מגע קטן מומר ביין

בכמה מדיני התורה השוו את דינו של ה'מומר' לדינו של הנכרי, ויש לברר האם גם בקטן נאמר דין 'מומר' אשר דינו כנכרי,  שהרי קטן אינו מחוייב כלל במצוות, ואם כן לכאורה אי אפשר לומר שהוא נחשב כ"מומר".

אחת הנפקא מינות בשאלה זו היא, האם מגע של קטן 'מומר' אוסר יין נסך.

לשם כך נסכם תחילה את פרטי הדינים של מגע נכרי ביין בכלל, ונכרי קטן בפרט. 

א. במסכת עבודה זרה (כט, ב; לו, א) מובא הטעם לאיסור הנאה מ'סתם' יין של נכרים, מגזירת חכמים "משום בנותיהם". שתיית יין עלולה ליצור קירבה עם בנות הנכרים, שעלולה להביא לחתונה עמהן, שסופה עבודה זרה, כדברי רש"י (ע"ז לו, א) "שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהן, ובנותיהן אסורין משום עבודת אלילים". וכפי שנפסק בטור (יו"ד סי' קכג סע' א) "יין שנתנסך לעכו"ם, אסור בהנאה. וחכמים גזרו על סתם יינן, משום בנותיהן, ואסרוהו אף בהנאה, אף על פי שלא עשו כן בשאר הדברים שגזרו עליהם. והטעם, כיון שיין נסך גמור אסור בהנאה, עשו סתם יינם כאילו ודאי נתנסך". והוסיף הטור: "והחמירו חז"ל לאסור בהנאה אפילו מגע נכרי ביין שלנו, כמבואר בעבודה זרה (נח, א ועוד). וכן פסק הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"א ה"ד), וזה לשונו, וכל יין שיגע בו העכו"ם הרי זה אסור, שמא ניסך אותו, שמחשבת העכו"ם לעבודת כוכבים, הא למדת שיין ישראל שנגע בו העכו"ם, דינו כסתם יינם שהוא אסור בהנאה". וכן נפסק בשו"ע (שם) "סתם יינם של עובדי כוכבים אסור בהנאה, והוא הדין למגעם, ביין שלנו". וביאר הרמ"א: "משום גזירת יין שנתנסך לאלילים". 

והוסיף הרמ"א: "ובזמן הזה, שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים, יש אומרים דמגע עובדי כוכבים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, רק בשתייה. וכן סתם יין שלהם, אינו אסור ליהנות ממנו".

והנה בשלחן ערוך (שם סעיף ח) נפסק: "מומר, אף על פי שהוא מהול, עושה יין נסך במגעו", ולא נתפרש מה דינו של מחלל שבת בפרהסיא. אולם הבית יוסף (שם) הביא משו"ת הרשב"א (חלק ז סימן נג) שכתב: "השיב הרמב"ם, כי מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כמשומד לכל התורה כולה, ויינו יין נסך, והרי הוא גוי ככל גויי הארץ". וכן נקט להלכה רבנו יונה (שערי תשובה, השער השלישי) "ועל מצות שבת אמרו רבותינו (ירושלמי נדרים פ"ג הי"ד) ששקולה שבת כנגד כל המצוות. ואמרו רבותינו (חולין ה, א) כי העובד עבודה זרה או המחלל שבת בפרהסיא, הוא כופר לכל התורה כולה, ושחיטתו נבלה, ואסר את היין במגעו". 

ומעתה נבוא לברר, האם גם מגע של קטן המחלל שבת בפרהסיא ביין, אוסר את היין.

מגע גוי קטן

ב. במסכת עבודה זרה (נז, א) אמר רב: "תינוק [דהיינו נכרי קטן] בן יומו עושה יין נסך". ובסוגיא נתבאר שנגיעת נכרי קטן [שמעשיו הם בגדר של "שלא בכוונה"] אוסר במגעו את היין רק משתייה, אך היין מותר בהנאה. וכפי שפסק הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"א ה"ה) "עכו"ם שנגע ביין שלא בכוונה, וכן תינוק עכו"ם שנגע ביין, אסור בשתייה ומותר בהנאה".

דין זה הובא להלכה גם בשו"ע (יו"ד סי' קכד סע' י) "מגע עובד כוכבים לאסור בהנאה צריך שלשה תנאים: אחד, שיתכוין ליגע, לאפוקי תינוק שנגע דלאו בר כוונה הוא, וכן לאפוקי נפל לבור ועלה מת; שני, שידע שהוא יין; ושלישי, שלא יהא עוסק בדבר אחר". כלומר, מגעו של נכרי קטן מוגדר כמעשה ללא כוונה, שאינו אוסר את היין.

ואם כן, לכשנצרף לכך את דברי הרמ"א [לעיל א] שבזמן הזה גם מגע נכרי גדול ביין שלנו אינו אוסר בהנאה אלא רק בשתיה, נמצא שאם אכן דינו של קטן מחלל שבת כדין נכרי קטן, הרי שמגעו לא יאסור את היין בהנאה אלא בשתיה בלבד, שהרי ברור שלא יהיה מגע קטן ישראל מחלל שבת חמור יותר מנכרי קטן.

אלא שכאמור לעיל, יש לברר את השאלה העקרונית, האמנם מצינו גם בקטן דין "מומר" אשר דינו כנכרי ופוסל במגעו את היין משתיה, כי הרי קטן אינו מחוייב כלל במצוות, ואם כן לכאורה אי אפשר לומר שהוא נחשב כ"מומר", וצ"ע.

