מצות "וקדשתו" בכוהנת

מתוך ספר רץ כצבי

 

מצות "וקדשתו" בכוהנת

א. נצטוינו בתורה (ויקרא כא, ח) לקדש ולכבד את הכהנים: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ", ואמרו חז"ל  (גיטין נב, ב) "וקדשתו – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון". ופירש רש"י: "בכל דבר כבוד, בתורה [לקבל עליה לתורה ראשון], בישיבה [לשאת דברים ראשון], בסעודה [לברך ראשון], אם בא לחלוק" [עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה]. כלומר, בכל דבר שיש בו ענין של כבוד, יש להקדים את הכהן מדין 'וקדשתו'. ובגדר המצוה כתב ערוך השלחן (או"ח סימן קכ"ח סע' סח) "פירושו הוא שאתה תכבדנו כדבר של קודש, כלומר שיהא מכובד עליך".

בספרנו רץ כצבי (חלק ב סימן יא) הרחבנו את היריעה בביאור פרטי מצות 'וקדשתו' בכהן, עתה נבוא לבירור השאלה, האם מצות 'וקדשתו' לפרטיה נאמרה גם באשת כהן או בת כהן, או לא.

  • מצות 'וקדשתו' "בתורה" – לקבל עליה ראשון, שייך גם באשה, כמבואר בשו"ע (או"ח סימן רפב סע' ג) "הכל עולים למנין שבעה אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכים". ולכאורה אין מניעה מלהעלות כוהנת לתורה לעליה הראשונה: [א] לדעת המגן אברהם (ס"ק ה) שאשה לא עולה לתורה בימי שני וחמישי, אך אם "אין שם כהן אלא קטן קוראים אותו" (מג"א שם ס"ק ה; הובא במשנ"ב ס"ק יב). כשם שקטן עולה לתורה כאשר אין כהן גדול, כן ניתן להעלות כוהנת. [ב] רעק"א דייק מלשון הרמ"א "ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים", שזו ההגבלה היחידה לעליית נשים וקטנים ואין כל הגבלה להעלות אשה או קטן לעליות הראשונות גם בשבת. [ג] בשו"ת פנים מאירות (סימן נד) חלק על המג"א ונקט שאשה וקטן רשאים לעלות לתורה גם בשני וחמישי [גם כשיש כהן], ודייק זאת מלשון השו"ע "הכל עולים למנין שבעה" ושינה מנוסח הגמרא "הכל משלימים", ומסיק מכך הפנים מאירות: "משמע מכך אפילו קראוהו לשלישי". נמצאנו למדים כי לדעת הפוסקים הנ"ל, יש מציאות לכוהנת לקבל עליה לתורה – ועל כן נשאלת השאלה, האם מצות 'וקדשתו' מחייב להקדים כוהנת.
  • גם מצות 'וקדשתו' "בסעודה" – שייכת באשה, שהרי "נשים מזמנות לעצמן רשות" (שו"ע סי' קצט סע' ז), ולדעת הגר"א (שם ס"ק ז) נשים חייבות לזמן יחדיו. והשאלה היא, האם כאשר נשים מזמנות, צריך לכבד את הכוהנת בזימון. 
  • גם שאר ה"כיבודים" שהוזכרו בגמרא בגיטין, נשאלת השאלה היא יש לכבד כוהנת: כגון "לשאת דברים ראשון", במסיבה שבה נושאות נשים נאום [כמבואר בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן לו) בענין חגיגת בת מצוה בבית הכנסת: "ורשאה גם לומר איזה מילים לכבוד שמחתה, אבל לא תאמר על הבימה אלא אצל השולחן שעושין הקידוש שם"] – האם צריך לכבד כוהנת לנאום ראשונה. וכן כאשר "בא לחלוק עם ישראל בכל דבר, לאחר שיחלקו בשווה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה", האם דין זה נאמר גם בכוהנת. 

וראה בספרנו רץ כצבי [שם] פרטים נוספים במצות 'וקדשתו', כגון: קדימת כהן בכניסה בפתח וביציאה, קדימתו בתור לנטילת ידים, קדימת כהן בצדקה, במתן הלוואה או בהשאלת חפצים – ויש לדון האם גם לכוהנת יש קדימות מדין 'וקדשתו', או שמצות 'וקדשתו' נאמרה רק לכהנים גברים.

 

 *  *  *

ב. נראה כי התשובה לשאלתנו נמצאת בלשון הכתוב: "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב", ומשמע כי מצות 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' קשורה להמשך הכתוב "כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב". ומעתה יש לחקור האם "מַקְרִיב" פירושו עבודת הקרבת הקרבנות, ולכן קדימות הכהן מדין 'וקדשתו'  נאמרה רק במי שראוי לעבודת הקרבת הקרבנות בבית המקדש. או שלשון הכתוב "מַקְרִיב" פירושו ראוי לאכילת הקרבנות, ולפי זה מצות 'וקדשתו' נאמרה גם בכהן שאינו עובד בהקרבת הקרבנות בבית המקדש אבל רשאי לאכול מהקרבנות – ונפקא מינא בכהן בעל מום וכהן קטן וכן בכוהנת – שאינם עובדים בבית המקדש אך אוכלים מן הקרבנות.

