מצוה בו יותר מבשלוחו' או 'הידור מצוה' – מה עדיף

מתוך ספר רץ כצבי

מצוה בו יותר מבשלוחו' או 'הידור מצוה' – מה עדיף

בשו"ע (או"ח סימן תרעא סע' ה) נפסק: "נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ". וכתב הרמ"א (שם סע' ז) "ומיהו בזמן הזה שכולנו מדליקין מבפנים ואין היכר לבני רה"ר כלל, אין לחוש כל כך אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח, ומכל מקום המנהג [רצה לומר, המנהג הנכון להתנהג, ביאור הלכה שם] להדליק בטפח הסמוך לפתח ואין לשנות". ובמשנה ברורה (ס"ק לח) כתב: "ומכל מקום אם יש לו חלון הסמוך לרשות הרבים, נכון יותר שיניחנו שם, כדי שיהיה היכר לבני רשות הרבים ויתפרסם הנס, אם לא במקום דשכיחא הזיקא על ידי זה". ומתבאר מדברי כל הפוסקים שבוודאי מן הראוי להדליק נרות חנוכה בפתח הסמוך לרשות הרבים, כדי לפרסם את הנס.

ויש לדון בחולה הרתוק למיטתו, שיכול להדליק את הנרות רק בשלחן הסמוך אליו – האם עליו לקיים את המצוה בעצמו ולהדליק סמוך למיטתו, מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו". או ש"הידור מצוה" עדיף, ולכן עליו למנות שליח שידליק בפתח הסמוך לרשות הרבים, כדי לפרסם יותר את הנס, ולקיים בכך את המצוה בצורה מהודרת יותר.

ספק זה מוזכר בספר חיי אדם (כלל סח סעיף ז, הלכות זהירות מצוה) שכתב: מצוה בו יותר מבשלוחו. והוסיף בסוגריים: "צריך עיון, אם הוא יעשה המצוה לא יהיה מהודר כל כך, כגון שרוצה לכתוב לו ספר תורה ואין כתבו מהודר, ואם ישכור סופר יהיה מהודר, איזה עדיף, וצ"ע בתשובת מבי"ט סימן מט". [לצערי, לא מצאתי את דברי המבי"ט אליהם ציין החיי אדם].

כדי לברר את השאלה מה עדיף – דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", או "הידור מצוה", יש לעיין במקורה של ההלכה "מצוה בו יותר מבשלוחו", כדלהלן.

א.

במסכת קידושין (מא, א) נאמר במשנה "האיש מקדש בו ובשלוחו". ומקשה הגמרא: "השתא בשלוחו מקדש, בו מבעיא". כלומר, כיון שלימדתנו המשנה שאדם יכול לקדש אשה גם על ידי שליח, וכי יש צורך לומר שהוא יכול לקדשה בעצמו, ומדוע הוצרכה המשנה להשמיענו דבר זה. מתרצת הגמרא: "אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא מחריך רישא [היה מכין את ראש הבהמה לתבשיל, לכבוד שבת] רבא מלח שיבוטא" [מלח בעצמו דג לכבוד שבת].

ובטעם ההלכה ש"מצוה בו יותר מבשלוחו", פירש רש"י: "דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי". ובשו"ת רב פעלים (ח"ב סימן לה) כתב בביאור דברי רש"י: "מה שאמרו רז"ל מצוה בו יותר מבשלוחו, היינו עצה טובה נתנו לאדם בזה כדי להרבות לו שכר". משמע, שההלכה "מצוה בו יותר מבשלוחו", אינה חיוב, ואין איסור אם לא נוהג כן, אלא זהו כעין "הידור", שאם יקיים את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח, יקבל יותר שכר.

אולם בתוספות ר"י הזקן (קידושין שם) כתב: "כל מצוה שמוטלת עליו יעשה בגופו ולא על ידי שליח". ומדבריו משמע שחלק מגוף חיוב המצוה הוא, שהאדם יעשה אותה בעצמו. ואם כן אין זה רק בגדר "הידור" כדי לקבל יותר שכר, אלא זהו חיוב המוטל על האדם.

עוד הביא בשו"ת רב פעלים (בהמשך לדבריו המובאים לעיל) את דברי החיד"א (שיורי ברכה יו"ד סי' רסד) והתבואות שור (יו"ד כח ס"ק יד) שכתבו: כי דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא משום, שאם לא מקיים את המצוה בעצמו אלא על ידי אחרים "נראה כמתעצל במצוה", ו"מחזי כמזלזל במצוה שאינה חשובה בעיניו כל כך לילך הוא בעצמו לעשותה". וכתב הרב פעלים, שמדבריהם משמע שבדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" יש איסור לקיים מצוה על ידי שליח באם יכול לקיימה בעצמו.

ב. מצוה בו יותר מבשלוחו – חוב גמור או רק "כעין הידור"

והנה בהלכות שבת פסק השו"ע (סימן רנ סעיף א), "ישכים בבוקר ביום שישי להכין צרכי שבת. ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו, ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו. כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ורב זירא היה מדליק אש, ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול. ומהם ילמד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זהו כבודו שמכבד השבת".

וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה ישתדל) וז"ל: "בהרמב"ם איתא על דין זה בלשון חייב [שזהו לשונו בפרק ל', אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים, מהן מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אע"פ שאין דרכו בכך וכו', ע"ש]. והכוונה על איזה דבר מן הדברים. ועיין בקידושין מ"א דקאמר שם מצוה בו יותר מבשלוחו. ואפשר דלהרמב"ם גם כן לאו חוב גמור הוא, אלא כעין חובה משום כבוד שבת. וסברת הרמב"ם, דאי לאו הכי לא היו מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה, ומכל מקום לא הוי זה חובה גמורה. ותדע דלא אשכחן בגמרא בשם חובה, כי אם על הדלקת נר בשבת בדף כ"ה ע"ב ולענין ג' סעודות בדף קי"ז ע"ב, ומכל מקום צ"ע".

ומדברי הביאור הלכה, שדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" אינו חיוב, משמע לכאורה כדברי רש"י, שדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" אין זה חיוב, אלא זהו כעין "הידור" – שאם יקיים את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח, יקבל יותר שכר. וזהו מה שדייק השו"ע וכתב שיש "להשתדל" להכין בעצמו צרכי שבת, ולא כתב שזהו חיוב. ואף בדברי הרמב"ם שכתב ש"חייב" לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, למד הביאור הלכה שאין זה "חוב גמור", אלא "כעין חובה משום כבוד השבת".

ג. דין מצוה בו יותר מבשלוחו בשבת ובכל המצוות

כאמור לעיל, בגמרא הוזכר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" לענין קידושי אשה ולענין ההכנות לכבוד שבת, ומשמע איפוא, ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא דין בכל המצוות, ויש לברר הדברים.

