בעקבות התגברות האנטישמיות ופיגועי טרור נגד יהודים ברחבי העולם, בבית הכנסת שבו אני מתפלל, 'ישראל הצעיר' דהנקוק פארק, בלוס אנג'לס, ניצב שומר חמוש בפתח הכניסה מידי שבת בבוקר. בבתי כנסת אחרים, שומר חמוש נמצא בפתח בית הכנסת בכל ימות השבוע. ויש בתי כנסת, בהם אחדים מהמתפללים הקבועים נושאים על גופם כלי נשק, על כל צרה שלא תהיה.
בשו"ע (או"ח סי' קנא סע' ו) נפסק: "יש אוסרים להיכנס בו [לבית הכנסת] בסכין ארוך". ויש לברר, האם, ובאלו תנאים, מותר להכניס כלי נשק לבית כנסת.
בהקשר זה, אזכיר את רשמיו של ידידי רבי נתן שרמן, ממייסדי וראשי הוצאת הספרים 'מסורה-ארטסקרול', מביקורו בישיבת הר עציון בגוש עציון, לפני שנים רבות. רבי נתן, עלה לעזרת הנשים והתבונן בלומדים בבית המדרש. לאחר מכן, כשנפגשנו, סיפר לי בהתפעלות על המראה המיוחד במינו שהתגלה לנגד עיניו: 'ספרא' – לימוד בלהט וריתחא דאורייתא, לצד 'סייפא' – כלי הנשק של חלק מהלומדים שהיו מונחים לצדם. ויש לברר, על מה סמכו כשהכניסו את כלי נשקם לבית המדרש.
א. במסכת סנהדרין (פב, א) דרשו חז"ל את הפסוק (במדבר כה, ז) "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" – "מכאן שאין נכנסים בכלי זיין לבית המדרש". ופירש רש"י: "ויקם ויקח, מכלל דעד השתא לאו בידו הוה. העדה, סנהדרין, שהיו יושבים ודנין". וכן ביאר ביד רמה (שם) את הלימוד מהפסוק: "שלא היה מצוי לו אלא לאחר עמידתו מתוך העדה". מלשון הכתוב "וַיָּקָם" "וַיִּקַּח", נראה שכל זמן שהיה פנחס "בתוך העדה", במושב הסנהדרין, לא היה רומח בידו – וזאת משום שאסור להכניס כלי זיין לבית המדרש.
דין מפורש זה, לא הוזכר כלל בדברי הרמב"ם, הרי"ף והרא"ש, וגם לא הובא להלכה בטור ובשלחן ערוך – למרות שלכאורה לא מצאנו עליו עוררין בגמרא, וצ"ע מדוע השמיטוהו הפוסקים.
האיסור להכניס סכין לבית הכנסת "לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם"
ב. הבית יוסף (או"ח סי' קנא סע' ו) הביא את דברי רבי אהרן הכהן מלוניל בספרו ארחות חיים (הלכות בית הכנסת אות ז) בשם מהר"ם מרוטנבורג: "שאסור להיכנס לבית הכנסת בסכין ארוך, לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם". וקבעם להלכה בשלחן ערוך (שם) "ויש אוסרים להיכנס בו [לבית הכנסת] בסכין ארוך או בראש מגולה".
בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן יח) ביאר מדוע מרן השו"ע נקט בלשון "ויש אוסרים", הגם שלא מצאנו חולק בדין זה: "נראה דלא כוון לומר דיש פלוגתא בזה, אלא כזה הוא הכלל שלו, דכל מקום שמצא דין שאינו נזכר גם כן בשאר פוסקים, כותב כלשון הזה".
הגר"א, ציין בהגהותיו על השו"ע (שם) את המקורות לדינו של הארחות חיים: "כמו שאמרו בפרק ג' דמסכת מדות, מפני שהמזבח נברא כו', וכן בית הכנסת, כמו שכתב בפרק קמא דברכות קדימו וחשיכו". בספר דמשק אליעזר (על ביאור הגר"א, שם) הסביר את כוונת הגר"א: "כמו שאמרו במסכת מדות (פ"ג מ"ד) מביאים משם [לבנין המזבח] אבנים שלמות שלא הונף עליהם ברזל, שהברזל פוסל בנגיעה. שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך" [דברי המשנה במסכת מדות הובאו ברש"י על הפסוק (שמות כ, כב) "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלֲלֶהָ"]. והלא בית הכנסת גם כן מאריך ימיו של אדם, כמו שאמרו במסכת ברכות (ח, א) "אמר רבי יהושע בן לוי לבניה, קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי" [הקדימו והיכנסו לבית הכנסת בשחרית, והתעכבו לשהות בו בערבית, כדי שתאריכו חיים] – אין נכון לבוא במקצר". ממקורות אלו למד הארחות חיים, שאסור להכניס סכין המקצרת חיי אדם, לבית כנסת המאריך ימי חייו של אדם.
בסיום דבריו כתב בדמשק אליעזר: "ונראה ראיה מפורשת, ממה שכתב בסנהדרין (פב, א) וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ, מכאן שאין נכנסין בכלי זיין בבית המדרש".
והשאלה המתבקשת, מדוע הארחות חיים הטעים את האיסור להכניס סכין לבית הכנסת רק בגלל "שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם", ולא כתב שהמקור לאיסור הוא גמרא מפורשת בסנהדרין שבה נלמד האיסור להכניס כלי זיין לבית המדרש מפסוק, וצ"ע.
