מינוי ופיטורי שליח ציבור

תקציר השיעור

א. במסכת תענית נמנו תכונותיו ומעלותיו של ש"ץ הראוי לרדת לפני התיבה בתענית: "זקן ורגיל, ויש לו בנים, וביתו ריקם, ופרקו נאה, שפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקול ערב". ובסוגיית הגמרא נדרש הפסוק (ירמיה יב, ח) "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" – "זה שליח ציבור שאינו הגון". ודנו הפוסקים לאלו מעלות יש עדיפות כאשר לא ניתן למצוא ש"ץ שנתברך בכל המעלות.

ב. עוד נתבאר במסכת תענית מהו "פרקו נאה" – זה שלא יצא עליו שם רע בילדותו", ודנו הפוסקים באלו תנאים מותר לסלק מתפקידו ש"ץ ש"יצא עליו שם רע", ומה הדין כשעשה תשובה.

ג. ש"ץ שיצא עליו "רינון" או "קלא דלא פסיק" [בגדרי "בעלי עבירה" ו"בעלי תשובה" בזמנינו].

ד. כמו כן דנו הפוסקים מי הקובע במינוי ופיטורי ש"ץ, והאם גם יחיד יכול לעכב מינוי ש"ץ או לדרוש שיעבירוהו מתפקידו.

ה. דין ש"ץ שהתמנה לזמן קצוב • האם בזמנינו שאין הש"ץ מוציא בתפילתו אחרים יש מקום להקל.

ו. מחלוקת הפוסקים מי עדיף – ש"ץ צדיק בן צדיק או צדיק בן רשע.

ז. ש"ץ עם הארץ שקולו ערֵב או תלמיד חכם שאין קולו ערֵב – מי עדיף [אימתי מותר לש"ץ להאריך בסלסולי קולו].

ח. מינוי ש"ץ שאחד מבני משפחתו יצא לתרבות רעה • המגלח זקנו בתער • שאינו חובש כיפה • אפיקורס המבקש לעבור לפני התפילה כשיש לו חיוב.

ט. המעלות המיוחדות שנדרשות במינוי ש"ץ לתפילות בימים הנוראים [ביאור דברי הרמ"א "שיהא נשוי ובן שלושים שנה" • נשוי ואינו בן שלושים  או רווק בן שלושים – מי עדיף • אלמן או גרוש].

י. מעלת ש"ץ הנוטל שכר.

מינוי ופיטורי שליח ציבור

מינוי ופיטורי שליח ציבור

 

א. במשנה במסכת תענית (1) נמנו תכונותיו ומעלותיו של ש"ץ הראוי לרדת לפני התיבה בתענית: "זקן ורגיל [להתפלל ומתוך כשתפילתו שגרוה בפיו אינו טועה], ויש לו בנים, וביתו ריקם [עני], כדי שיהא לבו שלם בתפילה". ובסוגיית הגמרא שם הוסיפו: "ופרקו נאה, שפל ברך [עניו], ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב". וביארו מהו   "פרקו נאה, אמר אביי  זה שלא יצא עליו שם רע בילדותו". ודרשו את הפסוק (ירמיה יב, ח) "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" – זה שליח ציבור שאינו הגון". מסוגיא זו הסתעפו נדונים רבים בדברי הפוסקים, כגון:

  • לאלו מהמעלות יש עדיפות כאשר לא ניתן למצוא ש"ץ שנתברך בכל המעלות.
  • באלו תנאים מותר לסלק מתפקידו ש"ץ ש"יצא עליו שם רע", ומה הדין כשעשה תשובה.
  • מי הקובע במינוי ופיטורי ש"ץ והאם גם יחיד יכול לעכב מינוי ש"ץ או לדרוש שיעבירוהו מתפקידו.
  • • •

הסמכות לפיטורי ש"ץ ובאיזו עילה

ב. הבית יוסף והדרכי משה (2) הביאו את פסקו של רבנו שמחה שהיחיד יכול לעכב את שונאו מלהיות ש"ץ, כי "התפילה הוא של הקהל שהיא במקום התמידין שהיו באים משל ציבור, ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם". וטעם זה מבואר בהרחבה בשו"ת מהרי"ל (3). טעם נוסף כתב המהרי"ל באותה תשובה, משום שמהותו של "שליח ציבור", להיות "שליח" של הציבור להוציאם ידי חובתם ולכן "הואיל ועומד להתפלל שלא מתוך אגודה אחת והשאר לא עשאוהו שליח, אם כן איך יוציאם ידי חובתם והם אינם מסכימים לתפילתו". וטעם זה מועיל לדעתו של המהרי"ל אף מדאורייתא, כדבריו "ורואה אני כי דינא דאורייתא הוא".

