מנהג ברכת הבנים בליל שבת

מנהג נפוץ בעדות ישראל, לברך את הבנים והבנות בליל שבת. ויש לעיין במקור המנהג, טעמו וסודו. מדוע מברכים את הבנים דווקא בשבת ובערב יום הכיפורים, ומדוע נהגו לברך את הבנים דווקא בפסוקי ברכת כהנים. 

כמו כן צריך עיון כיצד מותר לברך את הבנים בברכת כהנים ובפריסת שתי הידיים, לאור המבואר בדברי הגמרא במסכת כתובות (כד, ב) שיש איסור עשה לזר [מי שאינו כהן] לברך ברכת כהנים בנשיאות כפיים.

א. במנהגי מהרי"ל (הלכות שמחות אות כג) הובא, כי בימים שהיה מהרי"ל באבלותו "בליל שבת, לא בירך הרב הנערים ולא את קרוביו באותה השבת. ויצא מבית הכנסת דומם והלך לדרכו". ומבואר כי דוקא בשבת זו נמנע מלברך את הנערים בגלל אבלותו, אבל בדרך כלל היה מברך את הנערים. עם זאת, לא ברור מי היו "הנערים", ומשמע שלא מדובר דווקא על בניו. וכמו כן מבואר שהברכה היתה בבית הכנסת, עם סיומה של תפילת ערבית, ולא בבית, כנהוג היום אצל רבים.

המנהג לברך את הבנים בליל שבת, מוזכר בספר מעבר יבוק (שפתי רננות פרק מג) שחיברו רבי אהרן ברכיה די מודינא, מגדולי רבני איטליה (יצא לאור במנטובה שנת שפ"ו)  "כשישים אדם ידו על ראש הקטן, מתברך, שנאמר (בראשית מח, יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ, וכתיב (שם פסוק כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. ומנהג לברך בשבת קודש, ובפרט בלילי שבת, סוד שבת מלכתא שהם בינה ותפארת למטה במלכות יתירה שעל המברך ומתברך יחולו הברכות". ועוד כתב שם: "ואם יש לו בת, גם היא יברכנה, ובפרט בליל שבת". 

ובסידורו של היעב"ץ, בית יעקב (הנהגת ליל שבת חדר המטות אות ז) מובא: "מנהגם של ישראל לברך הילדים בליל שבת [אחד האבות ואחד הרבנים] אחר התפילה או בכניסה לבית, שאז חל השפע, וראוי להמשיכו על הילדים ביחוד שאין בכוחם להמשיך שפע במעשיהם. אבל על ידי גדול אמצעי משובח הוא יורד וחל ונאחז ביותר בקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא ועל ידיהם הוא מתפשט יותר. אבל גם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם, ונכון הוא". 

בספר זכרון למשה (דף קכב) מסופר על מנהגו של החתם סופר "בליל שבת קודש, כאשר בא מבית הכנסת לביתו, דרכו היה לאסוף אז כל בני ביתו, בניו בנותיו וחתניו ונכדיו מקטן ועד גדול סביביו לברכם בזאת הברכה אשר ברך משה איש אלקים". ובספר מנהגי החתם סופר (הוצאת מכון חת"ס) מובא: "בבואו לביתו בירך את בניו [ובנותיו]".

בספר יסודי ישורון (מערכת קידוש) סיכם את הדברים: "נוהגים לברך את הבנים והבנות בלילי שבת ויום טוב אחר התפילה או בכניסה לבית, וגם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם, ומנהג עתיק יומין הוא. וכן מצינו שיצחק בירך את בניו, יעקב ברכם לפני מותו".

ברכת הבנים בליל שבת

ב. בטעם המנהג לברך את הבנים בליל שבת, נאמרו מספר הסברים:

• בשבת אין קיטרוג – בספר מעבר יבוק [בהמשך דבריו המובאים לעיל] כתב: "ומנהג לברך בשבת קודש, כי אין שטן ופגע רע בשבת שיקטרג על הברכה, שנדחו מערב שבת לנוקבא דתהומא רבה. וצורך גבוה הוא לברך האדם בניו בשבת".  וכן הובא בסידור אוצר התפילות (ערבית לשבת) "וראוי לכל אדם לברך בניו ובנותיו בשבת, כי אין שטן ופגע רע בשבת שיקטרג על הברכה".
• עת רצון – בדברי סידור בית יעקב [המובאים לעיל] נתבאר, כי טעם הברכה בליל שבת נובע מכך "שאז חל השפע, וראוי להמשיכו על הילדים ביחוד שאין בכוחם להמשיך שפע במעשיהם". ובהמשך דבריו כתב היעב"ץ: "עכ"פ מכל זה נראה בעליל איך הוא מנהג שטות מכמה פתאים שנמנעים לברך יוצאי חלציהם בשבת קודש. והלא רבותינו ז"ל אמרו: לעולם אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך. ומה גם בעת רצון, אין זה אלא מידת עצלות בפיתוי היצר, כמנהגו להפיל על האדם תמיד עצלות מאד ברצותו לעשות קצת רצון הבורא ית"ש. על כן מי שיראת אלקים בלבבו, יברך לבניו ויוצאי חלציו".
• ביטול הקללות – עוד כתב בסידור אוצר התפילות בשם סידור אור זרוע לצדיק: "מצאתי מה שנוהגים כל ישראל לברך את בניהם ובנותיהם בכל שבת וביום טוב, מפני שלפעמים בימות החול האב והאם מקללים את בניהם מרוב צער או מחמת איזה סיבה שאירע להם, ולכן עתה בזמן השמחה מבטלין אותן הקללות על ידי הברכות, ויהפוך ה' את הקללה לברכה והעת גורמת שגם המלאך רע יענה אמן על זה". וכן מבואר בספר חמדת ימים (ח"א, שבת פרק ז) "וטעם הברכה בעת ההיא לפי שצינורי הברכות פתוחים, וגם שדרך האב לכעוס על בנו ולקללו כל ימות השבוע, וכן הרב על תלמידו, לכן מקדים לברכו עתה, ומשברכו לא יוכל לקללו עוד על דרך וברך ולא אשיבנה". 
• זמן תפילה בכוונה – בשו"ת חתם סופר (ח"א סימן כג) הסביר את טעם הברכה, על פי מה שביאר מדוע הכהנים נושאים כפיים רק ביום טוב: "דנשיאת כפיים כתיב בקרא אחר עבודה, וכדילפינן במגילה (יח, א) מדכתיב "וירד מעשות החטאת ויברך את העם", ותפילה במקום עבודה, ואין ספק כשאין עבודה רצויה והיא פיגול ח"ו גם ברכת כהנים לא תחול על המתברכים אז. והיות בעוונות הרבים כל ימות החול טרודים על המחיה והכלכלה ורוב התפילות בלי כוונה וטרדה מרובה, ותפילה בלא כוונה כקרבן שאינו רצוי, על כן מברכים ביום טוב שהעולם פנויים ומכוונים בתפילתם, וכהאי גוונא כתב בפירוש המחזור על המנהג שנוהגים לברך הילדים בשבת ויום טוב דווקא". 

