האם מלחמות ישראל בימינו נחשבות כ'מלחמת מצוה'

האם מלחמות ישראל בימינו נחשבות כ'מלחמת מצוה' – דעת הרב הרצוג הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף

עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', בשמחת תורה תשפ"ד, עלתה לדיון השאלה – האם מלחמה זו מוגדרת על פי ההלכה כ'מלחמת מצוה'. לאמיתו של דבר, שאלה זו נשאלת מאז קום מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, ולאורך כל מערכות ישראל והמבצעים המיוחדים של צה"ל וכוחות הביטחון – האם ניתן להגדירם כ'מלחמת מצוה', ונפקא מינה לדינים שיבוארו להלן.

א. בפרק השמיני של מסכת סוטה, נתבארו פרטי הדינים של הפטורים מלצאת למלחמה [בנה בית חדש ולא חנכו, אירס אשה ולא לקחה ועוד], ובסיום הפרק (משנה ז) נאמר: "במה דברים אמורים, במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה, הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, במלחמת מצוה. אבל במלחמת חובה, הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

בסוגיית הגמרא (סוטה מד, ב) נתבארה מחלוקת חכמים ורבי יהודה: "אמר רבא, מלחמות יהושע לכבוש, דברי הכל חובה. מלחמות בית דוד לרווחה, דברי הכל רשות. כי פליגי, למעוטי עובדי כוכבים דלא לייתי עלייהו [שלא יבואו עליהם]. מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות. נפקא מינה, לעוסק במצוה שפטור מן המצוה". מדברי הגמרא עולה כי יש שלושה סוגי מלחמות:

• מלחמת כיבוש ארץ ישראל היא לכולי עלמא מלחמת מצוה.
• מלחמה "להרווחה" – להוסיף ולכבוש ארצות נוספות היא לכולי עלמא מלחמת רשות.
• במלחמה יזומה כדי למנוע מנכרים "דלא לייתי עלייהו" – שלא יבואו בעתיד להילחם עם ישראל, נחלקו חכמים ורבי יהודה, האם זו מלחמת רשות או מלחמת מצוה. לדעת רבי יהודה זו מלחמת מצוה, והעוסק בה פטור מן המצוה. ולדעת חכמים זו מלחמת רשות, והעוסק בה אינו פטור מהמצוות.

"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" – מלחמת מצוה

ב. הרמב"ם (מלכים פ"ה הלכה א-ב) כתב: "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה – זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". ויש לבאר מהו גדרה של מלחמת "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", ומה המקור לדברי הרמב"ם כי זו מלחמת מצוה.

ואמנם הלחם משנה (שם) הקשה: "למה לא כתב רבינו [הרמב"ם] דהא דלמעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו הוי רשות כרבנן, דאמרי למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו דהוי רשות, ולא כתב אלא שנלחם עם שאר העם להרחיב גבול ישראל, דהיינו מלחמת בית דוד לרווחא, דאמרו בגמרא דהכל מודים בה. וחלוקה דפלוגתא לא הוזכרו בדבריו כלל". כלומר, מדוע הרמב"ם כתב כי מלחמת רשות היא רק מלחמה "שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו", ולא כתב שגם מלחמה "למעוטי עובדי כוכבים דלא לייתי עלייהו" שבה נחלקו חכמים ורבי יהודה, היא מלחמת רשות – שהרי הלכה כדעת חכמים.

ותירץ: "ויש לומר דהוזכרה במה שאמר ולהרבות בגדולתו ושמעו, דהכוונה שיראו ממנו ולא יבואו עליו, והיינו למעוטי עכו"ם דלא לייתי עלייהו". ומפורש בדבריו כי לדעת הרמב"ם, חכמים ורבי יהודה נחלקו רק במלחמת "מנע" שעושים כדי שהנכרים לא יבואו להילחם על ישראל בעתיד. ומלחמה מסוג זה היא אכן מלחמת רשות לדעת חכמים, והוזכרה בדברי הרמב"ם בכלל מלחמה שהמלך עושה כדי "להרבות בגדולתו ושמעו". אולם כאשר נכרים באים להילחם על ישראל, זו בוודאי מלחמת מצוה – ועליה כתב הרמב"ם כי "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", היא מלחמת מצוה.

הנה כי כן, ברור איפוא, כי כאשר נכרים מתקיפים את ישראל, המלחמה נגדם היא ודאי מלחמת מצוה. אך יציאה למלחמת "מנע" כדי שלא יתקפו את ישראל בעתיד היא מלחמת רשות.

מהי המצוה במלחמת "עזרת ישראל מיד צר"

ג. כיבוש ארץ ישראל, וכן המלחמה בעמלק הן בוודאי קיום מצוה, וברור כי מלחמות אלו הן "מלחמת מצוה". אולם יש לעיין מהי ה"מצוה" במלחמת "עזרת ישראל מיד צר".

