מכירת חמץ לאשתו נכרית

מתוך ספר רץ כצבי

כירת חמץ לאשתו הנכרית

בעל תשובה בתחילת דרכו לחזור לכור מחצבתו, החליט לשמור את חג הפסח כהלכתו, ומששמע על המנהג למכור חמץ לנכרי, כדי שלא יאסר בהנאה לאחר החג, שאלתו בפיו: האם רשאי הוא למכור את חמצו לאשתו הנכרית שעדיין נשואה לו.

א. בגמרא בסנהדרין (עא, א) מובא הכלל "מה שקנתה אשה קנה בעלה", וכך היא ההלכה הפסוקה ברמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פ"ג הי"ב) "הנותן מתנה לעבד או לאשה, קנה הבעל והאדון", ובטור ובשו"ע (חושן משפט סימן קכז סע' ב) "האיש שלוה מאשתו ואח"כ גירשה או לוה מעבדו ואחר כך שחררו אין להם עליו כלום, שכל מה שקנה עבד קנה רבו, וכל מה שהוא ביד האשה הוא בחזקת בעלה".

אולם יש מקרים יוצאים מן הכלל, שבהם יכולה אשה לקנות לעצמה דברים ללא שבעלה יקנה זאת, כדברי המשנה בנדרים (פי"א מ"ח) "המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות, אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן, אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך". ודין זה נפסק בשו"ע (אבן העזר סימן פה סע' יא) "נתן לה אחד מתנה על מנת שאין לבעלה רשות קנה הבעל, והרי היא כשאר נכסי מילוג, אלא אם כן התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך, כגון שיאמר לה הרי המעות נתונים לך על מנת שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל".

ב.

דין 'מה שקנתה אשה קנה בעלה' בגויים

נחלקו הפוסקים האם גם בין בני זוג גויים נאמר הדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", שהרי יתכן והסיבה לדין זה היא בגלל חלות הקידושין בין הבעל והאשה, שמכוחה נובעת זכות הקנין שיש לבעל בנכסי אשתו. ואם כן אצל הגויים, כאשר הם מתחתנים ביניהם, אין חלות קידושין, וממילא אין לבעל זכויות בקנייני אשתו.

המהרש"א בחידושי אגדות (מגילה טו, ב) כתב בביאור דברי אחשורוש לאסתר המלכה (אסתר ה, ג) "עד חצי המלכות וינתן לך", וז"ל: "הא דקאמר עד חצי המלכות, לא שיתן לה חצי המלכות ממש, דלא זו הדרך שיתן המלך חצי המלכות לאחרים, וכל שכן לאשתו שכבר היה כתוב בדתי פרס ומדי להיות כל איש שורר בביתו. ועוד, דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה". ומתבאר בדבריו כי לאחשורוש לא היתה אפשרות לתת לאסתר את חצי המלכות מחמת דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", אשר בגלל דין זה, אין מצב שהרכוש יהיה שלה ולא שייך לו. ומוכח מכאן שלדעת המהרש"א, למרות שכמובן אין תפיסת קידושין בין אחשורוש לאסתר, מכל מקום נאמר דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה".

וכן מפורש בדברי מחצית השקל (או"ח סימן תמח סע' ג) שדן באריכות מהו הקנין הראוי ביותר למכירת חמץ, ובתוך דבריו האם ניתן להקנות את החמץ בקנין חצר, כתב: "ולכן עלה ברוחי דעדיף למכור לאשה גויה שאין לה בעל, דכהאי גוונא אפשר לומר דחצרה קונה לה, דגבי אשה חצר משום יד אתרבאי". ביאור הדברים, בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (בבא מציעא י, ב) נחלקו האם קנין חצר הוא מדין יד או מדין שליחות, ונפסק להלכה שקנין חצר הוא מדין "שליחות". ולכן גוי אינו קונה בקנין חצר משום שאין דין "שליחות" בגוי. לעומת זאת נתבאר בסוגיא (שם יב, א) שבאשה קנין חצר הוא מדין "יד", כי חידשה התורה שקטנה יכולה לזכות בגט, ומכאן רואים שקניינה הוא מדין יד ולא מדין שליחות [ומגיטין נלמד לממונות, שאשה קונה בחצר מדין יד], ולכן גם גויה קונה בקנין חצר. וממילא הציע מחצית השקל להקנות החמץ בקנין חצר לגויה. ומכך שדקדק לומר שיקנו לגויה "שאין לה בעל", דייק בשו"ת מהר"ש אנגל (חלק ה סימן לז) "אמאי לא כתב בסתם לגויה, אלא על כרחך כוונתו דביש לה בעל יש לחוש למה שקנתה אשה קנה בעלה". כלומר, לדעת מחצית השקל, גם בגויה הנשואה לבעל גוי נאמר דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה". ולכן אם יש לגויה בעל, לא יועיל שימכרו לה חמץ בקנין חצר, כי בעלה הרי זוכה מיד בחמץ, ומאחר והוא אינו קונה בקנין חצר, לא תועיל הקנאה זו כדי למכור את החמץ. ורק אם אין לה בעל תועיל מכירת החמץ בקנין חצר, כי לגויה שפיר יש קנין חצר.