נמצאנו למדים ב' טעמים לזכותו של יחיד להתנגד למינוי ש"ץ שהוא שונא לו: [א] התפילה היא במקום הקרבת קרבן תמיד, ומאחר ואין להקריב קרבנו של אדם שלא מדעתו, כך גם לא יכול להיות ש"ץ שלא מדעתו. [ב] הש"ץ הוא "שלוחם" של הציבור להוציאם ידי חובתם, ולא שייך מינוי שליחות שלא על דעת המשלח [עי' בהגהות חכמת שלמה על גליון השו"ע (4) שביאר את שני הטעמים, ששליח ציבור הוא "שלוחא דרחמנא" וכן "שלוחא דידן"].

וכן פסק מרן המחבר בשו"ע בהלכות ברכות (4) סע' יט) "אפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה". וברמ"א: "ודווקא שיהיה לאותו יחיד טעם הגון על פי טובי העיר, אבל בלאו הכי אין היחיד יכול למחות בשליח ציבור. ואם הוא שונאו יכול למחות בו קודם שהסכים עליו".

אמנם כבר כתב הלבוש (3) שבזמנינו אין היחיד יכול למחות נגד מינוי הש"ץ, משום "תקנת הקהילות" להפקיע כח היחידים למחות כדי שלא תרבה המחלוקת, ולכן "טוב וישר הוא שבוררין ברורים למנות ש"ץ על פי רוב פורעי המס שביניהם". ודין זה מובא במג"א (4; ס"ק כ) שכתב: "וגם בכל המינויים יכול למחות ואפילו במרביץ תורה", ומסיים: "ונראה לי דדוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן בתפילתו אז היה יחיד יכול לעכב, דאין נעשה שלוחו בעל כרחו, משא"כ עתה שכולם בקיאין, רק הש"ץ הוא לפיוטים, אע"פ שאומר קדיש וברכו אין כל כך קפידא". ולכאורה מתבאר בדעת הלבוש שבזמנינו אין היחיד יכול למחות נגד מינוי הש"ץ משום "תקנת הקהילות" להפקיע כח היחידים למחות כדי שלא תרבה המחלוקת. ואילו המג"א פירש שהטעם הוא בגלל שהיום אין הש"ץ שלוחם של הציבור להוציאם ידי חובתן. ושני הטעמים מוזכרים גם בדברי המשנה ברורה (5) ס"ק נא) שהביא בהתחלה את טעמו של הלבוש משום "תקנת הקהילות", ובהמשך דבריו הביא טעמו של המג"א.

 

ש"ץ שיצא עליו "רינון" או "קלא דלא פסיק"

ג. הבית יוסף (2) סע' כה-כו) הביא את תשובת הרשב"א "שחזן אין מסלקין אותו מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פסול ויש ראיות לדבר". והדרכי משה (2) ס"ק י) כתב בשם הכלבו "ש"ץ שמרננים אחריו שנתפס עם נכריות או שמסר אדם מישראל אין מעברים אותו משום רינון בעלמא. אבל אם יש עליו עדים מעבירים אותו".

