מחלל שבת בפרהסיא

מתוך ספר רץ כצבי

מחלל שבת בפרהסיא

ב"ה זכינו ובדורינו רבים מאחינו בני ישראל שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות, מתקרבים למסורת אבותיהם. אחד הצעדים הראשונים בדרך זו הוא ביקור וסעודה בליל שבת בבית משפחה, שבה ניתן לחוש את קדושת השבת ולהתחמם לאורה. וכאן, לא אחת, מתעוררת השאלה, האם מי שנחשב להלכה כ"מחלל שבת בפרהסיא", רשאי לקדש על היין ולשתות מכוס היין שקידש עליה.

לבירור הענין, יש להקדים את דיני היין שנגע בו "מחלל שבת בפרהסיא", ומי מוגדר "מחלל שבת בפרהסיא".

– א –

בגמרא במסכת חולין (ה, א) מובא: "מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא". ופירש רש"י (ד"ה אלא) וז"ל: "מקבלין קרבנות מפושעי ישראל במומר לדבר אחד, חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות, דהני חמירי, אלמא מומר לעבודת כוכבים כמומר לכל התורה כולה דמי. האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים, דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית". ומבואר כי מחלל שבת בפרהסיא נחשב "מומר לכל התורה כולה", אשר דינו כעובד כוכבים.

וכן פסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל הלכה טו) "השבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגוים לכל דבריהם". [אמנם בתשובת רש"י (סימן קסט) כתב כי דברי הגמרא שמחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לעבודה זרה היא דעת יחיד, ואינה להלכה, וז"ל: "מחלל שבתות כעובד עבודה זרה, ומייתי ראיה מהא דמקבלין קרבנות מפושעי ישראל. לא נוטה דעתי אחריה, אלא בעודו במשומדותו. חדא, דיחידאה הוא ולא עבדי כוותיה, דאמר רב הונא איזהו ישראל משומד זה המחלל שבתות בפרהסיא. והוינן בה [למאן] לרבי מאיר, ואמר רב הונא האי תנא היא דחמירא ליה שבת כעבודה זרה, דתניא מכם ולא כולכם. מדקאמר האי תנא הוא, שמע מינה לית הלכתא כוותיה"].

– ב –

ויש לברר, האם דין מחלל שבת בפרהסיא, כדין גוי לענין מגע ביין נסך.

יין שהתנסך לעבודה זרה, אסור בהנאה מהתורה, כדברי המשנה במסכת עבודה זרה (פ"ב מ"ג). וגזרו חכמים לאסור "סתם יינם", דהיינו כל יין שנגע בו עכו"ם, ואפילו אם היין לא התנסך לעבודה זרה, מחשש שעל ידי שתיית יינם עלולים ישראל להתקרב לגויים ולהתחתן עם בנותיהם, כדברי הגמרא (ע"ז לו, ב) גזרו "על יינן משום בנותיהם". ופרש"י (ד"ה משום יינן) "שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהם".

ולכאורה חששות אלו אינם שייכים בישראל המחלל שבת בפרהסיא. ראשית, היות וכמובן שאין כל איסור להתחתן עם בנותיו, ואם כן לא שייכת הגזירה "על יינן משום בנותיהם", ואין כל סיבה לאסור יין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא, וכפי שהעיר החזון איש (יורה דעה, הלכות שחיטה סימן ב) "מין של חילול שבת או לכל התורה, ואינו עובד עבודת ככובים, היה נראה דיינו מותר, דהא נכרי שאינו עובד עבודת כוכבים יינו מותר בהנאה כדאיתא ביורה דעה (סי' קכד סעי' ו). ואינו אסור אלא בשתיה, משום בנותיהם. וכיון דבמין לחילול שבת ליכא לא משום בנותיהם, ולא משום ניסוך [כלומר, גם אין לחשוש לכך שהיין הנמצא ברשותו של המחלל שבת הוא יין שנתנסך ממש לעבודה זרה], אין לנו משום מה לאסור יינו". ומוסיף החזון איש לדייק: "וברמב"ם לא הוזכר לאסור יינו של ישראל מומר שאינו עובד עבודת כוכבים".

ואכן בשו"ת מהר"י אשכנזי (יורה דעה סימן טו) הכריע הלכה למעשה, שמחלל שבת בפרהסיא אינו עושה יין נסך במגעו, למרות שדינו "מומר לכל דבר", היות ואיסור שתיית "סתם יינם" נובע מהגזירה שלא יבואו לידי חיתון, אשר כמובן אינה שייכת במחללי שבת.

– ג –

אולם הבית יוסף (יורה דעה סימן קיט) הביא מדברי שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תל) שכתב בשם רבינו יונה: "משומד לחלל שבתות בפרהסיא, או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל, הוא מין ויינו יין נסך". ומדברי שו"ת הריב"ש (סימן ד) שכתב: "האנוסים אשר נשארו בארצות השמד כמה זמן, ולא יצאו להמלט על נפשם כאשר עשו רבים, כבר יצאו מחזקת כשרות וצריכים חקירת חכם שיחקור עליהם אם הם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם, ושאין בידם להימלט אל מקום שיוכלו לעבוד את ה' בלי פחד. ואם הם בגדר זה, הרי הם כישראלים גמורים, וסומכים על שחיטתן, ואין אוסרין יין במגען. ואם עוברים ברצון על אחד מהעבירות, אוסרין יין במגען".

ומפורש בדברי רבנו יונה, הרשב"א והריב"ש, כי מחלל שבת בפרהסיא "הרי הוא מין ודינו כעכו"ם לכל דבר, וממילא דין יינו כדין יין עכו"ם דאסור בהנאה. ואכן החזון איש, בהמשך דבריו המובאים לעיל, כתב: "ואמנם בבית יוסף (יורה דעה סימן קיט) הביא תשובת הרשב"א שפשוט לו דמחלל שבת בפרהסיא או כופר בדברי רז"ל עושה יין נסך, ולא נתגלה מקורו". ונראה מדברים אלו, שהוקשה לחזון איש מדוע הכריעו רבותינו הראשונים שמחלל שבת אוסר את היין במגעו.

וההסבר בדברי רבותינו הראשונים, מבואר במה שכתב החתם סופר (יורה דעה ח"ב סימן קכ) בנדון "ישראל שדרך יין, והעידו עליו ב' עדים שדרכו בליל שבת קדש אחר צאת הככבים", והשאלה היתה האם היין נאסר כדין "סתם יינם" בגלל שנגע בו מחלל שבת. וכתב החתם סופר בתוך דבריו: "והכא מה שעושה יין נסך איננו משום חתנות, כי מותר להתחתן בבנותיו, ולא משום לתא דעבודה זרה, אלא משום קנסא עשאוהו כגוי עובד עבודה זרה, וע"כ אין להחמיר כל כך" [משום שהיו שם ב' עדים אחרים שאמרו שדרך את היין לפני כניסת השבת, ומסיבות נוספות, כמבואר שם]. כלומר, מחלל שבת בפרהסיא אוסר יין שנגע בו מדין קנס, ולא משום הגזירה שיבואו להתחתן עם בנותיו.

