ענף א – מכונית ללא נהג (Google driverless car) בשבת
ענף ב – חומרות וגזירות בהלכות שבת
פתיחה
בעשרות השנים האחרונות, רוב המטוסים בעולם טסים בהצלחה ובבטחון באמצעות מערכת 'טייס אוטומטי' – חמשה מחשבים השולטים באמצעות מערכות ניווט לווייני במטוס, וקובעים את מסלולו משעת ההמראה ומשך הטיסה ועד הנחיתה.
באמצע שנת תשע"ד (2014) הודיעה חברת 'גוגל' (Google) כי בכוונתה לייצר מכוניות 'אוטונומיות' ללא הגה וללא דוושות האצה ובלימה, שלא נדרש נהג להפעלתן.
בדומה ל'טייס האוטומטי', מהנדסי החברה פיתחו תוכנות משוכללות המאפשרות נסיעה ללא צורך בנהג, באמצעות מצלמות המאתרות מאות עצמים נפרדים בו זמנית – הולכי רגל, כלי רכב אחרים, תמרורי דרך ורמזורים, ואפילו רוכבי אופניים המושיטים יד כאיתות לפני פניה, ו'מתרגמות' את כל אלפי הפרטים במיליוניות שניה, למתן הוראות שמקבל הרכב ממערכת המחשב בזמן אמת. היתרון במכונית מסוג זה הוא, יכולתו של המחשב לעבד את כל המידע והפרטים הנדרשים בשעת הנהיגה, בצורה הרבה יותר טובה מבן אנוש, ללא עייפות והיסח הדעת מהכביש.
בשלהי תשע"ה (2015) הצהירה 'גוגל' כי רכב הנסיון שייצרה, השלים נסיעה ללא תאונות! של כ-2 מיליון קילומטרים בנהיגה אוטומטית ללא נהג – סך הקילומטרים שגומע נהג ממוצע במשך 75 שנות נהיגה.
מטבען של חידושי הטכנולוגיה, פיתוחו של רכב חדשני זה, אשר לא ירחק היום שיהפוך לנחלת הכלל, מעורר שאלות הלכתיות רבות.
במאמר זה ננסה ללבן חלק מההיבטים ההלכתיים של נסיעה ברכב זה בשבת, ואנו יוצאים מתוך ההנחות הבאות:
[א] הקלדת נתוני הנסיעה ותכנונה ייעשו בערב שבת, והפעלת המכונית תהיה באמצעות שעון שיכוין את התנעת וכיבוי הרכב מבעוד יום.
[ב] לפני שבת יהיה ניתן לנטרל את מערכת התאורה של הרכב כדי שפתיחת וסגירת הדלתות לא יגרמו למלאכה אסורה.
[ג] משקל הנוסעים לא ישפיע כלל על מערכות החשמל של הרכב, הגורמות למלאכת מבעיר או בונה, כפי שכבר קיים כיום בחלק לא מבוטל של 'מעליות שבת'.
לפיכך נתמקד בבירור השאלות:
- האם הנסיעה ברכב ללא נהג בשבת אסורה משום 'עובדין דחול' והשמעת קול בשבת.
- האם אפשר בזמנינו לגזור גזירות לאסור שימוש בכלים חשמליים בשבת, מחשש לזלזול בכבוד השבת – גם כאשר אין איסור בעצם השימוש בכלים אלו.
בנדון נוסף, האם בעליו של רכב ללא נהג חייב על נזק, או ח"ו הריגה שגרמה המכונית, יש לייחד מאמר נפרד, ועוד חזון למועד.
• • •
נסיעה ברכבת הנהוגה על ידי נכרי במקום של נכרים
א. 'אמירה לנכרי' אסורה בשבת (שו"ע או"ח סי' שז סע' ב), ואפילו רמיזה נאסרה (שם סע' כב). וכל פעולה שנכרי עושה עבור יהודי, אסור ליהנות ממנה (או"ח סי' שכה ושם בסע' יד).
אך כאשר רכבת נהוגה על ידי נכרי – שלא נצטווה על ידי יהודי לנהוג, ונוסעת במקום של נכרים – דהיינו עבורם ולא עבור יהודים, אם קונים את כרטיס הנסיעה מראש ותופרים אותו לבגד [כדי לא לטלטלו באיסור], וכמו כן בנסיעה בתוך 'תחום שבת' – לכאורה אין כל איסור בדבר, לא משום מלאכות דאורייתא ואיסורי דרבנן, ולא מדין 'אמירה לנכרי'.
בשו"ת חתם סופר (ח"ז סימן צז) דן בהרחבה בשאלה האם מותר לנסוע ברכבת הנהוגה על ידי נכרים ועבורם, וכתב בסיכום התשובה: "היוצא מדברים אלו לדינא בענין דאמף וועגען [רכבת], הם עגלות ההולכים על ידי קיטור, הנה לית בהו לא משום משמש בבעלי חיים, ולא משום נכרי העושה מלאכה בתבערות הגחלים, דהרי רוב גויים. וליכא אלא משום [איסור] תחומין". והוסיף שיש הבדל בין ההיתר לנסוע בספינה בשבת [כאשר עלה עליה בהיתר, והספינה של גויים] לבין נסיעה ברכבת בשבת: "וצריך לומר דשאני ישיבת ספינה, דיושב ושובת כמו בחדר מיטתו בביתו, ואינו עושה שום דבר בגופו, ומיא הוא דממטי ליה [השייט במים מביא אותו ליעדו] והוא נח. אבל הנוסעים בדאמפף וואגען [רכבת] אינו שובת וגופו נע ונד, ואי אפשר לו לעסוק בעסקי שבת בשבתו אשר רגיל בהם בביתו, ומתקרב אל מקום מסחרו בשבת להיות שם ביום החול, פשוט דגרע הרבה טפי ממחשיך על התחום ואיסור גמור הוא אפילו מדאורייתא להרמב"ן (ויקרא כג, כד; על הפסוק "יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן"). ומפורש בדברי קבלה (ישעיה נח, יג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג וגו' וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר".
הנסיעה ברכבת, לפחות ברכבות הראשונות שהומצאו [עליהם דן החתם סופר], לא היתה נוחה ונעימה כלל ועיקר, גופם של היושבים בקרונות "נע ונד", ולא היה ביכולתם לקיים את מצוות המנוחה והשביתה בשבת כדבעי, ועל כן לדעת החתם סופר, על פי הרמב"ן אין לנסוע בהם בשבת מחשש לביטול קיום מצות "שבתון" ואיסור "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ".
ב. מסתבר כי איסור זה לא שייך כלל בנסיעה ברכבות בימינו, כדברי הראשון לציון רבי בן ציון חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"א סימן ט) "אבל בקרונות חשמליות או קיטוריות דנדון דידן, שהישיבה היא נוחה ואינה הולכת למרחקים גדולים אלא היא קבועה באזורים שונים שבעיר להקל ההליכה ממקום למקום, ולהקל מעליו יגיעת הדרך בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אין מקום לאסור משום אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, ולא משום גזרה דשמא ילך בה לדרך מסחרו, שהרי גם בהליכה ברגל אמרו שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול, (שבת קיג, א) וכי יעלה על דעת מי לאסור ההליכה בשבת לצורך מצוה וכדומה שמא ילך למסחרו".
מתוך כך קבע הרב עוזיאל: "והוא הדין לקרונות אלה שלא נעשו לשם נסיעות מסחריות אלא ללכת מרחוב לרחוב בעיר עצמה, אין לאוסרה אפילו משום גזרה. וכן ראיתי בספר משה האיש (להגאון הראשון לציון רבי חיים משה אלישר, בהשמטות לאו"ח דף קעא) שהביא בשם הרב זבחי צדק (ח"ב סימן כד; מאת רבי עבדאללה סומך, מגדולי הפוסקים בבגדד) להתיר הנסיעה בקרונות קיטוריות שהולכות בתוך התחום בשבת ואין בזה משום עובדין דחול" [איסור 'עובדין דחול' יבואר בהרחבה להלן בענף ב].
כמובן, בהיתר זה נאמרו הגבלות, כמבואר בהמשך דבריו: "אין הדברים הללו אמורים אלא בקרונות שמתנהגות על ידי לא יהודים, וברחובות שרוב תושביהם הם לא יהודים, שלפי זה עיקר מציאותם ונסיעתם של קרונות אלה הוא בשביל לא יהודים, ודומה לכבש שהעמידו גוי לעצמו או לאחרים שכמותו. אבל במקום שרובם ישראל, שנמצאים בו גם לא יהודים מועטים אסור לישראל לרכוב בהם בשבת ויום טוב, הואיל וניכר הדבר שהגוי מנהיג קרונות אלה בשבת בשביל ישראל. וגם במקום שאין בו רוב ישראל, אין להתיר הנסיעה בקרונות אלה בשבת אלא לאלה שאינם צריכים לשלם בכסף או כל מטבע אחרת בשבת עצמו, אבל אם צריך יהיה לשלם אסור".
מסקנתו למעשה: "[א] אסור לנסוע בקרונות חשמליות או מכונות קיטוריות שהן של יהודים אפילו אם הנהגים הם לא יהודים. [ב] אסור לנסוע בקרונות אלה אפילו אם הם של לא יהודים ומתנהגות על ידי לא יהודים, אם הן הולכות ושבות במקום שיש בו ישוב יהודי, שוודאי הוא שהלא יהודי מכוין בנסיעתו זאת לנוסעים היהודים. אבל במקום שכל התושבים הם לא יהודים, מותר ליהודי לנסוע בקרונות של לא יהודים ושמתנהגות על ידם בתוך העיר. [ג] בתנאי שלא יצטרכו לשלם דמי כרטיס נסיעה בשבת ויום טוב. ואף זאת אינו אלא לשם הילוך של מצוה, כגון ללכת לבית הכנסת וכדומה. אבל לא לשם טיול, ומכל שכן לשם צורך מסחרי".
