מסחר בתכשיטי שתי וערב ועצי אשוח

פרק א: האם צורת שתי וערב נחשבת עבודה זרה

פרק ב: ייצור ומסחר בצורות שתי וערב

פרק ג: מסחר בעצי אשוח

בין הלומדים בשיעורים המתקיימים בביתי נמצאים יהלומנים ובעלי חנויות, הנתקלים מידי שנה בשנה, בתקופה הסמוכה ל"יום אידם" של הנכרים, בשאלות האם מותר לייצר, לסחור או למכור תכשיטים העשויים בצורת שתי וערב, צורות שתי וערב המשובצות ביהלומים ואבני חן, או עצי אשוח ואביזרים אחרים שיש בהם סמלים הקשורים לנצרות או לדתות אחרות.

לבירור שאלות אלו, עסקנו בליבון סוגיות הגמרא במסכת עבודה זרה בדיני עשיית ומסחר ב"צלמים" ו"צורות" עבודה זרה, וכלים ובגדים שחקוקה עליהם צורת עבודה זרה – והמסתעף לדברי הפוסקים ביחס לצורת "שתי וערב" וסמלי נצרות אחרים, ייצורם ומסחר בהם.

פרק א: האם צורת שתי וערב נחשבת עבודה זרה

צורות העשויות לנוי

א. במשנה (עבודה זרה פ"ג מ"א) נחלקו אלו "צלמים" נאסרו: "כל הצלמים אסורים, מפני שהם נעבדים פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור כדור. רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שיש בידו כל דבר". ובגמרא (מ, ב) הקשו: "אי דנעבדין פעם אחת בשנה, מאי טעמא דרבנן". כלומר, אם כל הצלמים נעבדים לפחות פעם אחת בשנה, מהו טעמם של חכמים המתירים ליהנות מהם. ותירצו: "במקומו של רבי מאיר היו עובדים אותה פעם בשנה, ורבי מאיר דחייש למיעוטא גזר [לאסור בהנאה את הצלמים של] שאר מקומות אטו צלמי אותו מקום  [שהיו עובדים אותם פעם בשנה]. ורבנן דלא חיישי למיעוטא לא גזרו [לאסור צלמי] שאר מקומות אטו צלמי אותו מקום".

ובהמשך סוגיית הגמרא ביאר רבה: "מחלוקת בשל כפרים, אבל בשל כרכים דברי הכל מותרים. מאי טעמא, לנוי עבדי להו". ומבואר איפוא, כי צלמים שנעשו ל"נוי" בלבד לא נאסרו.

כלים ובגדים שחקוקה עליהם צורת עבודה זרה

ב. עוד מבואר במשנה (שם משנה ג) כי "המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון – יוליכם לים המלח" [כדין עבודה זרה שמצוה לאבדה מן העולם]. ומשמע כי לכלים שחקוקות עליהם צורות אחרות, אין דין עבודה זרה. ובסוגיית הגמרא (מב, ב) הקשו מדברי הברייתא "השוחט לשום ימים, לשום נהרות, לשום מדבר, לשום חמה, לשום לבנה, לשום כוכבים ומזלות, הרי אלו זבחי מתים". הרי שעכו"ם עובדים לצורות רבות של אלילים, ומדוע המשנה אוסרת רק את הכלים שנמצאו עליהם צורת חמה, לבנה או דרקון. ותירץ אביי: "מיפלח לכל דמשכחי פלחי, מיצר ומפלחי, הני תלתא דחשיבי ציירי להו ופלחי להו, למידי אחרינא לנוי בעלמא עבדי להו". כלומר, יש הבדל בין עבודה לצורות שעכו"ם עובדים לכל מה שמוצאים. לבין ציור צורה על כלים ואז לעובדם – שרק שלוש צורות: חמה, לבנה ודרקון, חשובות בעיניהם, ועכו"ם מציירים ועובדים להם. אבל צורות אחרות שנעשות רק לנוי, מותרות.

אמנם הר"ן (י"ח ע"ב בדפי הרי"ף) כתב כי דברי הגמרא נאמרו "בסתם מקומות, אבל במקום שידוע שעובדים לצורה אחת, המוצא כלים ועליהם אותה צורה אסורים. ולפיכך כתב רשב"א ז"ל דבזמן הזה שחוקקים חקק בכלים ומציירים בהם עבודת כוכבים, אף המוצא כלים שיש בהן דמות עבודת כוכבים אסורים. ועוד שכן דרכן בברבר"י לציירם בסייף ובכלי מלחמתם ומגפפים ומנשקים בשעת מלחמה". והקשה הר"ן: "וצריך לי עיון, שאפשר שאין עובדים היום לצורות הללו, אלא לזכר בעלמא עושין אותם".

ומבואר בדבריהם שכל צורה שעובדים לה בוודאות, החקוקה על כלים, אסורה. ונחלקו הרשב"א והר"ן מה הדין בזמן הזה, האם חוקקים את הצורה לעבודה זרה ממש, והכלי נאסר [רשב"א], או שהחקיקה היא "לזכר בעלמא", ואין לכלים דין עבודה זרה [ר"ן].

חקיקת צורות עבודה זרה על כלים "מבוזים"

ג. בהמשך המשנה בעבודה זרה (שם) הובאה דעתו של רבן שמעון בן גמליאל: "על המכובדים אסורים, שעל המבוזים מותרים". לדעת רשב"ג נאסרו רק כלים מכובדים שמצויירים עליהם צורות חמה לבנה או דרקון [תכשיטים, כמבואר בגמרא שם], אולם אם הצורות חקוקות על כלים מבוזים [כלים שאוכלים בהם, שם] מסתבר שהחקיקה נעשתה לנוי או ל"זכר בעלמא" בלבד, ולא לשם עבודה זרה.

והנה יש צורות הנחשבות בוודאות עבודה זרה, כגון צורות חמה, לבנה ודרקון. ויש צורות שבוודאי אינם עבודה זרה [למשל, צורת מגן דוד], אך יש צורות שבמקומות מסויימים בעולם נעשות ונחשבות כעבודה זרה, ובמקומות אחרים לא נעשות ונחשבות לשם עבודה זרה. ונחלקו הפוסקים על אלו צורות נאמר ההבדל אם נחקקו על כלי מכובד או מבוזה.

לדעת הרשב"א, כלי שחקוקה עליו צורה שהיא בוודאי עבודה זרה, הכלי אסור בין במכובד ובין במבוזה. אך כשנמצא כלי ועליו צורות שבמקומות מסויימים בעולם נעשות כעבודה זרה, אם נמצא "על המכובדים אסורים [ותולים שנחקקה לעבודה זרה], על המבוזים מותרים. שהכלים מודיעים אם נעבדים שם, אם לאו".

אולם לדעת הר"ן, כלים שעבדו להם, אפילו אם זו צורה שבדרך כלל לא מיועדת לעבודה זרה, הכלי נאסר, בין במכובד ובין במבוזה. אך אם מצא כלי ועליו צורה שיש מקומות שעובדים לה, אך אינו יודע אם עבדו לו או לא – בכלי מכובד הצורה אסורה "דכיון שהצורה נעבדת בודאי חיישינן שאף בכלי זה נעבדה, כיון שהוא מכובד. ואם על המבוזים מותרים, שאף על פי שבודאי צורה זו נעבדת, בכלי זה לא נעבדה כיון שהיא מבוזה".

בשו"ע (יו"ד סי' קמג סעי' ג) הביא את דעת הר"ן: "המוצא כלים ועליהם צורות חמה או לבנה או דרקון, והוא דומה לנחש ויש כמין סנפירין בין פרקי חוליות שבצוואר. אם הכלים מכובדים, אסורים, שוודאי נעשו לשם עבודת כוכבים. ואם הם מבוזים, מותרים שלא נעשו אלא לנוי. וכל זה בסתם, שאין אנו יודעים שנעבדו כלים הללו. אבל בידוע שלא נעבדו כלים הללו, שעל המכובדים נמי מותרים". ולאחר מכן הביא את דעת הרשב"א: "ויש מי שאומר שכל צורה שהיא נעבדת בודאי, אפילו על המבוזים אסורים, אף על פי שאין אנו יודעים שכלים הללו נעבדו. ולפי זה בזמן הזה שמחקקים חקק בכלים ומציירים בהם צורת כוכבים ומזלות, המוצא כלים שיש בהם כוכבים ומזלות, אסורים".