•   •   •

אבילות על קטן מומר שמת

ג. המרדכי (סנהדרין רמז תשטז) הביא שיטת ר"י, שקטן "בן שנה או שנתיים שהמיר דתו עם אמו, ומת, מתאבלים עליו. דוודאי גדול אין מתאבלין עליו, כדאמר פרק נגמר הדין (סנהדרין מו, ב), ואמרינן בגמרא (שם לט, ב) וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. אבל קטן מה שהכניסוהו בדת אחרת, מה מעלה ומה מוריד, והוי ליה כאילו לא המיר". וכדבריו פסק התשב"ץ (ח"ב סימן קלט) "לענין בן משומד שנולד לו מן הישראלית שמת, אם אחיו שנולדו ביהדות חייבים להתאבל עליו אם לאו, בודאי כשמת בקטנות חייבין להתאבל עליו, שהרי לא חטא כלל, ואם אביו חטא הוא לא חטא, שהרי עדיין לא הוזהר, וקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפרישו, והוא דמי כקטן שנשבה לבין העכו"ם. ואפילו נולד מהעכו"ם גמור, הולד הולך אחר אמו וכשר הוא, ומצוה להחיותו וקרוביו מתאבלים עליו ומיטמאים לו אם הוא בן משומד, ובדין הוא שהרי אחיהם הוא".

אך רבנו תם סבר "שאין [מנהג] להתאבל עליו", והביא ראיה מדברי התוספתא (סנהדרין פרק יד הלכה ג) "קטני בני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה, לרבנן – אין מתאבלים". וכדבריו פסק מרן השלחן ערוך (יורה דעה סי' שמה סע' ו) "קטן בן שנה או שנתיים שהמיר עם אמו, ומת, אין מתאבלין עליו". וכן הכריע להלכה הרמ"א (שם סעיף ה) "מומר קטן שהמיר עם אביו או אמו [מתאבלים עליו], דהוי כאנוס, ויש אומרים שאין מתאבלים, וכן עיקר". 

הנה כי כן, לפנינו הכרעת השו"ע והרמ"א כשיטת רבנו תם שיש לדון את הקטן שהמיר דתו, כגדול שהמיר דתו שאין מתאבלים עליו, וזאת למרות שמדובר בקטן אפילו בן שנה או שנתיים שאין בו דעת, והמרת הדת לא נעשתה מתוך כוונה תחילה. ולפי זה לכאורה גם בנדון דידן, קטן שמחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא "מומר", ודינו כגדול "מומר" שפוסל במגעו יין נסך משתיה.

מומר קטן הנמצא במקום של נכרים או במקום של ישראל

ד. בשו"ת מהר"י באסן (סימן ע) פירש את דברי רבנו תם שאין מתאבלים על קטן מומר בגלל "שהקטן נגרר אחרי מי שמגדלו, על הסתם מה שלמד מהם גם כי יזקין לא יסור ממנו. ולכן נהרגים על סופם, שוודאי יהיו עובדים עבודה זרה כמעשה אבותיהם או מי שנתגדלו אצלם". ומתוך כך חילק וקבע שאם המומר נמצא "בקרב ישראל, אפילו עבדו אבותיו עבודה זרה אפשר שישובו למוטב בראותם שארית ישראל וילמדו ליראה את ה'. ולפיכך, יחיד שעבד עבודה זרה והיו לו בנים קטנים, לא קאמר רבנו תם שאין מתאבלין עליהם, דאדרבה מתאבלים, דאפשר שישובו ע"י שאר ישראל. אבל בעיר הנדחת שהודחו רובה דהוי ככולה, דהמיעוט בטל ברוב, ודאי אלה הקטנים שהודחו אביהם על הסתם הרי הם עובדי עבודה זרה". 

לדעת מהר"י באסן, פסק ההלכה של רבנו תם שאין מתאבלים על מומר קטן, נאמר רק כשהמומר נמצא עם הוריו במקום של נכרים עובדי עבודה זרה, ואין סיכוי שבעתיד הקטן ישוב בתשובה. ולכן רק באופן זה, יש לומר שכשם שקטנים בעיר הנדחת "נהרגים על שם סופם", כך גם נדון המומר הקטן על שם סופו – שיהיה מומר גדול – שאין מתאבלים עליו. אך כשהקטן הוא בנו של יחיד העובד עבודה זרה הנמצא בקרב ישראל, ויש סיכוי שבניו "ישובו למוטב בראותם שארית ישראל וילמדו ליראה את ה', אין לדונו בהיותו קטן כ"מומר", וכשמת מתאבלים עליו". 

לפי מהר"י באסן, דברי רבנו תם נאמרו איפוא, רק במקרה של "אשה שהמירה עם בנה בן שנה, דכיון שידם תקיפה, האומות לא יעזבום עוד לשוב וילמדו ממעשיהם, והרי הם מעכשיו כעובדי ע"ז ואין מתאבלים". 

אולם עיקר טעמו של מהר"י באסן שרבנו תם קבע שיש לדון את המומר הקטן "על שם סופו", תמוה ביותר, כפי שהעיר "המגיה" בשו"ת מהר"י באסן "ומה שכתב הרב המחבר דקטנים נידונין כאן על שם סופם, לכאורה הדבר קצת תמוה, שלא מצאנו טעם זה אלא בבן סורר ומורה כמבואר במשנה (סנהדרין פ"ח מ"ה). ואדרבה בגמרא (ראש השנה טז, ב) מצאנו שאין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, וראה רש"י ומהרש"א שם. ובפירוש רש"י לבראשית (כא, יז) על הפסוק בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם, ובפירוש הרא"ם שם, שכתב דשאני בן סורר ומורה מפני שכבר התחיל בדרכים המביאים למעשים הרעים שבסופו", וצ"ע.

