לימוד רפואה לכהנים

לימוד רפואה לכהנים

פתיחה

מאז החלו לימודי הרפואה להיות מוסדרים בבתי ספר – הפקולטות לרפואה באוניברסיטאות ברחבי העולם, נדרשים התלמידים להשתתף בניתוחי מתים, על מנת להשתלם בלימוד מבנה גוף האדם. או בנתיחה שהם מבצעים בעצמם (dissection), או בצפיה בניתוח הנעשה [בדרך כלל בחדר סגור] על ידי מומחים (Prosecution). 

מציאות זו, מקשה כמובן, על כהנים ללמוד רפואה, מאחר וכידוע, נאסר על כהן להיטמא למת.

מעת לעת, חלק מבניהם של המשתתפים בשיעור "חבורת הכהנים", המתקיים בביתי, מעלים את השאלות, האם אכן אסור להם ללמוד רפואה. והאם בלימודי רפואה בחו"ל, שבהם רוב הניתוחים לא מתבצעים ביהודים, יש מקום להקל. התשובות שקיבלו לאורך השנים, מהרבנים שעימם התייעצו, היו שונות: החל באיסור מוחלט, הסתייגות והמלצה להימנע, וכלה בהיתר ותמיכה.

בעקבות זאת, ביררנו את דעות הפוסקים המתחבטים בנדון זה כבר למעלה ממאה שנים, מאז החלו לימודי הרפואה להיות מוסדרים, לפי פרוטוקול, שניתוחים אלו הם חלק בלתי נפרד ממנו. 

האם נכרים מטמאים באוהל

א. האיסור על כהנים להיטמא למתים כולל, מגע, משא ואהל, כמפורש בדברי הרמב"ם (הלכות אבל פ"ג ה"א) "כל כהן שנטמא למת בעדים והתראה הרי זה לוקה, שנאמר (ויקרא כא, א) לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת, שנאמר לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

בסוגיית הגמרא (יבמות סא, א; בבא מציעא קיד, ב) אמר רבי שמעון בר יוחאי: "קבריהם של עובדי כוכבים אין מטמאים באהל, שנאמר (יחזקאל לד, לא) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, אתם קרויין אדם, ואין עובדי כוכבים קרויין אדם". ופירש רש"י: "דגבי אהל כתיב אדם, (במדבר יט, יד) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". וכדברי רבינא (יבמות שם) "נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל, דכתיב אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, ממגע ומשא מי מעטינהו קרא" [מהר"ץ חיות (יבמות שם) כתב, שאין הכוונה שעכו"ם אינם בכלל "אדם", אלא שבכל מקום שנזכר בתורה "אדם" הכוונה לבני ישראל, כי לנו ניתנה התורה. וכמו שבכל ספרי נימוסי הדת המיוחדים לאומה אחת, בכל מקום שנזכר בדבריהם כי האדם מחויב כך ומוזהר כך, הכוונה לאותם בני אדם אשר מוכרחים להאזין לקול פקודות הללו. כן, להבדיל, בכל מקום שנזכר בתורה "אדם", הכוונה לבני ישראל. ובספר מקור ברוך (ח"א עמ' שפ) כתב, כי בשם "אדם" לא שייך לשון רבים, כמו בשם "איש" – אישים, "אנוש" – אנשים, "גבר" – גברים. על כן שם "אדם", שהוא לשון יחיד, הוא רק על ישראל, כי "כלל ישראל כולו נפש אחד הוא"]. 

הפוסקים נחלקו, האם הלכה כרשב"י בדין זה. הרמב"ם (שם ה"ג; הלכות טומאת מת פ"א הלכה יב-יג) הכריע כדבריו "שאין עכו"ם מטמאים באהל, ולפיכך קברותיהם טהורים, ומותר לכהן להיכנס לשם ולדרוך על קברותיהם. ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה". אולם תוספות (בבא מציעא שם ד"ה מהו שיסדרו) כתבו "דלא קיימא לן כוותיה [דרשב"י] אלא כרשב"ג דמתני' דאהלות (פי"ח מ"ז) דאסר מדורות עובדי כוכבים משום אהל". הטור (יו"ד סי' שעב סע' ב) הביא את המחלוקת בדין זה: "קברי עכו"ם כתב הרמב"ם שמותר לכהן לילך עליהם. ואדוני אבי הרא"ש, כתב בתשובה (כלל ל סימן א) דהא איכא פלוגתא דרבוותא, וראיתי להר"מ מרוטנבורג שמיחה בכהנים מלילך עליהם, והמחמיר תבא עליו ברכה". 

להלכה פסק מרן השלחן ערוך (שם) "קברי עובדי כוכבים נכון להיזהר הכהן מלילך עליהם". והרמ"א הוסיף: "אע"פ שיש מקילים, ונכון להחמיר".

נמצא לפי זה, כי לכהן ודאי אסור לגעת בחלק כלשהו מהמת, ובכלל זה מת נכרי, וגם אסור לשאת מהמת, ולכן אסור לו לנתח מתים. אולם להיטמא למת נכרי בשהיה ב"אהל" – חדר סגור שבו מתבצע ניתוחו, נכון להחמיר, אך לא נפסק כי יש בזה איסור. 

טומאת כהנים בזמן הזה שכולם טמאי מתים 

ב. הרמב"ם והראב"ד (שם הלכה ז) נחלקו, מה דינו של כהן שנטמא, האם ומתי מוזהר על טומאה נוספת.

הרמב"ם כתב: "נטמא מקודם ואחר כך נכנס לאהל, אם התרו בו, לוקה אף על הביאה". והשיג עליו הראב"ד: "וטומאה וביאה נמי לא מיחייב אלא היכא דאתו בבת אחת". מבואר בדעת הרמב"ם כי הנטמא בזה אחר זה, לוקה, אך לדעת הראב"ד אינו לוקה. עוד כתב הרמב"ם (הלכות נזירות פ"ה הט"ו) שגם "נטמא ופירש וחזר ונגע או נשא או האהיל, חייב מלקות על כל אחת ואחת". וגם שם השיג הראב"ד: "דכל טומאה וטומאה, אפילו שלא בחיבורין, אינו חייב אלא אחת הואיל וטמא הוא", וסיים: "וכהנים בזמן הזה טמאי מת הן, ועוד אין עליהן חיוב טומאה. והמחייב אותם, עליו להביא ראיה". מבואר איפוא בדברי הראב"ד, כי גם טומאה שלא "בחיבורין" [דהיינו בשעה שנוגע בטומאה השניה, כבר אינו נוגע בראשונה], אינו לוקה. ומסיבה זו, מאחר ובזמן הזה הכהנים הם טמאי מתים, אין עליהם איסור להיטמא.

הלחם משנה (הלכות נזירות שם) והמשנה למלך (הלכות אבל שם) כתבו כי גם רש"י (נזיר מב, ב ד"ה טומאה וביאה) סבר כדעת הראב"ד, וכן כתב הסמ"ג (עשין מצוה רלא) "מצאתי בשם רבנו יעקב [רבנו תם] שבזמן הזה כהן המטמא בבית קברות, אינו לוקה". אכן, כבר כתב המשנה למלך בסיום דבריו: "כל המחברים כולם, ראשונים ואחרונים, שאין דרכם להביא בחיבוריהם אלא דברים דנהיגי בזמן הזה, והביאו הלכות טומאת מת להזהיר לכהנים, פשיטא דפליגי על סברת הראב"ד הלזו, וכל חכמי ישראל חלוקים עליו".