כמו כן, כפי ששאלנו לעיל, צ"ע מדוע הדין המפורש בגמרא "שאין נכנסים בכלי זיין לבית המדרש", לא הובא להלכה בדברי הראשונים והפוסקים.
כניסה עם כלי זיין לבית מדרש ולבית כנסת
ג. בדברי הגמרא בסנהדרין נאסר להכניס כלי זיין לבית המדרש, ואילו הארחות חיים אסר להכניס סכין ארוך לבית הכנסת. הבדל זה כמובן אומר דרשני, וצ"ב.
המהר"ץ חיות (סנהדרין שם) עמד על כך, וכתב: "עיין בבית יוסף ושו"ע (או"ח סי' קנא סע' ו) דאין נכנסים לבית הכנסת בסכין ארוך, והטעם שלא יאריך המקצר על המאריך. והעלימו עין מכאן (מהסוגיא בסנהדרין) דמוכח דאף לבית המדרש דקדושתו קלה מבית הכנסת אסור להיכנס בכלי זיין, כל שכן בבית הכנסת, וכאן (בסנהדרין) למדו זאת מן המקרא וצ"ע". המהר"ץ חיות נקט כדבר פשוט, שקדושת בית המדרש קלה מקדושת בית הכנסת, ולכן הגדיל את התמיהה, מדוע הארחות חיים לא הביא מקור לאיסור להכניס סכין לבית כנסת, מדברי הגמרא בסנהדרין – אם נאסר להכניס כלי זיין לבית המדרש, שקדושתו קלה, כל שכן שנאסר להכניסו לבית הכנסת שקדושתו חמורה.
אולם דבריו תמוהים ביותר, ונסתרים מהלכה פסוקה בשלחן ערוך (או"ח סי' קנג סע' א) "מותר לעשות מבית הכנסת בית המדרש, אבל לא מבית המדרש בית הכנסת", כפי שהקשה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן יח) על מהר"ץ חיות: "תימא על תמיהתו, וביותר על מה שכתב דבית המדרש קדושתו קלה מבית הכנסת, דקאזיל בזה בתר איפכא, וההלכה ברורה היא דקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת וכנזכר. ומצאתי בספר רוח חיים על אורח חיים להגר"א פלאג'י, שכבר עמד בדבריו להשיג בכל זה על המהר"צ חיות".
ומוסיף הציץ אליעזר "וממילא מתורץ גם עצם קושייתו וכנ"ל. ויש לומר דהוו סברי, דאין הוכחה ברורה מזה גם לענין כניסה לבית הכנסת. כי היד הדוחה יכולה לדחות ולומר, דשאני בית המדרש דקדושתו יותר חמורה מקדושת בית הכנסת, כנפסק בטור ושו"ע או"ח ריש סי' קנ"ג". הארחות חיים סבר, שאמנם בגמרא בסנהדרין מפורש האיסור להכניס כלי זיין לבית מדרש שקדושתו חמורה, אך מהיכי תיתי שנאסר להכניסם גם לבית כנסת שקדושתו קלה יותר – ולכן נצרך לטעם "שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם" [שיש לו מקורות במשנה במידות ובגמרא בברכות].
אולם בשו"ת מראש צורים (סימן ח) כתב דברי הציץ אליעזר: "נראה לי שענין הפרשי הקדושה [בין בית מדרש לבית כנסת] נאמר לענין אחר, היינו לענין הפיכת בית הכנסת לבית מדרש, ולהיפך. או העברת מעות מבנין זה לבנין זה. אבל לענין הדברים המותרים והאסורים לעשות בהם מפני הקדושה, לא מצינו הבדל ביניהם, ודלא כציץ אליעזר. ראיה לדבר שהחילוק בכך בין בית כנסת לבית מדרש אינו נכון, ניתן להסיק מדברי האורחות חיים והכלבו בשם מהר"ם מרוטנבורג (המובאים גם בבית יוסף בסימן קנא סע' ו) הפוסקים לאסור להיכנס לבית הכנסת בסכין ארוך, והוסיפו "וכמו כן כתב שאסור להיכנס שם בכיסו, כדאיתא במסכת יבמות (ו, א) לא יכנס אדם להר הבית לא באפונדתו". ואם השוו דין בית כנסת לדין הר הבית, קל וחומר שיש להשוות דין בית הכנסת לדין בית המדרש". לדעת הראש צורים, אין סיבה לחלק בין בית מדרש ובית כנסת, בכל מה שנוגע לדברים המותרים והאסורים לעשות בהם מפני קדושתם. ולכן אם נאסרה הכנסת כלי זיין בבית מדרש, הוא הדין שאסור להכניסם לבית כנסת. ומעתה חזרה למקומה השאלה, מדוע הארחות חיים לא הביא מקור לאיסור להכניס סכין לבית הכנסת, מהגמרא בסנהדרין, וצ"ע.
מחמת קושיא זו, כתב בשו"ת מראש צורים: "אפשר שהראשונים סברו כי ישנן גמרות החולקות על הגמרא בסנהדרין, כך מורה הסוגיא במסכת יבמות [להלן אות ד]. אולי משום כך, ואולי מטעמים אחרים, לא נפסקה הלכה שאסור להיכנס בכלי זיין לבית הכנסת".
