כתר תורה וכתר מצוות

תקציר השיעור

א. הקדמת נעשה לנשמע

בסוגיית הגמרא במסכת שבת, תיארו חז"ל את מעמד הר סיני והקדמת "נעשה" ל"נשמע", וצריך להבין:

• מדוע הזכיה בכתרים היתה בגלל שהקדימו נעשה לנשמע ולא בגלל שאמרו נעשה ונשמע.

• מדוע בקשירת הכתרים כל מלאך קשר ב" כתרים, ואילו בפריקתם כל מלאך פירק מכתר אחד

• יש להבין ולהגדיר מהו "נעשה" ומהו "נשמע". ומדוע באמת לא אמרו קודם "נשמע" ואחר כך "נעשה".

ב. תלמוד ומעשה – מה גדול יותר

• במשנה "כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת" – מפורש שהמעשה גדול מהחכמה [לימוד תורה]. ואילו בגמרא מפורש כי התלמוד גדול מהמעשה, וצ"ע • ובגוף דברי הגמרא צ"ב, אם מעלת התלמוד היא רק בגלל שהוא דרך והכשר להשגת המעשה, הרי שבאמת המעשה יותר גדול, וצ"ע.

ג. הקב"ה רצה לתת את התורה לאומות העולם

יש לבאר את משמעות דברי חז"ל שהקב"ה שאל אותם האם יסכימו לקיים את מה שכבר נצטוו.

ד. הוויכוח בין משה רבנו והמלאכים בשעה שעלה למרום

יש להבין היאך חשבו המלאכים שתינתן להם התורה, הרי ודאי אינם יכולים לקיימה, וצ"ע.

ה.  "נעשה" – קיום מצוות; "נשמע" – לימוד תורה

ביאור סוד הקדמת ה"נעשה" ל"נשמע" • דברי הגר"א שכנגד "המצות" המיוחדים לגוף אמרו "נעשה", ונגד ה"תורה" הלימודית המיוחדת לנשמה אמרו "נשמע".

ו. "תלמוד" גדול מ"מעשה" – כי התלמוד הופך את המצוות למהות אחרת

דברי המהר"ל שהתלמוד מצמיח את המעשים – הופך את המעשים ל"חפצא אחרת" של תורה.

ז. ביאור הוויכוח בין משה רבנו והמלאכים בשעה שעלה למרום

דברי הרמב"ן, הגר"א והרדב"ז – שיש ב" חלקים תורה: רוחני – שמותיו של הקב"ה; וגשמי – מצוות.

ח. קיום ז" מצוות בני נח – במהלך של "תורה" ולא במהלך של "מצוות"

ט. בחטא העגל פגמו ב"נעשה" – הראו שאין לתורה קיום גשמי אלא רוחני

י. ברכת התורה – שתי ברכות על מצוה אחת

מעתה יתכן להסביר את התקנה לברך ב" ברכות על מצוה אחת.

יא. "כתר תורה" מונח ועומד – וכל אחד יכול לזכות בו

ממוצא הדברים נתבונן מה נוכל להשכיל מהמבואר לעיל להנהגתנו למעשה • דברי השל"ה הק" שהשמחה בחג מתן תורה "רוחנית להתקדש ולתקן מעשיו ולהיות מוכתר בכתר תורה".

כתר תורה וכתר מצוות

 

כתר תורה וכתר מצוות

 

א. הקדמת 'נעשה' ל'נשמע'

בסוגיית הגמרא במסכת שבת (1), תיארו חז"ל את מעמד הר סיני והקדמת 'נעשה' ל'נשמע': "דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע'. כיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום". דברי חז"ל טעונים ביאור:

  • מדוע הזכיה בכתרים היתה בגלל שהקדימו 'נעשה' ל'נשמע' ולא בגלל שאמרו 'נעשה' ו'נשמע'.
  • מדוע בקשירת הכתרים כל מלאך קשר ב' כתרים, ואילו בפריקתם כל מלאך פירק מכתר אחד [וראה בדברי התוספות (ד"ה ירדו) שעמדו בקושיא זו, ולהלן יבואר באופן אחר].
  • יש להבין ולהגדיר מהו 'נעשה' ומהו 'נשמע', ומדוע באמת לא אמרו קודם 'נשמע' ואחר כך 'נעשה'.

