כרך מצה ומרור בסיב

מתוך ספר רץ כצבי

כורכו בסיב – ביטול מעשה על ידי חציצה

במקומות רבים בהלכה מצאנו שמעשים אשר נעשו באמצעות דבר חוצץ, כגון: אכילה ושתיה – אינם נחשבים כאכילה וכשתיה. ובהגדרת הדברים יש לדון, האם הסיבה היא מכיון שאין דרך העשיה בכך, או שזוהי הלכה בדיני חציצה.

לדוגמה: ההלכה היא שהאוכל מצה כרוכה בסיב [קליפה הגדלה סביב הדקל] אינו יוצא ידי חובת מצות אכילת מצה. ויש לחקור מהי הסיבה שאינו יוצא ידי חובת מצה, האם הטעם הוא בגלל שאין זו דרך אכילה, וקיום מצות אכילה הוא רק בדרך אכילה. או שהטעם הוא משום שיש חציצה בין המצה לגרונו, וכשיש חציצה נחשב הדבר כאילו שהוא לא אכל, ולכן לא קיים מצות אכילת מצה.

החקירה היסודית והעמוקה להבין מדוע חציצה מבטלת מעשה, מקיפה נדונים רבים ומסובכים, ויש בה נפקא מינות רבות להלכה ולמעשה, כפי שיבואר להלן.

פרק א: באכילת מצה ומרור, השקאת סוטה, פטר רחם, טומאת נדה ולידה

א. בגמרא במסכת פסחים (קטו, ב) אמר רבא את ההלכות הבאות:

[א] בלע מצה – יצא. מפרש הרשב"ם: "בלע מצה ולא לעסה יצא, שהרי קיים בערב תאכלו מצות, שהרי אכילה היא לו". ומבואר כי גם ללא לעיסת המצה יצא ידי חובה מכיון שגם בליעה נחשבת לאכילה.

בלע מרור – לא יצא. רשב"ם: "דבעינן טעם מרור וליכא".

בלע מצה ומרור – ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא.

כרכן בסיב ובלען – אף ידי מצה לא יצא. מפרש הרשב"ם: "כרכן שניהם יחד בסיב הדקל לא יצא, שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה, וכזורק אבן לחמת דמי". כלומר, מאחר והמצה לא היתה ממש בפיו אלא כרוכה בתוך סיב, נחשב הדבר כאילו המצה נזרקה לתוך מעיו ללא אכילה, וכלשון הרשב"ם "כזורק אבן לחמת דמי", ואין זה נחשב כמעשה אכילה.

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ב) פסק להלכה את דברי הגמרא, וז"ל: "בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא. בלע מצה ומרור כאחד, ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא, שהמרור כטפילה למצה". ולכאורה דבריו תמוהים, מדוע הוצרך לתת טעם בבלע מצה ומרור יחד דלא יצא ידי חובת אכילת מרור בגלל "שהמרור כטפילה למצה", והרי כבר כתב בתחילת דבריו שאפילו בלע מרור לחוד לא יצא. ואמנם הראב"ד שם השיג עליו וכתב: "זה שיבוש, שאין הטעם למרור אלא שאינו טועם טעם מרור אלא אם כן לועסו". והיינו שעיקר הטעם שאינו יוצא ידי חובה בבליעת המרור הוא בגלל שאינו טועם את טעמו, ואין כל צורך לטעם "שהמרור כטפילה למצה".

ובדברי המגיד משנה מבואר יישוב על השגת הראב"ד, ותוכן דבריו, שהרמב"ם רצה לתרץ את הקושי מדוע כשבלע מצה ומרור יחד יצא ידי חובת אכילת מצה, והרי המרור מפסיק בין המצה לגרונו, ואם כן היה צריך להיות דין מצה כרוכה במרור כדין מצה כרוכה בסיב שהסיב חוצץ ולא יצא ידי חובה. וכדי לתרץ קושיה זו כתב הרמב"ם ש"המרור כטפילה למצה" ולכן אינו חוצץ בין המצה לבית הבליעה, ושפיר קיים מצות אכילת מצה, מה שאין כן סיב אם כרך בו את המצה, אינו טפל למצה וממילא מהווה חציצה, ולכן לא יצא ידי חובת מצה.

והקשה הלחם משנה על דברי המגיד משנה "מה טעם לחלק בין סיב למרור". כלומר מדוע יש הבדל בין מרור שאינו חוצץ לבין סיב שחוצץ. ותירץ: "דמרור אע"ג דכרכן מותר, דכיון דביה איתעביד מצוה אף על גב דלא יצא ידי חובה, מכל מקום לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא, אבל כרכן בסיב דאין הסיב ענין למצוה כלל, ודאי דהוי הפסק".

ומתבאר מתוך הדברים, שאם יש הפסק בין המאכל לגרונו, אין זה נחשב לאכילה, וכדברי הרשב"ם הנ"ל שאם יש הפסק וחציצה בין המאכל לגרונו אין זה אכילה אלא כ"זורק לחמת" – האוכל הגיע אל המעיים ב"זריקה", ואין זה נחשב ל"אכילה". והטעם לכך, כי הסיב מהווה הפסק וחציצה, וכפי שמודגש בדברי המגיד משנה והלחם משנה.

ב. ראיה נוספת, שהכורך בסיב אינו יוצא ידי חובת המצוה משום דיני חציצה בין המצה לגרונו, מבוארת בדברי התורת חיים (על מסכת חולין דף ע, א) שחידש כי כל בליעה אינה נקראת אכילה כדרך הנאתו, אלא נחשבת לאכילה שלא כדרך הנאתו. והטעם שבלע מצה יצא ידי חובה הוא, כי "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (ראש השנה כח, א), ולכן למרות שבלע את המצה ואין זה דרך הנאתו, יצא ידי חובה גם ללא הנאה. מכיון שרק באיסורים שההנאה היא עצם האיסור ["מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה"] – אם אכל שלא כדרך הנאה, או בלע, שאין כאן הנאה, פטור. אך במצוות שבהן נאמר הכלל ש"לאו ליהנות ניתנו", החיוב הוא בעצם מעשה האכילה, ולפיכך יצא ידי חובת קיום מצות אכילת מצה אע"פ שלא נהנה.

והקשה עליו הנודע ביהודה (קמא יו"ד סימן לה) "דמה בכך שמצוות לאו ליהנות ניתנו מכל מקום כיון דכתיב אכילה בעינן דרך הנאתן". והיינו, מכיון שצריך דין "אכילה" גם במצוות, הרי שאכילה שלא כדרך הנאתו אינה נחשבת אכילה, ומדוע בלע מצה יצא. ועוד קשה על התורת חיים, מדוע כרך מצה בסיב לא יצא, הרי "מצוות לאו ליהנות ניתנו", ואם כן אף על פי שאכל שלא כדרך הנאתו, מאי שנא מבלע מצה שאינה כדרך הנאתו ויצא.

