כשרות ויסקי שעבר עליו הפסח

מתוך ספר רץ כצבי

כשרות ויסקי שעבר עליו הפסח

תהליך יצור משקה ה'ויסקי' מורכב משלושה שלבים עיקריים:

• הלתָתָה – מַשְרים את השעורים במים למשך כמה ימים, ולאחר ההשריה שוטחים את הגרעינים הלחים עד לנביטתם. במהלך ההנבטה, גרעיני השעורה מצמיחים שורשים קטנים ומייצרים אנזימים [חומרים המזרזים תהליכים כימיים ביצורים חיים]. לאחר השלמת ההשריה, נקראים גרעינים אלו "לֶתֶת" (malt).

• התססה – גרעיני הלֶתֶת נטחנים, מערבבים אותם במים, ומרתיחים את הנוזל שנוצר בדוד נחושת בחום רב.

• זיקוק – כתוצאה מההרתחה, מתאדה האלכוהול, ואֵידי האלכוהול נלכדים ומקוררים בצינורות מפותלים, ושבים להיות נוזל שנפחו קטן, אך אחוז האלכוהול שבו גבוה במיוחד.

• התיישנות – לאחר הזיקוק, שוהה הנוזל בחביות עץ אלון [על פי רוב], לפרק זמן ארוך, העשוי להתמשך לעיתים יותר מעשר שנים.

יצורו של הויסקי משעורה, והתיישנותו [לעיתים במשך כמה שנים] בתחומי מפעלי היצור, מעורר את השאלות הבאות:

[א] מה דינו של ויסקי המיוצר במפעל הנמצא בבעלות יהודי שלא מכר חמץ כדין, והמשקה שהה בחביות בפסח, או ויסקי שנקנה בחנויות שבעליהם לא מכרו חמץ – האם מותר לשתותו לאחר הפסח. והאם מותר לקנות לכתחילה ויסקי במקומות אלו.

[ב] קיבל בירושה או במתנה בקבוק ויסקי שידוע שלא נמכר בפסח, האם רשאי לשתותו.

[ג] שכח למכור ב"מכירת חמץ" בקבוקי ויסקי שערכם רב, האם חייב לבערם.

[ד] רבים קונים משקאות ויסקי מחנות ה'דיוטי פרי' בנמל התעופה בן גוריון בישראל. דא עקא, למרות שבעלי החנות "מוכרים" את החמץ שברשותם לנכרי, נמשכת מכירת החמץ בחנות בפרהסיא, בכל ימי החג, לכל מאן דבעי. ונשאלה השאלה, מה תוקפה של "מכירת" חמץ שנעשתה על ידי אדם הממשיך למכור את החמץ בחנותו בפסח – והאם החמץ שנשאר בחנות נאסר בהנאה, כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

יין שרף ושכר

א. במשנה הראשונה בפרק שלישי של מסכת פסחים, נמנו המאכלים והמשקאות שמעורב בהם חמץ: "ואלו עוברין [לפי רש"י, באיסור בל יראה. ולפי רבנו תם באיסור אכילה, אבל אין איסור בל יראה], כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי". ומבואר בגמרא כי "שכר המדי" אינו חמץ בעצם אלא משקה שניתנו בו מֵי שעורים שהחמיצו.

וכתב הרא"ש (פסחים שם סימן א) "ושכר של שעורים ושל חיטים שעושים באשכנז ובצרפת, היה אומר רבינו תם דאסור להשהותו בפסח. דדוקא בשכר המדי הוא דשרו, דעיקרו עשוי מתמרים או מדברים אחרים, ולא היו נותנים בו אלא מעט שעורים להחמיצו, כדמשמע בגמרא דרמו ביה שערי. אבל שכר שלנו שעיקרו משעורים, לא". כלומר, גם לדעת רבנו תם שאין איסור בל יראה בהחזקת שכר, זהו רק בשכר "המדי", שניתנו בו רק מעט שעורים, אבל בשכר שעיקרו משעורים, אכן יש איסור בל יראה. וכן פסק הטור (או"ח סי' תמב) "ודווקא שאין בתערובות טעם חמץ, כגון כל אלו שאין נותנים אותו בו אלא לקיוהא [חמיצות] בעלמא. אבל אם יש בו טעם חמץ, מחייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא. ומיירי נמי שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס. אבל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס, חייבים עליה. וע"כ השכר שעושין באשכנז מחיטים ושעורים חייבים לבערו".

וביאר הב"ח: "פירוש, מאחר דבאותו שכר איכא תרתי לריעותא, חדא דעיקרו משעורים, ואפילו לא הוי ביה אלא טעמא לחוד, טעם כעיקר דאורייתא. ועוד, דאפילו לא היו נותנים השעורים אלא לקיוהא כמו שכר המדי, אפילו הכי אית ביה הרבה יותר מכדי אכילת פרס, הלכך חייב לבערו".

נמצא כי שכר נאסר בתנאים הבאים:

 משקה שעיקרו שעורים, אפילו אם לא ניתנו בו הרבה שעורים אלא רק מעט הנותן את ה"טעם" במשקה, היות ו"טעם כעיקר", דהיינו כל דבר האסור באכילה שנתן טעם באוכל או במשקה שנתערב בו, אין בו דין ביטול ברוב, כי טעמו של הדבר נחשב מהתורה כ"עיקר". ולכן החמץ שהוא "טעם" המשקה, נחשב כ"עיקרו" אפילו אם הוא בטל ברוב, ואסור.

 כאשר השעורים ניתנו במשקה לחמיצות בעלמא, היות וכמות החמץ בתערובת ראויה לאכילה בשיעור של כזית תוך כדי אכילת פרס, הרי זה כחמץ החייב ביעור.

וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' תמב סע' ה) "שכר שעושים מחיטים ושעורים חייבים לבערו". וכתב המשנה ברורה (ס"ק כד) "ועובר משום בל יראה אם לא ביערו, וגם יש בו כרת בשתייתו, אם איכא כזית בכדי אכילת פרס. ואפילו אי לית ביה שיעור זה, על כל פנים טעם חמץ יש בו, וקיימא לן טעם כעיקר דאורייתא". ומסתימת דברי השו"ע והמשנה ברורה משמע, כי השכר מוגדר "תערובת חמץ", שאסור להשהותו בפסח וחייבים בביעורו.

אולם לדעת ערוך השלחן (סעי' כ) השכר בזמנינו אינו מוגדר "תערובת חמץ" [האסורה מדין טעם כעיקר, ובשיעור אכילה של כזית בתוך כדי אכילת פרס] אלא כחמץ גמור, כדבריו: "שכר של שעורים חמץ גמור הוא וחייבים עליו כרת. ולא מצד טעם כעיקר, שהרי יש אומרים טעם כעיקר לאו דאורייתא. וגם לא מטעם דיש בהחמץ כזית בכדי אכילת פרס דלרוב הפוסקים חייב כרת, אלא אפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם שביארנו דליכא כרת בכזית בכדי אכילת פרס (כמ"ש בסעיף ב), מכל מקום הכא כולו חמץ משום דתמצית השעורים נכנס לתוך המים, והרי זה כהמחה את החמץ וגמעו שחייבין כרת על זה (חולין קכ, א). וכן יין שרף שעושין מדגן, הוי חמץ גמור וחייבין עליו כרת. וכן הסכימו כל הגאונים".

"זיעת" משקה חמץ

ב. כפי שנתבאר לעיל, בתהליך ה"זיקוק" של הויסקי, הלֶתֶת מורתח בחום רב, וכתוצאה מההרתחה, אֵדי האלכוהול נלכדים ומקוררים בצינורות מפותלים, ולאחר מכן שבים להיות נוזל. פירוש הדבר, כי בשונה משכר שהוא משקה שמעורב בו חמץ [ודינם כתערובת חמץ או חמץ גמור], משקה הויסקי אינו המים שעירבו בהם שעורים, אלא אדים שיצאו מחימום מים שעירבו בהם שעורים – המוגדרים בהלכה כ"זיעה", וכפי שכתב רבי יעקב אריאל, רבה של רמת גן בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סימן מ) "הויסקי המשובח עשוי מאדים העולים מתסיסת דגן. זיעה זו הנוצרת מאֵדים, שונה מזיעה של שכר היוצא מהפרי עצמו. נוזל היוצא מהדגן עצמו הוא בעצם חלק מהדגן, ואילו אנו דנים באֵדים העולים מהתסיסה ומתעבים אחר כך". ומעתה יש לברר, האם "זיעת" הפרי נחשבת כעיקרו, או לא. ובנדון דידן, האם משקה המופק מ"זיעת" חמץ, אסור בבל יראה ובל ימצא, ויש חובה לבערו, או שמא אין זה אסור בבל יראה ובל ימצא.

והנה בהלכות ברכות פסק השו"ע (או"ח סי' רב סעי' ח) "דבש הזב מהתמרים מברך עליו שהכל, וכן על משקין היוצאין מכל מיני פירות חוץ מזיתים וענבים מברך שהכל", וביאר המשנה ברורה (ס"ק מו) "דמה דכתיב בתורה 'זית שמן ודבש', היינו תמרים היוצא מהן דבש. אבל דבש גופא זיעה בעלמא, הוא ואינו בכלל פרי". ומבואר כי ה"זיעה", דהיינו הנוזלים היוצאים מהפרי אינם נחשבים כעיקר הפרי, ולכן על "זיעה" היוצאת מפרי שברכתו "בורא פרי העץ", לא מברכים "בורא פרי העץ" אלא "שהכל נהיה בדברו".