החילוק בין דיני אבילות על קטן שהמיר לשאר דיני מומר

ה. ונראה שאין הוכחה ממה שמצינו בהלכות אבלות שקטן "מומר" נדון כגדול "מומר", לשאר דיני התורה, ובכלל זה מגע קטן מומר ביין, כפי מה שכתב בספר לתשובת השנה (פ"ג ה"ו) לחלק בין גדרי "רשע" בהלכות  אבלות, לגדרי "רשע" בכל התורה: "דיני אבילות אינם קשורים בשם "רשע" שיש למת, אלא תלויים אם הנשארים בחיים – קרוביו – נחסרו במיתתו, שאז מצווים להתאבל עליו. ואם בפועל התנהג כרשע גמור, אע"ג דלא יענש על מעשיו וכגון שהיה אנוס גמור, מכל מקום קרוביו לא נחסרו במיתתו [לפי דין התורה], ואין מתאבלין עליו". 

ולכן גם אם קטן מומר מת, אין מתאבלים עליו "דאפילו אי נימא דקטן שהמיר עם אביו ואמו חשיב אנוס ולא יצא מכלל ישראל, מכל מקום כיון דבמציאות מתנהג כמומר לעבודה זרה, קרינן עליה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. דסוף כל סוף מציאותו בעולם הוי מיעוט כבוד שמים, ואין להצטער על מיתתו, ולכך אין מתאבלין עליו. אבל לענין היתר הלוואה בריבית דתלוי בשם ישראל, אי הוי בכלל אלו שמורידין ולא מעלין, שפיר אמרינן כיון דאנוס הוא, לא יצא מכלל ישראל ומצווין להחיותו ואסור להלוותו בריבית". 

לפי זה ברור, כי גם בנדון מגע ביין נסך, יש לומר שהקטן המומר לא יצא מכלל ישראל ולכן אינו אוסר במגע את היין משתיה.

ואמנם בשו"ת דברי חיים (אבן העזר ח"ב סימן קסט) כתב בתוך דבריו בנדון אשה שמת בעלה בלא בנים, וביקשה להינשא, ואח בעלה המיר דתו ואינו מעוניין לחלוץ לה: "גם אתפלא למה דימהו למומר, הא ידוע לכל פה, אשר סיפרו לי בעלי מלחמה מרובים שעושים להם כמה מיני עינויים לכופן להמיר, והוי רק אנוס כידוע, וגם אולי היה אז קטן ואין בו דין מומר כלל". 

•   •   •

מגע מחלל שבת ביין – איסור מדין "קנס"

ו. לעיל [אות ב] הובאו דברי הרשב"א ורבנו יונה שמחלל שבת בפרהסיא אוסר את היין במגעו. ותמהו האחרונים, איסור 'סתם' יין של נכרים נובע מגזירת חכמים "משום בנותיהם" – החשש לנישואין עם נכריות, וחשש זה כמובן לא שייך כלל במחללי שבת שאין איסור להינשא לבנותיהם, ואם כן מדוע נאסר היין במגע מחלל שבת.

מחמת קושיא זו כתב בשו"ת מהר"י אשכנזי (יו"ד סי' טז) "על דבר שאלתו בישראל המחלל שבתות בפרהסיא, אם עושה יין נסך במגעו, יפה הורה כת"ר להקל. עיין בבית יוסף (יו"ד סי' קכג) בשם כל הפוסקים שעיקר איסור יינם משום בנותיהם שלא יבא להתחתן עמהם, ולא שייך זה בישראל המחלל שבתות". 

אמנם למרות שהרשב"א [לעיל אות ב] ציין כמקור לדבריו שמחלל שבת בפרהסיא אוסר את היין במגעו את דברי הרמב"ם בתשובה, אבל בספרו ה'יד החזקה' השמיט הרמב"ם דין זה, כפי שהעיר החזון איש (יו"ד סי' ב ס"ק כג) "מין של חילול שבת או לכל התורה ואינו עובד כוכבים ומזלות, היה נראה דיינו מותר, דהא נכרי שאינו עובד עכו"ם יינו מותר בהנאה, כדאיתא ביו"ד (סי' קכד סעיף ו), ואינו אסור אלא בשתיה משום בנותיהן. וכיון דבמין לחילול שבת ליכא לא משום בנותיהן, ולא משום ניסוך, אין לנו משום מה לאסור יינו. וברמב"ם לא הזכיר לאסור יינו של ישראל מומר שאינו עובד עכו"ם. ואמנם בבית יוסף (יו"ד סי' קיט סע' ח) הביא תשובת הרשב"א שפשוט לו שמחלל שבת בפרהסיא או כופר בדברי רז"ל עושה יין נסך, ולא נתגלה מקורו". 

יש לציין שגם רבי יוסף קארו, למרות שהביא את דברי הרשב"א בחיבורו 'בית יוסף', לא קבעו כהלכה ב'שלחן ערוך'.