טעם זה הוזכר בקצרה בפירוש אלף למטה על ספר מטה אפרים (סימן תריט ס"ק ד) "נהגו לברך הבנים בשבת לפי שהמחשבה פנויה מעסקים, וכן עתה בערב יום הכפורים מברכין הבנים בכניסתן לקדש ולטהר עצמם בקדושה יתירה ולטהר עצמו לפני ה', והמברך יתברך ג"כ כדכתיב "ואברכה מברכיך".

מנהג ברכת הבנים קשור למנהג לנשק ידי ההורים

ג. מעניין לציין כי רבי חיים דוד הלוי, רבה של תל אביב, כתב בספרו עשה לך רב (ח"ח שאלות קצרות סימן כח עמ' שנד) טעם נוסף למנהג לברכת הבנים בליל שבת, על פי המסופר במסכת עבודה זרה (יז, א) "עולא כי הוה אתי מבי רב [כשהיה עולא חוזר מבית רב – מלימודו בישיבה], הוה מנשק להו לאחתיה אבי ידייהו [היה מנשק לאחיותיו על זרועותיהן]". ופירש רש"י (שם ד"ה אבי) "דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידיו [משום כבוד]". 

וכתב הרב הלוי על פי זה "עיקר המנהג אינו בברכה, אלא המנהג הקדום לנשק ידי ההורים. ועיקר מנהג נשיקת היד על דרך האמת הוא לאם, וכמו שכתב המג"א (או"ח סימן רעד בתחילתו בשם הכוונות) טוב לנשק ידי אמו בליל שבת. ולכן נראה לי שהברכה השתרבבה אגב הנשיקה שהיא עיקר, כי סברא היא כשאדם נושק ידי אמו, מן הסתם היא מברכת אותו. וכיון שנושק ידי אמו ומקבל ברכתה, שהיא העיקר בליל שבת על דרך האמת, נושק באגב מפני הכבוד גם ידי אביו, וגם הוא מברכו. אמור מעתה, עיקר המנהג הקדום שיש לו מקור הוא נשיקת הידיים, והברכות באו אגב הנשיקה, כיון שבאמת לא מצאנו להם מקור נאמן בליל שבת". [בשו"ת ויצבור יוסף (ח"ד סימן כ) הביא את הסברו של החיד"א בספר מראית העין, מדוע ינשק ידי אמו בליל שבת: "הטעם לפי הקבלה, כדי לכבד את האמא בכניסת שבת, שכל ההכנות לשבת היו עליה ועשתה אותם כראוי, והיא עקרת הבית, עיקרו של הבית"].

ובספר זכר דוד (מאמר ראשון פרק צג) ביאר את הקשר בין ברכת הבנים לנשיקת ידי ההורים: "נוהגים גם כן אצלינו שההורים יברכו את בניהם בליל שבת קודש, והבנים מהדרין מן המהדרין לילך אצלם לנשק את ידיהם תחילה וסוף לקיים מצות כיבוד אב ואם. ונראה לי למצוא רמז לזה בכתוב (ויקרא יט, ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, דהיינו שבעת שמירת השבת תיראו אביו ואמו, וכמו כן בעשרת הדברות כתוב (שמות כ, יב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, וסמיך ליה (שם פסוק ח) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ".

סדר הברכה וצורתה

ד. המנהג השכיח הוא, לברך את הבנים והבנות בפסוקי ברכת כהנים, כפי שהביא היעב"ץ בסידור בית יעקב בהמשך דבריו המובאים לעיל: "ואומרים המברכים יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה (בראשית מח, כ) גם יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ וגו' (במדבר ו, כד), וכל אחד יוכל להוסיף ברכה משלו כפי צחות לשונו".