[במאמר מוסגר, חשוב לציין כי בזמנינו אין חילוק מעשי בין בית כנסת לבית מדרש, מהטעם המבואר בדברי הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה, תפילה פ"ב אות ג) "אף על פי שגדולה מעלת בית המדרש על מעלת בית הכנסת, ועל כן יש עדיפות לתפילה בו, נראה שבזמננו כמעט כל בית הכנסת דינם כבית המדרש לרבים, שהרי לומדים שם תורה"].
האיסור להכניס כלי זיין – רק בבית המדרש ורק על כלים המשמשים להרג
ד. בשו"ת בני בנים (ח"ב סימן יד) חילק באופן אחר בין בית מדרש לבית כנסת: "ולענ"ד בגמרא אמנם אסרו להיכנס בסכין ארוך לבית המדרש דווקא, אבל לא משום קדושה יתרה, כי הנה שפיר מצאנו שנכנסו לבית המדרש בכלי זיינם, עיין מסכת יבמות (עז, א; יובא להלן אות ה) בדיון על עמוני ועמונית, שדרשו את השם "יתר הישמעאלי, מלמד שחגר חרבו כישמעאלי, אמר כל שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, עכ"ל. וכן מפורש במדרש (רות רבה ד, ב) נעץ חרבו באמצע בית המדרש, עכ"ל. ועל כרחך הלימוד מפנחס הוא אסמכתא. וחכמים הם שתיקנו האיסור, ובימי יתר הישמעאלי עדיין לא גזרו. וטעם התקנה נראה, כדי שלא יאיימו בחרב אם לא תתקבל דעתם, וכמעשה יתר הישמעאלי עצמו. וזהו בבית המדרש דווקא, ששם מתאמצים בהלכה. ולא בבית הכנסת, שלב כולם לשמים". מבואר בדבריו, כי האיסור להכניס כלי זיין לבית המדרש שנתפרש בגמרא בסנהדרין, הוא תקנה מיוחדת שתיקנו חכמים לאסור הכנסת כלי נשק לבית המדרש שבו מתנצחים בהלכה, מחשש שתוך כדי סערת ולהט הויכוח בין הלומדים, ישתמשו חס וחלילה בכלי הנשק שבידם לרעה. וכנראה בשל כך הארחות חיים לא הביא ראיה מתקנה זו, לאסור הכנסת כלי נשק גם בבית כנסת – שנועד לתפילה בלבד, ואין לחשוש שישתמשו בו לרעה בכלי הנשק.
רבי יהושע משה אהרנסון, בשו"ת ישועת משה (סימן לא) תירץ באופן אחר, מדוע הארחות חיים לא הביא מקור מהגמרא בסנהדרין לאסור להכניס סכין לבית הכנסת: "ואולי יש לחלק בין רומח, דהוי כלי זיין מיוחד לרציחת בני אדם, הוא דאסור. אבל סכין אפילו גדול, דתשמישו גם לטובת חיי בני אדם, לית לן ראיה מקרא רק מסברא, דמכל מקום הוי נמי מקצר להיותו מברזל". לדעתו, יתכן כי הלימוד מפנחס שהרג את זמרי ברומח שבידו, הוא רק לכלי זיין המיועדים אך ורק לרציחת בני אדם, שנאסר להכניסם לבית המדרש – ומסתבר שכלי נשק מסוג זה באמת אסור להכניס גם לבית הכנסת. ומאחר ועדיין אין מקור מהגמרא בסנהדרין לאסור להכניס סכין, שמשתמשים בו גם לצרכים מועילים, לבית כנסת, נצרך הארחות חיים לטעם "שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם".
- • •
מקומה של החרב בבית המדרש – סוגיות הש"ס ודברי הפוסקים
ה. בגמרא בסנהדרין מפורש האיסור להכניס כלי זיין לבית המדרש. מאידך גיסא, מבואר בסוגיות הש"ס שלא נמנעו מלהכניס חרב לבית המדרש.
- במסכת שבת (פ"א מ"ד) הוזכר היום שבו עלו חכמים לבקר את חנניה בן חזקיה בן גוריון, ואז "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום". בסוגיית הגמרא (שבת יז, א) מסופר מה עשו באותו היום: "נעצו חרב בבית המדרש. אמרו, הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".
- לעיל [אות ד] הזכרנו את הגמרא ביבמות (עז, א) "וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ (שמואל ב יז, כה), וכתיב (דברי הימים א ב, יז) יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי, אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל, ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב. כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". ואת מה שכתב, בשו"ת בני בנים [הובא לעיל אות ג] שהאיסור להכניס חרב לבית המדרש הוא תקנת חכמים "ובימי יתר הישמעאלי עדיין לא גזרו". ובהמשך דבריו הוסיף: "ואולי בימי חורבן בית שני גזרו שלא להיכנס בכלי זיין לבית המדרש, כיון שהבריונים היו הורגים כל מי שלא הסכים לדעתם".
- במסכת סנהדרין (צד, ב) מובא: "וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן (ישעיה י, כז), אמר רבי יצחק נפחא, חובַּל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה [חזקיהו], נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר, כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה".
רבי ראובן מרגליות כתב בספרו מרגליות הים (סנהדרין פב, א) ליישב את הסתירה בין הגמרות: "רק בבית המדרש אסור, אבל על הפתח שרי". כלומר, בגמרא בסנהדרין (שם) נאסר להכניס כלי זיין לתוך בית המדרש, ואילו חזקיהו נעץ חרב "על פתח בית המדרש". וצריך לומר שגם בגמרא בשבת וביבמות, החרב היתה בפתח בית המדרש, ולא בתוכו.