מאידך, בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן שטז) דן השואל בדברי מחצית השקל הנ"ל, ו"פקפק על זה מה בין יש לה בעל או אין לה בעל, הלא בנכרי לא אמרינן יד אשה כיד בעלה". ובתשובתו של החתם סופר, משמע שהסכים עם השואל בעצם ההנחה שדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" לא נאמר כלל אצל גויים.

ג. את יסוד מחלוקת זו, האם דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" נאמר בגויים, תלה בשו"ת קרן לדוד (או"ח סימן קכו) במחלוקת האם דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" הוא מהתורה או מדרבנן.

הפני יהושע (גיטין עז, א) כתב: "מה שקנתה אשה קנה בעלה לאו מדאורייתא הוא, אלא מתקנת חכמים שתקנו".

מאידך, בשו"ת קרן לדוד הביא את דברי הגמרא בשבועות (יד, א) בענין הפר המוקרב על ידי הכהן גדול לפני ולפנים: "משלו הוא מביא ואינו מביא משל ציבור, יכול לא יביא משל ציבור שאין הציבור מתכפרים בו, אבל יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרים בו, תלמוד לומר (ויקרא טז, א) אשר לו". הפסוק "אשר לו" ממנו נלמד שהכהן גדול מקריב פר מכספו, ממעט את האפשרות שיובא מכספי הכהנים המתכפרים גם הם באותו הפר. והקשה המהרש"א, מדוע לא ימעט הפסוק את הבאת הפר מכספם של בני ביתו של הכהן הגדול, הלא גם הם מתכפרים בפר זה, בשונה מכלל הציבור שלא מתכפר. ותירץ: "יש לומר דבאשתו ובני ביתו ודאי דלא שייך למימר יביא משלהם, דכל מה שקנו קנה אהרן". ומפורש בדברי המהרש"א, שאין לאשת אהרן הכהן כסף משלה, כי "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ולכן הפסוק לא צריך למעט זאת. ומדברי המהרש"א, שדן על לימודים מפסוקי התורה, והזכיר בזה את ההלכה ש"מה שקנתה אשה קנה בעלה" – למד הקרן לדוד, שדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" הוא מהתורה.

וכתב הקרן לדוד לפי זה, שלדעת הפני יהושע שדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" הוא מדרבנן, דין זה לא נאמר בגויים, שכן חכמים לא תיקנו תקנתם אלא בישראל. והמהרש"א שכתב שדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" נאמר בגויים, מתאים לשיטתו [בענין אחשוורוש] שדין זה הוא מהתורה [ולהלן [אות ז] נתבאר בדעת האגרות משה, שדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" נאמר בנכרים הנשואים זה לזה].

ד.

דין 'מה שקנתה אשה קנה בעלה' בנכרית הנשואה לישראל

בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן כ) נשאל אודות ישראל הנשוי לנכרית, האם החמץ שקיבלה אשתו בפסח, מותר בהנאה לאחר הפסח כדין חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, או שהחמץ נחשב שלו מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ואסור בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