הרב שלמה יוסף זוין, דן בכך בהרחבה במאמרו "מלחמה" (לאור ההלכה, עמ' יג-טו), וכתב שלא יתכן לומר שמצוה זו נובעת מחובת ההצלה המפורשת בפסוק "לא תעמוד על דם רעך", היות ומחמת מצוה זו אין חיוב להסתכן להצלת הזולת, וכפי שפסק המשנה ברורה (סימן שכט ס"ק יט) "אם יש סכנה למציל אינו מחויב, דחייו קודם לחיי חברו, ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מוודאי דחברו". ומכאן לכאורה יש לתמוה על מה שכתב ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי תורה, במסקנת שיעורו לפרשת שמות (תשפ"ד) בנדון "אם יש דין מלחמה בזמן הזה", כי "באמת אפשר שאין בזמן הזה דין מלחמה, והצלת ישראל מצר שבא עליו מצוותה מצד הצלת הנפש ומקורו מלא תעמוד על דם רעך", והסבר זה כבר נדחה מדברי המשנה ברורה הנ"ל, וצ"ע.

אמנם כל זה בנוגע להצלת יחיד, אך כאשר מדובר בהצלת רבים "בדין זה נחלקו שנים מגדולי דורנו, מבלי שאחד מהם ראה את דברי חברו. רבי מאיר שמחה מדווינסק, כתב באור שמח (רוצח פ"ז ה"ח) שאפילו בשביל הצלת רבים אין לו לאדם להכניס עצמו לספק סכנה. אולם הגרא"י קוק במשפט כהן (סימן קמב-קמד) מאריך הרבה ומבדיל בין רבים, שכל זמן שאין שם רוב האומה, דינם כיחידים. אבל להצלת כלל ישראל חייב אדם למסור עצמו בתורת הוראת שעה ומיגדר מילתא". וכדבריו שם: "דעל כרחך ענייני הכלל דמלחמות, יוצאים הם מכלל זה ד'וחי בהם', שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה, אלא דמלחמה והלכות צבור שאני. ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכתב הרמב"ם (מלכים פ"ג ה"ח) דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף, וכמו הרוגי מלך נכסיהם למלך (סנהדרין מח, ב) ופסקה הרמב"ם שם, וכל אלה ועוד כיוצא בזה הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד, ומהם גם כן דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, ואי אפשר ללמוד מזה למקום אחר".

ואילו לדעת הרב שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב ואב"ד בבית הדין הגדול (עמוד הימיני סימן טז) "המצוה היא מדין נקמה, וזה נלמד ממה שציוותה תורה על הנקמה במלחמת מדין (במדבר פרק לא). וזהו הביטוי של הרמב"ם "עזרת ישראל מיד צר", דהיינו על משקל הכתוב (במדבר כה, יז-יח) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם. ועיין רמב"ן על התורה שם על הפסוק (שם לא, יד) וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שפנחס חשב שזו כדין מלחמה רגילה, שיש בה דין להחיות הטף והנשים, ופירש לו משה שזו מלחמת נקמה היא ובה יש להרוג גם הטף משום נקמה. ומנוסח זה של וַיִּקְצֹף משֶׁה, אע"פ שלא אמר להם כלום מעיקרא איך עליהם להתנהג, נראה שהוא דבר מסברא ואין צריך ציווי מיוחד לזה. אם כן שמענו מכאן, שיש מושג מיוחד של מלחמת נקמה וזוהי מלחמה כנגד הצוררים את ישראל, ובהם יש דינים מיוחדים. ועכ"פ ודאי יש בזה מצוה גם לדורות כשם שהיתה במדין, כי נלמד ממדין בבנין אב. ועל פי זה נראה שזה מקור ההלכה, שאם כבר באו העכו"ם לכולי עלמא מצוה, והיינו מצוה בגדר מלחמת מצוה שהכל יוצאים, והיינו מצד מצוות הנקמה נגד צוררי ישראל".

ונראה לענ"ד להעיר על דבריו מדברי המדרש (במדבר רבה, פרשה כא, ד) "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, למה, כי צוררים הם לכם, מיכן אמרו חכמים בא להרגך השכם להרגו", ומכאן נראה שמלחמת מדין לא היתה מדין נקמה אלא מחמת הצורך להתגונן מפניהם, מדין "הבא להרגך השכם להרגו", וצ"ע.

הרב ישראלי (שם סימן יז) כתב טעם נוסף – מהי המצוה במלחמת "עזרת ישראל מיד צר", שהיא "מדין קידוש השם, שבזה שכל איש ישראל שיכול לעשות זאת, יוצאים חוצץ כולם כאיש אחד נגד הרוצחים שמגמתם לפגוע באנשים מישראל, שם שמים מתקדש. ומטעם זה יש בזה דין של מלחמת מצוה לכל פרטיה. וכאשר הצר בא על ישראל באשר הם ישראל, הרי אם יצליח זממם אין לך חילול השם גדול מזה, על כן במלחמה עמהם הרי זה מגדר של קידוש השם. וכן במלחמת מדין, שמשם למדים, כאמור, היסוד של מלחמת מצוה בעזרת ישראל מיד צר, הקב"ה אמר למשה (במדבר לא, ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. ואילו משה רבנו אמר (שם פסוק ג) לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. וברש"י שם, שהעומד נגד ישראל כאילו עומד נגד הקב"ה. הרי שמלחמה על כבוד ישראל יש בה משום קידוש שם שמים. ומכיוון שזה מגדר של קידוש השם, אין קיימות בזה השאלות על פיקוח נפש, שכל עיקרו של קידוש השם מחייב מסירות נפש ולא שייך בזה המצוה של וחי בהם".

איזו 'מלחמת מצוה' אפשרית בזמנינו

ד. לאור האמור בדברי הרמב"ם כי מלחמת מצוה היא "מלחמת ז' עממים ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", במציאות הנוכחית בימינו, לכאורה אין היום מלחמת מצוה אלא רק "בעזרת ישראל מיד צר" בלבד, וכפי שכתב בשו"ת משיב מלחמה (ח"א שער א סימן ב) "כי בנוגע למלחמה נגד ז' עממין, כבר כתב והורה הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"ד) כבר אבד זכרם. ובאשר למלחמת עמלק, גם הוא אבד מאתנו, אם כי הרמב"ם לא הזכיר זאת כלפי עמלק. נוסף על כך, כתוב בהגהות מיימוניות (שם אות א) מצוה זו אינה נוהגת עד ימות המשיח לאחר כיבוש הארץ, שנאמר (דברים כה, יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. והרמב"ם בוודאי אינו מתייחס בהלכותיו אך ורק לימות המשיח. האפשרות היחידה להתלקחות מלחמת מצוה בזמן הזה היא איפוא, בעזרת ישראל מיד צר".

אולם מצאתי חידוש בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק (מאמר קול דודי דופק, דברי הגות והערכה עמ' 49) בשם אביו רבי משה, כי "פרשת 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור', אינה מוגבלת בחלותה הציבורית כמלחמת מצוה לגזע מסוים, אלא כוללת חובת התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שיגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל. כשאומה חורטת על דגלה 'לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד', היא הופכת לעמלק". המעניין הוא, שהוכחתו לחידוש זה היא מכך שהרמב"ם לא הזכיר בדבריו בפרטי קיום מצות מחיית עמלק ש"כבר אבד זכרם", ומכאן נראה "כי עמלק עדיין קיים בעולם, בשעה שז' עממין כבר ירדו לתהום הנשיה". הגרי"ד הוסיף על כך: "יש לתמוה מדוע הרמב"ם לא השתמש בכללו של רבי יהושע (ידים פ"ד מ"ד) שבא סנחריב ובילבל את כל האומות גם ביחס לעמלק. התשובה על שאלה זו היא פשוטה מאד, הכתוב מעיד כי עמלק עדיין קיים בעולם, וצא וראה מה אמרה תורה 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור'. אם כן אי אפשר לעמלק להימחות מן העולם עד ביאת המשיח. וכך אמרו חז"ל, אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק. אבל היכן הוא עמלק – התשובה שמעתי פעם מפי אבא מרי [רבי משה] זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת על פי הלכה לעמלק".

לדרכו של רבי משה סולובייצ'יק, יתכן כי גם בזמנינו, כאשר נלחמים כנגד "אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל", הרי זה בכלל המלחמה בעמלק המוגדרת בדברי הרמב"ם כמלחמת מצוה.

על חידוש זה בהגדרה ההלכתית של מצות מחיית עמלק בזמנינו, העיר הרב בכור דזורייב (ירחון האוצר פ"ח, פורים תשפ"ד, עמ' קמו) כי הרמב"ם שינה באופן שיטתי את המונח הטבוע בתורה "זכר עמלק" למונח "זרע עמלק": בהלכות מלכים (פ"א ה"ה) "להכרית זרעו של עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק"; "וכן מצוות עשה לאבד זרע עמלק" (שם פ"ה ה"ה); "כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי, ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו" (ספר המצוות, עשה קפז) – כי לדעתו תכלית ההלכה במצוה זו היא הכרתת זרע עמלק, ולא "בחינת עמלק", שמקומה יפה לה בתורת המוסר והמחשבה. ולכן המצוה היא רק על זרע עמלק ולא על אומות אחרות [והסיבה שהרמב"ם לא הזכיר בפרטי קיום מצות מחיית עמלק ש"כבר אבד זכרם" היא, כי משמעות "איבוד זכרם" היא לתרבות ולא לאנשים. ולכן "עמלק וכנען – אבד שמם, אך לא אבד זרעם. וגם אם איננו יודעים מיהו עמלקי [כי סנחריב בלבל את האומות], אך המצוה לאבד את זרעם קיימת גם כיום. משא"כ לגבי עמי כנען, המצוה לאבד את זכרם הושלמה עם שקיעת תרבותם".

דיני מלחמת מצוה ומלחמת רשות – השווה והשונה

ה. כאמור לעיל בדברי המשנה בסוטה, ההבדל בין מלחמת מצוה למלחמת רשות הוא דין "החוזרים מן המלחמה" [בנה בית חדש ולא חנכו, אירס אשה ולא לקחה ועוד] – שנאמר רק במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה "הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן נפסק להלכה בדברי הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ז ה"ד).

כמו כן, בגמרא נאמר במפורש "נפקא מינה, לעוסק במצוה שפטור מן המצוה".

• מלך ורשות בית דין – מדברי הרמב"ם [אות ב] שכתב: "אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה", למד בספר עמוד הימיני (שער א סימן טז) "נפקא מינה, שאין המלך נלחם תחילה אלא במלחמת מצוה".