[כדי שפסק הלכה זה לא יגרום לפירצה בחומות שמירת השבת, הבהיר הרב עוזיאל בהקדמה לשו"ת משפטי עוזיאל, שבו נדפסה התשובה הנ"ל: "ביחוד רוצה אני להעיר על מה שכתבתי בתשובתי בדין נסיעה בקרונות קיטוריות או חשמליות בשבת, והנני מפרש דברי ואומר, תשובה זו נכתבה לשואל שהוא בחו"ל, ובחוצה לארץ יש מציאות כזאת שמכשירי התנועה שברחובות ידועים נעשו ומתקיימות לא בשביל ישראל. אבל בארץ ישראל שיישובינו בה הולך וגדל ומתפשט בכל רחבי הארץ, ועוד זאת שכל מכשירי התנועה שהם של לא יהודים שמתנהגים על ידי לא יהודים לא נעשו ואינם מתקיימים אלא בשביל הישוב הישראלי, שהוא מהוה התנועה המסחרית בכל הארץ. לכן אין שום מקום להתיר נסיעת יהודים במסילת הברזל או אוטובוסים מאיזה צורה שיהיו, אפילו כשהם מונהגים על ידי לא יהודים, או שהולכים בקווים שרובם, או אפילו כולם לא יהודים, לפי שעיקר קיומם של כל אלה הוא בשביל יהודים"].
ג. אלא שגדולי הפוסקים לפני כמאה וחמשים שנה – רבי יוסף שאול נתנזון, רבה של לבוב-למברג, בגליציה [בין השנים תרי"ז-תרל"ה], ורבי יצחק שמלקיש, אף הוא רבה של לבוב [בין השנים תרנ"ד-תרס"ה], פסקו לאסור את הנסיעה ב"קרונות החשמליות" הנהוגות על ידי נכרים במקומות שגרים בהם נכרים, מחשש שההיתר לנסוע ברכבת בשבת יגרום פרצה חמורה בחומות שמירת השבת, ומשום איסור 'עובדין דחול'.
דברי הגרי"ש נתנזון בשו"ת דברי שאול (סימן ג) הובאו בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן קמד) "בענין היתר ההליכה בשבת בעגלה החדשה אשר מקרוב נתגלה התחבולה להוליכה ע"י קיטור ואש, חס ושלום להקל ולגבב קולות שהקל בזה הנבל הזה (מורה אחד שהביא שם) ואם חס ושלום נתיר זאת, לא יוודע איפוא ענין שבת כלל, כי לא ישבות המסחר אף בשבת, כי יוכל לנסוע גם בשבת ומתוך כך יבוא להתיר כל המלאכות חס ושלום, ועל כן אין להתיר כלל".
דברי הגר"י שמלקיש נכתבו בשו"ת בית יצחק (ח"ב יו"ד סימן לא) "הנה נשאלתי בפה עיר לבוב יצ"ו, עת שנתחדשה העגלה הנוסעת על ידי חשמל בתוך העיר, אם מותר ליסע עליה בשבת, והשבתי דאסור. ובלאו הכי איכא איסור בזה משום עובדין דחול".
רבי יעקב משה טולידאנו, רבה הראשי של תל אביב, הביא בספרו הים הגדול (סימן כח) כי "רבנים אחדים באמריקה משנת תרל"ח וכן רבני צרפת בימינו אלה נמנו וגמרו והתירום לנסוע בהם בשבת ויום טוב על ידי קניית כרטיסי מסע מערב שבת". וכתב כי "בשו"ת פני יצחק (ח"ה סימן א) ותעלומות לב (ח"ג דף צז) אסרו מטעם עובדין דחול. וגם שההמון לא יוכל ליזהר מלקנות כרטיסי המסע בשבת ויום טוב, ולהוציאם מרשות היחיד לרשות הרבים וכיוצא בזה. ובפרט בחשמליות הנזכרות ששטרי המסע אינם נקנים מיום ליום כי אם בשעת הנסיעה". ולאחר שדן בהרחבה האם יש איסור "תחומין" בנסיעה ב"חשמליות", חזר על הדברים וכתב: "היוצא מכל האמור, דרכבות הברזל הנוסעים מעיר לעיר ובתוך העיר, והחשמליות וכל שכן האוירון, מדינא שרי לנסוע בהם בשבת ויום טוב. ואמנם היות שבנסיעות כאלו יש לחוש הרבה לאיסורי שבת אחרים הנגרמים ובאים על ידיהם, כקשירת משאות וטלטול במקום שהוא רשות הרבים, וקניית כרטיסי מסע, ועובדין דחול אחרים, וביטול עונג שבת כשהולך ונוסע לצרכי מסחר, וכל כיוצא בזה. על כן מפני הטעמים האלה, ובפרט דהוה ליה קצת דבר התמוה לרבים לא רציתי להחליט בדעתי להיתרא, ורק יהיו דברי אלה סניף לרבני הדור שיטפלו בזה בעיון ובהתחשבות עם החיים ועם הצורך לקבוע אופני ההיתר בתנאים קבועים, שלא יכשלו הנוסעים באיסורי שבת אחרים".
מבואר בדבריו שבנסיעה ברכבת הנהוגה על ידי נכרי במקום של נכרים, מעיקר הדין אין איסור מלאכה מדאורייתא, וגם אין איסור 'שבות' מדרבנן. אך בניגוד לדעתם של הזבחי צדק והמשפטי עוזיאל, שלא אסרו את הנסיעה משום 'עובדין דחול', הרי"מ טולידאנו חשש לאיסור 'עובדין דחול' ולחששות נוספים שמא נסיעה זו תגרום לעבור על איסורים אחרים.
ד. גם בילקוט יוסף (שבת ח"א סימן רמח סע' יז) אסר נסיעה ברכבת הנהוגה על ידי נכרים ועבורם: "רכבת חשמלית המופעלת על ידי מנוע חשמלי על ידי גויים, אסור לנסוע בה בשבת, אף אם הנהג נכרי ורוב הנוסעים נכרים, מכמה טעמים, ואף אם הרכבת עוצרת בלאו הכי בכל תחנה כדרכה מידי יום. ואין הבדל בזה בין נסיעה מעיר לעיר שיש בזה איסור תחומין, ובין נסיעה בתוך העיר. שאף על פי שיש לומר שאין בזה משום הגברת זרם בתוספת הנוסע היהודי, מכל מקום יש לאסור משום זילותא דשבת ומשום טלטול המעות או הכרטיס לתשלום דמי הנסיעה, ועוד כמה טעמים".
בנימוקים להוראה זו, הביא תשובה מאביו הגר"ע יוסף בנדון "רכבת חשמלית הנוסעת אך ורק בתוך העיר ואינה יוצאת כלל מחוץ לעיר, ורוב הנוסעים גויים ועוצרת בכל תחנה לאסוף נוסעים ולהוריד נוסעים, האם מותר לנסוע בה בשבת לצורך מצוה, למי שהכרטיסן מכירו ואינו דורש ממנו תשלום בשבת". הגר"ע יוסף כתב: "בשו"ת פני יצחק (ח"ה סי' א) כתב שיש לאסור בזה משום דחיישינן לזילותא דשבת ויו"ט דעביד בהו עובדין דחול, שכמעשהו בחול כן מעשהו בשבת, ולא אריך למעבד הכי. וכיוצא בזה שנינו בשבת (ס, א) לא יצא האיש לא בשריון ולא בקסדה, והיינו טעמא משום דהוי כעובדין דחול".
מלבד נימוקים אלו, כתב החלקת יעקב (או"ח סימן קמד) נימוק נוסף לאסור את הנסיעה ברכבת הנהוגה על ידי נכרים במקומות שגרים נכרים: "הלכה זו נתקבלה בכל תפוצות ישראל דאסור לנסוע ברכבת חשמלית בשבת ויו"ט. ועיין חתם סופר (יו"ד סימן קז) לענין חלב עכו"ם, כיון דכבר קיבלו אבותינו עליהם לאסור, קרוב בעיני דהוי איסור דאורייתא מטעם נדר שאין לו התרה, אף על פי שמכל מקום קיל ככל איסור דרבנן, היינו שכך קבלו הנדר שיהיה אסור עלינו ככל איסור דרבנן, אבל לעבור על זה עובר על נדר דאורייתא. אם כן בנידון דידן נמי כן, כיון דכבר קיבלו עליהם לאסור הנסיעה ברכבת חשמלית, אסור לן מטעם נדר".
ה. יחד עם זאת, בילקוט יוסף השאיר פתח להורות היתר לנסוע ברכבת הנהוגה על ידי נכרי במקומות שרובם נכרים, במקרים מיוחדים, כגון תושב חו"ל המתגורר רחוק מבית הכנסת, ומבקש להגיע בשבת לתפילה בבית הכנסת, בנסיעה ברכבת הנוסעת בלאו הכי לצורך הנוסעים הגויים.