ולהלכה נפסק בשו"ע (6) סע' כה) "אין מסלקים חזן מאומנותו אלא כן נמצא בו פסול", וכתב הרמ"א: "ואין מסלקין אותו משום רינון בעלמא, כגון שיצא עליו שם שנתפס עם נכרית או שמסר אדם, אבל אם באו עליו עדים בזה וכיוצא בזה, מעבירים אותו". והמשנה ברורה (6) ס"ק עח) כתב: "ומדברי המג"א משמע דאפילו בקלא דלא פסיק, יחיד מוחה עליו להעבירו", ולכאורה הדברים סותרים למשמעות דברי הרמ"א שאין ליחיד אפשרות למחות אלא אם כן היו עדים אך לא ב"קלא דלא פסיק". ובשו"ת חתם סופר (8) כתב ליישב את הסתירה, שדין הרמ"א מדובר בש"ץ שמרוצה לכל הקהל, שאז אין מעבירין את הש"ץ ברינון אפילו של קלא דלא פסיק. ודברי המג"א נסבו על מקרה שמיעוט או אפילו יחיד רוצים למחות, שאם זהו "קלא דלא פסיק", שפיר יכולים להעבירו מתפקידו.

ובנדון בעל עבירה שחזר בתשובה, הדרכי משה (2) ס"ק י) הביא מתשובת רב האי גאון, שהנחשד על אשת איש שעשה תשובה אין ממנים אותו ש"ץ. ועוד כתב בשם האור זרוע: "ולא אמרינן דלא הוי פרקו נאה אלא דווקא שהזיד, ומועד לעשות דברים שאינם מהוגנים, אבל אדם שבאה לידו שגגת מעשה ומתחרט, הרי זה צדיק גמור לכל התורה". והרמ"א פסק את דין זה להלכה (4) סע' ה). והמשנ"ב (4) ס"ק כב) הביא בשם הפוסקים, שאפילו במזיד, כל ששב בתשובה שרי להיות ש"ץ קבוע, דדווקא לענין תענית ציבור מחמירים".

וראה סיכום בפסקי תשובות בגודל הענין להדר בזמנינו אחר ש"ץ הגון (11) אות ה), ובפרט על פי דברי המקובלים, ובנדון בגדרי "בעלי עבירה" ו"בעלי תשובה" בזמנינו בפסקי תשובה (11)אות ז)-(12)אות ח), ושם (12) אות כו) בנדון ש"ץ שיצא עליו רינון שעשה עבירות.

 

בנדון תכונת "קול עַרֵב" הנדרשת מש"ץ

ד. הרשב"א (1) נשאל האם יש פסול "בש"ץ שקולו ערב ונאה לשומעים ומאריך בתפילתו כדי שישמעו העם קולו ערב, ומתנאה בזה ושמח בקולו – אם ראוי למחות בו שראוי לעשות תפילתו תחנונים, והיאך יהיה זה מתחנן מתוך שמחה". הרשב"א השיב כי "דברים אלו אחר כוונת הלב אמורים", ואת משמיע את קולו "בנעימה מתוך יראה, תבוא עליו ברכה". אבל אם כוונתו להתגאות בקולו הערב "שישמעו העם וישבחוהו, הרי זה מגונה".

ואמנם גם הרא"ש בתשובותיו (2) כתב: "אבל נתרעמתי כי חזני הארץ הזאת הם להנאתם לשמוע קול ערב, ואפילו אם [החזן] רשע גמור, אינם חוששים [למנות אותו] רק שיהיה נעים זמירות". ומבואר בדבריהם שעיקר מעלת הש"ץ היא ביראתו ולא בקולו, וכדברי המרדכי בשם תשובת הגאונים שהביא הדרכי משה (2) ס"ק ד) שתלמיד חכם שאין קולו ערב עדיף על ש"ץ עם הארץ שקולו ערב. ודין זה הובא ברמ"א (4) סע' ה).

אמנם ידועים דברי חז"ל [הובאו בבית יוסף (2) סע' ד] שנבות היזרעאלי נענש על כך "שלא כיבד את ה' בגרונו", וכפי שכתב המשנה ברורה (5) ס"ק לד) "מי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות".

וראה בדברי הפסקי תשובות (12) אות י) בענין "מספחת החזנים".