ומתוך כך כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ג אבן העזר סימן ז), שלפי התורת חיים "על כרחך הא דלא יצא ידי חובה כשכרכן בסיב, לאו משום שלא נהנה מן המצה, שהרי גם בבלע מצה בלא סיב לא נהנה דהוי שלא כדרך אכילה, ואפילו הכי יצא ידי חובה. משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו. אלא היינו טעמא דלא יצא משום דהויא חציצה בין אכילת המצה לגרונו".

הרי לנו מקור נוסף שבכרך בסיב אינו יוצא ידי חובה משום דיני חציצה בין המצה לגרונו, וחציצה מעכבת אף באכילה.

ג. לעומת זאת, מצאנו הסבר אחר מדוע כרך מצה בסיב לא יצא – משום "שאין דרך אכילה בכך".

המחבר בשו"ע (או"ח סי' תעה סע' ג) הביא להלכה את סוגיית הגמרא בפסחים, וכתב: "בלע מצה יצא, אבל אם בלע מרור לא יצא, דטעם מרור בעינן וליכא. ואפילו אם בלע מצה ומרור כאחד, ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא". וצריך ביאור מדוע השמיט המחבר את טעמו של הרמב"ם שבלע מצה ומרור כאחד יצא ידי חובת מצה "מפני שהיא כטפילה למצה".

ויתכן שהטעם לכך מבואר במש"כ מרן השו"ע בהמשך הלכה זו: "ואם כרכם בסיב ובלעו, אף ידי מצה לא יצא לפי שאין דרך אכילה בכך". ומבואר בדבריו טעם אחר ממש"כ הרמב"ם מדוע כרך מצה בסיב לא יצא, והיינו משום "שאין דרך אכילה בכך".

כדברי המחבר מפורש גם במה שכתב הר"ן (כה, ב בדפי הרי"ף ד"ה גרסינן) וז"ל: "כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא שאין דרך אכילה בכך". וכנראה זהו גם ההסבר לפי המחבר מדוע בבלע מצה ומרור כאחד יצא ידי חובת מצה, משום שדווקא אם כרכו בסיב אין דרך אכילה בכך ואינו יוצא ידי חובת אכילת מצה, אך כשכרך מצה ומרור, שפיר הוי דרך אכילה, ולכן יצא ידי חובת אכילת מצה, [וידי חובת אכילת מרור לא יצא מסיבה שונה, דבעינן טעם מרור וליכא].

והדברים מתבארים יותר במש"כ המשנ"ב (סימן תעה ס"ק לג) "ואם כרך המצה בדבר מאכל ובלע יצא אע"פ שיש הפסק בין המצה לגרונו כיון ששניהם מיני מאכל דרך אכילה בכך". וציין המשנ"ב שהמקור לדבריו הוא מש"כ הפרי חדש לחלק בין כרך בסיב שחוצץ לבין כרך בדבר מאכל שאינו חוצץ, על פי דברי הרמב"ם (הלכות אבות הטומאות פ"ג ה"ה) בדין בליעת נבלת עוף טהור שמטמא את הבולע: "הכורך כזית מבשר נבילת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו הרי זה טמא, כרכו בסיב ובלעו הרי זה טהור". וביאר הכסף משנה מדוע כרך נבלת עוף בסיב ובלע, טהור, אולם אם כרך בחזרת, טמא: "כיון דחזרת מין מאכל הוא, מין במינו אינו חוצץ מה שאין כן בסיב, וכן כתב הר"ש".

והקשה החסדי דוד (על התוספתא מסכת זבים פ"ה) כיצד כתב הכסף משנה שחזרת מין אוכל הוא ומין במינו אינו חוצץ, והרי חזרת אינה מין בשר כלל, ומדוע נחשב למין במינו עם נבלת עוף טהור. ולכן כתב החסדי דוד שאין באכילה כל ענין של חציצה, שהרי אם אכל מאכל ממולא כגון פת הבאה בכיסנין פשיטא שיש כאן אכילה גם על המאכל הפנימי ולא נאמר שהמאכל העוטפו חוצץ. אלא שסיב אין דרך לאוכלו, וכמו כן אין דרך לאכול מצה כרוכה בסיב אלא רק לכרוך אוכל באוכל, והיות וכשכרך בסיב אין המצה נאכלת כדרך אכילתה, לא יצא ידי חובה בגלל שאכילה שלא כדרך איננה נחשבת אכילה. אולם כשכרך נבלת עוף בחזרת, מכיון שדרך הוא לכרוך אוכל באוכל אחר, חשיב שפיר כדרך אכילה, ומכיון שאכל כדרך אכילה טמא. וכמו כן כרך מצה במרור, כיון שלכרוך אוכל באוכל זהו דרך אכילה, יוצא ידי חובת אכילת מצה – ואמנם אין כאן ענין לדיני חציצה.

ד. נמצא איפוא שנחלקו הראשונים בהבנת דברי הגמרא שחילקה בין כרך מצה בסיב שלא יצא ידי חובת אכילת מצה, לבין כרך מצה במרור שיצא ידי חובת אכילת מצה. ושורש מחלוקתם הוא הגדרת הסיבה מדוע בעשיית דברים על ידי חציצה אינו יוצא ידי חובה:

לדעת הרמב"ם [לפי הבנת הרב המגיד משנה והלחם משנה] הטעם הוא מדיני חציצה והפסק, ולכן סיב נחשב חציצה מכיון שהמצה איננה נוגעת בגרונו. אולם במצה ומרור כרוכים, מכיון שהמרור טפל למצה, אין המרור חוצץ, וכדברי הלחם משנה "מרור מין מצוה הוא ואינו חוצץ" – ולכן יוצא ידי חובת מצות מצה בכריכת המצה במרור.

ואילו לדעת הר"ן והשו"ע הטעם שאינו יוצא ידי חובה כשאכל מצה כרוכה בסיב הוא, מכיון שאין זו דרך אכילה, אך כאשר כורך מצה במרור, מאחר ואלו הם שני מיני מאכל, שפיר יוצא ידי חובת אכילת המרור מכיון שזהו דרך אכילה.

אלא שיש להעיר בדברי המשנ"ב המובאים לעיל, כי מחד גיסא, דבריו נאמרו בביאור השו"ע הסובר שחציצה מעכבת בגלל שאין זה דרך אכילה, אך מאידך כתב המשנ"ב בתוך דבריו "אע"פ שיש הפסק בין המצה לגרונו כיון ששניהם מיני מאכל דרך אכילה בכך", ומבוארים בדבריו שני הטעמים הנ"ל, וצ"ע.

וגם בדעת הגר"א צריך ביאור, דהנה על דברי התוספתא (מסכת זבים פ"ה מ"ו) כתב הגר"א: "כרכה [לנבלת עוף] בחזרת ובלעה – פי' שהחזרת מפסיק בינו לבית הבליעה טמא כיון שדרכו בכך לא הוי הפסק. בסיב ובלעו – פי' שאין דרכו. טהור – פי' דהוי הפסק". ובדבריו מתבארים שני הטעמים – "דרכו בכך", דהיינו שהקובע מדוע אין אכילה על ידי חציצה נחשבת לאכילה הוא אם זוהי "דרך אכילה", אך מאידך נקט הגר"א שהקובע הוא דיני הפסק וחציצה, וצ"ע.