והנה בספר במעבר יבוק [לעיל אות א] כתב שבשעת הברכה, ישים המברך את ידו על ראש המתברך: "כשישים אדם ידו על ראש הקטן, מתברך, שנאמר (בראשית מח, יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ", והסביר מדוע דווקא יד אחת: "כי ביד האדם ט"ו פרקים כמנין ט"ו תיבות שבברכת כהנים, לומר, יחולו על ראשך הברכות שבשלשה פסוקים אלו שהם ט"ו". וכן מבואר בספר חמדת ימים (ח"א, שבת פרק ז) "ואותו היד בלבד [שנישקו בנו על גבה] ישים המברך על ראש המתברך, שאין שתי ידים זוכות כאחת". 

אולם היעב"ץ כתב שהמברך ישים את שתי ידיו בדווקא כמו ברכת כהנים שמברכים בשתי הידיים: "ומניחים [בברכת הבנים בשבת] ב' ידיהם על ראשיהם כמו שמצינו בכל המברכים, כדרך שנהג משה רבנו עין יפה, כך ראוי למברך לעולם, כי טוב עין הוא יברך. וכן כהנים בברכת כהנים בב' ידיים. וכן מצינו במלאכים ליל ערב שבת, שאמרו ז"ל (שבת קיט, ב) שמניחין ידיהם על ראשו של אדם כשמברכין אותו. ומה שמצינו ביעקב אבינו שבירך אפרים ומנשה כל אחד ביד אחת, לא היתה עינו צרה ח"ו, אלא מפני ההכרח הוצרך לעשות כן, כדי שלא להטיל קנאה ביניהם, מאחר שבאו לפניו בבת אחת לקבל ברכתו, ובדין היה שיקדים מנשה הבכור, אבל הוא בחר באפרים להקדימו, כמו שמפני כך שיכל ידיו וישת יד ימינו על ראש אפרים וגרם הקפדת יוסף. וכל שכן אם היה מקדימו לפני מנשה, היתה הקפידא יותר בודאי, לכן נשמט מזה בכל האפשרות למעט הקפדה". ומסיים היעב"ץ: "ולא כחסרי דעת שחושבין שיש קפידא לברך דווקא ביד אחת, וסוד הידיים לברכה גדול".

היעב"ץ חזר על דבריו בשו"ת שאילת יעבץ (ח"ב סי' קכה) "גם ענין הברכה לבנים שהוא מדקדק ומקפיד דווקא ביד אחת, ואדוני אבי מורי ורבי גזר אומר בבית התפילה שלו דוקא בשתי ידיים, ונתן טעם לדבריו בנגלה ובנסתר".

וכן כתב בספר פחד יצחק (אות ב, ברכה) "והנני רואה מנהג טוב לברך החכמים את הקהל ואבות לבנים עם שתי ידיים, אי בעית אימא קרא, וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם (ויקרא ט, כב). ואי בעית אימא סברא, כדי שימינא ישתכלל בשמאלא, כמו שכתבו המקובלים, ובפרט בעל ראשית חכמה (שער היראה פ"ד דף כב וכג), להכניע הדין. הרי מבואר דטוב ויפה לברך בשתי ידיים להכניע הדין. וכן מנהגינו על דרך הסוד, כשאנו מתפללין שמונה עשרה, לכוף הימין עם השמאל".

מדברי היעב"ץ והפחד יצחק נראה כי יש מחלוקת על פי הסוד האם מברכים את הבנים ביד אחת או בשתי ידיים, ויש לעיין האם גם על פי ההלכה יש מחלוקת האם מברכים את הבנים ביד אחת או בשתי ידיים.

ברכה בפסוקי ברכת כהנים בזמנים שונים

ה. יש הנוהגים לברך בפסוקי ברכת כהנים בהזדמנויות נוספות:

• ערב יום כיפור – המטה אפרים (סימן תריט ס"ב) כתב: "נהגו שהאב והאם מברכים את בניהם טרם לכתם לבית הכנסת, ומעתירים בברכה זו גם כן שיחתמו לחיים טובים ושיהיה לבם נכון ביראת ה', וישים בלבבו אהבתו ויראתו בלב שלם". ובספר אלף המגן (ס"ק ד) הוסיף: "כתוב בספרים הקדושים דצריך האדם להתאמץ מאד ולהשתדל לקבל ברכת אביו ואמו, ואפילו בכל ימות השנה ומכל שכן בערב יום הכיפורים. ואמרו חז"ל במדרש שכל הטובה והממלכה שיש לזרעו של עשו הוא על שהחשיב ברכת אביו וצעק ברכני גם אני אבי". ובמחזורי התפילה מודפס נוסח הברכה, ובו פסוקי ברכת כהנים.
• ברית מילה, פדיון הבן ובר מצוה – בספר החינוך (מצוה שצב) הביא בשם הרמב"ן שהכהן מברך את הילד בפדיון הבן בנשיאת כפים. אמנם משמע מדבריו שלא אומר את פסוקי ברכת כהנים אלא פסוקים אחרים, אולם פוק חזי מאי עמא דבר, ובזמנינו מנהג העולם שהכהן הפודה מניח את שתי ידיו על ראש התינוק ומברכו ברכת כהנים.

הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת ראה סע' יז) כתב על המנהג בסעודת בר מצוה ש"הגדולים שבקרואים מניחים את ידיהם על ראש הנער ומברכים אותו בברכת כהנים". וידידי רבי משה שטרנבוך הביא בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תרז) מנהג כמה מקומות "שבמילה או בר מצוה עומד כהן ומברך ברכת כהנים לילד".