על פי שיטת הראב"ד, כתב בעל הנודע ביהודה, רבי יחזקאל לנדא, בהגהות דגול מרבבה (יו"ד סי' שעב ס"ק ב) על דברי הרמ"א "נכון להחמיר" [על כהן ללכת על קברי עכו"ם], כי יש להתיר לכהנים להיטמא לכתחילה באהל לנכרי: "ולדעת הראב"ד דהיכא שכבר טמא שוב אינו מוזהר על הטומאה, אם כן כהנים בזמן הזה אין מוזהרים על הטומאה. ואף דלא קיימא לן כראב"ד, מכל מקום במת נכרי איכא ספק ספיקא. שמא קיימא לן כראב"ד, ואם תמצי לומר דלא כראב"ד, מכל מקום שמא נכרי אינו מטמא באוהל. והמשנה למלך (אבל פ"ג סוף הלכה א) דחה ספק ספיקא זה לענין טומאת מגע, שבזה בשני צדדים הוא נגד רוב הפוסקים. אבל בטומאת אוהל אפשר דסמכינן אספק ספיקא זו, ובפרט שלדעת הלחם משנה גם רש"י סבירא ליה כהראב"ד. ולכן נראה לענ"ד דמי שרוצה לסמוך בזה להקל, אין מוחים בידו".

אלא שבהמשך דבריו, כתב בדגול מרבבה: "אמר יחזקאל, מה שכתבתי בגליון בשני סעיפים הנ"ל (כאן וס"ק ה), נמשכתי אחר דברי המשנה למלך הנ"ל, דלדעתו סובר הראב"ד שאין איסור כלל לכהן שכבר נטמא לטמא עצמו. אבל עכשיו נתתי אל לבי, שאולי לא אמרה הראב"ד אלא לענין חיוב מלקות, אבל לענין איסור אולי אפילו איסור תורה מודה. ויש בשיטות הללו כמה עקולי ופשורי, וגם הסוגיות סתרי אהדדי, ויש בזה דברים עמוקים לא יכילם הגליון. לכן הדרנא בי מלהתיר לכהן לילך על קברי עכו"ם".

את הסיבה לחזרתו של הדגול מרבבה, גילה החתם סופר בתשובותיו (יו"ד סימן שלח): "נהירנא כד הוינא טליא, יוצק מים על ידי מורי חסיד שבכהונה הגאון מה"ו נתן אדלר. בשנת תקמ"ג, בעברנו דרך פראג, ראה פני הגאון נודע ביהודה, והיה פלפולם בדברי הראב"ד. והנודע ביהודה הראה למורי את אשר כתב על גליונו, ומורי ורבי פלפל עליו, ונפרדו זה מזה והחליפו פלפולם על ידי, ואני הייתי מוציא ומביא הדברים. ואז חזר בו הגאון נודע ביהודה, והוסיף על הגליון אך אמר יחזקאל וכו'". 

[החתם סופר סיים את דבריו: "ואני בעוניי אחר זמן, כמו שלושים שנים, מצאתי שכן כתב הראב"ד בתמים דעים (סוף סימן רלו) דאסורים מן התורה". ובתשובה הסמוכה (סימן שלט) כתב בתוך דבריו: "והראב"ד בתמים דעים, פסק להדיא כהרמב"ם ורוב הפוסקים, ותרי ראב"ד הוו". אולם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן רל ענף ב) כתב: "אם דברי הראב"ד בתמים דעים משמע שהוא איסור מדאורייתא כדכתב החתם סופר, נצטרך בע"כ לומר שחזר בו בהשגות ממה שכתב בתמים דעים, או שבתמים דעים חזר בו ממה שכתב בהשגות, כי אין ידיעה ברורה איזה כתב באחרונה". אך בנחל אשכול (הל' טומאת כהנים סוף סי' נד) כתב שמקודם כתב הראב"ד את ספר תמים דעים, ואת ההשגות כתב לעת זקנתו. ואמנם בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' שסו) כתב, שהראב"ד חזר בו ממה שכתב להחמיר בתמים דעים, והקל בהשגותיו שהם מאוחרות יותר].

אולם רבי עקיבא אייגר (שו"ת מהדו"ת סימן יח, הובא בקצרה ברמב"ם מהדורת פרנקל הלכות נזירות) נקט בדעת הראב"ד, שאין לכהנים איסור להיטמא בזמן הזה: "דעת הראב"ד בהשגות (אבל פ"ג ה"ד) נראה דאפילו איסור דרבנן ליכא. והכי משמע מדברי הראב"ד (נזירות פ"ה הי"ז) במש"כ והכהנים בזמן הזה אין עליהם חיוב טומאה וכו' והמחייב אותם וכו', ובוודאי לא שייך בזמן הזה חיוב מלקות. אלא דהכוונה דליכא חיובא באיסור שלא ליטמאות, והמחייב אותם, היינו שמצריכים אותם שמחוייבים לפרוש מלהטמא, עליו להביא ראיה, וכן מבואר מדברי המשנה למלך".

הלכה למעשה, הפוסקים נחלקו, האם אפשר לצרף את שיטת הראב"ד להתיר לכהנים להיטמא לכתחילה באהל לנכרי. רבי משה פיינשטיין כתב באגרות משה (שם) "ודאי אין לצרף שיטת הראב"ד ורבנו תם לספק, שרוב הראשונים פליגי עלייהו, וכדאיתא במשנה למלך שהוא [הראב"ד] רק דעת יחיד". אולם בשו"ת חזון נחום (יו"ד סימן קטו) כתב בנדון כניסת כהן לביתו דרך אהל בין בית שיש בו מת נכרי לבית הכהן: "יש להתיר שלא לבטל מעונג שבת ושמחת יום טוב, משום ספק ספיקא. שמא כהפוסקים דקברי עכו"ם אין מטמאין באוהל, ושמא כהראב"ד דבטלה טומאת כהנים בזמן הזה, בצירוף דעת הש"ך דטומאה על ידי המשכת אוהלים רק מדרבנן".