הסבר אחר מדוע מגע מחלל שבת בפרהסיא אוסר את היין, למרות שלא שייכת הגזירה שלא יבואו לידי חיתון, כתב בשו"ת בנין ציון (חדשות סימן כג) וז"ל: "ואין לומר כיון דגזירת יינם הוא משום בנותיהם, והרי בנות מחללי שבתות לא נאסרו. זה אינו, דאם כן מומר לעבודת כוכבים לא יאסור יין בשתיה, ולפי מה דאמרינן בחולין (ד, א) אוסר. וצריך לומר כמו שכתב הר"ן בחידושיו שם, וכמו שהעתיק גם מעכ"ת נ"י, כיון דהוי ככותי גמור, הוא בכלל גזירתן, אעפ"י שאין בבנותיו איסור חתנות. ואם כן הוא הדין במומר לחלל שבת בפרהסיא. וכן כתב הרשב"א בשו"ת הביאו הבית יוסף (יו"ד סי' קיט) דמומר לחלל שבת בפרהסיא יינו יין נסך". לדעת הבנין ציון, למרות שטעם הגזירה לאסור מגע עכו"ם ביין לא שייך במחלל שבת, אולם היות ודינו כמומר לעבודת כוכבים, "לא פלוג" רבנן בגזירותיהם להבדיל בין מגע עכו"ם ביין למגע מחלל שבת ביין, וגם מגע מחלל שבת ביין אוסר את היין כדין עכו"ם.

– ד –

אלא שבהמשך דבריו, הסתפק הבנין ציון האם בזמנינו דינם של מחללי השבת בפרהסיא כדין עכו"ם, ומגעם אוסר היין כדין מגע עכו"ם, וכתב:

"והנה עד כה דברנו מעיקר הדין איך לדון מחלל שבת בפרהסיא, אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם. אחר שבעוונותינו הרבים פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חילול שבת נעשה כהיתר, אם לא יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא. ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואחר כך מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן, והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד, מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, וזה מודה על ידי תפילה וקידוש. ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, שדומים ממש לצדוקים דלא נחשבו כמומרים אע"פ שמחללים שבת, מפני שמעשה אבותיהם בידיהם, והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים".

כוונת הבנין ציון לדברי הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ג ה"ג) על ה"קראים" ובניהם: "אבל בני הטועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותם עליו, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים וגדלוהו הגויים על דתם שהוא אנוס. ואע"פ ששמע אחר כך שהוא יהודי, וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להרגם". וכמו כן היהודים שגדלו בזמנינו על ברכי חינוך כפרני, דינם כ"תינוקות שנשבו", הנחשבים אנוסים. ואשר על כן, יתכן שדברי הראשונים על מחללי שבת בפרהסיא האוסרים את היין במגעם, נאמרו דווקא על מחללי שבת היודעים מקדושת השבת ומכוונים ביודעין לחללה ולכפור בה ובכל מצות התורה. אולם מחללי שבת בפרהסיא בזמנינו "יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד", ובפרט אותם "שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואחר כך מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן", ויש לדונם כ"תינוקות שנשבו" האנוסים, וממילא אינם אוסרים את היין במגעם.

ומתוך כך מסקנתו: "ולכן לענ"ד המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם, תבוא עליו ברכה. אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו, אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד, שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור". [יש לציין כי רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי הסתמך בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן כה) על דברי הבנין ציון, להכשיר עדים מחללי שבת בפרהסיא שחתמו על גט, לענין היתר אשה מחליצה במקום עיגון, לומר שאינם פסולים לעדות כי הם "תינוקות שנשבו"].

ובשו"ת יביע אומר (יו"ד ח"א סימן יא) נשאל "בדין יין שנגע בו מומר לחלל שבת בפרהסיא, אם אפשר להתירו בשתיה, בכדי שלא לבייש את המומר, או יש לאסרו כדין יין נסך", ולאחר שהביא חבל פוסקים שהסכימו עם הבנין ציון, והוסיף בזה צדדים להיתר, סיים: "בעניותינו מצאנו סמך להקל כשהם שומרי תורה ומצות, ועם כל זה נכשלים בחלול שבת בפרהסיא, בשביל פרנסתם, על פי דברי הגאון בנין ציון, והגאון מהר"י אסאד וסיעתם, משלומי אמוני ישראל. וכן ראיתי כעת בשו"ת חלקת יעקב (סי' עו) שהעלה להקל בדיעבד ע"פ האחרונים הנ"ל. ובהיות שעיקר דין סתם יינם מדרבנן, וגם לכמה פוסקים לא חשיב מומר אלא מדרבנן [ולדעת החתם סופר [הובא לעיל אות ג] ודעימיה הוא רק משום קנס] הוי ליה תרי דרבנן, ושפיר סמכינן להקל באלו"יד.

 

ענף ב – בירור בדעת האגרות משה בנדון דידן

– ה –

רבי משה פינשטיין, כתב שלוש תשובות בענין מגע מחלל שבת בפרהסיא ביין, ובהשקפה ראשונה נראים דבריו סותרים זה את זה.

באגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קלב) נשאל רבי משה בי"ט טבת תשכ"ג, על ידי בחור ישיבה שבחג הפסח היו אמורים להתארח בביתו יהודי הנשוי עם גויה שנתגיירה בגיור ריפורמי "שהיא נכרית על פי הדין", האם מותר לו להגיד בפניה פירושים מתוך ההגדה, שהרי אסור ללמד תורה לעכו"ם. על שאלה זו השיב רבי משה: "הנה פשוט לענ"ד דמה שא"ר אמי בחגיגה דף י"ג אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, הוא דוקא כשכוונתו למוסרם להעכו"ם, אבל כשכוונת הלומד דברי תורה הוא ללומדם בעצמו ולמוסרם ליהודים הנמצאים שם, לא נאסר מחמת שנמצא שם גם עכו"ם שגם כן ישמע ממילא הדברי תורה".

בסיום התשובה, הוסיף רבי משה: "ותדע שהיין שתגע בו יהיה אסור, וכמובן שקרובך שנשא הנכרית אינו שומר שבת, וממילא גם היין שיגע הוא יהיה אסור, ותצטרך להשגיח על היין שתשתה שלא יגעו בו. וטוב שתבשל את היין קודם הפסח שאז לא יאסרו במגעם, כי יין מבושל אינו נאסר במגע נכרים".

ומפורש בדבריו, כי מגע מחלל שבת אוסר את היין, כדין יין הנאסר במגע נכרי.

– ו –

מאידך, באגרות משה (או"ח ח"ה סימן לז אות ח) דן רבי משה בשנת תשמ"א "אם נגיעת מומר לחלל שבת ביין אוסרתו, ואם מותר ליתן לו יין לשתות". ובתוך דבריו כתב: "ובעצם לא מצינו בפוסקים שמומר לשבת עושה יין נסך. אך בבית יוסף (יו"ד סימן קיט) הביא מתשובת הרשב"א בשם הרבנו יונה, דמומר לחלל שבתות בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רז"ל הוא מין, ויינו יין נסך, והובא בנקודות הכסף ריש סימן קכ"ד על הט"ז סק"ב. אבל אף שהביא זה הבית יוסף לא הזכיר בשו"ע, והנקודות הכסף לא הזכיר זה בש"ך, שאם כן משמע שלא מבורר להו לאסור ממש. אבל על כל פנים לדינא נהגו שלא לשתות יין שנגע בהו ישראל מומר לחלל שבתות בפרהסיא. ופשוט שאין מנהג זה נחשב מנהג לפסוק הלכה כמותו… משום דלפסק הלכה שייך רק כשהמנהג הוא לקולא, ולא כשהמנהג הוא לחומרא. ולכן ממה שנהגו להחמיר אין ראיה שאסור יינם של מחללי שבת, דאינו אלא משום שנהגו להחמיר, ולא משום שהלכה כן. וגם לא ידוע אם המנהג הוא לכו"ע או רק יראי שמים נוהגים לאסור בזה".

