מכשיר המושתל בגוף האדם – האם הופך להיות כגופו

מתוך ספר רץ כצבי

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

א. בשנים האחרונות קיימים מגוון פתרונות רפואיים המביאים מזור וישועה לאנשים לקויי שמיעה או לקויי ראיה, או לאלו שאיבדו יד או רגל. בחלקם נעשה כבר שימוש, וחלקם עדיין נמצא בשלבי פיתוח מתקדמים, כגון:

  • שתל "שבלול" [קוֹכְליארִי] – התקן אלקטרוני המושתל בסמוך לאוזן, קולט צלילים מהסביבה וממיר אותם לגירויים המועברים לעצבי השמיעה למוח האדם, ומאפשר בכך לחרש לשמוע צלילים וקולות.
  • עין אלקטרונית – שבב אלקטרוני המושתל בעין ומעביר למוח תמונות שנקלטו במצלמה זעירה המותקנת מחוץ לגוף [מעל המשקפיים], ומאפשר לעיוור לראות.
  • פרוטזה אלקטרונית – יד תותבת [פרוטזה] שיש בה חיישני מישוש המעבירים מידע למוח באמצעות כבל אלקטרוני זעיר, המחבר בין היד התותבת למערכת העצבים של הגוף. ובעקבות המצאה זו, קטועי יד מסוגלים לעשות בעצמם פעולות עדינות ומורכבות, כדוגמת כתיבה ואכילה, ולהחזיר את תפקודי היד לשימוש כמעט רגיל.

מכשירים כאלו ואחרים הדומים להם, המושתלים ברבבות אלפי בני אדם ברחבי העולם, הביאה לפתחם של הפוסקים שאלות רבות, שהמכנה המשותף שלהן הוא השאלה הכללית – מה מעמדו ההלכתי של איבר חי או מלאכותי שהושתל בגופו של האדם, האם הפך להיות חלק מגופו של המושתל, או לא. ובעיקרן ובמהותן השאלות הן, האם החרש שהושתל בגופו שתל "שבלול" שב להיות כאחד האדם ואינו נחשב כחרש, והאם עיוור שהושתלה בגופו 'עין אלקטרונית' חדל להיות עיוור, וכמו כן האם מי שבמקום היד מחוברת לו פרוטזה אלקטרונית, רשאי להניח עליה תפילין, ואם הוא כהן, האם רשאי לשאת כפיים.

יצויין כי בנדון זה יש להבדיל בין איבר חי הנלקח מאדם אחד ומושתל בחברו, לאיבר מלאכותי המושתל בגוף האדם, כפי שיבואר להלן.

מטבעו של נושא חדשני זה, אין בו די מקורות בדברי הפוסקים הקדמונים, והוא נדון בין כתלי בתי המדרש רק בשנים האחרונות.

 

איברים מושתלים הם חלק מהגוף

ב. בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סימן לא) דן בשאלה האם מותר לחבר בחזרה אצבע שנקטעה מגופו של כהן, או שיש לחשוש בזה לטומאת הכהן מהאבר הקטוע [לפני חיבורו לגוף], וכתב: "לענין טומאה לכהן מצד אבר מן החי, היות והאצבע היתה בתלוש שעה אחת. תשובתי היא, דכיון דחוזר לחיותו, איננו טמא יותר. וגמרא מפורשת היא בנדה (ע, ב) "בן השונמית [שהחיה הנביא אלישע] מהו שיטמא [לאחר שהחיוהו, האם נחשב כמת המטמא]. אמר להם, מת מטמא ואין חי מטמא, יעו"ש ברש"י. אבל בשעה שחוזר לחיותו לית מאן דפליג דתו אינו מטמא".

סברא זו כבר מוזכרת בדברי הרב הראשי לישראל רבי איסר יהודה אונטרמן, שכתב בספרו שו"ת שבט מיהודה (שער ראשון סי' כא אות ג) בתשובה לשאלה "אם מותר מצד הדין לעשות נתוח בבשר אדם מת ולהעביר ממנו בשר או עור או קרום העין לגוף חי, שיתקשר אחר כך באופן אורגני כחלק מן החי. הספק שבדבר הוא קודם כל מפני הדין שמת אסור בהנאה וכשיבצעו ניתוח כזה נמצא שהחי שנתחבר אליו הבשר או העור נהנה מן המת".

לדברי הרב אונטרמן "בשר המת אסור רק כל זמן שהוא מת, וכשהקיץ לתחיה נפקע האיסור ממילא. וכשם שאין מקום לחשוב כי במאורעות של תחיית המתים הנזכרים בתנ"ך, כמו בן הצרפתית ובן השונמית או תחיית העצמות היבשות שבימי יחזקאל וכדומה, היו האנשים הללו אסורים בהנאה, כך גם בחלק מן המת ששב וחי על ידי חיבור עם גוף חי אין איסור הנאה. והטעם הוא, מפני שסיבת האיסור של בשר המת היא לא במה שיצאה נשמתו קודם, אלא בזה שהוא עכשיו מת, וכשהוא שב לתחיה פקע האיסור, כי התורה אסרה בשר מת ולא בשר חי. ואף על פי שהגוף שממנו נלקח הבשר עדיין מת הוא, מ"מ לא משגחינן בזה, דאין האיסור על הבשר מפני שבא מגוף מת אלא מפני שהוא עצמו בשר מת וכשנתחבר עם גוף חי והחיות מתפשטת עליו במירוץ הדם ובהרגשה, נעלם האיסור מפני שחלפה סיבת האיסור".

מקור נוסף שאיבר המושתל הוא חלק מהגוף, הביא רבי יעקב אפשטיין בשו"ת חבל נחלתו (ח"י סימן ח) מהגמרא במסכת סוטה (מג, ב) "אמר רבי אבהו, ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה". כלומר, "ילדה" היא נטיעה צעירה של עץ שלא עברו עליה שלוש שנים ויש בפירותיה איסור ערלה. ואם קצצו את ה"ילדה" והרכיבוה עם נטיעה "זקנה" שעברו עליה שלוש שנים ואין בפירותיה איסור ערלה – "בטלה" ה"ילדה" לנטיעה ה"זקנה", והפכה להיות חלק מה"זקנה", ולפיכך אין בנטיעה החדשה דין ערלה. ומכאן משמע שכשם שלאחר קליטת הנטיעה הצעירה בנטיעה הזקנה, מקבלת ה"ילדה" את דין ה"זקנה", כי הפכה להיות חלק ממנה, הוא הדין כל איבר חי המושתל בגופו של אחר, נחשב חלק מגוף האדם שהושתל בו.

והנה, ראשית כל, על הראיה לדינם של איברים שהושתלו בגוף מהלכות ערלה, יש להזכיר את דברי הגרש"ז אויערבך שהובאו בספרנו רץ כצבי – פוריות (מאמר ג סוף פרק ג). כאשר נפגשתי בביתי בתל אביב בט"ו אדר א' תשס"ח (2008) עם הרב פרופסור אברהם שטיינברג, שאלתיו מדוע הגרש"ז אוירבך הסתפק בתרומת ביצית מי היא האם ולא הביא ראיה מדין עופות התלויים באילן או מסוגיית ילדה שסיבכה בזקנה [ראה בספרנו שם בהרחבה]. פרופסור שטיינברג אמר, שהגרש"ז דחה את כל הראיות האלו באומרו שאין להביא ראיה מעצים לבני אדם. כי אמנם מצאנו בכמה מקומות שהתורה וחז"ל דימו בני אדם לעצים, כלשון הכתובים "כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט) "והיה כעץ שתול על פלגי מים"( תהלים א, ג) ובמקומות נוספים, אולם כנראה לדעתו דמיון זה הוא בענייני אגדה ודרוש, ולא להלכה ולמעשה.

שנית, ראיות אלו הם לנדון השתלת איבר חי הנלקח מאדם אחר, או אפילו מאותו אדם, ומושתל באדם אחר או באדם המחוסר איבר זה, ובזה יש לומר את הסברא שהאיבר המושתל מתחבר לגוף שבו הושתל, ונחשב כחלק מהגוף מאחר שחוזר לחיותו. אך עדיין יש לברר מה מעמדו ההלכתי של איבר מלאכותי המושתל בתוך גופו של אדם [לב מלאכותי, קוצב לב, מכשירי שמיעה, ראיה, ופרוטזות] – האם גם הפך להיות חלק מגופו של האדם.

 

הוצאת קוצב לב לאחר הפטירה

ג. במבט ראשון, השאלה האם איבר מלאכותי הפך להיות חלק מגוף האדם, עומדת ביסוד הנדון ההלכתי, האם מותר להוציא מכשיר "קוצב לב" לאחר הפטירה כדי להשתילו בלב של חולה אחר.

["קוצב לב" הוא חוט המוחדר דרך וריד לתוך חלל הלב, שמפעיל את חדר הלב להתכווץ על ידי סוללה קטנה שהוכנסה בדרך כלל תחת העור בחלק העליון של החזה על יד הכתף. כל כמה שנים צריכים (בהרדמה מקומית) להחליף את הסוללה שמתחת העור, מבלי שנוגעים בחוט הנמצא בחלל הלב].

בספר נשמת אברהם (יו"ד סי' שמט ס"ק ג1) סיכם את דברי הפוסקים בנדון:

המנחת יצחק (ח"ז סימן קא) אסר להוציא את הקוצב מהמת משום "ניוול המת", ולא עוד, אלא ש"בדיעבד אם נעשה כן, אסור להשתמש בו". וכתב בתוך דבריו: "אבל באמת פשיטא לי דאסור להשתמש בו לחולה אחר מטעם איסור הנאה ועל פי מה דאיתא בשו"ע (יו"ד סי' שמט סע' ב), ומכל שכן היכא דמחובר בבלוע תוך גופו דבוודאי בטל לגופו ויאסור בהנאה, ואם כן מהאי טעמא אסור אף בדיעבד, ומכל שכן דאסור לכתחילה".

אך בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סימן פג) התיר, ובהסתמך על דעות הפוסקים (ראה בפסקי תשובה יו"ד סי' שמט ס"ק ה) הסוברים שדברים המחוברים וקשורים לגוף המת לא נאסרים בהנאה, מפני שאינם כגופו [וראה בדבריו שביאר מדוע אין איסור ניוול המת, וכיצד צריך לערוך הניתוח להוצאת הקוצב על פי ההלכה].

ולכאורה היה נראה לומר, שמחלוקת המנחת יצחק והציץ אליעזר, האם מותר להוציא קוצב לב לאחר מיתה, יסודה בשאלה האם הקוצב לב "התבטל" והפך להיות חלק מהגוף, ולכן אסור להוציאו משום איסור "הנאה" מהמת. או שהקוצב אינו נחשב כחלק מגוף האדם, אלא כדבר "מחובר" ו"קשור" בו, וניתן להסתמך על הפוסקים המתירים הנאה מדברים שהיו "קשורים" לגוף האדם, לאחר פטירתו.

אולם במבט שני נראה שאין ללמוד מנדון הוצאת "קוצב לב", לשאלה העקרונית האם איבר מלאכותי הפך להיות חלק מגוף האדם, וזאת על פי מה שהביא בספר נשמת אברהם (שם) את דברי הגרש"ז אויערבך "שכיון דאין זה חלק מגוף המת, ובנוסף גם בחייו היה מסכים לניתוח כזה, אין כאן ניוול". ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' צו אות ג) נתבארו דברי הגרש"ז: "דאפשר שקוצב לב אינו דומה לאותם הדברים שנטפלים לגוף האדם כמו שן תותבת של חיה שנחשב כמו שן, או פאה נכרית מהודקת ומחוברת דחשיב כשערות, וכן שאר כל הדברים שנזכרו לאיסור בפוסקים, שהרי כל אלה אינם צריכים כלל לעזר וסיוע מבחוץ, ולכן זה נחשב במידה מסויימת כחלק מהאדם. משא"כ "קוצב" הוא מכשיר חשמלי שפועל על ידי בטריה, אשר כעבור זמן מסוים היא נגמרת וצריכים להכניס בטריה אחרת, ולכן יש לראות את המכשיר הזה כמכונה קבועה תחת העור, הפועלת ע"י חשמל, אשר בוודאי אין להשוות את זה כלב פלסטי או כדבר שהוא יפה ונוי לגוף. וזה יותר דומה למכונת הנשמה שגם היא מחוברת ממש לגוף, אלא שהמכונה ההיא עומדת בחוץ וגם נקבעה מראש אך ורק לאותו הזמן שהאדם עדיין חי. ואילו הקוצב הוא תחת העור ולזמן ארוך. ולכן יש מקום לומר דלאחר שהקוצב חדל מלהיות שימושי הרי זה ממש גוף זר דלא חשיב כלל כטפל לגוף, ומסתמא ניחא ליה להאדם שיוציאו את המכונה הזרה מגופו ולעזור בכך לחולים אחרים" [ובהמשך דבריו מבואר מדוע אין בהוצאת הקוצב איסור ניוול המת. יצוין כי להלכה, גם באגרות משה (יו"ד ח"ד סי' נג) וביביע אומר (ח"י חיו"ד סי' נ) התירו להוציא קוצב לב לאחר פטירה].

ומבואר בדבריו כי "קוצב לב" ודאי נחשב "גוף זר" וכ"מכונה" חיצונית המחוברת לאדם. וכן מבואר בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' קפט אות ח) שכתב "דעתינו נוטה יותר להתיר אם אפשר לקחת [קוצב לב] מן המת בלי ניוול המת וכו', דהוא חפץ זר בגוף והוא תשמיש מובהק רק לחיים, ועל ידי המיתה נפרד לגמרי שייכותו מהגוף, בוודאי דאין איסור". ודברים בסגנון דומה כתב גם בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תתעה) להיתר הוצאת קוצב לב לאחר מיתה, כי "מכונת הקוצב הרי לא פועל כלב ממש, אלא הוא דבר חיצוני שעוזר ללב לפעול, לכן לא נאסר כמוהו. דאין לקוצב פעולת לב כלל, אלא פעולת עזר שלא יגיע להתקפת לב. לכן אף שנמצא מחובר בגוף בשעת מיתה, מוציאים אותו ולא נאסר, דלאחר שמת מונח הקוצב שם כחתיכת אבן. וזה לא ניוול המת כניתוח המת הואיל והקוצב אינו מגוף המת".

ולאור זאת, נמצא שאין ללמוד מנדון זה לשאלה העקרונית, האם איבר מלאכותי הפך להיות חלק מגוף האדם, או לא.

ואכן בשו"ת בנין אב (ח"ג סימן נג) הביא את דברי הפוסקים בנדון הוצאת "קוצב לב" מהמת, וחילק בין איברים מלאכותיים המושתלים בתוך הגוף ומתפקדים כחלק מהגוף ללא כוח אחר, לבין קוצב לב או לב מלאכותי הפועלים בתוך הגוף מכוח עצמם: "לאור דברי האחרונים, גם לב מלאכותי וכל איבר הפועל בכח עצמו, אינו בטל לגוף, ואינו נאסר בהנאה. ואילו מכשיר המושתל בגוף כתחליף או כחיזוק לאבר, ואינו מופעל בכוח אחר, כדוגמת חיזוקי פלטינה בעצמות וכדומה, דינם כשן תותבת שאסור ליקח מהמת. ויש לדון במכשירים ובחלקים הנעשים כחלק מהגוף אבל ניתנים להוצאה לצורך ניקוי וכדומה, כדוגמת פרק ידיים תותבות שנקבעות בגוף וניתנות להוצאה, אבל לא דרך קבע, אם דינם כשן תותבת שאסורה או כשן תותבת הניתנת להסרה כסברת שו"ת הרדב"ז (ח"א סי' פב) שהתיר בזה. אולם אם מדובר בתחליפי ידיים מחוכמים הפועלים בעזרת סוללות כמכשיר, דינם כקוצב לב, הנחשב כמכשיר חיצוני".

 

דינו של איבר מלאכותי שהושתל בגוף

ד. רבי יעקב אריאל, רבה של רמת גן בספרו באהלה של תורה (ח"ה סי' כח) דן האם "מי שאינו שומע ושתלו באוזנו הפנימית מכשיר וכאשר מדברים אתו, גלי הקול יוצרים זרם חשמלי במכשיר המתורגם על ידי המוח לקול, האם מותר להשתמש במכשיר זה בשבת". ובתשובתו כתב הרב אריאל: "ואין לומר שאם המכשיר הוא חלק מהגוף, יש לראות את פעילותו כפעילות טבעית שאין בה איסור, וכשם שמותר לצאת אתו לרשות הרבים, או לטבול אתו ואינו חציצה. ולא היא, הוצאה מותרת משום דלא גרע מתכשיט, ולענין טבילה הוי מיעוט דלא מקפיד, אך אינו נחשב כחלק אורגאני של הגוף, כמו שאי אפשר להניח תפילין על יד מלאכותית גם אם היא מחוברת לגוף. והוא הדין לנדון דידן, פעילותו החשמלית של המכשיר אינה פעולה טבעית". ומבואר בדבריו שלא ניתן לומר בשום פנים ואופן שאיבר מלאכותי נחשב כחלק מהגוף שבו הושתל, והפעולות שהוא עושה ודאי נחשבות כפעולות בלתי טבעיות.

ואילו בשו"ת חבל נחלתו (שם) כתב לחלק בין מכשיר המשמש כאיבר חיצוני שניתן לנתקו מן הגוף, והוא מושתל על הגוף, לבין מכשיר פנימי המושתל בגוף האדם ולא ניתן לנתקו: "מכשיר מושתל שהופך לחלק אורגאני מהגוף, ופעילותו היא חלק מפעילות הגוף, מתבטל לחלוטין לגוף. ובניגוד לפרוטזה שאינה חלק מהגוף אלא היא מורכבת על גבי הגוף – איבר מושתל מתבטל לגוף, ולא חלים עליו איסורי שבת ויום טוב. ההתבטלות היא חיצונית ופנימית. חיצונית: מחמת היותו חלק מהגוף, ודיניו כדיני הגוף לטומאה, טהרה, איסורי שבת של הוצאה וטלטול וכדומה. ופנימית: לגבי מלאכות שבת הנעשות באבר או בחלק מהאבר המושתל".

ולפיכך, קוצבי לב, שיניים מושתלות, שסתומי לב וקרנית עין המושתלים בתוך הגוף "מקבלים את דין הגוף לכל דבר. לדוגמא, לגבי טבילת נדה עם שיניים מושתלות, אין מי שסובר שהן חציצה, אע"פ שלגבי סתימות זמניות, השאלה קיימת, הרי באיברים מושתלים וכל שכן אלו שבתוך הגוף ואין יכולת להוציאם, לית מאן דפליג שאינם חציצה. ומה שהקשה הגר"י אריאל שודאי אין להניח תפילין על פרוטזה של יד. נלענ"ד כי פרוטזה היא אבר חיצוני שמדמה את היד [דהיינו שנראה חיצונית כמו היד], אבל אינו מקיף בתפקודיו יד טבעית על כל המשתמע מכך, בתחושה ופעולה, ואף אפשר לנתקה מהגוף. אבל אבר שהוא מושתל בתוך הגוף ולא ניתן לנתקו ומדמה את פעולות הגוף, יש מקום רב לומר שאינו כגוף זר המחובר לגוף כעין בגד או תכשיט, אלא זהו חלק מהגוף".

•  •  •

איבר מלאכותי הממלא את אותו תפקיד של איבר טבעי נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר

ה. ולענ"ד נראה להוכיח גם מדברי החזון איש, שאיבר מלאכותי המושתל בגוף, נחשב כחלק מן הגוף, ואפרש את שיחתי.

בשו"ת חכם צבי (סימן עד) דן במעשה שהיה לאחר שחיטת תרנגולת, שלא מצאו בה את הלב, ונשאלה השאלה, האם התרנגולת טריפה כדין תרנגולת שחסר לה איבר: "מעשה בריבה [אשה צעירה] אחת שפתחה בטן תרנגולת להוציא בני מעיה בשפת השלחן וחתול אחד עומד למטה אצלה, עומד ומצפה לאכול ממה שיפול ארצה, ואמרה הריבה שלא מצאה לב בתרנגולת, ואמה בעלת התרנגולת אמרה שמא או קרוב לודאי הושלך הלב לארץ ואכלו החתול העומד שם מוכן לאכול הנופל, והריבה אומרת: אני לא השלכתי לחתול אלא הטחול אבל הלב לא השלכתי לחתול. והתרנגולת שמנה ובריאה וטובה אין בה שום חסרון ולא רקבון בבני מעיה, ולא ניכר שום רושם מלב שנימוק או נתמסמס ולא שום שינוי בעולם בכל בני מעיה. וגם בעודנה בחיים חיותה היתה חזקה ובריאה ובכל כוחה לאכול ולשתות לילך ולעוף, ושלמה בכל חושיה בכל עוז ותעצומות ככל אחת מהתרנגולות הטובות והבריאות, אלא שהריבה אמרה שלא מצאת בה לב, ובא מעשה לפני התלמידים והטריפוה מטעם ניטל הלב יורנו המורה מה משפט התרנגולת".

וכתב החכם צבי (שם סימן עז) שאין כל ספק שלתרנגולת היה לב, אלא שככל הנראה הוא נפל על הארץ וחתול אכל אותו, שהרי "לא יצוייר נברא חסר הלב והוא מן הנמנע, כי כל חיות ויצירת וכח הגוף בו תלוי והוא ראשית היצירה, ולא יתכן יצירת בעל חיים זולתו", ולא עוד אלא ש"אפילו במקום שבאו עדים והעידו [שפתחו את התרנגולת ולא נמצא בה לב] נגד המסור בידינו ממהלך הטבעי, אמרינן סהדי שקרא נינהו והטבע קיים".

אולם רבי יהונתן אייבשיץ (פלתי סי' מ סעי' ה) חלק על החכם צבי, וכתב בתוך דבריו שאילו באו עדים וסיפרו שאין לתרנגולת לב, ודאי שלא נוכל להטיל ספק בעדותם ויש לאסור את אכילתה מחשש שהיא טריפה. והסביר שיתכן מצב שאכן ניטל לבה של התרנגולת, אלא שיש איבר אחר המחליף וממלא את תפקידו של הלב "ואין אנו שמים על לב להשגיח בו שהוא שהיה משמש במקום הלב ועל ידו חי העוף, ואם כן איך סלקא דעתך להתיר ניטל לב, אולי היה נמצא בו כזה ולית דמשגיח ביה". ומבואר בדבריו שהאיבר המחליף את תפקיד הלב באמת אינו הלב, ולכן התרנגולת טריפה כדין מחוסרת איבר הלב.

ועל כך כתב החזון איש (יו"ד סי' ד ס"ק יד) "והנה דברי הפלתי ז"ל תמוהים מאד, דודאי בשר זה המתפקד תפקיד הלב ומחיה את הבעל חי הוא באמת הלב, ואם נשתנתה צורתה החיצונה, לא מצינו שהלב נטרף בשינוי תואר". ומדבריו נראה כי לא חשיבות "שֵם" האיבר היא הקובעת, אלא התפקוד שלו. ולכן תרנגולת שאין בה לב בשמו וב"תוארו" המוכר לנו, אלא איבר אחר הממלא את תפקידו, אינה נחשבת כמחוסר לב.

מדברי החזון איש נמצא, כי גם איבר מושתל ממלא את אותו תפקיד של איבר הטבעי, ולפיכך הוא נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר, והוא חלק בלתי נפרד מגופו של ה"מושתל".

 

ו. החידוש שאיבר מלאכותי מושתל הופך להיות חלק מהגוף, עומד ביסוד פסק ההלכה של הגרי"ש אלישיב המובא בספר קב ונקי (יו"ד סימן תלב) לאסור ניתוק מכשיר "דפיברילטור" [(defibrillator) שתפקידו לתת ללב מכה חשמלית בשעת דום לב] מחולה סופני, לא עלינו. וכתב חתנו, רבי יצחק זילברשטייין, רבה של רמת אלחנן, לבאר את הוראת הגרי"ש: "המכשיר הפך להיות כאבר מאבריו, שתפקידו להחיות בשעת סכנה", ודימה את המכשיר "לבלוטה או מערכת אחרת בגוף האדם, שתפקידה להפריש חומר מציל חיים בשעת הסכנה, וכי מותר לכרות מגופו בלוטה זו, משום שכעת עדיין אין היא מפרישה חומר זה, ופשוט לכאורה דכל שיכרות בלוטה זו, הוי ליה כהורג את הנפש על ידי גרמא, וכן הדבר הזה". ומבואר בדברי הגרי"ש אלישיב שנקט להלכה, שגם מכשיר מלאכותי נחשב חלק מהגוף שבו הושתל.

אולם בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן קלב) ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי הוראה בירושלים, הביא סברא זו בשם "אחד הגדולים", וכתב: "ואף שפשוט בעיני דאיבר שהושתל בגופו של אדם כגון לב או כליה, בטל לגופו, אין זה אלא באיבר טבעי, אבל מכשיר מלאכותי, פשוט הדבר שלעולם אינו נעשה כאחד מאיברי הגוף, ואף אם נתעקש לומר שגם לב מלאכותי שהושתל בגופו של אדם, בטל לגופו ודינו כלב אדם, אין זה אלא בלב מלאכותי שעושה את מה שהלב הטבעי עושה. אבל בנדון דידן דמכשיר זה אינו עומד במקום אחד מאיברי הגוף, ואינו אמור לפעול במקום אבר מאבריו, וכל תועלתו להפריש זרם חשמלי כדי לעורר את הלב לפעול, פשוט שלעולם אינו נחשב כאחד מאיברי הגוף. אך באמת כל זה אך למותר, כי גם באבר מלאכותי, פשוט בעיני שאינו בטל לגוף" [להלכה בנדון ניתוק מכשיר "דפיברילטור" כתב הגר"א וייס: "דאם מדובר בחולה שאין מחוייבים להחיותו על ידי מכות חשמל, הוא הדין דמותר להוציא מחזהו מכשיר זה שהושתל בו"].

כדברי הגר"א וייס, הביא בשו"ת חבל נחלתו (שם בהערה) בשם רבי אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, שחילק בין איבר המחובר לגוף בחיבור אורגאני, כאצבע כרותה – שבחיבורה למקומה, הרי היא הופכת להיות כחלק מהגוף כולו, ומחזור הדם כולל בתוכו גם את האבר הכרות שהתחבר מחדש. לבין איבר מלאכותי, שנשאר מלאכותי ואינו מתחבר אורגאנית לאורגאניזם הכללי, אלא רק מתפקד בדומה לאיבר טבעי. וסיים: "ראויה שאלה זו להתלבן על ידי גדולי הדור".

היוצא מן הדברים: מחלוקת הפוסקים האם איבר מלאכותי המושתל בגוף נחשב חלק מהגוף. הרב נבנצל, הרב וייס והרב אריאל, סוברים שהאיבר אינו נהפך לחלק מהגוף, לעומת החזון איש, הרב אלישיב והרב אפשטיין, שנקטו להלכה שיש להחשיב את האיבר המושתל כאיבר מאיברי הגוף שבו הוא נמצא.

 

בירור דעת החזון איש והגרי"ש אלישיב – האם מכשירים מושתלים נחשבים חלק מהגוף

ז. בשבת קודש פרשת תולדות תשס"ח, התקיימה בניו ג'רזי, שבת התוועדות של תומכי וידידי הוצאת הספרים 'ארטסקרול – מסורה', בהשתתפות גדולי תורה, רבנים, תלמידי חכמים ומחברי ספרים, ומשפחות התומכים והידידים. נתבקשתי למסור שיעור תורני, כשעה לפני תפילת מנחה בשבת אחר הצהריים, ובחרתי למסור בפני הציבור את השיעור בנושא "מכשיר המושתל בגוף האדם – האם הופך להיות כגופו". לשמחתי הרבה, בשיעור השתתפו למעלה ממאה איש, ובהם רבנים ותלמידי חכמים מופלגים, שהתארחו בשבת. כדרכי במסירת שיעורי, הבאתי לפני הלומדים, דפי מקורות מצולמים מהספרים שמהם רציתי להוכיח, כי איבר מלאכותי הופך להיות חלק מהגוף.

כאשר קראתי את דברי החזון איש [לעיל אות ה], שהכשיר עוף שלא נמצא בו לב, אם היה בו איבר שממלא את תפקידו של הגוף, ורציתי להוכיח מדבריו כי גם איבר מושתל ממלא את אותו תפקיד של איבר הטבעי, ולפיכך הוא נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר, והוא חלק בלתי נפרד מגופו של ה"מושתל" – טען לעומתי רבי יחזקאל דנציגר, ראש מערכת 'ארטסקרול – מסורה', שאין כל הוכחה מדברי החזון איש, כי החזון איש החשיב רק איבר טבעי כחלק מהגוף, אך לא דיבר מעולם על איבר מלאכותי. ולכן החזון איש הכשיר רק בשר עוף שאיבר אחר מגופו מילא את תפקיד הלב, אך מעולם לא החשיב איבר מלאכותי הממלא את תפקיד האיבר הטבעי, כאיבר מאיברי הגוף.

השבתי על אתר, כי החזון איש קבע כי יוצאים ידי חובת שמיעת קול שופר, באמצעות טלפון או רמקול, והתכוונתי למה שהביא בשמו רבי שלמה זלמן אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ט) "נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזון איש, ואמר לי שלדעתו יתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים, "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע. והוסיף הגרש"ז: "וכמדומה לי שצריכים לומר לפי זה דמה שאמרו בגמרא אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורמקול. ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו".

ולכן נראה לי, כי לדעת החזון איש, ברור כי חרש שהשתילו בגופו שתל "שבלול" [קוֹכְליארִי] הקולט את קול השופר וממיר אותו לגירויים המועברים לעצבי השמיעה למוח האדם, יוצא ידי חובת תקיעה בשופר כאילו שמע את הקול באזניים בריאות.

אך הרב דנציגר השיב מיד, שהמחלוקת בין החזון איש והגרש"ז אויערבך נסובה על השאלה האם השמיעה באמצעות מכשירים אחרים היא "קול שופר" – לשיטת החזון איש, או "קול הברה" – לשיטת הגרש"ז, ואין זה נוגע כלל לנדון דידן, האם אמצעי שמיעה מלאכותיים המאפשרים שמיעה, נחשבים ממש כאיברי הגוף.

גם ידידי, רבי דוד קאהן, רב בית המדרש גבול יעבץ, בברוקלין, ניו יורק, טען לעומתי שהיתה לו הזכות לערוך בעבודתו באנציקלופדיה התלמודית את ערך "חרש", ואין לו כל ספק שאי אפשר לומר בשום פנים ואופן, כי לחרש השומע באמצעים מלאכותיים אין דין חרש על פי ההלכה, היות ואנו מחשיבים אותו כאילו הוא שומע באוזן בריאה שהיא חלק מגופו, כדברי, אלא מסיבה אחרת לחלוטין המבוארת בדברי הפוסקים [ובראשם האגרות משה, אבן העזר ח"ג סימן לג] והיא, שחרש דינו כשוטה בגלל שהעדר השמיעה גורם לכך שאין לו קשר וחיבור עם בני האדם ולכן הוא אינו בר דעת". וממילא כשבאמצעות מכשיר השמיעה, מצליח החרש לתקשר ולהתחבר עם בני אדם, בוודאי יש לדונו כפיקח.

לאכן מכן, קראתי את פסק ההלכה של הגרי"ש אלישיב המובא בספר קב ונקי [לעיל אות ו] לאסור ניתוק מכשיר "דפיברילטור" מחולה סופני, והסברו של הגר"י זילברשטיין, שהמכשיר הפך להיות כאבר מאבריו, שתפקידו להחיות בשעת סכנה, ולכן אסור לנתקו מהגוף, והוכחתי כי הגרי"ש אלישיב נקט להלכה שגם מכשיר מלאכותי נחשב חלק מהגוף שבו הושתל.

על כך טען הגר"ד קאהן, כי אין הוכחה מפסק ההלכה של הגרי"ש אלישיב מה היתה דעתו בנדון מעמדו ההלכתי של איבר מלאכותי. שכן יש לומר שהוראת הגרי"ש לאסור את ניתוק "דפיברילטור" מחולה סופני, נבעה מכך שהניתוק מהמכשיר יגרום לאיסור רציחה, ולא בגלל שהמכשיר הפך להיות חלק מהגוף שבו הושתל. וההוכחה היא מפירושו של הרב זילברשטיין בדעת חותנו, אך אין הכרח שכך סבר הרב אלישיב.

 

 

מאמץ בשבת שיגרום לפעולה מיוחדת של קוצב לב

ח. בקובץ ההלכתי מאיר דרך (גליון מס' 12) התפרסם פסק הלכה של רבי מרדכי גרוס, אב"ד חניכי הישיבות בבני ברק, במענה לשאלה הבאה: "מי שיש לו קוצב לב שאינו עובד כל הזמן אלא רק כשיש צורך לסייע ללב בזמני 'עומס', והרופא אומר שאם יעלה כמה קומות, בוודאי הקוצב לב יצטרך לעבוד, האם מותר לו ללכת לבית הכנסת שנמצא בקומה גבוהה, או שהוא גר בקומה גבוהה. ובכלל, אם הרופא אומר לו שיש איזה סף מאמץ שאם יעבור אותו הקוצב בוודאי יפעל, האם מותר לעשות את המאמץ, או שזה נחשב פסיק רישא של מלאכה".

הגר"מ גרוס הורה: "יש להבדיל אם הרופא אומר לו שבמקרה מסויים בוודאי הקוצב יפעל, או שיתכן שהקוצב יפעל, כי האיסור רק בפסיק רישא. ואם אכן הרופא אומר שבמאמץ מסויים הקוצב בוודאי יפעל, צריך להיזהר מאד שלא לעשות מאמץ זה, ואם בית הכנסת בקומה גבוהה והרופא אומר שעליה כזאת בוודאי תפעיל את הקוצב, חייב להתפלל בבית. משום שתפילה במנין אינה סיבה להתיר פסיק רישא להפעלת מכשיר חשמלי, ולרוב הפוסקים נחשב פסיק רישא בדאורייתא. ואין זה נחשב 'מתעסק', שהרי המכשיר מתוכנן כך, והחולה יודע ורוצה בהפעלתו".

ולענ"ד הוראה זו אינה עולה בקנה אחד עם דברי החזון איש והגרי"ש אלישיב שאיבר מלאכותי המושתל בגוף, נחשב כחלק מן הגוף, כי לדבריהם ברור ופשוט כי קוצב לב המושתל בגוף הופך להיות חלק מהגוף, ואין ספק שהאדם שמושתל בו הקוצב שהוא חלק מהגוף, רשאי לעשות כל פעולה העולה בדעתו עם גופו ללא מגבלה.

 

קיום מצוות בשמיעה באמצעות "שתל שבלול"

ט. כפי שהוזכר לעיל [אות א], בתחום הטיפול בליקויי שמיעה, הומצאה שיטה נוספת להביא מזור גם לחרשים אשר אינם יכולים לשמוע באמצעות מכשירי השמיעה, באמצעות "שתל שבלול" (קוֹכְליארִי), שהוא התקן אלקטרוני המושתל בסמוך לאוזן, קולט צלילים מהסביבה וממיר אותם לגירויים המועברים ישירות לעצבי השמיעה למוח האדם, ומאפשרים לחרש לשמוע צלילים וקולות.

התקן זה לכאורה פועל בדיוק כמו האמצעים האלקטרוניים המעבירים את התמונות מהמצלמות למרכז הראיה שבמוח האדם. ואם כן, לדעת החזון איש שאיבר מושתל הממלא את תיפקודו של איבר טבעי, נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר, ולכן דינו של החרש השומע באמצעות "שתל שבלול" הוא כפיקח לכל דבר, ויוצא ידי חובת המצוות התלויות בשמיעה.

אולם ידידי רבי אשר וייס בשיעורו השבועי (פרשת כי תבא) כתב בתוך דבריו: "וראיתי מי שכתב דבמכשיר זה ["שתל שבלול"] יוצאים ידי חובה לכולי עלמא. ולדעתי טעות בידו, דגם מכשיר זה מבוסס על מקלט זעיר שהופך את הקול האנושי לקול מלאכותי, אלא שתחת אשר ישמע האדם בכלי השמיעה הטבעיים עוקפים את כלי השמיעה ומעבירים את הקול המלאכותי לעצב השמיעה באופן ישיר, הרי שהנפקא מינה בין שתל ובין מכשיר שמיעה רגיל אינו אלא באופן השמיעה, אבל אין ביניהם הבדל בענין הקול הנשמע". ולכן לדעת הגר"א וייס, לדעת הפוסקים הסבורים שחרש אינו יוצא ידי חובה בשמיעה באמצעות מכשירי שמיעה רגילים, הוא הדין שאינו יוצא גם בשמיעה באמצעות "שתל שבלול".

והאמת היא, שמתחילה חשבתי שהגר"א וייס יסכים לדברי לחלק בין מכשיר שמיעה "רגיל" לבין "שתל שבלול". וזאת משום שבתשובתו בח"א (סי' מא) בנדון מכשיר שמיעה, כתב "שהשומע ע"י מכשיר שמיעה אין דינו כחרש כלל". והסקתי מדבריו, שמכשיר שמיעה נחשב כחלק מהגוף ובטל לגופו, ומשום כך נחשב החרש כאדם השומע באזניו באופן טבעי.

ולאור זאת שאלתי את הגר"א וייס (בתאריך א' כסלו תשע"ד), כי לכאורה סתר את דבריו, מאחר ובתשובה אחרת (שו"ת מנחת אשר ח"ב סימן קלב) נשאל בנדון "חולה לב שהשתילו בחזהו מכשיר (Defibrillator) שתפקידו לתת ללב מכה חשמלית בשעת דום לב, כדי להחזיר את הלב לפעילות, וכאשר הלב חוזר לפעום, משמש מכשיר זה גם כקוצב לב להסדיר את קצב הלב, האם מותר להוציא מחזהו מכשיר זה". והשיב: "אין בין מכשיר שהושתל בחזהו של אדם ובין מכשיר אחר שחוץ לגופו, וכשם שמותר להימנע מלתת לחולה זה מכות חשמל כדי להחיות את לבו שנדם, כך מותר אף להוציא מכשיר זה מגופו", ואם נאמר שמכשיר זה בטל והפך להיות כחלק מגופו [כמו מכשיר שמיעה], כיצד ניתן להתיר זאת.

הגר"א וייס השיבני לבאר את דעתו, בתשובה שנדפסה לאחר מכן בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סימן קלג):

 

כבוד ידי"נ ויקיר לבבי, מרביץ תורה ומזכה הרבים

הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א, מעמודי התווך בלוס אנג'לס

מכתבו היקר קיבלתי, והנני במענה לשאלתו סתירה בדברי.

דברי במנחת אשר אינם מושתתים כלל על ההנחה שמכשיר השמיעה בטל לגופו ונעשה כאחד מאבריו, אלא על סברא פשוטה דאילו היה נטול כח השמיעה וכלי השמיעה שלו לא היו פועלים כלל, לא היה מועיל לו מכשיר שמיעה, דאין מכשיר השמיעה אלא מעין רמקול זעיר, אך לעולם שומע השומע בכלי השמיעה הטבעיים שלו. והלא הדבר פשוט, שהרי לא האגרות משה ולא המנחת אשר אינם עוסקים בשתל קוכליארי אלא במכשיר שמיעה פשוט שאינו אלא מעין רמקול קטן שמניחים באוזן החיצונית שמניחים ומוציאים תדיר ללא כל טורח. ובמכשיר זה לית מאן דאמר שבטל לגוף ונעשה כחלק ממנו, ומשום כך אין דברינו שם ענין כלל לשאלה אם מכשיר שמשתילים בגוף האדם בטל אליו נעשה כחלק ממנו.

אך באמת כבר דנתי במקום אחר לגבי "שתל שבלול" השונה בתכלית ממכשיר שמיעה רגיל. ומכשיר זה אכן שתל הוא שמשתילים מתחת לעור הקרקפת, והוא תחליף לאוזן התיכונה, ואף חרשים שכלי השמיעה הטבעיים שלהם לוקים שומעים על ידו, וגם במי ששומע על ידי מכשיר זה כתבתי דיש לו דין פיקח לכל דבר ואיננו כחרש ושוטה.

אך גם בזה אין שיטתי מבוססת על ההנחה ששתל זה נעשה כחלק מגוף האדם וכאילו אחד מאבריו הטבעיים הוא. אלא דנראה לי פשוט שבדין חרש אזלינן בתר טעמא, דאטו גזירת הכתוב הוא דכל שאינו שומע אינו בר קנין, הלא פשוט דאין זה אלא משום דקיימא לחז"ל דכל שאינו מדבר ואינו שומע אינו בר דעת, וכל ששומע ומתקשר עם בני אדם דרך שמיעתו, הרי הוא שומע בפועל ומשום כך כפקח הוא, דמה לן אם שומע באופן טבעי או על ידי מכשיר.

ואם כן אין כל סתירה בדברינו, ובאמת נראה פשוט דאין בין מכשיר רפואי חיצוני למכשיר דומה המושתל בגופו, דלעולם אין מכשיר מלאכותי נעשה כגוף האדם".

 

הרי שאמנם הסכים הגר"א וייס כי חרש השומע באמצעות מכשיר שמיעה, דינו כפקח לכל דבר, מכל מקום אין זה משום שהמכשיר בטל לגופו, אלא מטעם אחר. אך לענין זה, אף ב"שתל שבלול", דעתו שאינו מתבטל לגופו. וכן נקט להלכה רבי יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סי' כח) בנדון "שתל שבלול" שאמנם הינו חלק מהגוף, אך אין לראות את פעילותו כפעילות טבעית.

אולם אנכי על משמרתי אעמודה, ונראה כי לדרכם של החזון איש והגרי"ש אלישיב, שאיבר מושתל הממלא את תפקודו של איבר הטבעי, עומד במקום האיבר המקורי, וכחלק מגופו הוא – פשוט שהחרש שהושתל בראשו "שתל שבלול" שבאמצעותו מקבל מוחו את הכלים להיות "שומע", נחשב כאדם בריא השומע באופן טבעי, ומקיים את כל המצוות התלויות בשמיעה באמצעות "שתל השבלול".

 

הנחת תפילין על יד תותבת

י. והנה לעיל [אות ג] הבאנו את דברי הרב אריאל, שאיבר מלאכותי "אינו נחשב כחלק אורגאני של הגוף, כמו שאי אפשר להניח תפילין על יד מלאכותית גם אם היא מחוברת לגוף".

וממוצא הדברים שנתבארו לעיל נראה כי לדרכם של החזון איש והגרי"ש אלישיב, שאיבר מושתל הממלא את תפקודו של איבר טבעי, נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר, יד תותבת ["פרוטזה"] המחוברת לגוף בשילוב מערכת מחשוב המחוברת למוח ומקבלת ממנו פקודות להנעתה, מתבטלת לגוף ונחשבת כאיבר טבעי.

וכפי שגם כתב בשו"ת חבל נחלתו [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ב] "לפצוע ממלחמת לבנון האחרונה, התאימו יד תותבת המכילה מחשב אשר קולט את האותות העצביים והוא מסוגל על ידי היד התותבת להחזיק כוס ולשתות ממנה, ומן הסתם ככל שהדבר יתפתח היא תמלא את רוב הפונקציות של חוש המישוש, ואולי יצליחו לגרום לתחושות חום וקור וכדומה. ונראה שיד כזו שהיא מחוברת, כל זמן שאין בה קלקול, אף שהיא חיצונית, מותר לו לצאת בה בשבת והיא ודאי תחשב לא פחות ממלבוש ותכשיט שמותר לצאת בהם".

ולפי זה יהיה גם מותר להניח תפילין על היד התותבת המחוברת לגוף ומקבלת הוראות מהמוח לתפקודה, כי היד המלאכותית מתבטלת לגוף ונחשבת כאיבר טבעי. וכמובן, יהיה מותר לכתחילה לצאת בשבת עם יד מסוג זה, אבל לא רק מדין "מלבוש" או "תכשיט" כפי שפסק החבל נחלתו, אלא כי היד התותבת היא חלק בלתי נפרד מהגוף.

ואף שכתב הרא"ש (כלל ג סימן ד) "דע, שצריך שלא יהא דבר חוצץ בין תפילין לראשו ובין תפילין לזרועו. וטעמא משום דכתיב (שמות יג, טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה, שלא יהא דבר חוצץ בינו לידו. כדדרשינן, ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' כז סע' ד) "לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא של יד, לא שנא של ראש". ויש ללמוד מהלכה זו, שבתפילין יש חיוב המפורש בכתוב "לְאוֹת עַל יָדְכָה", שצריך שתהא הנחת התפילין על היד ממש. ומטעם זה כתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן א) שביד "יבשה" שאינה מוציאה אפילו טיפת דם, אין להניח עליה תפילין, שכן נחשבת כמי שאינה.

ברם לענ"ד אדרבה, יד תותבת המחוברת באמצעות מערכת מחשוב למוח, עדיפה על יד "יבשה", שהרי את היד התותבת ניתן להניע כרצונו בהוראות המועברות אליה ישירות מהמוח, והרי היא כאיבר טבעי וכחלק מהגוף, בניגוד ליד "יבשה" שאינה מתפקדת, והמוח אינו יכול לתת הוראות לתפקודה.

 

• • •

 

יא. בקיץ תשע"ז, התארח בביתי בלוס אנג'לס, ידידי רבי משה מרדכי קארפ, מחבר ספרי הלכות שבת בשבת והלכות חג בחג ועוד ספרים, ודנתי עמו בדברים שהובאו לעיל. לאחר תקופה קצרה, נתכבדתי במכתבו:

 

בס"ד ערב ראש השנה תשע"ז

לכבוד ידידי היקר וידיד בית ישראל

רץ כצבי לעשות רצון אביו שבשמים בתורה וחסד וזיכוי הרבים

רבי צבי רייזמן שליט"א, מח"ס הנפלאים והחשובים "רץ כצבי".

 

אודות השאלה על השתלות גנטיות בגוף, הנשלטות ע"י מוח האדם, ותוצאותיהם כאבר האדם, בין בראיה בין בשמיעה, וכן מעין יד המושתלת והאדם שולט במוחו עליה להרגיש בה הרגשות במישוש ותזוזה כיד האדם.

הנה השאלה מתחלקת לשנים. א' האם הפעולה הנעשית ב"שתולים" אלו נחשבת למעשה האדם עצמו, וכגוף האדם, או שזה נחשב למקל המונע ע"י האדם והפעולות שנעשות בו הן כמחוצה לו, ולא כגוף האדם.

ב' גם אם נניח שדין "שתולים" אלו כדין האדם עצמו, עדיין יש עלינו לדון אם נחשבים כאבר מאברי האדם, ואם יד השתולה באופן זה, דינה כיד האדם להניח עליה תפילין ואם רגל כזו ראויה למצות חליצה.

ובזה בס"ד נראה לנידון הא', דלעולם איברים שתולים אלו, דינם כגוף האדם עצמו ולא כדבר חיצוני, וכדין ילדה שסיבכה בזקנה דבטלה, ונחשבת כזקנה [סוטה מ.], דיסודו מדין "ביטול" כמבואר בחזון איש ערלה סי' ב', ואף די"א דשם ההיתר מדין זוז"ג דמותר, בתו' ע"ז מט. ד"ה אם מפורש שיסודו מדין ביטול ולא משום זוז"ג, וכלשונם "והוי כילדה הסבוכה בזקנה דבטלה דבהא אפי' למ"ד זה וזה גורם אסור מותר כיון שבטלה בזקנה וכן משמע לשון בטלה" ע"כ.

והנה אף שהפוסקים דנו בדין השתלת ביציות ושחלות, אם שייך בזה ביטול, ולמי מיחסין הולד, ודנו לחלק בין זה לנדון דסוטה, משום דהביצית והשחלה נחשבת כיצירה עצמית מפרי שלא בטל, והוי כמערבים ב' גופים זה לזה, כיון שיש להם כח הולדה, בנידוננו לא שייך כ"ז, דהנידון הוא ההשתלות אברים גרידא, דפשיטא דבטלים בגוף האדם, וכפשטא דסוגיא דסוטה דשייך ביטול בזה, לכל התוצאות שיבואו יחד משניהם, וזה ודאי בכלל הביטול דשם, ולזה פשוט דאיברים "שתולים" אלו בגוף האדם, דהאדם שולט עליהם במוחו בטלים לגוף, וכגוף האדם הן, וממילא אם האדם שומע או רואה על ידם, יש לו כל החיובים שיש לאדם שהוא שומע ורואה, כשמיעת קול שופר, ולכל המצוות התלויים בראיה, וגם לגבי סומא פטור מן המצוות, דינו כפקח לכל דבר.

ואמנם לנידון השני אם אבר כזו יש לו דין של אבר מאיברי האדם, ואם יש לו דין של יד וזרוע לגבי הנחת תפילין או שדינו כגידם, או ברגל לגבי חליצה, בזה נראה דלא שייך כאן לבוא מדין ביטול, דהביטול הוא רק לגוף האדם שדינו כאדם עצמו. אבל ליתן לו דין יד ורגל אין לנו, דשם יד ורגל וזרוע, הוא רק היד הכתובה בתוה"ק שנולדה כיד ורגל, אבל להשתיל בשר לגוף עם תחושות של יד ורגל, פשוט שאין לו דין יד ורגל האדם, ורק שכלפי המוח יש לו הרגשות של יד ורגל, דהיינו הפעולות הנעשות על ידו, אבל יד כזו אינה כשרה לבהן של מצורע, ולא לזרוע האמור בתפילין ולא לגבי חליצה. וכדי ליתן לו דין של יד ורגל, צריכים אנו לביאת משיח צדקנו במהרה שעל ידו יתרפאו כל הבעלי מומים וכל הגידמים יגדלו להם ידים טבעיות מגופן כמו בתחיית המתים, שאז יהיה דינם כפקחים לכל דבר. ויהי רצון שנזכה לזה בקרוב ממש בגאולה שלמה בב"א.

כ"ד ידידו הדוש"ת

בברכת כתיבה וחתימה טובה בסשצ"ג לו ולכל הנלווים עליו

משה מרדכי קארפ

 

• • •

יב. על מכתב זה השבתי:

בס"ד י"ג מרחשון תשע"ח

 

כבוד ידידי

רבי משה מרדכי קארפ שליט"א

בעמח"ס הלכות שבת בשבת והלכות חג בחג ועוד ספרים

מרבני קרית ספר

 

שלום וברכה

ראשית כל, תשואות חן חן למע"כ, שהשיב לשאלותי בנדון איברים מלאכותיים המושתלים בגוף האדם עם שבבים אלקטרוניים המאפשרים שליטה ופעולה על ידי המח באמצעות מערכת העצבים, וגורמים לתוצאות בדיוק כאיברים רגילים, בראיה, בשמיעה, וביד או רגל מלאכותיים, שהאדם שולט בהם ויכול להפעיל אותם באמצעות השבבים המושתלים במוחו, ואף יש לו בהם הרגשה ותנועה, כאילו היו איבריו הטבעיים.

א. מע"כ הביא ראיה מהגמרא במסכת סוטה בנדון ילדה שסיבכה בזקנה, שיסודו בדין ביטול "מין במינו". אך ראיה זו נכונה רק לנדון השתלת איברים לא מלאכותיים של אדם אחר, לדון האם מין במינו [איברי גוף באיברי גוף] מתבטל, ולא לנדון השתלת איברים מלאכותיים בגוף האדם, שהם "מין בשאינו מינו", ועל כן אין זה דומה לילדה שסיבכה בזקנה, ואין לנו ראיה שיתבטלו בגוף.

אמנם ברור לענ"ד שגם איברים מלאכותיים המופעלים באמצעות שבבים מושתלים במח, הם חלק מהגוף, וכאיברים הטבעיים, על פי דברי חזון איש בהלכות טריפות (סימן ד אות יד) שאיבר הממלא את אותו תפקיד של איבר הטבעי נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר, וכן נראה שסבר הגרי"ש אלישיב כמובא בספר קב ונקי (יו"ד סימן תלב) לאסור ניתוק מכשיר "דפיברילטור" מחולה סופני, לא עלינו, בנימוק "שהמכשיר הפך להיות כאבר מאבריו. ולפיכך כשם שאיבר של איש אחר המושתל בגוף נחשב כאיבר טבעי של המושתל, הוא הדין איבר מלאכותי הממלא את אותו תפקיד של איבר הטבעי נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר.

ב. בנדון השני, מע"כ כתב שאיבר מלאכותי מתבטל "רק לגוף האדם שדינו כאדם עצמו, אבל ליתן לו דין יד ורגל אין לנו, דשם יד ורגל וזרוע, הוא רק היד הכתובה בתוה"ק שנולדה כיד ורגל".

דברים אלו עולים בקנה אחד רק לשיטת האבני נזר (או"ח סי' א) והאגרות משה (או"ח סימן ח) שרק איבר שיש בו דם נקרא איבר, ואילו יד משותקת נחשבת כיד [לענין הנחת תפילין] כי יש בה דם [ולכן אפשר להניח עליה תפילין]. אבל לשיטתם של החולקים על הכרעה זו [הובאו בשו"ת אגרות משה שם; שו"ת אבן יעקב וספר עמודי אור], אשר לדעתם גם יד ללא זרימת דם נחשבת כיד, בוודאי שביד מלאכותית המופעלת על ידי מח האדם באמצעות מערכת עצבים, נחשבת כיד לכל דבר וענין.

• • •

יד משותקת – האם מניחים עליה תפילין

יג. למכתב צורפו המקורות בנדון יד שאין בה זרימת דם, והנני לבאר את הנלמד מהם לנדון דידן:

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן ח) הביא את דברי רבי יעקב מעסקין (שו"ת אבן יעקב סימן צה) שפסק להלכה כי יד משותקת ["יבש ממש"] ודאי "נחשב כליכא יד כלל", ולא מניחים עליה תפילין [וטעמו כי יד מקרי שתול לעשות פעולת היד, כדלקמן]

וכתב האגרות משה: "אבל פשוט לענ"ד שהוא רק ביבש לגמרי, שהוא דווקא באם תנקב [היד] לא תוציא טיפת דם. אבל במחלת הפאראליז [שיתוק] ברור שמוציא דם הרבה כמו ביד בריא. לכן אין שייך זה כלל ליבש שעושהו כחסר. וגם אין ניכר בה שום יבשות כלל, רק שהוא כזו מחלה שאינו מרגיש ביד, ואינו יכול להניעה, וברוב הפעמים אין הסיבה כלל ביד, אלא מצד מחלה שבמוח. לכן אף שאינו יכול להשתמש בה, לא הוי כחסר, וממילא מחוייב בתפילין להניח עליה, כעל כל יד שמאל. אלא מה שמצינו שהוא בשיעור שתינקב ואינו מוציאה טיפת דם, שזה אינו במחלת הפאראליז, שוודאי תוציא דם. וזכורני שאבא מארי הגאון זצ"ל שהיה לא עלינו חולה שבעה חדשים האחרונים מחייו במחלת השיתוק בצדו השמאלית, הניח תפילין על ידו השמאלית שהיתא ג"כ משותקת". ובזה חלק למעשה על הכרעת הרב מעסקין, וכמו שכתב האגרות משה בסוף דבריו: "ולכן אף שאני מסכים וסובר כדברי ידידי ביבש היד השמאלית שאין להניח תפילין עליה, מכל מקום מה שמדמה חולי השיתוק לדין יבש היד, לא מודינא, אלא שחייב להניח תפילין עליה משום שאינו בדין יבש". וכן נקט להלכה האבני נזר (או"ח ח"א סימן א) בנדון "איש שידו השמאלית אין לה שום הרגש מעקיצת מחט, והרופאים אמרו נואש למחלתו, מה יעשה בהנחת תפילין". ופסק האבני נזר: "אם הגיע לכלל יבשות דאוזן בכור, כדי שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם, זה נראה דחשיב כאינו. מכל מקום, אם הגיע היד לגדר זה, נראה לי דחשובה כאילו אינה, משום סופה לחסור".

ומבואר בדבריהם שמרוצת הדם היא הקובעת את החיות של האיבר, וכפי שכתב ידידי רבי צבי שכטר, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק, בספרו בעקבי הצאן (סימן לו אות ד) "המקור לדרשת חכמים לקרוא לחי על שם מה שדמיו זורמים ונמשכים והולכים בעורקים שלו, הוא על פי הכתוב בפרשת ראה (דברים יב, כג) כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, שנראה מפשוטו של מקרא, דזהו הקובע את החיים בבעלי חיים" ולכן לשיטתם, חובה להניח תפילין על יד משותקת "יבשה" שיש בה דם, ואע"פ שלא יכול להשתמש בה לפעולות הרגילות שמשתמשים ביד, מכל מקום יש בה זרימת דם ולכן היא עדיין בגדר "יד" שמניחים עליה תפילין.

והנה הרב מעסקין הזכיר בדבריו את סברת ספר "עמודי אור", שכתב: "דאם יבשה ידו השמאלית צריך להניח תפילין. דאטו חסר יד פסול להניח תפילין, זה אינו. אלא שאין לו יד על מה להניח, ואם כן הכא שיש לו על מה להניח, שפיר יש לומר דצריך להניח". והאגרות משה כתב: "דברי העמודי אור אינו כלום", ולא ביאר מדוע. ובהסבר דברי העמודי אור כתב רבי דוד ראקמן (קובץ הדרום, ניסן תש"כ עמ' 204) "שאצל טריפה או חסרון איבר למזבח, יש לנו דין על דבר חסרון איבר, ואמרינן דיבש הוא כמו חסר. אבל לדין תפילין אין לנו דין שחסר יד פטור, רק יש לנו דין שצריך להניח תפילין, ואם אין לו יד פטור. והוא פטור לא מחמת איזה דין, רק שאין לו על מה להניח. אם כן כל זמן שיש לו על מה להניח, צריך להניח". ומבואר בדבריו, שגם יד ללא זרימת דם נחשבת כ"יד", כי מכל מקום יש במציאות יד להניח עליה תפילין, ולכן חייבים להניח עליה תפילין.

 

יד. לסיכום: נחלקו הפוסקים האם מניחים תפילין על יד משותקת [יבשה] שעדיין יש בה זרימת דם, אלא שאי אפשר להשתמש בה לפעולות הרגילות, ומדבריהם למדנו הגדרות שונות מהי "יד".

לדעת האבני נזר והאגרות משה – יניח, כי הגדרת יד נקבעת לפי זרימת הדם שבה. ולכן גם ביד משותקת, כל זמן שלא "יבשה כלל" ועדיין זורם בה דם, הרי היא ככל יד שמניחים עליה תפילין.

לדעת האבן יעקב – לא יניח, כי הגדרת יד נקבעת לפי פעולתה [כעין דברי החזון איש לעיל אות ה], ולא לפי זרימת הדם שבה. ומאחר וביד משותקת לא ניתן לפעול את הפעולות הרגילות של היד, אין זו "יד" שמניחים עליה תפילין.

לדעת העמודי אור – יניח, כי הגדרת יד נקבעת לפי המציאות, ומאחר ויש יד שניתן להניח עליה תפילין, הרי שאפילו אם לא ניתן להשתמש בה לפעולות הרגילות הנעשות ע"י היד, ואפילו אין בה זרימת דם, מכל מקום חייבים להניח עליה תפילין, כי במציאות יש כאן יד.

ונראה על פי הגדרות אלו בנדון הנחת תפילין על יד מלאכותית המופעלת על ידי המוח, כי לדעת האבני נזר והאגרות משה – לא יניח, כי הגדרת יד נקבעת לפי זרימת הדם שבה, וביד מלאכותית כמובן אין זרימת דם.

ברם לדעת האבן יעקב – יניח, כי הגדרת יד נקבעת לפי פעולתה ולא לפי זרימת הדם שבה, ויד מלאכותית כמובן יכולה לפעול את הפעולות הרגילות של היד, באמצעות המוח.

וכמו כן לדעת עמודי אור – יניח, כי הגדרת יד נקבעת לפי המציאות ולא לפי זרימת הדם שבה, ומכיון שבמציאות יש יד, ניתן להניח עליה תפילין.

ולענ"ד נראה לפי המבואר לעיל, כי יד תותבת המחוברת באמצעות מערכת מחשוב למוח, עדיפה על יד "יבשה", שהרי היא יכולה לפעול כרצונו בהוראות המועברות אליה ישירות מהמוח, והיא נחשבת כאיבר טבעי וכחלק מהגוף, בניגוד ליד "יבשה" שאינה מתפקדת, והמוח אינו יכול לתת הוראות לתפקודה.

 

טו. בחודש מנחם אב תשע"ז, נפגשתי עם ידידי אדוארד רייכמן, פרופסור לרפואת חירום בבית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין בניו יורק, בוועידת המכון ללימודי יהדות של חב"ד, שנערכה בפאלם ספרינג, קליפורניה. ולאחר ששוחחנו בנושא, הוא כתב לי:

 

ר' צבי היקר

אתה דן בצורה נפלאה בפרותזות לידיים (עם תנועה בשליטת המוח), והאם הן נחשבות לחלק אינטגרלי בגוף. אתה משווה מצב זה לשבץ ומתאר את הדומה והשונה בין שני המצבים.

אני מציע להתייחס למקרה המעשי של השתלת יד או זרוע [יש כמה עשרות מקרים כאלו], והאם מותר להניח תפילין בזרוע המושתלת.

במקרה זה, אני מניח שהכל מסכימים שמותר לאדם זה להניח תפילין באותה יד, במקרה שיש בה סירקולציה [זרימת דם] ומערכת עצבים מושלמים, אף אם מדובר באיבר חיצוני. אולם, האם יש צורך להמתין עד להתפתחות השליטה העצבית – תהליך העשוי לארוך זמן (ימים עד שבועות) – בטרם יתירו לו להניח תפילין?

ברור שאתה מתמקד בשליטה המוחית או העצבית באיבר התותב. ייתכן שלא רק השליטה המוחית או העצבית קובעת האם איבר הוא פנימי, אלא גם הסירקולציה.

יישר כח

אדי רייכמן

 

• • •

כהן עם יד תותבת בנשיאת כפיים

טז. בשולחן ערוך (או"ח סימן קכח סע' ל) נפסק: "מי שיש לו מום בפניו או בידיו, לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלים בו [שהוא דבר המתמיה, ובשביל זה יסיחו דעתם מלכוון לשמוע הברכה, משנה ברורה שם ס"ק קט]. ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו". כלומר, אם אנשי העיר התרגלו לראות את הכהן עם המום שיש לו ואין זה מחזה חדש בעבורם, הוא רשאי לשאת את כפיו.

ובכלל זה כהן קטוע יד שלא ישא כפיו, כדברי הרדב"ז בתשובה (שני אלפים קיז) "כהן שנקטעה ידו, מסתברא שלא ישא את כפיו אפילו במקום שמכסים פניהם וידיהם, כיון שהמום ניכר מתחת הטלית הכל מסתכלים בידיו, ואפילו רגילים אצלו". ומבואר איפוא, כי האיסור לשאת כפים ללא יד נובע מכך שהציבור מסתכל בכהן בעל המום [אלא אם כן הוא "דש בעירו"].

ולפי זה צריך לבחון את המציאות, האם כאשר הכהן נושא כפיים עם יד או רגל תותבת, הציבור עלול להסתכל על הכהן בשעת הברכה, או שהיד או הרגל התותבת עשויים באופן שנראים ממש כיד או רגל טבעיים ולכן אינם גורמים לכך שיסתכלו על הכהן, וכפי שיש ללמוד מתשובת האגרות משה (או"ח חלק ב סימן לב) בנדון "כהן שאין לו רגלים והולך ברגלים שעשו לו, ואינו ניכר כשהוא במנעלים, וכשיסיר המנעלים יהיה ניכר אף שילך בפוזמקאות, האם ישא כפיו". וכתב: "אין להחשיב זה דש בעירו [דהיינו שכבר מכירים במום זה, ולא שיהיה הרגל הראיה שלא יהיה חידוש אצלם. וכיון שאין רואים אותו במומו, אף שיודעים ממומו, הרי לא הורגלו ויסתכלו בו". ומכאן צריך להסיק, שאם היד או הרגל התותבת אינם סיבה שהציבור יסתכל עליהם, אין סיבה לעכב את הכהן מלעלות לדוכן.

אולם בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' יג אות ב) הביא את דברי האחרונים שהשיגו על דברי הרדב"ז שכתב כי כהן קטוע יד לא נושא כפיים בגלל החשש שיסתכלו בו, ונקט להלכה שטעם שכהן זה אינו נושא כפיים הוא משום שצריך "כפיים" – דהיינו "ידיים" לנשיאת כפיים. ולמדו זאת ממה שכתב הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפיים פי"ד הי"א) "אין ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון הקודש, שנאמר (במדבר ו, כג) כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו, כה תברכו בנשיאת כפיים, כה תברכו בלשון הקודש".

אכן לפי המבואר לעיל נראה כי לשיטת הסוברים שאיבר מלאכותי המושתל בגוף נעשה חלק ממנו, כהן קטוע יד שיש לו יד מלאכותית המחוברת לגוף ומקבלת הוראות מהמוח לתפקודה, יהיה רשאי לשאת כפיים כי היד המלאכותית מתבטלת לגוף ונחשבת כיד הטבעית שלו.

 

ברכת כהנים בעמידה על רגל תותבת

יז. בחודש אייר תשע"ז יצא לאור כרך ל"ז של קובץ תחומין, ובו מאמרו של הרב אביחי קצין, ראש בית המדרש 'ראשית' ברעננה בנושא זה.

הרב קצין הביא את דברי רבי ישראל יעקב פישר, ראב"ד בד"צ העדה החרדית, בשו"ת אבן ישראל (ח"ז סי' י) שהתיר לכהן שיש לו רגל אחת תותבת לעלות לדוכן: "דמה שיש לדון הוא מצד עמידה דמבואר דהוא מן התורה והוא מעכב, אי מה שעומד ברגל האחת על חתיכת עץ ומגומי, אי זה מקרי עמידה דהרי הרגל אינה יכולה לעמוד בלי החתיכה והוי כעומד על ידי סמיכה שהחתיכה סומכת אותו שיוכל לעמוד. והרי בברכת כהנים כל דין העמידה הוא בשעה שאומר הכהן יברכך, אבל בודאי בשעה שהחזן אומר אינו צריך לעמוד וכל שכן בשעה שהחזן מנגן. ועל רגע זו של אמירת יברכך בודאי כל אדם יכול לעמוד ברגל אחת, והוה שפיר עמידה. ובודאי מותר לו לישא כפיו בלי שום פקפוק".

והוסיף הרב קצין שגם כאשר יש לכהן שתי רגליים תותבות, מותר לעלות לדוכן, על פי פסק השו"ע (או"ח סי' קמא סע' א) "צריך לקרות [בתורה] מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד, אסור אלא אם כן הוא בעל בשר". ומכאן נלמד "שאדם בעל בשר, שאינו מסוגל לעמוד ללא הישענות, רשאי לקרוא בצורה כזו. ואם כך, קטוע רגליו שאינו מסוגל לעמוד ללא שימוש ברגליו התותבות, ייחשב כעומד במצב זה. גם המשנה ברורה (שם ס"ק ד) התיר, גם אם במקום הצורך: אך יזהר שיסמוך קצת ולא יסמוך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול. ואם אי אפשר לו לסמוך כי אם בענין זה והוא צריך סעד לתומכו, מותר גם בזה. וכמו שכתב הנצי"ב (מרומי שדה, זבחים יט, ב ד"ה שם) ולי נראה, דאפילו אם סמיכה אינה כעמידה, מכל מקום בעל בשר שאינו יכול לעמוד סמיכתו היינו עמידתו".