ואולי יש לומר בדעת הגר"א והמשנ"ב שגדר הדברים הוא – שאין דרך אכילה כאשר יש חציצה. כלומר, הסיבה שאין יוצאים ידי חובה כאשר אוכל דבר כרוך בדבר אחר הוא בגלל שאין זו דרך אכילה, וכאשר הכריכה היא מאותו המין אין כאן חציצה, ואי לכך אכילה כזו נחשבת כדרך אכילה.

ה. בשיטת הר"ן, שכרך בסיב אינו יוצא ידי חובה בגלל שאין זו דרך אכילה, הוסיף בשו"ת דברי יציב (או"ח חלק ב סימן רס) – שדברי הר"ן שאינו יוצא ידי חובת מצות אכילה מכיון שאין זו דרך אכילה, נאמרו דווקא כאשר הסיב ראוי לאכילה קצת אלא שאין דרך לאוכלו, ואז למרות שגרונו נהנה מהסיב, אך מכיון שאין דרך אכילה בכך, אינו יוצא ידי חובה.

וז"ל הדברי יציב: "אנן קים לן דסתם אכילה היינו דרך גרונו ובלי זה לאו שמה אכילה, ולכן כשכורך המצה בתוך דבר שרגילין לאכול חשיב שפיר כאוכל מצה בגרונושהרי כך סדר אכילה לכרוך דבר מאכל בחבירו, ולכן אין אותו כיסוי מבטל תורת אכילה מן המצה שהרי כך דרך האוכלין, ורק כשאין דרך אכילה בכך. ובמאירי בפסחים (שם) כתב כרכן בסיב של דקל הראוי לאכילה עיי"ש, ונראה כוונתו דאלמלא כרך בעץ שאין ראוי לאכילה כלל פשיטא טובא שחוצץ ולא חשיב אכילה, ולו יצוייר שהיה בולע קופסא שבתוכה מצות פשוט שאינו בגדר אוכל מצה כלל שלא אכל אלא קופסא, וחידושו של רבא הוא כשכרך בסיב הראוי לאכילה דייקא, שבאוכל הסיב כשלעצמו הוי שלא כדרך אכילה כי אין הדרך לאכולו ומ"מ ראוי הוא לאכילה וכנ"ל, ומכיון שאין דרך מאכל בכך שוב לא שייך בזה סברא הנ"ל שייחשב כאילו אוכל מצה, מכיון שאין כן מנהג וסדר אכילה, ולכן גם בזה לא הוה כאוכל מצה ולא יצא, ולזה נתכוין הר"ן שאין דרך אכילה בכך".

ו. בשני מקומות נוספים בש"ס מסתפק רבא בדין כרך בסיב:

במסכת סוטה (יח, א) "בעי רבא השקה בסיב מהו, בשפופרת מהו, דרך שתיה בכך או אין דרך שתיה בכך, תיקו". כלומר, אשה שבעלה קינא לה וצריך להשקותה במים המאררים כדי לברר אם סטתה, הסתפק רבא האם יכול להשקותה בסיב. ובפשטות ספקו של רבא הוא, האם מותר להשקות את האשה באמצעות סיב, דהיינו שהסיב הוא כעין צינור [קש] המוחדר לבית הבליעה ודרכו השקו את האשה. והספק הוא, מאחר ובשתיה באופן זה קיימת חציצה בין המשקה ובין בית הבליעה ואין השתיה נוגעת בגרונה של האשה, אין "דרך שתיה בכך".

אך לפי פירוש זה קשה מאד, מדוע הסתפק רבא בהשקה בסיב אם נחשב לדרך שתיה ואילו לענין אכילה בכרך מצה בסיב היה פשוט לו שכיון שאין המצה נוגעת בגרונו, לא יצא. ותירצו התוספות (שם ד"ה בעי רבא) "דהתם מפסיק הסיב בין המצה ובין בית הבליעה אבל הכא דלא מפסיק קא מיבעיא ליה", עכ"ל.

ודברי התוספות צריכים ביאור, אם בהשקאת הסוטה לא מדובר שיש חציצה בין המשקה לבית הבליעה, לא מובן במה הסתפק רבא, ומדוע אין דרך שתיה בכך.

ובערוך (ערך סב, מובא על גליון הגמרא בסוטה) ביאר את דברי הגמרא: "נתן הסיב במים ובלע הסיב למים כמין ספוג ונתן הסיב בפיה ומוצצת למים". ולדבריו אין הספק בדיני חציצה, אלא מכיון שאין האשה שותה את המים כדרך שתייתם אלא מוצצת אותם מתוך הספוג, הסתפק רבא האם נחשב זה לדרך שתיה.

אמנם ברש"י אי אפשר לפרש כדברי הערוך, שכתב: "השקה בסיב, שהוא חלול כדרך שהתינוקות שותים". ובהכרח שלא נקט כפירוש הערוך, ואם כן מסתבר שלמד את הספק בגמרא כפשוטו, וכמו שהבין תוספות בקושיא, שמדובר בסיב חלול החוצץ בין המים לבית הבליעה. אלא שאם כך, חזרה למקומה קושיית התוספות, מאי שנא אכילת מצה כרוכה בסיב שפשיטא לרבא שלא יצא, משתיית מי סוטה בסיב, שמספקא לרבא.

אלא שקושיא זו היא רק אם רש"י סובר כשיטת הרמב"ם שהטעם שכורכו בסיב אינו יוצא ידי חובת אכילת מצה הוא משום חציצה, ואם כן אין כל הבדל בין אכילת מצה לשתיית מי הסוטה, וכשם שהסיב חוצץ במעשה אכילת המצה כך הוא חוצץ בשתיית מי הסוטה, וכך הבינו תוספות בקושייתם.

אולם אם יסבור רש"י כדעת הר"ן והשו"ע שהסיבה לכך שכרך מצה בסיב לא יצא ידי חובת מצות אכילת מצה היא בגלל שאין דרך לאכול מצה הכרוכה בדבר שאינו ראוי לאכילה, כאן כבר ניתן לחלק בין אכילת מצה ובין השקאת סוטה באמצעות סיב, דווקא באכילת מצה כרוכה בסיב אין זה דרך אכילה, אך בהשקאת הסוטה הרי אינו בולע את הסיב עם השתיה [כמו באכילת מצה שבולע את המצה ואת הסיב] אלא שותה מים הראויים לשתיה, ובזה עדיין יש מקום להסתפק אם על כל פנים דרך שתיה בכך או לא.

וכפי שמפורש בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סימן י) שכתב על דברי התוספות בסוטה: "ומדהשווה הא דסוטה להא דמצה שמע מינה דכוונת הגמרא בסוטה גם כן דהוי כמו שלא כדרך אכילה. דבטור ושו"ע או"ח סי' תע"ה ס"ג משמע דהטעם גבי מצה לפי שאין דרך אכילה בכך". ומבואר בדברי המהרש"ם ששיטת התוספות כדעת הר"ן שכרך בסיב אינו יוצא ידי חובה בגלל שאין זו דרך אכילה [ולא כהרמב"ם שהסיב מהווה חציצה].