ז. בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן קכ) ביאר שהסיבה שהרשב"א ורבנו יונה אסרו יין שנגע בו מחלל שבת בפרסיא "איננו משום חתנות, כי מותר להתחתן בבנותיו, ולא משום לתא דעבודה זרה, אלא משום קנסא עשאוהו כגוי עובד עבודה זרה". כלומר, היין נאמר משום "קנס" שקנסו חכמים את המחלל שבת בפרהסיא, ולא משום עיקר גזירת חז"ל "משום בנותיהן". וכן נקט החזון איש (יו"ד סי' מט ס"ק ז) "מחלל שבת בפרהסיא או כופר בדברי חז"ל אוסר יין במגע, ונראה שהוא משום קנסא כיון שאינו עובד כוכבים ומזלות וגם בתו מותרת". ומסיים החתם סופר לאור דבריו שמגעו של המחלל שבת בפרהסיא אוסר את שתיית היין משום קנס: "ועל כן אין להחמיר כל כך".

על פי האמור, פסק ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה, בספרו מנחת אשר (שביעית סימן לט) להקל במגע של קטן מחלל שבת בפרהסיא ביין. דבריו נכתבו בנדון "מי שאירח בביתו משפחה, אשר אבי המשפחה הינו שומר תו"מ, והאם עדיין לא, ובנם בן התשע אשר הולך להתפלל עם אביו בשבת בבית הכנסת, אך לאחר מכן אמו לוקחת אותו ברכבה, נגע בכוס יין של שביעית, האם נאסר היין ויש לשופכו, או שמא מותר הוא ואין להחמיר ולשופכו משום הפסד קדושת שביעית". וכתב המנחת אשר: "בטעם הדברים [שמחלל שבת שנגע ביין, עושהו יין נסך], נתחבטו, דהלא לא אסרו יינם אלא משום בנותיהם ובת המומר כשרה לקהל, ויכולה להיות צדקת גמורה כשרה רבקה רחל ולאה. ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קכ), וכן בחזון איש (יו"ד סימן מט אות ז), כתבו דהוי משום קנס שקנסוהו". 

ומכאן מסיק הרב וייס: "ולדבריהם, מסתבר דוודאי לא קנסו את הקטן שאינו בר חיובא ולא בר חטא".

מגע מחלל שבת ביין – אינו איסור "מבורר" מדינא אלא "ממנהג"

ח. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן לז אות ח), דן רבי משה "אם נגיעת מומר לחלל שבת ביין אוסרתו, ואם מותר ליתן לו יין לשתות". ובתוך דבריו כתב: "ובעצם לא מצינו בפוסקים שמומר לשבת עושה יין נסך. אך בבית יוסף (יו"ד סימן קיט) הביא מתשובת הרשב"א בשם הרבנו יונה, דמומר לחלל שבתות בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רז"ל הוא מין, ויינו יין נסך, והובא בנקודות הכסף ריש סימן קכ"ד על הט"ז סק"ב. אבל אף שהביא זה הבית יוסף לא הזכיר בשו"ע, והנקודות הכסף לא הזכיר זה בש"ך, שאם כן משמע שלא מבורר להו לאסור ממש. אבל על כל פנים לדינא נהגו שלא לשתות יין שנגע בהו ישראל מומר לחלל שבתות בפרהסיא. ופשוט שאין מנהג זה נחשב מנהג לפסוק הלכה כמותו… משום דלפסק הלכה שייך רק כשהמנהג הוא לקולא, ולא כשהמנהג הוא לחומרא. ולכן ממה שנהגו להחמיר אין ראיה שאסור יינם של מחללי שבת, דאינו אלא משום שנהגו להחמיר, ולא משום שהלכה כן. וגם לא ידוע אם המנהג הוא לכו"ע או רק יראי שמים נוהגים לאסור בזה". 

ומתוך כך הכריע רבי משה לדינא: "ולכן כיוון שאין איסור זה מבורר, ויותר נוטה שלא נאסר מדינא אלא ממנהגא, הרי לא נהגו להחמיר גם שלא ליתן יין להמחללי שבת עצמן. ואף אם נימא שמה שלא נהגו כן הוא רק משום שלא יכלו לנהוג להחמיר משום איבה, מכל מקום הא לא נהגו, ואין לאסור. ואף אם יסתפקו אולי יש שנהגו כן, הוא ספק באיסור דרבנן שהוא לקולא. וגם שאינו באיסור ממש, דהא אינו איסור מבורר. לכן אין טעם להחמיר בזה". 

ומפורש בדבריו שיש לדייק מכך שבשלחן ערוך ובש"ך לא הובא דין זה שמגע מחלל שבת אוסר יין, שאין בדבר איסור מדינא אלא ממנהג,  ולכן "אין טעם להחמיר בזה". 

ואשר על כן, פשוט שאין להחמיר לאסור את היין בגלל מגעו של מומר קטן, מאחר שגם מגע הגדול אינו אוסר מעיקר הדין אלא ממנהג. 

מגע קטן ישמעאלי ביין

ט. הבית יוסף (יו"ד סי' קכד סע' ו) הביא את דברי הרשב"א (תורת הבית הארוך, בית ה שער א) כי "גר תושב אין אוסר יין בהנאה במגעו, כמו שאמרנו, וכן יינו מותר בהנאה. ומכאן סמכו הגאונים להתיר מגען של ישמעאלים הללו בהנאה, שהרי אינם עובדים עבודה זרה, וכל שאינו עובד עבודה זרה – יינו אסור בשתיה משום בנותיהם דגזירה ראשונה לאסור שתיה בלבד היתה ומשום בנותיהם, וכמו שכתבתי למעלה. אבל איסור הנאה שגזרו בית דין שלאחריהם ומשום חשש ניסוך לא גזרו אלא בגוי עובד עבודה זרה שמנסך, אבל כשאין עובד עבודה זרה לא היתה גזירה". וכן פסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פי"א ה"ז) "וכן כל עכו"ם שאינו עובד עכו"ם, כגון אלו הישמעאלים, יינן אסור בשתייה ומותר בהנאה, וכן הורו כל הגאונים".

אמנם אם הישמעאלי נגע ביין בלא כוונה, אינו נאסר כלל, כדברי הרמב"ם (שם פי"ג הי"א) "יראה לי שכל מקום שאמרנו בענין זה ביין שלנו שהוא אסור בשתייה ומותר בהנאה מפני צד נגיעה שנגע בו העכו"ם, כשהיה העכו"ם עובד עכו"ם. אבל אם היה איסורו בגלל עכו"ם שאינו עובד עכו"ם, כגון ישמעאלי שנגע ביין שלנו שלא בכוונה או שטפח על פי החבית, הרי זה מותר בשתיה". דין זה נקבע להלכה בשו"ע (יו"ד סי' קכד סע' ז) בשם "יש מי שאומר".

על פי זה כתב הבן איש חי (שנה שניה פרשת בלק סעיף ב) כי תינוק ישמעאלי קטן שנגע ביין, אינו אוסר את היין אפילו בשתיה, היות ומגעו נחשב כמגע שלא בכוונה: "מיהו תינוק ישמעאלי אם הוא קטן שאין לו כוונת מגע, אינו אוסר היין שלנו במגע אפילו בשתיה, דכיון שהוא מישמעאלים שאין להם עבודה זרה והוא עודנו תינוק שאין לו כוונת מגע, אינו אוסר כלל".

לפי הבן איש חי נראה, כי ישראל קטן המחלל שבת בפרהסיא, וודאי אינו גרוע יותר מישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה ואינו מכוין לעבודה זרה, וגם אין לו כוונת מגע, ולכן אינו אוסר את היין במגעו.

•   •   •

קטן מחלל שבת בפרהסיא, האם אוסר במגעו את היין – הכרעת הפוסקים

י. בספר וישמע משה (ח"א יורה דעה סימן קעח) סיכם את דעות הפוסקים בנדון:

"הורה רבי חיים קניבסקי שיש להחמיר בדבר, דמכיון שקטן בגיל כזה יש בו כבר דעת, והוא מבין את משמעות מעשיו, חשיב מחלל שבת ויינו אסור. וכן הסכימו הגאונים רבי מנדל שפרן ורבי מררכי גרוס ורבי משה שאול קליין, דהיין אסור בשתיה ומותר בהנאה כדין סתם יינם בזמנינו. 

והגאון רבי שמאי גרוס הביא ראיה מדברי הרמ"א בהלכות אבילות [לעיל אות ד] שהביא מחלוקת בקטן שהמיר דתו עם אביו, האם מתאבלים עליו. וכתב בביאור הגר"א (ס"ק י"ג) דהסוברים שאין מתאבלים למדו זאת מדין קטני עיר הנדחת שאין מתאבלים עליהם. והחולקים ס"ל דלאו ראיה משם, דשם מיירי שגדולים קצת ועבדו עבודה זרה, אבל קטן שאינו יודע בין ימינו לשמאלו חשוב כישראל. ולפי זה משמע כדברי הגר"ח קניבסקי, דאם יש לקטן דעת קצת ויודע את משמעות מעשיו, יינו אסור. ורק אם אינו יודע בין ימינו לשמאלו, יינו מותר". 

וצ"ע בדעת הגר"ח קניבסקי, מדוע הקטן אוסר את היין במגעו, הרי אין לו דעת וכוונה. 

ובאמת על הראיה מדיני אבלות לדיני מגע ביין, יש להשיב כמבואר לעיל [אות ה] שיש לחלק בין גדרי "רשע" בהלכות  אבלות, לגדרי "רשע" בכל התורה, ובנדון מגע ביין נסך, יש לומר שהקטן המומר לא יצא מכלל ישראל ולכן אינו אוסר במגע את היין משתיה.

ואמנם בספר מועדי הגר"ח (שביעית עמ' שפג) הביא בשם הגר"ח קניבסקי, שקטן שאינו שומר תורה ומצוות שנגע ביין שביעית, לא צריך לשפוך היין, וכמובא לעיל [אות ז] במנחת אשר. ונראה מדבריו שקטן לא אוסר במגעו את היין, ולכאורה זו סתירה למובא לעיל בשמו, שקטן אוסר במגע את היין משתיה.

ואולי היה מקום לחלק בין מגע ביין שביעית למגע ביין 'רגיל', כי יש הבדל בין איסור דרבנן של הפסד פירות שביעית [בזמן הזה שחיובה מדרבנן], הנובע מאיסור תורה [בזמן ששביעית נוהגת מהתורה], לאיסור דרבנן – מגע נכרי ביין – שנאסר בגלל גזירה "משום בנותיהם" ולא מחמת איסור תורה. ולכן יש להחמיר יותר באיסור הפסד פירות שביעית מאיסור סתם יינם, ולהכריע לא לשפוך את היין בגלל איסור הפסד פירות שביעית.

ומכאן נראה כי גזירה דרבנן הנובעת מאיסור תורה, חמורה יותר מאיסור דרבנן, וצ"ע.

מעשה קטן האם נחשב כ"קיום מצוה" 

יא. ונראה כי המחלוקת האם מגע קטן ביין נסך אוסרו משתיה, תלויה ועומדת בשאלה העקרונית ששאלנו בפתיחת השיעור – האם גם בקטן נאמר דין 'מומר' אשר דינו כנכרי,  שהרי לכאורה קטן אינו מחוייב כלל במצוות, ואם כן לכאורה אי אפשר לומר שהוא נחשב כ"מומר".