ומתוך כך הכריע רבי משה לדינא: "ולכן כיוון שאין איסור זה מבורר, ויותר נוטה שלא נאסר מדינא אלא ממנהגא, הרי לא נהגו להחמיר גם שלא ליתן יין להמחללי שבת עצמן. ואף אם נימא שמה שלא נהגו כן הוא רק משום שלא יכלו לנהוג להחמיר משום איבה, מכל מקום הא לא נהגו, ואין לאסור. ואף אם יסתפקו אולי יש שנהגו כן, הוא ספק באיסור דרבנן שהוא לקולא. וגם שאינו באיסור ממש, דהא אינו איסור מבורר. לכן אין טעם להחמיר בזה".

בתשובה זו, שנכתבה כאמור בשנת תשמ"א, מפורש בדברי רבי משה, שיש לדייק מכך שבשולחן ערוך ובש"ך לא הובא דין זה שמגע מחלל שבת אוסר יין, שאין בדבר איסור מדינא אלא ממנהג, ולכן "אין טעם להחמיר בזה".

והדברים עומדים לכאורה בסתירה מוחלטת למה שכתב רבי משה שמונה עשרה שנה קודם לכן, ונדפס על ידו באגרות משה יורה דעה חלק ב', שמגע מחלל שבת אוסר את היין, כדין יין הנאסר במגע נכרי.

– ז –

בעת לימוד סוגיא זו, הוצגה בפני אחד מתלמידי החכמים בארץ ישראל הסתירה בדברי רבי משה, והוא כתב אלי את הדברים הבאים אודות התשובה שנדפסה באגרות משה אורח חיים חלק ה':

"חלק זה של שו"ת אגרות משה נדפס רק אחר פטירתו דרבנו משה איש האלקים, ואם כן אפשר דאדרבה, מכיון שלא רצה לפרסם תשובה זו ברבים לאחר מכן, לכן היא לא נדפס"ה (וכידוע שלכל ת"ח ישנם כתבים שכתבם, אך אינו רוצה להדפיסם מחמת שחזר בו מהם או שאינו בטוח לחלוטין ללא ספק בנכונותם, ופשוט כי כך דרכה של תורה). וכן נראה, דהא האגרות משה עצמו (יו"ד ח"ב סוף סימן קל"ב) נקט לדבר פשוט שיין שיגע בו מחלל שבת נאסר, וז"ל: ותדע שהיין שתגע בו יהיה אסור, וכמובן שקרובך שנשא הנכרית אינו שומר שבת וממילא גם היין שיגע הוא יהיה אסור, עכ"ל. ואחד מגדולי המשיבים בארה"ב כתב בזה (במכתב פרטי, בו ביקש שלא לפרסם שמו), כך: מה שכתב על תשובת אגרות משה או"ח חלק ה' בדין יין מחלל שבת עושה יין נסך והעיר עליו, דע לך כפי שנמסר לי וידוע לי שהרבה תשובות לא היו לעיני מורי ורבי הרה"ג ר' משה פיינשטיין זצ"ל וידים זרים שלטו בו. וממילא אני לא בא לתרץ מה שאתה שואל. כי הוא לא ראה הדברים, כך נמסר. והתשובה שם אף בכת"י שיש לי הוא ממנו התשובה, חוץ שאלו שהוציאו ספרו הוסיפו דברים, ולא ידוע מדוע הוסיפו. ואם כן אין לדון בזה כלל, וממילא מה שהעיר על שאר התשובות ג"כ יפה העיר ואין לי מה לכתוב בזה. ואני לא שמעתי אישית מהפסקים של חלק ה', וגם כן באגרות משה חלק ז' שיצא לאור לפני שנים, גם כן יש שם ספק בהרבה תשובות. סוף כל דבר זה גורם לתלמידים צער, וזרים מהמשפחה השיגו הכתב יד ועשו מה שרצו, ואין מה לעשות בזה כלום, והאמת מובן וידוע למי שמבין ובפרט לתלמידיו". עד כאן הדברים החריפים שנכתבו.

לאחר קבלת המכתב, העברתי אותו ככתבו וכלשונו לבני משפחת רבי משה, ואף שוחחתי אישית עם נכדיו רבי מרדכי ורבי אהרן טנדלר, העוסקים במלאכת הקודש של הדפסת תשובותיו של רבי משה [אשר חלקים נוספים מהם יראו אור בקרוב בעז"ה], והם שוחחו בנושא עם אביהם רבי משה דוד טנדלר, חתנו של רבי משה, ודודם רבי דוד פיינשטיין, בנו של רבי משה. מיותר לומר כי הם מחו בפני מחאה נמרצת על הוצאת הלעז, ואף הגדילו לעשות ושלחו לי צילום מכתב יד קדשו של התשובה שנדפסה באגרות משה אורח חיים חלק ה', ובמו עיני ראיתי [ואף הראתי לכל לומדי השיעור] את הדברים שנדפסו באגרות משה, אות באות כפי שנכתבו על ידי רבי משה, ויהי רצון שישתקעו דברי המלעיזים הנ"ל ולא יאמרו.

ובגוף הסתירה שבדברי רבי משה, אמר לי נכדו רבי מרדכי טנדלר בשם דודו רבי דוד פינשטיין, כי בנגיעת מחלל שבת ביין, יש לחלק בין שתיית היין על ידי המחלל שבת עצמו, לבין שתיית היין על ידי אחרים. בתשובה באורח חיים חלק ה', דן רבי משה, האם מותר למחלל שבת עצמו לשתות מהיין שנגע בו, ובזה הכריע שאין מקום להחמיר. אולם כאשר השאלה היא האם אחרים רשאים לשתות מיין שנגע בו מחלל שבת, פסק רבי משה בתשובתו ביורה דעה חלק ב', שראוי להחמיר בזה ולא לשתות מהיין.

– ח –

מחלל שבת בפרהסיא מחמת דוחק הפרנסה לענין שחיטה וכתיבת גיטין

אולם יש לתמוה על חילוק זה, מדבריו של רבי משה במקומות נוספים.

באגרות משה אבן העזר (חלק ב סימן כ) נשאל רבי משה בט"ו באב שנת תשכ"ג: "בדבר סופר שהוא חזן בבית הכנסת שנתקבל שם כשהיה בית הכנסת כשר, אבל נשאר שם לחזן גם כשקלקלו הבעלי בתים והנהיגו מנהגי הרשע של הקונסרווטיבים להתפלל בתערובות אנשים ונשים, ולהתפלל על המייקרעפאן בשבתות וימים טובים בשביל פרנסתו, אבל בשאר דברים של שבת ובכל איסורי התורה הוא בחזקת כשרות כמתחילה, אם יש להכשירו לכתיבת גט בשעת הדחק גדול, שלא נמצא סופר אחר עד מקום רחוק מאד".