בנוסף כתב הרמב"ם (שם הלכה ב) "מלחמת מצוה אינו צריך [המלך] ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". מקור הדברים במשנה (סנהדרין פ"א מ"ה) "ואין מוציאים למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד", ומשמע כי למלחמת מצוה אין צורך בנטילת רשות מהסנהדרין.

• אורים ותומים – לדעת הרמב"ן (ספר המצוות, שכחת הלאוין יז) הן במלחמת מצוה והן במלחמת רשות, צריך מקודם לשאול באורים ותומים: "ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי, והוא שיראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה, להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בענין. והוא אמרו יתעלה (במדבר כז, כא) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה".

אמנם בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן עח) כתב, כי דין זה לא נאמר כאשר נאלצים לצאת למלחמת הצלה מידי האוייבים, כפי שעשו החשמונאים בימי בית שני, כשכבר לא היה אורים ותומים: "ענין מלחמה כיון שנוגע לפיקוח נפש צריך ציווי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק. ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להילחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג על זה. ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה, דהוא להצלה, עשו מלחמה בבית שני".

יציאה למלחמה בזמן שאין מלוכה

ו. מדברי הרמב"ם [אות ב] "אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה", נראה כי מלחמת מצוה מותרת רק כאשר המלך מכריז עליה. ומעתה יש לברר כיצד ניתן לצאת למלחמה בזמן שאין מלך ומלוכה בישראל.

הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (הלכות מלכים סימן קמד) כתב במענה לשאלה איך נלחמו החשמונאים נגד אויביהם בלא מלך: "נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל. ואפילו בעניינים פרטיים". והוסיף: "וסעד לדבר הוא לשון הרמב"ם (סנהדרין פ"ד הי"ג) ראשי גלויות שבבבל במקום מלך הם עומדים ויש להם לרדות את ישראל בכל מקום כו'. וקל וחומר שנשיאים המוסכמים באומה, בזמן שהיא בארצה ובשלטונה, באיזו מדריגה שהיא, שהועמדו בשביל הנהגת האומה, לא רק בעיקר בשביל הרבצת התורה, כבני בניו של הלל דלא נקראו שבט כי אם מחוקק, כפי הנראה מסנהדרין (ה, א), דאינם עומדים במקום מלך, כי אם כח בית דין יש להם. אבל אותם שהוסכמו בעמדתם לכתחילה בשביל האומה בהנהגתה הכללית, גם הארצית, כמלכי בית חשמונאי, וגם נשיאיהם, פשיטא דלא גריעי מראשי גלויות שבבבל. ועל כרחך לא הוצרך קרא לרבות ראשי גלויות, שהם דווקא מיהודה ומבית דוד, כמבואר בתוספות (שם ד"ה דהכא בשם הירושלמי), אלא להורות דאפילו בגלות יש להם כח של עמידה במקום מלך ישראל. אבל כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי, על פי דעת הכלל ודעת בית דין, ודאי עומד הוא במקום מלך, לענין משפטי המלוכה, הנוגעים להנהגת הכלל". ומבואר בדבריו, כי בזמן שאין מלוכה בעם ישראל, חוזר כוחו של ה"מלך" לכלל האומה. ובשל כך, אין כל מניעה לצאת למלחמה גם כשאין מלך בפועל, כאשר יש לכך הסכמה של כלל האומה. ובפרט בשעה שיש "מנהיג בסגנון מלכותי" השולט על ענייני העם, שהוא במקום המלך" בכל מה שנוגע להנהגת הכלל.

בעקבות דברי הראי"ה קוק, כתב הרב הראשי לישראל, רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, במאמרו "גיוס בני הישיבות ערב מלחמת השחרור" (נדפס בספר הזכרון משואה ליצחק, ח"א עמ' 237) כי מלחמת השחרור היתה מלחמת מצוה, ואף שלא הוכרזה על ידי מלך וסנהדרין, היות ומלחמה זו "הוכרזה על פי הרשויות המקומיות בכח הציבור של כל אחד ואחד מההסתדרויות, ובתוכם ההסתדרויות הדתיות, ובכללן המזרחי והפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, ועל פי הרבנות הראשית לארץ ישראל וראשי הרבנים של המרכזים הגדולים, תוך ידיעה שזוהי דעת רובא דרובא של הרבנים בכל אתר ואתר. וההסתדרויות של אגו"י ופועלי אגו"י עשו על פי גדולי רבניהם. וכן לא רק הסכמה, אלא עידוד וחיזוק מרוב ישראל בתפוצות. ומי זה יוכל לומר שכל אלו ביחד אין להם הכח של מלך בישראל".

גם האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג (שו"ת דברי יציב חו"מ סימן פא) דן כיצד ניתן לצאת למלחמה כאשר אין מלך, והקשה "מאותם מלכים שמלכו לישראל ומנאום חז"ל בפרק חלק בין אלו שאין להם חלק לעוה"ב, ומסתמא דהני מלכי רשיעי לא מלכו על פי סנהדרין, וגם כמה מלכים שמלכו מעצמם בכח בחרב ובחנית כמסופר בנ"ך וביוסיפון, ולא מסתבר שהיה להם דין מלך – ואיך היו מוציאים למלחמה". ובתירוצו כתב: "ולגבי הוצאה למלחמה יעויין בלשון המאירי (סוטה מדף א) שכתב, כל מלחמה שמלכי ישראל או מנהיגיהם נלחמים עם אויביהם הן מלחמת מצוה". ומבואר כי גם בימים שאין מלך על פי ההלכה, הרשות להוציא למלחמה מסורה לידי המנהיגים.

בהקשר זה ראוי לציין לדברים שכתב הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן פג) בנדון התנדבות ליטול תרופות נסיוניות: "כשציבור נרדפים מדובים ואריות, אשר צריכים להילחם איתם ולגרשם, אפשר דלבד ממאי דחשיב הצלת נפשות, ומצוה על כל אדם לחלל שבת וכדומה בכדי להציל, אפשר דחשיב נמי כמלחמת מצוה. ואף שאין לנו מלך ובית דין, מכל מקום יכולים טובי העיר לכוף ולסכן בכך חיי אנשים כמו במלחמה. אפילו בכהאי גוונא שהיחיד לא היה חייב משום הצלת נפשות. ואם כנים אנו בזה אפשר דגם מלחמה נגד מחלות האורבות לחיי האדם, הוי נמי כעין מלחמת מצוה. ואם היינו זוכים שהכל יעשה על פי דעת תורה, אפשר שהבית דין היה רואה בצורך של נסיון תרופות כמלחמת מצוה של הצלת נפשות. ולכן בזמננו אף שלא נעשה על ידי דעת תורה, מכל מקום כיון שנעשה עכ"פ על ידי מומחים גדולים ובזהירות רבה, מסתבר שאין איסור להתנדב לכך". הנה כי כן, גם מדברי הגרש"ז נראה ברור, כי במצב של סכנה ודאית לכלל הציבור, הרי זו מלחמת מצוה, גם ללא הכרזת מלך וסנהדרין.

•     •      •

מלחמות ישראל מאז הקמת המדינה – מלחמות מצוה

ז. הסוגיא – מהי מלחמת מצוה, גדריה והלכותיה, הלכה למעשה, לא נתבררה די הצורך בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, מהסיבה הפשוטה שמאז חורבן בית המקדש השני, לא היתה אפשרות מעשית ליהודים לצאת למלחמה עם אויביהם, ורק בתקופת הקמתה של מדינת ישראל, וכינונו של צבא ההגנה לישראל, נדרשה הכרעה בנדון. וראש המדברים בענין זה היה הרב הראשי לישראל דאז, רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שקבע (שו"ת היכל יצחק או"ח סימן לז וסימן לט, מאמרו "על הקמת המדינה ומלחמותיה", תחומין ח"ד עמ' 13-24) כי מלחמות ישראל בעת החדשה הן מלחמות מצוה.

בטרם נביא את עיקרי הדברים, נציין לדברים שכתב בענין זה הרב פרופ' נריה גוטל (ספר הזכרון משואה ליצחק, ח"ב עמ' 312) "דור דור ודורשיו, משמיא קא זכו ליה לרב הרצוג, ובסדרי השגחה כללית ופרטית נקבע, כי הוא הוא זה שיעמוד על אדני ההכרעות ההלכתיות, באותה שעה גורלית של קום המדינה. שעה זו היתה כמובן צומת הלכתית סבוכה ומורכבת. מאז ועד היום, תפיסה זו של הגדרת מלחמות ישראל בעת החדשה כ'מלחמות מצוה', על כל הנובע מכך, הפכה זה כבר ללחם חוק. משנת הרב הרצוג בנדון הפכה להלכה רווחת, עד שרואים בה מוסכמה פשוטה. דומה שראוי להביא גאולה לעולם ולהחזיר עטרת הרב הרצוג למקומה. ראוי שהכל ידעו שתפיסה זו היתה בשעתו נתונה במחלוקת גדולי ישראל, והרב הרצוג הוא זה שיש לו לגביה זכויות יוצרים".

הרב הרצוג מנה ארבע טעמים מדוע מלחמת העצמאות הוגדרה כמלחמת מצוה:

• במלחמה לצורך כיבוש ארץ ישראל, שהיא מצות עשה מן התורה.
• מדובר בהצלת ישראל מסכנת כיבוש ארץ ישראל.
• הצורך במלחמה הוא פיקוח נפש של מאות אלפי יהודים הגרים בארץ ישראל ונמצאים בסכנה.
• השואה האיומה הוכיחה שיש צורך במקום מיוחד לעם ישראל שאיננו נתון לשליטת האומות.

וכבר הבאנו לעיל [אות ו] את דבריו, שגם בזמן שאין מלוכה בעם ישראל, חוזר כוחו של ה"מלך" לכלל האומה, ולכן מלחמה שנעשית על דעת רובו של עם ישראל היושב בארצו, היא מלחמת מצוה שנעשית על פי דין מלך.

הגדרה זו תורגמה על ידי הרב הרצוג להכרעות מעשיות:

• המותר או חייבים להתנדב לפעולות ולאיזו… אפילו אם לא נדון מאבק זה בדין מלחמת מצוה. ועל כן תמיהני איך תעלה על הדעת שאלה אם מותר, לא רק שמותר לנו אלא שמחוייבים אנחנו. אך לעצם הענין כבר הבעתי את דעתי שזוהי מלחמת מצוה, ולמלחמת מצוה מוציאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
• בל תשחית… ביארתי לעיל המאבק שלנו הוא בסוג מלחמת מצוה פשוט שמותר להשחית.
• הסתרת כלים בקרקע…. נסיעה באוטו לפני ואחרי ההתקפה…. לפי דעתי שזוהי מלחמת מצוה הרי זה מותר מבלי להשתמש בעיקרון של הגנה לשם הצלת נפשות מישראל.
• שימוש בטלפון בשבת, לפי הגדרתי שזוהי מלחמת מצוה, הרי כל זה חלק ממעשה המלחמה וכשהותרה מלחמה בשבת לאו דווקא עצם מעשה הקרב הותר אלא כל שיש לקרב צורך חיוני בו.

כפי שהוזכר לעיל, הנדון ההלכתי האם המלחמות מאז קום מדינת ישראל הן מלחמת מצוה, ראשיתו באותם הימים: "בימי מלחמת השחרור בשנת תש"ח ביקשו להקים גדר בטחון מסביב לשכונת קרית שמואל בעיר טבריה, מחשש התנפלות הערבים על שכונה זו, אם מותר במקרה זה להמשיך בעבודה גם בשבת" – זו כותרת הסימן בספרו של הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק, או"ח סימן לא) אשר מייצגת נאמנה את המחלוקת שהיה באותה עת בין רב העיר טבריה, הרב ורנר, לרבה הראשי של ארץ ישראל, הרב הרצוג. הרב ורנר דן בשאלה זו מצד הלכות פיקוח נפש, ובשל כך ביקש לדמות את הנושא לדין התרעה על דבר, שאין בה כדי להתיר חילול שבת בעיר שאליה עדיין לא התפשטה המגיפה. ומאחר בטבריה לא היתה התנפלות של ערבים, סבר הרב ורנר שהמצב אינו מוגדר כפיקוח נפש. לעומתו, הרב הרצוג חתם את התשובה בענין זה באמירה חדה, המסכמת את גישתו לענין זה: "עלי להעיר שאני דברתי רק מנקודת ההשקפה של פיקוח נפש, אבל לדעתי מאבק זה שלנו יש לו דין מלחמת מצוה מאחר שהאו"מ נתנו לנו חלק מארץ ישראל, ואם לא נתגונן כראוי נפסיד חלילה הזדמנות זו, וגם לא יהא לנו עוד מקלט מוכן לאחינו שבגולה במקרה של צרה. ואם נפסיד הזדמנות זו, זה יביא ח"ו המוני ישראל לידי יאוש ויגרום ח"ו בהמשך הזמן ביטול דת קדשנו ברוב האומה וטמיעה והתבוללות. ובמלחמת מצוה הלוא צרים לכתחילה בשבת על עיירות של גוים, ומכל שכן לעשות פעולות של הגנה".

גם הגרי"ש אלישיב, שהתמנה על ידי הרב הרצוג לדיין בבית הדין הרבני בירושלים בשנת תשי"א, נקט בספרו קובץ תשובות (ח"א סימן רמג) כי מלחמות ישראל בימינו הן מלחמת מצוה. הגרי"ש נשאל על האמור בתורה במחנה היוצא למלחמה (דברים כד, יג-יד) "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ, וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" – "האם לצרכים קטנים מחויבים לצאת למקום המיוחד הנמצא מחוץ למחנה, כי זה טורח גדול ללכת לשם, כגון בלילה או כשהזמן דחוק". בתשובתו הביא הגריש"א את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים [אות ב] "ואי זו היא מלחמת מצוה – עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", וכתב: "ואנן הלוא במלחמת מצוה עסקינן". ובהמשך דבריו כתב: "אמנם נראה לדון שהלכה זו לתקן מקום מיוחד מחוץ למחנה מוטלת על הציבור, ואז בודאי אסור לו ליחיד להפנות בתוך המחנה. אולם במקרה ולא תיקנו להם מקום מיוחד חוץ למחנה, וכל אחד בוחר לו מקום בתוך המחנה, בכהאי גוונא יש לומר דאין נפקא מינה לגבי היחיד, שהרי סוף סוף בוטלה מצוה זו. ולפי זה אם רוב החיילים הנמצאים על ידך אינם מקפידים על זה, עכ"פ לקטנים, אם כן יש לצדד להקל במקום שיש טורח גדול ושעת הדחק". מפורש איפוא, בתשובתו של הגרי"ש לשאלת חייל הנמצא במחנה של צה"ל, כי המחנה הוא מחנה של "מלחמת מצוה".

[במאמר המוסגר יש לציין את מה שכתב הגרי"ש באותה תשובה: "ומה גם שלפי דברי החזון איש (עירובין, ליקוטים סי' קיב ס"ק ו) ארבעה הדברים שפטרו במחנה [כאמור במשנה (עירובין פ"א מ"י) "מביאים עצים מכל מקום, ופטורים מרחיצת ידים, ומדמאי, ומלערב"], והוא הדין מה שנאמר באותה פרשה "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ", ושם נאמר "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ", אינם אלא במלחמת כל ישראל, מלחמת מצוה או רשות, על פי מלך וסנהדרין. אבל נכרים שיצאו למלחמה על ישראל אף שזו מלחמת מצוה, מכל מקום אינם בכלל הנ"ל". כלומר לדעת החזון איש, מלחמת "עזרת ישראל מיד צר" היא אכן מלחמת מצוה, אולם אין בה דין "מחנה" של צבא [היות ולא נעשתה "על פי מלך וסנהדרין"] לגבי "ארבעת הדברים" שהוזכרו במשנה בעירובין בדיני ה"מחנה", והוא הדין להלכה של "יתד תהיה לך" שנאמרה ב"מחנה" היוצא למלחמה].