 

מחלוקת הפוסקים מי עדיף – ש"ץ צדיק בן צדיק או צדיק בן רשע

ה. במסכת יבמות (1) דרש רבי יצחק מהפסוק (בראשית כה, כא) "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהֹוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ", שיצחק אבינו נענה בתפילתו להיפקד בזרע של קיימא, ולא רבקה אמנו "לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע". ולהלכה נחלקו הט"ז והמג"א מי עדיף – ש"ץ צדיק בן צדיק או צדיק בן רשע, והמשנה ברורה (4) ס"ק יג) הכריע כדעת המג"א, שתפילת צדיק בן צדיק עדיפה. וראה בהרחבה בספר שליח ציבור בהלכה (10) במש"כ לבאר שגם לשיטת הט"ז שמעלת צדיק בן רשע גדולה יותר [לפי שמתוך שאין לו זכות אבות רוחו נשברה], זהו דווקא בכל ימות השנה, אבל בראש השנה ויום הכיפורים טוב לקחת צדיק בן צדיק.

  • מינוי ש"ץ שאחד מבני משפחתו יצא לתרבות רעה – שו"ת אבני נזר (9) ובפסקי תשובה (11).
  • המגלח זקנו בתער – יעו' באלף למגן על המטה אפרים (7) ס"ק נא) ובשו"ת יביע אומר (9).
  • אפיקורס המבקש לעבור לפני התפילה כשיש לו חיוב – תשובות והנהגות (9) ורבבות אפרים (9).

 

ו. המעלות המיוחדות שנדרשות במינוי ש"ץ לתפילות בימים הנוראים

כתב הדרכי משה (3) בשם המרדכי: "מי שאינו נשוי אשה לא יתפלל ראש השנה ויום הכיפורים, דומיא דכהן גדול שהיו מתקנים לו אשה". ודין זה נפסק ברמ"א (7) סי' תקפא) שהוסיף: "ושיהיה בן שלושים שנים [שאז ראוי בן לוי לעבודה, ותפילה כנגד עבודה, וגם שאז לבו נשבר ונדכה, משנ"ב  שם (7) ס"ק יא"], גם שיהא נשוי". וכתב המשנ"ב (ס"ק יג) "ופשוט דאם מזדמן לו שנים, אחד שהוא בן תורה וירא חטא ואין לו אלו הפרטים, והשני הוא איש פשוט והוא נשוי ויותר מבן שלושים, הבן תורה קודם". ועי' בשו"ת שבט הלוי (9) בנדון נשוי ואינו בן שלושים  או רווק בן שלושים – מי עדיף [ובנוגע למעלת "נשוי" בכל ימות השנה, המשנה ברורה (4) ס"ק יח) הביא את דברי הרמ"א וכתב: "ומשמע בשאר ימות השנה אפילו אינו נשוי, מכל מקום נראה לי דנשוי קודם לבחור"].

סיכום – מטה אפרים (13).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

קיום מצוות בחלל

בחודש אב תשכ"ט נחת אדם על הירח, ובחודש שבט תשס"ג יצא לחלל האסטרונאוט אילן רמון ז"ל. בעקבות זאת התעוררו דיונים

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

ספקות בקריאת המגילה

ספקות בקריאת המגילה בדברי הרמב"ם (מגילה פ"א ה"א) והשו"ע מפורש שחיוב קריאת המגילה הוא "תקנת נביאים", ופסק השו"ע (או"ח סי' תרצו סעי' ז) שלדברי קבלה

קרא עוד

קדיש ושבעה על נכרי

קדיש ושבעה על נכרי בעלון התורני בסוד שיח (גליון 199, כסלו תשע"ג) הובאה השאלה הבאה: "בתקופת השואה שלחו ראשי היודנראט שבגטו קובנה את יהודה ביליס,

קרא עוד

השגחה בטיפולי פוריות 

השגחה בטיפולי פוריות  בחודש אייר תשע"ד, לראשונה מאז הוקמה הרבנות הראשית בארץ ישראל, התייצבו תשע נשים לבחינות הסמכה לתפקיד משגיחי כשרות, המתקיימות מטעם הרבנות, וזאת

קרא עוד

יג מידות בציבור 

יג מידות בציבור י"ג מידות בציבור בעת שירותי הצבאי בשנת תשכ"ט שהיתי במחנה צבאי בסיני. במוצאי שבת א' דסליחות שידרו ברדיו את אמירת הסליחות מבית

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.