השואל רצה להתיר את הדבר, על פי דברי שו"ת בנין ציון המובא לעיל [אות ד] שיש למחללי השבת בזמנינו דין "תינוקות שנשבו", ולכן "אפשר יש לדונם כאומר מותר שאין להם דין מומר". רבי משה דחה טיעון זה: "לא נכון לע"ד להחשיבם כאומר מותר באיסור חמור ומפורסם כזה, שאף הנכרים יודעים איך שלישראל אסור יום זה במלאכה, לומר שיתחשבו כאומר מותר". אולם כתב שאין להחשיבם כנכרים, מטעם אחר: "דוודאי אין הכרח שמי שמחלל שבת לתיאבון הוא כופר במעשה בראשית, דאפשר שאף שמאמין אינו יכול לכבוש יצרו להרווחת ממון ולשאר תאוותיו, כמו שאמרינן בעובר על שאר עבירות אף החמורות כשהוא לתיאבון, שאינו משום שכופר בהשי"ת שרואה ושומע, אלא שאף שמאמין עובר, משום שאינו יכול לכבוש את יצרו לתאוותיו. והטעם, משום דלא איתרע מחזקת כשרותו ליותר ממה שרואים. וכיון שאפשר שהוא בעצם מאמין בעין רואה ואוזן שומעת, אך שמכל מקום אינו יכול לכבוש את יצרו אמרינן כן, וא"כ גם במחלל שבת לתיאבון היה לן לומר כן. ולכן הוא כן באמת במחלל בצנעא תלינן שאף שהוא מאמין במעשה בראשית לא היה יכול לכבוש את יצרו, ואין דינו כנכרי. אבל כשמחלל בפרהסיא, הרי בהרבה רואים יהיו מי שיאמרו שהוא מצד שכופר במעשה בראשית, כיון דבמעשה זו שעושה הוא מעשה כפירה שממילא הוא כאומר להרואים שכופר. וזהו טעם החילוק בין מחלל שבת בצנעא למחלל שבת בפרהסיא בשבת".

ומבואר בדבריו, שאדם המאמין בהקב"ה, אך נכנע לתאוותיו ואינו יכול לכובשם, אינו נחשב כמחלל שבת כאשר עושה זאת בצנעא. מה שאין כן מחלל שבת בפרהסיא, היות שעושה את מעשיו בגלוי ובפרסום, זה מוכיח שהוא אינו מאמין בה', ועל כן דינו כנכרי, ואע"פ שבשני המקרים עשה את אותו מעשה.

ומתוך כך חידש רבי משה, כי אדם הידוע כשומר תורה ומצוות ואינו מחלל שבת, ורק לצורך פרנסתו נכשל בחילול שבת, ואפילו שחילול השבת הוא "בפרהסיא", אין להחשיבו כ"מומר" הכופר בה', כדבריו: "ואם כן במי שידוע לכל שמאמין שהשי"ת ברא העולם שרואים אותו שנזהר בכל איסורים במאכלות אסורות וכדומה בחיובי עשה שעליו, ורק שעושה מלאכתו להרוויח בשבת, הרי הוא למכירים אותו כאנן סהדי שעושה רק משום שאינו יכול לכבוש את יצרו. וכשיש אנן סהדי מהני אף דברים שבלב, כדאיתא בתוספות קידושין דף מ"ט. ולכן אלו מחללי שבתות שידוע ששומרים מצות התורה, ועושים רק להרווחת ממון, אף שיודעים חומר האיסור, יש טעם גדול שאינם כנכרים ואין להם דין מומר לכל התורה. וכל שכן באלו שידוע שגם שומרים שבת בדבר שאינו נוגע לפרנסתם, שיש לומר שאינם כמומרים. אבל אלו שלא ידועים לשומרי תורה יש להם דין מומרים לכה"ת והם כנכרים ואין להחשיבם כאומר מותר כדלעיל". ולכן הוא מסיק בנדון החזן המתפלל ברמקול בבית כנסת של קונסרווטיבים, שניתן להכשירו לכתיבת גיטין בשעת הדחק: "בעובדא זו שידוע לשומר תורה וגם שבת בדברים שלא נוגע לפרנסתו, יש גם טעם זה שלא להחשיבו בדין מומר לכל התורה".

ולמדנו מדבריו הגדרה חדשה מה נחשב "פרהסיא" לענין חילול שבת. "פרהסיא" אין פירושו רק עצם עשיית מעשה חילול השבת בפני רבים, אלא עשיית מעשה המתפרש בעיני אחרים כמעשה כפירה בה'. ועל פי הגדרה זו, כאשר חילול השבת נעשה מחמת דוחק הפרנסה, אפילו כשנעשה בפני רבים, המחלל שבת אינו נחשב כ"מחלל שבת בפרהסיא" ו"מומר", מכיון ש"אנן סהדי", ברור מעל לכל ספק, שעשיית המעשה נבעה מנפילה במלכודת היצר הרע, ולא מכפירה בה'.

רבי משה חזר על הכרעה זו, שאדם הידוע כשומר תורה ומצוות, ורק לצורך פרנסתו נכשל בחילול שבת, אין להחשיבו כנכרי, בתשובה נוספת שנכתבה בכ"ג שבט תשכ"ג ונדפסה באגרות משה יורה דעה חלק ב' (סימן ה) בנדון חזן שמתפלל במיקרופון האם ניתן לאכול משחיטתו:

"בעובדא זו שידוע להרואים שרק בחילול זה שמתפלל במייקראפאן הוא מחלל שבת שהוא לתאות פרנסתו, יש גם טעם זה שלא לפוסלו כמומר גמור, אלא כמומר לתיאבון שכשר על ידי שיבדקו סכינו וישחוט כשעומדים על גביו. ולכן אף שודאי מכוער הדבר לקבל שוחט כזה שיהיה שוחט בקביעות, וכשיהיה האפשרות טוב לסלקו וליקח שוחט ירא שמים בלא פקפוק. אבל בשעת הדחק כזה שאם ירצו לסלקו יתבטל כל התיקון שעמל כב' תורתו לתקן הכשרות והשלום, רשאי להכשירו כשיבדקו סכינו ויעמוד מומחה וירא שמים על גביו בשעת שחיטה".

– ט –

מאידך, באגרות משה יורה דעה חלק ד' (סימן נח) כתב רבי משה בתשובה מתאריך ניסן תשכ"ט: "ובדבר מי שמאמין בשם, ומתפלל בבית הכנסת, אבל מחמת פרנסתו, מחלל שבת במה שעובד בבית חרושת (פעקטארי). הנה אף שביארתי בכמה משיעורי שאולי היום שנתפשט שיש מציאות כזה שמאמין ומחלל שבת בפרהסיא אין להחשיבו ככופר, מכל מקום למעשה כדאי להחמיר להחשיב יינו כסתם יינם". וכאן אמנם מתחילת דבריו משמע שהמחלל שבת בגלל דוחק הפרנסה, אכן אינו נחשב ככופר בה' ומומר, וכפי שפסק בתשובות הקודמות. אולם בסוף דבריו נקט רבי משה שלמעשה כדאי להחמיר ולאסור את היין שנגע בו, כדין סתם יינם.

ומעתה צ"ע בדברי האגרות משה, מדוע לענין שחיטה וכתיבת גיטין, הכריע שמחלל שבת בפרהסיא מחמת דוחק הפרנסה, אינו נפסל כנכרי. ואילו לענין מגע ביין, החמיר רבי משה להחשיבו כנכרי האוסר את היין במגעו. והדברים תמוהים ממה נפשך, אם המחלל שבת נחשב כנכרי, יש לפוסלו גם בדיני שחיטה וכתיבת גיטין, ואם אינו נחשב כנכרי, מדוע אוסר את היין במגעו, וצ"ע.