אולם בשו"ת בני בנים (שם) הקשה על תירוצו מהנוסח שבו הובא הסיפור על עמשא בן יתר, בדברי המדרש (רות רבה ד, א) "חגר חרבו כישמעאלי, ונעץ החרב באמצע בית המדרש ואמר, או אהרוג או אהרג, עד שאני מקיים הלכה לרבים שכל שיבטל הלכה זו, בחרב הזאת אני מתיז את ראשו. עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". ומפורש איפוא, שנעיצת החרב היתה באמצע בית המדרש, ולא רק בפתחו.
מעניין לציין לדברי רבי נחום רבינוביץ, שכתב בספרו מלומדי מלחמה (סימן יג) כי יתכן ודברי הגמרות אודות נעיצת החרב בבית המדרש "אינם אלא דרך משל". אך דחה אפשרות זו מכל וכל: "אפילו אם אין כאן אלא לשון השאלה ומשל, איך השתמשו בלשון משל בדבר שהוא אסור. אם אסור לחגור חרב בבית המדרש, איך יעלה על הדעת להשתמש בלשון ציורית כזאת על מי שפוסק הלכות".
- • •
הפוסקים דנו, באלו תנאים מתאפשרת הכנסת סכין לבית הכנסת.
בתקופה מאוחרת יותר, נדונו האופנים להתיר הכנסת כלי נשק אחרים לבית הכנסת – כדוגמת רובה או אקדח.
סכין מגולה ומכוסה
ו. הט"ז (סי' קנא ס"ק ב) דייק מלשון השו"ע "ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך", כי "משמע דבסכין שאינו ארוך, אין חשש זה שהסכין מקצר ימי אדם". והקשה על זה מפסק השו"ע בהלכות ברכת המזון (או"ח סי' קפ סע' ה) "שנהגו לכסות הסכין בברכת המזון, לפי שברזל מקצר ימי האדם, ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם, ואינו דין שיניף המקצר על המאריך. הרי דאף בכל סכין חשו לטעם זה דהסכין מקצר, ושני דברים אלו הם בבית יוסף בשם ארחות חיים, ותימה לי מאי שנא".
ותירץ: "ונראה לי דשאני בברכת המזון דלא בעי אלא לכסות הסכין, בזה יש אפשרות לכסות כל סכין, ואמאי לא נעביד הכי. אבל כאן דנצטרך לסלק ממנו הסכין לגמרי, וזה טירחא יתירה לסלקו ואחר כך לחזור וליטלו, וגם לפעמים יש בו צורך באותו פעם. על כן לא הטריחוהו בזה, רק בסכין ארוך שאין בו צורך כל כך". לדעת הט"ז, בבית כנסת האיסור הוא בעצם הכנסת הסכין לתוכו. אך מכיוון שלא רצו להטריח, שבכל פעם שנכנסים לבית הכנסת צריך להשאיר את הסכין בחוץ, נקבע שאסור להכניס רק סכין ארוך, שאין בו צורך כל כך. לעומת זאת, בברכת המזון אין איסור על הימצאות סכין בשעת הברכה, אלא צריך לכסותו. ולכן חובת הכיסוי היא בכל סכין, הן קצר והן ארוך.
אולם הפרי מגדים (משבצות זהב, שם) חלק על הט"ז וסבר שגם לבית הכנסת מותר להכניס סכין מכוסה, כדינו של הסכין בברכת המזון שנהגו לכסותו. ואת החילוק בין סכין ארוך לסכין קצר, ביאר הפרי מגדים באופן אחר: "בסימן ק"פ יש לומר דבכיסוי הסכין די, והוא הדין כאן בסכין קטן, שיכול לכסותו תחת בגדיו, שפיר דמי. וסכין ארוך, שאי אפשר לכסותו שלא יראה החוצה, משום הכי אסור". ומבואר בדבריו שהחילוק בין סכין ארוך לקצר הוא מציאותי – סכין ארוך בדרך כלל קשה לכסות ולהסתיר, ולכן אין להכניסו כלל. מה שאין כן סכין קטן, שניתן לכסותו, מותר להכניסו לבית הכנסת ולכסותו. ולפי דבריו נראה שמותר להכניס לבית הכנסת סכין ארוך מכוסה.
על פי דברי הפרי מגדים, ביאר בערוך השלחן (סי' קנא סע' י) את פסק השלחן ערוך "ויש אוסרים להיכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה", ולכאורה לא מובן הקשר בין שתי הלכות אלו – הכנסת סכין לבית הכנסת והליכה בראש מגולה. וכתב ערוך השלחן: "ונראה כמי שאומר (אליה רבה שם ס"ק י) דכך צריך לומר בסכין ארוך ובראש מגולה, כלומר כשעצם הסכין מגולה שאינו בכיס דכשהוא בכיס מותר. ולכן דווקא סכין ארוך, דסכין קצר יכול לטמון אותו תחת בגדיו או בכיסו" [וזה לשון האליה רבה: "הוא תמוה, דלא נזכר מידי בדברי הארחות חיים מגלוי ראש. ופשוט לדעתי דקאי על סכין וכיסו דדווקא כשהם בגלוי, אבל כשהם מכוסה מותר. ולא איירי כלל מגילוי ראש, וזה תימא על בעלי שו"ע ולבוש ואחרונים"]. לפי הסבר זה, מרן השו"ע לא התכוין בהלכה זו לאיסור ללכת בגילוי ראש, אלא ל"גילוי ראשו" של הסכין. ואסר להכניס לבית הכנסת רק סכין "מגולה", אבל כשהסכין מכוסה – הן סכין ארוך והן קצר, אין מניעה מלהכניסם לבית הכנסת [כדין סכין בברכת המזון, שנהגו לכסותו].