• כשמלווה את חברו היוצא לדרך – בביאור הלכה (סי' קכח סע' א ד"ה דזר) הביא בתוך דבריו את "מנהג העולם שנוהגים לברך אחד לחברו, בין שהוא כהן או זר בעת שמלוה אותו בלשון "יברכך" וגו'"

•   •   •

ו. במסכת כתובות (כד, ב) מבואר שיש "איסור עשה" לזר לישא כפיו. ופירש רש"י (שם ד"ה דאיסור עשה), שהאיסור נלמד מהכתוב (במדבר ו, כג) "כֹּה תְבָרֲכוּ" – "אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה עשה".

והנה במסכת שבת (קיח, ב) אמר רבי יוסי "מימי לא עברתי על דברי חברי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן, אני עולה". וכתבו התוספות (ד"ה אילו) "לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן, אם לא משום ברכה לבטלה, שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל". 

והדברים תמוהים, שהרי בגמרא בכתובות מפורש שיש איסור לזר לישא כפיו, כפי שתמה הב"ח (או"ח סי' קכח ס"ק א) על דברי התוספות "וקשה, דהיאך יהא עובר אעשה כדי שלא יעבור על דברי חבריו, דאפילו לא יהא מברך ברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", מכל מקום עובר אעשה ד"כה תברכו" – אתם ולא זרים, דברכות ודאי אינן מעכבות, וכיון שעולה לדוכן ומברך לישראל "יברכך" וגו' הרי עובר אעשה. ואפילו אביו אומר לו, בשל לי בשבת, אסור לשמוע אליו, ד"אני ה'" כתיב (ויקרא יט, ג), כולכם חייבים בכבודי, כדאיתא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא לב, א) כל שכן שאין לשמוע לחביריו לעבור איסור עשה. וגם תימה, היאך אמר ר"י דלא ידע מאי איסור יש בדבר, הלא תלמוד ערוך הוא (כתובות שם) דאיכא איסור עשה".

גם בדרכי משה (או"ח סימן קכח ס"ק א) כתב: "על דברי התוספות קשה לי, דהא איתא בכתובות דזר הנושא את כפיו עובר בעשה".

באלו תנאים עובר זר על "איסור עשה" כאשר נושא כפיו

ז. דברי התוספות הוסברו במספר דרכים, ויש בהם נפקא מינא למעשה באלו תנאים עובר זר על "איסור עשה" כאשר נושא כפיו:

• הדרכי משה תירץ: "ואפשר דר"י לא קאמר אלא כשעולה עם כהנים אחרים, אבל לבד הוא עובר בעשה, וצריך עיון". 
• הב"ח (שם) תירץ: "ודאי רבי יוסי לעלות לדוכן ולברך קאמר, אלא שהיה מברך בלא פריסת ידים, וגם לא בירך "אשר קדשנו" וכו', וסבירא ליה דאיסור עשה ליכא אלא בדמברך בנשיאת כפים, ד"כה תברכו" – אתם ולא זרים – קאי דווקא אברכת כהנים בנשיאת כפים כדכתיב (ויקרא ט, כב): "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" אבל ברכה בלא נשיאת כפים אפילו עולה לדוכן ומברך, ליכא איסור עשה. ולהכי קאמרי התוספות: ר"י לא ידע מה איסור יש בדבר וכו', וסבירא ליה דליכא נמי מפני הרואים, כיון דמפורסם דמברך בלא פריסת ידיים".
• ההפלאה (כתובות שם) והמשך חכמה (במדבר ו, כג) תירצו, כי גם לדעת רבי יוסי כשזר עולה יחד עם הכהנים ואינו מברך, אינו עובר על איסור עשה ב"כה תברכו". אלא שרבי יוסי חשש שבעלייתו לדוכן הרי הוא בכלל מה שאמרו חז"ל (סוטה לח, ב) "העומדים אחורי הכהנים אינם בכלל ברכה, דמראים עצמן שאינם רוצים להיות מן המבורכים". ואם כן גם הוא, כשעלה לדוכן, נראה כעומד אחוריהם ומראה עצמו שאינו רוצה להיות מהמבורכים. ועל זה אמר רבי יוסי "מכיון שמעולם לא עבר על דברי חבריו, ואם חבריו יאמרו לו "עלה לדוכן", הרי הוא אנוס, ותו הוי בכלל ברכה, כיון שמה שהוא עולה לדוכן אין זה מצד שאין חפץ בברכה, רק מצד ציווי חבריו. ואם כן הוא בכלל ברכה, לכן עולה לדוכן, דאין בזה איסור". אבל ברור, כי גם רבי יוסי לא חלק על דברי הגמרא בכתובות, שזר הנושא כפיו עובר על איסור עשה.
• הפני יהושע (כתובות שם) ביאר את דברי רבי יוסי: "דעל כרחך הא דדרשינן "כה תברכו" ולא לזרים, היינו בבית הבחירה דווקא, כדאיתא בסוטה (לח, ב) דעיקר קרא בבית הבחירה איירי, והתם ודאי אסור משום שמברכים בשם המפורש, אבל בגבולין דלית לן קרא, שפיר הקשה ר"י מה איסור יש בזר, דלא יהא אלא קורא בתורה. ואי משום ברכה לבטלה, מסתמא ר"י לא בירך ברכה שאינה צריכה, ואיהו לא קאמר אלא הייתי עולה". 