אך מלבד תמיהה זו, בדברי האגרות משה שמחלל שבת אינו אוסר בשחיטתו את אכילת הבשר לאחרים, וכמו כן הגט שכתב לאחרים אינו פסול, מפורש כי גם במעשים שהמחלל שבת עושה לאחרים, אין להחשיבו כנכרי. ודברים אלו עומדים בסתירה לחילוק המבואר לעיל בביאור דעתו של רבי משה, בין שתיית היין על ידי המחלל שבת עצמו, שאין מקום להחמיר ולאסור את היין כדין יין שנגע בו נכרי, לבין שתיית היין על ידי אחרים, שראוי להחמיר בזה ולא לשתות מהיין. שהרי נוכחנו לראות כי גם במעשיו של המחלל שבת בשחיטה וגיטין שהם לאחרים, לא החמיר רבי משה בגלל שזה לאחרים. ואם כן לא מסתבר שהטעם שהחמיר רבי משה במגעו של מחלל שבת ביין נבע מחמת זה שהוא אוסר את היין לאחרים, וצ"ע.

– י –

מי נחשב "מחלל שבת בפרהסיא"

ונראה לענ"ד ליישב את דבריו של רבי משה, בהקדם בירור השאלה מי מוגדר כ"מחלל שבת בפרהסיא", ומצאנו בזה חידוש להלכה ולמעשה בדברי האחרונים בהלכות עירובין.

יש איסור מהתורה להעביר חפצים בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד, ומרשות היחיד לרשות הרבים – וזהו איסור "הוצאה". יחד עם זאת, מותר לטלטל חפץ ממקום אחד למשנהו, בתנאי ששני המקומות הם בבעלות אחת. אולם אם אינן בבעלות אחת, אסור להעביר חפץ מרשות היחיד אחת לחברתה. וכדי להתיר את העברת החפצים מרשות אחת לחברתה, תיקנו חז"ל "עירובי חצרות". דהיינו לוקחים בערב שבת לחם שלם מכל אחד מבעלי הבתים או החצרות, ומניחים הכל בכלי אחד באחד מהבתים שבבתי החצר, ובכך מצטרפים כל הבעלים של הרשויות הפרטיות כאילו כולם גרים בבית אחד ואוכלים מלחם אחד, והם נחשבים רשות אחת משותפת, וממילא מותר לטלטל מחצר אחת לחברתה ומבית אחד למשנהו.

כאשר בחצר אחת מתגוררים יהודי וגוי, נפסק בשו"ע (או"ח סי' שפב סעי' א) "הדר עם העכו"ם בחצר אינו אוסר עליו, עד שיהיו שני ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה". ובטעם הדבר מובא במשנה ברורה (שם ס"ק א) "דמעיקר הדין דירת עכו"ם אינה חשובה דירה [המצריכה תיקון של עירובי חצרות], אלא דחכמים גזרו דליאסר עליו כדי שלא ידור עמו וילמוד ממעשיו. ולא גזרו אלא בדבר דשכיח, דהיינו במקום שדרים כמה ישראלים, אבל לא בחד בית, דלא שכיח שידור בין העכו"ם דהיו חשודין אשפיכות דמים".

וכאשר דר בחצר מחלל שבת, פסק השו"ע (או"ח סי' שפה סעי' ג) "ישראל מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כעכו"ם. ואם אינו מחלל אלא בצנעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות". והיינו, שרק מחלל שבת בפרהסיא נחשב כעכו"ם, שאינו אוסר על ישראל הדרים עמו בחצר את הטלטול בה [ואינו מצריך תיקון של עירובי חצרות]. אולם מחלל שבת בצנעה, נחשב כישראל ה"מבטל רשות", דהיינו מחשיב את רשותו כרשות שאינה מתבטלת לרשויות האחרות, ואוסר את הטלטול אלא אם כן עשו עירובי חצרות.

ומה נקרא "פרהסיא", כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ד) וז"ל: "ופרהסיא מקרי כשחילל בפני עשרה מישראל, או שידע שיתפרסם ביניהם". ועוד כתב המשנה ברורה (ס"ק ו) בשם האליה רבה (שם ס"ק ג) וכן נפסק בחיי אדם (כלל עה סעי' כו) "ואם מתבייש לעשות זה בפני אדם גדול, אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים, גם זה לצנעה יחשב".

ומקור הדברים במעשה המובא בגמרא בעירובין (סט, א) "ההוא דנפק בחומרתא דמדושא [אדם אחד יצא בשבת לרשות הרבים כשהוא לבוש בצרור של בשמים], כיון דחזייה לר' יהודה נשיאה, כסייה [כשראה את רבי יהודה נשיאה, כיסה את הצרור כדי שלא יראהו מחלל שבת. ואף על פי כן, ראה רבי יהודה הנשיא את הצרור] אמר כגון זה מבטל רשות" [אדם הנוהג כך הרי הוא "מבטל רשות", ואוסר את הטלטול בחצר לאחרים ללא עירוב].

– יא –

מחלל שבת המתבייש במעשיו אינו נקרא מחלל שבת "בפרהסיא"

היסוד העולה מדברי האחרונים, הגדרה חדשה מה נקרא "פרהסיא".

ההבנה הפשוטה היא ש"פרהסיא" פירושו רבים, וממילא "מחלל שבת בפרהסיא" הוא אדם המחלל את השבת בפני רבים. אולם בדברי האחרונים התחדש, כי יתכן מצב שאדם יחלל שבת בפני רבים, אך אם בשעה שמחלל את השבת יבוא לפניו אדם גדול, הוא יתבייש בפניו ויצניע את מעשיו, אינו נחשב בהגדרה הלכתית, כמחלל שבת "בפרהסיא", ואע"פ שעשה את המעשה בפני אנשים רבים, כמבואר במעשה המובא בגמרא בעירובין.

וראוי לחדד ולהדגיש את הדברים: גוף מעשה חילול השבת נעשה "בפרהסיא", דהיינו בפני רבים. ולא עוד, אלא שגם אם לאחר שאותו אדם גדול שהמחלל שבת פגש והתבייש בפניו והסתיר את מעשיו ימשיך בדרכו, המחלל שבת חזר לסורו וימשיך במעשיו. ועם כל זאת עושה המעשה אינו בגדר "מחלל שבת בפרהסיא", בגלל שיש לו בושה לעשות את חילול השבת בפני "אדם גדול".

ויסוד זה מתבאר על פי דברי הרש"ש בביאורו על המובא במסכת שבת (לא, א) מעשה בנכרי שבא לפני הלל להתגייר, ואמר שאינו מאמין בתורה שבעל פה, ואף על פי כן גיירו הלל, ופירש רש"י: "גייריה, וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו. דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד [כוונתו לגמרא בבכורות (ל, ב) "גר הבא להתגייר וקיבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלים אותו"], שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה, והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו". וביאר הרש"ש: "כוונתו, דכופר לא מיקרי אלא אחר החקירה בכל חלקי הסותר. אבל זה לא חקר ולא נוכח, אלא שלא היה מאמין. לכן הובטח שלאחר שיברר אליו אמיתת הדברים ישוב להאמין".

למדנו מדבריו, כי "כופר" הוא אדם שמעשיו נעשים מתוך חקירה שמסקנותיה הם, רחמנא ליצלן, מרידה בהקב"ה פריקת עול התורה והמצוות. אבל אי קיום מצוות, ואפילו חילול שבת אשר אינם נעשים ונובעים מתוך כפירה, אינם גורמים לכך שהעושה אותם יחשב "כופר", ולכן אינו נחשב כמומר לכל התורה כולה.