על דברי השו"ע בהלכות שבת (סימן רנ סעיף א) המובא לעיל [אות ב], כתב המג"א (שם ס"ק ב; הובא במשנה ברורה ס"ק ג) וז"ל: "והוא הדין בכל מצוה, מצוה בו יותר משלוחו". והעיר התוספת שבת (סימן רנ ס"ק ב) על דבריו: "ולפי דברי המג"א, ראוי להיזהר בזה גם בסעודת מילה וחתונה וכיוצא בזה, ולא מצינו זה בשום מקום. גם בשו"ת חות יאיר (סימן רה) גמגם קצת על הא דמצינו לחז"ל שהקילו בכבודם לכבוד שבת והוא נגד מה שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ומסיק שם דשבת שאני דגדולה קדושתה, ואם כן הבו דלא לוסיף עלה. ודווקא בשבת דינא הכי, וכדאמר רב נחמן (שבת קיט, א) אילו מיקלע רב אמי ורב אסי מי לא מכתפינא קמייהו, וזה לא שייך בשאר סעודת מצוה". ומשמע מדברי התוספת שבת, שרק בשבת יש להחמיר ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" בגלל גודל קדושתה.

אולם דברים אלו כמובן תמוהים ביותר, שהרי מפורש אמרו בגמרא, שגם בקידושין נאמר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", ולא רק בשבת משום גודל קדושתה, וצ"ע.

ד.

וביישוב הדברים מבואר בדברי שלחן ערוך הרב (סימן רנ, קונטרס אחרון אות ב) שאמנם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא בכל המצוות, אלא שיש להבדיל בין שבת לשאר המצוות, שבשבת דין זה הוא חיוב, לעומת שאר המצוות שבזה "ליכא חיובא במילתא, אלא יתרון מצוה בעלמא, דומיא דקידושי אשה". והוא מוכיח זאת מכך שרבא ורב ספרא "זלזלו את עצמם כל כך בקביעות, בכל שבת ושבת, מכלל דחיובא איכא במילתא, ולכן הוזקק לטעם אחר שזהו כבוד שבת, ולא משום יתרון מצוה בעלמא… אבל בשאר מצוות לא נצטווינו אלא שלא יהיו בזויות עלינו, וגם זה אינו נחשב למצוה בפני עצמה. ועוד, דכל מי שתורתו אומנותו וגריס בה יממא ולילא כהני אמוראי, אי אפשר לו לקיים כלל יתרון מצוה זו דמצוה בו יותר מבשלוחו, שהרי אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כמ"ש ביו"ד סי' ר"מ. ואפילו הכי כולהו הני אמוראי ביטלו תורתן בכל שבת ושבת, מכלל דחובת הגוף היא להתעסק דווקא בעצמו משום שזהו כבודו של שבת".

ומתבאר בדבריו שבכל התורה "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא "יתרון מצוה בעלמא", ואין זה חיוב המוטל על האדם, וכדוגמת מצות קידושין, שאין בזה חיוב אלא זו "מצוה בעלמא". מה שאין כן במצות כבוד שבת, שדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא חיוב משום "חובת הגוף" להתעסק בהכנות לכבוד שבת ולכן יש חיוב שיעשה זאת דווקא בעצמו משום שזהו כבוד השבת. והראיה, מכל אותם אמוראים שעשו בעצמם את ההכנות לכבוד שבת, ואם "מצוה בו יותר מבשלוחו" היא רק "יתרון מצוה בעלמא", לא היה להם היתר להתבטל מלימוד – ובהכרח איפוא, שיש דין מיוחד משום כבוד השבת המטיל חובת הגוף להתעסק בהכנות לכבודה.

והדברים מפורשים גם בשער הציון (סימן רנ ס"ק ט) שהקשה על מש"כ השו"ע שצריך להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת, מדוע הותר להתבטל מלימודו לצורך כך ומדוע לא ימנה שליח שיעשה זאת עבורו, וז"ל: "ונראה דלא שייך בזה לומר מצוה שיוכל לעשות על ידי אחרים אין מבטלים התלמוד אפילו לזמן מועט, והכא הלא יוכל לעשות על ידי שלוחו דעדיף הוא ממי שהוא אחר לגמרי. יש לומר דדווקא מצוה שאין מוטלת על גופו, כגון שיפסיק באמצע הלמוד לילך לגמול חסד עם איזה אדם במקום שאחר יוכל לעשות עמו הטובה ההיא. משא"כ בזה שהכבוד שבת מוטלת על גופו, וממילא מצוה בו יותר מבשלוחו. אי נמי, דדווקא לענין כבוד שבת אמרינן כן דחמירא, משא"כ לענין שאר מצות אם הוא ת"ח ונוגע לביטול תורה, וצ"ע".

הרי לנו ששונה חיוב כבוד שבת, שדווקא בזה יש חיוב על גופו לעשותו ולא על ידי שליח, מה שאין כן בשאר המצוות שמדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" אין חיוב, אלא זהו "יתרון מצוה בעלמא", ואם יכול להמשיך בלימוד ובד בבד לקיים את המצוה על ידי שליח, אין היתר להתבטל מלימודו כדי לקיים את המצוה.

והנה לעיל הבאנו את תמיהת התוספת שבת על מש"כ המג"א שבכל המצוות נאמר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", ותמה התוספת שבת מדוע לא מצינו שנזהרים להכין את סעודת המילה והחתונה בעצמו. וגם תמהנו על דבריו, מה מקום תמיהה זו על המג"א, והרי גמרא מפורשת היא ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" גם בקידושין ולא רק לענין כבוד שבת. ולפי דברי שלחן ערוך הרב, מיושבים כל הדברים, ובאמת בכל המצוות נאמרה ההלכה ש"מצוה בו יותר מבשלוחו", כדברי המג"א, וכמפורש בגמרא בקידושין. ומכל מקום, יש הבדל בין ההכנות לכבוד שבת שהם חובת הגוף ולכן המצוה היא חובה על כל אחד לטרוח בזה ואפילו במחיר ביטול בלימודו. אולם בשאר המצוות, אין זה אלא "יתרון מצוה בעלמא", ולכן אמנם לא מצינו שהקפידו בסעודת המילה והחתונה להכין את צרכי הסעודה בעצמו.

ה.

ומעתה נראה, שיסוד הספק האם "מצוה בו יותר מבשלוחו" עדיף על דין "הידור מצוה", תלוי במבואר לעיל, האם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא חיוב, או שזו רק עצה טובה כדי להרבות לו שכר, ו"יתרון מצוה בעלמא".

"הידור מצוה" הוא חיוב. ובשלמא אם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא חיוב, הרי שיש לשקול זאת לעומת דין "הידור מצוה", ולברר מי עדיף. אך אם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" אינו חיוב, אלא רק עצה טובה כדי להרבות לו שכר, ו"יתרון מצוה בעלמא", מסתבר שדין "הידור מצוה" שהוא חיוב, עדיף.

ובפרט לדעת הראשונים הסוברים ש"הידור מצוה" הוא מצוה מהתורה (עי' בשדי חמד, כללים, מערכה ז כלל יב) ודאי שעדיף דין זה על "מצוה בו יותר מבשלוחו" שהוא רק דין מדרבנן. וכמו שהסיק בשו"ת חסד לאברהם (יו"ד סימן סא) בנדון שאלת החיי אדם, האם צריך לכתוב ס"ת בעצמו, או למסור לסופר מומחה שיכתוב בהידור. ולאחר שדן באריכות האם "הידור מצוה" הוא חיוב מהתורה או מדרבנן, כתב: "סוף דבר שמענו מכל האמור, דכיון דבתרומה היא מצות עשה לתרום מן היפה, והרמב"ם יליף לכל המצות מקרא דכל חלב דמצוה שיתן מהמובחר. והוא הדין בנידון דידן מצוה שיכתוב הסופר בכתב מהודר יותר, וזה דחי למה שמצוה בו יותר מבשלוחו דאינו מדברי תורה. ומרש"י בקידושין [הובא לעיל אות א] שפירש דאם עסוק במצוה בגופו מקבל שכר טפי, נראה דאינו אלא זהירות בעלמא".

