מן המותר בפיך

תקציר השיעור

א. חז"ל דרשו מהפסוק "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" [הנאמר בתפילין] – "מן המותר בפיך", שכתיבת הפרשיות, עור הבתים והרצועות, צריכים להיות מעור בהמה טהורה. וצ"ב האם גם בכל מצוות התורה, נאמרה  ההלכה "מן המותר בפיך" [שופר ודפנות סוכה מבהמה טמאה].

ב. במשנה נאמר "תפילין שציפן בזהב פסולות", ופירש רש"י: "כתיב לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, שיהא הכל מבהמה טהורה". ותמהו האחרונים על דבריו, וכי זהב נאסר באכילה, ומדוע אינו נחשב "מן המותר בפיך" [שתיית ליקר שמעורבים בו פתיתי זהב].

ג. רבנו בחיי פירש, שלא מצאנו משי בנדבת המשכן "לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא תולעת, ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור". ועל פי דבריו דנו הפוסקים היאך הוכשרו ציצית ושאר צרכי בית הכנסת ממשי.

ד. "מן המותר בפיך" בתשמישי מצוה, ובדבר שהוא "חזותא" בעלמא.

ה. עוד דנו הפוסקים האם דין "מן המותר בפיך" נאמר רק במצוה חיובית, או גם במצוה קיומית [גט, חליצה ומגילת סוטה מעור בהמה טמאה].

ו. הדלקת נר חנוכה בשמן הבא מדברי טמא ["מן המותר בפיך" במצוות מדרבנן].

ז. "מן המותר בפיך" בדברים האסורים משום רוח רעה וסכנה.

ח. דברי האחרונים כיצד הוכשרה צביעת התכלת בציצית מדג טמא.

ט. גידין שתופרים את התפילין, השחרת הבתים והרצועות של תפילין, צבע התפילין – מחומרים שאינם מבהמה טהורה • קולמוס ממין טהור.

י. ארון קודש מעור בהמה טמאה • פרוכת מזמש [עור בהמה טמאה].

מן המותר בפיך

בתפילין ובשאר המצוות

א. בסוגיית הגמרא במסכת שבת (1) כח, א) הסתפקו האם התחש שהיה ימי משה רבנו [אשר מעורותיו השתמשו למלאכת המשכן] היה טהור או טמא, ואמר רב יוסף "מאי תיבעי ליה, תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד". ובהמשך הסוגיא (שם עמ' ב) הוסיפו: "ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי הלכתא [עי' ברש"י ותוספות ביאור השאלה], ודרשו  מהפסוק "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ" [הנאמר בתפילין] – "מן המותר בפיך", שכתיבת הפרשיות, עור הבתים והרצועות, צריכים להיות מעור בהמה טהורה.

וצ"ב האם גם בכל מצוות התורה, נאמרה  ההלכה "מן המותר בפיך", כגון בשופר ודפנות סוכה מבהמה טמאה.

בשאלה זו הסתפק הר"ן במסכת ראש השנה (2), ובתחילת דבריו נטה לומר שתקיעת שופר היא "מלאכת שמים", ולכן אין השופר כשר אלא מבהמה טהורה. אולם משאלת הגמרא בסוף הסוגיא בשבת (1) כח, ב) "מאי הוה עלה דתחש", הבין הר"ן שהגמרא חזרה בה מדברי רב יוסף [שלא הוכשרו במלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד]. ולמעשה נשאר הר"ן בצ"ע [ובשו"ת באהלה של תורה (7) הביא מדברי הרשב"א שנקט כי דברי רב יוסף נשארו למסקנת הסוגיא].

מכל מקום, דברי הר"ן הובאו להלכה ברמ"א (3) סי' תקפו סע' א) שפסק: "שופר מבהמה טמאה פסול". ולדעת המג"א, טעם הדבר בגלל "דאיתקש כל התורה לתפילין כדאיתא בקידושין" (2) לה, א).

ויוצא מדברי המג"א, שבכל המצוות צריך להתקיים דין "מן המותר בפיך", ויש לפסול קיומן בדבר טמא.

בתשמישי קדושה ולא תשמישי מצוה

ב. אולם בשו"ת נודע ביהודה (4) מהדורא תניינא סימן ג) כתב בנו, רבי שמואל לנדא, לדחות את דברי המג"א, והביא ראיה מהגמרא בסוכה (2) שהכשירו סוכה שפיל משמש כאחת מדפנותיה, ואף שכמובן פיל אינו "מן המותר בפיך". ועל כן לדעתו, דין "מן המותר בפיך" נאמר רק "בתפילין וס"ת ומזוזה, שהם תורה עצמה" [כמשמעות לשון המדרש מהפסוק "למען תהיה תורת ה' בפיך] ולא בכל המצוות.

ובהמשך דבריו כתב, כי דין "מן המותר בפיך" נאמר רק בתשמישי קדושה [ולכן גם ברצועות התפילין נאמר דין זה] ולא בתשמישי מצוה. ואמנם גם המשנה ברורה כתב בהלכות שופר (3) על דברי הרמ"א בשם הר"ן ששופר בהמה טמאה פסול, "שאין דין זה ברור", יעו"ש בשער הציון (שם ס"ק יד) שנימק זאת, בגלל שגם הר"ן הסתפק בדבר. וגם יתכן שלא נאמר דין "מן המותר בפיך בתשמישי מצוה [ועי"ש בדברי המשנה ברורה, כי שופר של נבלות וטרפות, כשר לכולי עלמא. ומקור דבריו בגמרא במסכת שבת (1) קח, א) שמותר לכתוב תפילין על גבי עור נבלות וטרפות של בהמה טהורה].

  • דבר שהוא "חזותא" [אין בו ממשות] – בדברי בן הנודע ביהודה (4) בסוף התשובה מבואר חידוש נוסף, שאין פסול "מן המותר בפיך" במשיחת תפילין בשומן דג טמא [הנדון עליו נסבו דבריו], כי המשיחה אינה אלא להצליל הצבע "לחזותא", דהיינו אין זה דבר שיש בו ממשות, ועל כן לא נאמר בזה דין "מן המותר בפיך".

ג. ביישוב הקושיא מסוכה אשר פיל משמש כאחת מדפנותיה, נראה בהקדם דברי רבנו בחיי (2) שביאר מדוע לא מצאנו משי בנדבת המשכן "לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא תולעת, ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור".

ועל פי דבריו דנו הפוסקים היאך הוכשרו ציצית ושאר צרכי בית הכנסת העשויים ממשי. ובתורה תמימה (4) הראה מקור לדברי רבנו בחיי ממש"כ הרמב"ם, שהצבע שהופק מתולעת השני, לא היה מהתולעת עצמה [שהיא שרץ טמא] אלא מהגרגירים שהתולעת נמצאת בתוכם. ועל פי דבריהם תמה התורה תמימה: "לפי המבואר באו"ח שנזהרים לעשות דברים לצרכי בית הכנסת מדברים האסורים לקודש, אם כן היאך אנו משתמשים במשי לצרכי בית הכנסת בפרוכת ומטפחות ומעילים, וזה מעשים בכל יום, ונחשבים לדבר מצוה, והוא פלא".

בשאלה זו עמד גם החתם סופר (5). ובתוך דבריו כתב, שאין להקשות היאך הותר לעשות ציצית ממשי, על פי דברי הר"ן הנ"ל בראש השנה (2), שדווקא תשמישי קדושה כס"ת תפילין ומזוזות לא הוכשרו למלאכת שמים אלא מן מותר בפיך, אבל לא בציצית שהיא תשמישי מצוה, ובזה לא נאמר דין "מן המותר בפיך".

ובישוב מנהג העולם שמשתמשים בבית הכנסת בדברים הבאים מבהמות טמאות, כתב החתם סופר, שהואיל והדבר ספק "ובית הכנסת דרבנן, אזלינן לקולא", והיינו מדין ספיקא דרבנן לקולא.

  • דבר שהשתנה לגמרי – בתוך דבריו כתב החתם סופר (5) טעם נוסף "לישיב מנהגינו להשתמש במשי לצורך בית הכנסת, משום שנארג ממנו בגד, אשתני ופנים חדשות באו לכאן, וזה אהני לכל דבר הבא מטמאה להשתמש בו בקודש, וזה דלא כרבנו בחיי הנ"ל (2)".

"מן המותר בפיך" – רק בדברים שצריך לעשותם מבעלי חיים

ד. התורה תמימה (4) יישב את מנהג העולם להשתמש בבית הכנסת בדברים הבאים מטומאה, וחילק בין שופר ותפילין לסוכה, שדברים העשויים מבעלי חיים אכן צריך שבעלי חיים יהיו "מן המותר בפיך", משא"כ דפנות סוכה שנעשים גם מדומם וצומח, אין צורך ב"מן המותר בפיך. ולכן רק קלף לספר תורה וכן גידי התפירה, העשויים מבעלי חיים, צריך שיהיו "מן המותר בפיך", משא"כ שאר תשמישי בית הכנסת "כגון הארון והפרוכת, ומטפחות ומעילים ועטרות וכד', שכשרים גם מדומם וצומח, לכן כשעושים אותם מבעלי חיים, מותרים אפילו ממין טמא. ולכן משתמשים גם במשי, אף כי הוא יוצא מן הטמא".

על פי חילוק זה מיושבת כמובן, טענת בנו של הנודע ביהודה מדין סוכה מפיל על המג"א, כי שאני סוכה שאין צריך לעשות את הדפנות מבעלי חיים. וכן נקט והאדמו"ר מראדזין בעל התכלת [בתוך דבריו לבאר כיצד הוכשרה צביעת התכלת בציצית מדג טמא] במאמר פתיל תכלת (8). וראה בדברי הרב אליקים דבורקס, בספרו גנוזות הפרשה (13) יישובים נוספים מדברי האחרונים לשאלה זו [ומסיים התורה תמימה: "ומה שלא שימשו במקדש [במשי, כמבואר בדברי רבנו בחיי (2)], אולי יש טעמים אחרים בזה, ובכלל אין ראיה ממקדש, שנעשה הכל על פי הדיבור והוראת שעה].

"מן המותר בפיך" – בדברים שאינם ראויים לאכילה

ה. במשנה נאמר "תפילין שציפן בזהב פסולות", ופירש רש"י: "כתיב לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, שיהא הכל מבהמה טהורה". וכן מבואר בר"ן ובמאירי במגילה, ורבנו מנוח למד כן בדעת הרמב"ם (2). ותמהו רבי עקיבא אייגר (2) והנודע ביהודה (3) מהדורה קמא סימן א) כיצד עלה על דעתם למעט זהב בתפילין מדין "מן המותר בפיך", ובשלמא בדבר שיש איסור והיתר באכילתו [בהמה, שטהורה מותרת וטמאה אסורה] נאמר דין "מן המותר בפיך", להשתמש רק במה שמותר גם באכילה, אבל זהב הרי לא נאסר באכילה, ומדוע אינו נחשב "מן המותר בפיך" [ואף הוסיפו להקשות מדברי רש"י עצמו שפירש במסכת סנהדרין כי פסול זהב בתפילין נלמד הלכה למשה מסיני, ולא מדין "מן המותר בפיך"].

והאדמו"ר מראדזין בעל התכלת במאמר פתיל תכלת (8), וכן בקובץ אור ישראל (10), וכן בספר גנוזות הפרשה (12), כתבו ליישב קושיא זו, שדין "מן המותר בפיך", אינו רק ביחס לכך שצריך להיות דווקא מהמין המותר ולא מהמין האסור, אלא גם ובעיקר, שעליו להיות דבר הראוי לאכילה בפיך. ומכיון שהזהב אינו ראוי לאכילה כלל ועיקר, אין זה "מן המותר בפיך".