וכן נראה מדברי המשנה ברורה (ס"ק כב) שכתב: "ועיין באליה רבה שדעתו שאין להחמיר כי אם בסכין מגולה".
עוד מבואר בביאור הלכה (שם ד"ה בסכין) כי למי שמותר לאכול בבית הכנסת, מותר גם להכניס סכין לצורך שימוש בו: "מסתברא שאין להחמיר בזה אלא באנשים דעלמא שאסורים לאכול בבית המדרש, והסכין שנושא לשם הוא שלא לצורך תשמיש. אבל תלמיד חכם שמותר לאכול ולשתות שם (כמפורש בשו"ע סי' קנ סע' א) והסכין שנושא שם הוא לצורך תשמישו, מסתברא דמותר, כמו בכל אכילה שלא הוצרך לכסותו רק בעת שגמר להשתמש בו ומתחיל לברך ברכת המזון".
כלי נשק – אקדח או רובה
ז. חיילים בעת שירותם הצבאי, שוטרים, מאבטחים ואנשי כוחות הביטחון הנושאים על גופם נשק, כמתחייב מתפקידם, נתקלים מדי יום בשאלה, כיצד ינהגו בבואם להתפלל בבית כנסת.
על פי המבואר לעיל [אות ו] בדברי הפוסקים שהתירו להכניס סכין מכוסה לבית הכנסת, כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן יח) "ונלמד מזה איפוא גם בנוגע לכלי זיין, דכל שהוא מכוסה מותר. ואם כן אקדח שנתון תמיד בנרתיקו, צריך להיות מותר להיכנס בו לבית הכנסת בכל גוונא. וגם רובה אם יכסהו כולו במעיל עליון או בטלית, צריך גם כן להיות מותר".
בהמשך דבריו הביא הציץ אליעזר את מה שכתב המור וקציעה (סי' קנא שם) "אלא סכין ארוך דווקא הוא דאסור, משום דאי אפשר לכסותו שלא יהא נרגש לעין, שאפילו הוא נתון בחיקו נראה הוא מתחת למדיו", וכתב: "מהוספת דברים אלה נראה דסבירא ליה להיעב"ץ, דכיסוי מועיל רק בגוונא דכשהוא מכוסה אינו בולט ונראה כלל. אבל כל שגם אחרי שמכסים אותו הוא נרגש ומכירים בו, לא מהני אפילו אם הוא מכוסה בעצם. ולפי זה, לא יהני ברובה כיסוי כנ"ל, בהיות שנרגש מתחת לכיסויו. וכן לא יהני באקדח מה שהוא נתון בנרתיקו, אלא צריכים גם לכסותו בבגד, באופן שלא יהא נראה ונרגש כלל". ומבואר בדבריו שה"נרתיק" הרגיל המיוחד להניח בו את האקדח, אינו נחשב כיסוי המתיר את הכנסת האקדח לבית הכנסת. וכמו כן, כשרוצים להכניס רובה לבית כנסת, צריך לכסותו בכיסוי שיסתיר אותו לחלוטין.
עוד כתב הציץ אליעזר: "נראה לי לחדש אליבא דכולי עלמא ולומר, דזאת מיהא בעינן שיהא בדומה לההיא דרומח שהמכשיר כשלעצמו כפי שהוא יהא מוכשר לקצר ימים, כסכין וכדומה, אבל כל שהמכשיר זקוק לעזרה נוספת לתפקידו כרובה ואקדח וכדומה הזקוק לכדורים שיורה בהם, אזי אם הוא ריק מכדורים יש לומר דמותר ליכנס בו בבית הכנסת ובבית המדרש בהיות והוא כשלעצמו כפי שהוא כעת אינו מסוגל לקצר ימים, ואפילו אם במקום שני בחגורתו שעליו מחזיק גם כדורים מכל מקום לא משנה הדבר לאסור בהיות שכל אחד כפי שהוא בנפרד אינו יכול לקצר ימים".
דבר "מקצר חיים"
ח. בשו"ת קול מבשר (ח"א סימן נח) כתב: "על דבר השאלה של ועדת הר ציון, בענין מה שהביאו העולים, חבל עב שהסירו מעל אחד העצים בעיר אחת שבמדינת פולין, שנתלו עליו מאחינו בית ישראל הי"ד. ומנהלי הוועדה הנ"ל הנהיגו, שבזמן שמתאספים ביום עשרה בטבת בבית הכנסת של הר ציון, להתפלל ולהזכיר נשמות ההרוגים הקדושים הי"ד, אז יתאזר החזן בחבל זה. ועכשיו הם שואלים, האם אין חשש איסור בזה".