ו. כאשר במסירת המצוה לקיומה על ידי שליח אין זלזול בכבוד המצוה – אין דין "מצוה בו יותר מבשלוחו"

טעם נוסף להעדיף את קיום המצוה בהידור באמצעות שליח מאשר קיומה בעצמו באופן פחות מהודר, מתבאר על פי דברי התבואות שור [הובא לעיל אות א] שכתב בביאור טעם ההלכה "מצוה בו יותר מבשלוחו", שהוא משום שאם לא מקיים את המצוה בעצמו אלא על ידי אחרים הוא מראה כאילו המצוה אינה חשובה בעיניו, וז"ל בתוך דבריו: "קיימא לן ריש פ"ב דקידושין, מצוה בו יותר מבשלוחו, רק דלענ"ד דווקא היכא דקעביד שליח לא בדרך שמכבד לאחר לזכות במצוה, רק נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו, להכי אין המצוה כל כך כמו אילו טרח בעצמו. אבל בדרך כבוד, שמכבד למי שמהדר אחר המצוה לקיימה, על כיוצא בזה אמרו (יומא לט, א) דדמי למי שמודד אפרסמון שאומרים לו המתן לי עד שאמדוד עמך כדי שנתבסם אני ואתה, שהוא גרם המצוה והאחר עושהו, ומתבסמים שניהם".

ולפי זה יוצא שהחיוב לעשות את המצוה בעצמו ולא על ידי שליח, הוא רק כאשר יש באי קיום המצוה בעצמו ומסירתה לשליח, זלזול במצוה ח"ו. אולם אם במסירת קיום המצוה לשליח, מתקיימת המצוה בהידור גדול יותר, ובוודאי שאין בכך זלזול במצוה אלא אדרבה, יתרון ומעלה – פשיטא שרשאי לקיים את המצוה על ידי שליח.

ולפיכך, מסתבר שהן בהדלקת נרות חנוכה שהחולה מבקש משליח שידליקם במקום שיש יותר פרסומי ניסא, והן בכתיבת ספר תורה שנותן לסופר מומחה לכתוב בכתב מהודר – מאחר ואין במסירתם לשליח זלזול, אלא היא נועדה לצורך קיומם בצורה המהודרת ביותר, ודאי שאין כל מניעה בכך, ובזה לא נאמר הדין "מצוה בו יותר מבשלוח".

* * *

ז. כתיבת ספר תורה בעצמו או על ידי סופר שיכתוב בכתב מהודר יותר – מה עדיף

כאמור בפתיחה לשיעור, ספק זה מוזכר בספר חיי אדם, ונשאר בצ"ע.

בשאלה זו עסק גם הרב מטשעבין, בשו"ת דובב מישרים (שם אות ב) וז"ל: "ובדבר שבדעת כבודו לקיים מצות כתיבת ס"ת וחילו רב לכתוב בעצמו, אולם כמובן הכתב של הסופר סת"ם מומחה לרבים יהיה מהודר יותר, ועל כן מסופק כבודו איזה דרך יבחור, אם לכתוב בעצמו כי מצוה בו יותר מבשלוחו. או יען שהכתב של הסופר יהיה יותר מהודר, לכך מהנכון ליתן משפט הקדימה לכתוב על ידי הסופר בתורת שליח כדי שיהיה המצוה מהודר יותר".

ופסק הרב מטשעבין: "לדעתי נראה שנכון יותר על ידי סופר מומחה, כדי שיהיה הכתב מהודר ויפה ביותר". ואף שמלשון הרמב"ם בהלכות ס"ת (פ"ז הלכה א) שכתב "ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבים לו", משמע שנכון יותר לכתוב בעצמו, ורק אם אינו יודע אזי אחרים כותבים לו. וכמו כן מפורש במג"א [הובא לעיל אות ב] שדין מצוה בו יותר מבשלוחו נאמר בכל המצוות. מכל מקום הכריע הרב מטשעבין: "אבל בר"ח אור זרוע (סימן קכח) כתב שדווקא גבי קידושין אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו, ולא בשאר מצות, מכל מקום בכהאי גוונא שהכתב של הסופר מהודר יותר, בוודאי נכון יותר לכתוב על ידי שליח".

והביא ראיה לכך מדברי הירושלמי (יומא פרק ו הלכה א) שדן בהלכות קצירת העומר, כאשר יש לפני הקוצרים תבואה שהיא משובחת יותר ["אביב לח"] אך היא כבר קצורה, או תבואה יבשה שצריכים לקצור, מה עדיף. והכריע הירושלמי "אביב לח קצור קודם". ופירש בקרבן העדה: "שאף על פי שמצוה לקצור, מכל מקום הואיל וזה משובח בגופו שהיא אביב לח, מצוה בו יותר". ולמד הרב מטשעבין מדברי הירושלמי: "שמבטלים מצות קצירה כדי שיהיה משובח בגופו, מכל שכן לענין מצוה בו יותר מבשלוחו, שמבטלים [את קיום המצוה בגופו] היכא שהמצוה תהיה יותר מהודרת ומשובחת".

והוא מוסיף עוד סיבה, מדוע בכתיבת ספר תורה יש להעדיף לכתוב על ידי סופר בכתב מהודר, על פני כתיבה בעצמו. כי לדעת השאגת אריה (סימן נ) מצות "זה אלי ואנוהו" [דהיינו הידור מצוה] היא מדאורייתא [שלא כדעת המהרש"א במסכת שבת דף קד], ואילו דין מצוה בו יותר מבשלוחו היא מצוה מדרבנן (עי' בשדי חמד, כרך ה, שו"ת דברי חכמים סימן מד אות נג).

ועוד מביא הרב מטשעבין את דברי הישמח משה (פרשת עקב) שכתב כי כאשר השליח עושה את המצוה תמורת שכר שנותן לו המשלח, לא נאמר הדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו", והיות והסופר נוטל שכר כתיבה, אין כאן דין מצוה בו יותר מבשלוחו. אלא שהוא מסייג את הדברים, כי מדברי הפרי מגדים (או"ח סימן תלב, אשל אברהם ס"ק ה) מוכח שגם בשכר נאמר דין מצוה בו יותר מבשלוחו.

לסיכום, דעת הרב מטשעבין שבקיום מצות כתיבת ספר תורה, יש להעדיף את קיומה המהודר של המצוה על ידי סופר מומחה, מאשר כתיבה על ידי האדם עצמו מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו". וזאת בגלל:

[א] דעת מהר"ח אור זרוע שמצוה בו יותר מבשלוחו לא נאמר בכל המצוות.

[ב] הראיה מהירושלמי שהידור מצוה עדיף על קיום המצוה בעצמה בצורה פחות מהודרת.