[ואילו התורה תמימה (במדבר פרק ו אות קלא) הביא בשם רבנו ירוחם גירסא אחרת בדברי רבי יוסי: "יודע אני בעצמי שאיני כדאי", במקום הגירסא שלפנינו "יודע אני בעצמי שאיני כהן". ולפי זה התכוון רבי יוסי "אם יאמרו לי חברי עלה לדוכן, לא לדוכן של כהנים בנשיאות כפים אלא למקום ששם דורשין גדולי החכמים לפני הציבור, והוא מקום גבוה ובולט כעין איצטבא". ולפי גירסא זו "אין כל ענין נשיאות כפים במאמר זה של רבי יוסי, כי נשתבשה הגירסא בגמרא, ובמקום כדאי כתוב כהן"].

ח. נמצא לסיכום: 

• לדעת הדרכי משה, עובר באיסור רק אם עולה לבד לדוכן לשאת כפיו, אבל אם עולה עם כהנים אחרים, אינו עובר על איסור.
• לדעת הב"ח (שם) עובר באיסור רק אם מברך ברכת כהנים בפריסת ידיים.
• לדעת הפני יהושע זר עובר באיסור עשה רק כשמברך ברכת כהנים בשם המפורש בבית המקדש.

ולמעשה כתב הרמ"א (סי' קכח סע' א) "ואין לזר לישא כפיו, אפילו עם כהנים אחרים", והמשנה ברורה (שם ס"ק ו) הכריע: "לדינא הסכימו האחרונים דאין לחלק בזה, ובכל גווני עובר בעשה".

ממוצא דברים אלו תמה התורה תמימה (שם) "על מה סמכו העולם לברך איש את אחיו בנשיאות כפים על ראש המתברך, כמו שנוהגין בברכות חתנים וכדומה, אחרי כי כמבואר הוי סדר ברכה זו מיוחדת רק לכהנים, ולזרים יש בזה איסור עשה". והוסיף התורה תמימה: "וגם נראה לי דאפילו לכהן לא הורשה לברך ברכה פרטית בנשיאת כפים שלא בזמן ובמקום שקבע לזה. וראיה ממה שאמרו במגילה (כז, ב) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע, במה הארכת ימים. אמר להם, מימי לא נשאתי כפי בלא ברכה. ואם כפשוטו, קשה, מאי רבותיה. אלא הכוונה שלא נשא כפיו לברכה בעלמא שלא בשעת מצוה וחיוב ברכה". 

תמיהה זו כמובן קמה וגם ניצבה, על מה מסתמך מנהג העולם לברך בפסוקי ברכת כהנים בשתי ידיים פרוסות – בליל שבת, ערב יום כיפור, ברית מילה, פדיון הבן ובר מצוה, ובשעה שמלווה את חברו היוצא לדרך – והרי "אפילו לכהן לא הורשה לברך ברכה פרטית בנשיאות כפים שלא בזמן ומקום הנקבע לזה", ומדוע לא חוששים בזה לאיסור עשה של נשיאת כפיים בזר, וצ"ע.

ברכת כהנים בזר כשאינו מתכוין למצוה וללא פריסת ידיים

ט. ואכן המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק ג) דן במנהג העולם לברך איש את רעהו בברכת כהנים.

בתחילת דבריו הביא את מה שנכתב בספר מגן גבורים "דהא דאמרה תורה "אתם" ולא זרים, אינו רק במתכוון לכוונת המצוה, אבל אי לא מתכוין כלל לכוונת המצוה, רק שלא לעבור על דברי חבריו שחשבו שהוא כהן ואמרו לו עלה לדוכן, פשיטא דאין כאן איסור עשה כלל". ולפי זה ברור כי מי שאינו מתכוין בשעה שמברך את חברו לקיים את מצות ברכת כהנים, אינו עובר על איסור.

אולם בהמשך דבריו העיר המשנה ברורה על המגן גיבורים: "ונראה דכל זה דוקא למאי דקיימא לן לעיל (סימן ס סע' ד) דמצוות צריכות כוונה, דאי לאו הכי אינו מותר רק דווקא אם מכוון בפירוש שלא לשם מצוה, או שאינו מכוון כלל לברכה". ובביאור הלכה שם (ד"ה דזר) הרחיב ודן בדברים: "ולכאורה לפי זה יש לתמוה על מנהג העולם שנוהגין לברך אחד לחברו, בין שהוא כהן או זר בעת שמלוה אותו בלשון "יברכך" וגו'. ואף דברכה כזו הוא שלא בשעת התפילה, וידוע הוא מה שאיתא בירושלמי (פ"ד דתענית) לא מצינו נשיאת כפים בלא תפילה, הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפילה, ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל. תדע, דהלא תפילה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן, וא"כ כיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפילה, ועל זה אמרה התורה "אתם" ולא זרים, האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה. ואם כן יש ראיה ממנהג העולם להא דקיימא לן מצוות צריכות כוונה". 

ובסיום דבריו כתב הביאור הלכה לבאר את מנהג העולם לברך איש את רעהו בברכת כהנים, בשני דרכים: "ואולי יש לומר דטעם המנהג, משום דס"ל כהב"ח דדווקא בפריסת ידים עובר הזר בעשה. אי נמי, דכיון דתיקנו רבנן שלא לישא כפיים בלא תפילה, שוב מי שאומר פסוקים אלו של ברכת כהנים בלא תפילה, בין כהן בין ישראל, הוי כמכוון בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים, ולכן שרי".

ברכת הבנים בשבת – ביד אחת או ללא כוונה לקיום מצות ברכת כהנים

י. על פי דברי הביאור הלכה, מובנים חילוקי המנהגים האם לברך את הבנים בשבת ביד אחת או בשתי ידיים.

התורה תמימה [בתוך דבריו המובאים לעיל] כתב: "ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר"א מוילנא בירך את הגאון מורינו רבי יחזקאל לנדא מו"ץ דווילנא בשעת חופתו, והניח יד אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידיים רק לכהנים במקדש, וזולת זה לא ראיתי ולא שמעתי מי שיעיר בזה, והיא הערה נפלאה". וכן הובא בסידור אזור אליהו (ברכת הבנים בליל שבת קודש) מסידור רבי נפתלי הירץ ששמע בשם הגר"א ש"מניחים יד אחת על המתברך, דאין לברך בשתי ידיים לבד מכהן". ולפי זה מבואר מנהגם של המקפידים לברך את הבנים ביד אחת ולא בשתי ידיים, כדי לא לעבור על "איסור עשה" של זר בברכת כהנים, שנאמר בפריסת שתי ידיים בלבד.

ואילו הנוהגים לברך בשתי ידיים בליל שבת [כמובא בדברי היעב"ץ], או בבר מצוה [כמובא בבן איש חי], וכן מנהג העולם שבפדיון הבן הכהן מברך את התינוק בשתי ידיים, מבוסס על ההיתר השני של הביאור הלכה, שבברכת כהנים הנאמרת לא על סדר התפילה יש כוונה הפוכה לא לקיים בזה את מצות ברכת כהנים, ולפיכך אין בזה איסור עשה, כפי שכתב ידידי רבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תרז) "מה שנהגו לברך הבנים בנוסח "יברכך" בליל שבת וכדומה, נראה שלא נתכוונו בגדר "ברכת כהנים" שלא מקפידים על כהן כלל ולכן אין לחשוש (עיין בביאור הלכה ריש סימן קכח). אבל כשמקפיד שכהן דווקא יברך, ובגדר ברכת כהנים, נראה שאין לנהוג כן, שגורע ממצות ה' כשאינו מברך באופן שמצותה בכך". 

אין איסור בברכת כהנים שהיא לא בתורת "עבודה

יא. בספר חבצלת השרון (פרשת נשא; במדבר ו, כג) ביאר בדרך נוספת, מדוע בברכת הבנים באמירת פסוקי ברכת כהנים, אין לחשוש לאיסור זר בברכת כהנים, על פי המבואר בספרי האחרונים, שביסוד ברכת כהנים נאמרו ב' הלכות: [א] דין ברכה – לברך את עמו ישראל באהבה. [ב] דין עבודה – ברכת הכהנים היא חלק מעבודת הכהנים במקדש: "בנשיאת כפים שני דינים חלוקים נאמרו בה. חדא, דין ברכה, כלשון הכתובים "כה תברכו את בני ישראל", ודין זה מתקיים בין הכהנים וישראל המתברכים. שנית, בתורת עבודה, דעצם הברכה מתקיימת בתורת עבודת ה' לברך את עמו ישראל באהבה, וכל זה מענין עבודת המקדש הוא". [וכן משמע מדברי הרמב"ם והרס"ג, שעיקר קיום מצות נשיאת כפים הוא במקדש בתורת עבודת המקדש. ומכך למדו חז"ל שברכת כהנים היא בשעת התפילה אחר ברכת ה"עבודה" בשמונה עשרה, ולכן ההלכה היא שכל כהן שלא עקר את רגליו ב"עבודה" [בעת אמירת "רצה"], אינו עולה לדוכן – כי ביסוד ברכת הכהנים מלבד מה שהיא ברכה, הרי היא גם בגדר של "עבודה", גם בזמן הזה].

לפי זה מיושבים כל המנהגים לברך בברכת כהנים [בערב שבת ובערב יום כיפור, וכשמלוה את חברו לדרך, בברית מילה, פדיון הבן בבר מצוה ובברכת חתנים] – שכן "יסוד האיסור לזר לישא כפיו הוא דוקא אם נעשה כפי מעשה המצוה דברכת כהנים, באופן דלפי זה כל שבירך באופן שהכהן היה מקיים בכך את מצוותו, שפיר עובר באיסור עשה ד"אתם ולא זרים". אך כל שעשאו באופן שאין הכהן יוצא ידי חובתו, הרי שיש חילוק בדבר, דאם העיכוב הוא משום דאין כאן מעשה מצוה כלל, הרי בזה אין איסור לזר". כלומר, עיקר האזהרה לזר שלא לעלות לדוכן ולברך ברכת כהנים אינו בגלל דין "הברכה", אלא האיסור הוא לברך בתורת "עבודה", כי עבודה זו נמסרה לכהנים ולא לזרים. 

ומאחר וכל האיסור אינו אלא על הדוכן במקדש או בשעת עבודה שבתפילה, שבזה מתקיים דין ה"עבודה" שבברכת כהנים, הרי שבכל פעם שמברכים בברכת כהנים בתורת ברכה בלבד, אין בזה חשש איסור.

בספר נשיאת כפים כהלכתה (פ"א סע' ט) סיכם את הדברים:

"מצינו מנהגים שנהנו ישראל לברך את פסוקי ברכת כהנים בכמה עיתים ומועדים כדלקמן:

[א] האב מברך את בניו ובנותיו ברכת כהנים בלילי שבת ויום טוב אחר התפילה בבית הכנסת, או כשנכנס מבית הכנסת לביתו מלווה במלאכים. וכן בערב יום הכיפורים קודם שהולכים לבית הכנסת לתפילת כל נדרי.

[ב] נהגו שהמלווה את חברו ההולך לדרכו, מברכו בברכת כהנים.

[ג] המנהג בפדיון הבן שהכהן מברך את הבכור בפסוקי ברכת כהנים.

[ד] וכן יש הנוהגים כן בברכת חתנים. 

ואין במנהגים אלו חשש איסור לא לכהנים המברכים וגם לא לישראלים המתברכים. ומותרים לברך בנוסח ובלשון הברכה הכתובה בתורה, ומותרים לפרוס ידיהם על ראשי המתברכים, אפילו דהוי כעין נשיאת כפים [על פי דברי הביאור הלכה, כי מתכוונים לא לקיים בזה את מצות ברכת כהנים]. ויש שנהנו להניח רק יד אחת על ראש המתברך, משום דבשתי ידיים הוי כנשיאת כפים, ואסור לזר לשאת כפיו ולברך".

וכן נקט להלכה בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן יד) "הורים המברכים את בניהם, ורבנים המברכים את תלמידיהם או לשאר בני אדם, רשאים לברך אותם בברכת כהנים, כשהם סומכים יד אחת של ימין על ראש המתברך, או בשתי ידים זוכות כאחת".

•   •   •

לאחר חורבן בית המקדש ניתן לכל אחד הכח של ברכת הכהנים 

יב. דרך נוספת לבאר מדוע בברכת הבנים באמירת פסוקי ברכת כהנים, אין לחשוש לאיסור זר בברכת כהנים, מבוארת בהקדם השאלה, מדוע בברכות השחר בתפילת שחרית, נבחרו דווקא פסוקי ברכת כהנים לאומרם תיכף ומיד לאחר ברכות התורה.

בביאור הדברים כתב האדמו"ר מליובאויטש (תורת מנחם, תשמ"ד, ליל שמחת תורה אות כד) "הוראת התורה היא שיהודי צריך לברך את חברו, ולכן מידי יום ביומו פותח יהודי באמירת פסוקי "ברכת כהנים". וכמו כן ישנה מצות עשה מן התורה שיברכו הכהנים את ישראל בכל יום (שו"ע הרב ריש סי' קכח). ותוכנה – המשכת כל ענייני ברכות לכל אחד ואחד מישראל, ולא רק ברכה כללית, אלא ברכות פרטיות: "יברכך ה' וישמרך" וגו', ככל הפרטים דברכת כהנים". וכתב (שם בראשית ח"ב עמ' 367) כי "אדרבה, נוסח זה עדיף מסתם ברכה בנוסח שלו, כי כאשר ממציא נוסח משלו, יש מקום לחשוב מה נכלל בנוסח זה ומה צריך להוסיף. מה שאין כן בנוגע לנוסח של ברכת כהנים, הרי נוסח זה כולל כל ענייני ברכה עבור כל אחד ואחד מישראל". 

האדמו"ר הוסיף להטעים כי לאחר חורבן בית המקדש, "כח" הברכה הטמון בברכת כהנים, נמסר לכל אחד ואחד: "מצינו כמה עניינים שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו שייכים לכהנים דוקא, ומשחרב בית המקדש נעשו עניינים אלו שייכים לכל אחד ואחד מישראל, ולדוגמא תפילות במקום קרבנות תקנום: אף שעבודת הקרבנות בבית המקדש היתה נעשית על ידי הכהנים דוקא, הרי עבודת התפילה [שהיא במקום קרבנות] שייכת לכל אחד ואחד מישראל, היינו, ש"תורת אמת" מצוה לכל אחד ואחד מישראל שהוא בעצמו יתפלל, אף שעבודת הקרבנות נעשתה ע"י כהנים דווקא. ועל דרך זה י"ל בנוגע לברכת כהנים: אף שגם בזמן הזה ישנה מצות עשה מן התורה שיברכו הכהנים את ישראל בכל יום בנשיאת כפיים (עיין שו"ע הרב או"ח ריש סי' קכח). מכל מקום מכיון שבכמה עניינים ניתנו לכל אחד ואחד מישראל כוחות כאלו שבזמן שבית המקדש היה קיים היו שייכים לכהנים דוקא, יש לומר שגם הברכה בנוסח דברכת כהנים שייכת לכל אחד ואחד מישראל, אלא שאין זה מצות עשה. ופשיטא שלא שייך בזה הענין של ברכת המצוות". 

ומדבריו נלמד, שלאחר חורבן בית המקדש נמסר לכל אחד ואחד מישראל את ה"כח" לברך בברכת הכהנים, ואדרבה, עדיף לברך בברכת כהנים, שהוא נוסח שקבע הקב"ה כנוסח ה"כולל כל ענייני ברכה עבור כל אחד ואחד מישראל". 

ההבדל בין "ברכה" ל"תפילה"

יג. ביאור ה"כח" שיש ב"ברכה" בכלל, וברכת כהנים, בפרט, כתב בספר באר החסידות (פירוש על ספר דרך מצוותיך, ח"ב, מצות ברכת כהנים, עמ' שיח) על פי שלושת הפירושים שיש למילה "ברכה": 

[א] ברכה במובן הפשוט, כמו אדם שמברך את זולתו. בברכתו של זה, הוא מסוגל להמשיך ולגלות מתוך מקור רוחני גבוה ונעלם, שפע טוב וחסד עבור חבירו. עד שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה טו, א) אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, כל שכן כאשר המברך הוא צדיק. 