בתשובתו אסר הקול מבשר את השימוש בחבל זה. ראשית כל, משום שהחבל אסור בהנאה "שכן בהרוגי בית דין שנו חכמים (סנהדרין מה, ב) סייף שנהרג בו נקבר עמו". ושנית, כי אסור להיכנס לבית כנסת עם סכין המקצרת חיי אדם: "ולפי זה בנדון דידן, חבל עב שהיה מיוחד להריגת אנשים הנדונים לתליה במיתת חניקה, וגם נשתמשו בו בפעולה זו לקצר ימיו של אדם ולהמיתו, פשיטא דהוא גרוע מסכין ודמי לכלי זיין, ואסור להיכנס בו לבית הכנסת של הר ציון. ובפרט שהחזן יחגור אותו בשעת התפילה, ויעלה המקצר על המאריך. וגם הלא לומדים שם גם כן, ויש לו גם כן קדושת בית המדרש, והוי איסור דאורייתא להיכנס בכלי זיין שם. לכן מחוייבים מנהלי ועדת הר ציון לבטל מנהגם, שיש בו שני איסורים. והחבל הלז צריך גניזה וקבורה, ואסור להשתמש בו או ליהנות ממנו בשום דבר".
אולם בשו"ת חבל נחלתו (חלק יא סימן ד) הקשה על הקול מבשר: "ויש להעיר על דבריו, ראשית לא מצאנו איסור תורה [ליהנות מסייף שהרגו בו], והגמרא בסנהדרין אינה מוכיחה על איסור אלא על מנהג. אבל איסור תורה ודאי שאין בכך, ולא מצאנו לחד מן הפוסקים שחידש כך כמוהו. ויש להקשות עוד על דבריו מהמסופר בספר שמואל (א, פרק כא) על דוד שברח לנוב ושאל את אחימלך הכהן, האם יש בידו כלי מלחמה לציידו, מכיון שלא הספיק ליטלם עמו, ואחימלך השיב (שם פסוק י) וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד, אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ, תְּנֶנָּה לִּי. עולה, כי בנוב בתוך המשכן, היתה מוצגת לעיני הכהנים לזכר נס הנצחון על גלית, חרבו שבה דוד כרת את ראשו. ומכאן שתי שאלות על הקול מבשר: ראשית, על טעמו שהחבל אסור בהנאה, וכי מה ההבדל בין חרב שהרגה אנשים מישראל לבין חבל תליה שנהרגו בו ישראל, שניהם מעמיקים את תפילת ישראל. ולגבי שאלה דידן, של הכנסת כלי מלחמה לבית הכנסת, הנה בתוך המשכן היתה חרבו של גלית והכניסוה בכוונה להציגה לציבור, ולא הוציאוה משום שהיא מקצרת חיי אדם – והלא אין מן הראוי שתהא ליד המזבח המאריך חיי אדם. וקושיה זו קשה על שיטת המהר"ם שהביא הארחות חיים, שנפסקה בשולחן ערוך".
מחמת קושיה זו הסיק בחבל נחלתו: "נראה לי שהתירוץ הוא – תלוי במטרת ההכנסה לבית המקדש, אם הכלים הללו הוכנסו לשם הארכת חיים ולא לשם קיצור חיים, אין בהם שום פגם".
- • •
איסור נשיאת נשק בתפילה – מהלכות בית הכנסת או מדיני התפילה – נשיאת נשק בתפילה שלא בבית כנסת
ט. בעיקר האיסור להיכנס לבית הכנסת עם סכין, יש לחקור, האם יסודו בדיני התפילה – שאין להתפלל עם סכין, לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם. או מהלכות בית הכנסת – שהוא מקום תפילה המאריכה ימי אדם, ועל כן אין להכניס בו סכין המקצרת חיים. נפקא מינא, האם גם בתפילה שלא בבית הכנסת, אסור לשאת כלי נשק.
בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן יח) הביא את דברי הארחות חיים שאסר להכניס סכין לבית הכנסת, וכתב: "לכאורה משמע שגם כשמתפלל בביתו אסור לו לשאת סכין ארוך, שהרי תלה הטעם בתפילה שמארכת ימיו של אדם, ולא אמר משום שבית הכנסת מסוגל לאריכות ימים, כמבואר בברכות (ח, א). אם כן גם כשמתפלל בביתו, יש להקפיד על כך". ומבואר מדברי הארחות חיים – המקור הראשון לאיסור להכניס סכין לבית הכנסת, מוכח איפוא, כי איסור זה הוא מדיני התפילה.
אולם יש להקשות על הבנה זו, ממיקומה של ההלכה בשלחן ערוך, כפי שהעיר הגר"ע יוסף בהמשך דבריו: "אלא שאם כן, לא היה לו למרן לכתוב דין זה בהלכות בית הכנסת, אלא בהלכות תפילה". ומתוך כך הסיק: "אלא ודאי דמשמע ליה שדברי מהר"ם אלו אינם אלא בבית הכנסת, שיש בזה גם כן משום קדושת בית הכנסת וכבודו. וכמו שמסיים שם עוד, שגם להיכנס בכיסו שנותן בו מעות אסור, כדאיתא (ברכות נד, א; יבמות ו, א) לא יכנס אדם להר הבית באפונדתו, שזה בוודאי משום קדושת המקום. וכן ראיתי להגאון רבי יהודה עייאש בספר מטה יהודה (סימן קנא) שכתב, שאם מתפלל בביתו והסכין תחוב בחגורתו אשר במתניו מותר, ואפילו בסכין ארוך. שלא אסרו אלא בבית הכנסת, שיש בו שני טעמים לאיסור, האחד שהסכין מקצר, והשני משום כבוד בית הכנסת".