לעומת זאת, בהלכות יין נסך, נשאל הריב"ש (סימן רנה) מה דין משקה המופק מ"זיעה" של יין נסך: "אותן המים שקורין אייג"ואה ארדי"נטי שעושין אומנים עובדי כוכבים לרפואה מעיקרים ידועים ובתערובת יין נסך, אם מותרים בהנאה דרך רפואה שלא במקום סכנה. דאין עצמות היין בהן אלא הזיעה שלו העוברת דרך הסמפונות [צינורות], ואותו היין שהיה אדום בתכלית נשתנה ויהי למים והלך טעמו ריחו וממשו". ופסק: "הזיעה היוצאת מן המשקין החמין, הרי הוא כמשקין עצמן, וכדתנן (מכשירין פ"ב מ"ב) מרחץ טמא, זיעתה טמאה. ובנדון זה, גם כן המים היוצאים מן היין כיין עצמו הן, ואסורים בהנאה". וכדבריו נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קכג סעי' כד) "יין שרוף שעושין מיין נסך, אע"פ שאינו רק זיעה מן הנסך, הרי הוא כאיסור עצמו".

על פי דבריו פסק החכם צבי (סימן כ): "לענין איסור חמץ, הדבר ברור שמשקה היוצא ממנו, בין על ידי בישול בין על ידי סחיטה פרי הוא כמותו, דומיא דשרצים, דאמרינן בהו הטמאים לאסור צירן ורוטבן, וסתם ציר ע"י כיבוש ומליחה, ורוטב ע"י בישול הוא, ומסתמא ע"י סחיטה, לא גרע מעל ידי כיבוש ומליחה. וכיון שזכינו שהמשקה הנעשה מחמץ הרי הוא כמוהו, ולא שייך ביה זיעה כלל. ממילא המאלי"ץ שהיין שרף נעשה ממנו, הוא אסור דבר תורה, בין שיהיה סחיטת החמץ או מי בישולו. וכבר לימדנו הריב"ש בתשובה רנ"ה, שהיי"ש הלז דינו כיין שנעשה ממנו, שכל זיעה העולה מן החמין דינה כחמין עצמן". ואף שבהלכות ברכות, אין דין זיעת הפרי כפרי עצמו, חילק החכם צבי: "היינו דוקא לענין ברכה, דלא מיקרי פרי. אבל לענין איסורא דבתר טעמא [הטעם היוצא מהאיסור] אזלינן, פשיטא דאסור כגוף האיסור". ומבואר בדברי החכם צבי, כי זיעת משקה היוצא מחמץ, אסורה בשתיה ובהנאה, כדין חמץ עצמו.

וכן פסק השו"ע הרב (סי' תמב סעי' ט) "זיעה היוצאת מחמץ, הרי היא כעצמו של חמץ. לפיכך יי"ש הנעשית מתבואה חמוצה שקורין מאל"ץ, אין דינו כתערובת חמץ אלא כממשו של חמץ עצמו. וכן יי"ש הנעשה משמרי שכר של שעורים או של חטים, דינו כממשו של חמץ עצמו. לפי ששכר הנעשה משעורים או מחטים יש בו כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר".

ולפי דבריהם, כל סוגי המשקאות החריפים המיוצרים כיום בתהליך זיקוק ואידוי השעורים, הינם "זיעת" חמץ האסורה בשתיה ובהנאה, וחייבים לבערם לפני הפסח.

דין המשקאות החריפים לאחר הפסח

ג. הלכה פסוקה בשו"ע (או"ח סי' תמח סע' ג) "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ז) "דקנסוהו רבנן, הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא". ולפי זה, יי"ש, שכר וויסקי, שדינם כחמץ גמור, שאם עבר עליו הפסח, נאסר בהנאה, וכפי שכתב החק יעקב (סי' תמב ס"ק ד) "נשאלתי על ראובן שהיה לו יין שרף הנעשה משמרים של שכר שעורים, ושכח מלמכור קודם הפסח, ובתוך המועד הוזכר שלא מכרו. והיין השרף היה בבית עכו"ם שהישראל הנ"ל היה לו חדר בבית העכו"ם. ונשאלתי מה דינו של היין שרף שהוא הפסד מרובה, לערך שני מאות ר"ט. והנה לפום ריהטא הוא דין פשוט לאסור דהוי ליה חמץ שעבר עליו הפסח, וצריך לבער. מהא דתנן בגמרא דף מ"ב ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו', ופרש"י אלו עוברין בבל יראה ובל ימצא. וכתב הרא"ש בשם רבנו תם, דווקא שכר המדי דרמו ביה שערי, אבל שכר שלנו העושים באשכנז שעיקרו משעורים הוא חמץ גמור שיש בהם כזית בכדי אכילת פרס. וכן כתב הטור, וכל האחרונים. והוא הדין ביין שרף העשויה מתבואה, הוא איסור חמץ גמור שיש בהם כזית בכדי אכילת פרס. וכן פסקו כל האחרונים", ומסקנתו הברורה: "ולפי זה בנידון דידן הוי ליה חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה".

ומעתה יש לדון האם מותר לשתות לאחר הפסח ויסקי שיוצר במפעל הנמצא בבעלות יהודי שלא מכר חמץ כדין [והמשקה שהה בחביות בפסח], או ויסקי שנקנה בחנויות שבעליהם לא מכרו חמץ, כפי שנשאל בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סימן נד) "בדבר מה שראיתי שתמה כת"ר איזה היתר מצאו להם אלה מאחינו בית ישראל המהדרים להביא לפני האורחים בסעודת שמחה יי"ש של חמש שש ושבע שנים, וכל המיושן הרי זה משובח. ולא שמים על לב שהרבה משקאות כאלו שנעשו בבתי חרושת יהודים ונמכרו בבתי מסחר של יהודים, הינם ברוב המקרים חמץ שעבר עליהם הפסח כמה פעמים".

לבירור הדברים נפנה לעיין בדינו של השוכח למכור יי"ש במכירת חמץ, האם היי"ש נאסר בהנאה לאחר הפסח, ועל פי הסברות שהעלו הפוסקים בנדון זה, נשוב לעיין בדינו של היי"ש או הויסקי המיוצר במפעל הנמצא בבעלות יהודי שלא מכר חמץ כדין, או נקנה בחנויות שבעליהם לא מכרו חמץ – האם מותרים בשתיה לאחר הפסח, והאם מותר לקנות לכתחילה ויסקי במקומות אלו.

• • •

משקה המופק מ"זיעה" של חמץ אסור רק מדרבנן ולכן אינו נאסר לאחר הפסח

ד. בשו"ת פני יהושע (סימן יג) כתב: "בענין ישראל ששכח למכור יי"ש שלו לגויים קודם פסח, ועבר עליו הפסח וההיזק רב גדול מאד. יען שהתורה חסה על ממונם ישראל, נ"ל להתיר בנידון זה ביי"ש אשר כבר הוכחתי דאינו אלא חמץ דרבנן, ויסדתי על זה תשובה גדולה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, שם הוכחתי בראיות ברורות כיון דאיסור יין שרף למדנו מתשובת הריב"ש ז"ל שכתב דיין שרף יען כי הוא זיעה היוצא על ידי חמין, וקיימא לן דזיעה היוצא על ידי חמין מקרי משקה, אם כן הוי משקה, כך הוא תורף דבריו. ואני הוכחתי מתלמוד ערוך דפרק כל שעה דאפילו אם הוא משקה ממש היוצא מחמץ, קיימא לן דמדאורייתא אין איסור אלא משקה היוצא מן זיתים וענבים, אבל משאר דברים הוי המשקה שלא כדרך הנאתן, וכל איסורים אין לאסור אלא כדרך הנאתן. ואם כן כיון שהוא רק מדרבנן לא קנסינן ליה, כמו שכתב הריב"ש גבי חמץ נוקשה".

כלומר, בשו"ע (או"ח סי' תמז סעי' יב) נפסק: "חמץ נוקשה, אפילו בעינה אינו אסור בהנאה אחר הפסח". וטעם הדבר מבואר במשנה ברורה (ס"ק קז) "מפני שלא עבר על איסור של תורה, לא קנסוהו חכמים". איסור ההנאה מחמץ שעבר עליו הפסח הוא קנס שקנסוהו רבנן "הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא" (משנה ברורה סי' תמח ס"ק ז), קנס זה ניתן רק על חמץ שעובר עליו בפסח באיסור בל יראה מהתורה, ולא על חמץ שנאסר בבל יראה רק מדרבנן. והיות ולדעת הפני יהושע במשקה שאינו מופק מזיתים וענבים אין זו "דרך ההנאה", ואיסורו מדרבנן, לא קנסו לאסור את החמץ לאחר שעבר עליו הפסח.