יחוס כהנים בזמן הזה

ג. בספרנו רץ כצבי – כהונה (ח"א סימן י) נתבארה בהרחבה מחלוקת הפוסקים בנדון יחוס הכהנים בזמן הזה, בעקבות דברי הגמרא (כתובות כד, ב) שהכהנים הם "כהני חזקה", דהיינו שהוחזקו ככהנים למרות שאין להם כתב יחוס – האם הכהנים הוחזקו בחזקה גמורה, או שהם נחשבים כהנים בגדר ספק בלבד, לפנינו סיום השיטות בקצרה: 

• לדברי המהרש"ל (ים של שלמה, ב"ק פ"ה סימן לה) והש"ך בדעת הרמ"א (יו"ד סי' שכב ס"ק ט), אין נותנים לכהנים חלה, מאחר ובזמנינו הכהנים הם בחזקת ספק כהנים. ולדעת המג"א (או"ח סי' רא ס"ק ב) מטעם זה אין מקפידים על דין "וקדשתו" בימינו. 
• מאידך גיסא, שיטת המבי"ט (קרית ספר, הלכות איסורי ביאה פרק כ) ובנו המהרי"ט (שו"ת ח"א סימן פה), שבזמן הזה, הכהנים מוחזקים כוודאי כהנים [וכפי שהביא המהרי"ט ראיה מכך שגם היום נושאים הכהנים את כפיהם בברכה]. וכן דעת החתם סופר (כתובות כה, ב), שבני המשפחות המוחזקות לכהונה נחשבים ככהנים גמורים לכל דיני התורה, ומטעם זה ניתן לפדות בכורים על ידם ללא כל ספק. וכן דעת החזון איש (שביעית סימן ה ס"ק יב) לדינא, וכן הכריע בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן קס) "ולשון הש"ס מורה יותר כהשבות יעקב [שו"ת ח"א סימן צג; שהכהנים הם בחזקת ספק], אבל סברת ההלכה מורה יותר כמהרי"ט ודעימיה דחזקת כהונה חזקה גמורה היא מן התורה, אפילו לענייני דאורייתא כפדיון הבן ונשיאות כפים ומתנות".
• מכל מקום בשו"ת מהרשד"ם (אבן העזר סימן רלה), שבות יעקב (שם), ובשו"ת האלף לך שלמה (אבן העזר סימן לח), נקטו כי ניתן לצרף את העובדה שיש ספק בחזקת הכהונה בכהנים בימינו, לספקות נוספים, ולהקל באיסורי כהונה מדרבנן מדין "ספק ספיקא" [וראה גם בשו"ת דבר יהושע (ח"ג אבן העזר סימן ח וסימן כו) ובשו"ת יביע אומר (אבן העזר ח"ז סימן י וסימן יא)]. 

מאידך גיסא, לדעת הדברי חיים (אבן העזר ח"א סימן י) וערוך השלחן (אבן העזר סי' ג סע' ג), אין לצרף את דעת הפוסקים הסוברים שיש בזמן הזה ספק בחזקת הכהונה, כאשר מתעוררים ספקות אחרים על חזקת הכהונה.

לימוד רפואה – פיקוח נפש "עתידי"

ד. נימוק אפשרי להתיר לכהן ללמוד רפואה למרות ההכרח להיטמא למתים תוך כדי הלימודים, הוא משום "פיקוח נפש" של החולים שיציל בעתיד. אלא שכמובן, בזמן שהכהן עובר על האיסור בלימודי הרפואה, אין מקרה של "פיקוח נפש" לפנינו – ואם כן נשאלת השאלה, האם נימוק זה נכון על פי ההלכה.

לפני כמאתים וחמישים שנה, דן הנודע ביהודה (תניינא יו"ד סימן רי) האם מותר לנתח מתים שחלו ונפטרו, לצרכי מחקר רפואי שיועיל למציאת תרופה בעתיד, לחולים הסובלים מאותה המחלה. בתשובתו, הנודע ביהודה קבע, כי ההיתר לניתוחי מתים הוא רק כאשר "יש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל, וכן במסכת חולין (יא, ב) שם גבי רוצח הפיקוח נפש לפנינו, וכן אפילו לענין ממון שם במסכת בבא בתרא (קנה, א) ההיזק לפנינו. אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה, רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה, ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן". והוסיף: "שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות, אם כן יהיה כל מלאכת הרפואות, שחיקת ובישול סמנים, והכנת כלי איזמל להקזה, מותר בשבת, שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק. וחלילה להתיר דבר זה". ומסקנתו הברורה: "ואם אנו ח"ו מקילים בדבר זה, אם כן ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימיים ומהותו כדי שידעו לעשות רפואות לחיים, ולכן האריכות בזה הוא ללא צורך, ואין בזה שום צד להתיר".

בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א יו"ד סימן כח) הביא את דברי הנודע ביהודה, וכתב: "ולענ"ד אני אומר שלא מצאתי בכל הטעמים הנ"ל שום טעם מספיק לאסור. דהנה במה שכתב שאין כאן חולה אלא שמא יזדמן, אני אומר אטו מציאות שקלת מעלמא, ובודאי שתמיד נמצאים כמה וכמה בני אדם שחולים באותה המחלה. ואם לא ידוע לנו ברגע זה, למחר או היום יוודע לנו. ולא דמי כלל לשחיקת סמנים וכו', שאפשר לעשותם בכל רגע או להכינם מאתמול, אבל במקרה כזה אם לא יעשו הניתוח בגוף זה משום איסור, לא יעשו לעולם. ותמיד תהיה ידיעה זו נעלמה מעינינו, וגורמת לודאי מיתה של כמה נפשות. ואולם במה שכתב בסוף דבריו, שאם כן ינתחו כל המתים, ודאי שזה טעם מספיק שלא להתיר בהחלט, ולעשות מתי ישראל הפקר לכל מי שרוצה ללמוד חכמת הרפואה. אבל במקום מחלה ידועה, שלא ידעו הרופאים סודה, ורוצים ללמוד מהזדמנות זאת על ידי ניתוח. ומכל שכן במקום שאי אפשר לרופאי ישראל ללמוד חכמת הרפואה אם לא על ידי ניתוח, שבזה יש ודאי סכנת נפשות, שלא יחדל חולה מהארץ וכולם צריכים לרפואה, ודאי שמותר גמור הוא לנתח את המת, עם הזהירות היתירה שלא לנהוג בו בזיון וקלות ראש".

רבי מרדכי הכהן (קובץ תורה שבעל פה, כרך ו עמ' פא) הביא את דברי המשפטי עוזיאל, ולמד מהם: "בימינו אנו שהטלפון והמברקה המטוס והרדיו מקרבים מרחקי מרחקים, עד שעושים את כל כדור הארץ יישוב אחד. ודבר מצוי הוא ושכיח למדי להמציא מזור ותרופה תוך שעות ספורות לחולה מסוף העולם ועד סופו [הדברים נכתבו, כמובן, לפני עידן הטלפון הנייד והאינטרנט]. ולא עוד אלא שאירגון רופאים מומחים עולמי שליד האו"ם, עומדים בקשרים הדוקים תמידיים לייעץ איש את רעהו בכל תגלית רפואית חדשה. הרי מסתבר טפי, שפיקוח נפשות דרבים שנו כאן. והשתא דאייתינן להכי שמטעם פיקוח נפש ורבים נגעו בכוחא דהיתרא בניתוחי מתים למתלמד ישראל, הרי הוא הדין לכהן. שכן במיצוי הדין, אין נפקא מינה אם יש בדבר ארבעה וחמשה איסורים, או ששה ושבעה".

מחלות מצויות שהסיכון קיים "בהווה" – "פיקוח נפש" לפנינו

ה. בשו"ת אגרות משה (יורה דעה ח"ב סימן קנא) בתוך דבריו, כי "טעם הנודע ביהודה דלא דחינן איסורים משום חששא קלה זו, שמא יזדמן חולה, הוא טעם דחוק. דהא מצוי חולים בעלמא, ובפרט בזמן הזה שאפשר לידע מכל בתי החולים שבעולם שיש שם חולים כאלו, וגם אשר נקל במהירות לשלח לשם את הרפואה שימצאו על ידי זה".

ונראה כי דבריו עולים בקנה אחד, עם חידושו של החזון איש (הלכות אבלות סימן רח ס"ק ז), שהביא את דברי הנודע ביהודה, וכתב: "ואין החילוק בין איתא קמן לליתא קמן, אלא אם מצוי הדבר דבזמן שמתריעין עלה [אף שאין בשעה זו חולה לפנינו] משום חולי מהלכת, הו"ל כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר, וכדאמר (עירובין מה, א; תענית כא, ב). ומיהו בשעת שלום לא חשבינן ליה פיקוח נפש אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה, כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום, דאם כן בטלת כל המצוות, אלא לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידיים שבהוה אין להם כל זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות, ופעמים שמה שחשבנום להצלה מתהפך לרועץ, והלכך אין דנים בשביל עתידות רחוקות, וגם משום צורך רבים אפשר דלא הותר אלא כשמזיק את הרבים".

בדברי החזון איש מבואר איפוא, כי הגדרת "פיקוח נפש לפנינו", אין פירושה לפיקוח נפש הנמצא בפנינו במציאות באופן פיזי, אלא הגדרתה "סכנה מצויה". דהיינו מצב סיכון העלול לנבוע מהשתלשלות צפויה של נסיבות סיכון, הקיימות כבר עכשיו. החזון איש הביא מקור ליסוד זה מסוגיית הגמרא במסכת עירובין המבארת כי דוד המלך יצא למלחמה בשבת נגד אויב שבא על העיר קעילה הסמוכה לספר על עסקי ממון ולא על מנת להרוג, ואף שהפיקוח נפש "אינו בפנינו", כי העריך שמצב נסיבות אלה יגרור אחריו פיקוח נפש. ומקור נוסף מהגמרא בתענית שגזר שמואל תענית בנהרדעא בגלל מגיפה שהיתה במחוזא, כי החולי יכול היה להגיע ממרחק על ידי השיירות המצויות בין המקומות. ומסכם החזון איש כי "לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהווה אין להם זכר כלל". ונראה מדבריו, שאכן מדובר ב"פיקוח נפש עתידי", אולם במחלות מצויות שהסיכון קיים כבר "בהווה", הרי זה כ"פיקוח נפש" לפנינו.

וכן נראה ממה שכתב בספר נשמת אברהם (יו"ד סי' שמט סעיף א אות ה3) בשם הגרש"ז אויערבך שאמר "דכוונת החזון איש הוא שאפילו אין החולה לפניך ממש, אך אם המחלה נפוצה כך שהחולה ודאי נמצא במקום אחר ואפשר לעזור לו מיד ע"י הניתוח של המת, מותר". 

לאחר מסירת השיעור, הגיעה לידי תשובתו של ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה (קונטרס מנחת אשר, הלכות הצלה ופיקוח נפש בשבת, סימן י), שכתב כי החזון איש אינו חולק על הנודע ביהודה "שלא החמיר בזה אלא משום שספק גדול וחששא קלה אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה. ועוד, דאם נדון בזה לקולא בהכרח שנתיר לעשות מלאכות בהכנת כל התרופות שבעולם שמא יזדמן חולה שיהיה צריך לזה. והרי זה דומה לדברי החזון איש דאין האיסור משום שאין החולה בפנינו אלא משום שמדובר בעתידות רחוקות שספק אם יש בהם פיקוח נפש". וממילא, בזמנינו שאין מדובר ב"חששא קלה" ו"עתידות רחוקות", אלא במציאות הנחשבת כ"חולה בפנינו", גם הנודע ביהודה היה מודה שמותר לנתח מתים כדי להשתמש בידע המופק מהניתוח לרפא חולים אחרים.

יש חיוב לרפא חולים אך לא ללמוד רפואה

ו. סברא זו, להתיר לימודי רפואה לכהנים משום "פיקוח נפש", נדחתה מכל וכל, על ידי רבי משה פיינשטיין.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קנא) הביא את דברי הנודע ביהודה [אות ד] "דמסיק לאיסור כשאין חולה במחלה כזו לפניהם, שאפשר ידעו איך לרפאותו על ידי זה שינתחו מת זה. משום דמה שאפשר שיזדמן חולה שיצטרך לזה, ודאי לא דחינן משום חששא קלה כזו שום איסור". וכתב: "ואני מוסיף דאף אם מצד החשש, היה זה חשש שראוי לדחות עליו איסורים, נמי לא היה דוחה איסור ניתוח המת, משום דלהתלמד לרפאות אין חיוב על האדם. דלא מצינו שיהיה חיוב על כל אדם שילמוד חכמת רפואה כדי לרפאות החולים שישנם ושיהיו, אף שחולים מצויים ויש לחוש להם, משום שהחיוב על האדם הוא רק להציל את חברו במה שיכול. דאם הוא כבר רופא, איכא חיוב עליו לרפא את חבריו החולים. ואם הוא יכול לשוט בימים, מחויב לשוט בנהר ולהציל אדם שטובע בנהר. אבל אין חיוב על האדם שילמוד לרפאות חולים ואיך לשוט, כדי שאם יזדמן לו להציל ולרפאות יוכל להצילו ולרפאותו. ודמי זה להא שאין חיוב על האדם לעבוד ולהרויח הרבה כספים כדי שיוכל לקיים מצות צדקה ולהציל נפשות בהם, דהחיוב על האדם הוא רק על האופן כמו שהוא נמצא, שיעשה מה שבכוחו לעשות, ולא שיצטרך לעבוד ולהתעשר שהוא להשתנות מכפי מה שהוא עתה בשביל פיקוח נפש. וכן הוא גם במה שאינו מחוייב להתלמד להיות רופא, כדי שיוכל לרפאות חולים. ולכן גם לנתח מתים כדי להתלמד מזה איזו רפואה נמי אין על האדם שום חיוב, וממילא אסור משום שהוא ניוול המת".

כעבור עשר שנים, על יסודות הדברים הנ"ל, כתב באגרות משה (יו"ד ח"ג סימן קנה), תשובה חריפה ונחרצת נגד "קונטרס" שמחברו התיר לימודי רפואה לכהנים: "אני כותב להודיע שאסור לכהנים ללמוד חכמת הרפואה בבתי ספר שבמדינות שצריכים ליטמא למתים. ולא יקילו ממה שמצינו מרבותינו הראשונים שהיו כהנים והיו רופאים, שהם בכוחותיהם הגדולים למדו כל חכמת הרפואה במסירת כל דבר בעל פה, אף בלא שום ראיה והסתכלות במתים, ולא נגעו במת מעולם ולא היו באוהל אחד עם מתים. אבל בזמננו שאי אפשר זה, לכן ודאי אסור". ובהמשך דבריו כתב: "אבל המתיר מצד פיקוח נפש, זהו שטות והבל, שלא ניתן לבר דעת לומר כלל. שאף אם לא היה שום רופא בעולם, אין חיוב מצד פיקוח נפשות ללמוד חכמת הרפואה. דהחיוב דפיקוח נפש איכא לכל אדם שיציל חברו במה שיכול, שאם הוא רופא מחויב להציל חולה מחוליו. אבל ליכא חיוב שילמוד חכמת הרפואה כדי להציל חולה מחוליו. וכמו בצדקה, שאם יש לו לאדם ממון מחויב ליתן צדקה, אבל ליכא חיוב על האדם לעשות מסחרים ולהתעשר כדי ליתן צדקה". 