לסברא זו הסכים להלכה הגרי"ש אלישיב, כפי שהביא בשמו, ידידי רבי אברהם שרמן, דיין בבית הדין הגדול בירושלים, בספר ארץ בנימין (עמ' שלב) "אפשר לומר שכתב השו"ע האיסור [להכניס סכין] בבית הכנסת דווקא, ולא בכל תפילה, כיון שבית הכנסת קבוע ומיוחד לתפילה. ועיין בלשון המשנה ברורה (סי' קנא ס"ק כב) שכתב, לפי שבית הכנסת שהוא מיוחד לתפילה, בו נאמר האיסור של הכנסת סכין ארוכה או כלי זיין. אבל בתפילה שהיא פעולה חד פעמית, יתכן שאין איסור לשאת נשק וסכין ארוכה. ויתרה מזו, הלכה זו של איסור הכנסת סכין ארוך בבית הכנסת נזכרת בשו"ע בהלכות העוסקות בשמירת קדושת וכבוד בית הכנסת. אם כן הלכה זו ענינה גם כן כבוד בית הכנסת, והלכה זו לא קיימת כלל בתפילה. לכן ברור שהשו"ע לא פסק אלא בבית הכנסת, שבו שייך ענין שמירה על כבודו, ולא בתפילה. וכן הסכים לי הגרי"ש אלישיב שליט"א".
אולם בשו"ת ציץ אליעזר (שם) חלק "על דבר היתרו של המטה יהודה, להיות חגור בסכין ארוך כשמתפלל בביתו. דמדברי האורחות חיים משמע שהקפידה בזה הוא ביסודו מפני שהתפילה מארכת ימיו של אדם. והיינו שנימוק האיסור בזה הוא בגלל התפילה, וזה שייך איפוא גם כשמתפלל בביתו. וזה שנקט בית כנסת, יש לומר דאורחא דמילתא נקט, ששם הוא מקום תפילה". בהמשך דבריו חידש הציץ אליעזר, כי ממיקומה של הלכה זו בהלכות בית הכנסת, יש ללמוד "ששם אסור להיכנס אפילו שלא בשעת תפילה, ואפילו כניסה בעלמא שלא לשם תפילה בהיות והמקום מיוחד לתפילה". וסיים: "אבל בשעת תפילה ס"ל שפיר דאסור אפילו בכל מקום שנמצא, כי התפילה מארכת ימיו של אדם, ופשוט".
וכן נקט להלכה, ידידי רבי אברהם שלזינגר, אב"ד גענף, בשו"ת באר שרים (או"ח ח"א סימן עט) "ונראה כדברי הציץ אליעזר, שיש לאסור גם להתפלל שלא בבית הכנסת, כאשר הכלי זיין עליו. וטעמא דידי הוא, דמלבד דבלשון הארחות חיים, שהוא מקור ההלכה של המחבר דאין להכניס סכין לבית הכנסת, נאמר שתפילה מאריכה ימיו של אדם, ולא נקט בית הכנסת, משמע דתפילה בלי בית הכנסת גם איכא שמאריך ימיו. גם בדברי זקננו מרן בעל הלבוש כתב במקומו, שתפילה מאריכה ימיו של אדם. אך עיקר טעמא דהאי הלכה משום קדושת המקום [של בית הכנסת], שלא יהיה דרך גנאי וקלון. וטעם זה שייך גם לענ"ד בתפילה גרידא בלא בית הכנסת, שלא יהיה עליו כלי נשק וכלי זיין, שזה דרך גנאי ודרך קלון בעת התפילה".
נשיאת נשק על ידי אנשי כוחות הבטחון ולצרכי אבטחה
י. הציץ אליעזר חתם את תשובתו בנדון דידן בסיכום דלהלן:
[א] באין צורך ולא טורח מיוחד, אין ליכנס לבית הכנסת ברובה ואקדח, ויש להסירם ולמוסרם לשמירה בחוץ.
[ב] כשאין אפשרות לעשות זאת, יש להתיר הכניסה בהם באופן שלא יהיו ממולאים בכדורים. ומה טוב גם לכסותם בבגד עליון או טלית.
[ג] אם אין אפשרות להוריקם מהכדורים, יש להתיר בכיסוי לבד. ובמיוחד יש להתיר בכזאת באקדח שנתון בנרתיקו, וגם אינו מורגש כלל כשמכסים אותו.
[ד] האמור יש להחמיר בשעת תפילה, גם כשמתפלל בביתו או על פני השדה.
וסיים: "כל הדברים האמורים המה שלא במצב של חירום וכוננות ועמידה על המשמר מפחד האויב, אבל חייל ואיש המשמר העומדים על משמרת הבטחון ואיש חרבו על יריכו, אין לחזר כלל אחר הקל קל תחילה. ויש לו להתפלל עם כלי זיינו עליו וכן להיכנס בבית הכנסת. ורק יש לו להשתדל להסירם מעליו ולשימם בסמוך לו ולכסותם, אם אפשר, ולא יפריע לו הדבר בתפלתו, או לכסותם בבגד עליון או בטלית כשהם עליו. ובכלל יש גם סברא לומר, שלחייל העובד בצבא קבע, וכן לשוטר קבוע, לדידם הרובה או האקדח נחשבים כאחד מבגדיהם שמלובשים, וכדמצינו בגדולה מזו לערוך השלחן בהלכות שבת (או"ח סי' שא סעי' נא) שכתב לומר סברא כזאת לגבי הוצאה בשבת".