בתחילת דבריו הסתפק הילקוט יוסף: "ברכבת ההולכת בלאו הכי ועוצרת בכל תחנה ותחנה, אם מותר לנסוע בה כדי להשלים למנין עשרה, לתפילה ולשמוע קריאת ספר תורה. לכאורה יש מקום לדון בזה ממעשה דרבי אליעזר ששחרר את עבדו (ברכות מז, ב), ועבר אעשה דלעולם בהם תעבודו כדי להשלימו לעשרה, דמצוה דרבים שאני. ואם כן יש לומר דשרי לעבור אאיסור דרבנן כדי להשלים לעשרה. או דילמא דבגזירות חז"ל החמירו טפי מאיסור שחרור עבדו דהוה ליה עשה, ואמרינן בכמה דוכתי חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ובפרט דתפילה גופיה הוי מדרבנן, וכל שכן תפילה בצבור". והביא את דברי החוות יאיר (סימן קטו) שנשאל על ידי "בעל בית עשיר ומכובד" האם מותר לו לשכור בערב שבת ספינה שתעביר אותו בשבת [על ידי נכרי] ממקומו אל מקום שבו יוכל להתפלל במנין ולשמוע קריאת התורה. ובתשובתו הביא את דברי המהרי"ל (הלכות ערובי חצרות סע' ז) "אמר מהר"י סג"ל דלא ראה בשום פוסק שמותר לערב תחומין לילך לבית הכנסת כדי להתפלל בעשרה", היות ו"להתפלל בעשרה אינה כל כך מצוה, דיכול לכוין תפילתו בביתו". ומדבריו למד החוות יאיר שאין לעבור על איסור דרבנן לצורך תפילה בציבור, ולכן לא התיר לשכור את הספינה ש"הרי גם להתפלל בעשרה אינו מצוה כולי האי". והוסיף, שאף שעל ידי התפילה בציבור מקיימים מצות עשה מהתורה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", באמירת דברים שבקדושה "עם כל זה אינו מצות עשה דרמיא [המוטלת] עליה", ולכן אין זו סיבה להיתר. ולמעשה הסיק החוות יאיר: "סוף דבר, נראה שאין להקל בשום ענין להתיר שום גזירה דרבנן בעסק מצוה ללמוד ממקום אחר ולדמות מילתא למילתא".
על פי דברי החוות יאיר הנ"ל הכריע הילקוט יוסף: "ולכן אם שואל על זה, אין להתיר לו הדבר בשום פנים ואופן. ורק היכא שיש לחוש שאם יאמרו לו שהדבר אסור, וימנעו ממנו לבוא ברכבת לבית הכנסת בשבת, יבוא לידי התבוללות הוא או משפחתו ח"ו, יש להעלים ממנו עין, אך לא להתיר לו. והכל לפי ראות עיני המורה הוראה. וכן השיב לי מרן אאמו"ר [הגר"ע יוסף]".
הוראה ברוח דומה מובאת בספר ועלהו לא יבול (עמ' שסה) בשם הגרש"ז אויערבך, שנשאל בשנים שהיה קיים 'מסך הברזל' בברית המועצות, על ידי יהודי ממוסקבה שאירגן בשבתות וימים טובים מנין בבית הכנסת במוסקבה במרחק רב מביתו "האם מותר לי לקנות בערב שבת כרטיס נסיעה ברכבת [המופעלת על ידי גוים לצורך גוים] לתפור את הכרטיס בבגד באופן כזה שלא אעבור על איסור הוצאה וטלטול ברשות הרבים, כדי להגיע לתפילה בבית הכנסת, ובכך לקיים את המנין". והגרש"ז השיב בגלויה קצרה את תשובתו: "לדעתי, מוטב שלא ייסע. אבל אם אחרים יורו לו אחרת, שלא יתחשב בדעתי, אלא יעשה כהוראתם".
מנגד, בספר נפש הרב (ליקוטי הנהגות עמ' רלג) הביא את דברי הגרי"ד סולובייצ'יק שאמר טעם מיוחד מדוע בארצות הברית יש לאסור מכל וכל נסיעה באוטובוס [והוא הדין רכבת] הנהוגה על ידי נכרים במקומות שגרים נכרים: "אף דקיימא לן לדינא דאמירה לנכרי מותר אפילו באיסור דאורייתא במקום מצוה דרבים, ואשר על פי יסוד זה נהגו בקצת קהילות בשאר ארצות להתיר לנסוע לבית הכנסת (הנמצא תוך התחום) בשבת באוטובוס המונהג על ידי נכרי. מכל מקום במדינתנו [ארצות הברית] אי אפשר להתיר דבר שכזה. דכל דבר אשר בעצמותו מותר הוא אלא שנהפך לסמל הריסת הדת, או בכולה או במקצתה, כנסיעה במכונית ובאוטובוס בשבת, אשר נהפך מדינתנו לסמל הריפורמים והקונסרביטיבים, שהתירו נסיעה לשם תפילה בבית הכנסת בשבת ויו"ט, פעולה זו הופכת להיות פעולה אסורה". ולפי דבריו אין כל מקום להתיר את הנסיעה ברכבת או באוטובוס הנהוגה על ידי נכרי, אפילו לצורך מצוה ונסיעה לבית הכנסת.
סיכום
ו. החתם סופר אסר נסיעה ברכבת הנהוגה על ידי נכרים אפילו במקום שנמצאים בו רוב נכרים, בגלל שהנסיעה לא היתה נוחה ונעימה כי גופם של היושבים היה "נע ונד", והיה בזה ביטול מצות "שבתון" ואיסור "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ".
אך לדעת משפטי עוזיאל, איסור זה לא שייך בנסיעה הנוחה ברכבות שבימינו, ולדעתו אין איסור בנסיעה במקום שכל התושבים הם לא יהודים, בתנאי שאין צורך בתשלום על הנסיעה בשבת, ואף זאת אינו אלא לשם הילוך של מצוה, כגון ללכת לבית הכנסת וכדומה. אבל לא לשם טיול, ומכל שכן לשם צורך מסחרי. ולדעתו אין לאסור את הנסיעה ברכבת בשבת מדין 'עובדין דחול', וכן נקט להלכה הזבחי צדק.
אלא שרבי יוסף שאול נתנזון, ורבי יצחק שמלקיש, אסרו את הנסיעה ב"קרונות החשמליות" הנהוגות על ידי נכרים במקומות שגרים בהם נכרים, מהחשש שההיתר לנסוע ברכבת בשבת יגרום לפירצה חמורה בחומות שמירת השבת, ומשום שיש בזה איסור 'עובדין דחול'.
וכן מבואר בספר הים הגדול, שאף שאין בנסיעה מעיקר הדין איסור מלאכה מדאורייתא, וגם לא איסור מדרבנן. אך יש לאסור את הנסיעה מדין 'עובדין דחול', ומחששות נוספים שמא בנסיעה זו יבוא לעבור על איסורים אחרים, כגון "קשירת משאות וטלטול במקום שהוא רשות הרבים, וקניית כרטיסי מסע, ועובדין דחול אחרים, וביטול עונג שבת כשהולך ונוסע לצרכי מסחר, וכל כיוצא בזה".
וכן פסק להלכה בילקוט יוסף "שאף על פי שיש לומר שאין בזה משום הגברת זרם בתוספת הנוסע היהודי, מכל מקום יש לאסור משום זילותא דשבת [דעביד בהו עובדין דחול] ומשום טלטול המעות או הכרטיס לתשלום דמי הנסיעה, ועוד כמה טעמים". ובחלקת יעקב הוסיף, שלאחר שנתקבל המנהג לאסור את הנסיעה ברכבת בכל תפוצות ישראל "קרוב בעיני דהוי איסור דאורייתא מטעם נדר שאין לו התרה".
בספר אורחות שבת (פרק כג הערה צח) סיכם את דברי האוסרים: "לענין נסיעה ברכבת, גדרו גדולי הדורות גדר שלא לנסוע בשבת אף באופן שהרוב נכרים וגם אין נעשית מלאכה עבור הישראל, וגם כשאינו צריך לטלטל מוקצה. והטעם משום זלזול כבוד השבת ועובדין דחול. עיין ספר דברי שאול לבעל השואל ומשיב (סימן ג) ושו"ת חלקת יעקב (ח"א סי' קמד)".
מכל מקום בנסיבות מיוחדות מאד, יש מקום למורי הוראה להתיר על פי שיקול דעתם, כגון לתושבי חו"ל המתגוררים רחוק מבית הכנסת, שהקשר שלהם לבית הכנסת מחזיק את יהדותם, וללא זאת יש סכנה שיתבוללו, כמבואר בילקוט יוסף, וכפי שנראה מדברי הגרש"ז אויערבך.
אולם הגרי"ד סולובייצ'יק אמר שבארצות הברית שנסיעה במכונית ובאוטובוס בשבת הפכה "לסמל הריסת הדת" אין היתר לנסוע ברכבת או באוטובוס הנהוגה על ידי נכרי הנוסעים לצורך נכרים במקומם, אפילו לצורך מצוה.
• • •
מעלית שבת
ז. 'מעלית שבת' היא מעלית שמנגנון הפעלתה מאפשר ליהודים שומרי שבת להשתמש בה, ללא עשיית מלאכה האסורה מדאורייתא ומדרבנן. המעלית פועלת בשעות הנקבעות על ידי מנגנון הפיקוד שלה, נעה בין הקומות בצורה אוטומטית ועוצרת בכל תחנה ללא צורך בלחיצה על כפתורי הפעלה. המעלית ממתינה זמן מה בכל קומה לכניסת הנוסעים, ומתריעה בזמזום כמה שניות לפני סגירת הדלתות. חיישנים חשמליים, כגון עין אלקטרונית בדלת ומנגנוני שקילה, מנוטרלים בדרך כלל על מנת למנוע את השפעת האדם על ההפעלה האוטומטית של המעלית.
מאז פיתוחה של המעלית שבת, חלוקים הפוסקים בדעותיהם, האם להתיר או לאסור את השימוש בה.