עם זאת יודגש, כי הוראת הפני יהושע היתה למי ששכח למכור את היי"ש, וכדברי השערי תשובה (סי' תמח) "כתב בשו"ת פני יהושע באחד ששכח למכור יי"ש ועבר עליו הפסח והוא הפסד גדול. וכתב שאין לסמוך להתיר מחמת הביטול, רק שיש לצדד ההיתר לפי מה שכתב בתשובה דיי"ש אינו רק חמץ מדרבנן, וכיון ששכח הוי ליה כאנוס".

זאת ועוד, השערי תשובה הוסיף: "ומכל מקום יש לקונסו להשליך לאיבוד השליש או חציה, שלא יוסיף לעשות עוד כן, וכן עשיתי מעשה בעירי".

מפאת חריפות היי"ש אין שותים את החמץ בתוך כדי אכילת פרס

ה. על הוראת השו"ע הרב [לעיל אות ב] "יי"ש הנעשית מתבואה חמוצה שקורין מאל"ץ, אין דינו כתערובת חמץ אלא כממשו של חמץ עצמו. וכן יי"ש הנעשה משמרי שכר של שעורים או של חטים, דינו כממשו של חמץ עצמו. לפי ששכר הנעשה משעורים או מחטים יש בו כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר", הובאה הגה"ה מאחיו של האדמו"ר הזקן, מהרי"ל: "וצריך לבערו מן התורה, ואם עבר עליו הפסח, ולא ביערו הרי זה אסור אפילו בהנאה. ומכל מקום אם יש בזה הפסד גדול מאד, יש לסמוך על האומרים (תוספות רי"ף רא"ש ר"ן) שאפילו אם יש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת או שתיית פרס, אלא שהוא דבר חריף וחזק שאי אפשר לאכול או לשתות פרס מהתערובת אם לא שישהה בינתיים, ונמצא שאינו אוכל או שותה כזית מהחמץ בכדי שיעור אכילת או שתיית פרס מהתערובת, מותר להשהותו בפסח מן התורה, אם אין החמץ נותן טעם בתערובת, ואין נותנין בו את החמץ אלא לקיוהא בעלמא (טור) דהיינו לחריפות ולחמיצות. ואין צריך לבערו קודם הפסח אלא מדברי סופרים (תוספות, ר"ן, מג"א). ולפיכך אם עבר עליו הפסח ולא ביערו, הרי זה מותר בהנאה". ומבואר בדברי המהרי"ל, כי במקום "הפסד מרובה", אפשר להסתמך על שיטת הראשונים, שחמץ שאינו ראוי לאכילה בשיעור של כזית תוך כדי אכילת פרס [וכגון שהוא חריף], אינו נאסר בהנאה מהתורה אלא מדרבנן, ולכן אינו נאסר לאחר הפסח.

ולאור האמור מכריע בהגהת המהרי"ל: "ולדבריהם אף יי"ש זה שנעשה מתבואה חמוצה, או משמרי שכר אף על פי שיש כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהתערובת. מכל מקום כיון שהיי"ש הוא דבר חריף וחזק, שאי אפשר לשתות פרס ממנו בלי הפסק שהייה בינתיים, ואין החמץ נותן טעם בתערובת. ולפיכך אין צריך לבערו אלא מדברי סופרים, ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו מותר בהנאה. ויש לסמוך עליהם במקום הפסד גדול מאד, כיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדברי סופרים לדברי הכל, כמו שיתבאר בסימן תמ"ח. ויש להתיר בהנאה, דהיינו שימכרנו לנכרי. רק שיזהר שיהא בענין שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל וישתה ממנו, ובשתייה אסור לכל ישראל, אפילו למי שאין החמץ שלו. אבל אם אין שם הפסד גדול מאד אין להתיר אפילו בהנאה".

ומדבריו למדנו טעם נוסף להתיר הנאה מיי"ש שלא נמכר בפסח: חמץ שאינו ראוי לאכילה בשיעור של כזית תוך כדי אכילת פרס, אינו נאסר בהנאה מהתורה אלא מדרבנן. ומאחר ובדרך כלל שותים משקאות חריפים בלגימות קטנות, ואין הנאה משתיית כזית חמץ בתוך כדי אכילת פרס, היי"ש לא נאסר בהנאה מהתורה אלא מדרבנן, וכן לא נאסר בהנאה לאחר הפסח, שהרי חכמים קנסו רק חמץ האסור מדאורייתא.

יחד עם זאת, היתר זה נאמר בשני תנאים:

 החמץ לא ניתן במשקה למטרת "טעם", אלא למטרת חריפות וחמיצות בעלמא, והחמץ אינו נותן טעם בתערובת.

 מדובר במקום הפסד "גדול מאד".

ואמנם השדי חמד (מערכת חמץ ומצה, דין חמץ שעבר עליו הפסח) נשאל על ידי אלמנה ששכחה לבטל ולמכור את החמץ קודם הפסח, וסמוך לליל הסדר נזכרה שלא מכרה את היי"ש שהיה ברשותה, ותיכף ומיד מסרה את היי"ש לאחד משכניה הנכרים. השדי חמד ציווה עליה לבער את היי"ש, אך היא "לא עשתה כן כי נבהלה על ממונה וחיי נפשה ונפש היתומים, כי אין להם משען ומשענת זולת הקרן הנ"ל [של היי"ש], וכי כליא קרנא אלה, הצאן מה יעשו. ואחר החג הודיעה האשה והיא מרת נפש על אשר לא ביערה היי"ש הנ"ל, ומבקשת להמציא לה רפואה מן התורה". השדי חמד שלח את השאלה אל המלבי"ם לשמוע את חוות דעתו "אולי יש פתח להציל מידי הפסד מרובה ולפקח על חיי נפש האשה וילדיה". ובתשובתו הסתמך המלבי"ם על ההיתר המבואר בדברי השו"ע הרב הנ"ל: "אודות האלמנה ששכחה למכור היי"ש, יוכל כת"ר למכור לנכרי על פי דברי הגאון מוהרש"ז מלאדי בשו"ע שלו סי' תמב סעי' י', שחידש היתר ביי"ש שעבר עליו הפסח, ודבריו חדשים ונכונים. ועם זה יש לצרף דעת הרבה מהאחרונים שכיון שמסרו לנכרי בעל פה, שלא היה עדיין לאו דבל יראה רק עשה דתשביתו קנה הנכרי מההפקר, בצירוף יותר ההיתרים שהזכיר כת"ר, יש להתיר היי"ש בשגם הוא הפסד מרובה".

דעת הפוסקים שהתירו משקה המופק מ"זיעת" חמץ

ו. לעיל [אות ב] הובאו דברי החכם צבי ושו"ע הרב, שהסיקו מדברי הריב"ש, שכשם שזיעה היוצאת מיין נסך דינה כיין עצמו, כך גם זיעה היוצאת ממשקה המיוצר מחמץ, דינה כחמץ עצמו. אולם יש פוסקים שחילקו בין הוראת הריב"ש בדין היוצא מיין נסך, לדין היוצא משאר מאכלות אסורות, ובכללם היוצא מהחמץ.

 המשכנות יעקב (יו"ד סימן לד) נשאל: "זיעה היוצאת על ידי האור, מה דינו לענין בשר בחלב ויין נסך ושאר איסורים שבתורה". והשיב: "הנה מדברי הריב"ש בתשובה סי' רנ"ה גבי יי"ש הנעשה מסתם יין משמע דאין איסור בזה, רק בסתם יין דקיימא לן דאף אם שרפו אפרו אסור כאיסורי עכו"ם, והא נמי לא גרע. אבל באיסורי אכילה דאפרן מותר, כמבואר בשו"ע גבי שרץ שרוף. יש לומר דיי"ש נמי שרי, דכיון שזה נעשה מהעשן העולה, ועיקרו מן העשן, הרי הוא כמו אפר נשרף, ובפרט שנשתנה ויהיה למים. ואין כאן לא טעם האיסור, ולא ריחו וממשו, ופנים חדשות באו לכאן". כלומר, יש הבדל בין איסורי עבודה זרה שלאחר שריפתם אפרם אסור, לבין שאר איסורי אכילה, שלאחר שריפתם אפרם מותר. ולאור הבדל זה, לדעת המשכנות יעקב אין ללמוד מדברי הריב"ש שנאמרו בהלכות יין נסך, שהוא מאיסורי עבודה זרה שאפרם אסור, ולכן גם הזיעה היוצאת מיין נסך אסורה – לשאר איסורי אכילה, וחמץ בכללם, שאפרם מותר, ולכן הזיעה היוצאת מהם מותרת, ובפרט מעצם העובדה שהאיסורים השתנו והפכו למים "ואין כאן לא טעם האיסור, ולא ריחו וממשו, ופנים חדשות באו לכאן" [ואמנם החכם צבי התייחס בדבריו לחילוק זה, אך דחאו מכל וכל, כדבריו: "ואל ישתבש אדם לומר דדוקא ביין נסך ושאר איסורי עבודה זרה, דאפרן אסור. שהרי הראיות שהביא שם בשאר איסורים הם"].

