בו וטרוד בו. כשהאור החיים הקדוש רואה או שומע את המילה "אויביך", הרי הוא קודם כל ובראש ובראשונה, מפנה עיניים, תשומת לב ומחשבה, כלפי פנים. כלפי עצמו! "אויביך", הוא קודם כל יצר הרע. ואם לא מפרט הכתוב כי כוונתו לאוייב מסוג מסויים, הרי ברור לו לאור החיים הקדוש, שהכוונה היא לאותו שטן לאותו יצר הרע.

וזהו הפשט, פשט ממש. כך "רואה" האור החיים הקדוש את הכתוב, כשהוא, הכתוב, רומז את הפשט האמיתי שבקרבו. פלאי פלאים".

דרכי המלחמה נגד היצר הנלמדות משדה המערכה מול האויבים

ו. ממוצא הדברים שנתבארו, נראה להתבונן בדרכי המלחמה נגד אוייבים בשדה הקרב, ללמוד מהם כיצד לפעול בשדה המערכה מול היצר הרע, עד הניצחון.

רבי שלום שבדרון (הובא בחומש המגידים, פרשת כי תצא) ציין דוגמאות אחדות: "לנצח במלחמה, זקוקים למאמץ. ראינו חיילים בשעת מלחמה שישנים עם הנשק ועם הנעלים, שוכבים על הארץ היכן שמזדמן להם. מדוע – כי מחובתם להיות מוכנים בכל רגע לצאת לקרב. וגם אנו חיילים במלחמה, חיל ה'.

כלל נוסף, לשמור מרחק מהאויב. כאשר לוחם מבקש לפגוע באויב שלו, כל ילד יודע שהפעולה הראשונה שעליו לעשות – להתרחק קמעה ממנו, ואז יכול לירות חץ. כי אם יהיה קרוב אליו מאד, לא יוכל לעשות כלום. ואף במלחמה עם היצר הקרוב אתנו בבתי הנפש, צריך להתרחק מאויב שבתוך הלב, ולפגוע בו". וסיים: "ומה באמת הנשק במלחמתנו, מה הם החיצים שבהם אנו פוגעים באוייב – התורה והמצוות".

בספר נתיבות שלום (פרשת כי תצא) ביאר דרך נוספת ללחום ביצר, הנלמדת משדה הקרב, ומדוקדקת בלשון הכתוב "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה", ולא נאמר "כי תלחם באויבך", והיא: "כי הכלל הראשון במלחמה הוא, שלא תמתין עד שהאויב יתקוף אותך, בבחינת פחז עליו יצרו. אלא תקדים ותצא אתה למלחמה עליו. וכמאמר רבותינו הק', ה' איש מלחמה, הקב"ה הוא עם איש יהודי, היוצא למלחמה עם היצר הרע. וזה שכתבה התורה, כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, או אז וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, אם אתה תקדים ותפתח במלחמה, אז ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו, כי ה' עם איש מלחמה".

ועוד כתב שם: "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, כאן מלמד התורה עוד, שגם אם יהודי ניצח את היצר הרע בקרב הראשון, לבל יחשוב שמעתה הוא כבר בטוח בנצחונותיו. אלא גם לאחר שּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ, נותנים לו עוד נסיון, כמו שנתבאר בהמשך הפרשה, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וכל הפרשה, שאחרי שניצח בנסיון אחד נותנם לו נסיון שני".

"ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" – זהו חודש אלול

ז. בדברי הזוהר הקדוש [בהמשך למה שהובא לעיל אות א] נאמר: "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים – דָּא הִיא יַרְחָא דָּאֶלוּל". ומבואר לפי זה, כי לא בכדי פרשת "אשת יפת תואר" נקראת בתורה בחודש אלול, כדי להנחיל לנו במועד שבו אנו מתכוננים לקראת ימי הדין, את דרכי המלחמה על היצר הרע ותחבולותיו.

ויש לבאר את ענין זה של "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים", כפי שהעיר מו"ר הגה"צ רבי חיים וואלקין זצ"ל, בספרו דעת חיים (אלול וימים נוראים, מאמר ב) "ענין זה אומר דרשני, דהניחא אותם תנאים ראשונים, גילוח הראש, עשיית הציפורניים והסרת שמלת השבי, מובנת כוונתם ומטרתם לנוולה בעיניו, ובכך להסיר את פיתויי היצר מהאדם בתקוה כי כך ימנע מלנושאה לאשה. אך ענין זה של "ובכתה ירח ימים", מה ענינו ומטרתו, מה מועילה ישיבה זו למלחמת אותו אדם עם יצרו".