והנה חז"ל דרשו בספרא (פרשת אמור, פרק א הלכה ו) את לשון הכתוב (ויקרא כא, ו) "קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" – "והיו קדש לרבות בעלי מומים". ומכאן למד הרמב"ם (ספר המצוות, מצוה לב) כי מצות 'וקדשתו' נאמרה גם על כהנים בעלי מומים: "ובא הפירוש וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. וכן אמרו [בספרא] קדושים יהיו לאלקיהם, על כרחם, והיו קדש, לרבות בעלי מומים. שלא תאמר אחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלקיו לאיזה דבר נקדמהו ונכבדהו, ולכן אמר והיו קדש, הזרע הנכבד כולו, תמים ובעל מום". ומוכח כי מצות 'וקדשתו' לא נאמרה רק על מי ש"מקריב את לחם אלקיך" בבית המקדש, אלא גם על בעלי מומים שאינם יכולים לעבוד בבית המקדש, ואם כן "מַקְרִיב" פירושו ראוי לאכילת הקרבנות. ומכאן לכאורה נוכל להסיק כי מצות 'וקדשתו' נאמרה גם על כהן קטן ועל כוהנת שאינם עובדים בהקרבת הקרבנות בבית המקדש.

 

ג. ברם המג"א (או"ח סימן רפב ס"ק ו) כתב: "מצוות עשה דוקדשתו לא נאמר על כהן קטן, דהא כתיב כי את לחם אלקיך הוא מקריב, וקטן לא בר עבודה הוא". ומבואר בדבריו שלשון הכתוב "מַקְרִיב" פירושו עבודת הקרבת הקרבנות, ולכן אין לכהן קטן קדימות מדין 'וקדשתו' מאחר ואינו ראוי לעבודת הקרבת הקרבנות בבית המקדש. 

ואכן המנחת חינוך (מצוה רסט) הקשה על המג"א: "ובאמת כאן [בספר החינוך שהביא את דברי הספרא הנ"ל] מבואר להיפוך, דאף דאינו ראוי לעבודה מצוה לכבדו, וגם קטן אוכל קדשים כמו בעלי מומין, אך שאינו בחלוקה כמבואר בזבחים (צט, א) וברמב"ם (פ"י ממעשה הקרבנות ה"ז). על כן נראה לי לפי דעת המחבר [החינוך] דגם [כהן] קטן וחרש מצוה לכבדם".

קושיא זו הקשו על המג"א גם רבי עקיבא אייגר בגליון השו"ע, והפרי מגדים (או"ח סימן קלה, משבצות זהב ס"ק ח) שהסתפק האם כהן בעל מום נשאר בקדושתו ועולה לתורה ראשון, והביא את דברי המג"א ש"קטן לא בר עבודה הוא", וכתב: "ולפי זה בעל מום נמי לאו בר עבודה הוא. וכי תימא לחם אלקיך הוא מקריב, אכילה בכלל, קטן נמי אוכל, ואם כן צ"ע מאי שנא קטן מבעל מום. וצ"ע שאין מדקדקין בזה כלל". רעק"א והפמ"ג הבינו כי לדעת המג"א אין הבדל בין כהן קטן לכהן בעל מום, ולכן הקשו על דבריו שאין מצות 'וקדשתו' בכהן קטן מדברי הספרא שיש מצות 'וקדשתו' בכהן בעל מום, ובפמ"ג הוסיף להעיר על המג"א שלפי דבריו היה צריך להקפיד לא להעלות לתורה כהן בעל מום שאינו "בר עבודה", ופוק חזי מאי עמא דבר "שאין מדקדקין בזה כלל".

נמצא לפי זה, שהשאלה האם יש מצות 'וקדשתו' בכוהנת, תלויה במחלוקת הנ"ל. לדעת המג"א, שמצות 'וקדשתו' לא נאמרה על כהן קטן מכיון שאינו "מַקְרִיב" ועובד בבית המקדש, גם בנשים אין מצות 'וקדשתו', כי אינן עובדות בבית המקדש. אולם לפי המנחת חינוך, הפמ"ג ורעק"א, מצות 'וקדשתו' נאמרה גם בכהנים שאינם עובדים בבית המקדש – כהן בעל מום וכהן קטן, כי לשון הכתוב "מַקְרִיב" פירושו ראוי לאכילת הקרבנות. ולכן יש מצות 'וקדשתו' גם בכוהנת, שאינה עובדת בבית המקדש אך אוכלת מן הקרבנות.