עיקר טעם האוסרים, נובע מהחשש שמשקל האדם משפיע על הפעלת מערכות החשמל של תנועת המעלית, וויסות בקרת המהירות שלה. והמתירים טוענים לעומתם, כי מדובר בהשפעה מזערית וזניחה שאין בה איסור, וההשפעה על בקרת מהירות היא בדרך של 'שינוי זרם' (או מתח) בלבד, שאינה אסורה בשבת.
אך יש שאסרו את השימוש במעלית שבת מטעם אחר: החשש ל'זילותא דשבת' ו'עובדין דחול'.
כפי שנכתב בפתיחה, בבירור ההלכתי האם מותר לנסוע ברכב ללא נהג בשבת, אנו יוצאים מתוך ההנחה שמשקל הנוסעים לא ישפיע כלל על מערכות החשמל של הרכב, והנדון הוא האם הנסיעה ברכב זה אסורה משום 'זילותא דשבת' ו'עובדין דחול'.
לכן נביא כאן את הדעות בנושא השימוש 'במעלית שבת' – כדי להקיש מהן לנדון דידן.
ח. בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן קמד) דן האם מותר לחולה המאושפז בבית חולים, לעלות במעלית עם נכרי [שילחץ על מתג הפעלת המעלית], כדי לשמוע תקיעת שופר בבית הכנסת שבבית החולים. ולאחר שהביא את דברי רבי יוסף שאול נתנזון [לעיל אות ג] בנדון נסיעה ברכבת הנהוגה על ידי נכרי במקום של נכרים ש"אם ח"ו נתיר זאת, לא יוודע איפוא ענין שבת כלל, כי לא ישבות המסחר אף בשבת, כי יוכל לנסוע גם בשבת ומתוך כך יבא להתיר כל המלאכות ח"ו וע"כ אין להתיר", כתב: "והלכה זו נתקבלה בכל תפוצות ישראל דאסור לנסוע ברכבת חשמלית בשבת ויו"ט. אם כן מה לן אם נוסע בקרון חשמלי לאורך או לרוחב או נוסע בקרון חשמלי למעלה ולמטה, נסיעה בקרון חשמלית נאסר לן, יהיה מאיזה טעם שיהיה, וממילא אין חילוק אם נוסע לאורך ולרוחב או למעלה ולמטה. הגע בעצמך, האם יעלה על הדעת להתיר לנסוע בקרון חשמלי בשבת ויו"ט למעלה על ההר [יש כמה מקומות כאלו במדינת שוייץ, וגם בחיפה יש רכבת כזה ונקרא כרמלית]. ואם כן מה לן לעלות להר או לגובה הבית. ובאמת כבר נתפשט המנהג גם באמריקה גם בשארי הארצות אצל החרדים לאסור בכל תוקף הנסיעה במעלית בשבת ויו"ט".
נראה מדבריו, כי חששו של הגרי"ש נתנזון, שההיתר לנסוע ברכבת בשבת יגרום לפירצה חמורה בחומות שמירת השבת, נכון גם בנדון השימוש במעלית שבת.
לכאורה יש מקום לומר כי גם חששו של הגר"י שמלקיש שאסר את הנסיעה ברכבת בשבת מדין 'עובדין דחול', נכון גם בנדון השימוש במעלית שבת. וכפי שכתב רבי לוי יצחק הלפרין, ראש המכון המדעי להלכה בירושלים, המעניק 'הכשר' ל'מעליות שבת' המותקנות בפיקוחו, בספרו המעליות בשבת (פרק יז) "מבואר מדברי הבית יצחק שגם על הנוסע ב'חשמלית' בשבת יש איסור של עובדא דחול, ולכאורה הוא הדין גם בנוסע במעלית אוטומטית".
ט. אולם בהמשך דבריו כתב הרב הלפרין: "אף על פי כן נראה לחלק בין החשמלית למעלית אוטומטית. שכן החשמלית הופעלה בשבת על ידי עכו"ם, ואילו המעלית פועלת אוטומטית. ועוד, שהחשמלית פועלת בשבת בדיוק כמו ביום חול, לעומת זאת במעלית אוטומטית יש היכר בולט בפעילותה בשבת, הואיל ויש בה פיקוד מיוחד לשבת המביא לעצירה בכל תחנה. לכן יש סברא לומר שאין בשימוש במעלית איסור עובדא דחול". הרב הלפרין הביא ראיה מדברי הגמרא במסכת שבת (קמז, ב) "תנו רבנן אין גוררין במגררת בשבת, רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה גורר כדרכו ואינו חושש. רב שמואל בר יהודה עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא". כלומר, אסור לגרד את הגוף בשבת ב'מגררת', אבל מותר להתגרד ב'מגררת' המיוחדת לשבת, וכפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' שכז סע' ג) "אין מגרדין בכלי העשוי לכך, אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט וצואה", וכתב המגן אברהם (שם) "ואמרינן בגמרא דאם היה לו מגררת המיוחד לשבת, שרי". ולמד מכאן הרב הלפרין: "אם כן הוא הדין במעלית המיוחדת לשבת ושונה בצורתה מימות החול, שאין בזה משום עובדא דחול".
סברא זו מבוארת גם בספר יסודי ישורון (שבת ח"ה עמ' קלז) "נשאלתי איך אפשר לאורויי היתרא [בנדון מעלית שבת], והלא אוושא מילתא וכן יש כאן מעין עובדא דחול וזילותא דשבת, וכדמצינו בכמה דברים שאסרו משום זה, בפרט בזמן הזה שהדור פרוץ". וכתב היסודי ישורון: "שאני הכא דמפורסם הדבר לכל הגרים בהאי בנין, שהמעלית פועלת מעצמה ואין כאן שום מעשה אדם, ושונה נידוננו מהא דרכבת וחשמלית ששם הנוסע ברחוב אוושא מילתא, ונראה שהולך לעסקיו או לעבדותו, בפרט שלא יתנו לו להיכנס פנימה בלי תשלום. וכן הנהג עושה לרוב מלאכות עבורו בכניסה ויציאה, ולא עוד אלא דמיחזי זילותא דשבתא והאיש המטלטל בזה אינו נח וזה לא מרוח השבת, ובפרט שנראה כיוצא למקום רחוק חוץ לעיר. מה שאין כן האי מעלית שבעיקרה להקל עליית המדרגות".
דברים בסגנון דומה כתב רבי יוסף אליהו הענקין, מגדולי הפוסקים בארצות הברית בדור האחרון, בשו"ת גבורות אליהו (או"ח סימן קז) בהיתרו לנסוע במעלית שבת ובמדרגות נעות בשבת: "אף שאני נזהר מחדשות וחוששני תמיד שלא יקראוני 'יוסף שריא', אבל איני רואה בזה טעם לאיסור, דהא פסקינן כבית הלל בכל הני דמתניתין בכל דבר שהמלאכה נעשית על ידי האדם בערב שבת ובשבת אזלא ממילא. ואפילו בריחיים המשמיעים קול, ואפילו למחמירים בהשמעת קול נפסק, שבדבר הידוע שמתוקן מערב שבת מותר, כמורה שעות המבואר בשו"ע (או"ח סי' רנב סע' ה). ובעלמא אמרינן דברבים ליכא חשדא, גם יתלו שלט הודעה שמתוקן מערב שבת, ואין שום מלאכה נעשית בשבת, גם יהא הדבר בטוח מקלקול, וזה יביא רווח גדול לישובים היהודים אם יתוקן זה, שלא יצטרכו לברוח למקום אחר כשיתחדשו הבניינים הגבוהים על ידי שלטון העיר, ולאותם שישארו שלא יהפך להם עונג השבת לצער".
לסיכום: מדברי חלק מהפוסקים שנתבארו לעיל למדנו כי פעולת המעלית באופן שונה מהרגיל ביום חול, היא סיבה לומר שאין חשש ל'זילותא דשבת' ואין בזה איסור 'עובדין דחול', ולהלן נראה ללמוד מזה לנדון מכונית ללא נהג.
ענף ב – גזירות וחומרות בהלכות שבת
ממוצא הדברים שנתבארו, נבוא לדון האם הנסיעה ברכב ללא נהג בשבת תהיה אסורה משום 'זילותא דשבת' ו'עובדין דחול'.
כדי להשיב על כך, יש לברר האם אפשר בזמנינו לגזור גזירות לאסור שימוש בכלים חשמליים בשבת, מחשש לזלזול בכבוד השבת ו'עובדין דחול' – גם כאשר אין איסור בעצם השימוש בכלים אלו.
'עובדין דחול'
י. בהלכות שבת יש דינים רבים, שהמכנה המשותף שלהן הוא האיסור לעשות מעשה הנחשב 'עובדין דחול', דהיינו מעשה שרגילים לעשותו ביום חול. נציין לכמה דוגמאות: הצלת יין ושמן מחבית שנשברה כדרך שהוא עושה בחול (שו"ע או"ח סימן שלה סע' א); ליקוט פירות שנתפזרו בחצר כדרך שהוא עושה בחול (שו"ע או"ח סימן שלה סע' ה); חיתוך גבינה בכלי המיוחד לכך שהוא כדרך חול (שו"ע או"ח סי' שכא סע' י ומשנה ברורה שם ס"ק לו).