ועל פי זה כתב הרב קצין: "אדם המסוגל לעמוד באופן עצמאי ובכל זאת נשען, אין זו עמידה. לעומתו אדם שאינו מסוגל לעמוד בלי שהוא נשען, זוהי בעבורו דרך עמידה. לאור הנ"ל נראה להתיר לקטוע שתי רגליים לעלות לדוכן ושפיר מקרי עומד".

אמנם לענין הברכה, הביא הרב קצין את דברי המשנה ברורה (סי' קכח ס"ק נא) "וכהן שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד אלא ע"י סמיכה לא ישא כפיו, דהוא כישיבה", וכתב: "לענין ברכה [אקב"ו לברך את עמו ישראל באהבה], יש לחוש לשיטת הפוסקים שאם אינו עומד אינו מקיים את המצוה, לכן יאמר את פסוקי הברכה, אך לא יברך".

ברם לאור האמור לעיל נראה כי לשיטת הסוברים שאיבר המושתל בגוף נעשה חלק ממנו, כאשר הכהן עומד על זוג רגליים מלאכותיות המחוברות לגוף במערכת המקבלת הוראות מהמוח, נחשב עומד בנשיאת כפיים, היות והרגליים המלאכותיות מתבטלות לגוף ונחשבות כרגליים טבעיות. ויתכן שאף רשאי לברך את הברכה [אקב"ו לברך את עמו ישראל באהבה], וצ"ע לדינא.

 

נטילת לולב ביד תותבת

יח. רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (שבת ה, א) נשאל: "יהודי שנפגע רחמנא ליצלן באחד הפיגועים, ושתי ידיו נקטעו, ואת מקומן תופסות עתה שתי ידיים תותבות העשויות במעשה אומן. כאשר הוא רוצה להזיז את הידיים הללו ימינה ושמאלה, או להגביהם ולהשפילם, מבצע תנועה כלשהי בכתף המעבירה פקודה לידיים התותבות, והיד מבצעת את ההוראה, האם במצב זה יכול ליטול לולב". וכתב: "נראה שבמצב כזה לא יהיה בידו לקיים את מצות ארבעת המינים, שכן במצוה זו כתוב (ויקרא כג, מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם", והצורה שבה הוא מזיז את היד, אינה קרויה "לקיחה". ויעויין בתוספות (פסחים נז, א ד"ה דכריך) שכתב, ואוחז הלולב על ידי סודר כעין צבת, כגון שכרך הלולב בסודר ואוחז בסודר, שהסודר מסייע לו להחזיק, לא הוי חציצה. ולכאורה היד המלאכותית לא שייכת לנדוננו, כי היד המלאכותית דומה למנוף והוא על ידי תנועה מסוימת מפעיל את הפרוטזה כאילו היתה מנוף, ואין זה נחשב לקיחה".

אולם רבי שלמה קורח, רב בני ברק, כתב בספרו עריכת השולחן – ילקוט חיים (ח"ט עמ' צד) "אדם שאין לו יד, נוטל לולבו בזרועו, וכן האתרוג. ואם יש לו יד מ"פלסטי" וכיוצא בזה, יטול בידו, אם היא נעה מכח זרועו. אבל אם היא פועלת על ידי סוללה חשמלית, לא יטול בה לולב". וביאר טעמו: "כי כשמתנועעת שלא מכוחו, אינו נחשב שהוא עצמו נוטל". אבל כשמתנועעת מכוחו הרי זה כדין המפורש בשו"ע (או"ח סי' תרנא סע' ז) "אם עשה בית יד ונתן בו הלולב ונטלו, שפיר דמי, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ובלבד שיהא דרך כבוד". כלומר, לדעת הרב קורח, ההיתר ליטול לולב באמצעות יד תותבת נובע מההלכה שגם לקיחה על ידי "דבר אחר" נחשבת לקיחה.

אמנם נראה כי לשיטת הסוברים שאיבר מלאכותי המושתל בגוף נעשה חלק ממנו, ודאי שגם נטילת הלולב באמצעות יד מלאכותית המחוברת לגוף ומקבלת הוראות מהמוח לתפקודה, היא "לקיחה" כהלכה, כי היד המלאכותית מתבטלת לגוף ונחשבת כיד הטבעית שלו, וכידו ממש.

 

קיום מצוות בראיה באמצעות "עין אלקטרונית"

יט. כפי שהוזכר לעיל [אות א], בשעת כתיבת מאמר זה [קיץ תשע"ז] נמצאת בשלבי פיתוח מתקדמים "עין אלקטרונית" – שבב אלקטרוני המושתל בעין ומעביר למוח תמונות שנקלטו במצלמה זעירה המותקנת מחוץ לגוף [מעל המשקפיים], ומאפשר לעיוור לראות.

והנה בדברי הגמרא והפוסקים הוזכרו עשרות הלכות ודינים שהסומא פטור מקיומן, אציין חלק מהם: כהן סומא אינו רשאי לראות נגעים; לדעת המג"א סומא אינו מברך פוקח עיוורים; סומא אינו מברך ברכת מאורי האש בהבדלה; לדעת הביאור הלכה "יותר טוב" שסומא לא יברך ברכת הלבנה; סומא אינו שוחט לכתחילה. ועוד.

ולפי המבואר לעיל נראה כי לדרכם של החזון איש והגרי"ש אלישיב, שאיבר מושתל הממלא את תפקודו של איבר הטבעי, עומד במקום האיבר המקורי, ונחשב כאיבר טבעי, הוא הדין סומא שאלקטרודות חוברו למרכז מוחו ומפענחות את הצילומים עד לכדי הצגת "תמונה" הנתפסת במוח כראיה של אדם רגיל, נחשב כאדם בריא הרואה באופן טבעי. ולפיכך בכל הדינים והמצוות שצריך לקיומן עין, או שצריך לקיומן ראיה, וכן במצוות ובדינים שמגזירת הכתוב נדרשת לקיומן עין, הסומא שהותקנה לו "עין אלקטרונית" יהיה רשאי לקיימם. וזאת משום שהאמצעים האלקטרוניים מחוברים ישירות למוחו של האדם, ולכן ה"עין האלקטרונית" הממלאת את התפקיד של איבר העין בצורה יעילה, נחשבת חלק מגוף האדם והרי היא כ"עין" טבעית.

 • • •

כ. בחודש טבת תשע"ה, כאשר ביקרתי בארץ ישראל לרגל חנוכת מכון הלב בבית החולים לניאדו, שוחחתי בנושא מעמדם ההלכתי של האיברים המלאכותיים המושתלים בגוף האדם, עם רבי יצחק שמואל שכטר, ראש הכוללים בצאנז, וזכיתי לקבל את תשובתו, שנדפסה לאחר מכן בחלק ל"ז מספרו שו"ת ישיב יצחק (סימנים קיא-קיג):

שבט תשע"ה

לכבוד מכובדינו מאד נעלה מגדולי תומכי התורה בדורינו

הרב צבי רייזמן שליט"א

מח"ס רץ כצבי י' חלקים וש"ס חשובים לוס אנג'לס

נהניתי מאד בהתוועדות אתכם בחנוכת הבית של מכון הלב בבית החולים לניאדו ע"ש אביכם זצ"ל לפני כמה שבועות, ובסימפוזיון עם רופאי מכון הלב שם ביקשתם לברר, האם יש חילוק בין מבחינה הלכתית ובין מבחינה מדעית רפואית, בנדון השתלת לב מלאכותי מפלסטיק אי דינו כלב בשר ממש, וכן דנתי אי יש לו יד מלאכותית לענין כמה וכמה הלכות המסתעפים בזה.

השאלה הנדרשת בזה הוא מדין האיברים המושתלים בגוף האדם ומה דין המכשירים, האם מכשיר המושתל בגוף האדם לב מלאכותי, קוצב לב, וכן חיזוקי פלסטינה וברגים דינם כמכשירים בלבד ואין עליהם דינים מיוחדים או כיון שהושתלו בגוף האדם ופעלו בו, נחשבים הם כחלק מהגוף וחל גם עליהם דיני קדושת הגוף כדין קבורה ואיסור הנאה. וכ"ה בזה בתשובה למעכ"ת בספרי שו"ת ישיב יצחק (חלק כה סי' מז-מח) ושם הבאתי מ"ש בזה בשו"ת בית אבי ח"ג (סנ"ג) ובעיה"ד לענין קוצב לב להשתמש בהם לחולים אחרים, א. כ"ה בזה הגרשז"א בס' שו"ת מנחת שלמה ח"ב (סי' צו אות ג) וכ' להתיר, וכ"כ בשו"ת אג"מ יו"ד (ח"ד סנ"ג) ושו"ת יביע ואמר (ח"י חיו"ד סי' נ) ושו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סכ"ג). ב. אבל בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' קא) כ' לאסור. ג. ובשו"ת תשובות והנהגות ח"א (סי' תתעה) דן לחלק בין אי שייך לחולה או לבית חולים, ע"ש שדן להתיר בתנאים מיוחדים.

ובדומה לשאלה העקרונית ציינתי בתשובתי שם כמה שאלות מעשיות השופכות אור על הבעיה המרכזית מה מעמדו של השתל בגוף האדם והאם נחשב כאבר מאבריו. א. לב חי הושתל בגוף חולה לאחר הצלחת ההשתלה מת המושתל, לקחו את לבו לבדיקה, לאחר הבדיקה מסרו את הלב לקבורה, השאלה היא אצל מי לקבור את הלב, אצל גופת התורם בה הלב נולד ופעם שנים בדרך טבעית, או אצל המושתל שבו הלב חי ופעל כאבר מאיבריו לפני מותו. ב. עצם של נכרי הושתלה בגוף ישראל לאחר זמן נפטר המושתל, והמנתח מבקש לקחת השתל ולהשתילו בחולה אחר, מה דין עצם המושתלת.

מובן שבשאלות אלה אין לדמות ולהשוות את כל סוגי ההשתלות ויש להבדיל ביניהם בין מכשירים מלאכותיים לאיברים חיים ובין איברים המתאימים עם הגוף לאיברים שעושים מעשה עץ בעלמא שאינם נחשבים לגוף, והבאתי שם שכתב דבשתילת עור אין מקום לשאלות אלו שהרי העור המושתל חוסם את הכויות לתקופה מסוימת עם האיחוי גדל עור חדש הדוחה את עור המושתל כך שאין ספק שעור מושתל הוא וה"ה להשתלת מח עצמות ורקמה, רק השאלה באיברים שלימים כמו לב, ריאה וכליה הנשארים כצורתם ותבניתם בגוף, אם דינם כמכשיר וכשתל או שנהפכים הם להלכה לחלק מגוף הנשתל. ע"כ.