בתחילת דבריו נקט השבות יעקב, כי בנכרית הנשואה לנכרי, נאמר דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", וכתב: "ואין סברא לחלק ולומר דנכרית שאני כיון דאין קידושין תופסין בה", והיינו כמבואר לעיל [אות ב] שהיות ואין תפיסת קידושין בגויים כי אין קידושין ביניהם, והייתי נוטה לומר שאין לבעל זכויות בקנייני אשתו. עם כל זאת סבר השבות יעקב, שיש לנכרי קנין בממון אשתו. והביא לכך ראיה מדברי הגמרא בעירובין (פ, א) "דמדמה אשת נכרי לאשת ישראל, דיכולה להקנות רשותו [לענין עירובין]. שמע מינה דלענין קניית ממון היא כאשתו לכל דבר. וכן פסקו הרמב"ם והטור באו"ח סי' שס"ו". ולפי זה רצה השבות יעקב להכריע: "ואם כן אמרינן נמי לענין נדון דידן, מה שקנתה אשה קנה בעלה והוי כחמץ של ישראל שעבר עליו פסח".

אלא שמסתפק השבות יעקב שמא "יש לחלק בין נכרי שנשוי נכרית, מה שאין כן ישראל הנשוי נכרית, דיש עבירה ואין קידושין, לא קנה בה בעלה כלום". והיינו שיש סברא לומר, שגם אם נאמר שאצל הגויים, יש לבעל קנין בממונה של אשתו, אולם כאשר הנכרית נשואה לישראל, בגלל שעבר עבירה בנישואין עמה, לא נאמר בו דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ואם כן החמץ נשאר של הנכרית ומותר לאחר הפסח.

אולם השבות יעקב דחה זאת: "גם זה אינו, דהא מכל מקום מבואר בהמגיד משנה פ"ד מהל' חמץ ומצה על הא דאמרינן בש"ס בעירו חמירא דבני חילא, דכל שהוא מחוק ודין המלכות באחריות ישראל חייב לבער, והובא בבית יוסף באו"ח סי' ת"מ, ובספרי חק יעקב שם ס"ק א'. ואם כן הוא הדין בנדון דידן, מחוקי ודין המלכות כמלכות אחשורוש להיות כל איש שורר ושליט על אשתו המיוחדת לו ועל נכסיה, דהוי בכלל חמץ של ישראל שעבר עליו פסח. ואף אם ירצה הבעל דין לחלוק ולומר להיפך, דאדרבה החוק ודין המלכות הוא שאין לבעל שום רשות על נכסי נדונייתה והמיוחדים לכתובה, שהרי לפי דיניהם יש לה אפילו רשות להנחיל ולהוריש נכסיה למי שתרצה. מכל מקום בזו החמץ, אפשר שהוא ממון בעלה ולא מנדונייתה. ואם כן הוא ברשות הבעל, שהוא ישראל, ונאסר משום חמץ שעבר עליו הפסח".

וכשנדקדק בדבריו, נראה שאת עצם הסברא, שבנכרית הנשואה לישראל, לא נאמר בו דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", בגלל שעבר עבירה בנישואין עמה – לא דחה השבות יעקב. ורק לענין דין חמץ שעבר עליו הפסח, נחשב החמץ בבעלות הבעל היהודי, מכיון שהוא באחריותו [ואף שהאחריות היא מכוחם של חוקי המדינה].

נמצא איפוא, כי לפי השבות יעקב, אמנם גם בין גויים יש דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ולמרות שאין ביניהם תפיסת קידושין, מכל מקום יש לבעל זכויות קנייניות בממונה של אשתו. אך בישראל הנשוי לנכרית, לא נאמר דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", בגלל שעבר עבירה בנישואין עמה [ולהלן [אות ז] נתבאר גם בדעת האגרות משה, שבנכרית הנשואה לישראל, אין לבעל קנין בממונה מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה"].

* * *

ה.

מכירת חמץ לאשה נכרית הנשואה לנכרי

למכור חמץ לנכרית שאין לה בעל – ודאי שמותר. ולדעת המחצית השקל [לעיל אות ב], אדרבה, אופן זה של מכירה עדיף על קניינים אחרים.

מכירת חמץ לנכרית שיש לה בעל – תלויה במחלוקת הפוסקים, האם דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" נאמר בגויים, או לא. אם לא נאמר דין זה, הרי שאשה זו נחשבת כאילו אין לה בעל, ונתבאר לעיל שאין כל בעיה למכור חמץ לנכרית שאין לה בעל.