ברם לפי זה יש להקשות סתירה בדברי המנחת חינוך, שכתב בהמשך דבריו (שם אות ו) "טומטום ואנדרוגינוס, כיון שהם ספק [זכר ספק נקבה], נראה דמצוה לקדשם, אע"פ שאינם ראוים לעבוד (רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ז ה"ח) וגם אין חולקים בקדשים כמבואר בפ"י ממעשה הקרבנות הי"ז, מ"מ כיון שהם ספק זכרים מצוה לקדשם מספק". ולכאורה מדוע יש מצות 'וקדשתו' בטומטום ובאנדרוגינוס רק מחמת הספק, והרי לפי המנחת חינוך מצות 'וקדשתו' נאמרה בכהנים שאינם עובדים בבית המקדש [כהן בעל מום וכהן קטן], ובכלל זה גם בכוהנת. ואם כן ודאי יש מצות 'וקדשתו' בטומטום ואנדרוגינוס, ממה נפשך, הן לפי הצד שטומטום ואנדרוגינוס זכרים והן לפי הצד שטומטום ואנדרוגינוס הן נקבות, וצ"ע.

 

ד. הגרצ"פ פרנק כתב בהערותיו על גליון המנחת חינוך, לתרץ את קושייתו מהספרא על המג"א, שיש לחלק בין כהן קטן הרשאי לאכול מהקרבנות, לכהן בעל מום החייב לאכול. 

כהן בעל מום חייב לאכול מבשר הקרבנות, ולכן מתקיים בו "אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב", ובשל כך הוא נשאר בקדושתו ונאמר בו דין "וקדשתו", כדברי הספרא שהביא הרמב"ם. ואין זה סותר את דברי המג"א שאין מצות 'וקדשתו' בכהן קטן, היות וכהן קטן אינו חייב באכילת קדשים, ולכן  אינו בכלל "אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב", ולא נאמרה בו מצות 'וקדשתו'. 

ולפי זה נראה שבאשה שאינה חייבת באכילת הקרבנות, אין דין 'וקדשתו'. 

חילוק דומה בין כהן בעל מום לכהן קטן ואשה, כתב ידידי רבי אפרים גרינבלט, מחבר שו"ת רבבות אפרים, במכתבו אלי בחודש סיון תשס"ו: "הנה אפשר לדייק כי בפסוק כתוב "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב, משמע שזה דין בהקרבה, ואשה לאו בת הקרבה היא. ובעל מום הוא בר הקרבה אלא יש לו עיכוב צדדי מטעם המום, שלא יכול להקריב, אבל לא שאין בו קדושה. וחלוק מאשה שאין לה קדושת כהונה כי היא לא מקריבה, וממילא לא שייך אצלה דין וקדשתו". ואם כן לפי דבריו משמע שאין מצות 'וקדשתו' בכוהנת.

 

בני אהרן – ולא בנות אהרן

ה. ידידי רבי גמליאל הכהן רבינוביץ, רצה להוכיח שאין מצות 'וקדשתו' בנשים, מלשון הכתוב הפותח את פרשת אמור (ויקרא כב, א), העוסקת בקדושת הכהנים [ובתוכה נצטווינו במצות 'וקדשתו'] במילים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו", ודרשו חז"ל (סוטה כג, ב) את הכתוב "בְּנֵי אַהֲרֹן – ולא בנות אהרן", שלא נאסר על אשת ובת כהן להיטמא למתים. ומכאן למד הרב רבינוביץ שכל פרשת אמור נאמרה אל הכהנים ולא אל הכוהנות, ובכלל זה מצות 'וקדשתו' שנאמרה רק על כהנים זכרים. 

הרב רבינוביץ הוסיף לדייק גם מלשון הכתוב "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה לָּךְ", ולא נאמר "קדושים יהיו לכם", שמצות 'וקדשתו' נאמרה רק על כהנים ולא על כוהנות.

ויש לדחות את דבריו, שהרי אין בידינו לדרוש מעצמינו דרשות מחודשות כפי ראות עינינו, ואי אפשר ללמוד ממה שדרשו חז"ל "בני אהרן ולא בנות אהרן" בענין טומאת כהנים, לעניינים אחרים, וכפי שכתב המזרחי (ויקרא כא, א ד"ה בני אהרן) "כל התורה כולה אע"פ שנאמרה בלשון זכר גם הנשים בכלל, מדהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולכל דינין שבתורה ולכל מיתות שבתורה, אלא דנקט לשון זכר משום דעדיף טפי, וכתב בני אהרן יתירה לדרוש בנים ולא בנות, דאם כן קרא יתירה למה לי". כלומר, במסכת קידושין (לה, ב) מבואר שכל המצוות והאיסורים והעונשים הכתובים בתורה בלשון זכר אינם ממעטים נשים, כדברי הגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. דבי רבי אליעזר תנא, אמר קרא אשר תשים לפניהם, השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה. דבי חזקיה תנא, אמר קרא והמית איש או אשה, השווה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה". ולכן רק בגלל ייתור הלשון "הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" דרשו חז"ל "בני אהרן ולא בנות אהרן", ואילולא כן, אין כל סיבה למעט נשים מהכתוב בתורה בלשון זכר.

