כניסת כהנים למחנות ההשמדה

כניסת כהנים למחנות ההשמדה

ענף ב – דיני מחיצות והמסתעף לחציצה בפני הטומאה

באחד מחודשי הקיץ בשנת תשס"ז נסע אחד מחברי השיעור, ידידי הר"ר פרץ הכהן [פיטר] פבר הי"ו, עם בנו יוסי הי"ו, לטיול "שורשים" במחוזות משפחתו בפולין ובהונגריה. בתכנית הטיול נכלל ביקור במחנות ההשמדה, בהם נרצחו רבים מקרובי משפחתו הי"ד.

בשו"ע (יו"ד סי' שסט סע' א) נפסק "הכהן מוזהר שלא ליטמא במת", ובכלל זה טומאת אהל, הכוללת: 

[א] אדם או כלי טהורים שהאהילו על הטומאה, טמאים בטומאת אהל. 

[ב] האהילה הטומאה על האדם או הכלים, הם טמאים בטומאת אהל. 

[ג] היו הטומאה עם האדם או כלים תחת אהל אחד המאהיל מעליהם, הרי אלו טמאים. 

לאור זאת, ביקשו בני המשפחה הכהנים, לברר בטרם הנסיעה, האם עליהם להימנע לחלוטין מכניסה למחנות ההשמדה, בהם טמונים הטבוחים על קידוש ה'. או שבאופנים ובתנאים מסויימים, יהיו רשאים להשתטח על קברי הקדושים.

בראש ובראשונה יש לשאול, האם אפרם של שרופי הכבשנים והסבון שנעשה משומנם, מטמא כהנים.

שנית, יש לעיין האם מחמת החשש שמא נטמנו בו הנרצחים, נחשב כל המחנה "בית קברות" אחד, ולכן יתכן ויש לאסור על הכהן להיכנס לכל תחום המחנות, מחשש שמא יאהיל על קברים. מאידך גיסא, יתכן ואין איסור לבקר במחנות, ורק צריך להיזהר לא להימצא בקירבת מקומות הקבורה.

לסיום יש לבדוק, האם יש "מחיצה" המאפשרת לכהן להיכנס לתחומי מחנות השמדה, מבלי להיטמא.

טומאת כהנים לאפר המת 

א. במשנה מסכת אהלות (פ"ב מ"ב) נחלקו תנאים האם אפר המת שנשרף מטמא: "אפר שרופים [אדם שנשרף], רבי אליעזר אומר שיעורו ברובע [קב אפר, שמטמא], וחכמים מטהרים". וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה: "וחכמים חושבים את האפר הזה כמו הגבס, כי משנשרף יצא מדין המתים". 

ודנו הראשונים האם רבי אליעזר וחכמים נחלקו רק בנדון איברים שנשרפו ולא כל הגוף, או כשנשרף כל הגוף ולפנינו חלק מהאפר, אבל כשנשרף כל הגוף ולפנינו כל אפרו, לא נחלקו, וגם לדעת חכמים האפר מטמא. 

או שמחלוקתם גם כשנשרף כל הגוף ולפנינו כל אפרו, ולדעת חכמים אין האפר מטמא.

התוספות מסכת נדה (כז, ב ד"ה מת) כתבו בתירוצם השני "דרבנן לא מטהרי אלא ברובע דחסר [דהיינו כשיש רובע הקב אפר של איברים ולא של כל הגוף], אבל אם העפר שלם, אפילו אין שלדו קיימת, טמא". וכן כתב הר"ש בביאורו למסכת אהלות (פ"ב מ"א) בתוך דבריו: "דרבנן מודו בשלם דמטמא אע"פ דנתבלבלה צורתו".

אולם הרמב"ם (הלכות טומאת מת פ"ג ה"ט) פסק להלכה כדעת חכמים, וז"ל: "המת שנשרף ושלדו קיימת, והוא השדרה והצלעות, הרי זה מטמא כמת שלם, ואין צריך לומר אם נחרך. אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו, טהור". ומשמע מסתימת דבריו כי לדעת החכמים גם אם נשרף כל הגוף ולפנינו כל אפרו, אין האפר מטמא, והלכה כדבריהם.

ב. הצוררים ימח שמם, היו שורפים את גופותיהם של הקדושים הי"ד. ולפי זה, לדעת חכמים [שהלכה כמותם] אפרם אינו מטמא באוהל, מכיון שכל הגוף "נשרף עד שנתבלבלה צורתו", וכפי שפסק בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן ריז) בנדון "אפר של מת הנשרף בקרמטוריום ונאסף לקופסא, האם מטמא באוהל", כי "ודאי דאין לחוש לטומאת אוהל, וכפסק הרמב"ם דבאין שלדו קיימת טהור. ואף על גב דלתירוץ השני דתוספות בנדה דף כ"ז, וגם להר"ש פ"ב דאהלות ותוספי הרא"ש, אף לרבנן טמא במת שלם. אפילו הכי יש לפסוק כרוב הראשונים, הרמב"ם הרשב"א ור"ן ותירוץ הראשון דתוס' נדה כ"ז, וכסתמא דתוספות דסוכה וסנהדרין דלכולהו, באין שלדו קיימת ודאי אין מטמא באהל. ועי' בבית יוסף (או"ח סימן י) דהלכה כרמב"ם נגד רש"י, כיון שרש"י רק פרשן ולא פסקן, וכן הוא ברדב"ז (ח"א סי' קט) דיותר יש לסמוך על פוסק. ואם כן בנדון דידן, הרמב"ם פסקן והר"ש ואינך פרשנים. אם כן מכל הנ"ל ודאי דיש לפסוק דאפר המת הנשרף בקרמטוריום אין מטמא באוהל, דדינו כמת שלם ואין שלדו קיימת".

אמנם החלקת יעקב הוסיף, כי אפר זה אינו מטמא באהל, אבל אסור לגעת בו: "אכן לענין מגע ומשא ודאי דיש ליזהר לפע"ד, כפי ששמעתי יש חשש דלאחר שרפת הקרמטוריום נשארו עוד עצמות כשעורה דמטמאין במגע ומשא, ולהרמב"ם במגע הוא מדרבנן רק במשא הלכה למשה מסיני, ולהראב"ד אף במגע דאורייתא, עי' רמב"ם פ"ג מטומאות מת ה"ג, אבל באוהל יש לסמוך על השיטות שאין מטמאין באוהל, ובפרט בכהני דידן דהוי רק כהני חזקה, וכמו שכתבתי בכמה תשובות".

לסיכום: אפרם של קדושי השואה הי"ד אינו מטמא באוהל, ולכן אין איסור לכהנים להאהיל על האפר או להימצא תחת קורת גג אחת [אהל] עם האפר. אולם יש להיזהר מנגיעה ומנשיאת אפר זה, וכמו שכתב בספר טהרת הכהנים כהלכתה (פרק טו סע'  ט) "מת שנשרף ועדיין שלדו קיימת, הרי זה מטמא כמת שלם. ואם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו, טהור. וכן אפר של בני אדם השרופים, טהור. על כן אפר של הנשרפים בקרמטוריום [שעשו הנאצים העמלקים הארורים ימש"ו באושביץ, בטרבלינקה, ובשאר מקומות, ושרפו בהם מיליוני בני ישראל, אנשים נשים וטף, הי"ד] אינו מטמא. ויש שכתב [החלקת יעקב] דלענין טומאת מגע ומשא יש להיזהר מלהיטמא באפר שבא מאותם הקרמטוריום הידועים לשמצה ולדראון עולם, אבל בטומואת אהל אינו מטמא בודאי". 

טומאת כהנים לסבון הנעשה משומן הקדושים הי"ד

ג. בחלק ממחנות ההשמדה, נבנו לאחר המלחמה מוזיאונים, בהם מוצגים סבוני רחצה שנעשו משומן הקדושים הי"ד [יצויין, כי גם במוזיאון 'יד ושם' בירושלים, מוצגים סבונים מסוג זה]. והשאלה היא, האם אסור לכהנים לבקר במוזיאונים אלו, היות והם נטמאים בטומאת "אהל" בעת שהייתם תחת קורת גג אחת עם הסבונים.

בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן ל) העלה שני צדדי ספקות, מדוע אין הסבונים מטמאים באהל. 

הראשון, כי השומן מטמא רק אם נלקח מהאדם ולאחר מכן צירפו עמו עוד מרכיבים, אבל כאשר חתיכות השומן היו נפרדות ולאחר מכן חזרו והתיכו אותן, איננו מטמא: "הנה מבואר בתוספתא דאוהלות (פ"ד) ומובא במסכת נזיר (נ, ב) חלב המת דהוא שלם והתיכו טמא, היה מפורד והתיכו טהור, וכן פסק הרמב"ם (הלכות טומאת מת פ"ד ה"ו), הרי מבואר דאם היה מפורד, אף שחזר והתיכו טהור. ועי' ברמב"ם (שם פ"ג ה"י), בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור, וכן אפר השרופים טהור. ואם כן לא מבעיא באפר, הרי פשוט דאפר השרופים טהור. אך גם בזייף [סבון] הנ"ל יש על כל פנים ספק, היאך היה קודם שעשאו ממנו הזייף הנ"ל, אם היה שלם או מפורד באופן שאין מטמא". 

והספק השני, שמא השומן בטל ברוב החומרים האחרים: "הזייף אינו נעשה מחלב עצמו, רק גם מתערובת שאר מינים. והנה אף שהזייף הזה הוא לרחיצת אדם ולא לכביסה, וכפי אמירת אומנים, זייף כזה אם כהלכתו, אז השומן שבו מן ששים אחוזים ולמעלה, אך יש אשר נעשה רק מארבעים אחוזים חלב בו. והנה אף אם יש בו רוב שומן אינו ברור שכל השומן שבו הוא מחלב אדם, דאפשר יש בו שאר שומן גם כן. דהרי אף הא גופא דהזייף הזה נעשה מחלב אדם, אינו מוסכם עוד אליבא דכולי עלמא כנודע. ועל כל פנים ספק יש דלמא החלב אדם רק המיעוט". 

ומתוך כך מסיק המנחת יצחק: "אם כן בנדון דידן שנמחית [השומן] עד שנעשית גוף אחד החלב עם שאר מינים שבו, אף אם אינם יודעים אם הוי רוב, לא הוי יותר מן ספק טומאה, ובצירוף הספק הראשון הוי ספק ספיקא. ועל כל פנים על ידי שני הספיקות ביחד משוינן ליה לספק טומאה, ובזה כיון דקיימא לן דספק טומאה ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור".

המנחת יצחק צירף להיתרו שני נימוקים נוספים:

• "אף אם יהיה עוד פקפוק במה שנוגע לדין ספק טומאה ברשות הרבים, יש לצרף שיטת הראב"ד בפ"ה מהלכות נזירות, שכתב דכהנים בזמן הזה כיון דטמאי מתים הם, אין עליהם חיוב טומאה, והמחייב אותם עליו להביא ראיה".
• "בנדון דידן יש לומר דהוי קברי צדיקים, דהנהרגים על קידוש השם אין למעלה מהם, כמבואר ברמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה".

ומסיים המנחת יצחק "וכל זה חזי לאצטרופי", והיינו שמצירוף כל הספקות והנימוקים שנתבארו לעיל, יש להתיר לכהנים לשהות תחת קורת גג אחת עם הסבונים שמעורב בהם שומן שהופק מגופם של הקדושים הי"ד.

אולם בספר טהרת כהנים כהלכתה (פרק טו הערה לז) הביא מדברי ספר זכרון י"ד (סימן י) שכתב "דאחד מיסודות ההיתר של המנחת יצחק הוא, דשומן שהיה מפורד והתיכו, טהור, ומכיון שלפי הכסף משנה והחסדי דוד והחזון איש, עולה דטהור היינו רק בטומאת מגע, אבל בטומאת משא ואהל טמא, ולכאורה מבואר במקור האי דינא שהוא בתוספתא שכתוב הטעם משום חיבורי בני אדם, דהוא שייך לגבי טומאת מגע ולא בשאר טומאות, וכן משמע בראשונים שם. לכן יש לפקפק בהאי היתרא לכתחילה, להקל באיסורי דאורייתא".

לסיכום: בספר טהרת כהנים כהלכתה (פרק טו סע'  י) כתב: "יש שכתב להתיר להיטמא ולילך על גבי מקום שקבור שם סבון הנעשה משומן של ישראלים. ונראה לפי דבריו דמותר לכהנים להיכנס למוזיאונים להנצחת השואה שיש שם בתצוגה סבון כזה [כמו במוזיאון יד ושם בירושלים]. אולם למעשה יש לפקפק בזה, דיש מגדולי האחרונים שכתבו דמה שהחלב טהור הוא רק בטומאת מגע, אבל בטומאת משא וטומאת אוהל טמא החלב בכל אופן. ולכאורה יש לכהנים להיזהר מלהיטמא ולא יכנסו למקומות הנ"ל, ובפרט כשאין לזה צורך גדול, ולא יכשלו באיסור עשה ולא תעשה מן התורה, ועל משמרתם יעמדו וקדושים יהיו".   

•     •     •

היתר כניסת כהנים לביקור במחנות ההשמדה, מצריך עיון בשני נושאים נוספים:

[א] האיסור לעמוד בסמוך לקברים – מהו המרחק שצריך הכהן להתרחק מקברים.

[ב] האם יש איסור בעצם כניסת כהן לבית קברות – ואפילו אם יקפיד להימצא שלא בסמיכות לקברים.

עמידה בסמוך לקברים

ד. במסכת סוטה (מד, א) מובא כי "מת תופס ארבע אמות לטומאה". ופירש רש"י: "חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו, כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו ויהא סבור שלא האהיל, ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתיה". ודין זה נפסק להלכה בדברי הרמב"ם (הלכות אבל פ"ג הי"ג) "מת תופש ארבע אמות שלו לטומאה, וכל כהן שנכנס לתוך ארבע אמות מכין אותו מכת מרדות".

ומבואר שחכמים עשו סייג לאיסור תורה להאהיל על מת, וגזרו שלא להיכנס לתחום ארבע אמותיו של המת, מחשש שמא יפשוט ידיו ויאהיל עליו, ויטמא. אולם בהמשך הסוגיא אמרו: "חצר הקבר העומד בתוכה טהור. והוא שיהיו בה ארבע אמות, דברי בית שמאי. בית הלל אומרים ארבעה טפחים", ופירש רש"י: "חצר הקבר שלפני המערה, כל מקום שהוא עומד בה, טהור. דכיון דמערה חלוקה הימנה ומחיצותיה ניכרות, לא גזור רבנן במתים שבתוכה שיתפסו ד' אמות סביבותיה לצד המערה. דכי גזור רבנן ארבע אמות במת המוטל באויר, וכגון למעלה אצל גג המערה, כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה, אבל כאן יש היכר". כלומר, גזירת חכמים שלא להיכנס לתחום ארבע אמותיו של המת,  לא נאמרה ב"חצר הקבר" – שהיא מקום שחלוק במחיצות ברורות מהקבר, וממילא אין חשש שמא יאהיל על המת.

ונחלקו הראשונים, האם מדין "חצר הקבר", ניתן ללמוד לכל קבר שיש היכר ברור היכן קבור המת, וכגון שהוא "מצויין", דהיינו שהעמידו על המת מצבה, שלא נאמרה בו הגזירה לעמוד בתחום ארבע אמותיו. או שרק ב"חצר הקבר", שהיא מקום המוקף במחיצות וההבדלה בין מקום זה לקבר ברורה, אין חשש שמא יאהיל על המת. אבל בשאר הקברים, אפילו המסומנים במצבה, נשארה על מקומה גזירת חכמים שלא לעמוד בתחום ארבע אמותיו של המת.

המאירי כתב בסוגיא: "חצר זה העומד לתוכו טהור, ואע"פ שהוא בתוך ארבע אמות לקבר, שמאחר שהמערה חלוקה מן החצר וכתליה ניכרות ומסויימות, לא גזרו במתים שבתוכה להיות תופסים ד' אמות, שלא גזרו אלא שמא לא יזהר אדם מלאהיל עליו בפישוט ידיו, וכל שיש היכר לא גזרו. ויראה מכאן שכל קבר שציוניו ניכרים ומבוררים כגון שיש עליהם מצבה וכיוצא בה, אינו תופס ארבע אמות". וכן סבר רבנו יונתן (הובא בדברי הרא"ש בהלכות טומאה (סי' ח) כי ההלכה ש"מת תופס ארבע אמות לטומאה", נאמרה "דווקא מת שלא נקבר, אבל נקבר לא תפיס ארבע אמות דהא בציון משהו סגי".

אולם הרא"ש חלק על רבנו יונתן, וכתב: "ואין דבריו מחוורים, אלא קבר של בנין במחיצות מסויימות סגי בהרחקת ארבעה טפחים, אבל קבר שאין מסויים במחיצות עשרה טפחים, צריך הכהן להרחיק ממנו ארבע אמות". וכדבריו פסק מרן השו"ע בהלכות אבילות (יו"ד סי' שעא סע' ה) "אסור לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של קבר. במה דברים אמורים, שאין הקבר מסויים במחיצות גבוהות י' טפחים, אבל אם הוא מסויים במחיצות גבוהות עשרה טפחים, או בחריץ עמוק עשרה טפחים, אין צריך להרחיק ממנו אלא ארבעה טפחים".

היתר מחיצות סביב הקבר – מצד אחד או מכל צדדי הקבר

ה. מרן השו"ע סתם ולא פירש מה טיבן של "המחיצות הגבוהות עשרה טפחים", שהימצאותן סמוך לקבר המת מתירה לעמוד בתוך ארבע אמותיו, וצ"ע האם צריך ארבע מחיצות שיקיפו את הקבר מכל צדדיו, או שגם מחיצה אחת המבדילה בין הקבר לעומדים בסמוך לו, מתירה לעמוד בתוך ארבע אמותיו של הקבר.

הפוסקים נחלקו בדין זה.

הגר"ש ואזנר נקט בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן ריג) שיש להחמיר ולהצריך מחיצה בכל ארבעת צדדי הקבר, כפשטות משמעות סתימת דברי השו"ע: "מה שנשאלתי אם די במחיצה מצד אחד להיכר או צריך הכרת מחיצה של עשרה טפחים בכל הצדדים, נלענ"ד דצריך בכל הצדדים כפשטות השו"ע".

אולם בשו"ת מלמד להועיל (סימן קלד) כתב כי די במחיצה אחת: "באמת לישנא דתלמודא במסכת סוטה (מד, א) דמסיימי מחיצתא, משמע דהקבר צריך להיות מוקף מחיצות מכל צד, וכן משמע מפרש"י שם. מכל מקום יש לומר דסגי אם מחיצה מפסקת בין המת ובין האדם, דהא קאמר התם תחילה (מג, ב) מת תופס ד' אמות לקריאת שמע, ואחר כך אמר מת תופס ד' אמות לטומאה. וכי היכי דבקריאת שמע סגי במחיצה מפסקת, כדאיתא בסי' שס"ז, כן לענין טומאה די במחיצה מפסקת. אמנם כיון שיש סברא לכאן ולכאן, נ"ל להכריע במילתא דאינו אסור אלא מדרבנן, ע"פ דברי רש"י בריש העמוד שם ד"ה מת תופס וכו'. ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתיה, עכ"ל. אם כן, אם המחיצה עשויה באופן דאין לחוש שיפשוט ידו ויאהיל, כגון שהיא רחוקה קצת או גבוהה, בענין שאפילו יפשוט ידו לא יאהיל על הקבר, יש להתיר. ועל כן יש לתקן באופן הזה, ושפיר דמי". 

וכן הביא להלכה בספר טהרת כהנים (סי' שעא ס"ק עא) בשם הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ שאין צורך שהקבר יהיה מוקף במחיצות מכל צדדיו, אלא די במחיצה בינו לבין הקבר.

כניסת כהנים לבית קברות

ו. מחמת האיסור להימצא בתוך ארבע אמותיו של הקבר, כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב יו"ד סימן תקסז) שהיה מן הראוי שכהנים לא יכנסו כלל לתחומי בית הקברות: "מצוי בבית קברות מתים שאין להם עוד אפילו מצבה, ונכנס לתוך ארבע אמותיו, ומה לו לכהן בבית הקברות, רק סחור סחור אמרינן לנזירא, לכרמא לא תקרב (שבת יג א). וגם כאן ראוי לגדור שלא יכנס לבית הקברות בין המתים כלל. ואם רצונו לכבד המת, הלוא יכול להסביר שהוא כהן ולא נכנס לבית עולם כלל. וכבר נהגו בהרבה מקומות שאם כהן מת, קוברים אותו בקצה בית הקברות, שהקרובים יוכלו לבקר אותו, אבל בשבילים תוך בית הקברות, עלולים להיכשל באיסור חמור דטומאת מת, או על כל פנים תוך ד' אמות שחז"ל גזרו עלה. ובטומאת כהנים הזהירה תורה מאד, אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. ולכן משבח אני הכהנים שאינם משתתפים בכלל בהלוויה לבית הקברות, שעלולים לפגוע בלא ידיעה או עלולים להיכשל בטומאת אוהל. וכן שמעתי מכמה גדולים כהנים שנזהרו לא לילך כלל לבית הקברות בין המתים, אפילו סמוך. וכשם שאחרים מקבלים שכר על השתתפות בהלויה כך הם יקבלו על הפרישה, שניצולים או מצילים אחרים שעלולים ללמוד מהם ממכשול, ועל כל פנים יזהרו מאד לא לדרוך בשטח קבורה".   

והנה הרמב"ם בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ד] "וכל כהן שנכנס לתוך ארבע אמות מכין אותו מכת מרדות", כתב: "אם נכנס לבית הקברות, לוקה מן התורה". ומפשטות לשונו היה מקום לדייק שיש איסור להיכנס לכל תחומי בית הקברות, אפילו אם לא נמצא בסמוך לקברים. 

אולם כבר ביאר הרדב"ז (הלכות אבל פ"ג הי"ג) את דברי הרמב"ם: "דאיירי שאין שם דרך להיכנס אלא על הקברות, אבל אם יש שם דרך להיכנס ולא יאהיל על הקבר ממש, אינו לוקה מהתורה. ואם עבר בתוך ארבע אמות לקבר מכין אותו מכת מרדות, ואם חוץ לארבע אמות לא נטמא". הרמב"ם אסר להיכנס לבית הקברות, רק אם בכניסה חייב ללכת על הקברים. אבל כאשר בבית הקברות סלולה דרך, או יש שבילים בין הקברים, ואין הכרח ללכת על הקברים או להאהיל עליהם, אין כל איסור בעצם הכניסה לבית הקברות.

וכפי שהשיב הציץ אליעזר (ח"ד סימן טו) לראשון לציון הרב עוזיאל, שרצה לדייק מדברי הרמב"ם שאסור לכהן להיכנס לבית קברות: "זה שמזכיר הרמב"ם בהלכות אבל ובפ"ה מהלכות נזירות חיוב מלקות לכהן או נזיר שנכנס לבית הקברות, ברור הדבר שכוונתו באופן שנכנס והלך על הקברות. אלא הרמב"ם לישנא דגמרא נקט, שנקטה גם כן בכל דוכתא בלשון זה. ונראה דהיינו מפני שהרי בית קברות שבזמן התלמוד היה נעשה באופן של קבורה בכוכים בתוך מערות, והמערה שקבורים בה יותר מג' מתים כבר נקרא בית קברות, עיין במשנה בבא בתרא (ק, ב) וברשב"ם (ד"ה לעשות), שכותב דהם לא היו רגילים להיקבר אחד אחד בפני עצמו, אלא כל בני משפחה נקברים במערה אחת כל אחד בכוך בפני עצמו. ואם כן כל שהולך על גבי המערה, נקרא הולך על בית הקברות, והיינו על הקברים ממש".

ומסיים הציץ אליעזר: "מתוך עיוני בדברי הש"ס והפוסקים בענין זה, נראה לענ"ד דהדבר פשוט כביעתא בכותחא שכל ענין איסור כניסה של כהן בבית הקברות הוא משום עצם הקבר, ומן התורה אין אסור לכהן אלא כשהולך על הקברות, אבל עצם שטח בית הקברות כשלעצמו אינו מטמא, ולא מעלה ולא מוריד כלל לענין טומאה מה שהוקצה המקום לבית קברות. ועצם שטח המקום שהוקצה לקברות אינו גורם כלל וכלל איסור לכהן מלהיכנס לתוכו כל שהוא מרוחק בוודאות מן הקברות ארבע אמות. ומכל הלין מתברר לפענ"ד בבירור, דכל שמצב רגלי הכהנים מרוחקים בוודאות ממקום קבר, אין שום איסור להם מלעמוד בשטח הקרקע שהוקצה לבית הקברות".

וכבר קדם לו המהרש"ם (ח"ד סימן מ) בתשובתו לקהילות שנהגו להעמיד חופת יתום בבית קברות כסגולה לרפואה מתחלואי ילדים, שאין כל איסור בעצם הכניסה לבית הקברות: "יש להקל בנידון דידן להשקיט צערן של המון המאמינים בזה, ובפרט מכח איסור טומאה לכהן ודאי דליכא בזה".

כניסת לבית קברות המוקף בחומה

ז. בשו"ת דודאי שדה (סימן סז) נשאל האם כשבית הקברות מוקף בחומה, יש לאסור את הכניסה לכל שטח בית הקברות, היות והחומה מחשיבה את כל המקום כרשות אחת וכ"ארבע אמות" הסמוכות לקבר: "על דבר אשר מסופק בית הקברות שהוא מוקף חומה מארבע רוחות ונכנסים לתוכו דרך אוהל, ומקום הקברים הוא בזוית אחת רחוק, ונכנסים לתוכו דרך אוהל, ומקום הקברים הוא בזוית אחת, רחוק מדרך הכניסה יותר מד' אמות, אם מותרים הכהנים להיכנס ולעמוד רחוק מהקברים. או דילמא, כיון שכל הבית הקברות הוא מוקף חומה, נחשב הכל כד' אמות ואסור להיכנס שם. ועיקר ספיקו הוא כיון שהוא מוקף מחיצה, אם נדון כל הבית קברות כאילו הוא הכל בתוך ד' אמות".

בתשובתו הביא את דברי הגמרא בברכות (כה, ב) "רבי שמעון בן אלעזר אומר אפילו בית מאה אמה לא יקרא [קריאת שמע] עד שיוציאם [גרף של רעי ועביט של מי רגלים] או שיניחם תחת המטה, מאן שמעת ליה דאמר כוליה בית כארבע אמות דמי, רבי שמעון בן אלעזר היא". ולכאורה לדעת רבי שמעון בן אלעזר, שכל שטח הבית נחשב "כארבע אמות", מדוע שלא נחשיב את כל שטחו של בית קברות המוקף חומה "כארבע אמות", ובשל כך יהיה אסור להימצא בכל בית הקברות.  

אולם למעשה, דחה את הראיה מדברי הגמרא לנדון דידן: "דאפילו לענין לקרות קריאת שמע כנגד צואה דהוא איסור דאורייתא משום והיה מחנך קדוש, ומכל מקום לא קיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר דס"ל כל הבית כארבע אמות, כמבואר בשו"ע בהלכות קריאת שמע (או"ח סימן פז סע' ג). ואם כן מכל שכן לענין ארבע אמות של קבר שהוא אסור רק מדרבנן, ודאי לא סבירא לן דכל הבית כארבע אמות דמי. ואפילו לרבי שמעון בריש מסכת ברכות שם דס"ל כל הבית כארבע אמות דמי, יש לומר דהיינו רק בית שהוא מקורה, דפשיטא דגם לענין מת אם הוא במקום מקורה כל האהל טמא, אפילו גדול, דהא מאהיל. משא"כ במחיצות בעלמא שאין כאן אהל כלל, גם רבי שמעון בן אלעזר מודה דלא נחשב כל המקום כארבע אמות". 

לסיכום: בשו"ע נפסק שאסור לכהן להימצא בתוך ארבע אמות של קבר שאינו מוקף במחיצות בגובה עשרה טפחים, מחשש שמא יאהיל על המת. ומחמת הלכה זו כתב בשו"ת תשובות והנהגות שהיה מן הראוי לגדור שהכהנים לא יכנסו לבית הקברות. אולם למעשה, לדעת המהרש"ם והציץ אליעזר, אין איסור לכהנים בעצם הכניסה לבית הקברות, ואין כל מניעה אם יכנסו לבית הקברות, ובלבד שיזהרו מלהימצא בתחום ארבע האמות הסמוכות לקבר.

בקובץ הפרדס (שנה כו חוברת ב סימן י) הובאו דברי רבי יוסף אליהו הענקין, שציין שלושה נימוקים להתיר את עצם כניסתם של הכהנים לבית הקברות שלא בסמוך לקברים, היות ואין חשש שהכהן ישכח או יטעה ויתקרב סמוך לקבר:

[א] גזירה לגזירה – האיסור להימצא בתחום ארבע האמות בסמוך לקבר הוא גזירת חכמים, וכידוע אין גוזרים גזירה לגזירה.

[ב] הכהנים הם במעמד רבים – ואם יתקרבו סמוך לקברים, מן הסתם יזהירו אותם.

[ג] כהנים זריזים הם – כדברי הגמרא במסכת שבת (קיד, ב).

לאור זאת, אין איסור לכהנים בעצם הכניסה לבית הקברות.

ברם כאמור לעיל, בשעת כניסתם לבית הקברות, עליהם להקפיד שלא להימצא בתחום ארבע האמות הסמוכות לקבר, אלא אם כן הקבר מוקף במחיצה, המסירה את החשש לאהלה על הקבר. ולדעת הגר"ש ואזנר, הקבר צריך להיות מוקף במחיצות מכל ארבע צדדיו. אך לדעת המלמד להועיל, הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ, די במחיצה אחת המבדילה בין הקבר והעומדים בסמוך אליו, ומונעת מהם מלאהיל על הקבר.

ענף ב

דיני מחיצות והמסתעף לחציצה בפני הטומאה

עתה יש לברר מהי ה"מחיצה" המסירה מהכהן את האיסור להימצא בסמוך לקברים, ומאפשרת לו להיכנס לבית הקברות בהיתר – האם יש צורך בגדר החוצצת ומפסיקה בין הכהן לקבר, ומונעת את האפשרות לאהיל על הקבר או כל "מחיצה בעלמא" שיש בה "היכר", שיגרום לכהן להיזכר באיסור להיטמא למת, ולהימנע מעמידה בסמוך לקבר. [בהקשר זה יש לציין כי בבית החיים שבו טמונים אדמור"י חב"ד בקראון הייטס, נכנסים כהנים כשהם בתוך "ארגז נייד" המקיף אותם במחיצות מכל הצדדים].

גדר מעמודי ברזל • שרשת המתוחה בין עמודים • מחיצה ניידת

ח.  בשאלה זו דן הציץ אליעזר (חלק טו סימן מב) "אודות בית החיים דזכרון מאיר בבני ברק, שיש בשני הצדדים שביל לבני אדם לעבור, ועד לפני זמן קצר היה הפסק של ד' אמות בין השביל לקברים, והיה אפשרות לכהנים להיכנס ולהשתטח על יד הקברים [ובפרט על קברי הצדיקים לבית ויזניץ], וכעת נתרבו הקברים עד שלא נשאר ד' אמות בין הקברים לשביל, וכדי שיוכלו הכהנים להיכנס ולעמוד על השביל מול הציונים הקדושים, הניחה הנהלת בית החיים מחסומים מברזל העשויים מוטות מוטות המחוברים במסגרת. ואמנם גובה המחסום י' טפחים, אבל בין מוט למוט יש רווח יותר מטפח, נוסף לזה המחסום הוא נייד דאינו מחובר לקרקע ואפשר להעבירו בקלות". ונשאלה השאלה, האם מחיצות אלו מתירות לכהן להיכנס לבית הקברות בשביל זה.

וצדדי הספק: "אם טעם המחיצה הוא משום היכרא, כדכותב הרא"ש בהלכות טומאה, ומובא בבית יוסף (יו"ד סי' שעא), אזי אין חשש ושפיר מהני בנדון דידן, אפילו אם אפשר להזיז המחיצה בקלות, וגם כן לא איכפת לן אפילו אם יש בה יותר מפותח טפח. אבל אם נאמר דהטעם דמותר בגדר עשרה טפחים הוא משום דחוצץ לפני המת, אם כן אם יש פותח טפח בגדר הלא הטומאה יוצאת ומה מועיל הגדר, וגם אפשר בקלות להכניס היד בתוכו. וגם בנדון דידן המחיצה נעשית מברזל שמקבלת טומאה, ואם כן אפילו לא היה פותח טפח גם כן היה אסור, דאינו חוצץ". 

הציץ אליעזר נקט שגדר המחיצה הוא להיכר בעלמא, ולכן גם מחיצה שיש בה פותח טפח ואף שאינה קבועה, משמשת כמחיצה לטומאה: "לענ"ד ברור הדבר דהשו"ע נקיט ליה לטעמא דבעינן הרחקת ד' אמות מהקבר דהוא משום היכרא כדי שלא יבוא להאהיל [שרק זאת היה החששא, כדכותב רש"י בסוטה דף מ"ד ע"א], וזה דמהני מחיצה הוא לא משום דחוצץ לפני המת, דלא צרכינן לכך, אלא משום דעל ידי כך איכא היכרא, ולכן לא גזרו רבנן בכהאי גוונא לשמא יפשוט ידו ויאהיל. ומכיון שכן ודאי דלא איכפת לנו אפילו אם המחיצה נעשית מברזל שמקבל טומאה, גם לא אם יש בה יותר מפותח טפח, וגם לא מה שהוא נייד ואפשר להעבירה ממקום למקום. דכאמור, מכיון שהצרכת המחיצה בכאן הוא רק משום היכרא, אם כן לא בעינן בזה תנאי מחיצה שמצרכינן כדי לחוץ מפני הטומאה. ורק אם ליכא עליה שֵם מחיצה אזי לא מיחשב היכרא. אלא מספיק בסתם מחיצה גבוה או עמוקה עשרה טפחים אשר שֵם מחיצה עליה, בהיות דעל ידי כך איכא היכרא, ורק אם ליכא עליה שם מחיצה אזי לא מיחשב היכרא".

וכדבריו פסק רבי גבריאל ציננער, מחבר ספרי נטעי גבריאל (הערות וביאורים פרשת לך לך תשס"ה) "רשאים הכהנים להיכנס לבית קברות על ידי מחיצה ניידת שמקיפה מארבע צדדיו ומחזיקה בידיו בכל אורך הדרך, דהנה קיימא לן בהלכות שבת סי' שס"ב ושו"ע הרב סי"א וסי"ג דמהני מחיצה העשויה מבני אדם שעומדים זה אצל זה בפחות מג' טפחים, ואפילו כשהם מהלכים [יבואר להלן אות י]. והנה הגמרא בסוכה דף י"ח ודף כ"א מדמה דיני מחיצות טומאה לדין מחיצת שבת וסוכה, ואם כן מהני מחיצה ניידת להפסיק בין הטומאה, וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סימן מ"ב. ועל כן נראה דלא בעינן שיהא בזה כל תנאי מחיצה אשר בעינן לגבי חציצה מטומאה".

כניסה לבית קברות ברכב

ט. לאור האמור לעיל, יש להתיר לכהנים להיכנס לבית הקברות, כאשר הם נוסעים במכונית.

הראשון שנשאל בשאלה זו היה החשב סופר (סימן יז) ובדברי תשובתו, צידד להתיר על פי מש"כ התוספות במסכת עירובין (לא, א ד"ה היכי) להתיר להיכנס לבית הקברות בתוך שידה תיבה ומגדל "דאפילו לרבנן דס"ל דאהל זרוק [אהל המטלטל ממקום למקום] לאו שמיה אהל ואינו חוצץ מפני הטומאה. מכל מקום כל היכא דלא בעי אלא הרחקה, סגי בשידה תיבה ומגדל, משום דאין לך הרחקה גדולה מזו". במסכת עירובין נחלקו בסוגיא האם "אהל זרוק" חוצץ בפני הטומאה, או לא. וחידשו התוספות, שגם לדעת חכמים שאהל זרוק אינו חוצץ בפני הטומאה, אולם במקום שהאיסור להיטמא הוא רק גזירה משום הרחקה שלא יבוא להאהיל על הקבר, מותר להיכנס להיכנס לבית הקברות בתוך שידה תיבה ומגדל, היות ואין חשש שיבוא להאהיל. ולפי זה רצה החשב סופר לחדש, כי כניסה לבית הקברות במכונית, דינה ככניסה בתוך שידה תיבה ומגדל. אולם למעשה, חילק החשב סופר "דדווקא שידה תיבה ומגדל שאין פתחם נוח להיכנס ולצאת, אין מקום לחשוש שיוציא ידו ויאהיל. משא"כ מכונית שפתחה נוחה ליכנס ולצאת, וחוששים שיוציא ידו ויאהיל על הקבר, יש מקום לאסור לשהות במכונית הסמוכה לקברים".

ברם בשו"ת באר משה (ח"ד סימן צד) דחה את דברי החשב סופר: "דהלא כל ההולכים בבית הקברות בַּשְביל שבין ב' שורות הקברים הולכים רגלי ואינם נשארים במכונית, ואם כן זה עצמו שהוא הכהן נשאר במכונית הוי היכרא והרחקה שלא יצא ולא יוציא ראשו מהמכונית, ואין מקום לחוש". 

מחיצת בעלי חיים ובני אדם

י. בסוגיות הגמרא ובדברי הפוסקים נתבררו דיני "מחיצה" שנוצרה על ידי בעלי חיים, או בני אדם העומדים בסמוך זה לזה, בנושאים הבאים:

• סוכה – במסכת סוכה (כג, א) "תניא עשאה לבהמה דופן לסוכה, רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר", ועל פי הכלל האמור בדברי הגמרא בעירובין (מו, ב) "רבי יהודה ורבי מאיר, הלכה כרבי יהודה", נפסק בשו"ע בהלכות סוכה (או"ח סי' תרל סע' יא) "עושים מחיצה מבעלי חיים, שיקשור שם בהמה לדופן". וכתב המשנה ברורה (ס"ק נג) "שיקשור שם כדי שלא תוכל לברוח".
• שבת – במשנה במסכת עירובין (פ"א מ"ז) אמרו: "בכל עושין לחיין [לחי – לוח עץ העומד בצד הכניסה, ומשתמשים בו לצורך עשיית מחיצה לעירוב] אפילו בדבר שיש בו רוח חיים". וכתב הרמב"ם (הלכות שבת פט"ז הכ"א) "בכל עושים מחיצה, בין בכלים, בין באוכלים, בין באדם, אפילו בבהמה ושאר מיני חיה ועוף, והוא שיהיו כפותים כדי שלא ינודו". וכתב הרב המגיד (שם) "וטעמא כדי שלא ינודו, ובעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת, ומהסוגיא בפרק הישן (סוכה שם) הוציא זה".

אמנם במחיצה של בני אדם, נאמרו שני תנאים להכשר המחיצה, כמבואר בדברי הרמב"ם (שם הלכה כג) "מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת, שיעמוד זה בצד זה [א] ובלבד שלא ידעו אלו העומדים, שבשביל לעשותם מחיצה העמידם. [ב] ולא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותן אחֵר שלא לדעתו".

מקור הלכה זו בסיפור המובא בגמרא (מג, ב) "נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום [מאחר והיה טרוד בתלמודו, לא שם אל לבו שיצא מחוץ לתחום שבת]. אמר ליה רב חסדא לרב נחמן, נחמיה תלמידך שרוי בצער [מכיון שיצא חוץ לתחום בשוגג, ועתה אינו רשאי להלך אלא בארבע אמותיו בלבד]. אמר לו, עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס". כלומר, רב חסדא הציע להתיר לנחמיה בריה דרב חנילאי לשוב  למקומו, על ידי שיעמדו בני אדם שהניחו עירובי תחומין זה לצד זה כמחיצה ממקומו ועד לתחום, וכך יוכל להיכנס לתוך התחום. ובהמשך הסוגיא (שם מד, ב) אמרו כי ההיתר של מחיצת בני אדם הוא רק כשעשו את המחיצה "שלא מדעת", דהיינו שאין האדם יודע שהעמידוהו לצורך המחיצה. 

וטעם הצורך שלא ידעו שהועמדו למחיצה מפורש ברש"י שם: "דמשום עשיית אהל ליכא למימר, דאין דרך בנין בכך". ובשו"ע הרב (סי' שסב סע' יג) הוסיף: "שהרי האדם הוא בן דעת ועומד לדעת עצמו, מה שאין כן בהמה שהיא כעץ בעלמא והעמדתה למחיצה דומה לבנין.  והבית יוסף (או"ח סי' שסב סע' ה) הביא טעם אחר בשם הרשב"א "שאפילו אחד מהם יודע אסור כדי שלא יבואו לזלזל בשבת".

וכן נפסק להלכה בשו"ע בהלכות עירובין (או"ח סי' שסב סע' ה) "בכל עושים מחיצה, בכלים, ואפילו בבעלי חיים ובלבד שיהו כפותים, ואפילו באנשים שעומדים זה אצל זה בפחות מג' טפחים, ואפילו כשהם מהלכים חשובים מחיצה וביניהם רשות היחיד, והוא שלא ידעו שהועמדו לשם מחיצה, ואפילו אחד מהם יודע אסור. ואפילו אם לא הודיעם שעושה מחיצות עתה, אם קרוב הדבר שידעו, כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת, לא יעשה מהם מחיצה עוד". וכתב המשנה ברורה (ס"ק לט) "אף דבמחיצה כזו אין בה משום בנין בשבת, מכל מקום אסור כשידעו כדי שלא יבואו לזלזל באיסור שבת". 

ובערוך השולחן (סע' יח) כתב טעם נוסף: "דכשבעלי המחיצה ידעו מזה, בודאי יעמדו ממש בשוה זה אצל זה ויזהרו שלא לנדנד את עצמם, והוה דמיון למחיצה, ואסור. אבל כשהם אינם יודעים, המה הולכים או עומדים לתומם כדרך בני אדם, ולא מינכרא מחיצתא כלל, ומותר".

ובהמשך (שם סע' ז) כתב מרן השו"ע: "יש מי שאומר, שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אחֵר שלא לדעתו". וביאר המשנה ברורה (ס"ק מב) "שכשם שצריך שלא ידעו האנשים שמעמידים אותם למחיצה כך צריך שלא ידע האיש שמעמידים בשבילו בשעה שמעמידים אותם אבל לאחר שכבר הועמדו לכו"ע לא איכפת כלל במה שידע". והרמ"א כתב: "ואין לעשות מחיצה של בני אדם רק בשעת הצורך ובשעת הדחק".

נמצאנו למדים כי מחיצה מבעלי חיים ומבני אדם, נחשבת כמחיצה בדיני סוכה ועירובין. אלא שבבעלי חיים, התנאי הוא שבעלי החיים יהיו כפותים, כדי שלא ינודו. ואילו בבני אדם, אין כל מניעה שיהלכו, אבל יש תנאים אחרים: [א] שהעומדים לא ידעו שהועמדו לשם מחיצה. [ב] שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אחֵר שלא לדעתו.

• אמירת קריאת שמע – המשנה ברורה בהלכות עירובין (שם ס"ק לח) כתב, כי מחיצת בני אדם "הוי הפסק לענין לדַבֶּר דברי תורה נגד מקום שאינו נקי". ובשער הציון (שם ס"ק כא) הוסיף: "ופשוט דבזה מועיל אפילו ידעו שהעמידם לשם מחיצה". בני אדם העומדים סמוך זה לזה, נחשבים כמחיצה המאפשרת לומר דברי תורה במקום שאינו נקי, ואפילו אם יודעים שהועמדו שם לשם מחיצה. שכן תנאי זה ההכרחי לכשרותה של המחיצה בשבת, נובע מהחשש הם שהעמדת המחיצה דומה למלאכת בונה בשבת וכן שהדבר עלול לגרום לזלזול – אשר כמובן אינם שייכים בנדון אמירת דברי תורה במקומות המטונפים. 

על סמך דברים אלו פסק הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן פו) להתיר אמירת קדיש בשעת הספד ברחוב סמוך למקום מטונף, כאשר מחיצה של בני אדם מפסיקה בין אומר הקדיש למקום הטינופת: "עובדא הווה בשעת הספד ברחוב כנהוג, והמקום היה מטונף לענין עניית אמן ויהא שמיה רבא. ואמרתי דהאנשים העומדים סביב המקום המטונף, מפסיקים וחוצצים לגבי הפנימיים, שיוכלו לענות אמן ויהא שמיה רבא. ויעויין בשו"ע (סימן שסב) במחיצה לענין שבת, שבאנשים העומדים זה אצל זה בפחות מג' טפחים, ואפילו כשהם מהלכים, חשובים מחיצה וביניהם רשות היחיד, והוא שלא ידעו שהעמידו לשם מחיצה. ויעויין שם במשנ"ב (ס"ק לח) שכתב, והוא הדין דמחיצה הוי הפסק לענין לדבר דברי תורה נגד מקום שאינו נקי. ובשער הציון (שם ס"ק כא) כתב על זה, ופשוט דבזה מועיל אפילו ידעו שהעמידם לשם מחיצה, וכן הוא בחיי אדם (כלל מח סעיף ג)".

• ישיבה בשעת ההקפות בשמחת תורה – במסכת קידושין (לג, ב) מוזכר חיוב העמידה בפני ס"ת, בסוגיא העוסקת בהלכות החיוב בכבוד רבו: "איבעיא להו מהו לעמוד מפני ספר תורה, ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי קל וחומר, מפני לומדיה עומדים מפניה לא כל שכן". ודין זה נפסק בשו"ע בהלכות ספר תורה (יו"ד סי' רפב סע' ב) "כל הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד מפניו, ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם, ואחר כך יהיו מותרין לישב". ולפי זה, לכאורה בזמן ההקפות והריקודים ה"ספר תורה מהלך", ושוב חלה החובה על כולם לעמוד בפניו עד שיחזירו את כל הספרים להיכל. אך פוק חזי מאי עמא דבר, והעולם לא מקפידים בזה, וכמובן יש בזה טירחה גדולה, שהרי לפעמים אורכות ההקפות זמן רב, וצריך ביאור על מה סמכו. 

ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק כד הערה קיח) לימד זכות למקילים לשבת "בשעת הדחק ובמקום הצורך", בשעת הריקודים [ולא בהקפות], על פי המבואר בשו"ע הנ"ל (או"ח סי' שסב סע' ה) שעושים מחיצה [לענין רשויות שבת ועירובין] "ואפילו באנשים שעומדים זה אצל זה בפחות מג' טפחים, ואפילו כשהם מהלכים, חשובים מחיצה וביניהם רשות היחיד, והוא שלא ידעו שהועמדו לשם מחיצה". ונמצא שלפי זה, הרוקדים הם מחיצה בפני הספר תורה, ולכן רשאי לשבת בשעת הריקודים, מפני שהוא נמצא ב"רשות" אחרת.

מחיצת בני אדם בבית קברות • כניסת כהנים לאהל קברו של האדמו"ר מליובאויטש

יא. ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, נראה כי לפנינו "מחיצה" נוספת המסירה מהכהן את האיסור להימצא בסמוך לקברים – בני אדם שאין ביניהם מרחק יותר מג' טפחים, המהווים בגופם מחיצה, אשר תאפשר לכהן להיכנס לבית הקברות בהיתר ולשהות בתחום ארבע האמות של הקבר.

ואמנם קיבלתי מידידי רבי משה באגאמילסקי, ראש ישיבת תומכי תמימים בקראון הייטס, ניו יורק, מכתב שנשלח בחודש כסלו תשס"א, בנדון כניסת כהנים לאהל קברו של האדמו"ר מליובאויטש, בהסתמך על היתר מחיצת בני אדם: "הנה מהא דהתקין כ"ק אדמו"ר לעשות מחיצה בתוך האהל סביבות הקבר, והאהל הוא בתוך בית החיים, וצריכים לעבור קברים אחרים להגיעו, מוכח שרצונו היה לתת לכהנים האפשרות להשתטח על הציון, ולא שיצטרכו לעמוד מחוץ לגדר המקיף את כל בית החיים. ובהיות שעצתו בנוגע לאוטו סגור [והיינו שהכהנים יכנסו לתוך בית החיים ברכב סגור, עד למקום האהל בו טמון האדמו"ר הריי"צ, שיש לו דין אהל זרוק החוצץ מפני הטומאה] לא היתה תמיד באפשרות, כבר מפורסם שיותר מארבעים שנה נהגו הכהנים שהלכו מגדר בית החיים עד האוהל בתוך מחיצה הנעשית מבני אדם. והיתר זה מיוסד על הא דמבואר בשו"ע הרב (סי' שסב סעי' יג) דמותר לטלטל ברשות הרבים אם הולך בתוך מחיצה של בני אדם המקיפים אותו והולכים ביחד עמו. וכמו כן בנדון דידן, נחשב הכהן כאילו הוא ברשות אחר מסובב במחיצה. ובמשנה ברורה על אתר כתב,  דהוא הדין דמחיצה כזו הוי הפסק לענין לדבר דברי תורה נגד מקום שאינו נקי. ובשער הציון כתב, ופשוט דבזה מועיל אפילו ידעו שהעמידם לשם מחיצה, עכ"ל. ועל אחת כמה וכמה בבית החיים, דכל ענין המחיצה הוא משום היכר דלא יבוא להאהיל, בטח מועיל מחיצת בני אדם אף כשמהלכים".