אך אם דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" נאמר בגויים, כתב רבי אריה ליב צונץ (הגדה של פסח ברכת שיר, דיני מכירת חמץ אות ב) שאינו יכול למכור חמץ לנכרית, כדבריו: "שלא למכור לנכרית שיש לה בעל, שאין קנין לאשה בלא בעלה". ומשמע מפשטות דבריו שמדובר בנכרית שבעלה נכרי, וכפי שהבין בשו"ת קרן לדוד (או"ח סימן קכו) ולכן הקשה: "והוא תמוה, מה בכך דמה שקנתה אשה קנה בעלה, מכל מקום מה נפקא מיניה אם קנתה היא את החמץ או בעלה הנכרי, והנה דבריו באמת תמוהים".

וביישוב תמיהה זו הובאו (בנספחים להגדה של פסח ברכת שיר) כמה תירוצים:

[א] הקרן לדוד כתב: "אמנם אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימים, דכוונתו כיון דאין קנין לאשה בלא בעלה, אם כן האשה אינה רק שליח הבעל, משום דזכין לאדם שלא בפניו כאילו עשאה הבעל שליח, וממילא לא מהני, דקיימא לן אין שליחות לעכו"ם, אפילו בעכו"ם לעכו"ם, אם כן אתי שפיר מה שכתב דלא ימכרנו לנכרית". דהיינו, הגריעותא במכירת החמץ לנכרית היא בכך, שהחמץ אינו שייך לה מכיון שדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" נאמר גם בגויים. אך מאידך, הוא גם לא שייך לבעלה, כי החמץ אמור להיקנות לו מדין שליחות, אבל הנכרית הרי לא יכולה להיות שליחה של הבעל לקנות עבורו את החמץ, כי אין שליחות לגוי.

[ב] הרב אברהם יהודה אריה קעסטענבערג, כתב: "יתכן להעמידו על בסיס דברי הרמב"ם (הלכות מכירה פ"ל ה"ג) שכתב, וכן האשה שמכרה או נתנה מתנה בין בנכסי בעלה בין בנכסי צאן ברזל, יד הבעל על העליונה, אם רצה לקיים יקיים ואם רצה לבטל יבטל הכל". כלומר, אין למכור חמץ לנכרי מחשש שבעלה ישמע מהמכירה ולא ירצה בה ויבטל אותה, ואז יחזור החמץ לרשות הישראל, ויעבור עליו בבל יראה.

[ג] במהדורת הגדה של פסח ברכת שיר עם הערות, כתב המהדיר (הערה 2) שהבעיה במכירת חמץ לנכרית היא מסיבה אחרת לגמרי, ולא מדין חמץ שעבר עליו הפסח: "אין הכי נמי, כשתחזור ותַקנה הנכרית את החמץ אחרי הפסח לישראל, ותעשה אז הקנין בלא ידיעת בעלה, זה לא הוי קנין. אבל אין זה חסרון בדין חמץ שעבר עליו הפסח, כי הקנין הוי קנין. אלא חסרון בדין גזל גוי, ואין לזה שייכות עם דיני מכירת חמץ". גם אם מכירת החמץ לנכרית תועיל, כי בסופו של דבר הגיע החמץ לרשות נכרי – בעלה של הנכרית, שקנה את החמץ מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה". אולם הבעיה היא, שאם תחזיר הנכרית את החמץ לבעליו היהודי לאחר הפסח, בלא ידיעת בעלה הגוי. יתכן שהיהודי יעבור על איסור גזל הגוי, כי לא בטוח שהגוי הסכים להקנות לו את חמצו בחזרה.

[וצ"ע במה שכתב הברכת שיר "שלא למכור לנכרית שיש לה בעל, שאין קנין לאשה בלא בעלה" – האם בעלה ידע מהמכירה, או לא. וכתב המהדיר (הערה 2) שם: "ובפשטות רצונו לומר שלא ימכור לנכרית שיש לה בעל בלא ידיעת בעלה, משום שאין לה קנין בלא בעלה". משמע שאם בעלה ידע מהמכירה, יכול להקנות לה את החמץ. ונראה כי הדבר תלוי בדרכים להבנת דברי הברכת שיר. לפי הקרן לדוד, שהחסרון הוא מצד שאינה יכולה להיות שליחה עבור בעלה [כי אין שליח לעכו"ם], גם אם הבעל ידע, אינה יכולה להיות שליח עבורו. ברם אם החסרון הוא שמא בעלה ישמע מהמכירה ויבטל אותה, זה שייך כמובן רק במקום שלא ידע מהמכירה. מה שאין כן אם נעשתה המכירה בידיעתו, ודאי סבר וקיבל, ואין חשש לביטול המכירה. וכן אם נאמר שבמכירת חמץ לנכרית החסרון הוא במה שלא תוכל למכור בחזרה לאחר הפסח, חשש זה קיים יותר כאשר הבעל אינו יודע מהמכירה, אבל במקום שהבעל יודע מהמכירה, יתכן שמסכים גם למכירת החמץ בחזרה ליהודי לאחר הפסח, ולכן אין כל מניעה שתוכל למכור את החמץ בחזרה].