והנה בשו"ת רב פעלים (ח"א סימן כה) נשאל האם מותר לרכב על אופניים בשבת ויום טוב, או לא, והשיב: "יש להתיר לרכב בין בשבת בין ביום טוב בתוך העיר שיש בה עירוב, דליכא בזה זלזול משום עובדין דחול, כיון שהוא בתוך העיר שיש בה עירוב, דכל העיר נחשבת כרשות היחיד, דיש לסמוך על המתירים בזה בפירוש". וכן מבואר בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סימן יג) שכתב שאין לאסור לרכב על אופניים בשבת משום "עובדין דחול", כי "על פי הסברא לא ידעתי מאי עובדא דחול שייך בזה, וגם אין לנו לחדש גזירות ואיסורים מדעתינו".
אולם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"א סימן כא אות כז) כתב: "נראה פשוט שאסור לנסוע בשבת או יום טוב באופניים אפילו בתוך התחום מג' טעמים: [א] גזירה שמא יצא חוץ לתחום. [ב] משום עובדין דחול דיש בזה עשה של תורה, כנ"ל בשם הרמב"ם והחתם סופר. [ג] נוסף לזה יש בזה גם הגזירה של שמא יתקן מנא, שבהרבה פעמים מתפוצץ הגומי מסביב לגלגל ויבוא לתקן אותו במילוי אויר בגומי וכדומה" [כוונתו לדברי החתם סופר שהובאו לעיל אות ב].
לפנינו מחלוקת הפוסקים האם יש לאסור את הרכיבה על אופניים בשבת מדין 'עובדין דחול' – בדומה למחלוקת הפוסקים שהובאה לעיל בענף א – האם יש איסור 'עובדין דחול' בנסיעה ברכבת הנהוגה על ידי נכרים במקום שגרים בו נכרים.
ביד מי הסמכות לקבוע מהו מעשה המוגדר כ'עובדין דחול'
יא. יתכן כי ביסודם של מחלוקות הפוסקים בנדון איסור 'עובדין דחול' בשבת בנסיעה באופניים או ברכבת, עומדות גישות שונות ביחס לשאלה, האם כאשר מתחדשת מציאות של כלים חדשים שלא היו בזמן חז"ל, יש סמכות בידיהם של חכמי הדור לאסור את השימוש בהם מדין 'עובדין דחול' ו'זילותא דשבת' – מחשש שהשימוש בכלים אלו גורם לזלזול בקדושת השבת, ועלול להפוך את השבת ל'יום חול'.
הנודע ביהודה (או"ח מהדורה תניינא סימן ל) אסר פתיחת מטריה בשבת משום איסור בניית אוהל ארעי בשבת. אולם החזון איש (או"ח סימן נב ס"ק ו) דחה דבריו, וכתב: "כיון שהוא גוף אחד, וכן דרך תשמישו, אין כאן אהל". ובהמשך כתב כי לדעתו "מה שיש לדון הוא משום תיקון מנא, כיון דבפתיחתו ראוי לשמש בו בכל מקום חשיב תיקון מנא טפי מפריסת אהל במקום זה, וגם אוושא מלתא טפי וניכר בו עובדא דחול וגורם פרצה". וסיים: "והרי הדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום הפרצה, וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד, כי זה גדר לעם כולו ולדורות".
בדברי החזון איש מבוארת הגישה לפיה בכל דור ודור נמסר לחכמים לבחון ולהתבונן במעשים שנעשים, ואם נראה להם שיש בהם פרצה, מחובתם "לגדור גדר במקום פרצה". ולא עוד, אלא שהאיסור שבכוחם להטיל, חמור יותר מאיסור פרטי ליחידים "כי זה גדר לעם כולו ולדורות". ובכלל זה, ביד חכמים להחליט על מעשה כזה או אחר שהוא 'עובדין דחול'. ולכן עם המצאת המטריה, כשראו חכמי הדור שפתיחת מטריה בשבת היא פעולה שיש בה חשש איסור "תיקון מנא", ובפתיחת מטריה ברחובה של עיר בשבת עלול יום השבת להפוך להראות כאחד מימי החול – אסרו את השימוש בה.
השקפה זו, שמוטל על חכמי הדורות לאסור את המותר "משום מיגדר מילתא ומתוך דאגה לקדושת השבת ושלימות התורה", עומדת ביסוד פסיקתו של ידידי רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי הוראה בירושלים, אשר הובאה בסימן הקודם לאסור לאפות חלות בשבת במכשיר "אופה לחם" [תנור שמכניסים לתוכו בצק, ומכוונים את פעולתו לאפיית לחמים באמצעות שעון] למרות שמבחינת ההלכה אין איסור בזה, כפי שכתב בסיום דבריו:
"אף שפלפלתי בצדדים השונים בשאלה זו, והראתי פנים לכאן ולכאן, להקל ולהחמיר. נראה עיקר דאין להקל בזה כלל, ויש בזה פירצה גדולה בקדושת השבת ובחומת הדת, ואבאר את השקפתי בענין זה.
הנה מצד אחד אומר אני, דאין בידינו לשים עצמינו כדייני גזירות שבירושלים לגזור גזירות ולתקן תקנות, כאילו חכמי קדם אנחנו, שבידם התורה והתעודה. אך מאידך גיסא, באמת מוטל על חכמי כל דור ודור לחזק את בדקי הבית לגדור גדר ולעמוד בפרץ בשעה ובענין שהשעה צריכה.
וכשם שלדעתי יש לנטות לקולא בחידושים טכנולוגיים בשעה שיש בהם צורך גמור, ואי אפשר בלאו הכי, ואין כל כוונה לזלזל בקדושת השבת. כך לדעתי יש להחמיר ביותר, בדבר שאין בו צורך אמיתי ואין בו כל שעת הדחק, אלא שיש בני אדם שנטיית לבם לנצל את הטכנולוגיה כדי לעשות את מה שאסור לעשות בידיים, ולהשיג בשבת דרך מתוחכמת מה שאסרה תורה בדרך המקובלת. ונטיה זו יש לדחות בכל תוקף, ויש בזה סכנה גדולה לשבת קדשינו.
ומשום כך לענ"ד, כשם שיש לנו להקל בהפעלת מזגנים על ידי שעון שבת, כיון שבזמנינו יש צורך חיוני במיזוג אויר, ושעת הדחק גדול הוא. משא"כ בנדון דידן של מכשיר אופה לחם שאין בו כל שעת הדחק, למה לן להיכנס בפרצה דחוקה ללא כל צורך חיוני.
ועדיף שנאמר בפה מלא, שאף שלפי ההלכה יש צד להקל, אוסרים אנו כדי להרחיק את האדם מהעבירה ולעשות סייג לתורה, בכח שיש בידינו. ולבי נוטה יותר לדרך זו, דחיים אנחנו בתקופה שכל אחד חכם בעיניו יותר מחכמת שלמה, ואם נגבב סברות להחמיר, יבואו אחרים לסתור הבנוי ולעקור הנטוע, ונמצא שם שמים מתחלל. ועוד יפרסמו הדבר שגדולי התורה מגבבים סברות נגד האמת, כדי להחמיר על ההמון, ויביא הדבר לחילול שם שמים ולזלזול בהוראת חכמים.
ומשום כך נראה טפי, דההנהגה הראויה בזמננו, לכתוב ולפרסם את האמת הצרופה, דאף שמצד ההלכה יש צדדים לכאן ולכאן, יש לנהוג בזה איסור גמור משום מיגדר מילתא ומתוך דאגה לקדושת השבת ושלימות התורה", עד כאן דברי הגר"א וייס.
יב. מן העבר השני, הגישה השניה המצויה בין פוסקים אחרים היא, שאין כוח בידי חכמי הדורות האחרונים לגזור גזירות חדשות מדעתם.
דוגמא אחת לגישה זו, נמצאת בדברי הבן איש חי, שהתיר את השימוש באופניים בשבת במקום שיש בו עירוב, כמובא לעיל [אות י]. ובספרו 'ידי חיים' שיצא לאור בערוב ימיו, חזר על ההיתר וכתב: "לכאורה יש לחוש לגזרה דשמא יתקן, והיה לנו לאוסרו, כמו שמצינו שגזרו שלא לשחות בשבת, גזרה שמא יעשה חבית של שייטים, וכיוצא בזה. אולם באמת שכל דבר שלא גזרו עליו חז"ל בפירוש, אפילו הוא דומה לאותו דבר שגזרו בו חז"ל, והגזרה היתה שייכת בו, מכל מקום הלכה פסוקה היא שאין אנו יכולים לאוסרו משום גזרה. והרי עינינו הרואות כמה דברים שהיה ראוי לחז"ל לגזור בהם אותם גזרות שגזרו בכיוצא בהם, ועם כל זה לא גזרו, והניחום בהיתרם. ולכן גם האופניים האלה, אפילו אם נמצא בהם טעם לגזור שמא יתקלקלו ויבאו לתקנם בשבת, ונאמר שבודאי אילו היו אופניים אלה בימי חז"ל היו גוזרים עליהם ואוסרים אותם, מכל מקום כיון שהחכמים הראשונים שהיה בכוחם לאסור משום גזרה, אינם מצויים עתה בזמנינו, אנו אין לנו את הכח לאסור את המותר משום גזרה. ואפילו בדבר הדומה ממש לדבר שגזרו בו חז"ל, הלכה פסוקה היא שאין לנו לגזור איסור על דבר המותר משום גזרה, אלא רק מה שאסרו חז"ל בפירוש, ותו לא מידי".