[ג] "הידור מצוה" הוא דין מהתורה [לדעת השאגת אריה] ואילו "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא דין מדרבנן.

ומה גם שבמצות כתיבת ספר תורה יש סיבה נוספת להעדיף את הכתיבה המהודרת על ידי סופר, כי על ידי כתיבת אות אחת בסיום ספר התורה, ניתן לקיים את המצוה בעצמו, וכמו שמסיים הרב מטשעבין את תשובתו: "ובפרט בוודאי שיכתוב איזה אות [בספר התורה] ואם כן הלוא מבואר שם בש"ס מנחות (ל, א) אם הגיה אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו, ולדעת הרמב"ם לא קאי אס"ת שקנה מן השוק, עי"ש. ועל כן בעת גמר הס"ת יכתוב האות האחרון, ובכהאי גוונא בוודאי הוי כאילו כתב כל הס"ת". נמצא איפוא, שבכתיבת האות האחרונה בעצמו יכול "ליהנות משתי העולמות", הן בקיום המצוה בו יותר מבשלוחו, והן בקיום מצות כתיבת כל ספר התורה בהידור.

ח.

גם הגר"ש וואזנר, בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קלה) דן בספקו של החיי אדם, האם עדיף לכתוב ס"ת בעצמו בכתב שאינו מהודר כל כך, או לכותבו על ידי סופר מומחה בכתב מהודר יותר.

בתחילת דבריו הוא מביא את דברי הרמב"ם (הלכות ספר תורה פ"ז ה"א) שכתב: "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה… ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני, ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו. וכל המגיה ספר תורה, ואפילו אות אחת, הרי הוא כאילו כתבו כולו". ועל פי דברי הרמב"ם מסיק הגר"ש ואזנר: "דאיכא ב' דברים בכתיבת ס"ת בעצמו [א] חדא, מה דמצוה בו יותר מבשלוחו. אבל זה לא היה עדיין סיבה שיאמרו עליו דבשביל מצוה בו יותר מבשלוחו יהיה חשוב כאילו קבלה מסיני. אמנם בכתיבת ס"ת נתחדש עוד סיבה שיכתוב בעצמו [ב] כדי שיהיה חשוב כאילו קבלה מסיני. אם כן הספק של החיי אדם בכתיבת ס"ת שונה מספק זה במקומות אחרים, כי במקומות אחרים הספק הוא אם מצוה בו יותר מבשלוחו עדיף, או זה אלי ואנוהו. משא"כ בס"ת, דזה אלי ואנווהו צריך לדחות תרתי, חדא דין מצוה בו יותר מבשלוחו, ועוד, ענין כאלו קבלה מהר סיני, דזה דוקא אם כתב בעצמו".

כלומר, בהשקפה ראשונה, נטה הרב ואזנר להעדיף כתיבה פחות מהודרת בעצמו מאשר כתיבה יותר מהודרת על ידי אחר. וטעמו, כי במצות כתיבת ספר תורה יש דין מיוחד "שיהיה חשוב כאילו קבלה מסיני". ולדעתו, קיום דין זה שייך רק בכתיבה בעצמו ולא על ידי שליח.

והנה על דברים אלו יש לציין את מש"כ בספר יפה ללב (יו"ד סימן ער אות ב) שגם הוא הביא את דברי הרמב"ם הנ"ל, שאם "כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני", והוסיף: "ומי שאי אפשר לו לכתוב בידו, שאינו יודע לכתוב, אחרים כותבים לו, שישכור מי שיכתבנו לו, וכן כתב הרב דרכי הים, כמאמר רב גידל אמר רב (מנחות ל, א) הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק, כתבו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני, ככותב ס"ת בידו או ביד שלוחו הרי זה כאילו קבלו מהר סיני". ומפורש בדבריו, כי גם על ידי שליח מתקיים בכתיבת ס"ת הדין שנחשב "כאילו קבלה מסיני", ואין זה דין השייך רק לכותב עצמו, כפי שסבור הרב ואזנר.

מכל מקום, להלכה ולמעשה פסק בשבט הלוי כמו הרב מטשעבין, שימסור לסופר לכתוב את הס"ת בכתב מהודר, ואת האות האחרונה יכתוב בעצמו, וז"ל: וכל זה [שאמרנו שצריך לכתוב ס"ת בעצמו ולא ע"י שליח, כדי "שיהיה חשוב כאילו קבלה מסיני"] לא הוצרכנו רק למש"כ השאגת אריה (סוף סימן לד) דאינו מקיים מצות כתיבת ס"ת רק בכותב מתחלה ועד סוף ולא יחסר אפילו אות אחת, אם כן יתכן שאלה הנ"ל. אבל למה שכתבו הפוסקים ובספר ערוך השלחן, דאפילו באות אחת קיים המצוה (עי' בדבריו יו"ד סימן ער) אם כן פשיטא דאות אחת יכול כל אדם לכתוב בעצמו, ואינו צריך להסתכל בזה על נוי הכתב".

ט. הדלקת נר חנוכה בעצמו או על ידי שליח בצורה מהודרת יותר – מה עדיף

על פי דברי הרב מטשעבין כתב רבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן בבני ברק, בספרו תורת היולדת (פרק נד הערה ד) לפשוט את הספק בדין הדלקת נרות של יולדת הרתוקה למיטתה – האם עדיף שתדליק בחלון על ידי שליח שיש בזה פרסומי ניסא וההדלקה מתקיימת בצורה המהודרת ביותר, או שעדיף שתדליק בעצמה סמוך למיטתה מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו". ומאחר ומסקנת הרב מטשעבין לענין מצות כתיבת ספר תורה היתה, שמצוה מהודרת יותר על ידי שליח, עדיפה. כתב הרב זילברשטיין: "לפי זה, גם בענינינו עדיף שהיולדת תעשה שליח שידליק בחלון".

בספר משמרת חיים (ח"א, חנוכה סימן ה) הביא הגרח"פ שיינברג את דברי הרב זילברשטיין, וכתב לחלק בין כתיבת ספר תורה, להדלקת נרות חנוכה: "דגבי כתיבת ספר תורה על ידי סופר שכתב ידו יפה יותר, ההידור הוא בכתיבה עצמה שהיא החפצא של המצוה. וכיון שההידור הוא בעצם החפצא של המצוה, אז ההידור נהיה לחלק מן המצוה עצמה, והתם אמרינן שההידור בעצם המצוה עדיף יותר ממצוה בו יותר מבשלוחו. מה שאין כן, גבי הדלקת נרות חנוכה ליד החלון, ההידור אינו בעצם המצוה, שהמצוה היא ההדלקה, ובזה אין חילוק בין ליד מיטה או ליד החלון, אלא התכלית של המצוה היא פרסומי ניסא, וליד החלון ההידור הוא בתכלית של המצוה, וכיון שאין ההידור במצוה עצמה אין ההידור חלק מן המצוה אלא הוא דבר הנוסף למצוה. והתם יש לומר שהמעלה של מצוה בו יותר מבשלוחו שהיא בעצם עשיית המצוה, עדיפא מההידור של פרסומי ניסא, שאינו חלק מהמצוה עצמה, אלא הוא רק דבר נוסף למצוה".

לכן, לדעת הגרח"פ שיינברג, עדיף שהיולדת המחוייבת במצוה תדליק את הנרות בעצמה סמוך למיטתה ותברך על ההדלקה, מאשר להדר במקום הנחת הנרות על ידי הדלקת שליח.

על כל פנים, בדברי הגרח"פ שיינברג מתבארים שתי יסודות: [א] בהדלקת נר חנוכה – הדלקה במקום שיש פרסומי ניסא גדול יותר, אינה הידור בעצם המצוה, אלא דין נוסף של הידור בתכלית קיום המצוה לפרסם הנס. [ב] בכתיבת ספר תורה – כתב מהודר יותר הוא הידור בעצם המצוה [הרב זילברשטיין העתיק את דברי הגרח"פ שיינברג בספרו תורת היולדת (במדור ההערות) ושם הוסיף בביאור סברא זו: "בספר תורה העיקר שיביא לידי לימוד, ויופי הספר מושך ומרענן את עצם הלימוד ביֶתר שאת". ולכן ההידור הוא חלק מעצם מצות כתיבת ס"ת]. ועל דברים אלו יש לתמוה, כדלהלן.

י.

הידור בהדלקת נר חנוכה – האם הוא חלק מקיום המצוה או דין נוסף של "הידור"

ראשית, ההנחה שהדלקת נרות במקום שיש יותר פרסומי ניסא אינה הידור בעצם המצוה, תמוהה מאד. שהרי ודאי ענין הפרסומי ניסא בנרות חנוכה אינו רק "ענין נוסף" על עצם ההדלקה ורק "תכלית המצוה", אלא זהו עצם החפצא של המצוה ומהות ההדלקה – לפרסם את הנס.

וגדולה מזאת מצינו, שאפילו הברכה על הדלקת נרות חנוכה, עיקרה משום פרסום הנס, וכמו שביאר רבי יעקב עמדין (מור וקציעה, סימן תערב אות שסב) את פסקם של הטור והמחבר בשו"ע (או"ח סימן תערב סע' ב) "אם עבר זה הזמן [עד שתכלה רגל מן השוק] ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה". וכתב המג"א (ס"ק ו) כי משמע מסתימת הדברים שידליק בברכה. והקשה רבי יעקב עמדין, מה שונה נר חנוכה משאר המצוות מדרבנן שאין מברכים כאשר יש ספק בחיוב המצוות משום ש"ברכות אינן מעכבות".

ותירץ, שאף על פי שאין הברכות מעכבות, מכל מקום ברכת נר חנוכה שאני "וברכתה מעכבת משום שכל עיקרה לפרסומי ניסא, וכי מדליק בלי ברכה לא מידי עבד, דהרואה סבר שלצרכו הוא דאדליק, ולא מינכרא מילתא כלל דלשם מצוה קעביד". ובספר מקראי קודש (חנוכה סימן כד) הסביר הגרצ"פ פרנק את דבריו: "דהיינו שאין ברכת להדליק נר חנוכה כשאר ברכת המצות שאינה רק ברכה על המצוה, אלא שהיא חלק מגוף המצוה משום שעיקרה לפרסומי ניסא, וצריך שתהא הדלקתו מוכחת מעצמה שהיא לא לצרכו, אלא לשם מצות נר חנוכה, ועל ידי הברכה שהוא מברך נעשתה הדלקתו מוכחת שהיא לא לצרכו אלא לשם חנוכה, והפרסומי ניסא מוכח מתוכה. ומכיון שהברכה מעכבת והיא חלק מעצם מצות ההדלקה, דין הברכה כאן כעצם עשיית המצוה שחייב לעשות מספק".

ומעתה, אם הברכה על הדלקת נר חנוכה שונה במהותה מכל ברכת המצוות, שכן היא חלק מגוף המצוה לפרסם את הנס, כי רק על ידי הברכה מוכח שההדלקה היא לצורך פרסום הנס ולא לצרכים עצמיים, ודאי וודאי שהדלקת הנרות במקום שיש בו יותר פרסומי ניסא, היא חלק מגוף המצוה, ולא כמו שנקט הגרח"פ שענין הפרסומי ניסא בנרות חנוכה הוא רק "ענין נוסף" של הידור ב"תכלית המצוה".

יא.

ובאמת נחלקו האחרונים בגדר ה"הידור" בהדלקת נרות חנוכה, האם הוא חלק מגוף המצוה, או שהוא דין נוסף של "הידור". ויסוד מחלוקתם במה שדן בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא תניינא סימן יג) האם מברכים על נר של ההידור, במעשה שהיה במי שהדליק נרות חנוכה בליל שמיני ושכח לברך על ההדלקה, ורק קודם שהדליק את כל הנרות נזכר שעדיין לא בירך, והשאלה היא, האם רשאי לברך עתה, על הדלקת הנרות שהם "הידור" מצוה, ולא מעיקר הדין. והביא רעק"א שנחלקו בזה הפוסקים: לדעת הפרי חדש, אין לברך על נר ההידור, אולם האליה רבה סבר שרשאי לברך על נר ההידור.

וביאור מחלוקת הפרי חדש והאליה רבה הוא, שנחלקו מהו גדר ההידור במצוות – האם זהו חלק בלתי נפרד מעצם המצוה, שגוף המצוה מהודרת יותר כשמקיימה בהידור, או שההידור הוא מצוה בפני עצמה, ואינו קובע ומעלה את דרגת חשיבות המצוה, אלא שקיים [א] את גוף המצוה [ב] את מצות הידור במצוות. לפי הפרי חדש, מאחר וההידור הוא חלק מהמצוה עצמה, שפיר יש לברך על ההידור, שהרי עכשיו הוא ממשיך להשלים את המצוה, ולקיים את גוף המצוה ביֶתר הידור. אולם לפי האליה רבה, מכיון שההידור אינו חלק מעצם מצות הדלקת נר חנוכה, אלא יש מצוה כללית להדר במצוות, הרי לא מצאנו שנתקנה ברכה על ה"מצוה הכללית" של הידור במצוות, ולכן אין לברך על ההידור כשלעצמו.

ומעתה נשוב לדון במה שפתחנו: מה עדיף – הדלקת נר חנוכה בעצמו אך במקום שאין פרסומי ניסא [חולה סמוך למיטתו] או הדלקה על ידי שליח במקום שיש יותר פרסומי ניסא, והמצוה מתקיימת ביֶתר הידור. והנה הגרח"פ שיינברג [הובא לעיל אות ט] נקט בפשטות שהמעלה של "מצוה בו יותר מבשלוחו" שהיא בעצם עשיית המצוה, עדיפה על "הידור" של פרסומי ניסא, שאינו חלק מהמצוה עצמה, אלא הוא רק דבר נוסף למצוה. אולם לפי המבואר, הנחה זו נכונה רק לדעת האליה רבה, שההידור אינו חלק מעצם מצות הדלקת נר חנוכה, אלא זה דין נוסף של קיום מצוה כללית להדר במצוות. אולם לדעת הפרי חדש, שה"הידור" הוא חלק מהמצוה עצמה, ואף מברכים על ההידור, שוב אין כל עדיפות לדין "מצוה בו יותר מבשלוחו" שהוא בעצם עשיית המצוה, על "הידור" של פרסומי ניסא, שהרי גם ה"הידור" הוא חלק מהמצוה עצמה.

יב. הדלקה בשמן רגיל לבד או הדלקה בשמן זית בשותפות – מה עדיף

עוד נראה לדון בדבריו של הגרח"פ שיינברג הנ"ל, שהמעלה של "מצוה בו יותר מבשלוחו" היא בעצם עשיית המצוה, ולכן דין זה עדיף על "הידור" של פרסומי ניסא, שהוא רק דבר נוסף למצוה. על פי מה מש"כ בשו"ת מחשבת הקודש (חלק ב סימן מד) בדבר "מי שאין לו מעות אלא או להדליק בשותפות אחרים לשמן זית, או שידליק בפני עצמו בשמן פשוט, איזה מהם עדיפא, האם מצוה מן המובחר דשמן זית, או מצוה בו יותר מבשלוחו עדיפא".

בתשובתו רצה המחשבת קודש לתלות את השאלה במחלוקת הפוסקים האם דין "זריזין מקדימין למצוות" עדיף על דין "הידור מצוה". כגון במקרה שאם כשיאחר את קיום המצוה, היא תקויים באופן מהודר יותר – האם צריך לקיים את המצוה מיד, פחות בהידור, מדין "זריזין מקדימין למצוות", או להתעכב ולקיימה מאוחר יותר בהידור גדול יותר. לדעת החכם צבי (סימן קו) עדיף לאחֵר את קיום המצוה כדי שתהיה יותר מהודרת, כדברי התרומת הדשן (סי' רסט) "דמאחרין כמה מצות כדי לעשותם כתיקונם ובהכשר ובהידור". וכן מבואר בשו"ת שבות יעקב (הובא בשערי תשובה סימן תרנא ס"ק יז) שכאשר יודע שאם ימתין שעה או שעתיים, יביאו לו אתרוג מהודר יותר, עליו להמתין, כי באותו היום אין זה "שיהוי מצוה".

וכתב המחשבת קודש: "וביאור דבריהם נראה, דכיון דהוי מצוה מן המובחר לקיים המצוה בהידור, לכן טוב יותר לקיים בהידור, משום דהידור מצוה הוי המצוה מן המובחר בעצם המצוה. אבל זריזין מקדימין הוי מצוה מן המובחר בפועל המצוה, היינו באדם המקיים את המצוה, דבעצם המצוה אין נפקא מינה. ושוב מצוה מן המובחר בעצם המצוה עדיפא.

ואם כן בנדון דידן נמי, כיון דשמן זית הוי מצוה מן המובחר בעצם המצוה, הן מצד דהוי אורה זך, או מצד דהוי דומיא דמנורה [של מקדש] שהיה בשמן זית, ועי' בר"ן (שבת ד, א בדפי הרי"ף) בענין הדלקה עושה מצוה דהוי דומיא דמנורה דאסור להשתמש באורה. אבל מצוה בו יותר מבשלוחו הוי מצוה מן המובחר בעושה המצוה. ושוב מצוה מן המובחר בעצם המצוה עדיפא, וטוב יותר להדליק בשמן זית בהשתתפות אחרים, מלהדליק בשאר שמנים בעצמו, דזה אינו מצוה מן המובחר בעצם המצוה".

יג.

הנה כי כן, לדעת שו"ת מחשבת הקודש "הידור מצוה" הוא דין בעצם המצוה, לעומת "מצוה בו יותר מבשלוחו" שאינו דין בעצם המצוה אלא באדם המקיים את המצוה. וזאת בניגוד לדעתו של הגרח"פ שיינברג, שהמעלה של "מצוה בו יותר מבשלוחו" היא בעצם עשיית המצוה.

ומתוך כך מגיע בשו"ת מחשבת קודש למסקנה, שיש להעדיף את הדין שהוא בעצם המצוה, הוה אומר את דין ה"הידור", על פני הדין של "מצוה בו יותר מבשלוחו". ובנדון שאלתו, יש להעדיף להדליק בשמן זית המהודר ואפילו בשותפות עם אחרים, כי ההידור הוא בעצם המצוה, מאשר להדליק בעצמו את השמן הפחות מהודר.

והוא מסיים: "שוב מצאתי בספר אחד שנסתפק לענין מצות כתיבת ס"ת מהו עדיפא, אם בעצמו, דמצוה בו יותר מבשלוחו, או על ידי סופר שעושה הכתיבה בהידור יותר, ואם כן הוי מצוה מן המובחר נמי. וזה גם כן תלוי בספקתינו וכהנ"ל דזהו בעצם המצוה דכתיבת ס"ת, ואם כן ודאי עדיפא על ידי סופר".

ומעניין, כי בדברים אלו, הוא מסכים עם הבנת הגרח"פ שיינברג [הובא לעיל אות ט] שכתב, מהודר יותר הוא הידור בעצם כתיבת הס"ת.

ולאור זאת, על פי דרכו שהידור מצוה שהוא דין "בעצם המצוה" עדיף על דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", הכריע בשו"ת מחשבת הקודש, שיש להעדיף למסור את כתיבת ספר התורה לסופר מומחה שיכתוב אותו בכתב משובח יותר, כי ההידור בכתב הס"ת הוא דין "בעצם המצוה" ועדיף על פני קיום מצות הכתיבה בעצמו אך באופן פחות מהודר.

ואמנם על פי דרכו, גם בנדון דידן, שהחולה רתוק למיטתו, מסתבר שיהיה עדיף לקיים את מצות הדלקת הנרות בהידור, דהיינו במקום שבו יש יותר פרסומי ניסא – מאשר לקיימה בעצמו בצורה פחות מהודרת מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו". כי "הידור" הוא דין "בעצם המצוה", ובכך יש לו עדיפות על "מצוה בו יותר מבשלוחו" שהוא דין באדם המקיים את המצוה ולא "בעצם המצוה". ולכן עדיף שהחולה ימנה שליח שידליק עבורו את הנרות ליד החלון, או בכל מקום שיש בו יותר פרסומי ניסא, מאשר להדליק בעצמו ליד מיטת חוליו במקום שאין כל כך פרסומי ניסא.

יד. הידור בכתיבת ספר תורה – האם הוא חלק מקיום המצוה או דין נוסף של "הידור"

גם על מה שכתב הגרח"פ שיינברג שכתב מהודר יותר הוא הידור בעצם כתיבת הס"ת, יש להעיר ממש"כ בשו"ת שבט הלוי (חלק ב סימן קלה) בהמשך לדבריו המובאים לעיל [אות ח] לדחות את ראיית הרב מטשעבין שקיום מצוה בהידור עדיף על קיום מצוה ללא הידור ובעצמו, מההלכה שיש להעדיף להביא קרבן מעומר אביב לח קצור, מאשר לקצור עומר יבש בעצמו. וכתב על כך שבט הלוי: "ובעניותי אין להביא ראיה משם, דהתם לענין לח מגוף המצוה ממש, ומסתבר שהוא מגוף המצוה, יותר ממצות קצירה שאינה במנחת העומר גופא, על כן נדחה קצירה מפני אביב ולא אביב מפני קצירה. אבל נוי כתיבה, אם עושה הכתיבה בכל פרטיה ודקדוקיה רק שאינו נאה כל כך, יתכן דלא נקרא חסרון בגוף המצוה".

לפנינו מחלוקת בסברא, האם הידור בכתיבת ספר תורה הוא חלק מקיום המצוה, או דין נוסף של "הידור". לדעת הרב ואזנר, כתיבה מהודרת יותר אינה תוספת ומעלה בעצם קיום המצוה, וממילא גם כתיבה שאינה מהודרת, לא מהווה חסרון בגוף המצוה. אולם לדעת הגרח"פ שיינברג, כתב מהודר יותר הוא הידור בעצם כתיבת הס"ת.

* * *

טו. מה בין מצות כתיבת ספר תורה למצות הדלקת נר חנוכה

ונראה לחלק באופן אחר בין מצות כתיבת ספר תורה ומצות הדלקת נר חנוכה, ונדון לפי זה בשאלה האם הידור מצוה עדיף על מצוה בו יותר מבשלוחו.

בשו"ע (יו"ד סימן ער סע' ב) נפסק: "האידנא [בזמן הזה] מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן. ולא ימכרם, אם לא ללמוד תורה ולישא אשה". מקור ההלכה הם דברי הרא"ש (תחילת הלכות ס"ת) שכתב כי בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו, המצוה היתה כתיבת ספר תורה. אבל בזמן הזה שכותבים ס"ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרוא בו ברבים, המצוה של כתיבת ספר תורה היא לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהם הוא ובניו.

ובספר שלחן גבוה (יו"ד סי' ער ס"ק יב) סיכם את מחלוקת הפוסקים בדעת הרא"ש, האם בא להוסיף, שהמצוה היום היא גם לכתוב חומשים וגמרא וספרי קודש שלומדים בהם, ועדיין מקיים מצוה גם בכתיבת ס"ת (הבנת הבית יוסף בדברי הרא"ש, וכן דעת הלבוש, ב"ח ומעדני מלך וט"ז). או שבא לגרוע ולומר שבזמן הזה שמניחים את ספר התורה בארון הקודש בבית הכנסת וכלל לא לומדים בו, אלא רק משתמשים בו לקריאת התורה בציבור, הרי שאין כל מצוה בכתיבת ס"ת והמצוה היא אך ורק בכתיבת חומשים ושאר ספרי קודש שלומדים בהם (הבנת הדרישה ברא"ש, וכן דעת הש"ך).

בשו"ת נפש חיה (יו"ד סימן עה) הביא את מחלוקת הפוסקים הנ"ל, ועשה כעין "פשרה" בין השיטות, וז"ל: "נראה לפענ"ד דמשום הכי בדורותינו כשהציבור כותבים לעצמם ספר תורה, וכן חברה, כולם קיימו מצות ועתה כתבו לכם את השירה, דאף דהמצוה על כל אחד מישראל, היינו רק בדורות ראשונים שהיו לומדים בספר תורה, אם כן שפיר כל אחד היה מחוייב לכתוב לעצמו ס"ת ללמוד בו הוא ובניו כאשר כתב הרא"ש. אבל האידנא שאין לומדים בס"ת אך שקוראים בה בציבור, שפיר הציבור יוצאים בספר אחד שנקרא בו בציבור, ולא הוי מצוה שכל אחד יכתוב לעצמו לקרוא בו, דהא אין קוראים בס"ת ביחיד רק בציבור. ואם כן שפיר יוצאים במה שהציבור כולו כותבים לעצמם ס"ת לקרוא בו".

ומבואר בדבריו, שבוודאי יש מצוה בכתיבת ס"ת גם בזמנינו, אלא שבדורות הראשונים [שלא היו ספרים בנמצא] שהיו לומדים כל אחד לעצמו בספר תורה שלו, ולכן כל אחד היה מחויב לכתוב ס"ת כדי שיוכל ללמוד בו הוא ובניו – היתה מצות כתיבת ס"ת חיוב על כל יחיד ויחיד. מה שאין כן בזמנינו שלא לומדים מתוך ספר התורה אלא משתמשים בו לקריאה בלבד, הרי שהמצוה אינה על כל יחיד ויחיד אלא זו "מצוה ציבורית" – מצוה המוטלת על הציבור שיהיה להם ס"ת כדי שיוכלו לקרוא בזמני הקריאה [ומשום כך מכריע הנפש חיה בנדון שנשאל – שיוצאים ידי חובת מצות כתיבת ס"ת בשותפות עם אחרים].

ומעתה יש לומר, מאחר ולדעת חלק מהפוסקים [דרישה וש"ך] אין בזמן הזה מצוה בכתיבת ספר תורה, ולדעת פוסקים אחרים [נפש חיה] על כל פנים זו מצוה ציבורית ולא חובה המוטלת על כל יחיד ויחיד, ואם כן בוודאי שעדיף לכתוב את הס"ת על ידי סופר מומחה שיכתוב בשליחות כל הציבור בהידור, מאשר היחיד יכתוב את הס"ת בעצמו. ובפרט לדעת הנפש חיה, שאין בכלל חיוב על היחיד לכתוב ס"ת בזמן הזה, והמצוה על כל הציבור, שבוודאי לכתחילה צריכים כל הציבור למנות סופר מומחה שיכתוב ס"ת בשליחותם.

אולם בכל מה שנוגע לקיום מצות הדלקת נר חנוכה, לכאורה זהו חיוב המוטל על כל יחיד, שם נותרה השאלה במקומה, האם להעדיף את קיום המצוה בעצמו מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו", או שקיום המצוה בהידור, עדיף. ולכן כשעל ידי אחר מתקיימת המצוה בהידור גדול יותר, יקיימה האחר ולא הוא.

טז.

ברם, כבר הבאנו בשיעור בענין נר איש וביתו את חידושם של האחרונים בגדר חיוב הדלקת נר חנוכה, שאינו חיוב על הגברא להדליק נר חנוכה בביתו, וכפשטות לשונו של הב"ח (או"ח סימן תרעו) "שהמצוה מוטלת על גוף האדם". אלא חיוב על הבית שכל אחד צריך שיהיה נר חנוכה דולק בביתו, כפשטות לשון הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ד הלכה א) שכתב: "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה [ללא ההידור] שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד".

וכמו שדייק הפני יהושע (שבת כא, ב ד"ה בגמרא) מדברי הגמרא "תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו", שייתור הלשון "וביתו" מורה על גדר חיוב נר חנוכה שהוא דין על הבית, וכך כתב: "נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד, דקיימא לן נמי (קידושין מא, א) מצוה בו יותר מבשלוחו, אלא דשאני הכא שאין עיקר המצוה אלא בסמוך לרשות הרבים שהוא משום פרסומי ניסא, משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית, ועדיין צ"ע".