ז. מקום נוסף שבו הסתפק רבא בדין כרך בסיב הוא במסכת חולין (ע, א) בענין פטר רחם: "בעי רבא כרכו בסיב, מהו". כלומר, בהמה שילדה, הולד הראשון קדוש בקדושת פטר רחם וצריך ליתנו לכהן, וכמבואר ברמב"ם (הלכות בכורות פ"א ה"א) "מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה בין ממין החמור, בין שהיו שלימים בין שהיו טריפות שנאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה, וכולן לכהנים". ובעי רבא, אם כרך את העובר בסיב והוציאו מהרחם, האם נחשב פטר רחם ונתקדש בקדושת בכור, או מאחר ובשעת הלידה היתה חציצה בין העובר לכתלי בית הרחם, אינו נחשב פטר רחם, וכמו שפירש רש"י את ספקו של רבא: "מהו – שתהא חציצה ואמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלא רחמנא".

ואמנם הקשה המהר"ץ חיות (חולין שם) מה ההבדל בין כרך פטר רחם בסיב שמסתפק רבא אם הוי חציצה, ובין כרך מצה בסיב שפשיטא ליה לרבא שלא יצא. ותירץ הגרי"ש נתנזון בחידושי דברי שאול יוסף דעת (יו"ד סי' שטו סע' ה) "דשאני כאן בענין בכורה דאם נימא שאינו חוצץ במין בשאינו מינו ומטעם דהוה כדרך מלבוש אם כן כיון דלא חייץ הוה כנוגע ברחם. אבל לענין אכילה, כל שדרכו בסיב שוב בודאי חוצץ, דזה אינו ענין לאכילה ולאו בר אכילה והוה חציצה בודאי". כלומר, לענין לבוש אין זה נחשב כחציצה, ואילו לענין אכילה הסיב נחשב כחציצה.

ובאגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קכה) תירץ: "בעי בכרכו בסיב שהוא לצורך הולד שהיה ביום קר וכרכו הרועה בסיב לטובתו כדי שלא יצטער ויחלה בשביל הצינה דכיון דלטובת הוולד אולי אינו חוצץ". ומבואר בדבריו, שגם בבכור אם היתה חציצה ביציאת הוולד, אין הוא נחשב כפטר רחם, וספקו של רבא היה באופן שכרך את הוולד בסיב לצורך הוולד, כגון רועה שכרך את הוולד בסיב כדי שלא יהיה לוולד קר.

נמצינו למדים איפוא, שחציצה בשעת הלידה גורמת לכך שאין הולד נחשב פטר רחם ואינו מתקדש בקדושת בכור. אך יחד עם זאת, נקט הגרי"ש נתנזון, שכל שהוא מלבוש ודרכו בכך – אינו חוצץ. וכמו כן לדעת האגרות משה, חציצה שנעשתה לתועלת, כגון עטיפת העובר כדי לחממו אינה נחשבת חציצה.

והנה ודאי שכל הצד להשוות דין כרכו בסיב בפטר רחם לבין מצה כרוכה בסיב הוא רק לדעות שבאכילה על ידי סיב אינו יוצא ידי חובת אכילה מדיני חציצה. אך לדעת הסוברים לעיל שבכל מאכל הכרוך בסיב העיכוב אינו מדין חציצה, אלא מדיני אכילה שלא כדרכו, יש מקום לחלק בין כרך מצה בסיב, שאין זה דרך אכילה ולא יצא ידי חובה, ובין כרך וולד בסיב, שהכריכה נחשבת כחציצה, ובזה בעי רבא אם הסיב חוצץ בלידה או לא.

ח. בדין כרך וולד בסיב יש נפקא מינה למעשה ב"לידת מלקחיים" כפי שדן באגרות משה (יו"ד ג סימן קכה) אודות תינוק שתפסו הרופאים את ראשו כשהוא עדיין בתוך הרחם על ידי מלקחיים והוציאוהו, האם מחויב בפדיון הבן.

והביא האגרות משה את דברי האבני נזר (יו"ד סימן שצא) שהשיב לבעל החלקת יואב: "ולדינא אני מסכים עם כת"ר דפטור מפדיון הבן באופן אם לא היה רוב היקף הראש נוגע ברחם", וטעם הכרעה זו ביאר האגרות משה: "והוא משום שפשיטא להו דבכור אדם דינו כבכור בהמה, שאיתא בבכורות (דף ט) דכשאיכא חציצה דאינו מינו חוצץ ולא נקדש בבכורה, אך שכל דיונם הוא אם היה חציצה באופן הפוטר וגם לצרף דאולי אף כרכו בסיב קדיש ויהיה ס"ס אם לא היה כל הראש בחציצת הכפות". ומבואר לדעת האבני נזר והחלקת יואב, שתינוק שנולד ב"לידת מלקחיים" אינו חייב בפדיון הבן כל עוד לא נגע רוב היקף ראשו ברחם, משום שהיתה חציצה בין הולד לרחם ולפיכך לא נתקדש בקדושת פטר רחם.

אולם לדעת האגרות משה, בבכור אדם ליכא כלל דיני חציצה, וחייבים לפדותו גם כאשר היתה חציצה וודאית בשעת הלידה, וכפי שתמה האגרות משה על האבני נזר והחלקת יואב: "אבל לע"ד מסתבר בפשיטות דעיקר ענין חציצה ליכא לענין בכור אדם דהא לא מצינו שמצד חציצה לא יהיה הולד בדין בכורה אלא בבכור בהמה… וגם לא נמצא בדברי רבותינו המפרשים והפוסקים הרמב"ם ורא"ש ורמב"ן וטור ושו"ע ונו"כ שום רמז שהוא הדין לבכור אדם שאינו נפדה וגם לא בספרי תשובות הראשונים והאחרונים הידועים לא ראינו, ורק הגאון בעל אבני נזר והגאון בעל חלקת יואב ועוד בדברי רבותינו אחרוני האחרונים התחילו לדון בזה ורובן הם לחייב מצד דאין זה חציצה ממש ברוב הראש, ואם כן מסתבר שליכא ענין חציצה אף להסתפק אלא בבכור בהמה שבמעי האם הוא חולין עדיין וביציאתו דרך הרחם נקדש ולכן שייך שיהיה בזה ענין חציצה מהרחם שלכן לא יתקדש… שאם כן מסתבר שאף בחציצה ממש אינו פוטר בבכור אדם מפדיון דה' סלעים". ולכן פסק האגרות משה שחייבים לפדות בכור אדם גם כאשר היתה חציצה וודאית בשעת הלידה.

והנה כתב החזון איש (יו"ד סי' קט ס"ק ד) וז"ל: "כל זמן שלא יצא [דם נדה] מן השיניים ולחוץ דרך השפופרת, אילו הסיר השפופרת ויצא הדם כדרכו טמאה, אלא כיון דבשעת יציאת בין השיניים הוי דרך שפופרת, לא חשיב ראיה, דנהי דהוי יציאה מן המקור, אבל הוי כיצא דרך דופן ולא דרך פתח, ועי' חולין ע' א' כורכו בסיב".