ו.

מכירת חמץ לנכרית הנשואה לישראל

כאשר אחרים מוכרים לנכרית את חמצם, נתבארו לעיל [אות ד] דברי השבות יעקב שדן בשאלה זו, האם החמץ מותר בהנאה לאחר הפסח, או שהחמץ נחשב של הישראל מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ואסור בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח. ואף שבתחילת דבריו צידד, שהחמץ נחשב בבעלות הבעל היהודי, מכיון שהוא באחריותו, כדבריו "בנדון דידן מחוקי ודין המלכות כמלכות אחשורוש להיות כל איש שורר ושליט על אשתו המיוחדת לו ועל נכסיה, דהוי בכלל חמץ של ישראל שעבר עליו פסח".

ברם למעשה דן השבות יעקב להתיר את החמץ בהנאה לאחר הפסח, על פי דברי הרא"ש בפסחים (הובא בטור ושו"ע או"ח סי' תמח) "דאם הביאו דורון לישראל מחמץ, אפילו ששתק הישראל לא קני ליה רשותא, משום דאיסורא לא ניחא ליה דנקני. אם כן הוא הדין בנדון דידן, דביטל והפקיר חמצו קודם זמן איסורו, אם כן שוב אינו ברשותו, ואמרינן איסורא לא ניחא ליה דלקני כל ימי הפסח, והוה ברשותה [של הנכרית], וחמץ של נכרי שעבר עליו פסח מותר". ומבואר בדבריו, שיש ללמוד מדין ישראל שקיבל מתנה מנכרי, שאינו עובר על בל יראה ובל ימצא, מכיון שאינו רוצה לקנות את המתנה כי "באיסורא לא ניחא ליה דליקני" – לדין מכירת חמץ לנכרית, שהחמץ נשאר ברשות הנכרית מכיון שהבעל היהודי אינו מעוניין לקנות דבר אסור [ואפילו היה החמץ בביתו], וממילא שפיר חלה המכירה, ולאחר הפסח מותר החמץ בהנאה כדין חמץ הנמכר לנכרי.

אמנם דברי השבות יעקב אינם מוסכמים, ויש הסוברים ששונה דינו של בעל בנכסי אשתו, מכל מקבל מתנה, והבעל קונה בנכסי אשתו גם באיסורים, ולא אומרים כי "באיסורא לא ניחא ליה דליקני". והיסוד לדבריהם במשנה בנדרים [לעיל אות א] "המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות, אומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן, אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך". והקשה בספר שלמי נדרים (שם) וכן בט"ז (יו"ד סי' רכב ס"ק ג) וז"ל: "כיון שחתנו אסור ליהנות משל חמיו כיון שהדירו, למה לא יהיה מותר לתת לבתו אפילו סתם, שהרי חתנו לא יהנה מן אותה המתנה כלום, שודאי [החתן] לא יעשה איסור". והיינו, שאם היינו אומרים שהבעל לא מעוניין לקנות דברי איסור הבאים לו מכח אשתו, יכול היה האב לתת מעות לבתו ללא כל תנאי, ואף על פי שחתנו מודר ממנו הנאה, כיון שחתנו לא זוכה בהם, כי אינו מעוניין לקנות דברים האסורים לו. ותירץ הט"ז: "ויש לומר, כיון שעכ"פ זכה במתנה בקבלת אשתו, הוי ליה כאילו הוא קיבל מחמיו, וחוזר ונותן אחר כך לאשתו".