ולפי זה, גם במצות נר חנוכה עדיף לקיים את המצוה בהידור, מאשר לקיימה בעצמו, מאחר ומצוה זו אינה חיוב על הגברא, אלא זהו חיוב על הבית. כי יתכן שכל הספק מי עדיף – דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", או דין "הידור מצוה", הוא רק במצוות שהחיוב מוטל על האדם לקיימן, ובזה יש ספק בגלל שהחיוב מוטל עליו, ולכן מצוה בו יותר מבשלוחו. מה שאין כן כשהמצוה אינה "בו", אלא זהו חיוב על הבית או חיוב "ציבורי", אולי כלל לא נאמר דין "מצוה בו יותר מבשלוחו". ואפילו אם נאמר שצריך לקיים את המצוה בעצמו גם במצוות שהחיוב על הבית או שהחיוב הוא על הציבור, אולם במקרה שקיומה בצורה המהודרת יותר הוא על ידי אחר, ודאי שלא נאמר שהחיוב הוא דווקא עליו, וצ"ע.

יז. הבדל נוסף בין קיום מצות כתיבת ס"ת וקיום מצות הדלקת נרות חנוכה על ידי שליח

טעם נוסף לחלק בין כתיבת ס"ת בהידור על ידי סופר לבין הדלקת נר חנוכה על ידי שליח במקום שיש יותר פרסומי ניסא, מתבאר על פי מש"כ בשו"ת חסד לאברהם (בהמשך לדבריו המובאים לעיל אות ד) וז"ל: "ועוד אני בא באחרונה ליתן טעם שיכתוב על ידי הסופר, ואחרון הכביד והוא העיקר בעיני, כיון דבכתיבה בעצמו יבטל מלימודו, עדיף טפי שיכתוב על ידי שליח. כי כן שמענו מגמרא שלימה דמועד קטן (ט, ב) דמותיב שם, כתיב כל חפציך לא ישוו בה [שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה, רש"י] הא חפצי שמים ישוו בה [כלומר, שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל תלמוד תורה, ועסוק במצוה, רש"י], וכתיב כל חפצים לא ישוו בה, דאף חפצי שמים לא ישוו בה [דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה, רש"י]. ומתרצת הגמרא, כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים [אין לו להתבטל מתלמודו], כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים [ואז רשאי להתבטל מלימודו כדי לקיים המצוה]. ומזה שמענו דאף במצוה שהאחר יכול לעשותה בלי שליחותו, ואין המצוה נקראת על שמו כלל כמבואר למעיין שם, קל וחומר למצוה שאי אפשר לעשותה בלי שליחותו, שהמצוה תהיה נקראת על שמו, דשלוחו של אדם כמותו ומקיים בזה מצות עשה דכתיבת ס"ת, דאסור לו לבטל מלימודו בכדי לקיים מצוה בו יותר מבשלוחו".

ובתוספת ביאור כתב השדי חמד (כללים שם, עמוד 291) בשם ילקוט הגרשוני: "נראה לי מסברא דבמצוה הצריכה משך זמן ארוך ככתיבת ס"ת וכדומה, מצוה טפי לעשות על ידי שליח בשכר מלעשות בעצמו, כיון דבשעת כתיבה צריך לדקדק הרבה ומתבטל מתלמוד תורה זמן ארוך, ואנן קיימא לן ביו"ד (סימן רמו סע' יח) תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, היה לפניו תלמוד תורה ועשיית מצוה אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו".

ולפי טעם זה נראה לחלק בין נדון כתיבת ס"ת, שם יש לצדד לכתוב על ידי סופר כי אם יצטרך לכתוב בעצמו יגרם לו בכך ביטול תורה גדול. ולעומת זאת, בקיום מצות הדלקת נר חנוכה, שהוא משך זמן קצר מאד, אין הרבה ביטול תורה, ובזה שפיר יתכן שצריך לקיימה בעצמו מדין "מצוה בו יותר מבשלוחו", ואפילו אם מדליק בפחות הידור [במקום שיש פחות פרסומי ניסא].

 * * *

סוף דבר: בשאלה מה עדיף – דין "מצוה בו יותר מבשלוחו", או "הידור מצוה", נתברר כי הדבר תלוי:

[א] האם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" הוא חיוב, או שזו רק עצה טובה כדי להרבות לו שכר, ו"יתרון מצוה בעלמא". אם זהו חיוב, הרי שיש לשקול זאת לעומת דין "הידור מצוה" שאף הוא חיוב, ולברר מי עדיף. אך אם דין "מצוה בו יותר מבשלוחו" אינו חיוב, אלא רק עצה טובה כדי להרבות לו שכר, ו"יתרון מצוה בעלמא", יתכן שדין "הידור מצוה" שהוא חיוב, עדיף.

[ב] האם "הידור מצוה" הוא מצוה מהתורה, ואז ודאי הוא עדיף על "מצוה בו יותר מבשלוחו" שהוא רק דין מדרבנן.

[ג] במצוות שבאי קיומם בעצמו אלא על ידי שליח, לא נגרם זלזול במצוה, אלא אדרבה, המצוה מתקיימת בהידור גדול יותר, יש סברא לומר שלכו"ע רשאי לקיים את המצוה על ידי שליח, ובזה לא נאמר הדין שמצוה בו יותר מבשלוחו.

[ד] עוד יש לומר שהדבר תלוי בשאלה האם הידור בהדלקת נר חנוכה הוא חלק מקיום המצוה או דין נוסף של "הידור", וכמו כן תלוי בשאלה, האם ההלכה ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" היא מעלה בעצם עשיית המצוה או באדם המקיים את המצוה. ולפי זה יש לשקול להעדיף את הדין שהוא מעצם קיום המצוה על פני הדין שהוא "נוסף" על קיום המצוה ואינו מעצם המצוה.

כמו כן נתבאר כי במצות כתיבת ספר תורה יש סברות נוספות להעדיף למסור את הכתיבה לסופר מומחה שיכתוב את הס"ת בהידור:

[א] מאחר ולדעת חלק מהפוסקים מצות כתיבת ספר תורה בזמנינו היא מצוה ציבורית ולא חובה המוטלת על כל יחיד ויחיד, ואם כן בוודאי שעדיף לכתוב את הס"ת על ידי סופר מומחה שיכתוב בשליחות כל הציבור בהידור, מאשר שהיחיד יכתוב את הס"ת בעצמו.

[ב] אם יצטרך לכתוב בעצמו יגרם לו בכך ביטול תורה גדול.

[ג] סברת הדובב מישרים ושבט הלוי שבמצות כתיבת ספר תורה, על ידי כתיבת אות אחת בסיום ספר התורה, ניתן לקיים את המצוה בעצמו, שהרי אפילו אם הגיה אות אחת, מעלה עליו כאילו כתב הוא את כל הספר תורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

הוצאת זרע לצורך שימוש בעתיד 

הוצאת זרע לצורך שימוש בעתיד  פתיחה הנושאים הנדונים לקמן, מורכבים ורגישים ביותר. בכל השאלות בענייני הוצאת זרע לצורך קיום פרו ורבו, יש לזכור בראש ובראשונה

קרא עוד

אתר אינטרנט הפתוח בשבת

אתר אינטרנט הפתוח בשבת פתיחה בשנים האחרונות, עם התפתחותם המואצת של המדע והטכנולוגיה, השתנו לחלוטין דרכי המסחר בעולם. והשינוי התעצם שבעתיים, עם התפתחות רשת ה'אינטרנט',

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.