מדברי החזון איש שאין טומאת נדה באופן שהדם יצא בשפופרת כדמיון הוצאת פטר בכור כרוך בסיב – למד בספר שחיטת חולין (דף ע' ע"א) שלפי החזון איש, ולד שנולד כרוך בסיב, אין אמו טמאה טומאת לידה, משום שנחשב כ"יוצא דופן" שאין אמו טמאה טומאת לידה.

ומעתה, לפי דברי החזון איש נפתח בפנינו פתח להבנת ספיקו של רבא בדין כרך פטר חמור בסיב לענין קדושת בכורה, ואמנם הספק אינו אם הסיב חוצץ או לא חוצץ בין העובר לרחם, אלא הספק הוא אם כשנולד כרוך בסיב נחשב כדרך לידה רגילה, או שזו לידה יוצאת דופן, דהיינו שלא כדרך לידה.

הרי לנו שגם בלידת עובר כרוך בסיב ["לידת מלקחיים"] – לענין טומאת לידה ולענין קדושת בכורה – יש לדון האם הבעיה בלידה זו היא שיש חציצה בין הולד לרחם ולפיכך לא נתקדש בקדושת פטר רחם. ולפי זה אין לחייבו בפדיון הבן כל עוד לא נגע רוב היקף ראשו ברחם. וכך אמנם נקטו האבני נזר והחלקת יואב. אך לדעת האגרות משה אין דין חציצה בלידת אדם, ולכן אין לפטור את הנולד ב"לידת מלקחיים" מפדיון הבן.

ואילו לדעת החזון איש, גם אם אין דיני חציצה בנולד כרוך בסיב, מכל מקום יש לדונו לעניין טומאת לידה כדין "יוצא דופן" הנולד שלא בדרך הלידה הרגילה.

נמצא איפוא, שאותם הצדדים האם באכילה באמצעות סיב יש לדון משום החציצה או מדין "אינו דרך אכילה" – נאמרו גם בלידה באמצעות דבר אחר ["מלקחיים"] האם אין זו ככל לידה רגילה בגלל שיש חציצה, או שיש על לידה זו דין "יוצא דופן", כלומר שאין זה כדרך כל לידה.

ט. לנדון זה של "כרכו בסיב" יש השלכה חשובה מאד בהלכות נדה.

הגרש"ז אויערבך כתב מאמר ארוך ומנומק שהתפרסם לראשונה בקובץ נועם (קובץ ז) בשם "הצעה לתקנת נשים בענייני נדה". מאמר זה עסק בבעיה של נשים שמחזור הוסת שלהן קצר, ואם ימתינו חמשה ימים מיום ראיית הדם ולאחר מכן ימנו שבעה נקיים (כמפורש ברמ"א יו"ד סימן קצו סע' יא), אין באפשרותן להיכנס להריון מאחר וליל הטבילה שלהן חל לאחר מועד הביוץ.

הצעתו של הגרש"ז היתה מהפכנית, כפי שניסח זאת בסיכום מאמרו: "אשה שלבשה שפופרת של גומי על פי המקור לפני שהגיע שעת וסתה, והשפופרת היא ארוכה ויוצאת עד לחוץ לגופה. אם נעשה הדבר על ידי רופא מומחה וירא שמים באופן כזה שברור הדבר שהדם שיצא מהמקור לא נגע כלל בבשרה, יש מקום להקל שתפסיק בטהרה לאחר שבעה ימים ותטבול לערב בלא ברכה, והיא מותרת לבעלה אף אם ראתה כל שבעה ימים דם דרך השפופרת. אולם כל זה דווקא בכהאי גוונא שמדאורייתא היא רק נדה ולא זבה, וגם רק במקום מצות פרו ורבו ומשום גדול השלום, וגם תבדוק עצמה בסוף יום השביעי".

הטעם לחידוש זה מבואר בדברי הגרש"ז: "כי התורה אמרה שאין אשה נטמאת אלא אם כן הדם זב ויוצא ממנה כדרכו תמיד דרך בשרה ולא כשהוא זב על גבי דבר החוצץ. וכמו שלענין מאכלות אסורות אם בלע איסור שהוא כרוך ומכוסה בדבר החוצץ בין המאכל והפה מיקרי שלא כדרך אכילתן, הכי נמי חשיב כאן שלא כדרך ראיה. וכן מצינו גבי לידת בכור שאם כרכו בסיב או בטליתו והוציאו באופן שלא נגע ברחם הסתפקו בגמרא דלא יהא קדוש בבכורה מפני שלא נגע ברחם, כך גם כאן דווקא אם הדם יוצא מהמקור ונוגע ממש בבשרה רק אז חל על הדם ועל האשה טומאת נדה, ולא כשהוא זב על גבי דבר החוצץ [ועיין גם במסכת סוטה (יח, א) "השקה בסיב מהו בשפופרת מהו דרך שתיה בכך או אין דרך שתיה בכך תיקו"]… ואם כלשהו מהדם נוגע בבשר שפיר חשיב כדרכה בכך וטמאה".

והנה בדברי הגרש"ז מתבאר כי יש להשוות בין דיני אכילה, לידת בכור וטומאת נדה – לענין נדון דידן. כאשר דברים אלו נעשים על ידי דבר אחר, כגון סיב, שפופרת, מלקחיים, וכיוצא בזה – האם נחשבים כחציצה, או "שאינן כדרך". ונקט הגרש"ז לענין טומאת נדה שבאופן שיצא הדם באמצעות שפופרת, יש לומר משום שני הטעמים שנתבארו לעיל בדין כורכו בסיב: שלא כדרך ראיה – יציאת דם נדה מטמא את האשה רק אם נעשתה בדרך הרגילות. ומשום כך, כשם שאין איסור באכילת מאכלות אסורות שלא כדרך אכילה, כך גם כשיצא דם לתוך שפופרת שלא כדרך הראיה, אינה טמאה. וכמו כן הזכיר הגרש"ז שהטעם שאין טומאת נדה בשפופרת הוא, בגלל החציצה – כי הדם זב באמצעות דבר חוצץ.

ואמנם לעיל בפרק זה הבאנו את מחלוקת הראשונים האם בכרך בסיב אינו אכילה בגלל החציצה או בגלל שאין דרך אכילה בכך, ואילו בדברי הגר"א והמשנ"ב מבוארים שני הטעמים בחדא מחתא, וכן מתבאר איפוא בפשטות גם בדברי הגרש"ז.

 

פרק ב: דיני אכילה על ידי כורכו בסיב

[קיום מצוה, מאכלות אסורות, ברכה אחרונה]

א. כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ח) וז"ל: "במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביום הכיפורים. אבל שלא דרך הנאתן, כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך, הרי זה מותר, ואפילו שלא במקום סכנה".

ובמשנה למלך שם הסתפק האם כשם שאכילת איסור שלא כדרך הנאתו אינה נחשבת כאכילה, ואינו עובר באיסור – כך גם לענין קיום מצוות אכילה, באכילה שלא כדרך הנאה אין קיום מצוה כיון שאין זה נחשב לאכילה, וז"ל: "יש לחקור בהא דקיימא לן דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן, אם נאמר גם כן במצות עשה דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח, אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא ידי חובה".