ומעתה אף בנדון מצות 'וקדשתו', די לנו במה שלמדו חז"ל מייתור הלשון "הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן – בני אהרן ולא בנות אהרן", ואין להסיק מזה לנושאים ומצוות אחרות.

 

ו. הרב גמליאל רבינוביץ כתב הסבר נוסף מדוע אין מצות 'וקדשתו' בכוהנת: "שאני התם שלקטן יש קדושת כהן עליו מטעם חינוך שאסור לו ליטמאות למתים, וכן לבעל מום אסור ליטמאות למתים, ולכן אכתי יש לו קדושת כהן ושייך לומר עליו וקדשתו, מה שאין כן בת אין לה קדושת כהן". לדעת הרב רבינוביץ, קדושת הכהן המחייבת לכבדו מדין 'וקדשתו' תלויה בקדושה האוסרת עליו להיטמא למתים. ולפיכך כהן בעל מום וכהן קטן שאסורים להיטמא למתים נכללו במצות 'וקדשתו', בניגוד לנשים שאינם מוזהרות מלהיטמא למתים, ולפיכך אין בהן מצות 'וקדשתו'.

אולם לענ"ד הדברים תמוהים. אם קדושת הכהן המחייבת לכבדו מדין 'וקדשתו' תלויה בקדושה האוסרת עליו להיטמא למתים, מדוע הפסוק המצָוֶה על מצות 'וקדשתו' אינו מופיע בתחילת פרשת "אמור אל הכהנים" בסמוך לאיסור על כהן להיטמא למתים, להורות על הקשר בין מצות 'וקדשתו' לאיסור להיטמא למתים. ואילו בפרשה שלפנינו מצות 'וקדשתו' כתובה שבעה פסוקים לאחר האיסור "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו", משמע שאין לקשור בין הדברים, ודבריו צ"ע.

 

כבוד אשת כהן – כדין כבוד אשת תלמיד חכם

ז. בשעת לימוד השיעור חידש ידידי ר' דוד תומים, שאפילו אם אין לכוהנת קדושת כהונה, ולכן אין חיוב להקדימה מדין 'וקדשתו', אך נראה שצריך לכבד אשת כהן, כשם שמצינו חובה לכבד אשת תלמיד חכם מדין "אשת חבר כחבר" (שבועות ל, ב). ולפי חידוש זה יוצא הבדל בין אשת כהן, שצריך לכבדה מחמת כבוד בעלה הכהן, לבת כהן שאין צורך לכבדה.

אולם לענ"ד אין להשוות בין דיני כבוד תלמיד חכם לדיני כבוד לכהן, שיש ביניהם הבדל ושוני מהותיים, וכפי שהגדיר בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ב' סימן לד) את גדר חיוב הכבוד לתלמיד חכם שהוא חיוב פרטי לאדם "שהשיג בעמלו בכוחו ובכשרונותיו שנתן לו השי"ת את חכמת התורה, שנתגדל כל כך שהשיג את חכמת התורה, והחשיבתו התורה וחייבה שייתנו לו כבוד". לעומת החיוב בכבוד הכהנים שהוא כללי "דוודאי שאדם עצמו אין לו שום יתרון ולא בא לו זה על ידי עמל וכישרונות, אלא דהכהונה יש לה כבוד זה שלכן צריך ליתן כבוד לכל בני אהרן שזכה לכהונה כשלא נתחללו לנצח נצחים והוי הכבוד לא לאדם אלא לכהונה שבו". ומסכם האגרות משה: "נמצא שתלמיד חכם וכהן אינם שווים בענין הכבוד שמחוייבים ליתן להם, דלהתלמיד חכם נותנים כבוד לו בעצמו, ולהכהן נותנים הכבוד לכהונה שבו".

לפי חילוק זה, אין מקום להשוואה בין כבוד "אשת חבר" לכבוד אשת כהן. אשת התלמיד חכם שותפה מלאה בתורת בעלה ועומדת לצדו בעמלו להשגת מדרגתו, ועל כן מחוייבים בכבודה, כחלק מהחיוב בכבוד תלמיד חכם. מה שאין כן החיוב בכבודו של כהן אינו כבודו ה"פרטי" אלא "כבוד הכהונה שבו", ולכן חייבים רק בכבודו של הכהן שנתקדש בקדושת הכהונה, ולא בכבוד אשתו שלא נתקדשה בקדושת הכהונה.