וביאר כי "על ידי בכיית האשה שורה בבית אווירה של רצינות וכובד ראש, ואין לך תחבולה גדולה מזו להסרת פיתוי היצר הרע. שהרי מתוך התבוננות ורצינות, יבוא האדם להכרה האמתית בתפקידו ומעמדו בזה העולם, ואזי ממילא תסור התאווה מלבו. ומעתה מבוארים היטב דברי הזוהר בהשוותו את בכיה של אותה אשת יפת תואר, לחודש אלול "דא היא ירחא דאלול". שכן כשם שמטרת בכייתה של אשת יפת תואר – השראת אווירת רצינות היא, כך היא עבודת ימי האלול, רצינות, רגיעה ומנוחה. אשר רק המה, כאמור, מאפשרים את עריכת חשבון הנפש. ולכך רמזה תורה ענין זה של חודש אלול, דווקא בפסוק זה, כי זוהי מהות החודש וזוהי עבודתו".

• • •

נסיים את מערכת הביאורים במשנתו של האור החיים הקדוש, בענין המלחמה נגד היצר הרע, בדבריו הנפלאים של  הנתיבות שלום (פרשת כי תצא) – מדוע שלוש הפרשיות שמתחילות בלשון "כי תצא למלחמה"[5], נקראות בחודש אלול, לקראת ראש השנה: "בחודש זה של ימי התשובה, על יהודי לדעת, שכל מציאותו עלי אדמות היא שליחות עליונה ל"לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", שעבורה בא לעולם. ועל כן קוראים פרשיות אלו תמיד בחודש אלול, שהוא קודם התחדשות שנה חדשה. היות וכל שנה היא יחידה בפני עצמה, שהיא התחדשות הבריאה. ולכל אדם יש את תפקידו המיוחד, מה שצריך לתקן בהתחדשות הבריאה של שנה זו. וזה מרומז בפרשה – כִּי תֵצֵא, היינו בצאתך מהשנה שעברה לקראת השנה החדשה,  לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ, שצריך לפתוח במלחמה על אויבו המיוחד, נקודת הרע בקרבו. ועיקר העבודה והמלחמה היא לשנות את כל מציאותו וטבעיותו, שלזה צריך מסירות נפש בכוחות על טבעיים. ורק אז וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ, כי להשיג נצחונות וכיבוש האויב, שייך רק על ידי מסירות נפש".

*  *  *

[1] עניינים נוספים במשנת האור החיים הקדוש בנושאים אלו, נתבארו לעיל בפרשת שופטים מאמר כי תצא למלחמת היצר (א).

[2] וראה גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויחי במה שכתב בביאור הכתוב (בראשית מט, כג) "וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים, וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב", שנרמז בו ענין הסיוע והעזרה מהיצר הרע: "וַיְמָרֲרֻהוּ, הם בחינת הרע המפתה לעשות רע, וזה היה לו סיבה שיפוזו זרועי ידיו (סוטה לו, ב) לצד שנכנס בגופו היצר הרע, וכמעשה רב עמרם חסידא (קידושין פא, ב). ואף על פי כן נתגבר כארי, ולא ירה חצו אלא וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו. ואומרו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, פירוש כי ה' עזרו, על דרך אומרו (תהלים לז, לג) לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ, ונתן לו אבירות כנגדם, כי ה' הוא העוזר נגד המסית והמדיח".

[3] וראה גם בפירוש האלשיך הקדוש (תורת משה, דברים כא, יא) במה שביאר כי ב"מלחמה" המתוארת בפרשתנו, נרמזה "מלחמת היצר". והלוחם נגד יצרו, דומה לנער קטן שיקרב להילחם ולכבוש עיר מבוצרת, שבה נמצא מלך זקן שמכיר ובקי בכל מוצאי העיר ומבואותיה, ועומד לרשותו צבא נאמן ומיומן.

[4] הבאנו דבריו לעיל בפרשת כי תשא מאמר צדיקים מכפרים [אות ד], וראה במה שנתבאר שם, כי בידם של הצדיקים להציל עצמם שלא יתפסו בעוונות הדור, על ידי שיוכיחום על מנת שיחזרו בתשובה.

[5] פרשת "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ", בסוף פרשת שופטים; תחילת פרשתנו: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ"; להלן בפרשה: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע".