כסלו – עמוס
אחוה ואחדות
א. לפי ההקבלה בין י"ב ספרי הנביאים הנקראים "תרי עשר" לי"ב חודשי השנה, חודש כסלו מקביל לנביא עמוס, ויש לבאר את הדברים.
בספר היצירה (פ"ה מ"ט) מובא, שמזל חודש כסלו הוא קשת.
בספר בני יששכר (חדש חשון, מאמר א אות ב) מבואר, כי סדר החודשים מכוון כנגד השבטים לפי סדר חניית השבטים במדבר, ולפיכך חודש כסלו מכוון כנגד שבט בנימין.
כידוע, על חושן המשפט שלבש הכהן גדול היו י"ב אבנים כנגד י"ב שבטי י-ה (שמות כח, כא), ומבואר בדברי חז"ל (ב"ר עא, ה) שאבנו של שבט בנימין היתה ישפה. ועוד מובא במדרש (במדבר רבה ב, ז) "בנימין צבע מפה [דגל] שלו דומה לכל י"ב הצבעים".
ויש לבאר את הקשר בין חודש כסלו, מזל קשת, שבט בנימין, אבן ישפה, דגלו של בנימין שהיה בגווני כל צבעי י"ב דגלי השבטים – לנביא עמוס.
המאורע המרכזי בחודש כסלו הוא חג החנוכה. ויש להבין מה הקשר בין חנוכה לנבואת הנביא עמוס.
- • •
מכירת יוסף הצדיק עבור נעליים
ב. נבואתו של הנביא עמוס מתאפיינת במשפט "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי… וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ…". הנביא מזכיר את פשעי דמשק, עזה, צור, אדום, עמון ומואב, ולאחר מכן נאמר (עמוס ב, ו) "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם".
האברבנאל כתב בהקדמה לפירושו על ספר עמוס, שהמכנה המשותף לכל האומות, ועם ישראל בכללם, ש"כולם נשתוו במספר הפשעים של כל אחת מהן, כי היו לה ג' פשעים, והאריך להם הקב"ה עד הרביעי". כלומר, על שלושת הפשעים הראשונים, הקב"ה האריך אפו ולא הענישם, אבל לא על הפשע הרביעי.
ומה היו שלושת הפשעים הראשונים – פירש הרד"ק (שם) "אף על פי שעברו על שלשה עבירות חמורות, והם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, לא נחתם גזר דינם לפני להחריב ארצם ולהגלותם על ידי מלך אשור אלא על החמס, והוא הרביעי, ועליו הענישם על כל מה שעשו". כלומר, כל האומות, ובכללם עם ישראל, חטאו בג' פשעים חמורים, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובנוסף לכך, לכל אחת מהאומות היה פשע רביעי נוסף, מיוחד לכל אומה, שגרם לחורבנה. והפשע הרביעי של ישראל היה "חמס", שגרם לגלותם. ופירש הרד"ק כי ה"חמס" היה עיוות הדין: "בעבור נעלים, אפילו בעבור נעלים שיתנו לשופט יטה דין האביון שהיה זכאי בדינו ונותן השוחד הוא זכאי במשפטיהם".
והנה בדברי חז"ל מבואר כי הפשע הרביעי של ישראל עליו התנבא עמוס, רומז למכירת יוסף הצדיק על ידי השבטים תמורת נעליים, כמובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לז) "ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, כל אחד ואחד נטל שני כספים, לקנות מנעלים ברגליהם שנאמר עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם".
ובְיֶתֶר הרחבה בדברי מדרש "אלה אזכרה", המתאר את השתלשלות הריגת עשרת הרוגי מלכות על ידי הרומאים: "פעם אחת היה [קיסר רומי] יושב ועוסק בתורה, ומצא כתוב (שמות כא, טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת. והלך וטח הבית כולו בנעלים ודבקם בכתלים, ושלח אחר רבן שמעון בן גמליאל וחבריו, ואמר להם מי שגנב איש מבני ישראל והלך ומכרו מה דינו. אמרו לו חייב מיתה. אמר להם אם כן אתם חייבים מיתה, קבלו על עצמכם דין שמים. אמרו לו, למה. אמר להם, בשביל אחי יוסף שמכרו את יוסף דכתיב (בראשית לז, כח) וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף, וכתיב (עמוס ב, ו) עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. ולכן טח אותו רשע את הבית במנעלים, כדי שיכירו באיזה דבר מכרו את יוסף, שנאמר בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם, בדמי נעלים".
ובהמשך המדרש: "וכשראו אחי יוסף אורחת ישמעאלים הוציאוהו מן הבור ערום ומכרוהו כן. אמר הקב"ה, צדיק כזה יעמוד ערום לפני הבריות. אמרו קמיע אחד היה תלוי בצווארו ושלח הקב"ה את גבריאל והוציא מאותו קמיע בגד ולבשו. כיון שראו אחי יוסף אמרו לאותם הישמעאלים: החזירו לנו הבגד הזה, שלא מכרנוהו לכם אלא ערום. ויאמרו הישמעאלים לא נחזיר לכם, עד שהוסיפו להם עוד ארבעה זוגות מנעלים" [ולענ"ד יש גם רמז בלשון הכתוב "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק" למכירת יוסף שכידוע מכונה בשם "יוסף הצדיק"].
ויש להבין מה מסמלים ה"נעליים" במכירת יוסף, ומה רצה הנביא עמוס לרמוז בדבריו שהפשע הרביעי של ישראל היה בענין מכירת יוסף הצדיק בעבור נעליים, וצ"ע.
נעליים – רמז על פירוד וחוסר אחדות
ג. בספרנו רץ כצבי (ח"ב ענייני כהונה סימן יד) הבאנו את דברי הפרקי דרבי אליעזר ומדרש אלה אזכרה, וכתבנו: מבואר שחטא מכירת יוסף, ממנו התחילה גלות בני ישראל למצרים, תחילתו במכירה עבור נעליים. ואנו מזכירים זאת בפיוט "אלה אזכרה" הנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים: "גבה לב בגדולים, וצוה למלאת פלטרו נעלים". והכוונה, שאותו רשע שרצה להרוג צדיקי עליון בעוון "וגונב איש ומכרו", דהיינו מכירת יוסף, "יצוה למלאת פלטרו נעלים" כדי להזכיר להם את מכירת יוסף בעבור מנעלים. נמצא שנעליים מרמזות על פירוד וחוסר אחדות, כפי שהיה אז בין השבטים. ויש להוסיף עוד, על פי דברי המהר"ל בספר גבורות ה' (פרק כג) שכתב: "כי הגלות הוא פיזור האומה שהיא בגלות ואין לה התאחדות כלל, והגאולה הוא היפך זה שהיא קיבוץ והתאחדות אותם שהיו פזורים ומפורדים. ולפיכך מספר ארבע מתייחס לגלות, לפי שהמספר ארבע הוא כנגד רוחות, שהפיזור הוא בארבע רוחות". ולכן יש בכך "שהוסיפו להם עוד ארבעה זוגות מנעלים" במכירת יוסף, כמובא במדרש, לרמז את ענין הפירוד וחוסר האחדות שאירע במכירת יוסף.
ועוד ביארנו בספרנו רץ כצבי (שם), שלכן מזכירים ב"יהי רצון" הנאמר בשעת ברכת כהנים את כתונת הפסים של יוסף הצדיק: "ויהיו דברי נשמעים לעבודתך כשם שנתת את יוסף צדיקך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמים", כי מאחר ומכירת יוסף על ידי האחים מרמזת על פירוד וחוסר אחוה ורעות בין אדם לחברו, בחרו חז"ל לרמז זאת בהזכרת כתונת הפסים, שהביאה לקנאה ולפירוד בין האחים. ולכן בברכת כהנים שכל יסודה ותכליתה היא ענין של אהבה ואחוה, כפי מטבע הברכה "וציונו לברך את עמו ישראל באהבה", וכמו כן מביא המג"א (או"ח סימן קכח) בשם הזוהר הקודש "כל כהנא דלא רחים להו עלמא לא ישא כפיו", והיינו שיש לכל כהן להיות "רחמן" במידותיו, ולכן עליו לחלוץ את הנעליים בשעת ברכת הכהנים, המרמזות על ענין העדר האחוה והרעות בין אדם לחברו.
ויתכן שזהו גם הטעם לחליצת הנעל והיריקה בעת קיום מצות חליצה, כי הרי החליצה נקבעה כמצוה בתורה בשל פירוד וחוסר אחוה, כדברי הכתוב: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל" (דברים כה, ז). ולכן חולץ היבם את נעלו והאשה יורקת בפניו, בבחינת מיאוס לפירוד, לרמז על הפילוג והפירוד בין האחים, שאח לא מוכן "להקים שם" לאחיו שמת.
נמצא היסוד לחליצת הנעליים בנשיאת כפים, ביום כיפור, בתשעה באב, ובמצות חליצה, הוא ענין המחלוקת והפירוד שנרמז בנעליים. בתשעה באב – מתאבלים על בית המקדש שנחרב בגלל שנאת חינם, כדברי הגמרא (יומא ט, ב), ולכן חולצים את הנעליים המרמזות על פירוד ומחלוקת. ביום הכיפורים – בקשת מחילה, סליחה ופיוס הזולת על עבירות שבין אדם לחברו, הן חלק ממצות יום הכיפורים, ואי לכך חולצים נעליים המרמזות על מחלוקת ופירוד בין אדם לחברו. בברכת כהנים – חולצים את הנעליים להסיר את מה שמסמל מחלוקת ופירוד, כדי להרבות אהבה ואחווה. ומצות חליצה – על ידי היבמה, גם היא רומזת על אי קיום מצות היבום, המצביע על חוסר האחווה בין האחים, שה"יבם" אינו רוצה "להקים שם" לאחיו.
[ויש להטעים את הרמז לפירוד שיש בנעליים, על פי מה שכתב בספר אגרא דפרקא (אות דש) בשם מהר"ם חאגיז, שענין לבישת המנעלים הוא: "שלא יגע בשרו על האדמה, כי בחטא אדם הראשון נתקללה האדמה, ולכן עושין הפסק בין הרגל לאדמה. ובעבור זה במקום אדמת קודש, שיצאה האדמה מכלל ארור לכלל ברוך יש לילך יחף, ומרומז בפסוק (שמות ג, ה) שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא". נמצא שהנעליים במהותם נועדו להפריד בין האדם לאדמה, וכמו כן בדרך כלל הנעליים עשויות מעור בהמה ואין להם קשר לא לאדם ולא לאדמה, כדי לרמוז שהנעליים מוכיחות על ההפרדה בין האדם והאדמה.
ועוד יש להזכיר את דברי המהר"ל (חדושי אגדות על מסכת שבת דף סא, א) שביאר מדוע קושרים תחילה את הנעל השמאלית, כשם שקושרים את התפילין על יד שמאל: "כי התפילין הם על האדם ואינם כמו מלבוש שמכסה בו גופו, אבל התפילין הם עליו קושרים באדם, וכן המנעלים אינם דומים למלבושים רק הם קשורים באדם. והתפילין הם על האדם כמו כתר ופאר, והמנעלים הם הפך זה קשורים באדם באבר השפל דהיינו למטה מן הרגל כמו שהתפילין הם פאר וכתר". ומבואר כי הנעליים הן בניגוד לתפילין, ובעוד שהתפילין מחברים ומקשרים בין מח האדם ולבו להקב"ה, הנעליים מסמלות על הפירוד].
המנעל הוא סמל ההסתפקות – הדרך למניעת קנאה ולהרבות אחווה
ד. מן העבר השני, רבי זלמן סורוצקין, אב"ד לוצק, כתב בספרו הדרש והעיון (מאמר קפו) כי הנעליים מסמלות את מידת ההסתפקות, ועל פי זה ביאר מדוע מכרו האחים את יוסף בעבור נעליים: "המנעל הוא סמל ההסתפקות, וממנו ילמד האדם לקחת מוסר שלא ידרוש אחרי מותרות ולא ילך בגדולות ונפלאות, כי מנעל שהוא גדול ממידת הרגל אינו טוב. ולכן בהיות ששנאת האחים ליוסף היתה על אשר הרהיב בנפשו עוז ללכת בגדולות ובנפלאות מהם, ולדרוש אחרי העוז והממשלה שישתרר עליהם גם השתרר, אמרו חז"ל בסגנון מליצי שאחרי מכרם אוחו קנו מנעלים לרגליהם. כלומר, שהרגיעו על ידי מנעלים את רוחם שלא יכה אותם, כי המנעל יורה אמנם אותנו לדעת כי האדם לא ילך בגדולות. ויוסף לא כן עשה. ועל כן צדקו במעשיהם שייסרו אותו על חטאתו ומכרוהו ממכר עבד".
ולפי זה, הסביר את דברי הגמרא במסכת ברכות (ס, ב) על הברכה בכל בוקר בברכות השחר "שֶׁעָשָֹה לִּי כָּל צָרְכִּי", על נעילת נעליים: "ויש להבין מדוע רק כשלובש מנעל יש לברך שֶׁעָשָֹה לִּי כָּל צָרְכִּי. ועל פי דרכינו למעלה נאמר כי מי שהוא מסתפק במה שיש לו ושמח בחלקו, הוא יוכל אמנם להודות להשי"ת שעשה לו כל צרכו, כי מה שיש לו הוא די בעיניו ולא חסר לו עוד מאומה".
ומכאן איפוא, שהנעליים מסמלות מחד גיסא – פירוד ומחלוקת. ומאידך – תיקון לכך, מידת ההסתפקות, לא לקנא בחברו. כי כשהאדם מודה להשי"ת שעשה לו כל צרכו, ואינו חומד ומתקנא בחברו, הוא מסיר את כל מחיצות המפרידות בינו לבין הזולת, ומרבה את האהבה והאחווה.
ויתכן שבכך נבין את עומק דברי חז"ל "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". היות והנעליים מסמלות את הפירוד והדרך לתיקונו, כדאי לאדם למכור את כל רכושו ["קורות ביתו"], כדי שיזכור שנעליים גרמו בעבר לפירוד, ואם ירכוש לעצמו את מידת ההסתפקות קרוב לוודאי שיתאחד עם אחרים באהבה ובאחווה.
וזו כנראה כוונת הנביא עמוס בתוכחתו לעם ישראל. הקב"ה היה מוכן לסלוח על שלושת הפשעים החמורים ביותר, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל על הפשע הרביעי – חטא הפירוד והמחלוקת, אשר שורשו בחוסר האחדות בין השבטים במכירת יוסף בעבור נעליים, לא היה מוכן לוותר בשום פנים ואופן.
אולם עדיין, יש לעיין שהרי ידועים דברי חז"ל (יומא ט, ב) "מקדש ראשון, מפני מה חרב מפני שלשה דברים, שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם". ואם כן היאך עמוס התנבא על חורבן בית המקדש הראשון, שהקב"ה ויתר על ג' פשעים – עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולא על הרביעי, שנאה ופירוד. ומשמע לכאורה כי מה שגרם לחורבן בית המקדש הראשון היה שנאת חינם ולא ג' עבירות, וצ"ע.
- • •
מעלת האחדות – סוד כוחם של ישראל
ה. ונראה בביאור הדברים, על פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין לט, א) "כל בי עשרה שכינתא שריא".
וכתב אבי מורי בספרו עיונים בפרקי אבות (פ"ג מ"ו) "דברי חז"ל באו להצביע על האחדות הדרושה לעם ישראל לעצם קיומו הגשמי והרוחני גם יחד. במסגרת ההכנות של עם ישראל לפני מתן תורה נמסר להם סוד האחדות וכנאמר (שמות יט, ב) וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. ופירש רש"י בשם המכילתא, כאיש אחד בלב אחד. כדי שעם ישראל יהיה מסוגל לקבל את התורה, ויהיו לו את הכלים לכך – דרושה היתה אחדות. רק לאחר התאחדותם כאיש אחד בלב אחד, יכלו לקבל את התורה. וזו גם כוונת מאמר חז"ל על פרשת קדושים, פרשה זו נאמרה בהקהל (רש"י בשם תורת כהנים ויקרא יט, א). כאשר בני ישראל יהיו כולם באחדות בהקהל, אזי מבטיחה התורה קדושים תהיו, שאכן יהיו קדושים כיאות לעם ישראל. עד כדי כך, שאמרו חז"ל במדרש (במדבר רבה יא, טז) חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד, ז), אפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אמר הקב"ה אין השטן נוגע ביניהם".
וסיים: "משזכינו להבין את מעלת האחדות, נוכל להבין גם מאמר הגמרא כל בי עשרה שכינתא שריא. אחדות מהווה שפה משותפת בין יהודים. כאשר מתאספים עשרה יהודים, יהיה לאיזה מטרה שלא תהיה, הרי שאחדות זו מורכבת כרגע מאחדות בין עשרה יהודים. וברגע שעשרה יהודים מישראל מתאחדים ומוצאים שפה משותפת ביניהם, ביכולתם ליצור גדולות ונפלאות, כי מיד באה השכינה ושורה ביניהם להאציל על התאספות ברוכה זו".
כוחם של ישראל באחדותם נמצא גם בירושלמי (פאה פ"א ה"א) "דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל ידי שהיו בהן דילוטורין [מלשינים] היו נופלים במלחמה. אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים בו. שאם הציבור נשחתים בעבודה זרה ועריות, על זה נאמר (ויקרא טז, יז) הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. אבל בנימוסיות ומידות לשון הרע ומחלוקת, על זה כתוב (תהלים נז, ו) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹקִים, כביכול סלק שכינתך מהם".
חז"ל גילו כאן סוד מופלא ביותר: כאשר עם ישראל מאוחד אי אפשר לנצחו. אפילו בדורו של אחאב, שהיו עובדי עבודה זרה, האחדות והשלום ביניהם היו המפתח להשראת השכינה בתוכם, והגנו עליהם מפני השטן שלא יוכל לגעת בהם. וכאשר היו יוצאים למלחמה היו מנצחים.
ומעתה מובנת נבואת עמוס, שהקב"ה מוכן לוותר על ג' פשעים – עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם יהיו מאוחדים, וכפי שהיה בדורו של אחאב. אך אם ימשיכו בשנאה ובפירוד, תסתלק מהם השראת השכינה, ואז יֵענשו על ג' פשעיהם.
[במאמר המוסגר, יש לציין לדברי רש"י על ההשוואה בין דור המבול לדור ההפלגה (בראשית יא, ט) "וכי איזו קשה, של דור המבול או של דור ההפלגה. אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להילחם בו. ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים, והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנוא המחלוקת וגדול השלום"].
החשמונאים היו מאוחדים ואיחדו את כלל ישראל
ו. בחג החנוכה אנו מוצאים את כח האחדות אצל החשמונאים, כדברי השם משמואל (פרשת מקץ שנת תרע"ג) "הכהנים זרע אהרן אוהב שלום ורודף שלום (אבות פ"א מי"ב) ומאחד את לבבות ישראל זה לזה, ומאחד את לבב ישראל לאביהן שבשמים. ולפי זה יש ליתן טעם מה שנטלו החשמונאים גם כתר מלכות. שענין מלוכה הוא התאחדות העם וכדכתיב זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי (שמואל א ט, יז), וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לג, ה). וכל כח האחדות היה על ידי כהנים לבד, לכן להם יאתה גם המלוכה".
אהרן הכהן היה הגורם המאחד של כלל ישראל, בפעולותיו הכבירות להרבות שלום ואחווה, וכפי שכתב רש"י על הפסוק (במדבר כ, כט) "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל", להסביר את לשון הכתוב "כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל", שהכוונה ל"אנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום, ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו". בני בניו, החשמונאים הכהנים, המשיכו בפעולות סבם הגדול, אהרן הכהן, לאחד את כלל ישראל לאביהם שבשמים. ולכן זכו לכתר המלכות, כי מלכות בעצם הגדרתה ומהותה היא הגורם המאחד של כלל ישראל [ויתכן שזו ההדגשה המבוארת בדברי הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ג ה"א) שנס החנוכה היה על ידי החשמונאים שהיו כהנים: "וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני"].
וכעין זה מובא בספר פתגמי אורייתא (תשס"ד, חנוכה) בשם האדמו"ר האמרי חיים מויז'ניץ שאמר על הפסוק (בראשית יט, ז) "אַל נָא אַחַ"י תָּרֵעוּ", שיש רמז בתיבת "אחי", שהוא בראשי תיבות "י'מי ח'נוכה א'לו". וביאור דבריו: "דהנה מצינו בנס פורים שהנס נעשה בזכות מידת האחדות, שעל ידי שאסתר אמרה (ד, טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, ומזה זכו לנס כידוע. והנה מובא בספרים הקדושים על מה שידוע שבכח של אחדות ניתן לפעול הרבה עניינים נשגבים, דזה לאו דווקא באחדות של כל כלל ישראל ממש, אלא אפילו קומץ קטן של יהודים שיתאחדו יחדיו בלבב שלם, יוכלו לפעול גדולות ונצורות בשמים. וממילא אפשר לומר, שעל כן נרמז חנוכה בתיבת אח"י, לרמז שגם נס חנוכה היה בזכות כח האחדות שהיה לכהנים החשמונאים, ואפילו שהיו רק קומץ קטן, אף על פי כן ניצחו במלחמה, ונתגלגל על ידם נס החנוכה".
נס החנוכה – בזכות החשמונאים שאיחדו את כלל ישראל
ז. על פי האמור ביאר השם משמואל (פרשת כי תצא שנת תר"פ) את סוד כוחם של החשמונאים ביכולתם לנצח את היוונים במערכות המלחמה: "ניצוח האויבים תלוי ביותר בהתאחדות ישראל, שאז הם נחשבים כמקיימים כל רמ"ח מצוות עשה, ושורה עליהם צלם האלקים בשלימות, ואז נתקיים בהם (בראשית ט, ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ. וזה היה ענין כל ניצוחם של בית חשמונאי, ועוד כמה וכמה שנצחו מועטים מישראל את המרובים מאומות העולם, שמאחר שהיו מועטים ומכל מקום ערכו לבם למלחמה עבור כבוד שמו יתברך וכבוד עמו ישראל, בזה עצמו התאחדו בקרב כלל ישראל להיות נחשבים כאבר מאבר הכלל, וקיימו בעצמם עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ (איוב ב, ד) שמסרו נפשם עליהם כמו אבר שמוסר את עצמו עבור הנפש כולה. ובזה יתפרש הא דאמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה כו) תינוקות שהיו בימי דוד היו יודעין לדרוש את התורה במ"ט פנים טהור ויוצאים למלחמה ונופלים, וכל כך למה מפני שהיו בהם דילטורין. ולכאורה בלתי מובן הלוא תורה מגינא ומצלא. אך לפי דרכנו יתפרש שהדילטוריא היא היפוך אחדות ישראל, ושוב לא היה צלם אלקים שורה עליהם בשלימות, שהרי הוא כמחוסר אבר".
והיינו כדברי הירושלמי שהובאו לעיל [אות ה] "דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחים בו". ואם בדורו של אחאב, שהיו עובדי עבודה זרה, אחדותם היתה המפתח לנצחונם בשדה המערכה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, החשמונאים, שאיחדו את עם ישראל, שאויביהם נפלו תחתיהם, והקב"ה נתן רבים ביד מעטים, גיבורים ביד חלשים.
[על פי האמור, חשבתי להוסיף ביאור בדברי הרמב"ן שכתב בביאור הפסוק (בראשית מט, י) "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", להסביר מדוע החשמונאים נענשו וזכרם אבד מהעולם: "הכתוב הזה רמז כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל, והוא מה שאמר דוד ויבחר ה' אלקי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם. ואמר לא יסור, לרמוז כי ימלוך שבט אחר על ישראל, אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר. ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה. וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג, ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כולם בעון הזה. אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מידה כנגד מידה, שהמשיל הקב"ה עליהם את עבדיהם והם הכריתום". החשמונאים חטאו בכך שנטלו את המלוכה משבט יהודה ומלכו בעצמם, ואמנם היו צריכים להענש על כך מייד, וככל הנראה הסיבה שארכה מלכותם יותר ממאתיים שנה [עד לתקופת הורדוס], היתה בגלל שאיחדו את כלל ישראל, באותו סגנון של הנביא עמוס שהקב"ה הסכים לוותר על שלושה פשעי ישראל החמורים [עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים], אך לא ויתר על החטא הרביעי של מכירת יוסף, שהוא חטא המחלוקת וחוסר האחדות. וכאן הקב"ה כביכול ויתר על החטא שמלכו במקום שבט יהודה, והאריך את מלכותם].
"פרסומי ניסא" במנורה העשויה מקשה אחת – כסמל לאחדות כלל ישראל
ח. ואכן בחנוכה יש הדגשה מיוחדת על חיזוק האחדות בקרב המשפחה, ביסוד מצות הדלקת נר חנוכה שהיא בגדר "נר איש וביתו" (שבת כא, ב), וכפי שכתב אבי מורי בספרו עיונים במועדים (חנוכה עמ' קעג-ד) "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, ללמדנו שרק מכח מה שהיו משפחת בני חשמונאי משפחה מאוחדת ונטועה בשורשים עמוקים ויסודות איתנים תחת מנהיגותו של מתתיהו, יכול היה ראש המשפחה לאחד תחתיו את כל בניו, את כל משפחתו, ולצאת ללחום את מלחמת התרבות נגד היוונים שביקשו לקעקע את יסודותיו הרוחניים של עם ישראל. ועל שם כך אנו מזכירים בכל דור ודור "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו", להזכירנו כי העצה להתגבר אל מול מהרסי הדת והמסורת היהודית ומלחמתם בתרבות היהודית המקורית והשורשית, היא בכך שנחזק את התא המשפחתי. נתאסף בביתנו – נר איש וביתו, על מנת להעביר ולשמר את המסורת היהודית השורשית העוברת מאב לבן זה אלפי שנים, מימות אבותינו ועד היום הזה".
ומעתה מבואר היטב, הטעם לנס הגדול שהיה בחנוכה בהדלקת המנורה בבית המקדש. המנורה היתה עשויה "מִקְשָׁה אַחַת" (שמות כה, לו), ובטעם הדבר כתב הספורנו (במדבר ח, ד) "חיוב היות המנורה מִקְשָׁה, להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו". ומעתה הכל עולה בקנה אחד – נצחון החשמונאים היה בזכות האחדות והאחווה של כלל ישראל, וגם נס מציאת פך השמן והדלקת המנורה בחנוכה היו בזכות האחדות בכלל ישראל. ולכן קבעו חז"ל לדורות לציין את נס נצחון המלחמה של החשמונאים בהדלקת המנורה, שהיא "מקשה אחת להורות על האחדות".
חנוכה – יוסף – בנימין – ישפה – קשת
ט. ממוצא הדברים נבין את דברי האמרי אמת (חנוכה) "יוסף הוא נגד חנוכה וכענין שכתוב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה", וכן מבואר בדבריו (פרשת וישב) "מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל ובעל הבית בטלית מצויצת באמצע, בעל הבית זה יוסף, כדאיתא בגמרא (בבא בתרא קכג, א) שיוסף נקרא בעל הבית". ויש להבין מדוע חנוכה נחשב כחג כנגד יוסף.
ונראה על פי מה שראיתי בקובץ אור תורה (סיון תשנ"ב, סימן קכב) בדבריו של הרב גדעון עטיה, שפירש את הפסוקים בפרשת מכירת יוסף בדרך דרוש, שיוסף אמר (בראשית לז, טז) וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ – אני רוצה את האחווה, את האחדות, שזה קיומו של עם ישראל. ועל זה ענה לו האיש [המלאך גבריאל] "נָסְעוּ מִזֶּה", ואמרו חז"ל (מדרש תנחומא, הובא ברש"י שם) "הסיעו עצמם מן האחווה". והיינו שהאחים במכירת יוסף, "נסעו" בכוונה תחילה לבטל את האחדות בין כל האחים. חנוכה הוא הרי חגו של יוסף הצדיק, חג האחדות, ובכך הוא מהווה תיקון למכירת יוסף בעבור נעליים, המסמלות פירוד, ולכן "יוסף הוא נגד חנוכה", ליצור שנית חיבור ומיזוג בין אחים ובני משפחה וכל בית ישראל.