 

ממוצא הדברים שנתבארו עלה בידינו, כי השאלה האם יש מצות 'וקדשתו' בכוהנת, תלויה במחלוקת הפוסקים בביאור התנאי האמור במצוה זו "כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹקֶיךָ הוּא מַקְרִיב". 

לדעת המג"א, "מַקְרִיב" פירושו עבודת הקרבת הקרבנות, ולכן אין מצות 'וקדשתו' בכוהנת שאינה עובדת בבית המקדש. ולדעת המנחת חינוך, הפמ"ג ורעק"א, "מַקְרִיב" פירושו ראוי לאכילת הקרבנות, ולכן יש מצות 'וקדשתו' גם בכוהנת, שאינה עובדת בבית המקדש אך אוכלת מן הקרבנות. 

  • •  •

ונראה לענ"ד להביא ראיות שבמצות 'וקדשתו' אין הבדל בין כהן לכוהנת, מטעם אחר.

 

'וקדשתו' – מדין קדושת שבט הכהונה

ח. הרמב"ם הביא בספר המצוות [לעיל אות ב] את דברי הספרא שיש מצות 'וקדשתו' גם על כהנים בעלי מומים כפי שנלמד מהפסוק "והיו קודש", והוסיף את המשפט הבא: "ולכן אמר והיו קדש – הזרע הנכבד כולו, תמים ובעל מום".

ונראה כי בדברים קצרים אלו הגדיר הרמב"ם את מצות 'וקדשתו' – שהחיוב לקדש ולכבד את הכהנים אינו תלוי בקדושה הפרטית של הכהן, אלא בקדושה הכללית של "שבט הכהונה" שהוא "הזרע הנכבד" והנבחר. וכהסברו של האגרות משה [לעיל אות ז] בגדר החיוב בכבוד הכהנים "דהכהונה יש לה כבוד זה, שלכן צריך ליתן כבוד לכל בני אהרן שזכה לכהונה כשלא נתחללו לנצח נצחים והוי הכבוד לא לאדם, אלא לכהונה שבו".

ומאחר וקדושת הכהונה היא קדושה כללית על "הזרע הנכבד כולו", ללא יוצא מן הכלל [לרבות כהן בעל מום], ודאי נכללו ב"זרע הנכבד כולו" גם כהן קטן ובת כהן, ועל כן יש לכבדם ולהקדימם מדין 'וקדשתו'.

ולפי זה נראה שיש הבדל בין בת כהן הנכללת ב"זרע הנכבד" של שבט הכהונה ויש בה מצות 'וקדשתו',  לבין אשת כהן שאינה מ"הזרע הנכבד", ולפיכך לא נאמרה בה מצות 'וקדשתו'. 

 

ט. ונראה להוכיח כי בת כהן, שהיא מ"הזרע הנכבד", נכללת בקדושת שבט הכהונה.

  • לעיל [אות ה] הובאו דברי חז"ל שמיעטו מהפסוק "בני אהרן ולא בנות אהרן" להתיר לנשים להיטמא למתים. ובתלמוד הירושלמי (סוטה פ"ג ה"נ) דרשו חז"ל מהפסוק "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים", כי "כוהנת מותרת לצאת חוצה לארץ [בניגוד לכהנים שאסור להם לצאת לחו"ל כדי לא להיטמא בטומאת ארץ העמים] – מה טעמא אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים ולא אל הכוהנת". מוכח איפוא, שיש ל"בנות אהרן" ה"הכוהנות" קדושת כהונה, ולכן היה צורך בלימוד מיוחד מהפסוק להתיר להן להיטמא למתים, שהרי אם אין קדושה בבת כהן, מדוע נצרך למעט מהכתוב "בני אהרן" להתיר להן להיטמא למתים ולצאת לחו"ל.
  • במשנה בסוטה (פ"ג מ"ז) נמנו ההבדלים בין כהן לכוהנת: "מה בין כהן לכוהנת, מנחת כוהנת נאכלת, מנחת כהן אינה נאכלת. כוהנת מתחללת, וכהן אין מתחלל. כוהנת מטמאה למתים, ואין כהן מטמא למתים. כהן אוכל בקדשי קדשים, ואין כוהנת אוכלת בקדשי קדשים". ולכאורה מדוע לא מנו במשנה הבדל נוסף בין כהן לכוהנת – שמצות 'וקדשתו' נאמרה רק בכהן ולא בכוהנת. ומוכח, כי אכן אין כל הבדל בין כהן לכוהנת במצות 'וקדשתו', והיינו כמבואר לעיל שגם הכוהנת היא מ"הזרע הנכבד" ונכללת בקדושת שבט הכהונה, ועל כן חובה להקדימה לכל דבר שבקדושה.