נראה שגם לדעת הגר"ע יוסף (יחוה דעת ח"ב סימן יד) כל מלחמות ישראל נחשבות למלחמת מצוה, כפי שכתב בתשובתו לשאלה "כהנים חיילי צה"ל שהשתתפו בקרבות נגד צבאות מצרים ירדן וסוריה, במערכות ישראל, ופגעו והרגו מחיילי האויב – האם דינם ככהן שהרג את הנפש שאינו נושא כפיו לברך את ישראל", לפנינו דבריו: "כהנים שהם חיילי צה"ל עומדים לגונן על ישראל ועל ארצנו הקדושה, שאין ספק שמצוה רבה הם עושים לקדם פני צבאות האויב הבאים לזרוע הרס ולהשמיד ולהרוג ולאבד אנשים נשים וטף, וזהו מה שפסק הרמב"ם, שעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם היא בכלל מלחמת מצוה, ואם כן בוודאי שאין ספק שכהנים אלה כשרים לנשיאות כפים".

כיוצא בזה כתב הרב שלמה גורן, בשו"ת משיב מלחמה (שער א סימן ב) "עלינו לשאול את עצמנו בכל הנוגע למלחמת שלום הגליל, מה דינה של מלחמה זו – מלחמת מצוה או מלחמת רשות או מלחמת שווא כפי שטוענים חוגים מסויימים. עלינו להיזכר במצבם הבטחוני של יישובי הגליל במשך כשבע שנים לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל כשהיו נתונים להפגזות יומם ולילה של קטיושות וירי ארטילרי אחר, ולאיומים של חדירת מרצחים מעבר לגבול, בהתחשב עם הקרבנות הרבים שסבלו יישובים אלו והדם הרב שנשפך בתקופה שלפני מלחמת של"ג הבתים שנהרסו עד שהחלה נטישה המונית של קרית שמונה נהריה וכל יתר הישובים בגליל המערבי ובאצבע הגליל. האם טוב יותר מצבם זה מנכרים שצרו על עיירות ישראל ולא באו אלא על עסקי תבן וקש, שאם העיירות היו יושבות על הספר חייבים לצאת כנגדם במלחמה ולחלל עליהם את השבת. ברור שדינה כדין מלחמת מצוה מן הסוג של עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, שכל יהודי חייב להשתתף במלחמה זו".

•     •      •

מבצעים ופעולות צבאיות – מלחמת מצוה

ח. ונראה כי לא רק למערכות צבאיות כוללות הנקראות "מלחמה" יש דין מלחמת מצוה, אלא גם מבצעים ופעולות צבאיות הנצרכות להגנה על מדינת ישראל ותושביה, הם מלחמת מצוה, כדלקמן:

• פעולות התגמול – בספר עמוד הימיני (סימן יד) דן אודות "פעולות התגמול" – השם שניתן לפעולות ההרתעה של צה"ל שנעשו בשנות החמישים והשישים, שהתבצעו בעקבות פעולות טרור נגד תושבי ישראל ופעולות הטרדה של צבאות המדינות הגובלות בישראל, וכתב: "בנדון דין שהמרצחים עושים מלאכתם בהלוך ושוב, וכך היא דרכם לעשות במחשך מעשיהם ולברוח ולבוא מחר שוב, אין זה גדר פעולה מונעת, כלפי להבא, אלא אנחנו נמצאים בתוך תוכן של הפעולות, וכל מלחמה יש לה זמנים של הפסקות והחלשת הפעולות כגון בלילה וכיו"ב. האם יעלה על הדעת לומר שמכיון שברגע זה אין האויב נלחם הרי זה רק בגדר למעוטי עכו"ם דלא ליתן עלייהו. וגם נדון דידן הם בעצם בתהליך ההתקפה עלינו כל הזמן, אלא שבחרו להם דרך הפעולה בהפסקות לנוחיותם וליעילות מעשיהם. וע"כ הרי זה גדר אתו אינהו עלן, שזו מלחמת מצוה ללא כל ספק".
• מבצעים לחילוץ שבויים – בשו"ת יביע אומר (חושן משפט ח"י סימן ו) דן "בענין מבצע יהונתן [חילוץ החטופים במבצע אנטבה] – אם הוא תואם לעמדת ההלכה", וכתב בתוך דבריו: "אם המבצע מתוכנן היטב ע"י מומחים צבאיים, באופן שקרוב לודאי שיצליח ה' בידם להציל את החטופים באוגנדה, אף על פי שיכולות להיות הפתעות שאינן צפויות מראש, כמו שקרה בעוונותינו הרבים בילדי בית הספר שנחטפו בעיר מעלות, מכל מקום הרי בכל מלחמה ישנן סכנות האורבות, ואפילו הכי אמרו חז"ל שצריכים לצאת בכלי זיין ולחלל שבת להצלתם. ולפי מה שכתב בשו"ת משפט כהן (סימן קמג) נראה שהסכמת הצבור לבחירת ממשלה, יש לה דין מלכות. ומכל שכן שאין איסור בזה אם נהרגים בשעת מלחמה להציל החטופים, דהוי מלחמת מצוה. מכל מקום במלחמת מצוה לכולי עלמא מצוה להציל אף כשיש סכנת נפשות, וכאן נחשב למלחמת מצוה".
• בתקופה של פיגועי טרור – ידידי רבי אברהם אבידן, ראש ישיבת שעלבים והרב הצבאי של פיקוד המרכז כתב בספרו משא בהר (עמ' 32) "נראה שלענין חלות דיני מלחמה אין צורך במערכה בקנה מדיני גדול, אלא כל התנפלות של אוייב על יהודים בשל היותם יהודים בכדי לפגוע בהם, הופכת את היציאה כנגדו למלחמת מצוה. ראיה לכך ממה שפסק המחבר בשו"ע (סי' שכט סע' ו) שנכרים שצרו על עיירות ישראל מצוה לצאת כנגדם בכלי זיין גם בשבת, אף שהדבר כרוך בסכנה אישית. ומה מחייב את הסיכון, הרי אין חובה כזו בפיקוח נפש – אלא צריך לומר שאף מצב כזה נכלל בגדר מלחמה של "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"א). מכאן שכל ההתקפות והפיגועים של אירגוני החבלה דין מלחמה ממש להם. כל שהפגיעה ביחידים איננה על דרך מקרה וכדומה, אלא כחלק משיטת מאבק, שכוונתה לסכן כמה שיותר יהודים, היציאה כנגד מאבק זה נחשבת למלחמת מצוה".