וכתב המשנה למלך: "ונראה דלא שנא, דכי היכי דבמצוות לא תעשה דרחמנא אמר לא תאכל אמרינן דאם אכלו שלא כדרך הנאתו דפטור משום דלא מיקרי אכילה, הכי נמי במצות עשה דרחמנא אמר תאכל, אם אכלו שלא כדרך הנאתו לא יצא ידי חובה, משום שלא שמיה אכילה, אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במצות עשה".

אך לכאורה תמוה מאד, מדוע לא פשט המשנה למלך את ספקו מסוגיית הגמרא בפסחים "כרך מצה בסיב לא יצא", וכפי שהבאנו בפרק הקודם מדברי הר"ן והשו"ע שהטעם לכך הוא כי "אין דרך אכילה בכך", ולכאורה נפשט מכאן ספקו של המשנה למלך שאין יוצאים ידי חובת קיום מצות אכילה באכילה שלא כדרך, וכפי שכתב בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן שפד) "ופלא על רבינו המשנה למלך וגם עוד מרבותינו הצדיקים אחרונים שפלפלו בדבריו ולא הרגישו דהוא גמרא מפורשת והלכה פסוקה".

ותירץ בשו"ת התעוררות תשובה (סימן רסד) – שאין להביא ראיה מאכילת מצה כרוכה בסיב לכל קיום מצוות עשה שלא כדרך אכילתו, כי גם אם נאמר שבכל המצוות יצא ידי חובה באכילה שלא כדרך הנאתה, אך באכילת קדשים הקפידה התורה שיאכל ב"דרך גדולה" כדרך שהמלכים אוכלים, ומסתבר שלא יצא באכילה שלא כדרך הנאתו, והוא הדין פסח שצריך לאכלו צלי אש דרך גדולה גם כן אין יוצאים שלא כדרך הנאתו, ולכן גם מצה [שהוקשה לפסח] אינו יוצא שלא כדרך הנאתו, כי אין זה אכילה ב"דרך גדולה".

ובסוף דבריו כתב ההתעוררות תשובה לחלק בין מצה לשאר מצוות עשה: דווקא בכרך מצה בסיב אין כאן אכילה כלל, וכדברי הרשב"ם [המובאים לעיל תחילת פרק א] שנחשב כ"זורק אבן לחמת". משא"כ כשאוכל שלא כדרך הנאתו "מקרי אכילה, רק היא שלא כדרך הנאתו". וכעין זה כתב גם בשו"ת שרגא המאיר (ח"ה סימן כה) שדווקא אכילת מצה כרוכה בסיב לא יצא כיון שלא היה בפיו ממש, שהרי לא נגע המאכל בפיו, ולכן לא נחשב כאכילה כלל, משא"כ כאשר אכל שלא כדרך הנאתו ואמנם היה המאכל בפיו, נחשב הדבר לאכילה.

אך נראה כי נדון זה – האם יש לחלק בין אכילת מצה לשאר אכילת מצוה, כחילוקם של ההתעוררות תשובה ושרגא המאיר, יהיה תלוי בחקירה שנתבאר בפרק א, מה הסיבה שאינו יוצא ידי חובת אכילת מצה כשאכלה כרוכה בסיב, האם הסיבה היא בגלל שאין זו דרך אכילה, וקיום מצות אכילה הוא רק בדרך אכילה. או שהטעם משום שיש חציצה בין המצה לגרונו, וכשיש חציצה אין זה נחשב שאכל. וכפי שכתב בספר שלמי חובה (סימן עה) להקשות על חילוקם, מאחר והטעם שבכרך מצה בסיב אינו יוצא הוא משום שאין זה דרך אכילה, אין כל מקום לחלק בין אכילת מצה בסיב לבין כל אכילת מצוה שלא כדרך הנאתו, שכן בשני המקרים יש כאן אכילה רק שאין זו אכילה רגילה כדרך כל אכילה.

אולם אם נאמר שהטעם מדוע כרך מצה בסיב לא יצא הוא כדברי הרשב"ם והרמב"ם [לפי הבנת הרב המגיד והלחם משנה] שמאכל שאינו נוגע בפיו נחשב "כזורק אבן לחמת", והיינו שאין זה אכילה בגלל חציצה והפסק, לכאורה שפיר יש לחלק בין אכילת מצה שאינה נחשבת לאכילה בגלל החציצה – שהמאכל אינו נוגע בגרונו, ובין אכילת דבר שלא כדרך הנאתו, שבעצם האכילה אין כל חציצה והפסק והמאכל נוגע בגרונו, אלא שאין לו הנאה מכך בגלל שאין זה כדרך הנאתו, ואז ודאי שנחשב הדבר כאכילה.

וכמבואר לעיל, כנראה סבר כן המשנה למלך, ולכן לא פשט את ספקו מסוגיית הגמרא בפסחים, כי נקט כחילוק זה.

ב. עוד הסתפק המשנה למלך (הלכות מאכלות אסורות פי"ד הי"ב) "האם כמו שבמצות אכילת מצה דרחמנא אמר תאכל אמרינן דאם כרך בסיב דלא הוי אכילה לפי שלא נגעה האכילה בגרונו, הכי נמי באיסורין דרחמנא אמר לא תאכל אם כרכן בסיב דלא נגעה אכילת האיסור בגרונו לא עבר אהורמנא דמלכא". וכתב המשנה למלך: "ולכאורה נראה לי שהדין שוה, אלא שלא ידעתי למה בגמרא הביאו דין זה במצוות עשה ולא במצוות לא תעשה, וכעת לא מצאתי דין זה בפירוש".

והקשה החסדי דוד (בהמשך דבריו שהובאו לעיל פרק א אות ב) מדוע לא פשט המשנה למלך את ספקו מהמפורש בסוגיית הגמרא בפסחים שכרך מצה בסיב לא יצא, ומבואר בר"ן והשו"ע שזהו בגלל שאין זה דרך אכילה, ואם כן יש ללמוד מכך שלכרוך בסיב אין זה דרך אכילה, והרי אכילת איסור שלא כדרך אכילה מפורש שפטור, ואם כן נפשט ספקו של המשנה למלך, שאכילת דבר איסור כרוך בסיב פטור, כי אין דרך אכילתו בכך.

ונראה להוסיף ולומר על פי המבואר לעיל, שהמשנה למלך אזיל בזה לשיטתו שבכרך בסיב אינו נחשב לאכילה כלל כי הסיב חוצץ ומפסיק, ולכן אף שמסתבר שאם הסיב חוצץ ואין זה אכילה לענין קיום מצות עשה, גם לענין אכילת איסור מסתבר שהסיב חוצץ ואינו עובר באיסור. מכל מקום העלה המשנה למלך סברא חדשה, שמאחר ודין זה לא הוזכר בפירוש ביחס לכל אכילה אלא ביחס לאכילת מצה בלבד, יתכן שדווקא במצה צריך שהמצה תיגע בגרונו ללא הפסק וחציצה, ולכן אכילה בסיב שיש חציצה, אינו יוצא ידי חובה, אולם בכל אכילת איסור שלא נאמר דין זו יתכן ואין הסיב חוצץ.