וחשבתי לומר כי נחלקו בזה הפוסקים. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן ח) דן "בענין קטן שיש לו שכר כשמקיים מצוות, אם הוא רק כאינו מצווה ועושה או גם כמצווה ועושה", ונטה להכריע ששכרו של הקטן המקיים מצוה הוא כדין "מצווה ועושה", כדבריו במקום אחר (אגרות משה יו"ד ח"א סימן ו) "מסתבר לענ"ד שקטנים וחרשים נחשבו לענין זה מצווים ועושין, מאחר דפטורם הוא רק משום שאינם בני דעת, אבל ישנם בכלל קבלת מצוות, דאם לא כן אלא נימא שליכא קטן בכלל התחייבות המצוות, במה יתחייב אחר כך כשהגדיל דהא לא קבל אז. אלא ודאי דהוא בכלל החיוב תיכף כשנולד, דקבלת האבות היתה עליהם ועל זרעם, אך שאף שישנו בכלל חיוב המצוות, כיון שאינו בר דעת פטור לענין הקיום בפועל, אף שיש עליו החיוב בעצם, וממילא כשמקיים הוא עכ"פ מהמצווים ועושים". 

בסוף דבריו (אגרות משה יו"ד ח"ב סימן ח) מצדד רבי משה כצד זה: "כיון שהפטור [של קטן] הוא משום שאינו בן דעת, לכן כשעושה מצוה בדעת הרי אין להחשיבו שאינו בן דעת למעשה זו, שהרי המעשה סותר לזה. ונהי שלא מתחייב בשביל זה גם אלאחר כך, דהא הוא גזירת הכתוב שנדון כאינו בן דעת, אבל על קיום מצוה זה כשעשאה בדעת הוא בהכרח כבן דעת, ונדון כמחוייב שיש להיות לו שכר כמצווה ועושה". 

מתבאר איפוא בדבריו, שקטן בכלל חיוב המצוות [אע"פ שאינו נענש, כמובן], אלא שבגלל שאינו בר דעת הוא לא מחוייב במצוות. ולכן מעשה הקטן נחשב "מעשה מצוה" ושכרו "כמצווה ועושה". 

ולפי זה נראה שגם קטן יכול להיות בגדר 'מומר' אשר דינו כנכרי, וקטן מחלל שבת יאסור את היין בנגיעה, שהרי הוא 'בר חיובא' כבר בהיותו קטן, ומה שאינו בר דעת זהו רק פטור לענין קיום המצוות, ומשום כך יש להחשיב את מעשה הגניעה שלו ביין כמעשה נגיעה של 'בר חיובא' הפוסל יין במגעו.

ויתכן שזו דעת הגר"ח קניבסקי שהחמיר לאסור יין שנגע בו קטן מחלל שבת. 

זאת ועוד, במסכת עבודה זרה (נו, א) אמרו: "שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן", וכתב הר"ן (לה, א בדפי הרי"ף) "האי דאוסר יין נסך בכל שהוא, משום חומרא דעבודת כוכבים היא". חז"ל החמירו באופן מיוחד באיסור יין נסך, מאחר ובניסוך היין לאל זר יש כפירה באמונה בהקב"ה. וכיוצא בזה מבואר בדברי הבן איש חי (שנה שניה, פרשת חקת סע' כב) שכתב: "דלכתחילה אפילו בעשרה כוחות אסור [דהיינו אם המגע של הנכרי ביין לא היה ב"כח" ישיר, אלא "כוחו" גרם ל"כח" אחר, ואפילו "בעשרה כוחות", שגרם למגע ביין], יש לומר שאני יין שהוא משום סרך עבודה זרה החמירו ביה דגם כח כוחו אסור".

ואי לכך יש לומר, שבכל מה שנוגע לאיסור מגע של נכרי ביין נסך, וגם בסתם יין שגזרו משום "בנותיהן" המביא לידי עבודה זרה [לעיל אות א], יש להחמיר, ובכלל זה מגעו של קטן.

יב. אולם בספר אשרי איש (הלכות חנוכה פרק לט סע' א) מובא חידושו של הגרי"ש אלישיב, שהחיוב לחנך קטן למצוה, הוא רק כשהקטן מקיים את המצוה בשלמות, והיינו באופן שגדול יוצא בה ידי חובה. ולכן קטן שחייב להדליק נר חנוכה מדין חינוך, צריך לצאת ידי חובה בהדלקה שמדליק גדול, ולא בהדלקה שמדליק הקטן בעצמו.  

הגרי"ש חזר על יסוד זה גם בנדון קיום מצות תקיעת שופר על ידי קטן (אשרי איש, הלכות ראש השנה סע' כו) וכתב ש"קטן שהגיע לחינוך ואינו יכול לבוא לבית הכנסת, ראוי להביא לביתו בעל תוקע שיתקע עבורו והקטן יברך בעצמו. ובכל אופן קטן אינו יוצא ידי חובת מצות שופר בתקיעה שתוקע לעצמו. שלקיום מצות חינוך צריך שישמע הקטן תקיעה שכשרה לגדול לצאת בה ידי חובה, וכיון שגדול אינו יוצא בתקיעה של קטן, הרי שזו תקיעה פסולה, כך גם לקטן בעצמו אין זו תקיעה כשרה".

הגרי"ש אלישיב חולק איפוא על הגר"מ פיינשטיין, ולדעתו ברור שמעשה קטן אינו נחשב "מעשה מצוה" ושכרו "כאינו מצווה ועושה". ומסתבר לפי דרכו, שקטן אינו נחשב "מומר", שהרי אינו מחוייב כלל במצוות והמעשים שלו אינם "מעשי מצוה" כלל, ועל כן גם אינו אוסר יין שנגע בו.