על הוכחה זו הקשו בשיעור, שיתכן ובמשנה נמנו רק הלכות שחובתם מוטלת על הכהנים, ולא דינים שאחרים חייבים כלפי הכהנים, וזהו הטעם שלא הוזכרה במשנה מצות 'וקדשתו' המוטלת על אחרים לכבד את הכהנים. אולם תירצתי, על פי דברי הראשונים והפוסקים שגם כהן חייב לכבד את חברו הכהן מדין 'וקדשתו' [רש"י בנדרים סב, א; נמוקי יוסף על הרי"ף מועד קטן כח, ב; הובא בספר קדושת כהנים כהלכתה פרק ב סע' ז], ולכן חזרה למקומה ההוכחה מדברי המשנה שאין חילוק בין כהן לכוהנת לגבי מצות 'וקדשתו', שהרי מצוה זו היא גם חובת הכהנים, ואם דין זה לא נמנה כהבדל בין כהן לכוהנת, מוכח שחייבים במצות 'וקדשתו' להקדים כהן וכוהנת לכל דבר שבקדושה.

  • במסכת קידושין (פ"א מ"ח) נאמר במשנה: "הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות וההזאות והקבלות, נוהגות באנשים ולא בנשים, חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות". ופירש רש"י: "ואפילו היא כוהנת אין העבודה כשירה בה". בסוגיית הגמרא למדו את ההלכות המובאות במשנה, מפסוקים הממעטים נשים מעבודות אלו. והקשו תוספות (קידושין לו, ב ד"ה הסמיכות) מדוע לא נאמר בפשטות שהסיבה שכל העבודות שנמנו במשנה "אינם כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים". כלומר, עבודה בבית המקדש שנעשתה ללא בגדי כהונה, פסולה. ואם כן, הסיבה שנשים לא יכולות לסמוך ולהניף ולהגיש ולקמוץ היא בגלל שאינן לובשות את בגדי הכהונה, ומדוע יש צורך ללמוד שעבודתן אינה כשרה מפסוקים. ותירצו תוספות: "ויש לומר דמיירי שלבשו את הבגדים".

והנה לזר אסור ללבוש בגדי כהונה כי הם שעטנז, ועל כן לבישתם הותרה רק לכהנים בשעת עבודה, כדברי הרמב"ם (הלכות כלאים פ"י הל"ב) "כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה, אפילו במקדש לוקים, מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית". נמצא כי לפי תירוץ התוספות שמותר לכוהנת ללבוש בגדי כהונה, מוכח שהן מקודשות בקדושת הכהונה, שאם לא כן היו אסורות ללבוש את בגדי הכהונה, כדין זר שנאסר עליו ללובשם.

  • במסכת חולין (קלא, ב) מסופר על עולא "דיהיב מתנתא לכהנתא". עולא נתן את מתנות הכהונה [זרוע לחיים וקיבה] לבת כהן ["אפילו אשת ישראל", רש"י שם].  ומבואר בסוגיא שנהג כשיטת רבי אליעזר בן יעקב שלמד מהכתוב (דברים יח, ג) "וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה – ואפילו כוהנת במשמע". ועוד מובא שם: "רב כהנא אכל [מתנות כהונה] בשביל אשתו רב פפא אכל בשביל אשתו". וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' סא סע' ח) "נותנים אותם [זרוע לחיים וקיבה] לכוהנת, ואפילו היא נשואה לישראל. והנותנם לבעלה ישראל קיים מצות נתינה".

על פי מעשה זה ביארו התוספות בקידושין (ח, א ד"ה רב כהנא) את דברי הגמרא (שם) "רב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן", שרב כהנא קיבל סודר דמי פדיון הבן "דבשביל אשתו [שהיתה בת כהן] היה לוקח". 

הרי לנו שגם בת כהן זכאית לאכול מתנות כהונה, ואפילו כשנישאה לישראל, בעלה זכאי במתנות הכהונה ובדמי פדיון הבן בזכותה. ומוכח איפוא, שבת כהן מקודשת בקדושת שבט הכהונה, ומכאן נוכל ללמוד שיש להקדימה מדין 'וקדשתו'. 

[ואף שכוהנות אינן אוכלות מקדשי קדשים ואין נותנים להם קדשים קלים, כמובא ברמב"ם (הלכות בכורים פ"א הלכה ט-י), אין זה בגלל  שאינן קדושות בקדושת הכהונה, אלא מטעמים אחרים, וכפי שביאר הגרי"ד סולובייצ'יק (קובץ מסורה חלק יג, אדר תשנ"ז, עמ' מב) "מדברי הרמב"ם נראה דאין אשה מופקעת מקדשים קלים משום שאינה כהנת וחסר בכהונתה, אלא שהך זכיה היא לאנשי המשמר [כלשון הרמב"ם: "חמש מתנות כהונה שבירושלים הן קדשים קלים ונאכלין לזכרים ולנקבות, ובהן נאמר לך נתתים ולבניך ולבנותיך אתך לחוק עולם, ואעפ"כ אין ניתנין אלא לזכרי כהונה שהרי לאנשי משמר הן"]. אבל מה שאינן אוכלות קדשי קדשים זהו משום דלענין קדשי קדשים בעינן שיהא הגברא ראוי לכהונה שבמקדש, ואף שיש לנשים כהונה בגבולין ולכן אוכלות תרומה, אבל בכהונה שבמקדש אין להן חלק, שאינן ראויות לעבודה, ואם שימשו חייבים משום זר"].

  • כתב הרמב"ם בהלכות תרומות (פ"ו ה"ז) "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל (ויקרא כב, יב). שני עניינים נכללו בלאו זה, שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה, הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם, כדין כל חלל, שהחלל כזר לכל דבר. ואם תינשא לישראל אע"פ שגירשה או מת, אוכלת התרומה אחר שגירשה הישראל או מת אם לא הניח בן ממנה, שנאמר (שם פסוק יג) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל".

גם מההלכה שבת כהן חוזרת לאכול בתרומה לאחר נישואיה לישראל וגירושיה או התאלמנותה ממנו – יש הוכחה שהיא מקודשת בקדושת שבט הכהונה. שהרי לכאורה נישואיה לישראל "פסלוה" מאכילת תרומה, ומדוע "חוזרת" לאכול תרומה. ועל כרחך צריך לומר, שבת כהן לעולם אינה מופקעת מקדושת הכהונה, והסיבה שאינה אוכלת תרומה בזמן נישואיה לישראל אינה בגלל שהיא נחשבת כ"זר" האסור באכילת תרומה, אלא בגלל שיש דין מיוחד שאסור לה לאכול תרומה בשעת נישואיה לישראל, וכפי שביאר הרדב"ז ולמד מכך: "שאם נשאת לישראל לא נעשית זרה לגמרי, ואם אכלה תרומה במזיד אינה במיתה ולא במלקות". ומפורש איפוא, כי בת כהן נשארת לעולם בקדושתה, ולפיכך אפילו כשאכלה תרומה בשעת נישואיה לישראל אינה חייבת מיתה או מלקות כדין זר שאכל תרומה, משום שתמיד נשארת בקדושת "הזרע הנכבד" שבט הכהונה. 

  • בת כהן שזינתה נענשת בעונש שונה וחמור יותר מכל אשה אחרת: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כב, ט). ופירש רש"י: "את אביה היא מחללת – חללה וביזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גידל". ונראה כי גם מהעונש המיוחד שניתן לבת כהן שזינתה, יש הוכחה שלבת כהן יש "יחוס" מיוחד, ולכן ניתן לה עונש חמור [שריפה] יותר מכל אשה אחרת המזנה [חנק] – כי היא מחללת את כבוד "הזרע הנכבד" שבט הכהונה. 
  • במסכת פסחים (פסחים מט, א) "תניא רבי שמעון אומר כל סעודה שאינה של מצוה אין תלמיד חכם רשאי ליהנות ממנה, כגון מאי, אמר רבי יוחנן כגון בת כהן לישראל". ופירש רש"י, מדוע אין רוח חכמים נוחה מנישואין אלו: "בת כהן צריכה להינשא לכהנים ולא לפגום משפחתה להינשא לישראל". ובהמשך הסוגיא הקשו על כך מדברי רבי יוחנן "הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו של אהרן", ומשמע שראוי לישראל להינשא עם בת כהן. ותירצו: "הא בתלמיד חכם הא בעם הארץ". ופירש רש"י: "תלמיד חכם הוא שבח לו, אבל עם הארץ ואינו כהן גנאי הוא לו לאהרן, ונענשים". ומתבאר בדברי רש"י כי הגנאי בנישואי בת כהן לישראל עם הארץ הוא של האשה, הפוגמת את מעלת משפחתה. אולם הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה לא) כתב: "ולא ישא ישראל עם הארץ כוהנת, שזה כמו חילול לזרעו של אהרן", ומשמע שהגנאי הוא על האיש הנושא את האשה ומחלל בכך את קדושת זרע אהרן הכהן.

מדברי הרמב"ם הוכיח ידידי רבי משה חפוטא בשו"ת שפתי דעת (אבן העזר סימן א) שיש מצות 'וקדשתו' בבת כהן "דגנאי הוא לו, כלומר לישראל, משום שיש מצות וקדשתו, וחייב לכבדה תדיר, ולא יוכל להשתמש בה לענייני ביתו". ומסקנתו: "ומעתה נ"ל דכל זמן שלא מצאנו דברים מפורשים להיפך, הרי דאית דין וקידשתו בנשים גם כן. ואי לאו דתלמיד חכם הוא, דאז חייבת בכבודו מלבד חיובי אשה לבעלה, לא ישא עם הארץ בת כהן, וכמבואר באבן העזר סימן ב', שאז צריך לכבדה תדיר, וקשה להיזהר בזה לגמרי".

ואכן מצאנו בדברי המאירי (פסחים שם) שכתב: "בת כהן לישראל אין זיווגן עולה יפה, ומביאתו לידי עניות, שאינו מכבדה כראוי ונענש עליה". כלומר, חובה לכבד בת כהן מדין 'וקדשתו', ולכן מאחר וכשעם הארץ נושא בת כהן יש חשש שלא ידע לכבדה כראוי, עדיף שלא ישאנה, וכפי שכתב בספר פחד יצחק (ערך כהן אות כד) "אסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש, אם לא מחל על כך. ושיירי כנסת הגדולה כתב בהגהות בית יוסף אות ל"א, ורבים מעמי הארץ נמנעים שלא לקחת משרת כהן מטעם זה. ורבים מעמי הארץ נזהרים שלא לישא כהנת מטעם זה, ובאמת הנסיון יוכיח שאין הצלחה לאיש המשתמש בכהן".

 

קדושת שבט הכהונה – בבת כהן ולא באשת כהן

י. מכל האמור לעיל הוכחנו שכל זרעו של אהרן נתקדש בקדושת שבט הכהונה, ובכלל זה נשים. אולם כפי שנתבאר לעיל, מאחר וקדושת הכהונה שורשה ב"זרע הנכבד", הרי שהקדושה היא רק בבת כהן הנכללת ב"זרע הנכבד" של שבט הכהונה ולא באשת כהן שאינה מ"הזרע הנכבד". 

ונראה להביא ראיה להבדל בין בת כהן לאשת כהן, ממטבע הברכה על אכילת תרומה. הרמב"ם (הלכות תרומות פרק טו הלכה כב) כתב: "האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה", ובספר דרך אמונה (ס"ק קמה) כתב הגר"ח קנייבסקי: "אבל דווקא כהן האוכל מברך. אבל בת ישראל אשת כהן ועבד כהן שאוכלים אין מברכים כלל, שאין עליהן מצוה אלא על האדון המאכילם כמו כשמאכיל בהמתו, וגם האדון אין מברך שאין עושה מעשה". והגר"מ פיינשטיין חידש בספרו דברות משה (קידושין סימן יז ענף ג) שאשת כהן תברך "אשר קידש את בעלי בקדושתו של אהרן וצוונו על אכילת תרומה". ובשער הציון (ס"ק ריז) הוסיף הגר"ח: "ופשוט דכל זה בבת ישראל אבל בת כהן שאוכלת מצד עצמה פשיטא דמברכת". 

והדברים מוטעמים לפי המבואר לעיל, כי אשת כהן אינה מברכת כלל על אכילת תרומה [לדעת הגר"ח], או שאינה מברכת "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", אלא "אשר קידש את בעלי בקדושתו של אהרן" – היות ואינה מ"הזרע הנכבד" ולא נתקדשה בקדושתו של אהרן שנצטווה על אכילת התרומה. ואילו בת כהן מברכת על אכילת תרומה "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן", כי מחמת ייחוסה לשבט הכהונה נצטוותה באכילת תרומה.

 

סוף דבר: מדברי הספרא והרמב"ם שמצות 'וקדשתו' נאמרה גם על כהנים בעלי מומים, כי "הזרע הנכבד כולו" נתקדש בקדושתו של אהרן, למדנו שיש מצות וקדשתו בבת כהן הנכללת ב"זרע הנכבד" של שבט, אך לא באשת כהן שאינה מ"הזרע הנכבד", ואשר על כן לא נאמרה בה מצות 'וקדשתו'. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

בענין "גדול מברך"

בענין "גדול מברך" בגמרא (ברכות מז, א) איתא: "תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, על רב אחא, אמרי, אתא גברא רבא דמברך לן, אמר להו, מי

קרא עוד

ספקות בקריאת המגילה

ספקות בקריאת המגילה בדברי הרמב"ם (מגילה פ"א ה"א) והשו"ע מפורש שחיוב קריאת המגילה הוא "תקנת נביאים", ופסק השו"ע (או"ח סי' תרצו סעי' ז) שלדברי קבלה

קרא עוד

התרת נדרים בימים הנוראים

התרת נדרים בימים הנוראים עינינו רואות שכלל ישראל נוהגים לערוך "התרת נדרים" בערב הימים נוראים אין מדקדקים שהמתירים לא יהיו "קרובים" האחד לשני. ודבר זה

קרא עוד

מוזיקה בספירת העומר

מוזיקה בימות השנה ובימי בין המיצרים וספירת העומר ההתפתחות הגדולה בעולם המוזיקה בשנים האחרונות, הביאה לפתחם של פוסקי ההלכה שאלות רבות בנדון שמיעת מוזיקה בהקשר

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.