הרב יהודה דוד בלייך, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק (תורה שבעל פה, חלק כג עמ' פח) הוסיף עוד טעם לדחיית הנימוק להתיר לימודי רפואה בנימוק של פיקוח נפש: "הא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, זהו דווקא כשאין להציל הנפש אלא על ידי דחיית האיסור. אבל כשיש להציל את הנפש בלא דחיית האיסור, בכהאי גוונא האיסור במקומו עומד. ובלימוד חכמת הרפואה, הרי אין מחסור בתלמידים מוכשרים שאינם כהנים, הדורשים כניסה לבתי ספר לרפואה, ואם כן אין מקום להתיר מטעם פיקוח נפש".

[במאמר המוסגר, בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן לו) כתב, כי יש להשפיע על בחורים המבקשים לעזוב את הישיבה ללמוד רפואה, שיישארו בישיבה. ובכדי להתפרנס אין צורך דווקא בלימודי רפואה "ואף בכל העולם, כמעט כל העשירים נעשו שלא משום לימוד איזה חכמה, לא רפואה ולא הנדסה, ולא אף חכמת החשבון. אלא הוא רק ממתנת הקב"ה לפי זכותו ולפי מזלו"].

גם כשאין חיוב הצלה משום פיקוח נפש יש היתר משום "וחי בהם"

ז. בספר משנת פיקוח נפש (סימן א אות יב) כתב בראשית דבריו כי "הכלל שפיקוח נפש דוחה לכל התורה, הוא גם בכמה וכמה ספקות, כי לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב, כמפורש בשלחן ערוך (או"ח סימן שכט). וכל שהוא לצורך "וחי בהם", התירה התורה, גם במקום שהוא מיעוט וחשש רחוק, מכל מקום כל שרוצה להשתדל בדבר ולהציל הנפש, קאי בהיתרא ד"וחי בהם". והגם דחיובא ליכא בזה, משום שהחיוב להציל נפש מישראל אינו נלמד מקרא דו"חי בהם" אלא הוא משום "לא תעמוד על דם רעך", והוא ככל לאוים שבתורה שלא חיישינן למיעוט. אולם ההיתר לחלל שבת נלמד מקרא ד"וחי בהם", ובזה כל טצדקי שעושה לצורך פיקוח נפש, אפילו שהוא מיעוט, הרי יש כאן ענין של "וחי בהם".

ועל סמך הנחות אלו, תמה על דברי האגרות משה, שאין חיוב ללמוד רפואה כדי להציל נפשות: "דהגם דאין על האדם חיוב לנתח מת כדי ללמוד האיך לרפאות, מכל מקום אם רוצה ללמוד שפיר יש בזה ההיתר ד"וחי בהם". וכן מבואר בקובץ הערות (סימן מח ס"ק טז) דהיתר ד"וחי בהם", שייך גם באופנים שאין בהם חיוב הצלה".

ועוד תמה על האגרות משה: "ובעניות דעתי לא הבנתי דבריו, דהנה זה ודאי שאם יש חולה מסוכן לפניו ויכול אדם שרואהו לטלפן לרופא שידריכו היאך להצילו, או שיכול לקרוא זאת בספר, דחייב בהכי. ואם כן מאי נפקא מינה אם הנדון ללמוד ענין אחד או ללמוד כל הלכות רפואה. וכל דהוה בגדר דפיקוח נפש, חייב לעשות כל טצדקי שבעולם כדי להציל לחברו, ונכלל בזה גם לימוד רפואה. ומה שאין כל אחד ואחד חייב ללמוד להיות רופא שמא יזדמן לפניו פיקוח נפש, היינו כדכתב הנודע ביהודה שהוא חשש רחוק טובא, שהרי ישנם מספיק רופאים בעולם, ולחשוש שיזדמן מאורע שהדבר יהא תלוי דוקא בו וברפואתו, הוא דבר רחוק. אולם אין הכי נמי, דאם אדם דר במקום שאין רופא, ולכן שכיח שם חולים שמתים ואין מי שיוכל ללמוד לרפאותם אלא הוא, דחייב בהכי, כיון שההצלה תלויה בו, וכדכתב החזון איש (אהלות סימן כב אות לב) דכל שהחולי מצוי, חשיב כפיקוח נפש לפנינו".

מבואר בדבריו, שגם אם אין חיוב ללמוד רפואה לצורך פיקוח נפש, אבל יש היתר משום "וחי בהם" גם לצורך פיקוח נפש בעתיד הרחוק, שהסבירות שלו היא "מיעוט", וצ"ע.

היתר משום פרנסה

ח. בקובץ 'כרם חמד' שיצא לאור בשנת תרי"ד, על ידי רבי יצחק שמואל רגייו [המכונה יש"ר מגוריציאה] נשאל "אודות כהן שנתמנה מטעם המלך להיות מבקר מתים, דהיינו לראות אם נכון הדבר שנמצאים סימני מיתה, כדי ליתן רשות לקוברם. וקשה היה עליו לעזוב פקודתו, אשר פרנסתו תלויה בה". לאחר שהביא את שיטת הראב"ד [אות א] שהתיר לכהנים בזמנינו שהם טמאי מתים, לשוב ולהיטמא – כתב טעם נוסף להיתר, על פי דברי חז"ל (אבל רבתי פ"ד סי' כה) "מיטמא כהן ויוצא חוצה לארץ, לדיני ממונות ולדיני נפשות, לקדש את החודש ולעבר את השנה, ולהציל את שדהו מנכרי, ללמוד תורה ולישא אשה". ועל זה כתב: "ומזה אנו למדים בנדון שלפנינו, שאף אם היו בזמן הזה מי חטאת מצויים, היה אפשר להתיר טומאה לכהן הזה שנתמנה לבקר את המתים, אחר שפרנסתו תלויה בפקודה זו".

אכן, כבר העיר עורך הקובץ (כרם חמד שם) כי "חילוק גדול יש בין הצלת הנגזל, שזהו דבר האבד. ובין קביעת פרנסה לכתחילה, שזהו מניעת רווח". אולם יש בהחלט מצבים שבהם לימוד לצרכי פרנסה אינו רק בגדר "מניעת רווח", וזאת כשיש לאדם צורך ממשי לפרנס את עצמו ואת בני ביתו, והרי זה כ"דבר אבד". 

והרב בלייך [במאמרו, הובא לעיל אות ה] כתב: "משם אין שום ראיה, שהרי בשביל הפסד ממון לא התירו אלא טומאת ארץ העמים שהיא דרבנן. ומעולם לא שמענו להתיר טומאה דאורייתא בשביל הצלת ממון". 