כיוצא בזה פסק הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת: "נכון ורצוי מאד שהחייל הנכנס לבית הכנסת להתפלל, יכסה את נשקו תחת בגדיו, ולא יראה החוצה. ואם אי אפשר לו לכסותו, כגון רובה וכדומה, ויש צורך שיש נשקו עמו בגלל סיבה ביטחונית וכיוצא בזה, יש להקל להיכנס עם הנשק לבית הכנסת לתפילה".
וכן פסק רבי שלמה גורן, הרב הראשי לישראל, בספרו תרומת הגורן (סימן לה) "להכניס כלי נשק לבית הכנסת בגלוי ושלא לצורך שמירת האנשים שבתוכו, לכולי עלמא אסור, כמבואר בסנהדרין (פב, א), ובשו"ע (או"ח סי' נא סע' ו) על פי הארחות חיים. וגם אם כלי הזיין נמצא בתוך נרתיק, כלי שהוא כלי המיוחד לו, אסור. אבל אם הכלי נשק מכוסה עם מכסה שאינו מיוחד לו, שפיר דמי. ואם אין לו מי שישמור על כלי הנשק האישי שלו מחוץ לבית הכנסת, או מחוץ לבית המדרש ואין שם מקום משומר לאכסן אותו בחוץ מסתבר לומר שמותר לו להיכנס לפנים עם הנשק על מנת להתפלל או ללמוד, ומכסה אותם בפנים במכסה שאינו מיוחד לנשק".
רבי חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב, כתב בשו"ת עשה לך רב (ח"ט סימן ב) סברא נוספת להתיר נשיאת נשק בבית הכנסת לאנשי כוחות הביטחון, על פי דברי הביאור הלכה [לעיל אות ו] שהתיר לתלמידי חכמים [שמותר להם לאכול בבית הכנסת] להכניס סכין לבית הכנסת, כי "הסכין שנושא שם הוא לצורך תשמישו, ומסתברא דמותר, כמו בכל אכילה שלא הוצרך לכסותו רק בעת שגמר להשתמש בו ומתחיל לברך ברכת המזון". ומעתה "כל שכן הוא בנדון דידן, שכאמור החזקת הנשק הוא משום פיקוח נפש, וכל שעה ושעה הוא בגדר תשמישו לשם כוננות, כסכין לתלמיד חכם שרשאי לאכול בבית המדרש. ולכן נראה שיש להתיר הכניסה לבית הכנסת עם רובה לתפילה".
וכמובן, בשעת סכנה, חובה לשאת נשק בבית הכנסת, כפי שכתב בשו"ת ישועת משה (שם) כתב: "בזמן מלחמה או בשעת סכנה של מחבלים, שאנשי משמר אזרחי נכנסים לכל מקום אסיפות רבים כדי שידעו אויבנו שיש אורבים להם השומרים על בטחון העם, אין ספק שמותרים ומצווים להיכנס גם לבית הכנסת ובית המדרש, כשיש חשש כלשהו של סכנת נפשות, ואין סומכים על הנס. ויש להוסיף על התפילה ובקשת רחמים, גם שמירה על פי הטבע כדרישת התורה, והבא להורגך השכם להורגו".
- • •
נסיים בדברי אגדה, אודות הקשר בין כלי נשק – חרב וקשת, לתפילה ובקשה.
בספרנו רץ כצבי – חודשי השנה (שער א מאמר ג), הבאנו את הפסוק (בראשית מח, כב) "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". אונקלוס תרגם: "בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי". ורש"י פירש: "היא חכמתי ותפילתי". פירושים אלה מקורם בדברי הגמרא (בבא בתרא קכג, א) "וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר (תהלים מד, ז) כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי. אלא, חרבי זו תפילה, קשתי זו בקשה", וכפירושו של רש"י שם: "זו תפילה, שהתפלל יעקב על בניו, ושזכה לקנות הבכורה מעשו בתפילתו".
המהר"ל ביאר בספרו גור אריה (שם) את דברי רש"י: "שהחכמה נקרא חרב שהוא חריף וחד כמו חרב, והתפילה נקרא קשת, שהלשון שבו תלוי התפילה נקראת חץ בהרבה מקומות, ותפילת הצדיק עולה למעלה, קורעת עליונים ותחתונים כמו החץ מן הקשת. אבל אונקלוס תרגם ב"צלותי ובבעותי", פירש הוא החרב – תפילה, והקשת – היא תחנונים, קרא אונקלוס התפילה של הצדיק חרב, דהיא קורעת עליונים ותחתונים, והתחינה היא קשת, מפני שהוא מתקשה מאד בתפילתו, ולפיכך התחינה היא יותר, והולכת כמו חץ. אמנם יש עוד דבר נעלם לקרוא התחינה בקשתי".
במערכות המלחמה, ההבדל בין חרב לקשת הוא, שבחרב משתמשים מקרוב, בקרב פנים מול פנים, ואילו הקשת יורה את החץ למרחק. ולכן פירש רש"י בחכמתי ובתפילתי, כי הקשת מורה כאן על התפילה, שכשם שהקשת יורה את החץ למרחקים, כן גם תפילה כנה הבאה מעומק הלב, תפילת הצדיק, פועלת אף למרחקים. אדם מתפלל כאן ממעמקי לבו, ותפילתו מתקבלת בשמים.
ואילו אונקלוס פירש שחרב היינו תפילה וקשת היא תחנונים – מפני שתפילות של הצדיק קורעות את העליונים והתחתונים כמו חרב. והתחינה היא קשת, מפני שהוא מתקשה ומתאמץ בתפילתו.