דין קטן ו'תינוק שנשבה' שמחלל שבת בפרהסיא

יג. מאידך נראה להוסיף עוד טעם להתיר יין שנגע בו קטן מחלל שבת.

בספרנו רץ כצבי – שבת (סימן כה) הבאנו את דברי הבנין ציון (החדשות סימן כג) "המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו [מחללי שבת בפרהסיא בזמנינו] לסתם יינם, תבוא עליו ברכה. אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו, אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד, שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור". וכדבריו פסק בשו"ת אחיעזר (ח"ד סימן ג), וכן הורה למעשה בשו"ת יביע אומר (יו"ד ח"א סימן יא) "בדין יין שנגע בו מומר לחלל שבת בפרהסיא, לדינא בודאי שיש להסתמך על הרב בנין ציון דמסתבר טעמיה".

על פי דברי הבנין ציון, ובצירוף דברי החתם סופר [לעיל אות ז] שאיסור מגע מחלל שבת ביין הוא "קנסא", ודברי האגרות משה [לעיל אות ח] שמגע מחלל שבת ביין "אינו איסור מבורר, ולא נאסר מדינא אלא ממנהג", פסק רבי אליהו שלזינגר, רבה של שכונת גילה בירושלים, בשו"ת שואלין ודורשין (ח"ו סימן נט) "להקל ביהודי [גדול] שאינו שומר מצוות למזוג גם יין שאינו מבושל למי שמבקש לשתות יין מן הסוג הזה".

בענין זה יש להוסיף את דברי רבי יעקב קמינצקי (אמת ליעקב, יו"ד סי' שמה הערה 218) "לענין מחללי שבת בזמן הזה צריך לנהוג אבילות עליהם, דאינם יודעים החומרא דשבת קודש ועניינה. ואף אם למדו קצת בנערותם, מכל מקום אין זה מספיק להשריש בלבם חומר הדברים. ואע"פ שהם רואים שומרי שבת, ויש להם קרובים שומרי שבת, מכל מקום בעיניהם הם חשובים כמבוהלים ומטורפים, והוי ליה כתינוק שנשבה. ואפילו אם יש לו דיעות כוזבות וכדומה".

עם זאת, בספרנו רץ כצבי מעגלי השנה (ח"א סימן כא) הבאנו את דברי הגרש"ז אויערבך (שולחן שלמה הלכות יו"ט סי' תקיב הערה ד) שנקט להלכה כי בזמנינו קשה לומר על מי שאינו שומר תורה ומצוות שהוא בגדר 'תינוק שנשבה', היות ו"בארץ ישראל ליכא מי שבאמת נקרא בשם 'תינוק שנשבה' בהגדרה האמיתית של השם הזה, זולת מי שגדל במקום שמעולם לא שמע על דת יהודים וגם לא שמע שיש כאלה האומרים שמכיון שהוא יהודי הרי שהוא צריך לשמור מצוות התורה. אבל היהודי החילוני המצוי כיום בארץ ישראל, אפילו אם גדל בקיבוץ והוריו חינכוהו לכפירה ולאכול טריפות ולחלל שבת, מכל מקום כיון שיודע שיש דת היהודים ויש הטוענים שצריך לשמור מצוות, אם כן כבר אינו בגדר תינוק שנשבה". וכן נקט להלכה גם הגרי"ש אלישיב, כפי שהובא בשמו בספר אשרי האיש (יום טוב הערה סה) "ובכלליות יש לציין אצל רבינו [הגרי"ש] כמעט ואין דין תינוק שנשבה אלא מי שלא הכיר יהודים כלל". 

ברם גם לדעת המחמירים שגדול אינו נחשב בזמנינו כ'תינוק שנשבה', נראה ברור שקטן שאינו שומר תורה ומצוות, בוודאי מוגדר כ'תינוק שנשבה', כפי שהובא בספר שבות יצחק (יום טוב פרק טז) שהגרי"ד נשאל על ידי חייל שומר תורה ומצוות, במצב שבו יצאו מטיילים מחללי שבת למקום שהתעורר חשש לפיקוח נפש, האם לחלל שבת עבורם. והשיב: "הואיל ובין המטיילים נמצאים קטנים עבורם מחללים שבת", והיינו משום שקטן שאינו שומר תורה ומצוות ודאי נחשב 'תינוק שנשבה' אפילו אם נאמר שגדול שאינו שומר תורה ומצוות לא מוגדר כתינוק שנשבה, כי הקטן בוודאי "נשבה" במה שאינו יודע כלל משמירת התורה והמצוות. 

ולכן לפי דברי הגרי"ש אלישיב נראה בבירור כי מגע מחלל שבת קטן ביין אינו אוסרו, שהרי קטן שאינו שומר תורה ומצוות ודאי נחשב 'תינוק שנשבה', שאינו אוסר במגעו יין. וכן נקט לדינא רבי אשר וייס, בהמשך תשובתו המובאת לעיל [אות ז] "אף לדעת המחמירים [הסוברים שאין למחללי שבת בזמנינו דין 'תינוק שנשבה'] נראה פשוט כי ילד שגדל בבית חילוני ודאי הוי תינוק שנשבה כפשוטו, ופשוט שיש להקל במגעו".

ואמנם בשו"ת מציון תצא תורה (עמוד שלז) הובא בשם רבי אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה בירושלים: "קטן מחלל שבת, אם אינו מאמין, לכאורה נגיעתו אוסרת יין של ישראל". ובהערות העורך ציין לדברי הגר"י אלישיב הנ"ל, וכתב: "זה ברור שכשהוא קטן נחשב באמת כתינוק שנשבה, שהרי עדיין אינו יודע מהתורה ומצוותיה, וגם אין לו דין מומר כשאין לו עדיין חיוב מצוות. וכנראה שאף דעת הרב נבנצל לאסור רק כשידוע שאינו מאמין אף על פי שלימדוהו, וצ"ע".

•   •   •

האם מעשי עברות של קטן הופך אותו להיות 'מומר'

יד. לאחר סיום כתיבת השיעור [אייר תשע"ח], הזדמן לביתי בלוס אנג'לס ידידי רבי אברהם דויטש, אב"ד מעלה אדומים, וכאשר דנתי עמו ביסודות הדברים שנתבארו לעיל, הראה לי את את דברי הכתב סופר (או"ח סימן צט) בנדון קטן שספר ספירת העומר ולא התכוין לקיים מצוה: "יש מקום לומר, דקטן שספר ולא התכוין כלל למצוה מכל מקום סתמא לשמה, דדווקא בדבר שאינו ניכר במעשה או בדיבור עצמו שהוא למצוה, דנעשה מעשה זה לפעמים גם לרשות, כגון מצה דיש אכילת מצה רשות גם בליל פסח, ותקיעת שופר לשיר ולשורר וכדומה, באלו בעי כוונה דמחשבתו מיחדו למצוה. אבל בדבר שאינו של רשות ומיוחד רק למצוה, כגון ספירת העומר שאין ספירה כזו רק לספירת מצוה ובפה מלא אומר שספירה זו לעומר ואין כמותה רק למצוה, סתמא כפירושו דסופר לשם מצוה, ואפילו בלי כוונה סתמא לשמה קיימא. ולפי זה, קטן שספר בקטנותו, ג"כ סתמא לשם מצוה קיימא, דספירה זו אינה רק למצוה, למצווה ועושה ולאינו מצווה ועושה, ויצא אח"כ אפילו לא התכוין בקטנותו לשם מצוה". 

ומדבריו למד הרב דויטש בספרו שיעורי עץ ארץ (חולין ג, א) "שדנים את עשייתו [של הקטן] כעשייה גמורה, אם כן יש לדון דאף לענין איסורים חשיב מעשה עבירה, וחשיב מומר אף בשעת קטנותו. ולפי זה אפשר דקטן מומר דינו כגדול מומר, ובפרט לדברי הכתב סופר שיש כאן קיום אף כלפי דין דאורייתא, ויהא אסור לאכול משחיטתו כדין מומר גדול". ועל פי זה רצה הרב דויטש לומר, כי גם מגע מומר קטן אוסר, כי מעשה קטן נחשב "מעשה עבירה" לענין איסורים.

אולם לענ"ד יש לדחות את הראיה מדברי הכתב סופר לנדון דידן, על פי המבואר בשיעור בענין חינוך קטן בספירת העומר בדברי האור לציון (ח"א סימן לז) והאדמו"ר מליובאויטש (שלחן מנחם או"ח ח"ג סימן רנו) שבספירת העומר יש סברא מיוחדת לומר שאפילו אם אין בזה מעשה מצוה, אך היות וקיום המצוה הוא ב"ספירה ברציפות", ממילא כאשר ימשיך ויספור לכשיגדיל, נחשבת ספירתו ספירה רציפה וטובה, ולכן רשאי להמשיך ולספור. ואם כן לא נוכל להוכיח מדברי הכתב סופר שמעשי עבירה של קטן נחשבים כמעשי איסור ההופכים אותו להיות מומר.

סוף דבר

נחלקו הפוסקים האם קטן מחלל שבת בפרהסיא, אוסר במגעו את היין:

רבי חיים קניבסקי, רבי אביגדור נבנצל, רבי מנדל שפרן, רבי מרדכי גרוס ורבי משה שאול קליין, החמירו לאסור בשתיה יין שנגע בו קטן מחלל שבת בגיל שיש בו כבר דעת והוא מבין את משמעות מעשיו. ולשיטתם אנו מוצאים קטן 'מומר' לא רק בדיני אבלות.

אולם מדברי הבן איש חי נראה, כי ישראל קטן המחלל שבת בפרהסיא, אינו גרוע מישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה ואינו מכוין לעבודה זרה, וגם אין לו כוונת מגע, שאינו אוסר את היין במגעו.

וכן הורה למעשה רבי אשר וייס שהקטן אינו אוסר את היין במגעו:

[א] משום שהאיסור במגע מומר גדול הוא קנס מדרבנן, ובקטן שנגע ביין לא קנסו חכמים. 

[ב] כי הקטן שגדל בבית שלא שומרים בו תורה ומצוות הוא בגדר 'תינוק שנשבה' שאינו יודע כלל משמירת התורה והמצוות [כפי שגם נקט להלכה הגרי"ש אלישיב], ו'תינוק' שנשבה אינו אוסר יין במגעו. 

וממוצא הדברים למדנו, כי המושג 'מומר' אצל קטן, נאמר "בהשאלה" בלבד, כי באמת הקטן שלא מצווה בשמירת תורה ומצוות אינו מוגדר 'מומר' כמו גדול, ומה שמצאנו בדיני אבלות שקטן "מומר" נדון כגדול "מומר" הוא דין מיוחד בהלכות אבלות, כמו שנתבאר.