והנה במדרש (1ב) מפורש כי חטא העגל פגמו ישראל רק בכתר 'נעשה' ולא בכתר 'נשמע' – ותמה הגר"י סרנא [הובא בספר מזמור לדוד (1ג)], כי דברים אלו לכאורה עומדים בסתירה לדברי הגמרא במסכת שבת (1א) שמלאכי החבלה פרקו את ב' הכתרים, ומשמע שפגמו בשני הכתרים.

 

ב. תלמוד ומעשה – מה גדול יותר

במשנה במסכת אבות (2א) אמר רבי חנינא בן דוסא: "כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת", ומפורש שהמעשה גדול מהחכמה [לימוד תורה]. ובאבות דרבי נתן (2ב) הוסיפו שהדבר נלמד מהקדמת 'נעשה' ל'נשמע'.

ואילו במסכת קידושין (2ג) נשאלה השאלה "תלמוד גדול או מעשה גדול" ולבסוף "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול [ממעשה] שהתלמוד מביא לידי מעשה", וצ"ע

ואמנם גוף דברי הגמרא בקידושין צ"ע טובא, אדרבה, אם מעלת התלמוד הוא רק בגלל שהוא דרך והכשר להשגת המעשה, הרי שבאמת המעשה יותר גדול, וצ"ע.

 

ג. הקב"ה רצה לתת את התורה לאומות העולם

ידועים דברי חז"ל הובאו ברש"י בפרשת וזאת הברכה (2ד) ובילקוט שמעוני (2ה), שקודם מתן תורה, בא הקב"ה לאומות העולם ורצה לתת להם את התורה. אמנם כשנעיין במצווות שהקב"ה רצה לתת לאומות העולם, נתפלא למצוא כי מדובר במצוות שכבר נצטוו בז' מצוות: לבני עשו – איסור לא תרצח, לבני עמון ומואב – לא תנאף, לבני ישמעאל – לא תגנוב. ותמוה, שאין זה 'תורה' חדשה שביקשו מהם שיקבלו, אלא אותה 'תורה' שכבר היו מצווים בה. יש איפוא לבאר את פשר דברי חז"ל שהקב"ה שאל אותם האם יסכימו לקיים את מה שכבר נצטוו.

  • עוד יש להבין מדוע ענה להקב"ה לכל אומה ואומה דווקא את הדבר שהכי קשה בעבורם [ספר ביקר יבין (2ו)], וכפי שמדוקדק בלשונם של חז"ל שאומות העולם אמרו "כל עצמן של אותם אנשים…", דהיינו שרציחה, ניאוף וגניבה הן תכונות בעצמות אומות אלו, וצ"ע.

 

ד. הוויכוח בין משה רבנו והמלאכים בשעה שעלה למרום

חז"ל מתארים במסכת שבת (3א) את הוויכוח בין משה רבנו והמלאכים בשעה שעלה למרום לקבל התורה, את טענת המלאכים שהתורה צריכה להינתן להם, ואת תשובת משה רבנו, שאינם יכולים לקיים את הכתוב בה "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – כי לא  ירדו למצרים, וגם אינם יכולים לקיים "לא תרצח, לא תנאף ולא תגנוב" שהרי אין ביניהם קנאה ויצר הרע. ואמנם מייד הודו לו המלאכים.

ויש להבין מה בכלל היתה ההווא אמינא של המלאכים שתינתן להם התורה, וכי לא ידעו שאינם יכולים לקיים את המצוות שכתובים בה. וראה במה שכתב הגר"א (3ב) מה סברו המלאכים, אך דבריו סתומים ומצריכים ביאור.