דברי הבן איש חי הובאו בשו"ת יביע אומר (ח"י או"ח סימן כז) בנדון "שעון אוטומטי הפועל ע"י מצבר חשמלי, אם מותר לענוד אותו על ידו בשבת, או שמא יש לגזור פן ילחץ על הכפתור החשמלי להאיר לו את מספרי השעון". ומהם למד הגר"ע יוסף: "אתה הראת לדעת שכל דבר שלא גזרו חז"ל עליו בהדיא, אין אנו יכולים ולא רשאים לגזור בו. שהרי כתב הריב"ש בתשובה (סי' רעא), שאפילו נשיא ישראל הגדול שבסנהדרין גדולה, שעומד לישראל בדורו תחת משה רבינו, אין בכוחו לגזור גזירה בדבר המותר מן הדין, אלא רק בהסכמת כל הסנהדרין או רובם, וכל התקנות והגזרות שגזרו רבותינו התנאים והאמוראים כולם היו ע"י מנין רוב החכמים שבדורותיהם. ומעתה אין שום איסור לענוד שעון אוטומטי".
בהמשך התשובה, מביא הגר"ע יוסף, כי הבדלי הגישות האם יש כוח ביד חכמי הדורות האחרונים לגזור גזירות חדשות, באו לידי ביטוי במחלוקת הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב, האם מותר להשתמש בשבת בשעון שיש בו כפתורים חשמליים: "הגאון רש"ז אוירבך (הובא בספר שלמי יהודה עמ' מט) כתב, שאין לנו לגזור כלל בשעון אוטומטי (החשמלי), ואילו היינו רשאים לדון בגזירות, היינו צריכים לגזור טלטול אפילו בשעון רגיל, משום דדמי למנורה של פרקים שחוששים שמא תפול ותתפרק ויחזירנה. ונמצא עושה כלי, כמ"ש בשו"ע (סי' רעט ס"ז), וכן יש לגזור שמא יפסיק לפעול, ויתקן אותו בשבת. ואף ששם הביא לעומתו דעת הגרי"ש אלישיב שחשש קצת בזה, והצריך לעשות היכר ע"י כריכת חוט עליו ע"י עניבה, להזכירו שהיום שבת. וכל שהוא ע"י היכר שפיר דמי, משא"כ בלי היכר. ומה שאסר הגרי"ש אלישיב משום גזירה שמא ישכח וידליק האור בשעון האוטומטי בליל שבת, נראה דלטעמיה אזיל, לפי מה שכתב בשמו בספר ישיב משה טורצקי (עמ' כז), שאסור לנסוע על אופניים בשבת אפילו במקום שיש עירוב, גזירה שמא יתקלקל ויבא לתקן אותו. אבל מצד עובדין דחול אין לאוסרו".
הגר"ע יוסף סיים: "וזה בניגוד למה שכתב הגרי"ח [הבן איש חי] ברב פעלים ח"א בהיתר נסיעה על אופניים בשבת, שאין לגזור גזירות חדשות מדעתינו, לאסור רכיבה על האופניים בשבת גזרה שמא יתקלקל ויבא לתקנו. ומכל מקום לדעתי העיקר בזה כדברי הגאון מהרש"ז אוירבך, שסובר שאין לנו לגזור גזירות חדשות מדעתינו, אפילו יש להם דמיון לגזרות חז"ל. וכדברי הגאון רבי יוסף חיים בספר ידי חיים הנ"ל".
וכן מבואר בדברי האנציקלופדיה תלמודית (סוף ערך גזרה, כרך ה עמ' תקמ) "כל דבר שלא גזרו רבותינו הראשונים, אין אנו גוזרים, אפילו דבר שיש לחוש לו יותר אין אנו חוששים, ואין גוזרים אלא מה שגזרו אנשי כנסת הגדולה ובתי דינים גדולים (תשובת שר שלום גאון). ואין לנו לגזור גזרות מדעתנו אחר דורות הגאונים. ואפילו בדבר שכבר גזרו חכמי התלמוד, אין לנו להוסיף על גזרות של דבריהם (שדי חמד, כללים מערכת ג אות יא), כגון אם הם לא גזרו איסור אלא לכתחילה, אין לנו להוסיף ולגזור אף בדיעבד". ובשדי חמד (שם) כתב בנחרצות: "וזאת להודיע, כי בכמה מקומות תפסתי כן לסברא ברור דאין לגזור גזירות אחר חתימת הש"ס".
בהקשר לדברים אלו, נביא כאן את דברי המשפטי עוזיאל [לעיל אות ב] בנדון נסיעה בשבת ברכבת המונהגת על ידי נכרי, במקומות שרוב התושבים אינם יהודים "אין מקום לאסור משום 'אם תשיב משבת רגליך', ולא משום גזירה דשמא ילך בה לדרך מסחרו. שהרי גם בהליכה ברגל אמרו 'שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול' (שבת קיג, א), וכי יעלה על דעת מי לאסור ההליכה בשבת לצורך מצוה וכדומה שמא ילך למסחרו. והוא הדין לקרונות אלה שלא נעשו לשם נסיעות מסחריות אלא ללכת מרחוב לרחוב בעיר עצמה, אין לאוסרה אפילו משום גזרה. וכן ראיתי בספר משה האיש שהביא משם הרב זבחי צדק, להתיר הנסיעה בקרונות קיטוריות שהולכות בתוך התחום בשבת ואין בזה משום עובדין דחול".
גם מדבריהם ניתן ללמוד, שאין כוח בידי חכמי הדורות האחרונים לגזור גזירות חדשות מדעתם, ובפרט גזירות משום 'עובדין דחול'.
האיסור להשתמש ב'שעון שבת' מחשש 'זילותא דשבת'
יג. הנדון האם יש מקום לגזור גזירות לאסור שימוש בשבת בכלים חשמליים שהומצאו בזמנינו, עומד ביסוד מחלוקת הפוסקים בנדון השימוש ב'שעון שבת', אשר הרחבנו בזה את הדיבור בסימן הקודם.
לפני כמאה וחמשים שנה, שנים מגדולי פוסקי הדור, כתבו תשובות הלכתיות להתיר את השימוש בשעון שבת: רבי משה שיק (תקס"ז-תרל"ט), אב"ד חוסט, הונגריה, תלמידו המובהק של החתם סופר, בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן קנז). ורבי יוסף שאול נתנזון (תק"ע-תרל"ה) רבה של למברג, גליציה, שכתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תנינא או"ח סימן ה), תשובה למהר"ם שיק בנדון. ומבואר בדבריהם שאין מקום לגזור לאסור לכוין את השעון בערב שבת מחשש שמא יבוא לעבור על איסור בכיוונו בשבת, כדברי המהר"ם שיק בסיום תשובתו: "ובלאו הכי אין לדמות גזירות חז"ל לאהדדי. ולכן נראה לי דשרי לתקן בערב שבת [שעון] שבשבת יבער האש מעצמו. ולגוף ההיתר הסכים עמדי גם הרב הגאון מוהר"ר יוסף שאול (נ"י) אב"ד דק"ק לעמבורג". והיינו דברי השואל ומשיב במסקנת תשובתו, הלכה למעשה: "על כן לענין דינא נראה דשרי בערב שבת לתקן הדבר ולא גזרינן אטו שבת, דגם בשבת עצמו אפשר דאינו רק גרמא, דמה שכתבנו דבא בבת אחת לא נתברר עוד בבירור, ואם כן על כל פנים בערב שבת מותר, כן נראה לעניות דעתי".
אולם האגרות משה (או"ח ח"ד סימן ס) אסר לכוין שעון שבת מבעוד יום "שיתחיל לבשל למחר ביום השבת כשעה לפני זמן האכילה", בנימוק: "שאסור להתיר זה, דהרי על ידי מורה שעות כזה יכולים לעשות כל המלאכות בשבת, ובכל בתי החרושת [פעקטעריס], ואין לך זלזול גדול לשבת מזה". רבי משה סבר שגם אם נוכל למצוא היתרים הלכתיים לשימוש בשעון שבת, עצם השימוש בו מהווה "זלזול בכבוד השבת", כי באמצעות השעון שבת עלולים להתיר את עשיית כל המלאכות בשבת, וקדושת יום השבת מה תהא עליה. והוסיף משפט יוצא דופן: "וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרים זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה. וגם אולי הוא ממילא בכלל איסור זה, דאסרו אמירה לעכו"ם, דאסרו כל מלאכה הנעשית בשביל ישראל מצד אמירת הישראל, וכל שכן מצד מעשה הישראל. דהא מה שבא מצד כוחו עדיף ממה שבא מצד דיבורו".
על דברי האגרות משה, כתב בשו"ת יביע אומר (ח"י סימן כו אות ו) "ומה שכתב [האגרות משה] שאילו היה דבר זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרים דבר זה כמו שאסרו אמירה לעכו"ם, ואולי זהו בכלל איסור של אמירה לעכו"ם, הנה הגאון רבינו יוסף חיים [הבן איש חי] בספר ידי חיים (עמ' ר) כתב, ואין לומר שאילו היה דבר זה בימי חז"ל היו גוזרים עליו ואוסרים אותו, שמכל מקום הואיל והחכמים הראשונים שהיה להם סמכות והכח לאסור את המותר משום גזרה, אינם מצויים עתה בזמנינו, אנו אין בכוחינו לאסור את המותר משום גזרה, ואפילו בדבר הדומה ממש לדבר שגזרו בו חז"ל, הלכה פסוקה היא, שאין לנו לגזור איסור על דבר המותר מדינא, אלא רק מה שאסרו חז"ל בפירוש, והבו דלא להוסיף עלה. ע"כ. ודון מינה ואוקי באתרין".
נראה לכאורה כי האגרות משה והיביע אומר נחלקו, האם יש בכוחם של חכמי הדורות האחרונים לגזור גזירות לאסור שימוש בשבת בכלים חשמליים שהומצאו בזמנינו, או לא.