אך לפי טעמם של הר"ן והשו"ע, שכריכה בסיב אינה נחשבת לדרך אכילה, לכאורה אין כל מקום לחלק בין אכילת מצוה לאכילת איסור, ואם נפסק שאכילת דבר הכרוך בסיב איננה דרך אכילה ואין מקיימים בה מצוה, גם לענין אכילת איסור הכרוך בסיב אין לחייבו מכיון שלא אכל בדרך אכילה.

ומצאתי את הדברים מפורשים בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' נב) וז"ל: "ולא זכיתי להבין דברי המשנה למלך שנסתפק באם כרך דבר איסור בסיב אם חייב, שהמשנה למלך שם סובר דלא יצא ידי חובה במצה בכרכו בסיב משום דבעינן שיגע המצה בגרונו ולדבריו הוא גזירת הכתוב, ומשום הכי יש לספק במאכל איסור שכרכו בסיב אם חייב או לא. אבל לפי מה שכתב המחבר בשו"ע דלכך במצה שכרך בסיב לא יצא משום שאין דרך אכילה בכך, אם כן פשוט וברור שבאיסורין כהאי גונא לא לקי משום דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן וכמ"ש הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פי"ד ה"ו). ולכן יש גם כן לתמוה במה שנסתפק המשנה למלך סוף פ"ה מיסודי התורה באוכל מצה שלא כדרך הנאה אם יצא ידי חובה וכתב שלא מצא ראיה לדין זה. ולטעמיה אזיל שכתב בפי"ד ממאכלות אסורות שכרכו בסיב לא יצא ידי מצה משום דבעינן שיגע המצה בגרונו. אבל לפי מש"כ המחבר משום דהוי שלא כדרך אכילה, אם כן הדבר מבואר להדיא שגם במצות עשה לא יצא ידי מצוה אם אכל שלא כדרך הנאתו ומשום הכי כרכן בסיב לא יצא".

הרי מפורש בדבריו כי ספקותיו של המשנה למלך, והאם יש לפשטם מדין כרך מצה בסיב, תלויים ועומדים ביסוד הדברים המבואר לעיל – האם אכילה באמצעות דברים חוצצים אינה נחשבת אכילה בגלל דיני החציצה או בגלל שאין זה כדרך אכילתם.

ג. דין נוסף התלוי ביסוד הדברים המבואר לעיל הוא בליעת כדורים [קפסולות] שבתוכם מאכלים אסורים.

כל האמור לעיל היה כשכרך מאכל אסור בסיב, ובזה נתבאר, שאם כריכה בסיב אינו נחשב כדרך אכילה, וגם אכילת דבר איסור כרוך בסיב אין בה כל איסור, אולם בבליעת כדורים יש לדון, כיון שכיום דרך נטילת התרופות היא על ידי כדורים, כבר אין את ההיתר שאין זו דרך אכילה. וכמו כן יש לדון האם הקפסולות נחשבות כדבר חוצץ, או שמכיון שכך הוא סדר נטילת התרופות כיום, אין הקפסולות נחשבות כדבר החוצץ בין האיסור לגרונו.

וכתב בשו"ת דברי יציב (או"ח חלק ב סימן רס אות טו; תחילת דבריו הובאו לעיל פרק א אות ה) שאין איסור בנטילת קפסולות שיש בהם מאכלות אסורות. ותוכן דבריו, שההיתר כשכרך בסיב משום שאין זה דרך אכילה נאמר רק כאשר הסיב ראוי לאכילה קצת אלא שאין דרך לאוכלו, אולם אם הדבר שכרוך בו אינו ראוי לאכילה כלל, אינו נחשב לאכילה לא מטעם שאין דרך אכילה בכך, אלא כי אין זה נחשב לאכילה מכיון שגרונו לא נהנה מהאוכל ואין זה בכלל אכילה, כדבריו: "ולו יצוייר שהיה בולע קופסא שבתוכה מצות פשוט שאינו בגדר אוכל מצה כלל שלא אכל אלא קופסא, וחידושו של רבא הוא כשכרך בסיב הראוי לאכילה דייקא". ומתוך כך קבע הדברי יציב: "בנדון דידן שהקפסולות גופן אין ראויין לאכילה כלל, וכשהם לעצמם אין בהם הנאת מעיו ויתובי דעתא כל עיקר ואין עליהם תורת אכילה, אף שבולען עם תרכיז מזון בתוכם הוי כבולע קופסא עם מאכלים דלא שייך בזה תורת מאכל, וכמו שנתבאר, ואין בזה אכילת גרון רק הנאת מעיו כשנימס הקפסול, ובזה כבר כתבו האחרונים שבאכילת מעיו בלי הנאת גרונו פטור ביום הכיפורים, עי' מנחת חינוך (מצוה שיג אות ב) ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קכד) ועוד, ואם כן שפיר דמי לתת קפסולות אלו לחולה שאין בו סכנה".

אולם מצד שני יש לדון לאסור נטילת קפסולות שיש בהם מאכלים אסורים, על פי המבואר בפרק הקודם [אות ז] בדברי האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קכה) שאם כרך הרועה את הוולד בסיב לצורך [כגון, כדי שלא יהיה לוולד קר], אין הסיב המפסיק נחשב לחציצה מכיון שנעשה לצורך הדבר. ומעתה יש לומר שגם הקפסולות, שכל עשייתן כדי לשמור על התרופה שלא תתפזר, או לתועלת הבולע כדי שהחומר יתפרק רק במעיו – יתכן שאין בזה כל חציצה, ואם כן יאסר לו לבלוע קפסולה המכילה מאכלות אסורות.

ואמנם גם הגרש"ז אויערבך כתב במנחת שלמה (תנינא ח"ב סימן סה) שלכאורה אין לדון בקפסולות משום חציצה "דהסברא נותנת דעכ"פ כיון שלקיחת הסמים אורחא בכך, בכריכת הקפסולות אינם חוצצים כלל והוי כשותה את הסמים עצמם במינם. ולכן נראה דאם הסמים מרים הם ואין החיך נהנה מהם היינו שלא כדרך אכילתו, דכו"ע מודי דשרי לצורך חולה שאין בו סכנה".

ובהמשך התשובה הוסיף הגרש"ז: "חושבני דאף שפשוט וברור דכרכו בסיב חשיב ודאי שלא כדרך אכילה, וגם אפשר נמי דקיל טפי, מכל מקום לענין תמציות של מאכלים טובים בתוך קפסול אשר רגילים לעשות כן גם רק כדי להקל על הבליעה מסופקני דאפשר דחשיב רק כבולע, כי דוקא אם כרכו בסיב וכדומה שהם ממש דברים מיותרים והכריכה היא רק כדי למעט הנאת גרון הוא דקיל טפי, משא"כ בקפסול אפשר דאף אם לא נחוש להשאגת אריה (סימן עו – הסובר שאוכלים הראויים שאכלן ביום הכיפורים שלא כדרך אכילה חייב עליהם כרת, דביום הכיפורים לא כתיבא אכילה) מכל מקום יש לחוש קצת דחשיב רק כבולע כיון שהמאכל הוא טוב ועל ידי הקפסול נוח יותר לבלוע ואין זה חשיב כחוצץ או כבולע קופסא, ושפיר חשיב כאילו המאכל עובר דרך הגרון שלא כדרך אכילה (דאף שנקטינן דבולע נמי חשיב כדרך אכילה, היינו מפני שמסתמא איכא נמי קצת הנאה, משא"כ על ידי קפסול) ולהשאגת אריה הרי זה אסור מן התורה".