  • • •

ה.  'נעשה' – קיום מצוות; 'נשמע' – לימוד תורה

יסוד ביאור הדברים יובן בהקדם דברי בית הלוי (4א) בביאור ההבדל בין 'תורה' ובין 'מצוות' וסוד הקדמת ה'נעשה' ל'נשמע', על פי מאמר הזוהר הקדוש: "נעשה – בעובדין טבין' ונשמע – בפתגמין דאורייתא". וכתב הבית הלוי: "הרי ד'נעשה' הוי קבלה על קיום המצות, ו'נשמע' הוי קבלת לימוד התורה הקדושה". וביאר הבית הלוי, שבלימוד התורה יש שני חלקים: הלימוד על מנת לדעת המעשה, והלימוד לשם לימוד שהוא תכלית בפני עצמו. ולכן

דווקא הקדמת 'נעשה' ל'נשמע' מגלה שרצו לקבל את התורה מצד עצמה ולא מצד הכשר לקיום המצוות. משום שאילו היו מקבלים את התורה תחילה, לא היה מוכח שמקבלים את התורה כתכלית בפני עצמה, אלא כ'הכשר מצוה' לדעת כיצד לקיים את המצוות. ומתוך שקבלו ישראל עליהם את התורה לאחר שקבלו כבר את המצוות ב'נעשה', הוכיחו שמקבלים את התורה כמצוה מצד עצמה, ולא כהכשר מצוה בעלמא. נמצא שמתוך הקדמת 'נעשה' ל'נשמע' גילו ישראל שהתורה היא 'כתר' בפני עצמו, ולכן זכו בכתר מיוחד נוסף על כתר המצוות.

והיינו ביאור דברי האבות דרבי נתן כי 'חכמה' ו'מעשים' נלמדים מהקדמת 'נעשה' ו'נשמע'.

בתוספת עומק, ביאר מו"ר הגר"ד כהן בספרו מזמור לתודה (5ב) על פי דברי הגר"א באדרת אליהו (4ב) כי "נגד 'המצות' המיוחדים לגוף אמרו 'נעשה', ונגד ה'תורה' הלימודית המיוחד להנשמה והשכל אמרו 'נשמע'. ודבריו מבוארים על פי מה שכתב הגר"א (4ג) שהתורה "מחברת שמים וארץ", וכדברי הגר"ח מוולוז'ין  בספרו נפש החיים (5א) ש"אור התורה" גבוה מעל גבוה כי יסודו באור העליון – "ונמצא לפי דברי הגר"א, יש תוספת במה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע עפ"י דרכו של הבית הלוי, שמתוך הקדמה זו גילו ישראל שמקבלים את התורה בקבלה נפרדת לאחר קבלת המצוות, ומקבלים עליהם עבודה מיוחדת של תורה הלימודית שבשמים המיוחדת לנשמה ולשכל". נמצא כי בהקדמת 'נעשה' ל'נשמע' גילו [א] את מעלת התורה מצד עצמה [ב] פעולתה בשמים והיא מיוחדת לנשמה.

 

ו. 'תלמוד' גדול מ'מעשה' – כי התלמוד הופך את המצוות למהות אחרת

על פי האמור נוסיף נופך בביאורו של המהר"ל (5ג) לדברי הגמרא בקידושין (2ג), "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" – שאין הכוונה בגלל שעל ידי הלימוד יודע מה לעשות, אלא בגלל שהתלמוד מצמיח את המעשים, דהיינו הופך את המעשים למהות אחרת הבאה מכח השמים והנשמה – 'חפצא אחרת', של תורה.

להשלמת היריעה, נעיין בשיחתו האחרונה של ה'סבא מסלבודקה' [המובאים בספר 'מזמור לדוד' (6)] ודבריו המופלאים "שגם מעשה קיום מצוה שהוא מימושה של תורה, הוא התורה עצמה. ואינו דומה קיום מצוה של יהודי המקיים את המצוה רק מכח ידיעתו את חובתו לקיים את המצוה, לת"ח הבקי בכל פרטיה ודקדוקיה של המצוה ומקיים את המצוה לפי ידיעתו את התורה, והופך בזה קיום המצוה לחפצא של תורה".

נמצא איפוא, כי תורה ומצוות אינם ב' דברים, שאחד מביא לשני, אלא חד הם, כדברי המהר"ל שהתורה היא הפועלת המעשה עצמו, והתורה מצמחת את המעשים במהות אחרת. המעשים בעצמם הם תורה.

יסודות הדברים נשנו גם בדברי הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו (7ב), יעויין שם.

 

  • • •

מעתה מיושבים היטב כל הקושיות ומבוארים העניינים שהערנו לעיל.

 

ז. ביאור הוויכוח בין משה רבנו והמלאכים בשעה שעלה למרום

עתה נשוב לביאור הוויכוח שהיה בין משה רבנו והמלאכים בשעה שעלה למרום (לעיל 3א) – מה היתה ההווא אמינא של המלאכים שתינתן להם התורה, בהקדם דברי הרמב"ן (8א), הגר"א (8ב) והרדב"ז (8ג) – שיש ב' חלקים תורה: רוחני – שמותיו של הקב"ה; וגשמי – מצוות.

הרמב"ן (8א) כתב ש"כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", ויש אופן לכתיבת התורה בגלוי בתיבות הנקראות בענין התורה והמצוות, ויש אופן נוסף נסתר לכתיבתה בתיבות המתחלקות לשמותיו של הקב"ה. ועל פי דבריו כתב הגר"א (8ב) לבאר כי רבי יהודה ורבי שמעון לא נחלקו כלל מי כתב את שמונה הפסוקים האחרונים של התורה, כי המובן של כתיבה "בדמע" הוא מלשון "דימוע" – עירבוב, שנכתבו על ידי משה רבנו באופן הנסתר, כשמותיו של הקב"ה, עד שבא יהושע וכתבם באופן הגלוי הנמצא בידינו עתה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים.

על פי יסוד זה ביאר הרדב"ז (8ג) – בתשובתו "למה אין כותבים הנקודות והטעמים בספר תורה כיון שהכל ניתן למשה רבנו ע"ה בסיני" – את טענת המלאכים שביקשו שתינתן להם התורה בחלק הרוחני בלבד "בלא פיסוק תיבות, על דרך שמותיו של הקב"ה". ועל כך השיבם משה רבנו "שיש לתורה קריאה אחרת גשמית, על דרך פיסוק תיבות בענייני בני אדם, בטומאה וטהרה, ואיסור והיתר, ופטור וחייב, וכן כל שאר דיניה". וכפי שכתב הגר"א (9א) "כשרצו המלאכים שיתן הקב"ה להם התורה, רצו שיתן להם הרוחני. והשיב להם משה רבנו, תורה מה כתיב בה וכו', שהם קיום המצוות שאינם אלא בארץ". וראה בתוספת והטעמה בדברי הגר"ד כהן בספרו מזמור לדוד (9ב) "והטעם והענין בזה הוא, שנתינת התורה לא היתה רק למען לימוד חלק הרוחניות של התורה, ולהשיג בה השגות של סודות התורה וצירופי שמות בלבד, אלא כדי שתשפיע התורה על לומדיה למטה בארץ להעלות ע"י התורה את החיים הארציים, ולהתעלות מחיל אל חיל מכה רוחניות התורה, ולהתרומם על ידה מן החומריות והארציות של עולם הזה עד למדריגות נעלות". וכדברי החזון איש באיגרתו (9ג) "ועיקר סגולת התורה, להביא את האדם לרוממות עילאה, ולהכיר חובת האדם בעולמו, באה על ידי עמלה של תורה".

 

ח. קיום ז' מצוות בני נח – במהלך של 'תורה' ולא במהלך של 'מצוות'

על פי האמור, מבוארים דברי חז"ל – מה ביקש הקב"ה מאומות העולם כאשר הציע להם לקבל את התורה, כפי שביאר מו"ר הגר"ד כהן [בספר ביקר יבין (10)] שהקב"ה רצה שאומות העולם יקיימו ז' המצווות לא במהלך מצות אלא במהלך של תורה שהיא משפיעה על המהות של האדם וחלקה בנשמה. ולכן ענה לכל אומה ואומה דווקא בדבר שהוא נגד והיפוך טבעה, כמדוקדק בלשון הילקוט שהשיבו ש"כל עצמן" ומהותם הם רוצחים וגנבים, כדי להראות שאצלם לא שייך כלל שיקיימו מצוות במהלך של תורה.

 

ט. בחטא העגל פגמו ב'נעשה' – הראו שאין לתורה קיום גשמי אלא רוחני

ומיושבת קושיית הגר"י סרנא (1ג) מדברי המדרש (1ב) שבחטא העגל פגמו ישראל רק בכתר 'נעשה' ולא בכתר 'נשמע', על דברי הגמרא במסכת שבת (1א) שמלאכי החבלה פרקו את ב' הכתרים, ומשמע שפגמו בשני הכתרים. כפי שביאר בספר מזמור לדוד (11ב) על פי דברי הבית הלוי (4א) שזכו בכתרים בגלל שהקדימו 'נעשה' ל'נשמע' וגילו בזה את מעלת התורה שהיא מהות רוחנית בפני עצמה. אך בחטא העגל פגמו ב'נעשה' – כי הראו שהתורה אין לה קיום גשמי אלא רוחני [כטענת המלאכים], ועל פי המבואר, ממילא פגמו גם בכתר 'נשמע'  – כי תורה ללא מעשה היא לא החפצא של התורה. ומובן מדוע בקשירת הכתרים כל מלאך קשר ב' כתרים, כי אז היו במדרגה שהמצוות והתורה חד, שהמצוות הם במעלת חפצא של תורה. ברם בפריקתם לאחר שחטאו – כל כתר הוא דבר בפני עצמו.

 

י. ברכת התורה – שתי ברכות על מצוה אחת

מעתה יתכן להסביר את התקנה לברך ב' ברכות על מצוה אחת (12א), כי יש בתורה ב' עניינים כנ"ל: א) לעסוק בדבר תורה – כדי לקיים המצוות.  ב) אשר בחר בנו – על החפצא של תורה אשר הופכת את מהות האדם לאחר, ובזה בחר בנו מכל העמים.

 

יא. 'כתר תורה' מונח ועומד – וכל אחד יכול לזכות בו

ממוצא הדברים נתבונן מה נוכל להשכיל מהמבואר לעיל להנהגתנו למעשה.

הרמב"ם כתב בהלכות תלמוד תורה (12א) "כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל… כל מי שירצה יבוא ויטול". ועוד כתב הרמב"ם (2ג; שם הלכה יג) "מי שרצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה" [במאמר המוסגר, ראה בהטעמת ביאור דברי הרמב"ם ש'כתר תורה' עדיין מונח בקרן זוית, בספר מזמור לדוד (12ד), על פי המבואר לעיל שבחטא העגל פגמו בכתר 'נעשה' [וממילא נפגם הנשמע]. ועל כן גם עתה, שייך להעמיד על מקומו את כתר התורה, להאיר באמצעותה את המעשים].

לסיום, נדקדק בלשון השל"ה הק' (13ב) בביאור דברי הגמרא בפסחים (13א) מדוע שמח רב יוסף באופן מיוחד בחג השבועות באומרו שאילולא תורה "כמה יוסף איכא בשוקא" – כי השמחה בחג מתן תורה היא "רוחנית להתקדש ולתקן מעשיו ולהיות מוכתר בכתר תורה" – בתלמוד המביא לידי מעשה, להיות המעשים עצמם חפצא של תורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

כבוד הבריות

 כבוד הבריות א. גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה בסוגיית הגמרא במסכת ברכות נדון בהרחבה אימתי נאמר הכלל

קרא עוד

קדיש

א. המקור לאמירת קדיש בדברי חז"ל [בתלמוד ובמדרשים מוזכר הקדיש בשם 'יהא שמיה רבא', משום שזהו עיקר השבח של הקדיש].

קרא עוד

הטמנה בשבת

א. חז"ל אסרו "הטמנה" – דהיינו לעטוף את הקדירה על מנת לשמור את חומה, ואיסור זה נחלק לשתי גזירות נפרדות: בדבר "המוסיף

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

בענין "גדול מברך"

בענין "גדול מברך" בגמרא (ברכות מז, א) איתא: "תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, על רב אחא, אמרי, אתא גברא רבא דמברך לן, אמר להו, מי

קרא עוד

עלינו לשבח

עלינו לשבח א. בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן מג) מובא בשם רבנו האי גאון, שיהושע בן נון תיקן את תפילת עלינו לשבח כאשר בני ישראל נכנסו

קרא עוד

גדרי צירוף לזימון

גדרי צירוף לזימון השו"ע (סימן קצד ס"ק ב) כתב: "שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק, קוראים אותו ומודיעים לו שרוצים לזמן כדי שיכוין ויצטרף עמהם

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.