יחד עם זאת, הרב באגאמילסקי מציין, כי לאחר הסתלקותו של האדמו"ר רמ"מ מליובאויטש בג' תמוז תשנ"ד, המצב השתנה, שכן עד אז הכניסה לבית החיים היתה על פי רוב במועדים מסויימים בשנה שבהם ביקרו בבית הקברות אנשים רבים, שיצרו מחיצה סביב הקבר, אולם כיום מבקרים רבים בבית החיים מידי יום ביומו, בכל שעות היום והלילה, ולכן העצה להסתמך על מחיצת בני אדם אינה מצויה תמיד, ובשל כך נמצא פתרון אחר להתיר לכהנים להיכנס לבית החיים: "עד ג' תמוז לא היו באים לאהל רק בשעות היום [דהבית החיים היה פתוח רק משעה שמונה בבוקר ועד חמש בערב], ועל פי רוב הלכות רק בעיתים קבועות, כגון י' שבט, ערב ראש השנה ועוד, ובהיות שאז באו הרבה אנשים וכהנים ביניהם, היה בקל לסדר מחיצה מבני אדם. ואחר ג' תמוז נשתנה המצב, באים לאהל במשך כל שעות היום והלילה, ולא רק קבוצות ביחד אלא גם הרבה יחידים, ופעמים רבות נתהווה לכהנים בעיה איך להגיע לאהל, בהיות שלא נמצא שם בני אדם שיעשו מחיצה עבורו. אז פנו האחראים על המקום לרבנים מובהקים, ועל פי הסכמתם עשו ארגז שדפנותיו הם למעלה מעשרה טפחים, והכהן נכנס לתוכו ומקיפו מכל ד' רוחותיו, ונושאו בפחות מג' טפחים על הקרקע עד שמגיע לאהל". 

והוא מסיים: "ואדרבה, לענ"ד הארגז הנ"ל הוא יותר טוב מתיקון מחיצת בני אדם שהיה עד עתה. והטעם הוא, כי בסימן שס"ב סע' י"ז פסק אדמו"ר הזקן כהרמ"א (שם סע' ז) דאין לעשות מחיצת בני אדם אלא בשעת הצורך ובשעת הדחק. וטעם הדבר הוא, דמועיל מחיצת בני אדם רק כשהם עומדים בסמיכות זה לזה בפחות מג' טפחים כמבואר (שם סע' יב), ובמחיצת בני אדם כשאינם הרבה, יש לחוש שיתפרדו ויהיה ביניהם רווח יותר מג' טפחים. והנה בארגז לא משכחת לה כלל בעיה זו, משא"כ במחיצת בני אדם המסבבים הכהן יכול להיות שיהיה ביניהם הרבה יותר מג' טפחים ואז אינה מחיצה כשרה, וממילא מחיצת בני אדם היא רק בשעת הדחק, ומחיצת ארגז היא לכתחילה".

ומכל מקום, גם כשנמצאים בתחום ארבע האמות של הקבר בהסתמך על מחיצת בני אדם, יש לשים לב לא לגעת בבני אדם הנוגעים זה בזה ואחד מהם מאהיל על המת, ועל ידי זה להתחבר לטומאה, כמבואר בספר כל בו על הלכות אבלות (כבוד המת סע' יח) "המון אנשים שעומדים צפופים ונוגעים זה בזה אפילו עד מאה, נחשב כאהל אחד, ואפילו חוץ לד' אמות אין לכהן להיכנס ביניהם, מכל מקום כיון שנוגעים זה בזה נעשו כבגד אחד שמביאים את הטומאה על עצמו. על כן יש להזהר בלוויות גדולות שהולכים עם רב המונים, ולפעמים במקום צר, ובפרט בעת ההספד שעומדים צפופים ועמהם כהנים בערבוביא".

•     •     •

סוף דבר: 

• אפרם של קדושי השואה הי"ד אינו מטמא באוהל, ולכן אין איסור לכהנים לאהיל או להימצא תחת קורת גג אחת [אהל] עם האפר.
• מעיקר הדין מותר לכהנים להיכנס למוזיאונים בהם מוצג סבון שנעשה משומן אדם, אולם ראוי להחמיר שלא להיכנס למקומות הנ"ל, ובפרט כשאין לזה צורך גדול.   
• לדעת המהרש"ם והציץ אליעזר, אין איסור לכהנים בעצם הכניסה לבית הקברות, ואין כל מניעה אם יכנסו לבית הקברות ויזהרו מלהימצא בתחום ארבע האמות הסמוכות לקבר.
• ואם הקבר מוקף במחיצה, מותר להימצא גם בתחום ארבע האמות הסמוכות לקבר. ולדעת הגר"ש ואזנר, הקבר צריך להיות מוקף במחיצות מכל ארבע צדדיו. אך לדעת המלמד להועיל, הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ, די במחיצה אחת המבדילה בין הקבר והעומדים בסמוך אליו, ומונעת מהם מלאהיל על הקבר.
• לאור האמור, אין איסור לכהנים להיכנס לביקור במחנות ההשמדה, אולם עליהם להיזהר שלא להימצא בתחום ארבע האמות הסמוכות לקבר, אלא אם כן הקבר מוקף במחיצה אחת המבדילה בין הקבר והעומדים בסמוך אליו. 
• ומאחר והגדר ה"מחיצה" הוא מדין "היכר", שהכהן לא יאהיל ויטמא לקבר, לפיכך במקומות שיש במחנות ההשמדה גדר סביב הקברים, ואפילו גדר ניידת העשויה ממוטות ברזל שיש ביניהם יותר מטפח, וכן במקומות שיש שרשרות ברזל בין עמודים [כמקובל במוזיאונים רבים] – מותר לכהנים להימצא מאחורי גדרות אלו, ואפילו בתוך ארבעת אמות הקבר.
• כמו כן אין איסור לנסוע ברכב, בתוך תחום ארבע האמות הסמוכות לקברים.
• ועוד נתבאר כי גם "מחיצה" שנוצרה מבני אדם שאין ביניהם מרחק יותר מג' טפחים, מאפשרת לכהן להיכנס לבית הקברות ולשהות בתחום ארבע האמות של הקבר. ברם ההסתמכות על היתר זה היא רק "במקום צורך ובשעת הדחק".
• כאשר נמצאים בתחום ארבע האמות של הקבר בהסתמך על מחיצת בני אדם, יש לשים לב לא לגעת בבני אדם הנוגעים זה בזה ואחד מהם מאהיל על המת, ועל ידי זה להתחבר לטומאה.

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּו" [דברים לב, כג]