והוא חותם את דבריו ומסכם: "עיקר כוונתי היא דאפשר שהקפסול בטיל לגבי המאכל כיון שהוא גם לצורך הבליעה, וכמו דכריכת איסור בתוך היתר לא חשיב חציצה, אפשר דהוא הדין נמי בקפסול".

ומבואר בדרכו של הגרש"ז, כי בנטילת קפסולות ובהן מאכלים אסורים אין להחשיב את הקפסולה כחציצה, ולכן יתכן ויש לאסור את הדבר. וכן דן הגרש"ז גם מצד הסברא שכורכו בסיב נחשב שלא כדרך אכילה, אך בנטילת הקפסולות שפיר חשיב דרך אכילה. ולפי זה יש לאסור נטילת קפסולות שיש בהם מאכלים אסורים.

וגם כאן מבואר בדבריו כפי שהבאנו בפרק הקודם [אות ט] את שני הטעמים שנתבארו לעיל בדין כורכו בסיב: שלא כדרך אכילה, וחציצה, ואף שלעיל נחלקו הראשונים האם כרך בסיב אינו אכילה בגלל החציצה או בגלל שאין דרך אכילה בכך, בדברי הגרש"ז וכן בדברי הגר"א והמשנ"ב עולה כי יש לדון בשני הטעמים גם יחד. ואם כן יש לנקוט לחומרא שלפי הטעם שסיב אינו דרך אכילה, בקפסולות שכיום נטילתם נחשבת כדרך אכילה, אסור ליטלם כשיש בהם מאכלים אסורים.

אמנם, לדעת הדברי יציב המובא לעיל, אין דנים בשאלה זו מצד דיני חציצה וגם לא מחמת שלא כדרך אכילה, אלא כיון שאין כאן הנאת גרונו אין זה נחשב כלל כאכילה, ו"כמונח בקופסא דמי", ולכן מותר לבלוע את הקפסולות.

ד. בשו"ת מהר"ם שיק (סימן שמ) דן האם אדם האוכל מזון כרוך בסיב מחוייב בברכת המזון:

"אני מסתפק אם כרך דבר בסיב ואכלו, דכתב המשנה למלך בפי"ד מהלכות מאכלות אסורות דאין חייב עליו אם הוא דבר איסור, וממילא אינו יוצא בו ידי חובת מצוה כיון דלא הוי אכילה, אמנם לענין ברכת המזון דבשביעה תליא מילתא, ותליא בפלוגתא דהחתם סופר ומנחת חינוך" [דלהחתם סופר תלוי בשביעה, ואפילו אכל פחות מכזית ושבע ממנו חייב לברך ברכת המזון, ולדעת המנחת חינוך אינו חייב אלא עד שיאכל שיעור כדינו].

ומבואר בדבריו כי יש לחייב את האוכל מזון כרוך בסיב בברכת המזון, משום שגם אם נדון את האכילה בסיב כאכילה שלא כדרך, או לפי הצד השני, שהסיב חוצץ בין האוכל לגרונו – אולם לגבי חיוב ברכת המזון תלוי הדבר בשביעתו, כלומר בהנאת מעיו ולא בהנאת גרונו, ולכן יהיה חייב לברך ברכת המזון.

ואמנם נחלקו הפוסקים מה המחייב בברכת הנהנין – הנאת גרונו או הנאת מעיו. בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' כז) כתב שיש לחלק בין אכילת איסורים שהקובע הוא הנאת גרונו כדעת ר' יוחנן (חולין קג, ב), לבין חיוב ברכה שסמכוהו רבנן על הכתוב "ואכלת ושבעת" ולכן צריך אכילה שיש בה שביעה. וכן מבואר באגלי טל (מלאכת טוחן ס"ק סב אות ב) שלענין ברכת המזון דכתיב ושבעת תלוי בהנאת מעיו.

אולם דעת החלקת יעקב (ח"ג סי' סח) שחיוב ברכה תלוי בהנאת גרונו, וכשאין גרונו נהנה פטור מברכה. והוכיח כן ממש"כ התוס' (ברכות לו, א) שאם שותה משקה שאינו נהנה בגרונו [דהיינו משקין הרעים], אינו מברך ואע"פ שבוודאי מרווהו ונהנה במעיו, וכן האוכל מאכל לרפואה, אע"פ שניזון מהמאכל במעיו, אינו מברך, כיון שלא נהנה בגרונו.

ומעתה יש לומר שגם חיוב ברכת המזון באכילת מאכל כרוך בסיב, תלוי במחלוקת זו – כי גם אם נאמר שאכילה בסיב אינה נחשבת לאכילה [או מדין חציצה או בגלל שאין זה דרך אכילה] אולם לפי מי שמחייב ברכת המזון על הנאת מעיו, מכל מקום מחוייב לברך.

אולם בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' סא) כתב בנדון האכלת חולה ביום הכיפורים באמצעות צינורית, שגם הסוברים שהמחייב הוא רק הנאת מעיו, אולם אכילה בצורה כזו איננה בדרך אכילה, וחיוב ברכת הנהנין הגם שהוא מדרבנן, תיקנוהו כעין דאורייתא, ובברכת המזון כתיב "ואכלת ושבעת", ולכן צריך שיהיה בדרך אכילה. ואף שבשו"ת אחיעזר כתב סברא זו לענין חיוב אכילה ביום הכיפורים, אולם בשו"ת חלקת יעקב (שם) כתב כן לענין חיוב ברכה, וז"ל: "הגע עצמך, אנשים שניזונים ע"י זריקות מהרופא… הכי יעלה על הדעת לחקור שצריכים ברכה על זה, ברכה נתקנה רק על אכילה ואכילה לא מקרי רק דרך הפה, וכשאינו דרך הפה לא מקרי אכילה, ובברכה "ואכלת" כתיב" [ומכל מקום כתב החלקת יעקב בסוף תשובתו: "שהרוצה בכל זאת להודות לה' על מזונו, שיאמר איזו תפילה או פסוקי תהלים"]. ואילו במנחת חינוך (מצוה שיג אות ב) כתב שצריך לחיוב הברכה גם הנאת גרונו וגם הנאת מעיו.

ולפי זה נמצא, שגם לדעת הסוברים שהמחייב בברכת המזון הוא הנאת מעיו, עדיין יש מקום לומר שכאשר האכילה איננה נחשבת לאכילה, אין חיוב ברכת המזון, כי "ואכלת ושבעת" כתיב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

שמיעת מגילה בטלפון או ברמקול

קיום מצוות דרך טלפון ומיקרופון התחדשות הטכנולוגיה בדורות האחרונים, והמצאת מכשירי הטלפון, הביאו לפתחם של הפוסקים שאלות הלכתיות סבוכות. כגון, אדם שאין לו מגילה כשירה,

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.