ובתוספת ביאור כתב הרב א. ליוואוויץ (הפרדס, שנה מד, חוברת י, סימן פג): "כתיב ושמרו בני ישראל את השבת וגו' אות היא לעולם ביני ובין בני ישראל. נראה דמלבד שנאמרת בכתוב הבטחה כי השבת לא תתבטל מישראל לעולם (מכילתא), כלול בזה גם כן כי בשמירת השבת, ואפילו בשמירה פחותה מאד, ולא עוד גם בחילולה אם רק לא בוטלה שמירתה בפרהסיא לגמרי, עדיין השבת אות היא לישראל כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. וזהו פירושא ד"לעולם", דאף בשמירת שבת כל דהוא, עדיין האות קיים. ובזה מובן הדין המובא במשנה ברורה, דאם מתבייש לעשות זה בפני אדם גדול, אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים, גם זה לצנעה יחשב. ולכאורה אין בזה מובן, הלא חילל השבת בפני עשרה ואין לך חילול שבת בפרהסיא גדול מזה, ומנלן זה שאם רק בפני אחד הוא מתבייש עדיין אינו נחשב למחלל שבת בפרהסיא. אמנם להמתבאר ידעינן זאת מזה שנאמר "אות היא לעולם", דאות השבת אינו בטל לעולם אף אם אינו ניכר ואין אנו רואים אותו אלא בפני אחד בלבד".

והיינו דברי האחרונים שגדר מחלל שבת "בפרהסיא", אינו תלוי אך ורק בעשיית מעשה בפני רבים, אלא יש לבדוק בשורש המעשה האם הוא ביטוי לכפירה בה' ומרידה בתורה, וניתוק "אות השבת" בין ישראל לבוראם.

והדברים מוטעמים על פי פירושו של רש"י בגמרא בחולין [הובא לעיל אות א] "האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים, דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית". כלומר, הסיבה לכך שמחלל שבת נחשב כעכו"ם היא, בגלל שהוכיח במעשיו שהוא כופר במעשה בראשית "והעיד שקר" שכביכול הקב"ה לא ברא את העולם. ולכן, רק כאשר המעשה שעשה מוכיח זאת באופן מוחלט, הרי הוא "מחלל שבת בפרהסיא" שדינו כעכו"ם. אולם כאשר הוא מחלל שבת, אולם יחד עם זאת הוא מתבייש במעשיו באופן שאם יעמוד לפני אדם גדול יצניע את מעשיו, כבר לא נוכל לומר שכל מעשיו הם כפירה בה', אלא יצרו הוא שהתגבר עליו, אך בפנימיותו הוא נשאר דבוק ב"אות היא לעולם" של השבת.

– יב –

ומעתה סלולה הדרך לבאר את משנתו הסדורה של האגרות משה, ודבריו ברורים ומאירים לאורך כל תשובותיו.

על פי האמור לעיל, כאשר מחלל שבת בפרהסיא עושה קידוש ומוציא מפיו את הפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה", כבר לא נוכל להגדירו כ"מחלל שבת בפרהסיא", והרי הוא כאותו מחלל שבת המתבייש לעשות את מעשיו בפני אדם גדול ש"אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים, גם זה לצנעה יחשב". כי בפיו הממלל ואומר "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות", הוא מעיד שמעשי חילול השבת שלו [ואף שהם בפני רבים] אין מקורם בכפירה בה', אלא יצרו הוא שהתגבר עליו.

ולכן, מחלל שבת המקדש על היין בשבת, אינו מוגדר כ"מחלל שבת בפרהסיא", ויינו לא נאסר במגע כדין יין שנגע בו נכרי. והיינו דברי רבי משה בשנת תשמ"א, בתשובה שנדפסה באורח חיים חלק ה', ש"אין טעם להחמיר" לאסור יין במגע מחלל שבתטו.

אך כל זה מעיקר הדין [כמפורש בדבריו שם, היות וכל הטעם להחמיר במגע מחלל שבת בפרהסיא הוא ממנהג ולא מדינא]. ומכל מקום גם רבי משה נקט שכדאי להחמיר בזה, וכדבריו ביורה דעה חלק ד' "בדבר מי שמאמין בשם, ומתפלל בבית הכנסת, אבל מחמת פרנסתו, מחלל שבת במה שעובד בבית חרושת", שאף שיש מציאות של אדם "שמאמין ומחלל שבת בפרהסיא" ולכן "אין להחשיבו ככופר", אולם "מכל מקום למעשה כדאי להחמיר להחשיב יינו כסתם יינם". ועם כל זאת, אם ברצונו לעשות קידוש, יהיה רשאי לעשות.

ומה שאסר רבי משה בשנת תשכ"ג, ביורה דעה חלק ב', לבחור הישיבה לשתות מיין שנגע בו מחלל שבת, דבריו נסבו על יהודי הנשוי עם גויה שנתגיירה בגיור ריפורמי "שהיא נכרית על פי הדין", ואדם זה סופו מעיד על תחילתו, שכל עוד הוא נשוי לגויה, לא ניתן להתרשם מהקידוש שהוא עושה שהוא עדיין נשאר דבוק בה' ואינו כופר בבורא ובתורתו. ואין להתפעל מהשתתפותו בליל סדר מסורתי שהיא בגלל רצונו לשוב לכור מחצבתו, מכיון שכל זמן היותו נשוי עם גויה הוא כורת את הקשר שלו ליהדות ולתורה [שהרי צאצאיו כבר לא יבואו בקהל ה']. ומכיון שכך, אדם זה נשאר כופר, וכל השתתפותו בליל הסדר היא מן השפה ולחוץ ומתוך שיקולי נוחיות או אי נעימות חברתית. ולפיכך, אדם שכזה, יש להחמיר ולדונו כ"מחלל שבת בפרהסיא", ללא כל לימוד זכות שהקידוש מראה על כך שהוא בעצם אינו כופר, ויינו נאסר במגע.

ואשר על כן, לא יפלא מדוע לענין שחיטה וכתיבת גיטין, הכריע רבי משה שמחלל שבת בפרהסיא מחמת דוחק הפרנסה, אינו נפסל כנכרי, שהרי מבואר בתשובות אלו שהמדובר היה באנשים שומרי תורה ומצוות שנכשלו בחילול שבת רק מחמת דוחק הפרנסה, ובאופן זה מעשיהם מעידים שחילול השבת שלהם נבע מכניעה ליצר הרע, ולא מכפירה בה', ולכן אין להחשיבם כמומר לכל התורה וכנכרי הפסול בשחיטה וכתיבת גיטין.

– יג –

והנה בשו"ת תשובות והנהגות (או"ח ח"ב סימן קסב) נשאל "מבחור בעל תשובה שאביו לא שומר מצוות, רק נשאר לו איזה מסורת לקדש בשבת ולהדליק נרות, אבל הוא ובני ביתו מחללים שבת בפרהסיא בכל מלאכות. ורוצה לברר אם יכול לשמוע ולצאת קידוש מאביו שהוא מחלל שבת בפרהסיא שדינו כעכו"ם".

והגר"מ שטרנבוך נטה "להחמיר בו שאין יכולים לצאת ממנו, ואף שיש באחרונים שהקילו במחללי שבת בזמנינו, היינו כשנתגדל כן והוי כתינוק שנשבה. אבל כאן אביו נתחנך בדרך התורה ועזב הכל, ולא נקרא תינוק שנשבה, וקשה להקל אצלו".

ומבואר בדבריו שלא בנקל ניתן לומר על כל מחלל שבת שהוא "תינוק שנשבה", ובפרט מי שכבר התחנך על ברכי התורה והמצוות, אך למרבה הצער הוא "שנה ופירש".