איסור 'עובדין דחול' בזמנינו – נכלל באיסור של חז"ל או גזירה חדשה
יג. אולם האמת היא, שיתכן לומר, שהאיסור להשתמש בכלים חדשים שלא היו בזמן חז"ל משום 'עובדין דחול', אינו מוגדר כגזירה חדשה של חכמי הדורות האחרונים, אלא נכלל באיסור זה, וחכמי הדורות מפרשים ומבארים את הגזירות והאיסורים של חז"ל, ורק מתאימים את המציאות לגזירות אלו, אך לא מחדשים גזירות מעצמם.
במחלוקת זו נחלקו רבי צבי פסח פרנק, והציץ אליעזר (ח"ב סימן ו) שאסר להניח תבשיל בערב שבת על כירה שתידלק בשבת באמצעות שעון שבת כי "יש לגזור לשמא יבואו להשים הקדרה גם בשבת קודם הגעת זמן ההדלקה, מפני שלא נראה כל כך לאיסור, וידמה בדעתו שאין בזה שום איסור כלל אף משתחשך".
הגרצ"פ פרנק כתב (נדפס בתשובה הסמוכה, שם סימן ז) לציץ אליעזר: "ומה שכתב דיש לאסור ערב שבת אטו שבת, בזה יש לדון דמכיון שעובדא זו של כירת חשמל לא היה אז ולא אסרוה, אין בידינו לגזור מעצמנו, וכענין שאמרו בירושלמי (שביעית פ"ב ה"ד) דאין מוסיפין על הגזירה".
הציץ אליעזר השיב (שם סימן ח) שאמנם אין ויכוח "שאין לנו לחדש גזירות", אלא שכלל זה נאמר רק "היכי שבמפורש התירו הדבר ולא גזרו שום גזירה, ואנו רוצים לגזור ולאסור במה שהתירו. כגון בציצית שהתירו לא להסיר בכרמלית בשבת הטלית שנפסל, ואנו רוצים לאסור בזה, אין ביכולתנו, וכמו שמסביר הבית יוסף (או"ח סי' יג). וכן בההיא דרחיצה בשבת התירו במפורש הרחיצה, ורק אנו רוצים בזמנינו לגזור ולאסור מכיון דאפשר בלא רחיצה, בזה אמרינן דכיון דלא גזרו חכמים שרי. אבל בנדוננו שמצינו מפורש שגזרו בכדומה לזה משום שמא יבוא לעשות בשבת שפיר יש לומר שמדמינן מילתא למילתא לומר שכוונת גזירתם היתה בזה ובכיוצא בזה. בנדוננו הרי כן אסרו דבר כזה שיש לחשוש שיבואו לעשותו בשבת, ורק שעל זה ביחוד לא אמרו, מפני שעוד לא היה מין מציאות כזה. בזה שפיר יש לומר שכולא חדא גזירה היא, ואין זה הוספה על הגזירה, כי אם ביאור כוונת גזירתם שהיתה לגזור ולאסור בכל הדומה למה שגזרו, כשקרוב הדבר לחשוש שיבואו לעשות כן בשבת".
לפי זה יתכן, כי לדעת הציץ אליעזר יש לאסור לנסוע בשבת ברכבת הנהוגה על ידי נכרים עבורם או במכונית ללא נהג, משום 'עובדין דחול', כי אין להגדיר זאת כגזירה חדשה של חכמי הדורות האחרונים, אלא שזה נכלל באיסור 'עובדין דחול', היות ובסמכותם של חכמי דורינו לפרש ולהתאים את המציאות של זמנינו לגזירות חז"ל.
• • •
המציאות כגורם מכריע באיסור 'זילותא דשבת' ו'עובדין דחול'
יד. נראה לענ"ד לדון האם מותר לנסוע ברכב ללא נהג בשבת, בהקדם הבנת גדרי איסור 'זילותא דשבת' ו'עובדין דחול'.
בדרך כלל, איסורים אלו נובעים מהצורך להימנע בשבת מפעולות וממעשים שבעשייתם עלול יום השבת להפוך להיות כאחד מימי החול. ואם זהו טעמם ויסודם של איסורים אלו, יש ראיה מדברי הפוסקים בנדון איסור השמעת קול בשבת, כי מציאות החיים יכולה לגרום לשינוי ביחס לפעולות שאנו דנים עליהם לאוסרם מדין 'זילותא דשבת'.
הרמ"א (או"ח סי' רנב סע' ה) פסק: "יש אוסרים בריחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול. והכי נהוג לכתחילה, מיהו במקום פסידא יש להקל. ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגער [שעון] מערב שבת, אע"פ שמשמיע קול להודיע השעות בשבת, כי הכל יודעים שדרכם להעמידן מאתמול". וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק נ) "ולא יחשדוהו שהעמידו בשבת". וכן כתב המשנה ברורה (סי' של"ח ס"ק י"ד) "דלא חיישינן כשישמעו קולו יחשדוהו שהעריכו בשבת, דהכל יודעים שדרכו להעריכו מאתמול". לדעת הרמ"א, איסור הפעלת ריחיים של מים בערב שבת יסודו בקול הנשמע מהם בשבת שמעורר חשד שבשבת טחנו את החיטים באיסור. ולכן לפי הסבר זה, בשעון שהכל יודעים שהרגילות לכוונו בערב שבת כדי שיפעל בשבת, קול הצלצול שישמע בשבת לא יעורר חשד שנעשתה בשבת מלאכה אסורה.
ממוצא הדברים חידשו פוסקי זמנינו שרק במכשירי חשמל שרגילים להפעיל אותם בידיים בשעת השימוש, כשיש השמעת קול, נאסר הדבר מחשד שהפעולה נעשתה בשבת. כגון: מכונת כביסה ומייבש כביסה שהופעלו בערב שבת ופעולתם נמשכת בשבת. וכן מדיח כלים, מיקרופון ומכשיר רדיו וטייפ המופעלים באמצעות שעון שבת. בכל המכשירים הללו, שרגילים להפעיל אותם בשעת השימוש, כשיש השמעת קול, נאסר הדבר מחשד שהפעולה נעשתה בשבת.
אולם מכשירים שרגילים להפעילם מבעוד יום, יש להתיר את השימוש בהם, מאחר וכולם יודעים שהפעלת המכשיר נעשית מבעוד יום ואין חשד שנעשה חילול שבת. ולכן משתמשים בשעון מעורר המכוון מערב שבת, כי ידוע לכל שהפעלתו נעשית מבעוד יום.
הדברים מפורשים בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ט) שכתב: "נלע"ד שאין להשתמש בשבת ברמקול או ברדיו אפילו אם הם ערוכים ומיועדים לכך מאתמול, דהא נקטינן שאסור ליתן חיטים לתוך ריחיים של מים כדי שיטחנו בשבת, מפני שמשמעת קול ואוושא מילתא שיאמרו ריחיים של פלוני טוחנות בשבת ואיכא זלזול שבת בזה שהשומעים את קול הטחנה יאמרו שבשבת התחיל במלאכה. ומה שמותר להדליק ולכבות את האור בשבת על ידי שעון אבטומטי, היינו משום דדווקא השמעת קול הוא דאוושא מילתא ואסור, משא"כ כיבוי והדלקה שרק נראים ולא נשמעים. וכיון שכן נראה שאף אם השאיר את הרמקול או את מקלט הרדיו פתוח מערב שבת, או סידר פתיחתם בשבת ע"י שעון אבטומטי, אפילו הכי כיון דאיכא השמעת קול דאוושא מלתא טפי, הרי זה אסור [ומיהו לענין רדיו בכהאי גוונא שאין הקול נשמע בחוץ, והוא נמוך יותר מצלצול השעון, יש להסתפק אי שרי או אסור]. ואף אם יפרסם לרבים שהם פתוחים מאתמול או נפתחו ע"י שעון, מכל מקום כמו שאסור להשאיר את הריחיים טוחנות, ולא מועיל כלל מה שיפרסם אף שבלאו הכי ידוע שנתן את החיטים מאתמול, והיינו משום דבדרך כלל אין רגילים כלל ליתן חיטים מאתמול. הכי נמי כאן, כיון דסתמא דמלתא רגילים לפתוח ולסגור את הרדיו בשעת השימוש ולא מאתמול, וכן ברמקול".
הגרש"ז חזר על יסוד זה גם בתשובתו (מנחת שלמה ח"ב סימן כ) בנדון "שימוש במדיח כלים המופעל על ידי שעון", וכתב: "מותר להשתמש בשבת בשעון שמצלצל להודיע מספר השעות ואין חוששים להשמעת קול הוא "מפני שהכל יודעים שרגילים לתקנו בכל יום על יום שלאחריו, וביום שהוא מקשקש ומשמיע אין מתקנים אותו" (לשון הדרכי משה בסי' רנב מהאור זרוע). וטעם זה שייך שפיר גם במקרר ובמיזוג האויר אבל לא במיקרופון או במדיח כלים. לכן נלענ"ד דכיון שבדרך כלל רגילים להשתמש במדיח כלים באופן כזה שבשבת ויו"ט אסור, כלומר שמפעילים ומפסיקים בידים את החשמל, מסתבר שאף אם התחכם לעשות את הדבר בהיתר על ידי שעון שבת מערב שבת, מכל מקום הוי ליה כריחיים של מים שסובר הרמ"א שאסור".