ומתוך כך פסק המשכנות יעקב: "ועל פי דברים האלה יש מקום גדול וידים מוכיחות לדעת קצת מהאחרונים שהקילו בכמה דברים לענין זיעה היוצא ע"י האור, כגון יי"ש הנעשה מאיסור חדש, או קמח מתולע, וחשבוהו לזיעה בעלמא, עכ"פ להוציא מידי איסור דאורייתא, ויש להם על מה שיסמוכו מדברי הריב"ש. ונפקא מיניה טובא גם כן לענין חמץ בפסח ויי"ש הנעשה קודם הפסח, דהוי זמן היתר, וקיימא לן חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו. ואם כן לפי הנראה בדברי הריב"ש דהוי כאפר וכשרוף, היה מקום להתירו בהנאה לאחר זמנו. ועכ"פ יש לצדד זה לסניף לענין מי ששכח למכור יי"ש קודם הפסח ועבר עליו הפסח, להתירו בהנאה אחר הפסח. כיון דעיקר איסור חמץ שעבר עליו הפסח חומרא דרבנן, יש צד לסמוך על המקילים בזה. וכבר כתבו קצת האחרונים להקל בזה, הלא מבואר בכמה שו"ת רק שהרבה גדולי האחרונים השיגו עליהם, אכן לפי מה שכתבנו הדברים מוכרעים, ויש מקום לסמוך על המקילים, בפרט במקום הפסד מרובה כי התורה חסה על ממונם".

 הציץ אליעזר (ח"ה סימן יב) נשאל "בנוגע לקוניאק הנעשה בבית חרושת מאֵידי וזיעת חָלַב. זאת אומרת, ששמים החלב במכונה המיועדת לכך, והמכונה מעבדת את החלב הדק היטב, עד שמרוב העיבוד והזיקוק נהפך החלב לזיעה בצורה של אדים מרובים, ומאדים אלה יוצרים אח"כ הקוניאק. באופן שמראהו משתנה לגמרי ממראה החלב, הן בצורתו והן בטעמו, אם מותר לשתות קוניאק זה בסעודת בשר".

בתחילת הדברים רצה הציץ אליעזר לאסור את שתיית הקוניאק בסעודה בשרית על פי דברי הריב"ש והחכם צבי הנ"ל, אך למעשה, כתב "דיש לומר דבכגון נדונינו גם הריב"ש יודה להתיר, והוא משום דבנדון הריב"ש הרי היין כבר חל עליו שֵם איסור עוד לפני שהוצא ממנו המים, ולכן סובר שפיר דמכיון שכבר חל על זה שם איסור, תו כל היוצא ממנו נחשב כיוצא מדבר איסור, והרי הוא כמוהו, ולא מסתלק שם האיסור. אבל בכגון נדונינו הרי על החלב לא חל שום שֵם איסור, ואנו רוצים רק שכשיבשלו אחר כך הקוניאק המתהווה מזיעת החלב עם הבשר, שיחול אז שם איסור בשר בחלב מכח זיעת החלב. אם כן בכגון זה שפיר יש לומר דאינו יכול לחול כעת על זה שם איסור כזה, משום דהתורה לא אסרה זיעת חלב כשלעצמה עד שיחול עליה מלכתחילה שם איסור בשר בחלב".

ומבואר בדברי הציץ אליעזר, שאין ללמוד מתשובת הריב"ש הוראה כללית בדין זיעה, שהזיעה נחשבת כדבר שממנו יצאה הזיעה. אלא הריב"ש חידש הלכה בדברים אסורים, שהזיעה היוצאת מהאיסור, אסורה כדבר האסור. אבל כשהזיעה יצאה מדבר מותר, כגון זיעה שיצאה מחָלַב, אין הזיעה נחשבת חלב, ולכן אין איסור בשתיית הזיעה עם בשר.

על פי דברי הציץ אליעזר, כתב רבי יעקב אריאל בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סימן מ) שגם במשקה הויסקי המופק מזיעת חמץ לפני הפסח, יש לומר שהזיעה יצאה מדבר מותר, ולכן אינה נחשבת כחמץ האסור בהנאה לאחר הפסח. וצירף סברא זו להתיר לאשה שביקשה מבנה למכור את חמצה, אך בנה לא מכר את החמץ, להשתמש בבקבוקי ויסקי רבים שהיו בביתה, בשמחת נישואי בתה "מכיון שהיא רצתה באמת למכור את החמץ לגוי וסמכה על בנה שימכרנו, ומדובר איפוא בטעות שבתום לב שהיא כאנוסה. ואמנם בשו"ע (סי' תמח סע' ה) נפסק שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה גם אם היה באונס, לא כל האונסים שוים, וכשיש צירוף של שיקולים נוספים יש מקום להקל. ומכיון שלא מדובר בחמץ ממש אלא רק בזיעת אוכלים של חמץ, שיתכן שאינה חמץ כלל, יש מקום לומר שבאונס כגון דא שהיא באמת רצתה למוכרו, ומדובר בהפסד מרובה ובעגמת נפש גדולה שעלולה לפגוע בשמחת כלה, יש להקל. וכדי שבכל זאת לא תהנה לגמרי מחשש חמץ שעבר עליו הפסח, ראוי שתתן סכום מכובד לצדקה".

מכירת החמץ של המרא דאתרא עבור מי ששכח למכור חמץ

ז. רבי חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב, נשאל בשו"ת עשה לך רב (ח"ז סימן ל) על ידי אשה ששלחה את בנה למכור חמץ, והבן שכח למכור את החמץ – מה דין ארגז בקבוקי ויסקי שהיה בבית בפסח.

ובדבריו הוסיף סניף חדש להיתר: "שהרי בעירנו נוהגים לכתוב בשטר המכירה לגוי, שמוכרים לו גם חמצם של אותם אנשים ששכחו או שלא הספיקו למכור חמצם, וזה מדין "זכין לאדם שלא בפניו". ובשדי חמד (אסיפת דינים, מערכת חמץ ומצה סימן ט אות ב) הביא מחלוקת גדולה בזה. אבל בנדון דידן שהאשה ביטלה חמצה כדין, וגם גילתה דעתה שרוצה במכירה, שהרי שלחה את בנה למכור החמץ, לכולי עלמא מועילה מכירה זאת שהרבנות מוכרת גם חמצם של אלו".

יחד עם זאת, הרב הלוי לא הסתמך על הסברא שהמרא דאתרא מכר את החמץ עבור מי ששכח למכור את החמץ מדין "זכין לאדם שלא בפניו" אלא כסניף, וכדבריו: "ועוד צד היתר יש בנדון דידן, שהחמץ שהוא ויסקי הוא משקה חריף ביותר שאי אפשר לשתות ממנו כזית בכדי אכילת פרס [דברי המהרי"ל אחיו של השו"ע הרב, ראה לעיל אות ה], ואין חיוב ביעורו אלא מדרבנן, ויש הסוברים שאין לאסור כדין חמץ שעבר עליו הפסח [דברי הפני יהושע, לעיל אות ד], ואף שיש חולקים, הרי זה סניף לעיקר ההיתר, שאדם זה כבר ביטל חמצו וגם שלח בנו למכור החמץ, והרבנות מוכרת גם חמצם של אלה ששכחו. ולכן נראה שיש להתיר חמץ זה אחרי הפסח".

קניית חמץ שעבר עליו הפסח ממומר

ח. כאשר קונה את הויסקי ממפעל או חנות שבבעלות ישראל מומר, כתב בשו"ת משנה הלכות [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג] "לימוד זכות" להתיר את שתיית הויסקי, על פי דברי מגן האלף (או"ח סימן תמח) "דלא שייך קנסא [לאסור חמץ שעבר עליו הפסח בהנאה] רק במי שהוא בכלל ישראל, שנוכל לומר שקנס האיסור יגרום לו מניעת השהיה. אבל מי שיצא מן הכלל לגמרי, שהוא כנכרי לכל דבריו לביטול רשות, אם כן לא שייך ביה הקנס, שהרי בודאי לא יחליט מלהשהות בשביל הקנס, דקים ליה בדרבה מיניה". ולמד המשנה הלכות מדבריו "דבמומרים ומחללי שבתות בפרהסיא מעולם לא קנסו חז"ל לחמצם שעבר עליהם הפסח, וכן ראיתי בשואל ומשיב (מהדורה תנינא ח"ד סימן י) שכתב וז"ל, דלענין זה שנקנוס לכל העולם [שקונים את החמץ מהמומר] בעבור המומר, בודאי לא שייך לקנוס, כיון דלמומר בעצמו לא שייך למקנס, דבוודאי לא ישמע לנו וימכור החמץ לנכרים ולא יגיע לו הפסד מזה, ולמה נקנוס להישראל בחנם".

חז"ל קנסו לאסור חמץ שעבר עליו הפסח, כדי להרתיע את מי שיבוא להקל בהשהיית החמץ בפסח ולעבור על איסור "בל יראה" [מאחר ועובר על האיסור רק ב"שב ואל תעשה"], שהדבר לא ישתלם לו, היות והשהיית החמץ ללא ביטול ומכירה תגרום לכך שהחמץ יאסר בהנאה לאחר הפסח. וחידשו המגן האלף והשואל ומשיב, כי ישראל מומר שבלאו הכי מתכונן להשהות את החמץ בביתו בימי הפסח, לא ירתע מהקנס, שהרי הוא ישתמש בחמץ גם לאחר הפסח. ולכן אין בקנס זה כל תועלת, וחמצו לא נאסר בהנאה לאחר הפסח.