טומאה באמצעות כפפות

ט. רבי אברהם פרייס, מצעירי תלמידיו של האבני נזר, שהיה בערוב ימיו רב בטורונטו, קנדה, כתב בספרו משנת אברהם (ח"ב, מילואים והשמטות, עמ' רפג) להתיר לכהנים ללמוד רפואה, אם יקפידו לנתח את המתים בכפפות, בהתבסס על דברי המשנה למלך (טומאת מת פ"ה ה"ב) שבחיבור אדם בכלים, וכלים במת, הטומאה מדרבנן [שלא כבחיבור אדם באדם או אדם במת, שהטומאה מדאורייתא]. ומאחר ובשו"ת צמח צדק (הקדמון, סימן יג) כתב להתיר לכהן טומאה דרבנן לצורך רפואה [אפילו לחולה שאין בו סכנה] "בודאי ענין זה של נשיאת בתי ידיים [כפפות] הוא סניף גדול להתיר". 

במסקנת הבירור הלכתי מקיף שכתב בנושא, כתב הרב פרייס: "לכן נראה שמחשש טומאת אוהל מתי נכרים, אין התלמידים החרדים זקוקים למנוע עצמם מלימוד תורה הרפואה. כמובן שישנם עוד קשיים, כי הרופא צריך לבוא בכל יום לבית החולים מקום שיש שם מתי ישראל. ועל זה צריך לדון ביחוד, כי המת מונח בחדר מיוחד סגור, וגם טומאת אוהל זו אינה אלא מדרבנן, ולפי דברי הצמח צדק הנ"ל, יש להתיר טומאה דרבנן בכדי לרפאות אפילו חולה שאין בו סכנה. אולם בוודאי מן הראוי להזהיר את אלו העוסקים ברפואה שישתדלו לישא תמיד בתי ידיים על ידיהם, כי שמא יש לצרף גם שיטה זו לסניף להתיר בשעת הדחק".

אמנם להלכה ולמעשה, הרב פרייס לא הכריע בזה, כי לדעת תוספות (שבת יז, א ד"ה ששמע), "טומאה בחיבורים מדאורייתא", וכתב: "היות שדין זה הוא מהדינים החמורים שבתורה, כי קדושת כהן הוא דבר גדול ועליו עשה ולא תעשה, והוא דבר חדש להתיר לכהנים ללמוד חכמת הרפואה, אין דברי אמורים אלא אם יסכימו לזה עוד תלמידים חכמים מפורסמים ומובהקים, ואם לאו דברי בטלים ומבוטלים".

על דברים אלו השיב הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל (פסקים וכתבים ח"ה, יו"ד סימן קמה) "אפילו אם לא יגע הכהן בשלד בידו ממש, אלא שידיו תהיינה לבושות כפפות כל הזמן שהוא מנתח. אך דא עקא שהוא [הכהן] מטמא במשא וממילא בהיסט, ואי אפשר כשחותך שלא יסיט".

והרב בלייך [במאמרו המובא לעיל אות ה] כתב: "אין להתיר טומאת כהנים בבתי ספר מטעם זה, שהרי אף שטיפול בחולה לשם רפואתו שפיר חשיב מצוה, מכל מקום לא מצינו שלימוד הרפואה יייחשב בכלל מצוה" [והביא סיוע לדבריו מתשובתו של האגרות משה [אות ה] "שאף אם לא היה שום רופא בעולם, ליכא חיוב ללמוד חכמת הרפואה מצד מצות פיקוח נפש. ואף שרופא מחוייב להציל חולה מחוליו, היינו מפני שכל אדם מחוייב להציל חברו במה שיכול, אבל ליכא חיוב ללמוד חכמת הרפואה, כדי שיוכל להציל חולה מחוליו"].

• •  •

דין "חרב הרי הוא כחלל" – בטומאה בכלל ובטומאת כהנים בפרט

י. הכלל היסודי בהלכות טומאה הוא, שהמת נחשב "אבי אבות הטומאה", והאדם או הכלי הנוגע בו הוא "אב הטומאה" [והנוגעים בהם "ראשון לטומאה", אשר טומאתו קלה יותר משל "אב הטומאה", שכן הוא טמא יום אחד בלבד ולא שבעה ימים, והוא מטמא רק אוכלים ומשקים ולא אדם וכלים].

חז"ל אמרו (שבת קא, ב; נזיר נג, ב) כלל נוסף בדיני טומאה: "חרב הרי הוא כחלל – כלי מתכות שנגע במת נעשה "אבי אבות הטומאה" כמת עצמו, כפי שנלמד מהפסוק (במדבר יט, טז) "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים", ודרשו "בַּחֲלַל חֶרֶב – חרב הרי הוא כחלל". שאם החרב נגעה בחלל, הרי היא נעשית "אבי אבות הטומאה" כחלל עצמו, והנוגע בה הוא "אב" הטומאה הטמא שבעה ימים ולא יום אחד [אמנם נחלקו הראשונים האם דין זה נאמר רק בכלי מתכות, או בכל הכלים למעט כלי חרס].

בנוגע לטומאת כהנים, שיטת רבנו חיים הכהן המובא בתוספות (נזיר נד, ב ד"ה ת"ש), שנזיר וכהן מוזהרים על טומאת מת בלבד, ולא על דין "חרב הרי הוא כחלל". שכן אם הם מוזהרים על כלי מתכת שנטמא במת – "אין לך בית שאין בו שום כלי מתכות או שום מסמר שהיה באהל המת". וכן המנהג להלכה, כפי שכתב הרמ"א (יו"ד סי' שסט סע' א) "יש אומרים דכהנים אסורים ליטמא לחרב שנטמא במת, ויש מקילים, וכן נהגו להקל ואין נזהרין מזה".

הצעה להתיר טומאת כהנים בזמן הזה בהסתמך על דין "חרב הרי הוא כחלל"

יא. על פי יסודות אלו הציע הרב שלמה גורן, הרב הראשי לישראל, בספרו תורת הרפואה (עמ' 242 ואילך) להתיר לכהנים לימודי רפואה, וכן כניסה לבתי חולים, באופן הבא: הכהן יענוד על צווארו שרשרת של מתכת שנגעה במת או היתה באוהל המת. מעשה זה לא נאסר על הכהן, כאמור לעיל בדברי הרמ"א, שהכהנים נהגו להקל בדין "חרב הרי הוא כחלל", ומותר להם לגעת בחרב זו [למרות שנהיה טמא]. והיות ובשעה שהשרשרת על צווארו הוא טמא הנוגע במת, אין לו כל מניעה לגעת במת אחר, כי בנגיעה זו אין תוספת טומאה על טומאתו, כדין "אין טומאה בחיבורין" [אות ב], כפי שנפסק ברמ"א (יו"ד סי' שעג סע' ג) שאסור לכהן להיטמא למתים רק לאחר שקבר את מתו "אבל בעוד שהוא עוסק במתו, מותר ליטמאות אף לאחרים".

לפנינו תמצית דבריו: "אפשר למצוא פתרון להתיר לכהנים ללמוד אנטומיה בבתי ספר לרפואה מבלי לעבור על איסורי טומאה למת. עליהם לענוד על צווארם שרשרת או תכשיט של מתכת מאהל מת או שנגע במת, שאז גם לפי הרמב"ן וסיעתו אין עליו איסור טומאת אהל ולא טומאת מגע למת, משום שהוא נידון כאילו לא פירש מן המת, מאחר שהתכשיט של מתכת הצמוד לגופו דינו כמת עצמו, משום שחרב הרי הוא כחלל. ובכלי מתכת הכל מודים שנעשה כמת עצמו. ויוצא שאין בנגיעה במת בחדר נתוחי המתים ללמוד אנטומיה שום תוספת טומאה, מאחר שהוא מחובר לטומאת חרב שהוא כחלל, המטמא גם הוא כמת עצמו, ודינו כאבי אבות הטומאה. וכשלא פירש מן המת, כולי עלמא מודים שאינו חייב על טומאה שניה, וגם לכתחילה מותר לו להיטמא למת אחר כל עוד שלא פירש ממתו, וכמו שכתבו הרמב"ן, הרא"ש וסיעתם. ואין הנזיר והכהן מוזהרים על טומאת חרב כחלל לפי שיטת רבנו חיים כהן וסיעתו וכן היא שיטת הרמ"א בשו"ע. ועל כן אין בזה לאסור נגיעה במת, מכיון שמבחינת דרגת הטומאה עצמה, אין בנגיעה במת כדי להוסיף על דרגת הטומאה שעליו מכח חרב הרי הוא כחלל. וזאת לפי שיטת התוס' והראשונים הסוברים, שגם טומאת חרב כחלל מטמא באהל וטעון הזאה שלישי ושביעי. ואם כן בנדון דידן, אין עליו שום תוספת טומאה, לכן אין הטומאה השניה חלה עליו" [במאמר המוסגר, יצויין כי הרב גורן, הוסיף כי הצעה זו מצטרפת לשיטת הראב"ד [אות ב] שכהנים בזמן הזה לא מוזהרים על טומאה, ועל שיטות הפוסקים [אות ג] הסוברים שבזמן הזה הכהנים אינם ודאי כהנים].

הרב גורן הוסיף כי פתרון זה הוא גם "תקנה לכהנים הצריכים להיכנס לבתי חולים, שקיים בהם חשש לאהל הטומאה, שיקחו אתם כלי מתכת כל שהוא, שנטמא במת או שהיה באהל המת, ואז אין עליו חשש איסור להכנס לאהל המת" [הדבר נחוץ במיוחד בישראל, כי בחו"ל יש רוב מתי עכו"ם].

עם זאת, הרב גורן כתב בסיום דבריו: "עלינו להדגיש ולהזהיר בצורה ברורה, שפתרון זה הוא לשעת הדחק בלבד, וכאשר אין שום מוצא אחר. אבל יראי ה' המדקדקים במצוות ונזהרים בקלה כבחמורה אל להם להשתמש בפתרון הנ"ל, כל עוד יכולים הם להמנע מלהזדקק לו". 

איסור טומאת כהנים גם בהיותו מחובר לחרב שנגעה בחלל

יב. על הצעה זו כתב הרב בלייך במאמרו [הובא לעיל אות ה], כי אין איסור תוספת טומאה כל עוד הכהן לא פירש מהטומאה הראשונה, רק כשהכהן מחובר לטומאה שהוא מוזהר עליה. אבל מכיוון שאין הכהן מוזהר על דין "חרב הרי הוא כחלל", הרי הוא חייב על טומאת המת שני, גם כשהוא מחובר לחרב שנטמאה במת: "הא דמבואר דבעוד שנוגע במת אינו חייב אם נגע במת אחר, מאחר שאינו מוסיף טומאה על טומאתו. זהו רק מפני שטומאה הראשונה היא מהטומאות שהכהן מוזהר עליהן, וכבר נתחלל ע"י הטומאה הראשונה. אמנם אם הטומאה הראשונה אינה מהטומאות שהכהן מוזהר עליהן, בכהאי גוונא חייב על טומאה השניה, אף אם אינו מוסיף כלום בעצם הטומאה. נמצא דמה שהכהן נטמא בחרב הרי הוא כחלל, אינו מסלק איסור טומאת מת, אף אם עדיין נוגע הוא בחרב, מאחר שאינו מוזהר על טומאת חרב ולא נתחלל בה" [וראה במה שהוכיח יסוד זה]. וכדבריו ביאר בהרחבה, הרב לוי יצחק הלפרין בשו"ת מעשה חושב (ח"ד סימן כז) "אם הכהן נוגע בגולל ובדופק של הקבר ובאותה שעה נוגע גם במת, לוקה. ואע"פ שדין הגולל ודופק כמת עצמו מהתורה, אבל מאחר שהנזיר והכהן לא מוזהרים להיטמא להם, עצם הדבר שהוסיף להטמאות לדבר [דהיינו למת] שהכהן מוזהר עליו, מהווה הוספה בטומאה.

לאחר מסירת השיעור בביתי, בט"ו חשון תשפ"א, התעורר ויכוח בין הלומדים על דבריו של הרב גורן. ידידי הר"ר ד"ר ארני אגטשטיין, כתב לבני החבורה את המכתב הבא:

לפני עשרים שנה, כאשר למדנו יחד את הסוגיה הזו, צביקה ואני שוחחנו על כך עם הרב משה טנדלר [חתנו של רבי משה פיינשטיין] באופן אישי בטלפון, וההתנגדות שלו היתה, שהוא לא הסכים עם ההגיון של הרב גורן בכך שכהן עם חלל חרב, זהה למגע עם המת עצמו. וכשם שנזיר חייב להתגלח כאשר הוא נוגע עם גופה אמיתית, למרות שאינו מגלח כאשר נוגע בחלל חרב. כך נגיעה בחלל חרב אינה זהה לנגיעה במת עצמה, ואינה יכולה לשמש כ"חיסון" מטומאה חדשה.

אבל הרב גורן כן חיבר בין הדברים, ולדעתו היות וחלל חרב דינו כמו אבי אבות הטומאה בדיוק כמו המת עצמו, אז מדוע שמה נתייחס אליו כמו המת עצמו. 

• הרב צבי שכטר, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק, חידש בספרו בעקבי הצאן (סימן לה) כי לדעת הרמב"ם והרוקח ועוד פוסקים, גדר האיסור המפורש בתורה "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו", אינו איסור להיטמא למת, אלא איסור להתקרב למת ואפילו באופן שאינו מטמא. ועל פי זה כתב: "לפי דרכנו נתבאר דליתא להך היתרא [שהכהן יקח בידו כלי מתכת שהוא טמא מתורת חרב הרי הוא כחלל]. דאף דעל ידי מה שיגע עכשיו במת לא יתווסף לו שום טומאה על טומאתו הקודמת, עדיין יש לומר דאסור לדעת הרמב"ם והרוקח וכל הפוסקים הנ"ל. דאיסורא איכא לכהן שלא יתקרב למת אפילו באופן שאינו מתטמא בכך". 

מעניין לציין כי הרב שכטר כתב בספרו מפניני הרב (עמ' רנו) "אחד מהתלמידים שהיה כהן שאל פעם מרבנו [הגרי"ד סולובייצ'יק] אם יש מקום לסמוך על קולת רב גדול ומפורסם מארץ ישראל, שהמציא עצה מחודשת איך להתיר לכהן ללמוד רפואה, למרות מה שתמיד יש בבית הספר לרפואה הרבה מתים. ורבנו השיב לו, שבזיון התורה הוא להתיר דבר שכזה".

• •  •

סוף דבר

רוב רובם של הפוסקים אסרו על כהן ללמוד רפואה, אם יצטרך במהלך לימודיו להיטמא למתים. 

מפאת ריבוי המקורות, אציין בקצרה לדברים דלקמן:

• הרב חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב, כתב בשו"ת עשה לך רב (ח"ג סימן לב) "פשוט וברור מעל לכל ספק, שאף כי כולנו טמאי מת, מצווים הכהנים להיזהר בטומאת מת, וזו אינה צריכה לפנים. ולכן בזמנינו שלימוד רפואה מותנה בניתוחי מתים, איני רואה דרך להתיר לכהן ללמוד רפואה. וגם אם היית מוצא דרך ללמוד רפואה ללא ניתוחי מתים, כפי ששמעתי שכך לומדים באוניברסיטאות בצרפת ובאיטליה, שבהן לומדים אנטומיה בגופות עשויים פלסטיק. עדיין איני יודע איך תוכל למלא תפקידך כרופא בתנאי חיינו המודרניים. בזמנינו, בבתי חולים גדולים, אין יום כמעט שאין בו מתים, וכל הנמצא שם נטמא בטומאת מת. ואם כן כיצד יוכל כהן לעבוד בבית חולים. תיאורטית ניתן להניח שתוכל ללמוד כנ"ל ללא צורך בניתוחי מתים, ותעבוד במרפאות ולא בבתי חולים. אך עדיין תעמוד בפניך בעיה קשה, והיא תקופת ההתמחות, שחייב הנך לעשותה בתוך כתלי בתי חולים. אין אני רואה שום אפשרות שתוכל ללמוד רפואה על הצד היותר טוב, ללא ניתוחי מתים". 
• בספר ילקוט יוסף (סימן נז סע' ח) כתב: "כהן הרוצה ללמוד בבית ספר רפואי והדבר כרוך בטומאת מת על ידי ניתוחים וכל כיוצא בזה, אסור לו ללמוד באותו בית ספר רפואי, בהיות וכהן אסור לו להיטמא למת. ואסור לו אף להיכנס בחדר שיש שם מת, וגם אם המת גוי אסור לו לנגוע בו". ובהערה (שם) כתב: "וכן הורה להלכה למעשה אאמו"ר (הגר"ע יוסף] בשאלה שהופנתה אליו בה' סיון תשמ"ב, אם מותר לכהן ללמוד רפואה בחוץ לארץ בבית ספר רפואי, באופן שעורכים ניתוחים לכהן במת נכרי, והשיב לאסור כאמור".
• הרב אשר וייס (מנחת אשר, ויקרא סימן מז) כתב: "כבר הסכימו הפוסקים, שאסור לכהן ללמוד רפואה כאשר במסגרת הכשרתו הוא צריך לעסוק בניתוח גופות. ואף אם נניח שבמסגרת עבודתו יעסוק בפיקוח נפש הדוחה כל התורה כולה, ודאי שאין היתר לעבור באיסור על מנת לעסוק לאחר זמן בפיקוח נפש, כאשר אפשר למצוה זו שתיעשה על ידי אחרים".
• מנגד, מעניינת תשובתו של הרב הרצוג [הובאה לעיל אות ט] שצירף ג' ספקות לקולא: [א] שיטת היראים (סימן שכב) שמותר לכהן להיטמא למת עכו"ם אפילו במגע. [ב] שיטת הראב"ד בהלכות נזירות, שבכהני זמן הזה המחוללים ועומדים ליכא איסור דאורייתא. [ג] שיטת המהרשד"ם, שלכהנים בזמן הזה מותר לישא שבויה, שזה ספק ספיקא. והיינו שכהנים בזמן הזה הם בגדר ספק כהנים". וסיים בדברים הבאים: "אין אני מורה היתר לכהנים, אכן כוונתי להגיד מה שיש לצדד בזכותו של הבחור ההוא, שלפי דברי כבוד תורתו, הוא מאמין בתורה ובחז"ל ושומר תורה ומצוות, שלא להחתימו בחותמת של עבריין. ועיקר לימוד חכמת הרפואה ודאי שמצוה גדולה היא, וכדרך שנאמר בשבת (פב, א) הוא עסיק בחיי דברייתא".

• •  •

מבירור המעודכן לשעת כתיבת המאמר (קיץ תשפ"ג) עלה בידי, כי יש מגמות שונות בין האוניברסיטאות, בדבר הצורך לחייב את התלמידים לנתח בעצמם מתים. יש שעדיין מחייבים זאת, יש המסתפקים בציפיה בלבד, ויש מקומות המעדיפים לימוד באמצעות מצגות והדמיות תלת מימד במחשב על פני ניתוחים.

לפיכך, כאשר מדובר על לימודי רפואה ללא חובת מגע במתים (dissection) אלא בצפיה בניתוח הנעשה על ידי אחרים (Prosecution). או אז, בלימודי רפואה בחו"ל, שעיקר השאלה היא, הימצאות באוהל עם מת נכרי, כבר כתב הרב הלפרין [במסקנת דבריו המובאים לעיל אות יב] "יש מקום להקל להם במקום צורך גדול, לשהות במקום בו מנתחים אך ורק מתי נכרים, כדי ללמוד את האנטומיה של גוף האדם, וזאת בתנאי שלא יגעו במתים בידיהם ולא ישאום. אך במקום שמצויים גם מתי ישראל, או שיש לחשוש לזה, אין להתיר חלילה לכהנים בשום אופן לשהות שם".

אך נדמה, כי אנו קרובים מתמיד, ליום שבו יתאפשר לכהנים ללמוד רפואה באמצעות מחשב, וללא צורך בנתוחי מתים, וכל הנכתב לעיל יקבע לדורות כפלפולא דאורייתא, הלכה ולא למעשה. 

• •  •

אפילו אם בזמן לימודי הרפואה, לא יצטרך הכהן לנתח מתים, אך כאשר יוסמך לעבודה ויצטרך לשהות בבית חולים – חוזרת למקומה השאלה, כיצד מותר לו לשהות במקום שבו נמצאים מתים. בנושא זה הרחבנו את היריעה בספרנו רץ כצבי – כהונה (ח"א סימן כג ענף ג), ושם נתבארו דברי המתירים לכהן להיכנס לבית חולים לצורך עבודתו, ואין טעם לכפול בדברים. ויש להוסיף על פי המבואר, כי בחו"ל, ניתן להסתמך על דעת הסוברים שנכרי לא מטמא באוהל [אות א]. ובישראל יש לצרף להיתר, את כל הספקות שנתבארו לעיל.