וכתב הרמ"א: "והמנהג כסברא הראשונה".

לסיכום: כל צורה שעובדים לה בוודאות, החקוקה על כלים, אסורה.

ונחלקו הראשונים מה הדין בזמן הזה. לדעת הרשב"א, אם חוקקים את הצורה לעבודה זרה ממש, הכלי נאסר. אולם לדעת הר"ן, החקיקה היא "לזכר בעלמא", ואין לכלים דין עבודה זרה.

• כלים שעבדו להם בפועל – אסורים בין מכובדים ובין מבוזים.
• כלים שידוע שלא נעבדו – אפילו במכובדים מותר.
• כלים שלא ידוע אם נעבדו או לא – לדעת הר"ן, אם כלי מכובד, אסור, ומבוזה מותר. וכדבריו נקט להלכה מרן השו"ע ב"סתם" והרמ"א. אולם לדעת הרשב"א, בצורה שיש מקומות שעובדים לה, אפילו על כלי מבוזה, אסור.
• • •

בזמנינו צורת "שתי וערב" מסמלת עבודה זרה – את הדת הנוצרית. צורה זו נמצאת בכל בתי תיפלתם, הנוצרים מכבדים, מחבקים ומנשקים אותה, כורעים ומשתחווים בפניה. וצ"ע האם דינה כעבודה זרה, ומה דין תכשיט או בגד שחקוק עליו צורת "שתי וערב".

הרמ"א (יו"ד סי' קמא סעי' א) פסק: "שתי וערב [כך היא הגירסא הנכונה ברמ"א, כפי שנדפס בשו"ע מהדורת מכון ירושלים, ובדפוס רא"ם (וילנא) נכתב "צורות" מחמת הצנזור] שמשתחווים להם, דינם כדין הצלם ואסורים בלא ביטול. אבל אותן שתולים בצוואר לזכרון, לא מקרי צלם ומותר". הרמ"א השווה איפוא, את צורת "שתי וערב", לכל צלמי עבודה זרה, שנתבאר דינם בסוגיית הגמרא [לעיל אות א] שאם נעשו לנוי, אינם אסורים.

ונחלקו הפוסקים בהבנת דעת הרמ"א – מה דין "סתם" צורת שתי וערב, שלא ידוע אם עבדו לה או לא.

צורת שתי וערב שלא ידוע אם עבדו לה

ד. לדעת הש"ך (שם ס"ק ו) הרמ"א התיר צורת "שתי וערב" רק אם יש ידיעה ודאית שלא השתחוו לצורה זו, אך כל "שתי וערב" שאין ידיעה ברורה אם השתחוו לו – דינו כצורת עבודה זרה: "אותן שתולים בצוואר לא מקרי צלם ומותר, היינו בידוע שלא השתחוה לו [ואתא לאשמועינן דלא תימא כיון שתולין אותו בצואר מיד נאסר], הא לאו הכי, לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת עבודת כוכבים דהכלים אסורים אם הם מכובדים, דכיון שדרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא נעבדו הכלים כדלקמן סעיף ג', והכי נמי איכא למיחש להכי".

אולם בכלים שחקוקים עליהם צורות "שתי וערב" [ולא הצורה עצמה] כתב הש"ך כי לשיטת הר"ן [לעיל אות ב] שבזמן הזה חקיקת צורות ע"ז היא "לזכר בעלמא" לכאורה "עכו"ם אלו שאין אדוקים בעבודת כוכבים, כל מה שעושים בצורות הללו בכלים אינם עושים אלא לנוי ומותרים בהנאה, ואסור להשהותן משום חשד אם הם בולטים". אולם למעשה נקט הש"ך כי "ראוי להחמיר בספק איסור תורה".

בקובץ מוריה (חלק קכה, עמ' לג) נדפסה תשובה שנעלמה משו"ת מעיל צדקה, ודעתו כמבואר בש"ך, שהרמ"א אסר "סתם" שתי וערב כדין עבודה זרה, כי יש לחשוש שמסתמא השתחוו להם, ומה שהתיר הרמ"א את הצורות שתולים בצוואר מדובר רק כשידוע שלא השתחוו להם: "כתב הרמ"א דשתי וערב שמשתחווים לו הרי הוא כצלם ממש. ואם תמצא לומר הרי משם משמע להתיר אותם הצלמים שתולין בצוואר, גם זה אינו דגם בזה אינו מותר אלא כל זמן שיודעין בוודאי שעדיין לא נעבדו, אבל אם יש לחוש שהשתחוה לו הא ודאי אסור".

בהמשך דבריו הוסיף המעיל צדקה, כי דברי הרמ"א שהתיר צורת שתי וערב שנעשתה לנוי, נאמרו רק בזמנם, או במקומות מסוימים, אבל בזמנינו שצורות השתי וערב משמשות בדרך כלל לפולחן ולתיפלה, אין להתירם בשום פנים ואופן: "וגם מה שכתב רמ"א (שם) באותן שתי וערב שתולין בצוואריהן לסימן שבאו ממקום הידוע להם, לא נודע לנו. ואולי הוא כדמיון השתי וערב שיש לכומרים בבגדיהן שאינן אלא לסימן להם כמו שמסמנים כל דבריהם בשתי וערב. ואפילו הבעלי מלאכות שעושים סימן בנגרי עץ ודומיו עושים בהן שתי וערב, ואלו בודאי לא נעשו אלא לסימן בעלמא ודברים אלו שכתב רמ"א בזה נלקחו מהמרדכי ריש פרק כל הצלמים ובהנדפסים שלפנינו אינו. ואפשר שאין זה כלל בזמנינו או יש איזה מדינה שתולין בצוואריהם לסימן, ואם רואה שאין כל עכו"ם נושאין אותם אלא הבאים משם או אשר ישנו שם, אבל במדינות אלו השתי וערב שעושים אותם כמעט כולם עשויין לעבדם, שתולים באותם הכלים שלוקחים רק בבית תפילתם ובעת תפילתם ומחבקים ומנשקים אותו ומתפללים נגדו וכל דרכי עבודתם, הא וודאי הרי זה ככל דיני צורת עכו"ם. ולדעתי אין לפקפק עוד בזה אחרי היודע לנו טעמים הכמוסים להם בו".

וכן נקט לדינא בשו"ת מגן שאול (סימן נה) לאסור לאומן יהודי לעשות צורת שתי וערב על מצבות עכו"ם, כי סתם צורות שתי וערב דינם כעבודה זרה: "דנהי דשתי וערב שעומדים על בתי הקברות שלהם דינם כעבודה זרה, שאף שאינו ידוע דרכם אם משתחווים להם, אך מסברא לא גרע להם מאותם שעומדים על הדרכים ומסירים הכובע מלפניהם, וכן הוא בחכמת אדם (כלל פה ס"א). ורק באותם שנושאים על הצוואר שעושים לזכרון, שאף בזה כתב הש"ך דהיינו בידוע שלא נעבד, הרי דגם בהם אינו ידוע דאינם משתחווים להם, ומצד השכל בודאי משתחווים להם או שמסירים הכובע לפניהם. מכל מקום מצד השתי וערב עצמו לא גרע מהעושה כיפה לעבודה זרה, כמ"ש בשו"ע (יו"ד סי' קמג ס"ב) דאסור. לכן בודאי האומן שאינו עושה רק השתי וערב מכל מקום אסור".