ומאידך, ידידי רבי ישראל מאיר לאו, הרב הראשי, פירסם בקובץ תחומין שיצא זה עתה לאור (כרך ל"א, סיון תשע"א) מאמר בנדון "הזמנת חילוני לסעודת חג", אשר לכאורה כרוכה באיסור המפורש בשו"ע (או"ח תקיב סע' א) "אין מבשלים לצורך גויים ביום טוב, לפיכך אסור להזמינו, שמא ירבה בשבילו", וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ב) "ומומר לעכו"ם או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם".

ומעשה שהיה כך היה: הגרי"מ לאו נשאל על ידי אלמנה המתגוררת בגפה באחד מהקיבוצים בדרום הארץ, שבנה חזר בתשובה, אשר הודיע לה כי ישמח מאד שתמשיך לבוא לשבתות, אבל לא בחגים, מאחר והדבר אסור על פי דברי המשנה ברורה הנ"ל". ובפי האלמנה היתה הבקשה: "נראה לי מוזר שבחגים אצטרך לשבת לבדי, אודה אם תזמן אותי ואת בני ללשכתך ותורה לנו כיצד עלינו לנהוג".

הגרי"מ לאו צידד לקולא בהסתמכו על דינם של מחללי השבת בזמנינו שהם כ"תינוקות שנשבו", וזאת על פי דברי הבנין ציון [הובא לעיל אות ג], ומסקנתו לדינא היתה: "לדעת המשנה ברורה אסור להזמין מחלל שבת בפרהסיא לאכול אצלו ביום טוב שמא ירבה בשבילו, והאיסור להרבות בשבילו ביו"ט לדעת הרמב"ם והשטמ"ק הוא מן התורה. האחרונים הסתפקו במחללי שבת בזמנינו הרחוקים מתורה ומצוות וחילול שבת אצלם כהיתר, האם דינם כנכרים. והדעת נוטה להתיר במקום שבדרך זו יתקרבו לתורה ומצוות, במקום שמדובר בקרובי משפחה וכדו' שאם לא יזמינם יבוא לידי קטטה ומריבה וימנע משמחת יו"ט, יש להקל".

אולם לענ"ד, לאור המתבאר בדברי האחרונים והאגרות משה, שיש מצב שאדם יחלל שבת בפני רבים, אך אם בשעה שמחלל את השבת יבוא לפניו אדם גדול, הוא יתבייש בפניו ויצניע את מעשיו, אזי אינו נחשב מבחינת ההלכה כמחלל שבת "בפרהסיא". ולכן במקרים רבים בזמנינו ניתן לומר כי גם מי שאינו שומר תורה ומצוות "בפרהסיא", במובן זה שהוא עושה את מעשיו בשער בת רבים, אולם יש במעשיו הוכחה לכך שהוא אינו "כופר" בה' ובתורה, אלא "יצרו התגבר עליו", וכגון מי שעושה קידוש בשבת [כבנדון התשובות והנהגות] או שהוא בא להתארח לסעודת חג [כבנדון הגרי"מ לאו] – הוא כבר אינו מוגדר כ"מחלל שבת בפרהסיא".

ובדרך זו, אין צורך להזדקק ל"היתר" מדין "תינוק שנשבה", אלא מעיקרא, הם לא נכללו בהגדרה ההלכתית של "מחללי שבת בפרהסיא"טז.

– יד –

נשיאת כפים על ידי מחלל שבת בפרהסיא

ממוצא הדברים מבוארת היטב דרכו של האגרות משה בכמה מתשובותיו בנדון כהן המחלל שבת בפרהסיא, האם רשאי לישא את כפיו.

בשלחן ערוך (או"ח סימן קכח סעי' לז) נפסק: "מומר לעבודת אלילים לא ישא את כפיו". וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק קלד) "דילפינן מעבודה שהוא פסול לה, וכדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים". ועוד כתב שם המשנה ברורה בהמשך דבריו: "וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא כעובד כוכבים, ולא ישא את כפיו".

אולם רבי משה (אגרות משה או"ח ח"א סימן לג) כתב ש"יש לפקפק טובא" על דברי המשנה ברורה, משום שלדעתו יש להגדיר את החילוק בין "מחלל שבת בפרהסיא" ל"מחלל שבת בצינעה" על פי מה שחז"ל דימו את המחלל שבת לעובד עבודה זרה ש"הוא מצד שנראה ככופר, וזה שייך רק באם מצד זה מחלל שבת. אבל אם הוא מצד שאינו עומד בנסיון דהרווחת ממון או למלאות תאוותו אין להחשיבו ככופר, ולכן בצינעא יכול לומר שהוא רק למלא תאוותו. ואף אם לא אמר כלום, תלינן מצד חזקת כשרות, שרק למלא תאוותו ולא מצד כופר". ודברים אלו הם ממש כדברים שכתב באגרות משה אבן העזר חלק ב' [הובא לעיל אות ח] שאדם המאמין בהקב"ה, אך נכנע לתאוותיו ואינו יכול לכובשם, אינו נחשב ככופר בה' כאשר עושה זאת בצנעא. מה שאין כן מחלל שבת בפרהסיא, בגלל שעשה את מעשיו בגלוי ובפרסום, הדבר מוכיח שהוא אינו מאמין בה', ועל כן דינו כנכרי.

ועל פי זה מסקנת רבי משה: "ואם כן בפה [דהיינו בארה"ב] שידוע שרוב מחללי שבת הם בשביל תאות הממון, ויש הרבה שהולכים לבית הכנסת להתפלל ואחר כך הולכים לבית מסחרם, אפשר גם שהוא בפרהסיא נדון כבצנעא, שלא יאמרו הרואים כלל שהוא מעשה כפירה, רק שהוא עושה עברה דחילול שבת בשביל תאוה, שאם כן גם לכל דבר אינו כעובד עכו"ם, וכל שכן לנשיאת כפיים".

ודבריו מוטעמים ועולים בקנה אחד עם המתבאר בשיטתו, שגם מחלל שבת ברבים העושה קידוש, כבר אינו נחשב "מחלל שבת בפרהסיא" שדינו כנכרי, בגלל שיש לתלות שחילול השבת שלו אינו נובע מכפירה בה' אלא מתאוות היצר. וכך פסק רבי משה לענין שתיה מיינו מעיקר הדין, לענין אכילה משחיטתו ולענין הסתמכות עליו בגיטין. ואם כן הוא הדין לענין נשיאת כפים, נוכל לומר שבזמנינו אין לפסול מחלל שבת בפרהסיא לעלות לדוכן מעיקר הדין. שכן בעצם עלייתו לעלות לדוכן לברך את עמו ישראל באהבה, הרי הוא כאותו מחלל שבת המתבייש לעשות את מעשיו בפני אדם גדול ש"אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים, גם זה לצנעה יחשב". כי בעלותו לדוכן לקיים מצות עשה של "כה תברכו את בני ישראל", הוא מעיד שמעשי חילול השבת שלו [ואף שהם בפני רבים] אין מקורם בכפירה בה', אלא יצרו הוא שהתגבר עליו. וממילא שוב אין לדונו כנכרי שפסול לעבודה, היות ומעשיו אינם נובעים מכפירה אלא מתאוות, ורשאי לשאת כפים.