ומבואר איפוא בדבריו, שדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" הוא גם בדברים האסורים על הבעל, ולא אומרים "באיסורא לא ניחא ליה דליקני". וכן הוא בשלמי נדרים שם: "כיון דאמרינן יד אשה כיד בעלה, אם לא יתנה בפירוש על מנת שאין לבעלך רשות בהן מה שמקבלת האשה המעות מאביה הוי כיד בעלה, וכאילו הבעל מקבל אותן בידו, וניחא ליה בזה".

נמצא לפי דבריהם, שגם במכירת חמץ לנכרית הנשואה לישראל, קונה בעלה את החמץ, ואף שזהו דבר איסור עבורו – שכן דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" נאמר גם בדברים האסורים על הבעל, ולא אומרים "באיסורא לא ניחא ליה דליקני", דלא כהשבות יעקב. ולפי זה, לא מועילה מכירת חמץ זה להצילו מאיסור ההנאה לאחר הפסח.

גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן כ אות יא) מפורש לדינא שלא כדעת השבות יעקב. האגרות משה נשאל האם מותר למכור חמץ לנכרית שבעלה ישראל מומר, והשיב: "מה שראה בהגדה ברכת השיר [לעיל אות ה], שכתב שאין למכור החמץ קודם הפסח לנכרית שיש לה בעל ישראל מומר, מטעם שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, ונמצא שהוא חמץ של ישראל מומר דאסור בהנאה. הנה וודאי בדיני התורה, כיוון שאין קידושין תופסין לישראל מומר בנכרית, אין להישראל שום זכות בנכסי אשתו הנכרית. אבל בדיני הערכאות, אם בדיני המדינה איכא זכות לבעל הנכרי בנכסי אשתו, הרי גם לישראל המומר יש לו זכות בנכסי אשתו הנוכרית. וכיוון שיש לישראל המומר בעלה זכות בערכאות, נמי אין למכור לה. ורק באופן זה שייך זה, ומסתמא רק לאופן כזה נתכוון".

והנה, ראשית כל יש להעיר, שהאגרות משה למד כי הברכת שיר אסר למכור חמץ לנכרית הנשואה לישראל מומר, שלא כמשמעות הנדפס לפנינו בספר זה, וכנ"ל, שהמכירה היא לנכרית הנשואה לנכרי. שנית, בדברי האגרות משה מפורש, שרק בנכרית הנשואה לישראל, אין לבעל קנין בממונה מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", מה שאין כן בנכרים הנשואים זה לזה, שפיר נאמר דין זה. ושלישית, בדברי האגרות משה מפורש, כי למרות שלישראל הנשוי לנכרית אין קנין ממוני בנכסיה מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", אולם מאחר ובדיני הערכאות יש לו זכות בנכסיה, אין למכור לה חמץ.

* * *

ז.

מכירת חמץ לאשתו הנכרית

עתה נבוא לדון בשאלה שפתחנו בה, האם רשאי יהודי הנשוי לנכריה למכור לה את חמצו.

במושכל ראשון, אין סיבה לחלק בין מכירת חמץ על ידי אחרים לנכרית הנשואה לישראל, לבין מכירת החמץ על ידי הבעל הישראל לאשתו הנכרית. ואם כן, לדעת השבות יעקב שמכירת אחרים לנכרית הנשואה לישראל חלה, והחמץ מותר בהנאה לאחר הפסח, הוא הדין במכירת החמץ של הבעל הישראל לאשתו הנכרית. ואילו לדעת החולקים עליו [ט"ז, שלמי נדרים, אגרות משה] שלא מועילה מכירת אחרים לנכרית הנשואה לישראל, גם מכירת החמץ של הבעל הישראל לאשתו הנכרית, לא מועילה להתיר את החמץ בהנאה לאחר הפסח.

אלא שחתני ר' משה פעניג הי"ו רצה לחלק בין הנדונים, שדברי השבות יעקב נאמרו רק במכירת חמץ על ידי אחרים לנכרית הנשואה לישראל, אז שייך לומר שאף שהאשה קנתה את החמץ, אך מכיון שהבעל "באיסורא לא ניחא ליה דליקני", הוא לא מעוניין לקבל לרשותו את החמץ שלה מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" – ולכן נשאר החמץ ברשותה, ולאחר הפסח מותר החמץ בהנאה כדין חמץ הנמכר לנכרי. מה שאין כן, במכירת חמץ של ישראל לאשתו הנכרית, שהחמץ כבר שלו והוא צריך להוציא את החמץ מרשותו, מהיכי תיתי שבמכירתו לאשתו נקנה לה החמץ, וצ"ע.

וגם בדעת האגרות משה, שאין מועילה מכירת חמץ לנכרית הנשואה לישראל בגלל שבדיני הערכאות יש לו זכות בנכסיה, יתכן שזהו רק במכירת החמץ על ידי אחרים לנכרית, אז לא מועילה המכירה מכיון שבדיני הערכאות נשאר החמץ שלו. ברם כאשר הבעל מוכר את החמץ לאשתו, ובדיני הערכאות חלה מכירה זו, שפיר חמץ זה יוצא מרשותו, וחלה המכירה – שהרי רצונו הוא להיפטר מן האיסור, והוא מעוניין במכירה זה. ולפי זה, דברי האגרות משה נאמרו רק במקום שאחרים מוכרים לאשה הנכרית את חמצם, והבעל חפץ לזכות בהם, ובאופן כזה החמץ שייך לו גם על פי דיני הערכאות, ולכן לא תחול המכירה, והחמץ יהיה אסור בהנאה לאחר הפסח, וצ"ע.

ובספר בירורי הלכה הביא את דברי רבי אברהם גניחובסקי, מראשי ישיבת טשיבין, בנדון מכירת חמץ על ידי הבעל לאשתו הנכריה: "תלוי הוא מה דינא דמלכותא על זה, כיון דקיימא לן דינא דמלכותא דינא, אם כן כיון שכהיום ברוב מדינות העולם הבעלות על ממון הזוג הוא לשניהם בשוה, ואין בדיניהם מה שקנתה אשה קנה בעלה. אם כן לכאורה יכול הוא למכור לה החמץ לכתחילה, וכן אינו עובר על חמץ דידיה". נמצא איפוא, ש"אם בדיני המדינה איכא זכות לבעל הנכרי בנכסי אשתו, הרי גם לישראל המומר יש לו זכות בנכסי אשתו הנוכרית", וכמו שכתב האגרות משה. ברם, כיום שמקובל בדיני הערכאות שהנכסים שייכים בשותפות שוה לשני בני הזוג, אבל לא שיש לבעל קנין בנכסי אשתו. ואם כן יכולה האשה לקנות חמץ מבעלה, ואין לבעלה חלק בזה, וכמו שכתב רבי אברהם גניחובסקי.

ח.

נתינת החמץ במתנה לנכרית

ואם לא מוכר את החמץ לאשתו הנכרית, אלא נותן לה את החמץ במתנה גמורה [ולא במתנה על מנת להחזיר, שאין זה מועיל בחמץ, כפי שנפסק בשו"ע או"ח סי' תמח סעי' ג] – נראה שאינו עובר על בל יראה ובל ימצא.

וזאת על פי דברי הביכורי יעקב בהלכות לולב (או"ח סי' תרנז ס"ק ה) שהקשה: "היאך יכולה אשה נשואה לברך על לולב ביום ראשון [של סוכות], שהרי בעינן לכם, ואשה אין לה כלום, שהרי אמרינן בקידושין (כג, ב) אין קנין לאשה בלא בעלה". ותירץ: "ומכל מקום משכחת שתיטול לולב ותברך עליו ביום ראשון, כגון שנתן לה בעלה במתנה, דבזה קנתה לגמרי, כיון שהוא בזה אינו אוכל פירות כדאמרינן בבבא בתרא, וכן פסק גם כן באבן העזר (סי' פה סעי' יא). וכן בכתב לה הבעל, דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן. אבל שתברך על לולב של אחר שניתן לה במתנה, לא משכחת אלא כשאמר לה הנותן הרי לך לולב זה לצאת בו על מנת שאין לבעליך רשות בו. ולכן על כרחך צריך לפרט שלצורך נטילה נותן לה, וגם על מנת שאין לבעלה רשות בה".

למדנו מדבריו, שהלולב נחשב של האשה ביום הראשון של סוכות [ומתקיים דין 'לכם'] – רק אם בעלה יתן לה את הלולב במתנה, או שאדם אחר יתן לה לולב במתנה, בתנאי "על מנת שאין לבעלה רשות בזה", וייעד את הלולב לנטילה, שאז אין בעלה זוכה בלולב זה.

ולפי זה בנדון דידן, אפשר להציע לישראל שיתן במתנה את חמצו לאשתו הנכרית, ובכך אין לו בחמץ כל זכות [כיון שאינו אוכל מהפירות], ולא יעבור על בל יראה ובל ימצא. [והוא הדין אחרים הנותנים לנכרית חמצם במתנה, בתנאי שאין לבעלה זכות בו, אינם עוברים בבל יראה ובל ימצא על חמץ זה].

אמנם למעשה צ"ע האם בעצה זו אין איסור "לא תחנם".

ט.

מכירת חמץ על ידי אשה יהודיה לבעלה הנכרי

יש מקום להסתפק במקרה הפוך: אשה יהודיה הנשואה לנכרי, האם יכולה למכור לו את חמצה.

ולכאורה גם שאלה זו תלויה במבואר לעיל, האם בנישואין בין גוי לישראל נאמר דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה". ולדעת הסוברים שגם בגוי נאמר דין זה, אין מקום לשאלה זו, משום שכמעט אין מצב שיש לה חמץ הטעון מכירה, מכיון שכל החמץ שלה שבבית בעלה הנכרי, קנוי לו מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", וממילא אין כל צורך למוכרו לגוי. ורק אם הכניסה לביתה נכסי מילוג חמץ שהגוף שלה והפירות שלו, ורוצה למכור את הגוף לבעלה הגוי, יש להסתפק אם יכולה למכור חמץ זה לבעלה הגוי.

אולם אם בגוים לא נאמר דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", הרי שאין קשר ממוני בין הבעל לאשה, ואין מניעה שתוכל למכור לו את חמצה, וצ"ע.

* * *

לסיכום: כאשר אחרים מוכרים לנכרית הנשואה לישראל את חמצם – נחלקו הפוסקים האם החמץ מותר בהנאה לאחר הפסח כדין חמץ של נכרי, או שהחמץ נחשב של הישראל מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", ואסור בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

לדעת השבות יעקב, שפיר חלה המכירה, כי החמץ נשאר ברשות הנכרית מכיון שהבעל היהודי אינו מעוניין לקנות דבר אסור.

ברם לדעת הט"ז והשלמי נדרים, דין "מה שקנתה אשה קנה בעלה" נאמר גם בדברים האסורים על הבעל, ולא אומרים "באיסורא לא ניחא ליה דליקני", דלא כהשבות יעקב. ולכן לא מועילה מכירת חמץ שכזו להציל את החמץ מאיסור הנאה לאחר הפסח.

ואילו לדעת האגרות משה, לא מועילה המכירה, כי למרות שלישראל הנשוי לנכרית אין קנין ממוני בנכסיה מדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה", אולם מאחר ובדיני הערכאות יש לו זכות בנכסיה, אין למכור לה חמץ.

וכאשר ישראל מוכר חמצו לאשתו הנכרית – נדונו בדברים לעיל על פי מחלוקת הפוסקים הנ"ל, ויש סברות לכאן ולכאן, וצ"ע.

ונתינת החמץ במתנה לאשתו הנכרית, ודאי מועילה לכל הדעות שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, וכמובן, לאחר הפסח יהיה מותר החמץ בהנאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

הפסק בדיבור בבדיקת חמץ

הפסק, היסח הדעת ושינה בבדיקת חמץ [א] אדם נרדם בטרם סיים לבדוק את החמץ בביתו, והתעורר למחרת בבוקר, וכעת ברצונו להמשיך ולסיים את הבדיקה –

קרא עוד

שהחיינו בבדיקת חמץ

ברכת 'שהחיינו' על ביעור חמץ ואפיית מצה א. במסכת עירובין (מ, ב) נשאלה השאלה: "מהו לומר זמן [ברכת 'שהחיינו'] בראש השנה וביום הכפורים", וצדדי הספק: "כיון

קרא עוד

מצות חינוך לקטנות

מצות חינוך לקטנות א. במשנה במסכת יומא (פ"ח מ"ד) מובא החיוב המוטל על האב לחנך את בנו הקטן כדי להרגילו לקיים את המצוות כשיגדל: "התינוקות

קרא עוד

נשים בברכת כהנים

נשים בברכת כהנים ברוב רובם של בתי הכנסת, מקומה של עזרת הנשים בצד האחורי של בית הכנסת [מערב] מול ארון הקודש, או בשני צדדיו של

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.