ה. אולם האבני נזר (יו"ד סימן קכב) נקט שהרמ"א אסר רק צורת שתי וערב שבוודאי השתחוו לה, אבל "סתם" צורת שתי וערב שלא ידוע אם השתחוו לה או לא, יש לומר שנעשתה לנוי ו"לזכר בעלמא", ואינה אסורה: "והנה דברי ראבי"ה ורמ"א (סי' קמ"א סעי' א) ברור מללו דאין שום חשש בשתי וערב שתולין בצואר שמא השתחוה לו הגוי. ואם לא כן לא היו סותמים הדברים לתת מכשול".

ובטעם הדבר ביאר האבני נזר, כי הנוצרים הולכים עם צורת השתי וערב גם כשהם ערומים, וזה מוכיח שלא נעשתה לכבוד עבודה זרה אלא לנוי בלבד:  "וטעם הדברים לדעתי, הואיל שידוע שהולכים בשתי וערב שעל צוואריהם ערומים. ואיתא בפרק הצלמים (מד, ב) דכשנכנס ערום ראיה שאין מחשבה לעבודה זרה. ועוד יש להדמותה לנמצא על כלים מבוזים (מג, ב) לא חיישינן שנעשה לעבודה זרה, ובודאי לנוי נעשה. והכא נמי ודאי לזכר בעלמא נעשה ולאו לעבודה זרה". ובתשובה אחרת (חו"מ סימן קיט) האבני נזר הוסיף: "לפי עניות דעתי דהנהו שתי וערב הואיל וידוע שהגוים לובשים אותם תמיד אף כשהם ערומים בבית המרחץ וכיוצא בו, ודאי אינם נוהגים בו משום אלוה, כלשון המשנה (ע"ז פ"ג מ"ד) שם אם נותנים לך ממון הרבה אי אתה נכנס לבית ע"ז שלך ערום. גם יש לדמותו לכלים מבוזים דצורות הנמצאות עליהם ודאי לאו לע"ז אלא לנוי הכא נמי הואיל והולך עמהם ערום ודאי לאו לעבודה זרה אלא לזכר. ושאלתי לאנשים ואמרו לי שראו גוים ערומים בבית המרחץ עם השתי וערב על לבם". ומבואר, כי "סתם" צורת שתי וערב אינה אסורה כדין עבודה זרה, אלא אם כן ידוע שהשתחוו ועבדו לה.

וכן נראה מדברי המהרש"ג (סימן קצא) שהתיר עשיית שתי וערב על ארונות מתי עכו"ם, כי לצורת ע"ז שאין משתחווים לה בפועל אין דין עבודה זרה: "דאף דמדברי הרמ"א נראה דשתי וערב הוי עבודה זרה גם בזמן הזה, היינו שתי וערב שהוא בבית תיפלתם אשר העכו"ם משתחווים ומקטירים לו גם בזמן הזה, ולכן הוי עבודה זרה. אבל שתי וערב שעל הארונות הללו אין העכו"ם משתחוין ולא מקטירים לו, אם כן ממה יהיה עבודה זרה הלא לא עבדו לו מעולם. וכי בשביל שמשתחווין לשתי וערב אחר יהיה כל שתי וערב עבודה זרה, הא וודאי ליתא. דכל שלא עבדו לשתי וערב זה ודאי לא הוי עבודה זרה ואינו אסור. וראיה לדבר, דהרי איתא בש"ס ובשו"ע סי' קמא, דצלמים הנמצאים בכפרים אסורים דמסתמא עבדו אותם, ובכרכים מותרים דודאי לא עבדו אותם, וכן איתא שם ברמ"א בהגה, דשתי וערב שתולין על הצוואר מותר דאינו אלא לזכרון. ושמע מיניה דאף שעובדין באותו מקום לצורות הללו כל שאותו צורה לא נעבדה לא הוי עבודה זרה ומותרת. ואם כן מיניה, דאותן צורות שתי וערב שעושים על הארונות, כיון דהוא כמעט ברור שלא עבדו אותם, דהיינו שלא השתחוו להם ולא עשו להם שום עבודה מד' העבודות, לא הוי עבודה זרה".

צורת שתי וערב שנעשתה "לכבוד"

ו. המהר"ם שיק (יו"ד סי' קנב) חידש להחמיר שכל צורת שתי וערב שנעשתה "לכבוד" אסורה: "ובאותו שתי וערב דבצוואר הוא גם כן דהוא לכבוד ולזכר, קמ"ל דנודע להם שהוא רק לסימן ואינה לכבוד. ועל כל פנים נראה לי כל שעושין לה לכבוד דהוא בכלל לא תעבדם ואסורה". כלומר, יש צורות שנעשות ל"סימן", ויש שנעשות ל"כבוד". ולדעתו הרמ"א התיר רק צורת שתי וערב שנעשתה לסימן, אך צורת שתי וערב שנעשתה לכבוד, אסורה.

אמנם דבריו תמוהים, וכפי שהשיג עליו תלמידו, המהרש"ג (שם) "ובאמת הדברים קשים קצת לפי עניות דעתי, דאם כן איך מתיר הרמ"א השתי והערב שתולין בצוואר לזכרון דלא מיקרי צלם, נימא דזה בעצמו שעושים זכרון הוי כבוד ועבודה זרה. והגם דבמהר"ם שיק נראה שמישב זה דזה אינו אלא לסימנא בעלמא, אבל הרי ברמ"א כתב הלשון של לזכרון", וצ"ע.

לסיכום:

• צורת שתי וערב שהתפללו והשתחוו לה – לכולי עלמא אסורה, ודינה כדין עבודה זרה.
• סתם צורת שתי וערב שלא ידוע אם עבדו לה – לדעת הש"ך, המעיל צדקה והמגן שאול, יש לה דין עבודה זרה, אלא אם כן ידוע שלא עבדו לה. אולם לדעת האבני נזר והמהרש"ג, אין לה דין עבודה זרה, כל זמן שלא ידוע שעבדו לה.

להלכה, פסק החכמת אדם (כלל פה סע' א) "בזמן הזה כל הצורות הנמצאים בין בכפרים בין בכרכים, אם ניכר הדבר שנעשה לשם עבודה זרה אסורים. וכן צורת שתי וערב שעומד על הדרכים, דינו כעבודה זרה, שהרי מכבדים אותן ולוקחין הכובע ומשתחווים להם. אבל צורת שתי וערב שתולים על הצואר לא נעשה רק לזכרון ולא נקרא צלם ומותר".

• כלים שחקוקה עליהם צורת שתי וערב – החיי אדם (שם סע' ב) הכריע כדעת הש"ך: "בזמן הזה שעכו"ם שלנו אין אדוקים כלל ואפילו אותן הצורות שעובדים אותם, כגון שתי וערב ואשה מניקה ובנה, מכל מקום על כלים אין עושין רק לנוי לכלי ולזכרון, ולעולם אין נעשה שיהיו עובדים לצורה זו שעל הכלי, ולכן נוהגים להתיר אותן כלים בהנאה. אבל מכל מקום אסור להשהותן משום חשד אם הם בולטים, אבל ראוי להחמיר בספק איסור תורה, ואינו מותר אלא על המבוזה".

פרק ב: ייצור ומסחר בצורות שתי וערב

עשיית צורת שתי וערב

ז. מלבד האיסור לעבוד עבודה זרה, אסור לעשות עבודה זרה, כדברי הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פ"ג ה"ט) "העושה עבודת כוכבים לעצמו, אף על פי שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה, שנאמר (שמות כ, ד) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, וכן העושה עבודת כוכבים בידו לאחרים, אפילו עשאה לעובד כוכבים לוקה, שנאמר (ויקרא יט, ד) וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".

וכתב המעיל צדקה [בהמשך דבריו הנ"ל אות ד] לאחר שהביא את דברי הרמ"א, שיש לצורת שתי וערב דין עבודה זרה: "אף בלי שיעבדו עובר על עשייתה לחוד ולוקה, כמ"ש הסמ"ג (מצוה ק). וכן כשעושים אותה אפילו לגוי לוקה, כמו שכתב שם (מצוה קא). ואם כן אם הישראל יעשה אותה על ידי צורף גוי, הרי הגוי עובר בכל זה, כי הגויים מוזהרים בעבודה זרה. ועוד, כשנותן הישראל לעשותן לגוי אולי יעבדנה מיד". ומבואר שאסור ליהודי לייצר צורות שתי וערב לצורך נכרים, ואפילו על ידי פועלים נכרים.