אמנם המשנה הלכות לא הסתמך על היתר זה בלבד, אלא צירף לו סניפים נוספים: "עוד יש לתלות קצת דאף שהמשקה מיושן כל כך, מכל מקום אפשר שהיתה אצל סוחר עכו"ם או מוכר עכו"ם או הבעלי חרושת הם עכו"ם היכי דלא ברורה שהם של ישראל, וכיון שיש לתלות בכל הני ספיקא, ודאי דתלינן כן, כיון דלא הוי אלא ספיקא דרבנן. ועוד יש לצרף קצת שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל והתוספות והר"ן, שבתערובת חמץ שהוא חריף שאי אפשר לאכול או לשתות פרס מהתערובות אם לא ישהה בינתיים, מותר להשהותו בפסח מן התורה, ואין צריך לבערם אלא מדברי סופרים, ובשעת הדחק סמך עליהם בשו"ע הרב סי' תמ"ב סעי' ט' בהגה".

ועם כל זה סיים המשנה הלכות: "אמנם ודאי הירא לדבר ד' אין לו להיכנס בפירצה דחוקה ולקנות דברים בכלל מן הני בריוני [ישראל מומרים], ואפילו שאר מאכלים, כי הם אינם נאמנים לשום דבר, וגרועים הם מעכו"ם לענין נאמנות בכשרות, כמבואר בש"ע יו"ד דישראל מומר גרע מעכו"ם".

• • •

סיכום – דין ויסקי שלא נמכר במכירת חמץ

ט. החכם צבי ושו"ע הרב, למדו מדברי הריב"ש, שכשם שזיעה היוצאת מיין נסך דינה כיין עצמו, כך גם זיעה היוצאת ממשקה המיוצר מחמץ, דינה כחמץ עצמו. ולכן יי"ש וויסקי שלא נמכרו בפסח, אסורים בהנאה לאחריו.

אולם בדברי הפוסקים נתבררו חמשה טעמים להתיר הנאה מויסקי שלא נמכר במכירת חמץ קודם הפסח:

 דעת הפני יהושע, שמשקה המופק מ"זיעה" של חמץ אסור רק מדרבנן ולכן אינו נאסר לאחר הפסח.

 דברי המהרי"ל, אחיו של אדמו"ר הזקן בעל התניא, שההנאה מיי"ש או הויסקי היא בדרך כלל בלגימות קטנות, ומאחר ואין הנאה משיעור של כזית חמץ בתוך כדי אכילת פרס, היי"ש לא נאסר בהנאה מהתורה אלא מדרבנן, ואינו נאסר בהנאה לאחר הפסח.

 דעת המשכנות יעקב שאין ללמוד מהוראת הריב"ש בדין היוצא מיין נסך, שהוא מאיסורי עבודה זרה שאפרם אסור, ולכן גם הזיעה היוצאת מיין נסך אסורה – לשאר איסורי אכילה, וחמץ בכללם, שאפרם מותר, ולכן הזיעה היוצאת מחמץ אינה אסורה בהנאה.

 חידושו של הציץ אליעזר כי זיעה היוצאת מדבר מותר, כגון זיעה שיצאה מחָלַב, אין הזיעה נחשבת חלב, ולכן אין איסור בשתיית הזיעה עם בשר. ועל פי דבריו נקט הציץ אליעזר, שגם במשקה הויסקי המופק מזיעת חמץ לפני הפסח, יש לומר שהזיעה יצאה מדבר מותר, ולכן אינה נחשבת כחמץ האסור בהנאה לאחר הפסח.

 בשו"ת עשה לך רב כתב, כי במקום שה"מרא דאתרא" מוכר חמץ עבור מי ששכח או לא הספיק למכור את החמץ, ניתן להסתמך על מכירת החמץ, המועילה מדין "זכין לאדם שלא בפניו".

אולם כפי שמפורש בדברי הפוסקים הנ"ל, צדדי הקולא הנ"ל נאמרו רק למי ששכח או נאנס למכור יי"ש במכירת חמץ, ובמקום הפסד מרובה. ולא ניתן להסיק מכך להתיר קניית ויסקי במקום שבעליו לא מכרו את החמץ בכוונה תחילה.

לפיכך, מי ששכח או לא מכר את חמצו באונס, ובביתו בקבוקי ויסקי שערכם רב, רשאי ליהנות מהם במקום "הפסד מרובה".

ולפי זה, ויסקי שנקנה ממפעל הנמצא בבעלות יהודי שלא מכר חמץ בכוונה תחילה, והמשקה שהה בחביות בפסח, או ויסקי שנקנה בחנויות שבעליהם לא מכרו חמץ – לכאורה אסורים בהנאה לאחר הפסח.

אולם יתכן ויש להתיר גם ויסקי הנקנה ממפעלים וחנויות שלא מכרו את החמץ בכוונה תחילה, על פי הוראת המשנה ברורה (סי' תמט ס"ק ה) בנדון "חמץ שנמצא אחר הפסח, ולא ידעינן אם של עכו"ם הוא או של ישראל הוא, יש דעות בין אחרונים, יש שכתבו דמותר בהנאה ואסור באכילה [ב"ח מקור חיים ומג"א], ויש שמקילים ואומרים דגם באכילה מותר [חוק יעקב, וכן משמע דעת ט"ז וכן נוטה דעת נהר שלום ומגן אלף ובית מאיר], כשאר ספיקא דרבנן דלקולא". ומאחר ובנדון דידן, הרי יש מחלוקת בין הפוסקים אם משקה הויסקי שהוא זיעה המופקת מחמץ, אסור בהנאה לאחר הפסח, או לא, נמצא כי הויסקי הנקנה במפעל או בחנויות שלא מכרו את החמץ בכוונה תחילה, מותר בהנאה מדין "ספק דרבנן לקולא", וההיתר לשתות את הויסקי תלוי במחלוקת האחרונים האם ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה, או לא.

והנה ידידי הרב אלעזר מסקין, רב בית הכנסת 'ישראל הצעיר סנצ'רי סיטי', לוס אנג'לס, נשאל האם מותר להשתמש לאחר הפסח בבקבוקי ויסקי יקרי ערך, שנתקבלו בירושה ממי שלא מכר את חמצו בפסח. וידידי הרב יוסף כרמל, ראש כולל ומכון ארץ חמדה בירושלים, פסק לו בנדון זה, שיש לשפוך את הבקבוקים. אולם לפי המבואר לעיל נראה שאם קיבל בירושה או במתנה בקבוק ויסקי שידוע שלא נמכר בפסח, מותר בהנאה מדין "ספק דרבנן לקולא", ונחלקו האחרונים האם מותר גם באכילה, או לא.

וכאשר מקבל את הויסקי במתנה או בירושה מישראל מומר, או קונה את הויסקי ממפעל או חנות שבבעלות ישראל מומר, ניתן לצרף גם את דברי הפוסקים שהביא המשנה הלכות, שחכמים לא קנסו לאסור בהנאה את חמצו של המומר.

ענף ב

קניית ויסקי בחנות ה'דיוטי פרי' בנתב"ג שחמצה נמכר לנכרי אך מכירתו נמשכת גם בפסח

רבים קונים משקאות ויסקי בחנות ה'דיוטי פרי – ג'יימס ריצ'רדסון', במתחם בנמל התעופה בן גוריון בישראל, הנמצאת בבעלות של יהודים. למרבה הצער, החנות פתוחה גם בימי חג הפסח, וכל מוצרי החמץ למיניהם נמכרים בה ללא כל הגבלה בריש גלי. ומאחר ונתבאר לעיל כי לכתחילה אין לקנות משקאות חריפים שלא נמכרו במכירת חמץ, עלינו לברר:

 האם החנות נמצאת בבעלות יהודים שלא מכרו את החמץ.

 גם אם יתברר כי החמץ בחנות הדיוטי פרי נמכר לנכרי, יש לעיין מה תוקפה של "מכירת" חמץ שנעשתה על ידי אדם הממשיך למכור את החמץ בחנותו בפסח – והאם החמץ שנשאר בחנות נאסר בהנאה, כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

[במאמר המוסגר, הרב בן ציון נשר, רב קהילת איחוד שיבת ציון בתל אביב, כתב ב"פינת ההלכה" היוצאת לאור ע"י הקהילה (פרשת אחרי מות-קדושים תשע"ב) כי חנות ה'דיוטי פרי' היא "חברה בע"מ", ובשל כך היה מקום להקל על פי הפוסקים הסוברים שבחמץ השייך לחברה בע"מ, אין איסור "בל יראה" היות והחמץ לא שייך לבעלים מסויים. אולם למעשה, היתר זה לא שייך בחנות הדיוטי פרי היות וזו חברה הנמצאת בבעלות פרטית של איש עסקים יהודי, אשר ודאי מחוייב לבער את החמץ הנמצא ברשותו].

י. הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר, נדרש לשאלה זו בתוך דבריו במאמר שפרסם בקובץ פעמי יעקב (ניסן תשס"ז עמ' קיח) בנושא "מכירת חמץ של אדם שלא ביקש למכרו", וכתב: "בספרי הפוסקים האריכו רבות אודות יהודים שאינם מוכרים את חמצם בפסח אם מחמת אונס, ואם מחמת חוסר הכרתם בחומרת האיסור. האם ניתן למכור את חמצם שלא בידיעתם מכח הכלל "זכין לו לאדם שלא בפניו", או לאו. והעלו בזה סברות רבות, זה בונה וזה סותר, זה מוכיח וזה מפרק, כדרכה של הלכה". ומסקנתו למעשה: "כיון דאנן סהדי דניחא ליה לכל יהודי להינצל מעבירה חמורה כזו, ובפרט שאין לו שום הפסד כלל ועיקר, אם כן כולי עלמא יודו דאפשר גם לזכות מאדם ולמכור לגוי, כי זכות היא לו".

ועל פי זה כתב: "ומזה מצאתי מזור ומרפא לחמץ שבחנויות הדיוטי פרי אשר בנמל התעופה, שהם בבעלות יהודים והם מוכרים ויסקי וכדו' גם בחול המועד פסח, רחמנא ליצלן. ושמעתי באומרים לי שמשום זה היו נמנעים מלמכור את חמצם בפסח. ואמר לי ידידי וחביבי הרה"ג רבי שלמה זלמן רווח שליט"א, שדיבר עמהם ומוכנים הם למכור את כל החמץ לגוי, אך אינם נמנעים מהמשך המכירה בחול המועד. ולהנ"ל אפשר למכור ומה שניתן להציל נציל, שזה מועיל על שאר הסחורה שלא תיאסר לאחר הפסח, דהוי ליה חמץ של גוי שעבר עליו הפסח ומותר באכילה וכל שכן בהנאה. והצלנו רבים מבני ישראל הכשרים שבאים שמה וקונים אחר הפסח מן הבא לידם ונכשלים באכילת חמץ שעבר עליו הפסח והוא של ישראל, ועל ידי המכירה הלזו מהני להצילם מאיסור, שהחמץ שנמצא בחנות לאחר הפסח הוא חמץ שנמכר לגוי ואינו אסור בהנאה ובאכילה. ובשנה שעברה ערב פסח תשס"ו במכירת החמץ שאני מצטרף למרן פוסק דורנו בעל היביע אומר שליט"א [זצ"ל] הצעתי לפניו הסדר זה של הדיוטי פרי, והסכים על זה ושמחתי על כך כמוצא שלל רב".

מדבריו עולה כי בשנת תשס"ז סירבו למכור את החמץ בחנות הדיוטי פרי בנתב"ג, בגלל רצונם המפורש להמשיך ולמכור את החמץ בפסח. וכדי להציל את קוני המשקאות החריפים [ושאר מוצרי החמץ] מלהיכשל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח, צירף הרב עמאר את חנות ה'דיוטי פרי' למכירת החמץ שלו. ולמדים אנו מכך, כי לדעתו [והגר"ע יוסף הסכים עמו] יש תוקף למכירת חמץ, אפילו אם בעלי החנות ממשיכים למכור את החמץ בימי הפסח.

יא. אולם השאלה המתבקשת היא, מדוע המשך מכירת החמץ בימי הפסח לא מהווה גילוי דעת שהמוכר כלל אינו מעוניין במכירה, וממילא המכירה מתבטלת.

על כך השיב הרב עמאר: "מכיון שבסופו של דבר יבואו שמאים וחשבונאים ויעריכו ויבדקו הכל ואפשר גם לבדוק בפנקסי המכירות ולהתחשבן על זה, בודאי שהמכירה לא בטלה. ועוד עלה בדעתי, דאפשר להוסיף בשטר המכירה של אלו או באופן כולל, שאפילו ימכרו מן החמץ לא תתבטל המכירה, ויתחשבנו על זה בעת התשלום. ואפשר דאין צריך בזה, מאחר והוא מרשה למוכרים להשתמש גם בתוך החג בחמץ אם יצטרכו, ומאחר שאינו משלם אלא מה שישאר ואין לו שום הפסד, נראה דדי בזה".

ולכאורה היה נראה להביא מקור לסברא זו, שהמשך מכירת החמץ אינו מבטל את המכירה, מדברי האגרות משה (או"ח ח"א סי' קמט) בנדון "חנוונים שמוכרים חמצם על ידי הרב כנהוג, והוא חשוד לעבור לסחור בחמץ בפסח ונוטל כל מה שצריך למכור בפסח מאלו החמץ שמכר ע"י הרב", ונשאלה השאלה האם מותר לכתוב שטר מכירת חמץ לחנווני הממשיך למכור בחנותו חמץ במשך ימי הפסח [וכמו כן, יש לשאול האם לאחר הפסח מותר לקנות חמץ מחנות זו]. והשיב רבי משה: "פשוט שאין זה ביטול על המכירה, כי מצד תנאי המכירה להעכו"ם נכתב בשטר המכירה שמה שיטול יהיה כקונה אז מהעכו"ם, ויצטרך לנכות מהסך שחייב לו העכו"ם. וממילא אין כאן שום ביטול על המכירה, ומה שלא לקח הוא של העכו"ם. ובלא זה, אין שייך לבטל קנין שכבר נעשה ואינו שוב בעלים על זה, אלא הוא או כקונה מחדש או כגוזל, שהוא ודאי עבר על בל יראה כיון שקנה בין למקח בין לגזל, אבל רק על מה שלקח בידו וקנה ולא על מה שנשאר. ואין לומר שאיגלאי מילתא שלא מכר בלב שלם אלא שהערים, דמהיכי תיתי נימא כן, דאף שחשוד לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר, לא יעבור על מה שיכול לעשות בהיתר". ומסקנתו הברורה: "ולכן ברור ופשוט שהמכירה קיימת, וטוב עשה כתר"ה שהשתדל שימכרו חמצם".

ומבואר איפוא בדבריו, שהמשך מכירת החמץ בפסח אינו מבטל את המכירה. ראשית, כי תנאֵי המכירה מאפשרים את מכירת החמץ השייך לנכרי, אם יקבל הנכרי את תמורתם, וממילא המשך מכירת החמץ ליהודים, אינה סותרת את רצונו של בעלי החנות למכור לנכרי את שאר החמץ שלא נמכר ליהודים בפסח, כדי שלא יאסר בהנאה לאחר הפסח. שנית, לא ניתן לבטל קניין שכבר נעשה, ולכן לאחר שנעשתה מכירת החמץ בערב פסח, היהודי לא יכול לבטל את המכירה, אלא רק לקנות מחדש את החמץ או לגזול אותו מהנכרי. ונמצא שרק על החמץ שנגזל או נלקח מהנכרי ונמכר ליהודים בחג יש איסור בל יראה, אך לא בחמץ שנשאר בחנות ולא נמכר, אשר היה ונשאר בבעלות הנכרי, וממילא לאחר הפסח אינו נאסר בהנאה. ומוסיף רבי משה, שאין כל סיבה לומר שבהמשך המכירה יש "גילוי דעת" שהמכירה לא נעשתה בלב שלם או בהערמה, שכן אפילו "שחשוד לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר [בחמץ שנמכר בפסח], לא יעבור על מה שיכול לעשות בהיתר [בחמץ שלא נמכר בפסח, ועל ידי המכירה לא יֵאסר לאחר הפסח]".

וכן נקט לדינא החלקת יעקב (או"ח סימן קצד) במענה לשאלה האם מותר לכתוב שטר מכירת חמץ לחנווני הממשיך למכור בחנותו חמץ במשך ימי הפסח: "אף שעושה איסור [החנווני] בזה שמוכר חמץ בפסח, אבל בחמץ הנשאר בכדי שהוא עצמו לא יוכשל באיסור דבל יראה, וגם שלא ייאסר החמץ בפסח ויוכשלו אחרים לאוכלו לאחר הפסח, צריכים לעשות תקנה למכור החמץ שלו לעכו"ם".

יב. אולם רבי ישראל בעלסקי, ראש ישיבת תורה ודעת, נשאל בשו"ת חיי הלוי (סימן יח) "האם יש איזה מקום להתיר מכירה בדיעבד של חברה כולה לפסח, כאשר החברה פועלת כדרכה בימי הפסח". והשיב בהחלטיות: "מכירות כאלו אסורות בהחלט, כיון שהן זיוף מוחלט". וביאר את הוראתו: "כלל גדול הנוגע לכולם, הוא שמקח שלא שינה את מצב הדבר הנמכר, ולא את פעולותיהם של בעלי העסק, ומה שעשו אתמול הוא אותו הדבר שעושים היום בדיוק, ומפטירין כאתמול ממש כאילו לא נמכר, הוא ראיה גדולה שלא כיוונו למכירה ממשית, אלא לכסות עיניים". ומבואר בדבריו, שאם לאחר מכירת החמץ, ממשיך ה"מוכר" למכור את החמץ בחנותו, אין כל תוקף למכירה, וגם החמץ שנמכר ב"מכירה" יאסר לאחר הפסח כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

וכן מסר לי ידידי ר' יוסף זלושינסקי בשם הג"ר אשר וייס "שאם מוכרים חמץ וממשיכים לעשות בו מסחר, המכירה בטלה".

למקרא דברי הרב בעלסקי, כתבתי לו את המכתב הבא:

בס"ד, יום ה' לפרשת אחרי מות קדושים תשע"ג

כבוד הרב הגאון רבי ישראל הלוי בעלסקי שליט"א

ראש ישיבת תורה ודעת ברוקלין נוי יורק

השלום והברכה!