ואמנם לפי זה, ראה בדברי הרב דנדרוביץ בקובץ אור ישראל (10)-(11), במה שדן בהרחבה האם מותר לשתות ליקר שמעורבים בו פתיתי זהב. ומסקנתו לאיסור, על פי דברי רבי יצחק אלחנן ספקטור [רבה של קובנה] בשו"ת עין יצחק (5) שהוכיח מדברי הירושלמי, כי דין "מן המותר בפיך" נאמר גם בדברים האסורים משום רוח רעה וסכנה. ועל פי זה כתב הרב דנדרוביץ, לאסור את שתיית הליקר, ע"פ דברי מהרחמ"י פלאג'י שיש סכנה באכילת זהב, ועל כן אין זה "מן המותר" בפיך", במובן זה שאינו ראוי לאכילה מחמת הסכנה שיש באכילתו.

  • • •
  • "מן המותר בפיך" במצוות מדרבנן – יעו' בשדי חמד (6) שהביא את דברי הפוסקים בנדון הדלקת נר חנוכה בשמן הבא מדברי טמא, ונקט להיתר מדין ספק דרבנן לקולא. וראה סיכום הדינים בספר גנוזות הפרשה (12)-(13).
  • ציצית ממשי – יעו' בשדי חמד (6), ובספר גנוזות הפרשה (12).
  • "מן המותר בפיך" נאמר רק במצוה חיובית או גם במצוה קיומית [גט, חליצה ומגילת סוטה מעור בהמה טמאה] – יעו' בספר גנוזות הפרשה (13).
  • גידין שתופרים את התפילין, השחרת הבתים והרצועות של תפילין, צבע התפילין – מחומרים שאינם מבהמה טהורה, ובנדון קולמוס ממין טהור – גנוזות הפרשה (12).
  • . ארון קודש ופרוכת מעור בהמה טמאה – בשו"ת באהלה של תורה (7) ובספר גנוזות הפרשה (13).
  • סיכום החילוקים בדין "כל המותר בפיך" – ראה בספר ספר התכלת (8)-(9), מאת הרב מנחם בורשטין [ירושלים תשמ"ח] בנדון דברי האחרונים כיצד הוכשרה צביעת התכלת בציצית מדג טמא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

חזרת הש"ץ

חזרת הש"ץ א. מקור תקנת חזרת הש"ץ וטעמה דברי הגמרא כי שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם, והמחלוקת באיזה

קרא עוד

אונאת דברים

– בירור והשוואת מחירים ללא כוונה לקנות.
– האם יש איסור 'גזל שינה'.
– אח צעיר המעוניין לשאת אשה לפני אחיו המבוגר, האם צריך לחשוש לאיסור אונאה שיצער בזה את אחיו, ולהימנע מכך.
– מכנה שם לחברו: חומר האיסור • כאשר חברו אינו מתבייש בשם • שם חיבה • קריאת שם לילד שעלול להתבייש בו • כינוי על שם מום באדם • שיבוש בקריאת שם חברו • מכנה שם בדרך בדיחותא

קרא עוד

מוריד הגשם

א. בתלמוד ירושלמי אמר רבי יוחנן: "התפלל ואינו יודע אם הזכיר [מוריד הגשם] אם לאו, קודם שלושים יום, חזקה מה

קרא עוד

מדבר שקר תרחק

א. נאמר בתורה: 'מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק', וכן 'וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ'. ובדברי  הנביא ירמיהו נאמר בגנות השקר: 'לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

כהנים ומלכות

כהנים ומלכות [מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן לשיטתם] כידוע, נס חג החנוכה נעשה על ידי כהנים, כפי שמובא בדברי הגמרא (מגילה יא, א) "לא מאסתים ולא געלתים

קרא עוד

שמיעת מגילה בטלפון או ברמקול

קיום מצוות דרך טלפון ומיקרופון התחדשות הטכנולוגיה בדורות האחרונים, והמצאת מכשירי הטלפון, הביאו לפתחם של הפוסקים שאלות הלכתיות סבוכות. כגון, אדם שאין לו מגילה כשירה,

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.