ומעתה מובן הקשר בין חודש כסלו ובנימין שבית המקדש נבנה בחלקו (מגילה כו, א), ופירשו חז"ל (ב"ר צט, א) "בנימין שלא נשתתף במכירתו של יוסף, זכה שיבנה בית המקדש בחלקו". בנימין מסמל את האחדות והאהבה בכלל ישראל, ולכן חג החנוכה החל בחודש כסלו, הוא כנגד שבט החודש – בנימין.
והמשך חכמה (ויקרא טז, ל) הביא את דברי המדרש (שחור טוב משלי, א) "רבי אבין אומר בכל דור עדיין חטא של מכירת יוסף קיים", וכתב: "ונמצא דהכפרה על האומה בכללה לפני ולפנים [ביום הכיפורים] עדיין שם רושם החטא ממכירת יוסף. ולכן לשון של שעיר המשתלח משקל שתי סלעים (יומא מב, א) רמז למה שאמרו במסכת שבת (י, ב) שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף [דהיינו כתונת הפסים שעשה לו] נתקנאו בו אחיו. ולכן יתכן כי הכפרה היה לפני ולפנים בבית הכפורת וההיכל, מקום של בנימין, משום שהוא לא היה בהחטא של מכירת יוסף". בית המקדש הוא המקום המאחד את כלל ישראל, ולכן נבנה בחלקו של בנימין, שלא נכח במכירת יוסף שהיה הגורם שורש הפירוד בעם ישראל, כי הזכות של בנימין שבית המקדש היה בחלקו מסמלת את האחדות בעם ישראל.
וענין זה מרומז גם באבנו של שבט בנימין "ישפה", המזכיר את שתיקתו של בנימין שלא סיפר לאביו יעקב את השתלשלות מכירת יוסף על ידי אחיו, כדברי חז"ל (ב"ר עא, ה) "בנימין ישפה, יש – פה יודע במכירתו של יוסף ואינו מדבר". ובספר שי למורא (מערכת א עמ' טו) הוסיף ביאור בשם מדרש תלפיות: "ישפה היא [אבן] כלולה מגוונים הרבה, אדומה שחורה ירוקה, וסגולתה לעצור הדם. לבנימין היו מחשבות רבות אם יגיד לאביו על יוסף או לא, וכבש יצרו ולא סיפר שום דבר לאביו. כמו שהאבן עוצרת הדם, כך בנימין עצר רוחו ושתק, ונשארו פניו שחורים על מכירת יוסף. וכן לא גילה לאחיו שיוסף הטמין את הגביע אצלו. ולכן זכה לאבן ישפה, כלומר יש פה ולא גילה. וכן יש פה, לענות לאחיו למה מכרתם אחי, ולא רצה להכלים אחיו".
על פי המבואר שבנימין המסמל את האחדות בעם ישראל, זכה ונבנה בית המקדש בחלקו, ביאר האדמו"ר מקארלסבורג, רבי חיים פאנט, בספרו תפוחי חיים (פרשת במדבר עמ' מט) את הטעם לצבע דגלו של בנימין שהיה בגווני כל צבעי י"ב דגלי השבטים: "יש לומר בזה רמז לענין אחדות על פי דברי חז"ל (יומא ט, ב) בטעם חורבן בית המקדש מפני שנאת חנם. והיינו שאין בית המקדש יכול להתקיים רק באחדות כל ישראל. ולכן בבנימין כלל כל הגוונים, כי בחלקו של בנימין נבנה בית המקדש. והיינו כשיתאחדו כולם, אז יעמוד בית המקדש על תלו".
גם מזל חודש כסלו – קשת, שהיא יצירה מיוחדת במינה, מסמלת את האחדות, את כל גווני הצבעים הרבים הקיימים בבריאה, וכמובן מתאימה ומקבילה לחודש כסלו שבו חוגגים את חג החנוכה, שגם כן מהווה דוגמא ונס לאחדות בישראל.