גם ייצור צורת שתי וערב  לנוי בלבד נאסר, כפי שנראה מדברי החתם סופר (ח"ב יו"ד סימן קכח) שנשאל האם מותר ללמוד אומנות פיסול כדי להתפרנס מעשיית צורות לנוי "ובעת לימודו בפני רבו, ובפרט במקום קיבוץ האומנים והתלמידים שם באקעדעמיא, על כורחו צריך הוא לגמור הרבה צורות שלימות ממעשי ידיו לעיני רואה, אם מותר או לא". וכתב החתם סופר בתוך דבריו: "וסבירא ליה דחיישי העושה צורה עצמה לנוי אולי אחר גמר מלאכתה תהיה נאה ביותר ויחשק הוא או העומדים אצלו לנויות הצורה, וישתחוה לה אפילו שלא לאלהות אלא לנויתה. ומפני זה אסור לעשותה אפילו ישברנו מיד". ונראה מדבריו שגם בעשיית צורה לנוי אסורה מהחשש שיהפוך אותה לאלוהות וישתחווה לה.

אולם רבי אברהם דוד הורביץ, אב"ד שטרסבורג, התיר בשו"ת קנין תורה (ח"א סימן נד אות ה) ייצור תכשיטים שיש בהם צורת שתי וערב, גם לשיטתו של הש"ך [לעיל אות ד] שאסר כל צורת שתי וערב מחשש שמא עבדו לה, שהרי כשמייצרים את צורת השתי וערב בבית החרושת, ידוע לנו בוודאות שלא עבדו לה: "שתי וערב שתולים על צוארם מבואר ברמ"א יו"ד קמ"א ס"א דאין חשש עבודה זרה, שהוא רק לזכרון בעלמא. ואפילו לדברי הש"ך שצריך שידעו בודאי שלא נעבד, אם כן בנדון דידן שנעשים אצלו בבית חרושת שלו, יודע שלא השתחוה שום נכרי אליהם". אמנם הוסיף כי "יש להקל לעשות על ידי הנכרי בקבלנות, ומסירתו להישראל אחר שמקבל שכרו הוי כמוכרו לו".

ובהמשך כתב הקנין תורה: "ושוב ראיתי בשערים המצוינים בהלכה (סי' קסז) שהביא משו"ת חדות יעקב לאסור סחורה בצורות אלו, ומתיר עם כל זה ליוצקם אצל ישראל. דהפועלים נכרים עושים רק למען בצע כסף. וכן הוא בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' סג) דמותר ליוצקם בבית חרושת של ישראל מטעם זה. לכן בודאי המחמיר תבוא עליו ברכה אבל אי אפשר לאסור בתוקף".

מצבה שחקוקה עליה צורת שתי וערב

ח. על פי האמור, אסר המהר"ם שיק (יו"ד סימן קנב) לאומן יהודי לחקוק צורת שתי וערב על מצבה של נכרי, משום שעצם הקבורה מתחת למצבה שעליה חקוק שתי וערב נחשבת "עבודה" לשתי וערב: "דהעמידה על מצבת קברם היא גם כן מענין עבודתה וכבודה להסתירם בסתר כנפיה, והעושה אותה עובר בלא תעשה דלא תעשו וגם בלאו דלא תפנו. ועל כל פנים בוודאי אסור לבר ישראל לעשות כן".

וכן נקט להלכה בשו"ת מגן שאול (סימן נה) מטעם אחר – כי בדרך כלל נוהגים להשתחוות או להסיר את הכובע לכבוד השתי וערב החקוק על המצבות: "הני שתי וערב שעומדים על בתי הקברות שלהם דינם כעבודה זרה, שאף שאינו ידוע דרכם אם משתחוים להם, אך מסברא לא גרע להם מאותם שעומדים על הדרכים ומסירים הכובע מלפניהם, וכן הוא בחכמת אדם ריש כלל פה".

אולם המהרש"ג (סימן קצא) כתב שצורות השתי וערב החקוקות על המצבות אינן עבודה זרה, מפני שלא משתחווים ועובדים להן, כדבריו: "דאף דמדברי הרמ"א (יו"ד סי' קמא סעי' א) נראה דשתי וערב הוי עבודה זרה גם בזמן הזה, היינו שתי וערב שהוא בבית תפילתם, אשר העכו"ם משתחווים ומקטירים לו גם בזמן הזה ולכן הוי עבודה זרה. אבל שתי וערב שעל הארונות הללו אין העכו"ם משתחוים ולא מקטירים, אם כן ממה יהיה עבודה זרה, הלא לא עבדו לו מעולם. וכי בשביל שמשתחווין לשתי וערב אחֵר יהיה כל שתי וערב עבודה זרה, הא וודאי ליתא. דכל שלא עבדו לשתי וערב זה ודאי לא הוי עבודה זרה ואינו אסור".

וכתב המהרש"ג על דברי רבו המהר"ם שיק: "נראה מדברי הגאונים הנ"ל בפשיטות דלא סבירא ליה סברת מורי הגאון דמה שקוברין בתוכו מתי עכו"ם להוי כעבודה דנימא דכוונתם בזה להסתיר אותם תחת כנפיה של השתי וערב. וליבי אומר לי שגם מורי הגאון לא החמיר אלא בנדון שאלתו שנשאל שם שסופר סת"ם אחד שהיה כותב לישראל סת"ם, דבעינן בזה עיבוד וכתיבה לשמה ולקדש השמות כדין, והיה הוא רוצה לחקוק על קברי העכו"ם מצבות עם שתי וערב. ומובן לכל בר דעת כמה מכוער הדבר כמו שכתב שם בראש דבריו דלמשמע אוזן דאבה נפשו איך יהיה ספריא כפחזיא לערב טמא וטהור יחד". ומסיים המהרש"ג: "ושמעתי מאחי ר' שלמה שגם בסעמיהאלי נמצאים אנשים כשרים סוחרים בזה ולא מיחה בהם אדוני מורי ורבי הגאון [המהר"ם שיק] מסתמא ידע ושתק. ובעירנו גם כן כמה בעלי מלאכות עושים שתי וערב לעכו"ם. הגם כי שמעתי מפקפקים וקוראים תגר, עם כל זה לא נתפשטה ההוראה לאסור, ולכן לדעתי יש לומר להם שמכוער הדבר, וראוי לכל בעל נפש להחמיר כמו שכתב מורי הגאון (בתשובה קנג). ואם לא ישגיחו על זה אין למעלת כבוד תורתו לאסור להם, ויניח להם על רצונם, ויראה להשמט מהם שלא לומר להם לא איסור ולא היתר".

•  •  •

מסחר בצורכי עבודה זרה

ט. במשנה במסכת עבודה זרה (פ"א מ"ה) נמנו הדברים שנאסר למוכרם לעכו"ם: "אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: אצטרובלין, ובנות שוח, ופטוטרות, ולבונה, ותרנגול הלבן". ופירש רש"י (ע"ז יג, ב ד"ה אסור) את טעם האיסור: "דלצורך עבודת כוכבים קבעי לה", ומאחר וגם נכרי נצטווה על איסור עבודה זרה [שהוא משבע מצוות בני נח], יהודי המוכר לו דברים הנצרכים לו לעבודה זרה עובר על איסור 'לפני עור לא תתן מכשול', כדברי רש"י (שם יד, א ד"ה אלפני) "וכל הני דאסרינן לזבוני להו משום לפני עור לא תתן מכשול, דבן נח מוזהר על עבודת כוכבים".

וכפי שנפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' קנא סעי' א) "דברים שהם מיוחדים למין ממיני עבודת כוכבים שבאותו מקום, אסור למכור לעובדי אותן עבודות כוכבים שבאותו מקום". והרמ"א הוסיף: "אסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהן מים להטביל" [ונראה שבכלל זה נאסרה מכירת מי נהר הירדן]. וכתב הש"ך (שם ס"ק ב) שהאיסור נאמר בכל זמן ובכל מצב: "אסור למכור לעולם, אפילו שלא ביום אידם ואפילו בזמן הזה, כן כתבו האחרונים ופשוט הוא. וכתב עוד הב"ח, ולכל עובד כוכבים אסור אפילו אינו כומר, דכיון דמייחדים אותו לעבודת כוכבים ודאי לעבודת כוכבים בעי לה".

עם זאת, מרן השו"ע סיים: "ואם קונה הרבה ביחד, שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה, מותר".

י. זאת ועוד, במסכת עבודה זרה (ו, ב) מובא כי איסור 'לפני עור' נאמר רק ב"דקאי בתרי עברא דנהרא". והיינו, כאשר החוטא לא יכול היה לעשות את העבירה ללא עזרתו של המכשיל. והדוגמא היא, נזיר העומד בצד אחד של הנהר ויש בקבוק יין בעבר השני של הנהר, אך אין באפשרות הנזיר לעבור את הנהר ולהגיע אל היין בכוחות עצמו. או אז, המגיש את כוס היין לנזיר עובר על איסור 'לפני עור', כי בלעדיו לא היה הנזיר חוטא. אבל "בחד עברא דנהרא", כאשר הנזיר יכול היה להגיע ליין בעצמו, כי הוא נמצא באותו צד של הנהר שבו נמצא היין, אין המושיט יין עובר באיסור 'לפני עור'. ועל פי זה כתב הרמ"א: "יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר".

אך הרמ"א הוסיף: "ויש מחמירים". וזו שיטת התוספות במסכת שבת (ג, א ד"ה בבא) שכתבו כי גם ב"חד עברא דנהרא" שאין איסור תורה של 'לפני עור', יש איסור מדרבנן מדין 'מסייע לדבר עבירה', וכפי שפסק הרא"ש (שבת פ"א סימן א) "דמכל מקום איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו, כל שכן גדול שלא יסייע לו". ולכן יש להחמיר ולא למכור לנכרים דברים השייכים לעבודה זרה,  כדי לא לעבור על איסור 'מסייע לדבר עבירה'.

והש"ך (ס"ק ו) דחה את דברי המחמירים, ונקט כי אין איסור 'מסייע לדבר עבירה' לנכרי "דכולי עלמא מודים דבעובד כוכבים או מומר שרי. והגהות מרדכי ותוספות והרא"ש בפ"ק דשבת [שכתבו לאסור בחד עברא דנהרא מדין 'מסייע לדבר עבירה'] מיירי בישראל, שהוא חייב להפרישו מאיסור, וכדכתב הרא"ש שם, דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שבית דין מצווים להפרישו, כל שכן ישראל גדול, משא"כ בעובד כוכבים וישראל מומר שאינו חייב להפרישו".

יא. ולמעשה מסיק הרמ"א: "ונהגו להקל כסברא הראשונה [להתיר למכור לנכרים דברים השייכים לעבודה זרה], וכל בעל נפש יחמיר לעצמו". ובדרכי משה (שם) מבוארת סיבה נוספת להקל: "מטעם דמקילים להשתתף עמהם, ועיין באורח חיים סימן קנ"ו". וביאר הש"ך (ס"ק ז) את כוונתו: "דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ, אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר. ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור שאין בני נח מוזהרין על השיתוף, והוא הדין הכא".

כלומר, לדעת הרמ"א (או"ח שם) נכרים המאמינים בקדוש ברוך הוא ובכוחות נוספים, אינם נחשבים עובדי עבודה זרה, כי על נכרים נאסר להאמין רק בכוחות אחרים, ולא נאסר עליהם להאמין בקב"ה בשיתוף עם כוחות אחרים. ומטעם זה פסק הרמ"א: "ויש מקילים בעשיית שותפות עם הכותים בזמן הזה, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בעבודה זרה, ואף על גב דמזכירין העבודה זרה, מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול, דהרי אינם מוזהרים על השיתוף". ומאחר ואין איסור 'לפני עור' להכשיל נכרי המאמין "בשיתוף", אין לפי הרמ"א איסור למכור לנכרים המאמינים "בשיתוף", דברים השייכים לעבודה זרה.

אולם לדעת המעיל צדקה [בתוך דבריו המובאים לעיל אות ד] אין להסיק מדברי הרמ"א בנוגע לאיסור שבועה בשם עבודה זרה מסקנה כללית שחפצי הפולחן של עובדי עבודה זרה "בשיתוף" אינם נחשבים לעבודה זרה, כדבריו: "דע כי כתבנו פעמים הרבה בעניני אמונת העכו"ם אשר אמונתם בזה הם נכרים גמורים, ואל תשית למה שכתב הרמ"א (או"ח סי' קנו) דאין הנכרים מוזהרים על השיתוף, ותחשוב שיש בזה להקל בענין העבודה זרה שלהם. דהתם לא קאי כי אם בקבלת השבועה מהם שמשתפים שם שמים שהוא הבורא ושמות הקדושים בכבוד אחר שנשבעין. ואם כן הא וודאי צלמי מסכיות [שלהם] צלמים גמורים הם לכל דיניהם, ואין להם חלק באלוקי ישראל בבורא העולם".

לסיכום: הנוצרים מאמינים ב"שיתוף", ולכן לפי הרמ"א, מעיקר הדין אין איסור למכור להם צורות שתי וערב השייכים לפולחנם, ומכל מקום "בעל נפש יחמיר לעצמו" שלא למכור להם.

אולם המעיל צדקה נקט שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה גמורים, ולכן במקום שלא ניתן להשיג צורות שתי וערב, הרי זה כ"תרי עברא דנהרא", ואסור למכור להם מדין 'לפני עור', אך במקום שניתן להשיג צורות שתי וערב, הרי זה כ"חד עברא דנהרא", והביא הרמ"א את מחלוקת הפוסקים האם יש בזה איסור 'מסייע לדבר עבירה'. והש"ך חידש שאין איסור  'מסייע לדבר עבירה' לנכרי.

•  •  •

מסחר בשתי וערב

יב. ממוצא הדברים שנתבארו נשוב לדון בשאלות שפתחנו בהם: האם מותר לייצר, לסחור או למכור תכשיטים העשויים בצורת שתי וערב, או צורות שתי וערב המשובצות ביהלומים ואבני חן.

ובפשטות, נדון זה תלוי בדברי הרמ"א שהתיר צורת שתי וערב שתולים על הצוואר לזכרון, ובמחלוקת הפוסקים מה דין "סתם" צורת שתי וערב, שלא ידוע אם עבדו לה או לא, ולפי דברי החכמת אדם (כלל פה סע' א) "צורת שתי וערב שתולים על הצואר לא נעשה רק לזכרון ולא נקרא צלם ומותר", לכאורה אין איסור לסחור בצורת שתי וערב, שהרי נעשה לנוי ואינו נחשב לעבודה זרה.

ואכן בשו"ת זרע אמת (יורה דעה סימן מה) כתב בנדון מסחר בשתי וערב העשוי מכסף או נחושת: "הן אמת דמפשט דברי הרמ"א שכתב צורות שתולין בצואר לזכרון לא מקרי צלם, ומותר, נראה מזה דשרי לכאורה הני שתי וערב שסוחרים בהם, שתולים בצוואר לזכרון ואינם משתחוים להם. אלא שמדברי הש"ך (שם) אינו נראה כן שכתב על זה וז"ל, היינו בידוע שלא השתחווה לו, הא לאו הכי לא גרע מאם מצא כלים שעליהם צורת עבודת כוכבים, דהכלים אסורים אם הם מכובדים, דכיון שדרך לעבוד אותה הצורה חיישינן שמא נעבדו הכלים, והכי נמי איכא למיחש להכי". ומסקנתו: "ובאמת אנו נוהגים לאסור על פי דברי הש"ך, חוץ משתי וערב של מרגליות דאלו ודאי עושים לנוי בעלמא. אבל במקום שיש מנהג להתיר אין בידנו כל כך כח לאסור, כיון שיש קצת על מה לסמוך, דיש לומר דמסתמא לא נעשו אלא לזכרון בעלמא". ומבואר שלדעת הרמ"א אין איסור לסחור בצורת שתי וערב שתולים על הצוואר לזכרון, כיון שלא נעשתה לעבודה זרה. אך לדעת הש"ך יש להחמיר מחשש שעבדו לצורה זאת. ומכל מקום כתב הזרע אמת כי בתכשיטים משובצים ביהלומים ["מרגליות"] יש להקל, כי בוודאי נעשו לנוי ולא לעבודה זרה, וגם במקום שכבר נהגו לסחור בתכשיטי שתי וערב מכסף ונחושת בלבד "אין כח לאסור כיון שיש קצת על מה לסמוך".

דברי החכמת אדם והזרע אמת הובאו בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן נה) שנשאל האם סוחר שלא ידע שיש איסור לסחור בצורות שתי וערב "מה לעשות עם הצלמים שיש לו כעת במסחרו הם של זהב וכסף ועולה לסכום הגון", וכתב כי "הצלמים נמכרו לידו מסוחרים שעושים זאת לסחורה, הוי כידוע שלא השתחוו לו, ומותרים". והיינו כסברת הקנין תורה [לעיל אות ז] שהתיר ייצור תכשיטים שיש בהם צורת שתי וערב, אפילו לשיטתו של הש"ך [לעיל אות ד] שאסר כל צורת שתי וערב מחשש שמא עבדו לה – כי בתכשיטים המיוצרים בבית החרושת, ידוע בוודאות שלא עבדו בהם לעבודה זרה.

יג. אמנם החלקת יעקב הוסיף, כי למרות שצורות השתי וערב מותרות בהנאה "אולם לסחור בהם עדיין יש לדון בזה הרבה, כיון שמבואר בש"ך הנ"ל דהרבה מהם משתחווים לשתי וערב כאלו, וכן היא גם היום המציאות, דידעינן דהרבה מהם קודם אכילה או שינה מנשקים או מתפללים לתועבות אלו, אם כן אסור לסחור בהם משום לפני עור דשייך אף בעכו"ם". ולאחר שהביא את דברי הרמ"א "אם יכולים לקנות [דברים השייכים לעבודתם] במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר, ויש מחמירים [משום איסור 'מסייע לדבר עבירה']. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו", הסיק: "ואם כן אף שהעיד הרמ"א שנהגו להקל, מ"מ כתב שבעל נפש יחמיר לעצמו".

החלקת יעקב כתב טעם נוסף לאסור את המסחר בשתי וערב "דהרי אסור להשהותן כמבואר להדיא ברמ"א (יו"ד סי' קמא סע' ג) וז"ל, בזמן הזה שאין העכו"ם עובדין לצורות האלו מותרים בהנאה אם מצאם, אבל אין להשהותן. וכן בלבוש, לאחר שכתב (סע' א), אבל אותן שתולין בצואריהן לזכרון עבידי, כתב (סע' ג) ויש מחמירין בכל צורה שלא להשהותם משום חשד אפילו בזמן הזה". נמצא כי האיסור לסחור בצורות שתי וערב נובע גם מהאיסור להשהות צורות אלו ברשותו "משום חשד".

הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג סימן קכ) נקט כאשר לא ברור אם הנוצרים הקונים "מגפפים ומנשקים את השתי וערב, ואולי גם משתחווים לו, הרי לכאורה יש איסור בעשיית השתי וערב משום לאו דלא תעשה לך פסל". והוסיף: "ובחכמת אדם (כלל פה) כתב דאסור להשהות בבית משום חשד. ולפי זה יש לחוש בעשיית שתי וערב שהוא עובר בלאו דלא תעשה לך פסל, אפילו לא עבדה העושה אותה, עשיה לבד אסורה, ולדעת הרמב"ם אין הבדל בין שיעשה בידו או יצוה לאחר לעשות, ואפילו אם הוא עושה לעכו"ם, עובר בלאו זה". ומסיים: "והנה בצלם של שתי וערב אם משתחווים להצלם הרי זה אסור בהנאה, כמבואר ברמ"א שם. ואם לפי דברי הש"ך, כל עוד אין הדבר ברור שלא השחווה להם, הרי זה אסור בהנאה". ומבואר שיש להחמיר לאסור מכירת שתי וערב משתי סיבות: ראשית, גם אם נעשו לנוי, אסור להשהותם ברשותו "משום חשד". שנית, מאחר ולדעת הש"ך כל עוד לא ידוע בוודאות שלא עבדו לצורות אלו, הן אסורות בהנאה, יש להחמיר כפי שכתב הרמ"א ש"בעל נפש" לא ימכור לנכרים "דברים השייכים לעבודתם".

מטעמים אלו אסר ידידי רבי יוסף אפרתי בשו"ת ישא יוסף (ח"ב יו"ד סימן כו) שותפות בחנות תכשיטים שמוכרים בה צורות שתי וערב: "הנה דנו פוסקי דורנו בענין, וגם מרן הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות דן להתיר  באחד שהיה מוכר צלמים שתי וערב של מרגליות, שבוודאי עשויים לנוי. אולם מסקנתו שכל שאין ברור שהדבר אינו עבודה זרה ואין הגויים מגפפים ומנשקים אותו, הרי חיישינן שהשתי והערב אסור משום לא תעשה לך פסל. לכן ודאי צריך להרחיק מן החנות את אותם תכשיטים שהם חוק לעבודה זרה שלהם, ולהסכים בדיעבד בדוחק השעה על תכשיטי הנוי עד יערה ה' רוח טהורה ממרום. כך הבנתי ממרן הגרי"ש אלישיב (שליט"א) לדוחק השעה".

וכן נראה מדברי הקנין תורה [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ז] שהאיסור לסחור בצורות שתי וערב הוא "חומרא" ואין "לאוסרו בתוקף", והוסיף כי בצורות החקוקות ומצויירות על בגדים יש היתר גם משום שדינם כ"כלים מבוזים" שאם לא ידוע אם נעבדו להם, אינן אסורות [כמבואר לעיל אות ג], וז"ל: "עי' בשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד סימן קעז) לענין סחורה בבגד הנארג בו שתי וערב לכיסוי נכרים שכתב דחומרת הש"ך בשתי וערב הוא רק כשהוא בפני עצמו, אבל על כלים מקרי תמיד מבוזים, ואפילו על רקמה ומשי. וגם משום לפני עור למכור להנכרי אין כאן, כהכרעת הרמ"א סי' קנ"א דביכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר, רק בעל נפש יחמיר לעצמו". ולאחר שהביא את דברי המהרש"ג [אות ח] "כל מקום שהלכה רופפת בידינו, פוק חזי מאי עמא דבר, ובעירו כמה בעלי מלאכות עושים שתי וערב עבור הנכרים, והגם כי יש מפקפקים וקוראים תגר על זה, עם כל זה לא נתפשטה הוראה לאיסור. לכן יש לומר להם שמכוער הדבר, ובעל נפש יחמיר, ואם לא ישגיחו, אין לאסור להם". ומסיים הקנין תורה: "לכן בודאי המחמיר תבוא עליו הברכה, אבל אי אפשר לאסור בתוקף".

בשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן מה) חידש נימוק נוסף לאסור מכירת צורות שתי וערב: "ולפי עניות דעתי היה נראה דמה שכתב הראבי"ה והרמ"א צורות שתי וערב שתולים בצוואר לזכרון, לא מקרי צלם ומותר, הכוונה שקיבלה כמזכרת ידידות, או שקנאה באיזה מקום שביקר שם למזכרת וכיוצא בזה, ובכהאי גונא דייקא מותר, כיון שאין הכוונה לעבודה זרה כלל. מה שאין כן כשתולה כדי להתייחס אל התלוי, כיון דסוף סוף תכליתו בזה להראות שמאמין בעבודה זרה, או ששייך לכת המאמינים, אפשר שיש בזה צד איסור. ובפרט שיש סברא לומר שדעתו גם כן להשתחוות לצורה זו במקרה ולא תזדמן לו צורה גדולה". כלומר, הרמ"א התיר רק צורות שתי וערב שהן תלויות "למזכרת" בלבד, ללא כל כוונה לעובדם, ולא צורות שתי וערב התלויות בצוואר מתוך מטרה להראות את אמונתו בנצרות, ובדעתו לעבוד את השתי וערב כשירצה. ולפי זה אין למכור תכשיטי שתי וערב שיש חשש שאינם מיועדים "למזכרת".

מסחר בבולים שיש עליהם צורת שתי וערב

יד. האגרות משה (יו"ד ח"א סימן סט) התיר לסחור בבולים שמצוייר בהם צורת שתי וערב, מכיון שנעשה לנוי ולא לשם עבודה זרה: "ומה ששאל מע"כ באחד שמסחרו הוא למכור סטעמפס [בולים] לאלו האוהבים לקבל סטעמפס מכל המדינות, ויש מדינות שמצויירים על הסטעמפס כומרים ושתי וערב שלהם, אם מותר לו לסחור בזה. הנה לעניות דעתי אין לאסור, דהם רק כהצורות שעל המטבעות שכתבו התוספות והרא"ש בשבת (קמט, ב ד"ה ודיוקני) שמותר, וכתבו הטעם משום דרק בשוויה לשם עבודת גלולים אמר שאסור להסתכל בה, אבל כשנעשה לשם נוי מותר. וטעם זה שייך אף בצורות שעל הסטעמפס שלא נעשו אלא לנוי ולסימן, כמו על המטבע" [ובדבריו מבואר טעם נוסף להיתר: "שהרי נעשו באופן שמבזים את הצורות דמלכלכים אותן בהפאסט [דואר] שרושמים עליו בחותם לפוסלו מלהדביקו עוד הפעם, וגם שמשליכים אותם באשפות אחר שנוטלים משם את המכתבים, ואת שאינו נוהג בו משום אלוה אין לאסור כדאיתא בע"ז דף מ"ד לענין שמותר לרחוץ במרחץ של אפרודיטי".

וכן פסק המשנה הלכות (חלק יב סימן סט) "נראה דאין כאן איסור להשתמש בהם, ועיין חוות יאיר (סי' שטז) שכתב להתיר להתיך מטבעות של שם בן ארבע [אותיות] שנעשים במדינת שוועדין [שבדיה]. ולפענ"ד כל שכן הוא בבול של צורה זו שמותר להשתמש בו, ועל כיוצא בזה אמרו חז"ל ישראל שבחו"ל עובדי ע"ז בטהרה הן. והאמת כי אין אלו הצורות עשויות לשם עבודה זרה כלל. ולכן לכתחילה אם ילך לקנות בולים, ודאי מהיות טוב שיקנה בולים שאין עליהם צורות כאלו, או כאלו וגם יש צורות אחרות מאוסות. אבל אם כבר יש לו, מותר להשתמש בהם, ובדיעבד ודאי דאין להחמיר".

והנה הגרי"א הרצוג (פסקים וכתבים ח"ד סימן מט) אסר לפרוס שטיחים שיש בהם צורות שתי וערב בבית כנסת: "אמנם כתב רבנו הרמ"א שאותן שתולים בצואר לזכרון לא מיקרי צלם ומותר, היינו שאין להם תורת עבודה זרה ממש להיאסר בהנאה, אבל כאן אין אנו דנים לאסור את השטיחים בהנאה, אלא על דבר השימוש בהם בבית מקדש מעט, ונניח שאין הגוים עובדים להם, אבל נראה וניכר שאינם עשויים לנוי בלבד בתורת צורה גיאומטרית, אלא בכוונה לעורר ולהכניס בליבם אהבה ויראה כלפי אותו האיש, ואיך נסבול דברים כאלה במקדש ה'". ובהמשך כתב הרב הרצוג: "והנה מלבד כל האמור, ידוע שהשלטונות הצבאיים נותנים רשות ליהודים וליהודיות העובדים בצבא בשירותי הרפואה הנקראים הצלב האדום, לשום על בגדיהם וכלי הרכב והמסע שלהם מגיני דוד אדומים במקום צלבים. אעפ"י שהדבר ידוע שהצלב האדום אינו קשור עם עבודה זרה, ואינו אלא סמל שאומר כבוד לנצרות. ואם אנחנו נתיר את השטיחים הנ"ל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, יאמרו הגוים למה לנו להרשות ליהודים להמיר את הצלב האדום במגן דוד אדום, ותצא מזה חורבא וכדי בזיון וקצף". ואגב אורחא למדנו מדבריו כי מעיקר הדין אין איסור בכתיבת שתי וערב המשמש "סמל", כדוגמת "הצלב האדום".

לסיכום: מפשטות דברי הרמ"א והחכמת אדם נראה כי צורת שתי וערב שתולים על הצוואר לזכרון, אינה עבודה זרה, ולפי זה אין איסור לסחור בהם, שהרי נעשו לנוי וכלל אינם עבודה זרה.

ועל פי זה נקט הזרע אמת כי בתכשיטים שבוודאי נעשו לנוי [כגון תכשיטים המשובצים ביהלומים] יש להקל ולהתיר למכור, אך הש"ך החמיר מחשש שעבדו לצורה זאת. ולכן במקום שכבר נהגו לסחור בתכשיטי שתי וערב "אין כח לאסור כיון שיש קצת על מה לסמוך".

אולם החלקת יעקב והגרי"ש אלישיב אסרו מסחר בצורות שתי וערב, הן מחמת האיסור להשהותם ברשותו, והן מחמת דברי הש"ך שאם לא ידוע בוודאות שלא עבדו לצורות אלו, הן אסורות בהנאה, ולכן "בעל נפש" יחמיר, וכן פסקו המהרש"ג והקנין תורה שאין למחות ביד המקילים.

ואילו שימוש ומסחר בבולים שמצוייר עליהם צורת שתי וערב, וכן כתיבת סמל ה"צלב האדום", אין כל איסור לכולי עלמא, כי נעשו לנוי ולא לשם עבודה זרה.

פרק ג: מסחר בעצי אשוח

לקראת "חגא המולד" הנוצרי, נהוג ברחבי העולם הנוצרי להעמיד בבתים, בחנויות ובמשרדים, עץ אשוח מקושט בנורות ופרחים צבעונים. ויש לברר האם עץ האשוח המקושט נחשב "עבודה זרה", והאם מותר לייצרו, לסחור בו או למוכרו.

טו. בשו"ת בית אבי (יו"ד סימן צט) כתב: "בהשקפה ראשונה חשבתי שזה ענין של עבודה זרה ממש, כיון שאותו האיש נתלה על עץ ולכן נקרא ליל חגיהם 'ניתל'. ואף על פי שנכתב 'ניטל' בטי"ת, זהו מחמת אימת הצנזורה כידוע. ולכן אם זה טעם מנהגם משום מעשה התלויה, הרי זה ממש עבודה זרה. אבל כאשר התחקיתי בזה, אין לזה שום שייכות לעצם העבודה זרה של התלויה, רק מנהג הגויים בלי שייכות להתליה. ואין זה רק מנהג לנוי ולקישוט הבית, ולא שייכות למשמשי עבודה זרה, ולא נעבד כלל, ולא מתפללים אליה. רק עיקרו לעטר ולקשט את הבית בלי שמץ של עבודה זרה, ולא לפולחן דתי כלל. ונמצא בספר כותבי הדורות שלהם שעוד קודם שהתחילה העבודה זרה של הנוצרים היה עם אחד שהיו עובדים לעץ כמו אשרה שכתוב בתורה, והנוצרים התחילו להכניסם תחת השפעתם לאומת הנוצריות וביטלו את עבודת האשרה מהם לגמרי. ונשאר רק לזכרון ולעטר את הבית וביטלו את העבודה זרה לגמרי".

הבית אבי הוסיף, כי הדברים מוטעמים על פי דברי הרמ"א שהתיר צורת שתי וערב שתולים על הצוואר מכיון שאין זו עבודה זרה אלא "זכרון" [לעיל אות ד], והוא הדין עץ האשוח המקושט, שלא נעשה לעבודה זרה אלא לנוי בעלמא. ומסקנתו: "לכן בנדון דידן אין צורך להשתדל אצל הגויים שיסורו העצים בכניסת הבית [שדר בו גם יהודי], כיון שבאמת אינו עבודה זרה, רק סימבול [סמל] וקישוט להבית, אין זה שמץ של עבודה זרה. וידוע שהעמים בזמן הזה אינם פתאים לעבוד לעץ ואבן, דאם בזמן חכמי התלמוד לא היה כבר ולא היו העמים עובדים לעבודה זרה ולהתפלל, רק משום מנהג אבותיהם. מכל שכן עכשיו בזמנינו שהעמים המה מלומדים ונאורים, בודאי אין כוונתם במעשיהם שמץ של עבודה זרה".

וכן נקט להלכה בשו"ת דברי דוד (ח"א סימן יח) בנדון "מנורת חשמל צבעוניות אשר מיוצרים במזרח הרחוק, וכפי הנשמע עיקר יצורם נעשה לצורך קישוט עץ האשוח ביום אידם של הנוצרים, האם מותר להשתמש במנורות אלו, והאם מותר לקשט בהם את הסוכה או לתלותם בבית הכנסת". לדעתו "בהיות שאין האשוח אלא סמל בעלמא, ואינם עובדים לו, קל וחומר שנוי העשוי לו אינו נאסר, וכמ"ש מרן השו"ע (יו"ד סימן קלט סי"א) שמלבושים שלובשים הכהנים שנכנסים לבית אלילים, נוי שלהם הוא ואינו צריך ביטול. ואמנם גבי הדלקתם בבית הכנסת אסר מרן (שם סי"ג) וכתב שתכשיטי הכהנים לא יתקן מהם טליתות ולא שום דבר מצוה משום דמאיסי, אבל הכא שאני, לפי שלא נשתמשו בהם לעבודה זרה מעולם". ועל פי זה הוסיף וכתב: "ומינה למה שנשאלתי בדין קרטון מבושם בצורת אשוח העשוי לתליה ברכב אם מותר לתלותו, או לאו. ולפי מה שנתבאר שאין האשוח נעבד אלא הוא סמל בעלמא ליום חגם, אין לחוש כלל ועיקר, ומותר לתלותו להריח בו".

טז. אולם רבי יצחק זילברשטיין דן בספרו חשוקי חמד (עבודה זרה יג, ב) "האם מותר לרופא יהודי לקנות עץ אשוח שמפורסם שעובדים בו לעבודה זרה, כאשר כוונתו להפיק ממנו חומר המרפא". וכתב: "יתכן להתיר כיון שכולם יודעים שהוא רופא, אם כן אם ידוע שעץ זה הוא טוב לרפואה, הרי שברופא ידוע שאינו קונה לעבודה זרה אלא לרפואה". ומשמע כי רופא שידוע לכל שמשתמש בעץ האשוח למטרות ריפוי ולא לצורך עבודה זרה, רשאי לקנות עץ אשוח שמפורסם שעובדים בו לעבודה זרה, כאשר כוונתו להפיק ממנו חומר המרפא. אולם כל אדם אחר, אינו רשאי לקנות עץ אשוח היות והוא נעבד לעבודה זרה.

ובספר אוצר המשניות (גיטין עמ' 466) כתב הרב מיכאל פרץ: "יש בעץ אשוח משום דרכי האמורי, כיון שיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. ועל כן אסור להניחו בבית בתקופת סוף השנה האזרחית או תחילתה. וכן יש להימנע מקישוט הבית בסוף השנה האזרחית, שהרי זה מחוקותיהם, ומשום שיש בזה שמץ עבודה זרה".

וכן נראה מדברי הרב אביעד סטולמן, שכתב: "הרואה שבחנותו של יהודי מצויים עצי אשוח, עלול לחשוב שבעל החנות מודה בנצרות. לצערנו, בימינו מצויים יהודים שמכניסים לביתם עצי אשוח ומציינים את חגם של הנוצרים ולפיכך אין מדובר בחשש רחוק. נוסף על כן, הצבת עץ האשוח בחנות אסורה משום איסור 'בחוקותיהם לא תלכו'. צא ולמד כמה ראוי להתרחק מחשש זה, עד שהגאון מוילנא ביטל את המנהג להעמיד אילנות בחג השבועות, משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם". אולם למעשה סייג את הדברים: "אמנם אם העצים מוצגים באופן שברור למתבונן שהם למכירה בלבד, ולא הוצבו בחנות אלא לנוי ולקישוט (כפי שמקובל בבתי מסחר רבים) נראה שניתן להקל בכך. במקרה זה אין לחשוש למראית עין, כי הכל יודעים שהעצים מוצגים למכירה, ואין בעלי החנות מודים בהכרח בנצרות. וגם אין עוברים בכך על איסור 'ובחוקתיהם לא תלכו', משום שאין מציגים את העץ לנוי, כדרך הגויים אלא בדרך מסחר במטרה למוכרו".

יז. בשו"ת פאת שדך (ח"ג סימן מג) נשאל האם השורף עץ אשוח חייב לשלם את דמי הנזק, והשיב: "כמדומני שאינם רגילים להשתחוות [לעצי האשוח] אלא מזמרים שיר של ע"ז, ואין כאן עבודה האוסרת. והעץ עצמו הוא בכלל תכשיטי ונוי ע"ז שהם ג"כ אסורים בהנאה. אבל אם [עץ האשוח] נעשה משומן קרוש שנקרא פלאסטיק מלאכת בית החרושת, בודאי עדיין לא השתחווה לזה כלל, ועדיין אינו נאסר. וכל שכן אם נעשו למוכרם משום נוי בעלמא לבעלי אמונה אחרת שאינם נוצרים, דודאי אין כאן איסור. אמנם ישראל היו נזהרים מזה וכיו"ב משום הרחקות מאביזרייהו דע"ז". ועל פי זה פסק: "עכ"פ כיון שלא היה אסור בהנאה, אם כן פשיטא שאתה חייב לשלם נזיקין. ואם תחזיר לקופת מי ששרפת שלא בידיעתו, אם זה במקום שבודאי הוא שמור לו, הרי אלו תשלומין".

ודבריו מתאימים לשיטתם של הבית אבי ודברי דוד, שנקטו להלכה שעצי האשוח אינם נחשבים כעבודה זרה. אולם יתכן כי לדעת הסוברים שיש בעצי האשוח חשש עבודה זרה, אין לחייב את השורפם בתשלומי נזיקין.

•  •  •

לסיום, יש לציין כי הרבנים הראשיים לירושלים, רבי יצחק קוליץ ורבי שלום משאש הורו בשנת תשמ"ו למועצה הדתית בעירם לאסור על בתי המלון להציב עצי אשוח בתחומם, כתנאי להענקת תעודת כשרות, כפי שדווח בקובץ הפרדס (שנה ס חוברת ה' עמ' 28) "המפקח על הכשרות בבתי המלון הרב שמואל בורנשטיין הודיע בשם הרבנים הראשיים לעיר שאין לקיים אירועים הפוגעים ברוח התורה ואין דעת חכמים נוחה מהם. יצויין כי מנהלי בתי המלון בעיר הבינו לדרישה, והבטיחו כמו בשנים קודמות שלא לעבור על דרישת הרבנות והמועצה הדתית. לעתונאי שדיבר על רגשת האורחים הנוצרים, הזכיר הרב יהושע פולק, סגן ראש המועצה הדתית והממונה על הכשרות, את העובדה שבצל עץ האשוח ערכו פורענויות בקהילות ישראל, וכי ליל זה רשום בדברי קורות ימי עמנו כליל של רדיפות ורציחות של בני ישראל בגולה".