[ב] ברכה מלשון המשכה. כלומר, לברך פירושו להמשיך, כלשון המשנה (כלאים פ"ז מ"א) המבריך את הגפן בארץ. היינו שכופף את קומתו של הגפן, ובלי לנתק אותו מהגזע, נוטע את הענף מחדש באדמה, כדי שישריש ויצמיח ענפים חדשים גם במקום אחר, בדומה לכך הוא הפירוש לפסוק (בראשית כד, יא) ויברך הגמלים, כלומר, הורדת הגמלים על הברכיים. בשני פסוקים אלו משמעות השורש "ברך" היא הורדת דבר המצוי למעלה – למטה. 

[ג] ברכה מלשון בריכה, בריכות מים,  שהן מקום לאגירת המים הבנוי מאבן ממנו יוצאת תעלה. "אמת המים", המובילה את המים, מהבריכה אל הצמח. 

המשותף לכל הפירושים הוא ענין "המשכה מן ההעלם אל הגילוי, ממקום גבוה למקום נמוך. ברכה היא העתקת וגילוי המקור, למקום ששם הוא חסר". 

לפי זה ביאר בספר בצרור החיים (ח"ט עמ' רכט) את ההבדל בין תפילה לבין ברכת כהנים: "תפילה היא בקשה מלמטה למעלה, ואילו ברכה היא ציווי מלמעלה למטה. אולם לאידך, התפילה פועלת שינוי רצון למעלה, והיינו דע"י תפילה בכוחו לפעול רצון ["יהי רצון"] חדש,  משא"כ ברכה שהיא רק גילוי והמשכת מה שיש במקור. ומבואר שבזה גדולה ברכת כהנים משאר ברכות, שברכת כהנים כוללת בתוכה ב' המעלות גם יחד, דמצד אחד היא מלמעלה למטה ופועלת בדרך ציווי [יברכך], ולאידך כוללת בתוכה את המעלה שמביאה גם מה שלא נמצא במקור, כלומר שאפילו מי שאין אצלו שורש לברכה מסויימת, מכל מקום ברכת כהנים פועלת שינוי שמתברך גם בזה".

בסיום דבריו, הטעים לפי זה את מאמרו של הרבי מליובאויטש המובא לעיל "דמשחרב בית המקדש ניתנו לכל אחד ואחד מישראל כוחות כאלו שבזמן שבית המקדש היה קיים היו שייכים לכהנים דווקא, וגם הברכה בנוסח דברכת כהנים שייכת לכל אחד ואחד מישראל, יוצא שגם הכח דברכת כהנים להשפיע – להמשיך ברכה גם במה שלא נמצא אפילו במקור, ניתן לכל אחד ואחד מישראל".

ברכת כהנים – גדר של "תפילה"

יד. ולענ"ד נראה לבאר מדוע בברכת הבנים באמירת פסוקי ברכת כהנים אין לחשוש לאיסור זר בברכת כהנים, בדרך שונה מהאדמו"ר מליובאויטש, בהקדם הבדל נוסף שיש בין ברכה לבין תפילה.

ברכה היא לזולת. אדם לא יכול לברך את עצמו אלא את זולתו. ברכה צריכה להאמר ולחול כאשר ישנו אדם נוסף. על דרך הרמז יש לומר כי "ברכה" הוא משורש אותיות ב'ר'ך' – האותיות המסמלות כפילות של שניים: שניים, מאתיים, עשרים, כי אינה אלא כשיש זולת עמו.

זו אחת הסיבות כי ברכת כהנים, אע"פ שנקראת "ברכה", היא יותר בגדר של "תפילה", שהרי גם יחיד יכול לאומרה, וכתקנת אנשי כנסת הגדולה שכל יחיד אומר את פסוקי ברכת הכהנים כחלק מסדר התפילה מידי בוקר לאחר ברכות התורה.

יתר על כן, בספרנו רץ כצבי (שבת סימן י אות יב) נתבאר כי ברכת כהנים לא מהווה הפסק בתפילה "שכן ברכת כהנים היא חלק בלתי נפרד מהתפילה, וכפי שמדוייק מה"כותרת" שכתב הרמב"ם בראש הלכות תפילה: "הלכות תפילה וברכת כהנים", יש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה. שניה, לברך כהנים את ישראל בכל יום. וביאור שתי מצוות אלו, בפרקים אלו". באחד עשר הפרקים הראשונים מבוארים הלכות תפילה, בפרקים י"ב–י"ג דיני קריאת התורה, ובפרקים י"ד-ט"ו דיני נשיאת כפיים. ולכאורה לא מובן מדוע תחת הכותרת "הלכות תפילה" מצורפים יחד דיני תפילה, קריאת התורה ונשיאות כפים. וכידוע הקפיד הרמב"ם מאד על סדר הדברים, וברור איפוא, שכאשר כלל את הלכות תפילה, קריאת התורה ונשיאת כפיים ביחד, יש דברים בגו. ומשמע מדבריו שקריאת התורה ונשיאת כפים הם חלק בלתי נפרד מהתפילה". 

נמצא לפי זה שאמנם כאשר הכהנים נושאים את כפיהם, ברכתם היא בגדר של ברכה ותפילה גם יחד. אך כאשר כל יחיד מישראל אומר את פסוקי ברכת הכהנים, אין זו אלא כתפילה בעלמא.

ומעתה מוטעם מנהגם של ישראל לברך בפסוקי ברכת כהנים [בערב שבת ובערב יום כיפור, וכשמלוה את חברו לדרך, בברית מילה, פדיון הבן בבר מצוה ובברכת חתנים] ללא כל חשש מאיסור זר בברכת כהנים. וזאת משום שכאשר מברך ברכה זו אינו מברכה בתורת "ברכת כהנים", אלא בגדר של תפילה, ולהתפלל מותר גם בפריסת שתי הידיים.