אמנם יש לציין כי נוכחנו לעיל, שלענין מגע מחלל שבת ביין נסך, למרות שיש להתיר זאת מעיקר הדין, מכל מקום כתב רבי משה כי "למעשה כדאי להחמיר להחשיב יינו כסתם יינם", כדבריו הנ"ל ביורה דעה חלק ד' בנדון מגע ביין של "מי שמאמין בשם, ומתפלל בבית הכנסת, אבל מחמת פרנסתו מחלל שבת במה שעובד בבית חרושת".

וגם לענין נשיאת כפים, בסוף דבריו הנ"ל בענין זה, פסק רבי משה: "נמצא שלדינא אין לפוסלו, אבל למעשה אפשר יש בזה משום מיגדר מלתא, וראוי יותר שלא להניחם לישא כפיהם כדנהג כב' תורתו כל הימים שהוא שם… אך למחות ביד חזקה באלו עיירות שמניחים אותם לישא כפיהם אף שאין רוח חכמים נוחה מזה מסתבר שאין מחוייבין".

– טו –

פעולות חב"ד ברחבי העולם לקרב יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות

לדעתי, ההבנה המחודשת מבית מדרשו של האליה רבה, ש"מחלל שבת בפרהסיא" אינו תלוי אך ורק בעשיית מעשה בפני רבים, אלא יש לבדוק בשורש המעשה האם הוא ביטוי לכפירה בה' ומרידה בתורה, היא מקור הלכתי לפעולותיהם של רבים מבתי חב"ד ברחבי העולם, ביחס ליהודים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות, ואף באים להתפלל בבית הכנסת בשבת תוך חילול שבת – ובבתי חב"ד יהודים אלו עולים לתורה, עושים קידוש ושותים מהיין, ואף עולים לדוכן.

ראשית כל, האדמו"ר הצמח צדק, צירף לדינא את סברת האליה רבה הנ"ל באחת מתשובותיו (אבן העזר סימן רנט) בנדון יהודי שהיה חתום על גט, ויצא עליו לעז שהוא מוכר יי"ש בפרהסיא בשבת, כדבריו: "זה ודאי אינו ידוע כלל אם מטלטל המעות או לא, ואם כן הרי האליה רבה סי' שפ"ה כתב אף אם מחלל שבת באיסור דרבנן בפרהסיא, אם מכסה בפני הנשיא אינו חשוב פרהסיא. וזהו מוכרח בגמרא בעירובין (סט, א). אם כן כל שכן בכהאי גוונא דהפרהסיא רק שיושב בקאבאק [בית מרזח], ואם מטלטל מעות אינו ידוע כלל".

שנית, בליקוטי שיחות (כרך ל"ד, פרשת ניצבים) כתב האדמו"ר רמ"מ מליובאויטש: "על דבר העליה לתורה של כאלו שאין ברור אופן שמירתם התורה והמצוה. כבר שאלוני פעם על דבר זה מבית הכנסת דישיבת אהל יוסף יצחק במעלבורן, ועניתי אז, ומענה זו גם עתה בתוקפו הוא. שהחלטה בזה תלויה בכמה וכמה פרטים, הן בהנוגע לאופן הנהגתו של זה הרוצה לעלות לתורה, והן בהנוגע להנמצאים בבית הכנסת והרושם עליהם, שככל העניינים הנעשים בפרהסיא גם זה צריך להביאו בחשבון, ובהתאם להבירור בהאמור יש על אלו הנמצאים על אתר להחליט. אלא שמובן ע"פ מאמר רז"ל לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל וכו' שבאופן כזה צריך להתנהג גם בשאלה האמורה. ובפרט כשיש ספק אם צריך בכלל לדחות אפילו בשמאל, והרי כבר נאמר, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

והדברים מוטעמים על פי המתבאר בדרכו של האגרות משה, שהבאים לתפילה בשבת, אפילו כשהדבר כרוך בחילול שבת, אינם נחשבים כ"מחללי שבת בפרהסיא". שכן כאשר אדם זה בא לבית הכנסת, הרי הוא כאותו מחלל שבת המתבייש לעשות את מעשיו בפני אדם גדול, ומראה בכך שמעשי חילול השבת שלו [ואף שהם בפני רבים] אין מקורם בכפירה בה', אלא יצרו הוא שהתגבר עליו. וכנראה זו כוונת הרבי בהביאו את דברי חז"ל "לעולם תהא ימין מקרבת", שיש לנהוג על פי הבנה זו בגדר "מחלל שבת בפרהסיא" גם בשאלה האמורהיז.

סוף דבר: על פי האמור לעיל נמצא שלדעת האגרות משה, כאשר המדובר באדם הנשוי לנכריה, יש לאסור את היין שנגע בו גם מעיקר הדין.

אולם כאשר מחלל שבת בקביעות וברבים מוזמן לבקר בשבת, והוא מקדש על היין, מעשה זה מוכיח שאין להגדירו "מחלל שבת בפרהסיא", אלא אדרבה רצונו לקדש את שמו בעולם [ואין זה חילול ה'] אלא שיצרו התגבר עליו. ועל כן הוא אינו אוסר את היין במגע, וממילא מותר לו ולאחרים לשתות מיין זה מעיקר הדין. ומכל מקום "למעשה כדאי להחמיר בזה".

וכאמור, בדרך זו, אין צורך להזדקק ל"היתר" מדין "תינוק שנשבה", אלא מעיקרא, לא נכלל בהגדרה ההלכתית של "מחלל שבת בפרהסיא".

וכמובן, בכל מקרה ומקרה יש לדון לגופו "החכם עיניו בראשו", לכלכל מעשיו בתבונה ובדרכי נועם, בפרט כאשר בהתנהגות עם אדם זה עשויה להחזירו לחיק ישראל סבא.

לאחר כתיבת השיעור, הועברו הדברים לעיונו של רבי דוד פיינשטיין, ראש ישיבת תפארת ירושלים בניו יורק. בחודש מרחשון תשע"ב, זכיתי להיפגש עמו, וכאשר שוחחנו בנדונים דלעיל, אמר לי רבי דוד [ואף הרשה לפרסם זאת בשמו] כי לדעתו גם אביו סבר שבדיעבד מותר לשתות מיין שנגע בו יהודי הנשוי לגויה, ורק לכתחילה הדבר נאסר, אלא אם כן ברור מעל לכל ספק שנגע ביין עובד עבודה זרה ממש, שאז גם בדיעבד נאסר היין בשתיה. שהרי רבי משה התיר יין שנגע בו מחלל שבת בשוגג או לצורך פרנסה. ולכן גם בנדון שאסר האגרות משה לשתות בליל הסדר מיין שנגע בו יהודי הנשואי לגויה, לא היה זה אלא לכתחילה ולא בדיעבד.

רבי דוד פיינשטיין הוסיף כי בזמנינו בעיית מגע נכרי [או מחלל שבת בפרהסיא] ביין, לא כל כך שכיחה באופן מעשי, מאחר ורוב היינות המצויים עוברים תהליך "פיסטור", ודין יינות אלו כדין יין מבושל שאינו נאסר במגע נכרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

חיוב נשים בלחם משנה

חיוב נשים בלחם משנה בבית הורי היה נהוג שאבי ז"ל לא המתין לאמי ע"ה לבציעת הלחם משנה, ולאחר שאבי בירך ובצע, אמי באה אל השולחן

קרא עוד

השתלת אשכים

השתלת אשכים – בירור הלכתי בנדוני איסור סירוס ודיני יוחסין מבוא התפתחות המחקר הרפואי בשנים האחרונות, בתחום טיפולי הפוריות, מביאה מזור ושמחה לאנשים רבים, אשר

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.