בחג הפסח האחרון עסקתי בסוגיית מכירת חמץ ובנדון מכירת חמץ של מפעלים ובתי עסק שונים.

כאשר עיינתי בספרכם החשוב שו"ת שולחן הלוי, ראיתי שנשאלתם [סימן יח] האם יש מקום להתיר בדיעבד מכירה של כל החברה בפסח, כאשר החברה פועלת כדרכה בימי הפסח. ופסקתם באופן חד משמעי כי מכירות מסוג זה אסורות בהחלט, כיון שהן זיוף מוחלט.

והנה בעת הכנת השיעור מצאתי בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קמט) התייחסות לנושא זה, ומתבאר בדבריו כי חנווני שמכר חמץ, רשאי להמשיך למכור בחנותו כרגיל בימי הפסח, למרות המכירה, והמכירה שרירא וקיימת.

ותמהני, האין דבריו סותרים את המבואר בהוראתכם, או שמא יש חילוק בין הנדונים.

אודה מאד למעכ"ת שליט"א, אם יואיל לפרש לי את הסתום ולהאיר עיני בתורתינו הקדושה.

בהוקרה וביקרא דאורייתא

צביקה רייזמן

לאחר כמה ימים, כתב הרב אלי גרסטן, תלמידו של הרב בעלסקי, את תשובת הרב:

הראתי את המכתב לרב בעלסקי והוא קרא אותו והסביר שיש הבדל מהותי בין התשובה שלו בשו"ת שלחן הלוי, לבין תשובת רב משה.

רבי משה דן בעניין מכירת מוצרי חמץ. מוצרים אלו הינם ברי מכירה בחנות, והחנות מעוניינת למכור אותם. אין שאלה איפוא של גניבת דעת בנוגע לבעל החנות, בהקשר מכירת המוצרים לכל קונה שרוצה לקנותם. נוסף לכך, בשל איסור חמץ של תורה, יש אנן סהדי בפנינו שהוא מעוניין במכירת החמץ בלב שלם, מפני שהוא מבין את האיסור, או מפני שהוא מודע לכך שהמוצרים ייאסרו לאחר הפסח [ולקוחות לא ירצו לקנותם], ולכן הוא מסכים בשמחה למכירה, בתנאי שהקונים אכן משלמים את המחיר בהתאם, כולם מרוצים לקיים את צדם להסכם.

זאת בניגוד למכירת העסק כולו. בנוגע לעסק כולו, הרי שהבעלים אינו מעוניין במכירת העסק, ולכן בוודאי שאין כאן גמירות דעת. בהחלט שאין 'אנן סהדי' התומך במכירה כזו, שכן אין איסור על היות אדם בעלים של מאפיה, ובתנאי שהיא סגורה לאורך ימי הפסח. אילו הקונה היה מגיע עם כספו בידו לקנות את העסק, הבעלים היה נלחם נגדו על כך. לצד טיעונים אלו, אנו רואים שמלכתחילה לא הייתה לו שום כוונה ללכת הצידה לאחר המכירה.

הרב בעלסקי השווה ענין זה למבואר בשו"ע (חו"מ סי' צט סע' ד) "הכותב כל נכסיו לאחר, ואחר כך לוה מאחרים, ובבוא המלוה לגבות חובו מצוה להוציא שטר מתנה שקדם לשטר החוב, והכל רואים שאף על פי שכתב כל נכסיו לאחרים הוא מחזיק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו, ולא נתכוון אלא להבריח מבעל חוב שלא ימצאו ממה לגבות, ויאכל ממון אחרים, המתנה בטלה וגובה בעל חוב ממנה, אף על פי שקדמה להלוואה".

יג. בשעת עריכת השיעור [כסלו תשע"ג] ערכתי בירור מקיף בנושא מכירת החמץ בחנות הדיוטי פרי בנתב"ג, עם הרב יוחנן חיות, רבה של חברת התעופה 'אל על'.

הרב חיות ציין כי מוצרי החמץ הפטורים ממכס הנמכרים במטוסי 'אל על' בשעת הטיסה, נמכרים בבית דינו של הגר"ש ואזנר, והמחסנים בהם מאוחסנים מוצרים אלו, סגורים עד מוצאי יו"ט שני של גלויות.

לעומת זאת, בעליה של החנות הגדולה של ה'דיוטי פרי – ג'יימס ריצ'רדסון', אמנם עורכים מכירת חמץ במשרד רבנות העיר לוד, אולם כל מוצרי החמץ, ובכללם משקאות הוויסקי והוודקה נותרים על מקומם לאורך כל ימי חג הפסח ונמכרים ללא הפרעה לכל דורש [מסתבר איפוא, כי דברי הרב עמאר [לעיל אות יא] שבעלי חנות ה'דיוטי פרי' מיאנו למכור את החמץ, ובשל כך מכר הרב עמאר את החמר עבורם מדין "זכין לאדם", היו נכונים לשעת כתיבתם, בחודש ניסן תשס"ז, אך כיום המצב שונה].

לאור מצב זה, טען הרב חיות בנחרצות, כי הגר"ש ואזנר הורה לו באופן אישי, שאין כל תוקף למכירת החמץ הנעשית בחנות ה'דיוטי פרי', וכל החמץ הנמכר בחנות לאחר הפסח, אסור בהנאה, ולכן אסור לקנות בחנות זו משקאות חריפים כל ימות השנה, מחשש ששהו במחסני החנות בימי הפסח. הרב חיות הוסיף כי פעם אחת, נקנו בחנות ה'דיוטי פרי' שמונה בקבוקי משקאות חריפים יקרי ערך בחודש תמוז לכבוד שמחת חתונה, וכשנודע לקונה שיש חשש איסור בשתיית המשקאות, הוא התלווה אל הרב חיות לשאול את הגר"ש ואזנר והגרמי"ל לנדא, רב העיר בני ברק, מה דינם של הבקבוקים. ושניהם הורו כאחד, שיש לשפוך את הבקבוקים, ואין מקום להתירם מחמת "הפסד מרובה".

ובתוך כדי דיבור, ציין הרב חיות, שאין כל ראיה מדברי האגרות משה, לנדון החמץ הנמכר בחנויות ה'דיוטי פרי'. כי רבי משה התיר לחנווני שאמנם רצה במכירה וביצע אותה ברצון מוחלט, אלא שבמשך ימי הפסח, לא עמד בפיתוי, והמשיך למכור חמץ שנמצא בחנותו, אך ודאי לא היה לו כל חפץ בביטול המכירה, כדבריו "דאף שחשוד לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר לא יעבור על מה שיכול לעשות בהיתר". אולם בעליה של חנות ה'דיוטי פרי' המצהיר מראש בשעת מכירת החמץ שבדעתו להמשיך ולמכור את מוצרי החמץ בימי הפסח, מגלה בכך את דעתו הברורה שכל המכירה היא חוכא ואיטלולא, ואין זה אלא "טקס דתי" ללא כל תוקף משמעותי. ומסתבר שגם רבי משה היה מודה, כי למכירת חמץ שהבעלים מודיע כבר בשעת המכירה שלא יכבד אותה במלואה בימי הפסח, אין כל תוקף.

וככל הנראה לכך התכוין גם הרב בעלסקי בדבריו "שמקח שלא שינה את מצב הדבר הנמכר ולא את פעולותיהם של בעלי העסק, ומה שעשו אתמול הוא אותו הדבר שעושים היום בדיוק, ומפטירין כאתמול ממש כאילו לא נמכר הוא ראיה גדולה שלא כיוונו על מכירה ממשית אלא לכסות עינים", ולכן אין סתירה בדבריו להוראת האגרות משה לחנווני שבשעת המכירה רצה בה, וגם לאחר מכן כשנכשל ומכר חמץ בפסח, חפץ שהמכירה תתקיים כלפי החמץ שנשאר בחנות.

יד. אולם בספר הליכות שלמה (פסח, פרק ו סע' ט) הובא בשם הגרש"ז אויערבך: "מותר לכתחילה לקנות מוצרי חמץ שנמכרו קודם הפסח לנכרי כנהוג, אף אם היו שייכים למי שאינם שומרי תורה ומצוות, אם ידוע בבירור שמכרם כפי הסדר הנהוג". ובביאור הוראה זו נכתב בהערה: "דאע"פ שהמוכר אינו מכוון למכירה גמורה בלב שלם ואין דעתו אלא להערמה בלבד, מכל מקום לא אזלינן בתר מחשבתו ודעתו הפגומה כיון דדברים שבלב לא הוו דברים, אלא מתחשבים רק עם המעשה שהוא עושה, ולכן חשבינן ליה שפיר למכר גמור, וכמו שכתב הנודע ביהודה באו"ח סי' י"ח" [וז"ל: "הגע בעצמך, ישראל ימכור לישראל חברו סחורות באופן המועיל, בחליפין או בהקנאת מקום או במקום שכסף קונה, ולא ימסור המפתח, ויהיה בלב המוכר להערמה גמורה שמחשב בלבו לבטל המקח, ואחר כך יבואו לדין, וכי אנו משגיחים בהערמה דיליה, הלא נקהה את שיניו בדין ונוציא המקח מידו בעל כרחו ונאמר שכבר זכה הקונה. והכי נמי כבר זכה הקונה הגוי, ומה לנו בהערמת המוכר, וכיון שזכה הגוי שוב אין כאן בל יראה"].