כיוצא בזה כתב הרב טל קידישמן בקובץ דרכי תורה (תשע"ח, עמ' תלג) "הגדר של פיגוע בימינו הוא מלחמת מצוה, כמו שכתב הרמב"ם, ואי זו היא מלחמת מצוה וכו', ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. והרי כל פיגוע שיוצא הוא לא על אדם פרטי ולא על אזור פרטי, שרוצים שיפנו איזה ישוב בשומרון. כמו שראינו שלאחר שיצאנו מעזה, לא רק שהמשיכו לתקוף את ישראל, אלא זה רק עודד אותם ואת מדינות ערב להשקיע בארגוני הטרור, משום שראו שהמאבק שלהם בעם ישראל באמת נושא פירות. ומה שהצליחו ארגוני הטרור לעשות ע"י פיגועים, לא הצליחו הצבאות של מעצמות ערב ביחד. כמו שראינו במלחמות ישראל, שכאשר יצאו להילחם בנו, לא רק שהגנו על עצמנו אלא יצאנו עם שטחים נוספים. לעומת זאת, ארגוני הטרור ע"י פיגועים אלו הצליחו לגרום לנו לפנות ישובים. והם העידו במפורש שאין כוונתם לעצור אלא בשליטה בכל ארץ ישראל. על כן כל מי שמונע פיגוע כזה, נחשב לו כעזרה לכלל ישראל".

ונראה להביא ראיה לדבריו ממה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת סוטה [אות א] בביאור מחלוקת חכמים ורבי יהודה: "בהריגת ההורגים אותם ולהחלישם עד שלא יהרגו ישראל ולא ילחמו בארצם, תנא קמא קורא לזה רשות, ורבי יהודה קורא לזאת ההריגה מצוה". והחזון איש בהגהותיו על הרמב"ם (מלכים פ"ה ה"א) העיר כי משמע מדבריו "כשהורגים ישראל לפרקים אלא שאינם עורכים מלחמה, אלא שאין אימת ישראל עליהם, וכשפוגשים ישראל יחידי או יחידים הורגים אותם, ולוחמים להחלישם ולהטיל אימת ישראל עליהם". ותמה "וצריך טעם למה לרבנן לא חשיבא מצוה". ומבואר בדברי החזון איש, כי אפילו אם הנכרים לא עורכים מלחמה ממש אלא הורגים יהודים יחידים "לפרקים" – ובמילים אחרות בתקופה של פיגועי טרור, המלחמה נגדם "להחלישם עד שלא יהרגו ישראל ולא ילחמו בארצם", היא מלחמת מצוה, ולכן תמה מדוע לדעת רבנן אין זו מלחמת מצוה.

•     •      •

לסיום, נזכיר את דבריו של ידידי רבי צבי שכטר, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן, שכתב בספרו בעקבי הצאן (סימן לב) כי רבי יעקב קמינצקי, ראש ישיבת תורה ודעת, לא הסכים להצעת תלמידיו של רבי יצחק הוטנר לפדות אותו מהשבי בירדן בממון רב, באומרו: "דכל הך דינא דפדיון שבויים ליתא אלא בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים לאוייב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאוייב הלוא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה. והמשיך לומר, כי על פי ההלכה מדינת ישראל היא במצב של מלחמה עם הערבים, ולכן אסור היה למסור כספים לטרוריסטים". ולפי דבריו יוצא איפוא, שכל המבצעים והפעולות הצבאיות הנצרכות להגנה על מדינת ישראל ותושביה מאז הקמתה, הם מלחמת מצוה.