לענין תפקיד הרוחני של הלב לפי קביעות חז"ל דהלב משכן המחשבות, כמבואר במקרא ומדרשי חז"ל וזוה"ק ועוד, אין נפק"מ בין לב טבעי ללב מושתל של בשר או לב מלאכותי. רק יש נפק"מ לענין אם המושתל מת בסיום הטיפול קודם שחיברו את הלב, ממתי נחשב כמת, דבניתוח לב פתוח שהוחזר לבו הטבעי, כבר דנו גדולי הפוסקים שאפילו מת בסיום הטיפול, י"ל שלא נחשב למפרע משעה שניתקו לבו כמת, רק מאותו רגע שפסק גופו לחיות בפועל דלא הוצא מגופו הלב, ונפק"מ לענין הרבה גופי תורה, אישות, יבום, רציחה, כהונה ועוד, וכן יש בו קדושת הגוף ואיסורי הנאה, אבל בלב מושתל וכ"ש לב מלאכותי אם המושתל מת בסיום הטיפול, י"ל דנחשב כמת למפרע משעה שניתק לבו, דאפילו בניתוח לב פתוח ולבו הטבעי הוחזר נסתפק בזה הגרש"ז אויערבך זצ"ל די"ל דנחשב מת למפרע וכ"ש בהשתלת לב וביותר בלב מלאכותי. וכן נפק"מ אם הלב המלאכותי ניתן להשתמש בו שנית, די"פ באופנים מסוימים להתיר להוציא האיברים המלאכותיים ממת להשתמש בו לאחר, כמ"ש האגרות משה והצי"א והמנחת שלמה, משא"כ לב טבעי במושתל יש לומר דלכולי עלמא אסור בהנאה, דהוי חלק מאברי המושתל. עכ"ל.

 

 • • •

 

בחודש שבט תשע"ח, זכיתי לביקורו של רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, בביתי בלוס אנג'לס. לאחר הביקור שלחתי לו את המכתב הבא:

 

בס"ד, ערב ש"ק פרשת בא, ג' שבט תשע"ח

 

כבוד ידידי הגאון הגדול

רבי אליעזר יהודה פינקל שליט"א

ראש ישיבת מיר

אחדשה"ט בהוקרה ובהערצה

הנני מתנצל מאד על שלא עלה בידי לשוחח עם מעכ"ת בדברי תורה כדבעי, מפאת קוצר הזמן והדוחק, ועוד חזון למועד, בלי נדר. עד אז, אשמח להשתעשע בכתב עם מעכ"ת.

בשנים האחרונות קיימים מגוון פתרונות רפואיים המביאים מזור וישועה לאנשים לקויי שמיעה או לקויי ראיה, או לאלו שאיבדו יד או רגל, רחמנא ליצלן, באמצעות איברים מלאכותיים המחוברים ישירות למערכת העצבים ומוח האדם.

  • שתל "שבלול" [קוֹכְליארִי] – התקן אלקטרוני המושתל בסמוך לאוזן, קולט צלילים מהסביבה וממיר אותם לגירויים המועברים לעצבי השמיעה למוח האדם, ומאפשר בכך לחרש לשמוע צלילים וקולות.
  • עין אלקטרונית – שבב אלקטרוני המושתל בעין ומעביר למוח תמונות שנקלטו במצלמה זעירה המותקנת מחוץ לגוף [מעל המשקפיים], ומאפשר לעיוור לראות.
  • פרוטזה אלקטרונית – יד תותבת [פרוטזה] שיש בה חיישני מישוש המעבירים מידע למוח באמצעות כבל אלקטרוני זעיר, המחבר בין היד התותבת למערכת העצבים של הגוף, ומאפשר לקטועי יד לעשות בעצמם פעולות עדינות ומורכבות, כדוגמת כתיבה ואכילה, ולהחזיר את תפקודי היד לשימוש כמעט רגיל.

בחודשים האחרונים עסקתי בלימוד סוגיא זו, אשר מטבעה החדשני, כמעט ולא נאמרו בה מקורות בדברי הפוסקים הקדמונים, ודנתי בשאלה האם איברים מלאכותיים אלו הפכו להיות חלק מהגוף, ונפקא מינה להרבה גופי תורה, ובהם: קיום מצוות שמיעה וראיה באיברים אלו, הנחת תפלין, נשיאת כפים ונטילת לולב  בידיים מלאכותיות מסוג זה, ןעוד.

• • •

והנה מצאתי בדברי החזון איש (יו"ד סי' ד ס"ק יד) שכתב: "והנה דברי הפלתי ז"ל תמוהים מאד, דודאי בשר זה המתפקד תפקיד הלב ומחיה את הבעל חי הוא באמת הלב, ואם נשתנתה צורתה החיצונה, לא מצינו שהלב נטרף בשינוי תואר". ומדבריו נראה כי לא חשיבות "שֵם" האיבר היא הקובעת, אלא התפקוד שלו. ולכן לדעתו, תרנגולת שאין בה לב בשמו וב"תוארו" המוכר לנו, אלא איבר אחר הממלא את תפקידו, אינה נחשבת כמחוסר לב.  ומדבריו ביקשתי ללמוד, כי גם איבר מושתל ממלא את אותו תפקיד של איבר הטבעי, ולפיכך הוא נחשב כאיבר הטבעי לכל דבר, והוא חלק בלתי נפרד מגופו של ה"מושתל".

אולם כשמסרתי את שיעור בנושא זה בפני תלמידי חכמים מובהקים, טענו לעומתי כי שאין כל הוכחה מדברי החזון איש, כי החזון איש החשיב רק איבר טבעי כחלק מהגוף, אך לא דיבר מעולם על איבר מלאכותי. ולכן החזון איש הכשיר רק בשר עוף שאיבר אחר מגופו מילא את תפקיד הלב, אך מעולם לא החשיב איבר מלאכותי הממלא את תפקיד האיבר הטבעי, כאיבר מאיברי הגוף.

אולם לענ"ד אין כל סיבה וטעם לחילוק זה, כי עיקר הסברא המבוארת בחזון איש היא שהאיבר ממלא את "תפקיד הלב", ובזה אין נפקא מינא אם זהו איבר בשר או איבר מלאכותי.

אשמח מאד לשמוע את חוות דעת מעכ"ת בנדון. ובהזדמנות זו, רציתי לשאול את מעכ"ת, האם ידועות דעות נוספות מדברי הפוסקים, הסבורים שאיבר פנימי [או חיצוני] נחשב חלק מגוף האדם.

 

בברכה ובהוקרה וביקרא דאורייתא, ובידידות רבה

צבי רייזמן

 

***

על מכתבי השיב ראש הישיבה:

בס"ד, מרחשון תשע"ט

 

לידידי עוז צנא מלא ספרי דרופתקי דאורייתא

מקים עולה של תורה וחסד הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א

אחדשה"ט

ראשית הנני בהתנצלות על איחורי עד עתה על מכתבו היקר כידוע לכת"ר טרדותי הרבות וטרדת הישיבה והזמן שאין לבי פנוי לעסוק בסוגיות מלבד המסכת הנלמדת בישיבה, ועתה באתי על הדורון הנאה ששלח לי מעכ"ת ושמחתי כמוצא שלל רב בקבלת ספריו המפורסמים רץ כצבי על עניני החודשים והמועדים.

ועתה אבוא בדברים קצרים מקופיא על מה שדן במכתבו הקודם בענין אברים מושתלים, וכמובן שאינו להלכה ולא למעשה נכיון שאיני שקוע בסוגיות אלו ולוואי שאזכה לזה.

הנה יש לדון מתחילה על עצם החיבור בין אברים אלו לגוף האדם ועיקר הנידונים שמצינו בזה הוא לגבי דיני חציצה בטבילה ולגבי טלטול בשבת וכדו', וכבר דנו הפוסקים בארוכה ובודאי ידוע לכ"ת ואציין בקצרה לדברי שו"ת הר צבי יו"ד קס"א, אגרו"מ יו"ד ק"ד, ועוד (יש לציין גם לדברי החכמ"א הנודעים לגבי סתימה בשיניים שחוצצת וכבר כתבו פוסקי זמנינו שנידון זה אינו בסתימה קבועה כמו שעושים היום), אכן נידון זה הוא מצד דרגת החיבור.

אבל מעכ"ת דן בנידון נוסף האם נקרא אבר זה 'במקום' האבר המקורי של האדם, והוא באמת נידון חדש, ושמעתי מהגרש"מ עמאר שליט"א שיש לדון שחרש בימינו השומע ע"י מכשירי שמיעה שנידון כפקח וקידושיו קידושין והיינו שיש לדון שיש לו דבר אחר במקום אזניו, ואכן יש להעיר ע"ז מהסוגי' בגיטין דף ע"א בדין חרש שיכול לדבר מתוך הכתב שנחלקו בזה האי דינו כחרש או לא, ועי' חת"ס שם שכתב שחרש מעיקרו ודאי לא מהני מה שיכול לדבר מתוך הכתב, ואולי כשיש לו מציאות של שמיעה שאני, אלא שאיני יודע האם הוא גדר של שמיעה או צורה של העברת המסרים בלחוד (היינו האם המציאות היא ששומע כמו כל אדם או שיש לו איזה גורם שמתרגם לפי מוחו את הדבר הנשמע).

וכלפי דברי החזו"א אף שבפשטות צדקו דברי כ"ת שעיקר כוונתו מצד שיש לדבר 'תפקיד ותועלת' של אותו אבר, מ"מ נראה שיש לחלק (ואולי לזה כוונו הת"ח הנזכרים) שהרי ה פשוט לכאו' שאדם שמונשם ע"י מכונה חיצונית או מכונה שמזרימה לו דם כמו הלב וכדו' לא נדון את המכונה כחלק ממציאותו, וא"כ מה לי מכונה גדולה או קטנה הנמצאת בתך גופו.

והיינו שקודם לנידון האם הוא משמש ב'תפקיד' של אותו אבר יש לנו לדון האם הוא 'חלק' ממנו, ובזה שפיר יש לחלק בין אם הוא מציאות של גוף או לא.

וקצרתי בזה מחמת שאיני בסוגי' כלל ורק כדן בענין מקופיא.

בהוקרה רבה על כל פעלו ומסירותו לרומם קרן התורה וכבוד לומדיה, בברכה שיזכה להגדיל תורה ולהאדירה מתוך הרחבת הדעת.

בהוקרה רבה והדדית

אליעזר יהודה פינקל

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים, בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

סומא בנשיאת כפים

      סומא בנשיאת כפים   א. במשנה במגילה (פ"ד מ"ז) מובא: "כהן שיש בידיו מומים לא ישא את כפיו". ובגמרא (שם כד, ב) אמרו:

קרא עוד

חודש שבט – גילה

  חודש שבט גילה   א. לפי סדר י"ב לשונות השמחה המכוונים כנגד חודשי השנה, חודש שבט הוא כנגד "גילה".  ויש לברר את פשר לשון

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

שיעורי
עולמות בעיון

נוי סוכה

א. נוי סוכה – המצווה וטעמיה מנהג ישראל לעטר את הסוכה בנוי וקישוטים המוזכר בש"ס • "זה א-לי ואנוהו, עשה לפניו סוכה נאה" – חיוב

קרא עוד

שטרי הדיוטות בשבת

א. קריאה בשטרי הדיוטות – ביאור האיסור וטעמו איסור קריאה בשטרי הדיוטות בשבת, והגזירה שלא לקרוא בדבר שמביא לקריאה בהם • קריאה באגרות שלום •

קרא עוד

חיוב שמחה ביום כיפור

א. האם יש חיוב שמחה ביום הכיפורים כבשאר הימים טובים מדברי חז"ל ורבותינו הראשונים יש משמעויות סותרות לכאורה, האם יש חיוב שמחה ביום הכיפורים, כשם

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים