פרשת תולדות

מעשי אבות סימן לבנים (ב)

יעקב אבינו – פרשת הגלות

א. שני גוים בבטנך – אלו אנטונינוס ורבי

דרישת רבקה את ה' ותשובת הנביא אליה טעונים ביאור:

ראשית כל,  יש להבין את התשובה שניתנה לה "שני גוים בבטנך" (1א), עליה אמרו חז"ל (1ב) "גיים כתיב – אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". מדוע בחרו חז"ל דווקא בתקופת רבי ואנטונינוס כדי לבטא את הגאות והמלכות שיצאו מרבקה.

שנית, ביאורו של הרמב"ן (1ג) "ויתכן שיאמר עוד כי בעבור היותם שני גוים שונאים ונלחמים זה בזה עשו בתחילת יצירתם מריבה רמז למה שיהא ביניהם בסוף, ועתה ינוחו ותמצא מנוח והשקט לנפשה", טעונה ביאור – מנין שאמר לה הנביא "שעתה ינוחו ותמצא מנוח והשקט לנפשה", הרי דבר זה לכאורה לא מוזכר כלל לא בתורה ולא בחז"ל.

ב. מעשיו של יעקב אבינו – סימן ורמז לבניו

לביאור הדברים נחזור על דברי הרמב"ן בפרשת לך לך (2א) "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בקצרה (תנחומא ט) ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים". והנה בדברי הרמב"ן בספר בראשית מצאנו במקומות רבים ביאור במעשיו של יעקב אבינו, שהיה בהם סימן ורמז לקבוע את המאורעות העתידיים של בניו:

• מן הבאר ההוא ישקו העדרים בירושלים ובבית המקדש – דברי הרמב"ן (2ב) שפרשת כנסית יעקב אבינו לחרן דרך הבאר, ושם השקו את העדרים, יש "סוד ורמז לעתיד" לעליה לרגל בבית המקדש.
• "יש בפרשה [וישלח] רמז לדורות כי כל מה אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו – רמב"ן (2ג).
• והיה המחנה הנשאר לפליטה רמז ל"אחינו שבגולה" – דברי הרמב"ן (2ד) שחלוקת משפחתו של יעקב אבינו לשתתי מחנות, רומזת "שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים". וכפי שהעיר בספר מקרא בכורים (3א) "וכך היה בכל הדורות, בזמן שהיו גזירות במדינות אשכנז, היה מצב טוב במדינות המזרח, וכן להיפך. בבל דור ודור הכין הקב"ה מקום מקלט לעמו ישראל, לקיים הבטחתו שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו. ראינו זאת בנדידת כלל ישראל מבבל לצפון אפריקה, לספרד, לאשכנז ולמזרח אירופה, ומשם נתן הקב"ה בלב עמו להכין להם מקלט באמריקה ובארץ ישראל".
• רווח תשימו בין עדר לעדר – דברי הרמב"ן (3ב) "שיש בזה רמז, אמר יעקב לפני הקב"ה ריבונו של עולם, אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותן זו אחר זו, אלא הרוח להם מצרותיהם. עשה רמז שיהיו המיסים והארנוניות שיגבו בני עשו מזרעו ברווח והפרש בין זו לזו".
• עד אשר אבוא אל אדוני שעירה – בימות המשיח – כדברי המדרש המובאים בדברי רמב"ן (3ג), שבשובו של יעקב אבינו לארצו דרך ארץ שעיר, היה רמז ללעתיד "שיקיים דברו לימות המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", יאמר כי המושיעים אשר בהר ציון יעלו לשפוט את הר עשו".
• ויחן את פני העיר – לרמוז על כיבוש המקום תחילה – כדברי הרמב"ן (3ב) "המעשה הזה היה רמז, כי המקום ההוא יכבש לפניו תחילה, טרם הורישו יושבי הארץ מפני זרעו".

ג. המאבק של יעקב אבינו עם המלאך – סימן לדורות הבאים

גם ענין המאבק של יעקב אבינו עם המלאך, שרו של עשו, קבע לדורות את מציאות עתידם של בניו בגלות בני עשו.

כאשר הצליח המלאך לפגוע בכף ירכו של יעקב אבינו היה בזה רמז להתגברות ידו של עשו על יעקב, כדברי הרמב"ן (4ב) בשם חז"ל: "נגע בכל הצדיקים שעתידין לצאת ממנו, זה דורו של שמד. והענין כי המאורע כולו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, ויש דורות  אחרים  שעשו עמנו כזה ויתר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ויבוא יעקב שלם".

לפי יסוד זה, שהמאבק בין המלאך ויעקב אבינו היה מאבק על עתיד כלל ישראל – מבואר היטב כיצד היה יכול המלאך לאחר שנאבק עמו להחליף את שמו, כדכתיב (4א) "ויאמר לא יעקב יקרא שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל"(לב, כט). וכתב הרמב"ן (4ג) על הפסוק "ויאמר לו אלקים לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו ישראל", וזה לשונו: "יאמר כי עתה עודך נקרא יעקב, אע"פ שהחליף שמך שרו של עשו, כי הוא לא נשתלח לך להחליף את שמך. אבל מעתה לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, וזה הטעם ויקרא את שמו ישראל". וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל את כוונת דבריו: "לפי המבואר שכל מאבק שרו של עשו עם יעקב אבינו היה להרע לו ולכל עתידו, גם במה שקרא לו בשם "ישראל" לפני שקראו הקב"ה בשם זה, כוונתו ורצונו בכך היו לקלקל ולהרע, מכיוון שכאשר קריאת השם שמובנה ברכה עמוקה ונצחית ליעקב אבינו  נעשית על ידי השטן, שרו של עשו – יש בזה קלקול ופגם בברכה שבשם "ישראל", במובן של "טובתן של רשעים רעה היא לצדיקים". ואם כן, למרות שהשטן היה יכול להשטין ליעקב אבינו ולהחליף את שמו גם מבלי שנצטווה, בגלל שזו כל מהותו להרע לו – אמר הקב"ה "עתה עודך נקרא יעקב, ואע"פ שהחליף שמך שרו של עשו, כי הוא לא נשתלח לך להחליף את שמך", רצה לומר, לא היה זה בשליחותי אלא רק מצד תפקידו לקלקל .

ד. "פרשת הגלות" – להשכיל ולהבין ממעשיו של יעקב אבינו כיצד לנהוג בגלות ביד עשו

חז"ל קראו לפרשת וישלח "פרשת הגלות" [מדרש רבה, הובא בדברי הרמב"ן (5ג)] – על שם התורה השלימה הגלומה בהנהגת יעקב עם עשו, תורה שנועדה לשמש נר לרגלינו לכל אורך אלפי שנות הגלות אצל בני עשו.

• "כבר תפסוהו חכמים ואמרו מחזיק באזני כלב" – דברי הרמב"ן (5א).
• "רבותינו כשהיו באים לחצר המלכות ברומי היו מסתכלים בפרשה זו" – כדברי הרמב"ן (5ג) בשם המדרש, שרבי ינאי היה לומד את פרשת וישלח לפני שהיה הולך להשתדל אצל המלכות ברומי, כדי לדעת כיצד לנהוג. ופעם אחת שלא התבונן בפרשה, ולקח עמו רומאים שיעזרוהו, בטרם הגיע לעכו נאלץ למכור את מלבושו החשוב כדי לשחדם.
• הכבוד שנהג יעקב אבינו באחיו הגדול עשו לשעה ולדורות – ראה בדברי הרמב"ן (5ד) והנועם אלימלך (5ה).

על פי האמור יבוארו היטב דברי רש"י (4א) "כי שרית עם אלוקים ואנשים – עשו ולבן – ותוכל", ותמוה ביותר, בשלמא עם לבן אכן התמודד ויכל לו, כדברי הכתוב (לב, ה) "עם לבן גרתי", ודרשו חז"ל "עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים", אולם עם עשו הרי עדיין לא נפגש כאשר אמר לו המלאך "כי שרית עם אנשים ותוכל" – ואם כן מהיכן ראה המלאך שיכול לעשו. וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל (6א) על פי האמור שמאבק בין יעקב למלאך רמז לשעבוד בניו בגלות עשו, ועל כן לאחר שראה המלאך את הנהגתו של יעקב אבינו ואת הרמזים העמוקים שטמן בכל הכנותיו למפגש עם עשו בעצה ותושיה להורות לבניו כיצד לנהוג במשך שנות "פרשת הגלות" ביד בני עשו עד סוף כל הגלויות – אמר לו "כי שרית עם אנשים", עם עשו, "ותוכל", דהיינו שבעתיד, יוכלו יעקב וזרעו להתגבר על עשו וזרעו בזכות הכנותיו של יעקב אבינו.

ה. ירידת יעקב אבינו למצרים – "רמז" לדורות

בכלל ה"רמזים" ממעשיו של יעקב אבינו לדורות, היתה ירידתו למצרים שבה נטמן "רמז לגלות ביד אדום".

• ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין – כתב הרמב"ן (6ב) בשם המדרש: "אמרו רבי יהושע בן לוי פתר קריא בגליות, וא-ל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, זה הקב"ה שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה, וכתיב (תהלים קו, מו) ויתן אותם לרחמים, ושלח לכם את אחיכם, אלו השבטים, אחר ואת בנימין, זה יהודה ובנימין, ואני כאשר שכלתי בחורבן ראשון שכלתי בחורבן שני, לא אשכל עוד, זה לשונם ז"ל. והכוונה, כי ירידת יעקב למצרים ירמוז לגלותינו ביד אדום כמו שאפרש (ריש פרשת ויחי), וראה הנביא הענין מתחלתו והתפלל סתם לשעה ולדורות".
• רדת יעקב למצרים היא גלותינו היום ביד רומי הרשעה – וביאר הרמב"ן בתחילת פרשת ויחי (6ג) "כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז, ז) רומי הרשעה", עיין בכל דבריו.
• "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" – וכתב הרמב"ן (6ג) "עשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים, נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו, כענין שעשה אלישע. ואף על פי שלא סיפר הכתוב כן, ירמזנו בפסוק הזה. ויתכן שזה טעם אמרו לקחתי, כי מאז לוקחה הארץ לבניו".

ו. מעשה דינה והריגת אנשי שכם "רמז" לגאולת חנוכה מהיוונים

ממוצא ביאור פרשיות מעשי האבות, שהיה בהם סימן לבניהם, ביאר הקדושת לוי (7א) כי "שמעון ולוי בהריגתם לשכם רמזו גאולת חנוכה מאומה הרשעה, דממש דומה לו, דכמו דגבי שכם היה קצת על ידי מלחמה של שמעון ולוי וישועת ה' עזר להם, כמו כן בחנוכה היה על ידי מלחמה של חשמונאי ובניו, והשי"ת עזר להם למסור גיבורים ביד חלשים. וגם כן במלחמת חנוכה היה אחד מבני מתתיהו שמו שמעון כנזכר בספר יוסיפון, שהיה כובש המלחמה על ידי שמעון כמו בשכם. ומעתה יאיר עינינו בתורתו זהו שאמר יעקב (בראשית מט, ו) שמעון ולוי וכו' וברצונם עקרו שור, רמז שבאותו מעשה שכם עשו פעולה לעקור שור כמאמרם ז"ל (ירושלמי חגיגה ב, ב) שרצו היונים שיכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלקי ישראל, הם עקרו לזה שלא יצטרכו לכתוב על קרן שור זהו עקרו שור, מחמת שפעלו לבניהם שחשמונאי ובניו ינצחו היונים".

וראה תוספת לביאור ה"סימן" ממעשה דינה לגזירות היוונים ונס החנוכה, בקונטרס מעשה אבות סימן לבנים (7ב)

ז. סיפורי יוסף עם אחיו – "רמז" לדורות

להשלמת היריעה, נעיין במאמרו של רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד (8) כיצד מה שאירע ליוסף עם אחיו ירמוז למצב התורה בישראל ומצב ישראל בין העמים.

ח. ויתרוצצו הבנים – רמז בתחילת יצירתם למה שיהא ביניהם לבסוף

עתה נשוב לביאור דרישת רבקה את ה' ותשובת הנביא אליה [לעיל (1ד) בספר שם דרך], ונשאלה השאלה, מנין ידע הרמב"ן שאמר לה הנביא "שעתה ינוחו ותמצא מנוח והשקט לנפשה", והרי דבר זה לכאורה לא מוזכר כלל לא בתורה ולא בחז"ל. וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא (9) שהרמב"ן בא לפרש את דברי חז"ל, שכוונת הנביא במה שהשיב לה "שני גוים בבטנך" היתה לרמוז על שני גאים אנטונינוס ורבי. והתרוצצות הבנים בקרבה מרמזת על השנאה האיומה והמלחמות שבין יעקב ועשו במשך כל הדורות, ומשום כך, "בעבור היותם שני גוים שונאים ונלחמים זה בזה, עשו בתחילת יצירתם מריבה רמז למה שיהא ביניהם בסוף", כלשון הרמב"ן. והיינו, שהנביא אמר לה שתדע שלמרות שנאה תהומית זו שלצורך קביעת מציאותה נעשה ה"רמז" בתחילת יצירתם ביסורים ובצער שסבלה – תהיה גם תקופה ששני גוים הללו יהיו בשלום וברעות וידידות. וזה אכן היה בתקופת אנטונינוס ורבי. ומכיוון שכל ההתרוצצות שהתרחשה בבטנה היתה "רמז" לבאות, הרי ש"הרמז" לזמן שישררו שלווה ושלום בין יעקב ועשו בתקופת צאצאיהם אנטונינוס ורבי, יהיה במה "שתמצא מנוח והשקט בנפשה" מהתרוצצות זו.

והצורך ליצור מציאות של שלום ורעות בין יעקב ועשו דוקא בתקופתם של רבי ואנטונינוס, הגם שבמציאות יצירת יעקב ועשו יש שנאה עמוקה ושורשית – היה מפני שבתקופה זו התחיל רבי לכתוב את התורה שבע"פ, מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך" שאחרת היתה ח"ו משתכחת תורה בישראל. וכדי לאפשר כתיבת ש"ס משניות היה צורך הכרחי בשקט ומנוחה וישוב הדעת שבלעדיהם לא היה אפשר ללבן את כל המשניות והלכותיהם ולהעלותם על גבי הכתב עם כל העומק שבהן. ומשום כך עוד בתחילת יצירתם של יעקב ועשו, כשם שהיה צורך ליצור על ידי "רמז" את השנאה והמריבה שביניהם – כך גם היה צורך ליצור את תקופת ההשלמה והריעות שביניהם כדי לאפשר בעתיד את כתיבת התורה שבע"פ.

ומעתה מבוארת הדגשת חז"ל שגאותו של רבי היתה "שלא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת" – כי זהו הביטוי המתאים ביותר ל"גאותו של רבי" במה שהיה שינוי בהנהגת הטבע של שנאת עשו ליעקב, ונוצרה בעולם מציאות של מנוחה ושלום בין זרעו של עשו ויעקב כדי לאפשר לרבי לקבץ ולכתוב את ששה סדרי המשנה ולהעמיד את כל התורה שבעל פה על תילה.

• • •

נחתום בדברי רבי אשר וייס, בפתיחה לספר בראשית (10ב) בביאור דברי הגר"א על שלושת הגזירות הרמוזות בפסק "על"י היו כולנה" – ראשי תיבות – עשו, לבן יוסף, שהיה בהם סימן לבנים "לכשנתבונן נבחין שגלות ישראל מתחלקת לשתי פנים: היה ונגזר עלינו גזירת הריגה וכליון כגזירת המן ואחשורוש, וזו גזירת עשו, שזמם להרוג את יעקב אבינו. אך יש ונגזר עלינו גזירת שמד וביטול התורה והמצוה, כגזירת היונים, וזו גזירת לבן הארמי שביקש לעקור את הכל, אך לא להרוג ולאבד. אמנם לכל אלה יכולנו בחסדי שמים. אך הקשה מכולם היא גזירת יוסף, שהוא שנאת אחים בינינו לבין עצמנו, "היא שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו", ועדיין מרקדת בינינו, וממנה עדיין לא נושענו. דגזירה זו בנו היא תלויה ועלינו מוטל לעקרה מקרבנו, ולא להשאיר לה שריד ופליט".