וכן הובא בקובץ הלכות פסקי רבי שמואל קמינצקי (שבת ח"א פ"ד סע' ז) "אסור להפעיל מדיח כלים או מכונת כביסה וייבוש סמוך לשבת, באופן שהפעולה נמשכת עד אחר צאת הכוכבים, משום שמשמיע קול, ואין הדרך להעמידו מאתמול, ולכן אוושא מילתא ואיכא זילותא לשבתא".
טו. הנה כי כן נוכחנו לראות, כי האיסור להפעיל מכשירים חשמליים המשמיעים קול בשבת, תלוי במציאות של דרך הפעלתם. מכשירים שרגילים להפעילם בשעת השימוש [מכונה ומייבש כביסה, מדיח כלים, מיקרופון ומכשיר רדיו ודיסק] – נאסר לכוונם להפעלה בשבת בגלל הזלזול בכבוד השבת כתוצאה מהחשד שהפעולה נעשתה בשבת. לעומת מכשירים שרגילים להפעילם מבעוד יום, כמו שעון שבת ומזגן, שמותר לכוונם מבעוד יום לפעולה בשבת, היות וכולם יודעים שהפעלת המכשיר נעשית מבעוד יום ואין חשד שנעשה חילול שבת.
זאת אומרת, שהתנהגות של ציבור בדרך כזו או אחרת במציאות, משפיעה על מעשה שנעשה בשבת, להיתר או לאיסור. וכאשר נוצרה מציאות שהציבור משתמש בשעון מעורר או בשעון שבת לצורך הפעלת מזגנים המשמיעים קול, וכולם יודעים שפעולה זו נעשתה בערב שבת, אין בדבר איסור 'זילותא דשבת'.
דוגמא לדבר מצאתי בתשובתו של ידידי רבי אשר וייס בשו"ת מנחת אשר (ח"א סימן סז) בנדון איסור מראית עין, שגם הוא "משתנה לפי המקום, הזמן והענין", כדבריו: "יש דבר שאמש היה בו מראית עין, ולאחר שדשו בו רבים שוב אין בו מראית עין. וכן מבואר להדיא ביורה דעה (סימן רחצ סעי' א) חכמים אסרו מפני מראית העין משי עם צמר, לפי שדומה לפשתים. והאידנא משי מצוי בינינו והכל מכירים בו, לפיכך אין בו משום מראית העין ומותר עם הצמר ועם הפשתן. מבואר דכל שלפי המקום והזמן ומציאות החיים אין בו משום מראית עין, ואדם הגון מן הישוב ידונו לכף זכות שוב אין בו איסור משום מראית עין, וכך נהגו בענינים רבים. ולדוגמא אציין גילוח הזקן באופן המותר, דאין בו משום מראית עין, וכבר התירו פרושים את הדבר, דכיון דידוע שיש דרך להתגלח באופן המותר, למה יחשדו באדם מישראל שעשה באיסור מה שאפשר לעשות בהיתר. וכן לגבי פאות נכריות, אף שהיה מקום לאסור משום מראית עין, דנראה דהאשה יוצאת וראשה פרוע, כיון שידוע שרבות בנות עשו חיל ונשים צדקניות יוצאות בפאות נכריות, שוב לא אסרינן משום מראית עין".
כמו כן, גם בהלכות בשר וחלב, התרחבות השימוש בחלב סויה ומלביני חלב פרווה, גרמה להתיר את השימוש בהם בסעודות בשריות, למרות שבתקופה הראשונה, נאסר השימוש בהם משום 'מראית עין'. בהלכות פסח, המציאות שכיום במקומות רבים בעולם אוכלים בפסח "פיצה" הנראית כחמץ, גרמה לכך שכבר אין חשש לאיסור משום 'מראית עין' היות וידוע לכל שהפיצה כשרה לפסח.
הווה אומר, המציאות הידועה לכל שתאורה ומיזוג אויר מופעלים בשבת בדרך כלל באמצעות שעון שבת, ללא כל מעשה אסור בשבת, גרמה לכך שאין בדבר איסור 'זילותא דשבת'.
• • •
סוף דבר
טז. בבואנו לדון האם נסיעה בשבת ברכב ללא נהג, אסורה מדין 'עובדין דחול' ו'זילותא דשבת', יש להבדיל בין חומרות לבין גזירות.
ברור כשמש, שכל הרוצה להחמיר ולא להשתמש בדברים שמותר להשתמש בהם מעיקר הדין, קדוש יאמר לו. אין ספור פעמים מצינו בשולחן ערוך ובנושאי כליו את ההוראה "המחמיר תבוא עליו ברכה".
אך כאשר מדובר על הטלת גזירה לאסור את השימוש ברכב זה מדין 'עובדין דחול' ו'זילותא דשבת', נתבארו לעיל הגישות השונות, האם "החכמים הראשונים שהיה להם סמכות והכח לאסור את המותר משום גזרה, אינם מצויים עתה בזמנינו, ואנו אין בכוחינו לאסור את המותר משום גזירה. ואפילו בדבר הדומה ממש לדבר שגזרו בו חז"ל, הלכה פסוקה היא, שאין לנו לגזור איסור על דבר המותר מדינא, אלא רק מה שאסרו חז"ל בפירוש, והבו דלא להוסיף עלה" [בן איש חי, שדי חמד, הגרצ"פ פרנק, הגר"ע יוסף].
וכמו שכתב בנחרצות בשו"ת אז נדברו (ח"ט סימן סד): "מה שכתבתי להתיר צלצול הטלפון בשבת ע"י הכנה מערב שבת כדי לעורר אותו, וכבודו אוסר משום השמעת קול וכלי שיר. זה אינו נכון, כמבואר היטב בסימן של"ח בביאור הלכה ס"א ושם בשו"ע סעיף ג'. ואין זה שאני מצלצול שעון המעורר דכבר נהגו להקל בזה. ומה שרוצה לומר דגזרינן, זה כלל גדול הוא שמביאים מירושלמי שאין עושים גזירות חדשות. ושמירת שבת כהלכתו אין הפירוש דווקא להחמיר, אף שאנו צריכים להיות מיראי הוראה במקום שאין הדין ברור".
עם זאת, לדעת הציץ אליעזר [לעיל אות יב] יתכן שהאיסור לנסוע בשבת במכונית ללא נהג, אינו גזירה חדשה של חכמי הדורות האחרונים, אלא נכלל באיסור 'עובדין דחול', היות ובסמכותם של חכמי דורינו לפרש ולהתאים את המציאות של זמנינו לגזירות חז"ל.
כמו כן, לדעת האגרות משה (או"ח ח"ד סימן ס; או"ח ח"ה סימן כו אות ה) "רק בהדלקת וכיבוי הנרות דחשמל שנהגו העם להתיר [להשתמש בשעון שבת על פי הוראת השואל ומשיב (מהדורא תנינא או"ח סימן ה) ומהר"ם שיק (או"ח סימן קנז)], אין למחות, ואולי גם מותר לכתחילה. אך אין למילף מזה לשאר דברים, אף שלא ידוע טעם לחלק". ולפי שיטתו שמעיקר הדין יש לאסור את השימוש בשעון שבת, מסר לי בנו, רבי ראובן פיינשטיין, כי נמנעו להשתמש בשעון שבת לסידור שעות הפעלת המיזוג אויר בישיבתו של רבי משה, תפארת ירושלים. ולפי זה, פשוט שאין היתר להשתמש במכונית ללא נהג המכוונת לנסיעה באמצעות שעון שבת.
אמנם נתבאר לעיל, שאם בעתיד יווצר מצב מציאותי שהשימוש ב'מכונית גוגל' חשמלית יהפוך להיות דבר מצוי, ויהיה מקובל לתכנת את הפעלת המכונית מבעוד יום, יתכן ולא יהיה בדבר איסור 'עובדין דחול' ו'זילותא דשבת', וגם לא איסור השמעת קול בשבת, משום שלא יהיה חשד שנעשתה בשבת מלאכה אסורה, וכפי שכיום משתמשים במזגנים המשמיעים קול בשבת באמצעות שעון שבת היות וידוע לכל שהפעלתם נעשית מבעוד יום באמצעות שעון שבת.
זאת ועוד, אם יוכל להיות מצב שהרכב ללא נהג יסע בשבת באופן שונה מהרגיל ביום חול, הרי זו סיבה שלא יהיה חשש ל'זילותא דשבת' ואין בזה איסור 'עובדין דחול', כדעת הפוסקים בנדון מעלית שבת.
ברם כל בר דעת מבין, שהיתר שימוש במכונית אוטונומיות בשבת עלול לגרום להרס חומות קדושת השבת בכלל ישראל, ואם על הפרצות הישנות אנו מצטערים, על החדשות על אחת כמה וכמה.
על כן האמונים על שמירת התורה והחרדים לקדושת השבת יודעים ללא ספק, כי בכל דור ודור נמסר לחכמים לבחון ולהתבונן במעשים שנעשים ובמציאות המתחדשת, ומחובתם "לגדור גדר במקום פרצה" [חזון איש], ולאסור את המותר "משום מיגדר מילתא ומתוך דאגה לקדושת השבת ושלימות התורה" [הגר"א וייס].
• • •
בחתימת הדברים, ברצוני להבהיר כי הנכתב לעיל לא היה אלא לפלפולא דאורייתא ולהניח על שולחנם של הלומדים את הסברות וחידושי הדינים שעלו בידינו בשעת הלימוד עם בני החבורה הי"ו, ולא כפסק הלכה וכהוראה למעשה, המסורים לרבנים והיושבים על מדין.
תפילתי לבורא עולם שלא תצא תקלה מתחת ידי ח"ו, והדברים לא ישמשו ככלי זין בידי המבקשים לקעקע את קדושת השבת, אשר בזכות שמירתה ישראל נגאלים.