ובהמשך ההערות הובא שם: "וכן היה רבנו [הגרש"ז אויערבך] מורה דמהאי טעמא אין לפקפק כלל על המכירה כשבעלי החנויות והמפעלים אינם שומרי תורה רח"ל, ומתייחסים למכירה כטקס דתי גרידא, ואין בלבם גמירות דעת לקנין. דכיון שכל בר דעת יודע ומבין שחתימתו על שטר מחייבתו, אפילו אם אינו בקי בפרטי המקח, או בשפה שנכתב בה השטר וכדומה, אין אנו מתחשבים כלל עם מה שבלבו, דדברים שבלב אינם דברים". הגרש"ז אויערבך מעלה בדבריו סברא פשוטה וברורה. חתימת ידיו של האדם על שטר מכירה מחייבת אותו באופן מוחלט, ושום דבר לא יוכל לבטל זאת. ולפיכך לכל מכירה שנעשתה כהלכה, והמוכר חתם על שטר המכירה כדת וכדין, יש תוקף מלא שאינו ניתן לערעור.

ומעתה גם בנדון דידן, אפילו אם לאחר מכירת החמץ לנכרי, המוכר ממשיך למכור חמץ בחנותו, אולם גם מעשה זה אינו יכול לבטל את חתימת ידי המוכר שמכר את חמצו לנכרי, והמכירה שרירא וקיימת.

קניית ויסקי שלא נמכר במכירת חמץ – האם מותר להסתמך לכתחילה על היתר "ספק דרבנן לקולא"

טו. בענף א' נתבארה סברא להתיר הנאה מויסקי שנקנה ממפעלים ומחנויות שלא מכרו את החמץ בכוונה תחילה, וכן ויסקי שנתקבל במתנה או בירושה ממי שלא מכר את חמצו בכוונה תחילה, מדין "ספק דרבנן לקולא", וההיתר לשתות את הויסקי תלוי במחלוקת האחרונים האם ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה, או לא.

והנה בדין "ספק דרבנן לקולא", דנו הפוסקים האם הלכה זו נאמרה רק בדיעבד – כשהמעשה כבר נעשה, והספק כבר קיים במציאות שלפנינו, שאז מותר לעשות מעשה להקל על סמך הספק שכבר קיים, או כאשר רוצים לעשות מעשה לכתחילה ולהסתמך על דין "ספק דרבנן לקולא", כגון לטבול לכתחילה במקוה שיש ספק האם המים פסולים מדרבנן.

לדעת שער המלך (מקוואות סוף כלל ה) ההסתמכות על דין "ספק דרבנן לקולא" הוא בדיעבד בלבד, אך אין להסתמך עליו לכתחילה, ולכן "בדין ספק מים טהורים כשר, אין מורים לכתחילה שיטבול במקוה זה". וכן מתבאר בדברי המשנה ברורה בהלכות ספירת העומר (סי' תפט ס"ק יד) שכתב על דברי מרן השו"ע "אם טעו ביום המעונן ובירכו על ספירת העומר חוזרים לספור כשתחשך, והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות". וביאר המשנה ברורה: "רצונו לומר דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צאת הכוכבים, דבין השמשות הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזמן הזה שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים, אלא דמכל מקום אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחילה, ולהכי המדקדקים ממתינים עד צאת הכוכבים שהוא בודאי לילה".

ולפי זה יוצא בנדון דידן, שלכתחילה אסור לקנות ויסקי שבעליו לא מכרוהו בכוונה תחילה בפסח, כי דין "ספק דרבנן לקולא" הוא היתר בדיעבד בלבד, אך אין להסתמך על דין זה לכתחילה.

אולם הראשון לציון, רבי יצחק יוסף, כתב בספרו עין יצחק – כללי הוראה (בכללי ספק דרבנן, סע' יד) וז"ל: "הרא"ם בתוספותיו לסמ"ג (הלכות מגילה דף צז) כתב, דהא דקיימא לן ספיקא דרבנן לקולא, היינו דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אין לעשות ספק דרבנן בידים להקל, ודמי להא דאין מבטלים איסור לכתחילה, ע"ש. וכבר כתב להוכיח בספר לימודי ה' (לימוד קפד) שלא כתב הרא"ם להחמיר אלא לגבי מצוות עשה, מה שאין כן לגבי איסור דרבנן, ושכן כתב המוצל מאש, וכן כתב בשו"ת מכתם לדוד (או"ח סימן יז). ובספר דברי אמת (קונטרס ט סימן ד) כתב לחלק בין מצות עשה לאיסור לא תעשה דרבנן דשרי לכתחילה בספק". ובהמשך דבריו הביא את דברי הפרי חדש (יו"ד סי' קי בכללי הספק ספיקא) "שכתב לחלוק על הרא"ם, וסבירא ליה דספק דרבנן לקולא הוא אף לכתחילה". ובביאור סברתם כתב הראשון לציון: "דחכמים לא אסרו אלא בוודאי אבל לא דיברו בספק, וממילא אף לכתחילה הוא, דליכא איסור בכהאי גוונא".

ומבואר איפוא, כי יש פוסקים המתירים להסתמך על דין "ספיקא דרבנן לקולא" אפילו לכתחילה, ומחלקים בין מצוה לאיסור כדברי הראשון לציון בהמשך דבריו שם: "דבספק מצוה דרבנן [כגון ספירת העומר] ראוי שלא יכניס עצמו בידם לספק דרבנן, שמא לא יקיים מצות חכמים. אבל לגבי איסור, מעיקרא לא אסרו חכמים במקום ספק". ולפי דבריהם יוצא כי מותר לכתחילה לקנות ויסקי שבעליו לא מכרוהו בכוונה תחילה בפסח, כי דין "ספק דרבנן לקולא" באיסור הוא היתר לכתחילה.

• • •

סוף דבר: לדעת הגר"ש ואזנר והגמי"ל לנדא, אין לקנות משקאות וויסקי בחנות ה'דיוטי פרי – ג'יימס ריצ'רדסון', הנמצאת במתחם נמל התעופה בן גוריון בישראל, מכיון שבחנות זו נמכרים מוצרי החמץ למיניהם גם בימי הפסח בריש גלי, ובכך מגלים בעלי החנות שלא היתה להם כל כוונה אמיתית למכור את החמץ. ומאחר ואין תוקף למכירה, החמץ נאסר בהנאה לאחר הפסח.

אולם לדעת הגר"ש עמאר [ולדבריו הגר"ע יוסף הסכים עמו], יש תוקף למכירת החמץ גם במקום שהחמץ נמכר לנכרי קודם הפסח, וממשיכים למכור בו חמץ בימי החג. ולפי דבריו, משקאות חריפים שיש בהם חמץ שנקנו ב'דיוטי פרי' מותרים לאחר הפסח [ומשמע מדבריו כי היתר זו הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה].

וכמו כן נתבאר על פי דברי הגרש"ז אויערבך "שכל בר דעת יודע ומבין שחתימתו על שטר מחייבתו", ולכן אפילו אם לאחר מכירת החמץ לנכרי, המוכר ממשיך למכור חמץ בחנותו, נראה שגם מעשה זה אינו יכול לבטל את חתימת ידי המוכר את חמצו לנכרי, והמכירה תקֵפה.

ברם אפילו אם נאמר שאין כל תוקף למכירת החמץ בחנות ה'דיוטי פרי', לפי המבואר לעיל [ענף א] שנחלקו הפוסקים אם משקה הויסקי שהוא זיעה המופקת מחמץ, אסור בהנאה לאחר הפסח, או לא. הויסקי מותר בדיעבד בהנאה מדין "ספק דרבנן לקולא", ונחלקו האחרונים האם מותר גם בשתיה, או לא.

ועוד נתבאר כי יש פוסקים המתירים להסתמך על דין "ספיקא דרבנן לקולא" אפילו לכתחילה באיסור דרבנן, כי "מעיקרא חכמים לא אסרו במקום ספק". ולפי דבריהם מותר לקנות ויסקי שבעליו לא מכרוהו בכוונה תחילה בפסח, גם לכתחילה.

והרב בן ציון נשר הוסיף סניף להיתר, מדברי המשנה הלכות [לעיל אות ח] שלא קנסו "מומר" לאסור את חמצו לאחר הפסח, ולפי זה, בעלי חנות ה'דיוטי פרי' הממאנים להפסיק את ממכר החמץ בחנותם בפסח, הם "מומר" שחמצו לא נאסר בהנאה לאחר הפסח, ולכן "אף שקשה להתיר לכתחילה, מכל מקום המתיר אין מזניחין אותו, כי יש לו על מי לסמוך".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

קידושין בשבת

קידושין בשבת בקובץ דרכי הוראה (חלק ט סימן ז) הופנתה שאלה לידידי רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי הוראה בירושלים "מדייני עיר התורה ליקווד במעשה שהיה,

קרא עוד

שבויה – לבעלה ולכהונה

שבויה – לבעלה ולכהונה מזה אלפי שנים, נדונו בדברי גדולי הדורות, שאלות רבות אודות היתרן של נשים שנפלו בשבי, לבעליהן ומה הדין כאשר נישאו לכהונה.

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.